עו"ד נועם קוריס – על ההבדל בין לשון הרע להוצאת דיבה
נראה שרוב רובם של האנשים כלל לא יודעים מה ההבדל בין הוצאת דיבה ובין לשון הרע. מסתבר, שכל פרסום שלילי או אמירה רעה כנגד אדם מהווה בעצם לשון הרע.
הוצאת דיבה לעומת לשון הרע הנה פרסום שלילי או אמירה רעה שאינם מוגנים בחוק לשון הרע.
כלומר אם לפשט את הדברים, הרי שלפי המשפט הישראלי פרסום לשון הרע אינו דבר בלתי חוקי בהכרח ואילו הוצאת דיבה אינה חוקית.
ההגנות המנויות בחוק איזור לשון הרע מתפרסות על פני מספר נושאים, החל מהעדר רכיב פרסום- כלומר שפחות משני אנשים כולל הנפגע ראו או שמעו את הפרסום, דרך הגנת אמת דיברתי ובתום לב, ועד הגנות מסוג חסינות, למשל על עניינים הנאמרים תוך כדי דיון משפטי, על ידי שופט, דיין, בעל דין או עורך דין, או החסינות המקובלת על הנאמר במליאת הכנסת.
חוק לשון הרע אף מבחין בין פרסום עובדות לכאורה, שיש בהם משום לשון הרע והן אינן אמת לבין פרסום דעות או פרשנויות שבדרך כלל יחסו תחת חופש הביטוי.
במסגרת תביעות בגין לשון הרע, אסור להביא עובדות אודות עברו של הנפגע מהפרסום, אלא אם העובדות קשורות במישרין לפרסום.
בתיקי לשון הרע בבתי המשפט יוצא גם שהצדדים כאילו מהפכים, כך שלאחר שהוכח שהנתבע אכן פרסם את פרסומי לשון הרע, יהא מוטל עליו להוכיח את אחת ההגנות המנויות בחוק, ופעמים רות מלאכת הוכחת האמת בפרסום בדיעבד אינה מלאכה פשוטה, ולו לאור הנטל להוכיח הדברים בראיות כשרות ומתאימות, על ידי הנתבע.
עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
בשנת 2014 המשיב שימש מנהל אגף תרבות ומנהל אולם "זוהר" במועצה המקומית קריית טבעון (להלן: המועצה). המבקש שימש בעבר כראש המועצה, ובשנת 2014 כיהן כחבר מועצה וכיו"ר ועדת הביקורת של המועצה. המבקש ערך בדיקה בנושא תפקודו של אולם "זוהר", והעלה על הכתב את הממצאים תחת הכותרת "סכום עקרי ממצאים מבדיקת פעילותו השוטפת של אולם זוהר" (להלן: הדו"ח). הדו"ח מתאר ליקויים קשים, לרבות התנהלות בעייתית של המשיב. בהמשך לכך, המבקש העלה את הנושא בפני מליאת המועצה, שבה נכחו עיתונאים, ואף הציע להעביר את הנושא לחקירה משטרתית. בגין התנהלות זו הגיש המשיב תביעה נזיקית נגד המבקש על סך 150,000 ₪, בטענה שהדו"ח נערך ברשלנות, בחוסר תום לב, ומתוך כוונה לפגוע במשיב ממניעים פוליטיים בלבד. להגנתו, ביקש המבקש להכיר בחסינות הנתונה לו כעובד ציבור ולדחות את התביעה נגדו, מכוח הוראת סעיף 7א(א) לפקודה:
"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".
מנגד טענו המשיב והמועצה כי המבקש אינו זכאי לחסינות, מפני שהבדיקה והדו"ח לא נעשו במסגרת תפקידו כעובד ציבור, אלא מתוך כוונה לגרום למשיב נזק או בשוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק.
בהחלטתו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת ה' אסיף) מיום 28.6.2016, נדחתה טענת החסינות (ת"א 31089-07-15). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט (השופט מ' רניאל) קיבל את הבקשה וקיבל את הערעור באופן חלקי. בפסק דין מיום 29.1.2017 נקבע כי המבקש פעל במסגרת תפקידו השלטוני, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לברר את השאלה העובדתית אם המבקש פעל "מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו" (ע"א 28303-09-16). בהמשך לכך ניתנה החלטתו של בית משפט השלום מיום 10.9.2017 אשר במסגרתה נקבע פעם נוספת כי המבקש אינו זכאי לחסינות. על סמך בירור עובדתי, אשר כלל גם חקירה נגדית וקביעת ממצאי מהימנות נחרצים, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי המבקש לא פעל ממניע תמים אלא "ממניעים שאין דבר בינם ובין רצון אמיתי לבירור, ותוך שהוא מודע היטב לכך שמזרחי ייפגע מהתנהלותו" (ההדגשה במקור). בין היתר, צויין כי המשיב הסתיר בכוונה פרטים רלוונטיים, פעל בחוסר תום לב, הודה שהדו"ח לא היה שלם ומאוזן, והתנהלותו מלמדת כי הוא פעל "אם לא מתוך כוונה לפגוע במזרחי […] אזי לכל הפחות מתוך אדישות ושיוויון נפש לאפשרות של פגיעה כזו". לאור האמור, בית המשפט העליון קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
עו"ד נועם קוריס: על חקירות ומעצרים מתוקשרים, איקיוטקולשון הרע
זה לא סוד שמשרד עורכי דין נועם קוריס ושות אותו ייסדתי בשנת 2004 נתן משך השנים שירותים משפטיים למאות רבות של עסקים בישראל וביניהם גם חברות מובילות ובולטות במשק. בהיקפים מסויימים של תיקים נדמה לפעמים שמקבלי השירות והמענה הם גם הצדדים שכנגד בתיקים, ולא רק הלקוחות הפורמליים.
אנשים מהצד פחות יודעים מה ההשפעה של חקירת משטרה ומעצר מתוקשר על משרד עורכי דין מוביל, וכנראה על כל מי שחשוף לציבור רחב הם מאוד משמעותיים.
לא מזמן סיפרתי בטור בישראל היום בנושא פרשת איקיוטק, על כך שחקירה או מעצר מתוקשרים, הם בדיוק כשמם- מתוקשרים. לא מאוד הרחבתי על ההשלכות של חקירה ומעצר מתוקשרים אבל ציינתי בכל מקרה שחקירה או מעצר אינם נחשבים כעונש ולמעשה כל אדם עלול למצוא עצמו נחקר או אף נעצר, גם אם לא עשה מעשה אסור ולא חוקי.
בשיטת המשפט הישראלית, קיומה של חקירה אינה מהווה עונש, כמו גם שמעצר במסגרת חקירה או מעצר בית כלל אינם מהווים עונש, לבתי המשפט גם אין סמכות להטיל מעצר בית כעונש, אלא שמעצר בית הנו כלי חקירתי, אשר באמצעותו מחייבים חשוד שעדיין נמצא תחת חזקת חף מפשע בהגבלות של אי יציאה מהבית למשל, ללא אישור של החוקרים במשטרה, לפרק זמן מוגבל- ובדרך כלל לצורך ביצוע חקירה מוגדרת מראש על ידי המשטרה, אשר יציאתו של אותו אדם מביתו- עלולה אולי לסכן.
בשלב בו אדם מצוי במעצר בית, אין כמעט חשיבות ברמה הפרקטית לראיות שבידיו בדבר חפותו, שכן ממילא הרשות החוקרת עוסקת בצורה שיטתית של איסוף ראיות להוכחת תיזה, ובדרך כלל רק זמן רב יחסית לאחר מכן בוחנת הרשות התובעת האם נאספו די ראיות על מנת להצדיק הגשת כתב אישום, כך שלרוב בפועל- ראיות מפריכות לא ימנעו את מעצר הבית, לצורך ביצוע חקירה מוגדרת בזמן זה- של הרשות החוקרת.
פרסומים על מעצרים וחקירות אנחנו שומעים ורואים הרבה, פרסומים על תוצאות של חקירות או סיומן של פרשות בהן איש ציבור או אדם זה או אחר נעצר ולאחר החקירה הוברר שאין להעמידו לדין, כמעט איננו שומעים.
לא כולם יודעים, אבל סעיף 25 (א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה.
תת הסעיף (ב) של אותו סעיף בחוק קובע, כי החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.
נראה לי שרובכם שמתם לב, שבעבר לפני מספר שנים פורסמו בתקשורת ידיעות מרובות בעניין פרשת איקיוטק, כאשר רבות מהכתבות בתקשורת אודות פרשת איקיוטק עסקו דווקא בעורכי הדין שנטלו על עצמם לייצג חברה זו.
בעניין פרשת איקיוטק, בחרו רבים בתקשורת ואחריהם גם חלק מהרשויות להפנות חשדות נגד עורכי הדין שייצגו את החברה ואף דבר החקירה והבדיקה של לשכת עורכי הדין בעניינם של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק זכתה לכותרות רבות.
הרבה כלי תקשורת פרסמו את הבדיקות והחקירות של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק אבל אם להגיד את האמת, בינתיים לא ראיתי כתבות דומות שעדכנו את הציבור על כך שדווקא בחינת הטענות ובחינת העובדות לימדו, שעורכי הדין של איקיוטק לא עברו עבירות משמעתיות לפי החלטתה של לשכת עורכי הדין כך שפרשת איקיוטק נגנזה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות שנעשו על ידי לשכת עורכי הדין- תוך שנקבע שעורכי הדין עצמם פעלו בצורה סבירה ומבלי שעברו שום עבירה.
עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון: "שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כדי להרתיע שופט ממלאכתו".
בית המשפט העליון, כבוד השופט י' עמית דחה בפסק דינו את ערעורו של ישראל בן עזרא, לאחר שתביעת לשון הרע שהגיש נדחתה בערכאה הראשונה והשניה ותוך ביקורת על ניסיונות סרק לפסול שופט מלדון בתיק, "על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו."
לידי עיריית עכו הגיע מידע שלפיו בן עזרא ביקש מקבלן "לנפח" הצעת מחיר, ומתוך התמורה ששילמה העיריה הועברו 8,000 ש"ח לבִתו. בעקבות זאת הוגשה תלונה במשטרה, ובהמשך החליטה המשטרה לסגור את תיק החקירה. ביום 30.5.2014 דווח על סגירת התיק בעיתון "צפון 1", בכתבה שכותרתה: "עכו: המשטרה סגרה את התיק נגד ישראל בן עזרא". בסיום הכתבה הובאה תגובה מטעם עיריית עכו, ותגובה זו היא מושא הסכסוך הנוכחי. נוסח התגובה הוא:
"עיריית עכו טרם קיבלה כל הודעה ממשטרת ישראל על סגירת התיק. התלונה שהוגשה על ידי היועצת המשפטית של העיריה עו"ד כנרת הדר נגד בן עזרא הוגשה לאחר שהתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין. בכוונת העיריה לערער על ההחלטה לסגור את התיק בפני היועץ המשפטי לממשלה ובמקביל להגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים שהוצאו מקופת העיריה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים".
העירייה אכן הגישה ערר על החלטה לסגור את התיק. הערר התקבל והוחלט לחדש את החקירה. בנוסף הוכנה בעיריה טיוטת תביעה אזרחית נגד המבקש.
פרסום התגובה בעיתון הוביל את המבקש להגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבה ונגד היועצת המשפטית של העיריה באופן אישי, על סך 500,000 ש"ח. בפסק דין מיום 16.12.2016 נדחתה התביעה (ת"א 60766-01-15). בית משפט השלום בעכו (כב' השופט א' בולוס) קבע כי מדובר בפרסום לשון הרע, אך המשיבה הצליחה להרים את הנטל ולהראות שהיא זכאית להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). נקבע כי בפני המשיבה נגלו "ממצאים מחשידים", שהונחו גם בפני בית המשפט, בעוד שגרסתו של המבקש מעוררת תמיהות ותהיות רבות. בנוסף נקבע כי הפרסום מגלה עניין לציבור, ולפיכך זכאית המשיבה ליהנות מהגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק. בנוסף נפסק, כי עומדת למשיבה גם הגנת תום הלב, משום שקיימת חובה מוסרית וחברתית לפרסם את החשדות (סעיף 15(2) לחוק). בהקשר זה הודגש כי הפרסום לא נעשה ביוזמת המשיבה אלא בתגובה לכתבה, ונקבע כי הפרסום נעשה בתום לב, לאחר שננקטו אמצעי זהירות ראויים.
המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' כהן; א' טובי; ת' נאות פרי) סמך את ידיו על מסקנותיו של בית משפט השלום בדבר תחולת ההגנות הקבועות בחוק, ודחה את הערעור בפסק דין מנומק מיום 3.7.2017 (ע"א 62261-01-17).
בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות רבות בפני בית המשפט העליון, תוך טענות שפסקי הדין של הערכאות הקודמות רצופים עשרות טעויות בדין ובעובדות. המבקש פרש את גרסתו העובדתית לאירועים מושא התלונה, וטען כי בנסיבות העניין לא חלה הגנת "אמת הפרסום". לעניין הגנת תום הלב נטען, בין היתר, כי ענייננו בפרסום על הגשת תלונה לרשות מוסמכת, שאינו חוסה תחת סעיף 15(8) לחוק; כי הפרסום נעשה בזדון; וכי המשיבה לא בדקה את נכונות הפרטים.
בית המשפט העליון קבע, כי לא נגרם למבקש עיוות דין או חוסר צדק. נוכח טענותיו של המבקש יש להבהיר, כי קורא סביר של הכתבה מבין כי עמדת המשיבה היא שהתעוררו חשדות נגד המשיב, וכי החשדות מבוססים על תשתית עובדתית מוצקה ("ממצאים חמורים"). בניגוד לטענת המבקש, המשיבה לא היתה חייבת להוכיח, לצורך הגנתה, כי החשדות התבררו כנכונים.
למעשה, המבקש טען שבקשתו מעוררת "שאלה חוקתית חשובה ביותר" בשתי סוגיות הנוגעות לדיני פסלות שופט. ובית המשפט העליון החליט להתייחס בקצרה לשתי השאלות שהציג המבקש:
"האם ראוי כי שופט בהרכב אשר דחה בקשה לפסול אותו מדיון בתיק, ייטול על עצמו את המושכות ויכתוב את פסק הדין בעצמו"?
ותשובת בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו. שופט רשאי להביע דעתו המקדמית (להבדיל מדעה מוקדמת) הן בערכאה הדיונית ועל אחת כמה וכמה בערכאת הערעור, שעה שטיעוני הצדדים פרוסים בפניו לאחר שהערכאה הדיונית נתנה פסק דינה, ואין בכך עילה לפסילתו.
"האם ראוי שבית המשפט ישחרר את פסק הדין מתחת ידו, בטרם חלף המועד להגשת ערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו"?
ותשובת בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי לעכב מתן פסק הדין.
בסופו של יום קבע בית המשפט העליון, כי הבקשה – שהשתרעה על 26 עמודים וכללה מאות עמודי נספחים – הייתה חסרת עילה על פניה. משכך, המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ₪.
