עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון: "שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כדי להרתיע שופט ממלאכתו".
בית המשפט העליון, כבוד השופט י' עמית דחה בפסק דינו את ערעורו של ישראל בן עזרא, לאחר שתביעת לשון הרע שהגיש נדחתה בערכאה הראשונה והשניה ותוך ביקורת על ניסיונות סרק לפסול שופט מלדון בתיק, "על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו."
לידי עיריית עכו הגיע מידע שלפיו בן עזרא ביקש מקבלן "לנפח" הצעת מחיר, ומתוך התמורה ששילמה העיריה הועברו 8,000 ש"ח לבִתו. בעקבות זאת הוגשה תלונה במשטרה, ובהמשך החליטה המשטרה לסגור את תיק החקירה. ביום 30.5.2014 דווח על סגירת התיק בעיתון "צפון 1", בכתבה שכותרתה: "עכו: המשטרה סגרה את התיק נגד ישראל בן עזרא". בסיום הכתבה הובאה תגובה מטעם עיריית עכו, ותגובה זו היא מושא הסכסוך הנוכחי. נוסח התגובה הוא:
"עיריית עכו טרם קיבלה כל הודעה ממשטרת ישראל על סגירת התיק. התלונה שהוגשה על ידי היועצת המשפטית של העיריה עו"ד כנרת הדר נגד בן עזרא הוגשה לאחר שהתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין. בכוונת העיריה לערער על ההחלטה לסגור את התיק בפני היועץ המשפטי לממשלה ובמקביל להגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים שהוצאו מקופת העיריה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים".
העירייה אכן הגישה ערר על החלטה לסגור את התיק. הערר התקבל והוחלט לחדש את החקירה. בנוסף הוכנה בעיריה טיוטת תביעה אזרחית נגד המבקש.
פרסום התגובה בעיתון הוביל את המבקש להגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבה ונגד היועצת המשפטית של העיריה באופן אישי, על סך 500,000 ש"ח. בפסק דין מיום 16.12.2016 נדחתה התביעה (ת"א 60766-01-15). בית משפט השלום בעכו (כב' השופט א' בולוס) קבע כי מדובר בפרסום לשון הרע, אך המשיבה הצליחה להרים את הנטל ולהראות שהיא זכאית להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). נקבע כי בפני המשיבה נגלו "ממצאים מחשידים", שהונחו גם בפני בית המשפט, בעוד שגרסתו של המבקש מעוררת תמיהות ותהיות רבות. בנוסף נקבע כי הפרסום מגלה עניין לציבור, ולפיכך זכאית המשיבה ליהנות מהגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק. בנוסף נפסק, כי עומדת למשיבה גם הגנת תום הלב, משום שקיימת חובה מוסרית וחברתית לפרסם את החשדות (סעיף 15(2) לחוק). בהקשר זה הודגש כי הפרסום לא נעשה ביוזמת המשיבה אלא בתגובה לכתבה, ונקבע כי הפרסום נעשה בתום לב, לאחר שננקטו אמצעי זהירות ראויים.
המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' כהן; א' טובי; ת' נאות פרי) סמך את ידיו על מסקנותיו של בית משפט השלום בדבר תחולת ההגנות הקבועות בחוק, ודחה את הערעור בפסק דין מנומק מיום 3.7.2017 (ע"א 62261-01-17).
בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות רבות בפני בית המשפט העליון, תוך טענות שפסקי הדין של הערכאות הקודמות רצופים עשרות טעויות בדין ובעובדות. המבקש פרש את גרסתו העובדתית לאירועים מושא התלונה, וטען כי בנסיבות העניין לא חלה הגנת "אמת הפרסום". לעניין הגנת תום הלב נטען, בין היתר, כי ענייננו בפרסום על הגשת תלונה לרשות מוסמכת, שאינו חוסה תחת סעיף 15(8) לחוק; כי הפרסום נעשה בזדון; וכי המשיבה לא בדקה את נכונות הפרטים.
בית המשפט העליון קבע, כי לא נגרם למבקש עיוות דין או חוסר צדק. נוכח טענותיו של המבקש יש להבהיר, כי קורא סביר של הכתבה מבין כי עמדת המשיבה היא שהתעוררו חשדות נגד המשיב, וכי החשדות מבוססים על תשתית עובדתית מוצקה ("ממצאים חמורים"). בניגוד לטענת המבקש, המשיבה לא היתה חייבת להוכיח, לצורך הגנתה, כי החשדות התבררו כנכונים.
למעשה, המבקש טען שבקשתו מעוררת "שאלה חוקתית חשובה ביותר" בשתי סוגיות הנוגעות לדיני פסלות שופט. ובית המשפט העליון החליט להתייחס בקצרה לשתי השאלות שהציג המבקש:
"האם ראוי כי שופט בהרכב אשר דחה בקשה לפסול אותו מדיון בתיק, ייטול על עצמו את המושכות ויכתוב את פסק הדין בעצמו"?
ותשובת בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו. שופט רשאי להביע דעתו המקדמית (להבדיל מדעה מוקדמת) הן בערכאה הדיונית ועל אחת כמה וכמה בערכאת הערעור, שעה שטיעוני הצדדים פרוסים בפניו לאחר שהערכאה הדיונית נתנה פסק דינה, ואין בכך עילה לפסילתו.
"האם ראוי שבית המשפט ישחרר את פסק הדין מתחת ידו, בטרם חלף המועד להגשת ערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו"?
ותשובת בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי לעכב מתן פסק הדין.
בסופו של יום קבע בית המשפט העליון, כי הבקשה – שהשתרעה על 26 עמודים וכללה מאות עמודי נספחים – הייתה חסרת עילה על פניה. משכך, המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ₪.
קצת הפתיע אותי לקרוא בעיתון דה מרקר (themarker) בכתבה של כתב שוק ההון ערן אזרן אודות פנייה שפניתי למספר בנקים, אודות לקוח שלי שרצה לגייס 300,000,000 ₪ (שלוש מאות מיליון ₪) בשוק ההון בשביל להשקיע בפיתוח נוסף של המתחמים ובכדי לפתור בעיה משפטית שהייתה לו עם שני בתי מלון ולשם כך נעזר בשירותי.
הכתבה שפרסם עזרן עסקה בגישושים שנעשו במערכת הבנקאית ובשוק ההון, על מנת לגייס חוב עבור המלונות מג'יק סנרייז המתופעל על ידי רשת פתאל ומלון סנרטל פארק אילת שמתופעל על ידי רשת רימונים ובכדי לסיים את הסכסוך המשפטי רב השנים והאמוציות, עם בנק דיסקונט.
הסיקור המוזר של אזרן שנראה (לפחות לי) כאילו הוזמן על ידי בנק דיסקונט שלו אולי בגלל ההליכים המשפטיים האינטרס לפגוע בעסקה, ושכלל במהדורה המודפסת ובכותרת את המילים הון, תיווך, מלון…
הכתבה של אזרן עוד עברה שינויים ועריכות לא מעטות בגרסת האון ליין באינטרנט, אבל גם נכון למועד כתיבת שורות אלו אין ספק שהוא מתבסס על מידע שנמסר לכתב על ידי בנק כפי העולה מן הכתבה בהקשר לפנייתו של הח"מ, ולמרות שהכתבה לא חשפה לציבור את המידע הרלבנטי .למדי- על איזה בנק מדובר ?
זה קצת מציק, כי הטיעון של חיסיון לגבי מקור עיתונאי לא יוכל לעולם לגבור על זכותו של הציבור לדעת איזה בנק הפר את חובתו הקבועה בחוק לסודיות של הבנק: "חובתו של בנקאי שלא לגלות לצד ג’, שאינו מוסמך"
הבנק גם, לא יוכל לטעון לפגיעה בפרטיותו, שכן הבנק בחשיפת מידע עסקי או פניה של לקוח פוגע בפרטיותו של אדם בשר ודם, אשר חוק הגנת הפרטיות בא להגן עליו ואילו החיסיון העיתונאי במקרה זה אינו יכול לפגוע בזכות לפרטיות, לא שברור שמדליף המידע הסודי הינו בנק.
בקשר לאותה כתבה מוזרה, כדאי אולי לשתף, גם בפנייתו הראשונה של אזרן אלי, בטענה שהלקוח שלי ביקש ממני לדבר איתו ולמסור לו פרטים לצורך כתבה (מה שלטענת הלקוח שלי לא היה ולא נברא), וכעבר פחות מדקה- סמס מהלקוח שלי לגבי אזרן שדווקא טען בפניו שאני הוא זה שביקש שהלקוח ימסור מידע ?! (מה שכמובן לא היה ולא נברא).
אציין שניסיתי לאמת עם אזרן את הפנייה המוזרה והמקבילה אלי ואל הלקוח שלי בטענה שהפנינו אותו אחד אל השני, אבל הוא טען בסתמיות שהוא לא עשה שימוש בשמי..
בכל מקרה, לא אני לא יודע אם הכתבה התרשלה גם בעוד נושא או סתם ניסתה ליצור קצת צהוב בסיפור, אבל ראיתי ששוב ושוב הזכיר עזרן את שמי בכתבה בהקשר לחקירת פרשת איקיוטק, מסיבותיו שלו הוא רק שכח ציין שהפרשה נגנזה כמו שפורסם למשל בישראל היום.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
בפסק הדין בעניין העתירה שהתפרשה על פני 31 עמודים (לא כולל נספחים), התרשם בית המשפט העליון שדברי העותרות אינם סדורים, ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה על הסף, משאינה מגלה עילה להתערבותו (השוו: בג"ץ 6373/08 שלמה נ' בית נשיא מדינת ישראל (20.7.2008); בג"ץ 7178/97 קטש נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.12.1997); בג"ץ 5715/94 מלכה נ' שירות בתי הסוהר (20.10.1994)).
העתירה עסקה בכך, שבשנת 2005 פנתה העותרת 1 לעורך דין שייצג אותה בתביעת פיצויים.
עקב טענות שהיו לעותרת 1 נגד אופן ניהולו של עורך הדין את התביעה, בין היתר מכיוון שבחר לפנות לגישור, היא הפסיקה את התקשרותם, ופנתה לייצוג אחר
בשנת 2011 פנתה העותרת 1 ללשכה לסיוע משפטי (להלן: הלשכה) בבקשה לייצוג בהליכים נגד עורך הדין והמגשר, בטענה כי אלה התרשלו בניהול התביעה ובקידום הליך הגישור. פנייתה סורבה בטענה כי היא נעדרת סיכוי משפטי.
באפריל 2013 הגישה העותרת 1 ערעור על החלטת הלשכה לסיוע משפטי. לאחר מספר חודשים ניתנה החלטה על סגירת התיק.
בסוף 2013 הגישה העותרת 1 ערעור נוסף על החלטת הלשכה לסיוע משפטי, אשר נדחה בפסק דין.
במהלך 2013 הגישו העותרות תביעה נגד עורך הדין והמגשר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ללא ייצוג. בקשתן לפטור מאגרה בתיק נדחתה בשנת 2016.
בשנת 2015 הגישה העותרת 1 תביעה בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, ובה התבקש ביטול פסקי הדין בהם נדחו ערעוריה על החלטת הלשכה שלא לייצגה.
בשנת 2017 הגישו העותרות לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה לביטול ההחלטה המוזכרת בסעיף ו', שלא לפטור אותן מתשלום אגרה. במסגרת התביעה הוגשה בקשה לפטור מאגרה, שנדחתה.
העותרות הגישו ערעור נוסף על ההחלטה המוזכרת בסעיף ו'.
העותרות הגישו ערעור על החלטה נוספת הקשורה במתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה המוזכרת בסעיף ו'.
ביום 23.10.2017 הגישו העותרות עתירתן זו, ובה התבקש כי יוצא צו המורה, בין היתר, על הקפאת כל ההליכים בערעורים המוזכרים בסעיפים ט' ו-י', עד אשר תתקבל החלטה בתביעה המוזכרת בסעיף ז'. כן התבקש צו ביניים באותו עניין.
כאמור, בית המשפט העליון קבע שדין העתירה להידחות על הסף מהטעמים שפורטו לעיל. טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף הוא, שאין בית משפט העליון משמש ערכאת ערעור על החלטות של ערכאות שיפוטיות אחרות, ובכללן בתי המשפט האזרחיים, אלא "במקרים נדירים ביותר ובדרך כלל, מקום שעולה טענה של חוסר סמכות או אם מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור (ראו, לדוגמה, בג"ץ 10539/08 פלוני נ' יו"ר ראש הוצאה לפועל בטבריה,בפסקה ו (26.1.09); בג"ץ 499/12 קולקר נ' לשכת תביעות תעבורה ירושלים (18.01.2012); בג"ץ 5298/17 פלונית נ' פרקליטות מחוז מרכז (31.10.2017)). בית המשפט העליון קבע שלא מתקיימת איזו מן העילות המחריגות את הכלל. ואף כי הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בהליכים תלויים ועומדים.
בית המשפט העליון אף קבע, כי העותרות חוזרת ומטרידה את הערכאות השונות, כאשר כל הליך גורר אחריו הליכי ערעור, פטור מאגרה, הארכת מועד לפטור מאגרה וכיו"ב וקבע, כי לא לעולם חוסן וכי למרות מצבה הכלכלי היא עלולה למצוא עצמה משלמת הוצאות משפט בגין ההליכים- לטובת אוצר המדינה.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
כבר כמה שנים, שאני מתנדב באיגוד הישראלי לשחמט, כדיין בבית הדין העליון של האיגוד ולעיתים גם כאב בית הדין עצמו, אשר עוסק בעיקר בערעורים שונים על מנהלת הליגה וגוף מנהלי אחרון הנותן את פסיקותיו, בהתאם לכללי תקנון איגוד השחמט והדין הקיים בישראל.
ערעור על בית הדין העליון יכול להיעשות רק באמצעות עתירה מנהלית אל בית המשפט המחוזי, כאשר בהרכב בבית הדין של האיגוד יושבים בעיקר עורכי דין ואף שופט בדימוס, מבית המשפט המחוזי.
אחרי שנים ארוכות כעורך דין בישראל ואפילו אחרי שנים ארוכות כמגשר בישראל, עדיין מסגרת השיפוט והסמכות לקבל החלטות שיפוטיות על צדדים יוצרת לא מעט התלבטויות, בעיקר לאור היותי גם שחקן שחמט חובב עוד מאז ילדותי.
מחקרים בארה"ב הראו, שכאשר מכניסים את משחק השחמט כשיעור בחירה או חובה בבתי הספר, משתנים פני האוכלוסיה בבתי הספר, ההישגים הלימודיים בכל יתר המקצועות משתפרים פלאים ואין היום חולק על כך שלימוד שחמט הינו כלי מוביל לפיתוח חשיבה יצירתית וחשיבה לוגית.
תחום השחמט בישראל הולך ומתפתח ולאחר שישראל הצליחה להעמיד סגן אלוף עולם במשחק המלכים וכלל הישגי השחמטאים הישראליים הולך ומשתפר, הרי שמדובר בליגות רציניות, חלקן מקצועיות ובחלקן אף שחקנים מקצועיים בשכר, אשר זו עבודתם היחידה.
אני זוכר מקרה למשל בבית הדין, שקבוצה בליגת השחמט הבכירה איחרה למועד הקבוע לפתיחת המשחק ב 40 והשופט מטעם הליגה במקום חשב שדי בכך לצורך קביעת הפסד טכני, למרות שתקנון הליגה אותו הוא כנראה לא זכר בעל פה- קובע שהפסד טכני ייפסק רק לאחר שעה איחור ואילו איחור של פחות משעה רק יופחת מזמן המשחק של המאחר.
לאור החלטת השופט במקום, קיפלה הקבוצה המארחת את כליה ועזבה את אולם המשחקים. או אז, הגישה הקבוצה המאחרת ערעור לבית הדין וטענה כלל שהיא זו הזכאית לניצחון טכני, שכן בהתאם לתקנון הליגה אומנם לא היה צריך להפחית 40 דק' מזמן המשחק- אך הקבוצה שמנגד עזבה לחלוטין את המקום ומשכך לפי התקנון יש לפסוק נגדה הפסד טכני, לאור שעזבה את אולם המשחקים מבלי שסיימה (או התחילה) לשחק.
תבינו, מדובר בקבוצת מקצועיות, עם תקציב מאמן והשלכות, וכנראה כמו תמיד, אם ממש מתאמצים אפשר לשמוע לפחות קצת צדק, אצל כל אחד מהצדדים.
כך או כך, מלבד ההתלבטויות כשופט ומעבר לעובדה שניתן למצוא צדק אצל כל אחד מהצדדים, באותו מקרה החליט בית הדין שיש לערוך משחק חוזר, שאחרי הכל בנסיבות כאלו פשוט עדיף לאפשר לשחקנים להכריע את התוצאה על לוח השחמט.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס – כותב על הסרה מגוגל והתיישנות ברשת
עו"דנועם קוריס – כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין
עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה
