מה הייתם בוחרים, אם הייתם יכולים לקבל 20,000 ₪ במתנה, ובאותה ההזדמנות לראות גם איך כל אחד מתוך מיליוני הישראלים, מקבלים את אותו הסכום, והכל בלחיצת כפתור?
את הדמוקרטיה המציאו היוונים באתונה בשנת 500 לפנה"ס בערך, מתוך רעיון פילוסופי שהדעה של הרוב היא הדעה הנכונה ביותר, מכל הדעות. הדמוקרטיה עוד המשיכה והתפתחה, עברה טלטלות במלחמת העולם השנייה והיום בעידן הרשתות החברתיות, נראה שהדמוקרטיה היא כבר משהו אחר לגמרי.
תדמיינו לעצמכם למשל, שהייתם צריכים לבחור בלחיצת כפתור האם כל בית אב בישראל יקבל באופן מיידי כ 100,000 ₪ לחשבון הבנק, או 20,000 ₪ לחשבונו של כל ישראלי, וזאת תוך פגיעה 'רק' בעשרה אנשים.
אני לא רוצה להתחייב, אבל נראה לי שאם יערך משאל עם בנושא, ועוד משאל עם דיסקרטי ואנונימי בלי שאף אחד ידע מה הצבעת, יתקבל רוב גדול להצעה שכל ישראלי יקבל 20,000 ₪ ורק עשרה ישראליים יפגעו מכך.
אני לא נכנס לרגע גם לחוקיות של הדברים ונשאר ברמה הפילוסופית, אבל נכון לסוף שנת 2016 הונם של עשרת הישראלים העשירים בארץ מגיע במשותף לסך של כ 200 מיליארד ₪ (לפי פורבס) ואוכלוסיית ישראל מורכבת מקצת פחות משני מיליון בתי אב, ובערך 9 מיליון אזרחים. (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)
אני לא נכנס גם לטכניקות החקיקה כרגע, אבל אני בטוח שאפשר לנסח בצורה אובייקטיבית חוק מתאים, שינוסח במעורפל ובלי שמות, אבל יפגע בדיוק במטרה, שכבר מלכתחילה הוגדרה.
עכשיו בטח יקומו כמה מאיתנו ויגידו שזה לא צודק ולא מוסרי ולא חקיקתי ולמעשה הם די צודקים אבל את כל הדברים האלו, נראה לי שההמון ברשתות החברתיות כבר יצליח למוסס, ואני גם לא מקנא במי שינסה להתעקש ולעמוד בדרכם של עשרות אלפי שקלים, שבדיוק אמורים להיות משוגרים אל האוברדראפט בחשבונם של מיליוני ישראלים.
אומנם אני מניח שלעשרת הישראלים שיפגעו מהסיפור יש את עורכי הדין הכי טובים, לצד שליטה כמעט משמעותית בתקשורת ובדעת הקהל- אבל אל תתעלמו מכוחו העולה של ההמון בעידן הפייסבוק, הטוויטר והאינטרנט. ואל תשכחו שגם אנשי המשפט הם בני אדם.
עכשיו מצד אחד תודו, שיש קסם ברעיון הפילוסופי שהועלה – ואין כמעט ישראליים שיגידו לא לסגירת המינוס במתנה, ומנגד תודו שיש בו לכל הפחות בעיית מוסר 'קלה'.
אני גם לא בטוח בכלל, שאנשים כמו איל עופר, פאטריק דרהי, סטף ורטייהמר, ארנון מילצ'ן, שרי אריסון, טדי שגיא, עידן עופר, משפח' עזריאלי, יצחק תשובה וחיים סבן, שהינם עשרת האנשים העשירים בישראל כל כך יאהבו את הרעיון, אבל לפחות חלקם בטח יזדהו עם ההרגשה, שהרעיון הזה די דומה למשל, למתווה הגז ולשינויי החקיקה לאחר חתימת ההסכם של המדינה עם יצחק תשובה או כמעט לכל חוק אחר שמחוקק ברוח הסוציאליזם.
זהו, העליתי נקודה על כוחו של ההמון בעידן הרשתות החברתיות, תחשבו על זה.
עו"ד נועם קוריס – על ההבדל בין לשון הרע להוצאת דיבה
נראה שרוב רובם של האנשים כלל לא יודעים מה ההבדל בין הוצאת דיבה ובין לשון הרע. מסתבר, שכל פרסום שלילי או אמירה רעה כנגד אדם מהווה בעצם לשון הרע.
הוצאת דיבה לעומת לשון הרע הנה פרסום שלילי או אמירה רעה שאינם מוגנים בחוק לשון הרע.
כלומר אם לפשט את הדברים, הרי שלפי המשפט הישראלי פרסום לשון הרע אינו דבר בלתי חוקי בהכרח ואילו הוצאת דיבה אינה חוקית.
ההגנות המנויות בחוק איזור לשון הרע מתפרסות על פני מספר נושאים, החל מהעדר רכיב פרסום- כלומר שפחות משני אנשים כולל הנפגע ראו או שמעו את הפרסום, דרך הגנת אמת דיברתי ובתום לב, ועד הגנות מסוג חסינות, למשל על עניינים הנאמרים תוך כדי דיון משפטי, על ידי שופט, דיין, בעל דין או עורך דין, או החסינות המקובלת על הנאמר במליאת הכנסת.
חוק לשון הרע אף מבחין בין פרסום עובדות לכאורה, שיש בהם משום לשון הרע והן אינן אמת לבין פרסום דעות או פרשנויות שבדרך כלל יחסו תחת חופש הביטוי.
במסגרת תביעות בגין לשון הרע, אסור להביא עובדות אודות עברו של הנפגע מהפרסום, אלא אם העובדות קשורות במישרין לפרסום.
בתיקי לשון הרע בבתי המשפט יוצא גם שהצדדים כאילו מהפכים, כך שלאחר שהוכח שהנתבע אכן פרסם את פרסומי לשון הרע, יהא מוטל עליו להוכיח את אחת ההגנות המנויות בחוק, ופעמים רות מלאכת הוכחת האמת בפרסום בדיעבד אינה מלאכה פשוטה, ולו לאור הנטל להוכיח הדברים בראיות כשרות ומתאימות, על ידי הנתבע.
עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
בשנת 2014 המשיב שימש מנהל אגף תרבות ומנהל אולם "זוהר" במועצה המקומית קריית טבעון (להלן: המועצה). המבקש שימש בעבר כראש המועצה, ובשנת 2014 כיהן כחבר מועצה וכיו"ר ועדת הביקורת של המועצה. המבקש ערך בדיקה בנושא תפקודו של אולם "זוהר", והעלה על הכתב את הממצאים תחת הכותרת "סכום עקרי ממצאים מבדיקת פעילותו השוטפת של אולם זוהר" (להלן: הדו"ח). הדו"ח מתאר ליקויים קשים, לרבות התנהלות בעייתית של המשיב. בהמשך לכך, המבקש העלה את הנושא בפני מליאת המועצה, שבה נכחו עיתונאים, ואף הציע להעביר את הנושא לחקירה משטרתית. בגין התנהלות זו הגיש המשיב תביעה נזיקית נגד המבקש על סך 150,000 ₪, בטענה שהדו"ח נערך ברשלנות, בחוסר תום לב, ומתוך כוונה לפגוע במשיב ממניעים פוליטיים בלבד. להגנתו, ביקש המבקש להכיר בחסינות הנתונה לו כעובד ציבור ולדחות את התביעה נגדו, מכוח הוראת סעיף 7א(א) לפקודה:
"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".
מנגד טענו המשיב והמועצה כי המבקש אינו זכאי לחסינות, מפני שהבדיקה והדו"ח לא נעשו במסגרת תפקידו כעובד ציבור, אלא מתוך כוונה לגרום למשיב נזק או בשוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק.
בהחלטתו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת ה' אסיף) מיום 28.6.2016, נדחתה טענת החסינות (ת"א 31089-07-15). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט (השופט מ' רניאל) קיבל את הבקשה וקיבל את הערעור באופן חלקי. בפסק דין מיום 29.1.2017 נקבע כי המבקש פעל במסגרת תפקידו השלטוני, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לברר את השאלה העובדתית אם המבקש פעל "מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו" (ע"א 28303-09-16). בהמשך לכך ניתנה החלטתו של בית משפט השלום מיום 10.9.2017 אשר במסגרתה נקבע פעם נוספת כי המבקש אינו זכאי לחסינות. על סמך בירור עובדתי, אשר כלל גם חקירה נגדית וקביעת ממצאי מהימנות נחרצים, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי המבקש לא פעל ממניע תמים אלא "ממניעים שאין דבר בינם ובין רצון אמיתי לבירור, ותוך שהוא מודע היטב לכך שמזרחי ייפגע מהתנהלותו" (ההדגשה במקור). בין היתר, צויין כי המשיב הסתיר בכוונה פרטים רלוונטיים, פעל בחוסר תום לב, הודה שהדו"ח לא היה שלם ומאוזן, והתנהלותו מלמדת כי הוא פעל "אם לא מתוך כוונה לפגוע במזרחי […] אזי לכל הפחות מתוך אדישות ושיוויון נפש לאפשרות של פגיעה כזו". לאור האמור, בית המשפט העליון קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
עו"ד נועם קוריס: על חקירות ומעצרים מתוקשרים, איקיוטקולשון הרע
זה לא סוד שמשרד עורכי דין נועם קוריס ושות אותו ייסדתי בשנת 2004 נתן משך השנים שירותים משפטיים למאות רבות של עסקים בישראל וביניהם גם חברות מובילות ובולטות במשק. בהיקפים מסויימים של תיקים נדמה לפעמים שמקבלי השירות והמענה הם גם הצדדים שכנגד בתיקים, ולא רק הלקוחות הפורמליים.
אנשים מהצד פחות יודעים מה ההשפעה של חקירת משטרה ומעצר מתוקשר על משרד עורכי דין מוביל, וכנראה על כל מי שחשוף לציבור רחב הם מאוד משמעותיים.
לא מזמן סיפרתי בטור בישראל היום בנושא פרשת איקיוטק, על כך שחקירה או מעצר מתוקשרים, הם בדיוק כשמם- מתוקשרים. לא מאוד הרחבתי על ההשלכות של חקירה ומעצר מתוקשרים אבל ציינתי בכל מקרה שחקירה או מעצר אינם נחשבים כעונש ולמעשה כל אדם עלול למצוא עצמו נחקר או אף נעצר, גם אם לא עשה מעשה אסור ולא חוקי.
בשיטת המשפט הישראלית, קיומה של חקירה אינה מהווה עונש, כמו גם שמעצר במסגרת חקירה או מעצר בית כלל אינם מהווים עונש, לבתי המשפט גם אין סמכות להטיל מעצר בית כעונש, אלא שמעצר בית הנו כלי חקירתי, אשר באמצעותו מחייבים חשוד שעדיין נמצא תחת חזקת חף מפשע בהגבלות של אי יציאה מהבית למשל, ללא אישור של החוקרים במשטרה, לפרק זמן מוגבל- ובדרך כלל לצורך ביצוע חקירה מוגדרת מראש על ידי המשטרה, אשר יציאתו של אותו אדם מביתו- עלולה אולי לסכן.
בשלב בו אדם מצוי במעצר בית, אין כמעט חשיבות ברמה הפרקטית לראיות שבידיו בדבר חפותו, שכן ממילא הרשות החוקרת עוסקת בצורה שיטתית של איסוף ראיות להוכחת תיזה, ובדרך כלל רק זמן רב יחסית לאחר מכן בוחנת הרשות התובעת האם נאספו די ראיות על מנת להצדיק הגשת כתב אישום, כך שלרוב בפועל- ראיות מפריכות לא ימנעו את מעצר הבית, לצורך ביצוע חקירה מוגדרת בזמן זה- של הרשות החוקרת.
פרסומים על מעצרים וחקירות אנחנו שומעים ורואים הרבה, פרסומים על תוצאות של חקירות או סיומן של פרשות בהן איש ציבור או אדם זה או אחר נעצר ולאחר החקירה הוברר שאין להעמידו לדין, כמעט איננו שומעים.
לא כולם יודעים, אבל סעיף 25 (א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה.
תת הסעיף (ב) של אותו סעיף בחוק קובע, כי החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.
נראה לי שרובכם שמתם לב, שבעבר לפני מספר שנים פורסמו בתקשורת ידיעות מרובות בעניין פרשת איקיוטק, כאשר רבות מהכתבות בתקשורת אודות פרשת איקיוטק עסקו דווקא בעורכי הדין שנטלו על עצמם לייצג חברה זו.
בעניין פרשת איקיוטק, בחרו רבים בתקשורת ואחריהם גם חלק מהרשויות להפנות חשדות נגד עורכי הדין שייצגו את החברה ואף דבר החקירה והבדיקה של לשכת עורכי הדין בעניינם של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק זכתה לכותרות רבות.
הרבה כלי תקשורת פרסמו את הבדיקות והחקירות של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק אבל אם להגיד את האמת, בינתיים לא ראיתי כתבות דומות שעדכנו את הציבור על כך שדווקא בחינת הטענות ובחינת העובדות לימדו, שעורכי הדין של איקיוטק לא עברו עבירות משמעתיות לפי החלטתה של לשכת עורכי הדין כך שפרשת איקיוטק נגנזה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות שנעשו על ידי לשכת עורכי הדין- תוך שנקבע שעורכי הדין עצמם פעלו בצורה סבירה ומבלי שעברו שום עבירה.
עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון: "שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כדי להרתיע שופט ממלאכתו".
בית המשפט העליון, כבוד השופט י' עמית דחה בפסק דינו את ערעורו של ישראל בן עזרא, לאחר שתביעת לשון הרע שהגיש נדחתה בערכאה הראשונה והשניה ותוך ביקורת על ניסיונות סרק לפסול שופט מלדון בתיק, "על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו."
לידי עיריית עכו הגיע מידע שלפיו בן עזרא ביקש מקבלן "לנפח" הצעת מחיר, ומתוך התמורה ששילמה העיריה הועברו 8,000 ש"ח לבִתו. בעקבות זאת הוגשה תלונה במשטרה, ובהמשך החליטה המשטרה לסגור את תיק החקירה. ביום 30.5.2014 דווח על סגירת התיק בעיתון "צפון 1", בכתבה שכותרתה: "עכו: המשטרה סגרה את התיק נגד ישראל בן עזרא". בסיום הכתבה הובאה תגובה מטעם עיריית עכו, ותגובה זו היא מושא הסכסוך הנוכחי. נוסח התגובה הוא:
"עיריית עכו טרם קיבלה כל הודעה ממשטרת ישראל על סגירת התיק. התלונה שהוגשה על ידי היועצת המשפטית של העיריה עו"ד כנרת הדר נגד בן עזרא הוגשה לאחר שהתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין. בכוונת העיריה לערער על ההחלטה לסגור את התיק בפני היועץ המשפטי לממשלה ובמקביל להגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים שהוצאו מקופת העיריה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים".
העירייה אכן הגישה ערר על החלטה לסגור את התיק. הערר התקבל והוחלט לחדש את החקירה. בנוסף הוכנה בעיריה טיוטת תביעה אזרחית נגד המבקש.
פרסום התגובה בעיתון הוביל את המבקש להגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבה ונגד היועצת המשפטית של העיריה באופן אישי, על סך 500,000 ש"ח. בפסק דין מיום 16.12.2016 נדחתה התביעה (ת"א 60766-01-15). בית משפט השלום בעכו (כב' השופט א' בולוס) קבע כי מדובר בפרסום לשון הרע, אך המשיבה הצליחה להרים את הנטל ולהראות שהיא זכאית להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). נקבע כי בפני המשיבה נגלו "ממצאים מחשידים", שהונחו גם בפני בית המשפט, בעוד שגרסתו של המבקש מעוררת תמיהות ותהיות רבות. בנוסף נקבע כי הפרסום מגלה עניין לציבור, ולפיכך זכאית המשיבה ליהנות מהגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק. בנוסף נפסק, כי עומדת למשיבה גם הגנת תום הלב, משום שקיימת חובה מוסרית וחברתית לפרסם את החשדות (סעיף 15(2) לחוק). בהקשר זה הודגש כי הפרסום לא נעשה ביוזמת המשיבה אלא בתגובה לכתבה, ונקבע כי הפרסום נעשה בתום לב, לאחר שננקטו אמצעי זהירות ראויים.
המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' כהן; א' טובי; ת' נאות פרי) סמך את ידיו על מסקנותיו של בית משפט השלום בדבר תחולת ההגנות הקבועות בחוק, ודחה את הערעור בפסק דין מנומק מיום 3.7.2017 (ע"א 62261-01-17).
בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות רבות בפני בית המשפט העליון, תוך טענות שפסקי הדין של הערכאות הקודמות רצופים עשרות טעויות בדין ובעובדות. המבקש פרש את גרסתו העובדתית לאירועים מושא התלונה, וטען כי בנסיבות העניין לא חלה הגנת "אמת הפרסום". לעניין הגנת תום הלב נטען, בין היתר, כי ענייננו בפרסום על הגשת תלונה לרשות מוסמכת, שאינו חוסה תחת סעיף 15(8) לחוק; כי הפרסום נעשה בזדון; וכי המשיבה לא בדקה את נכונות הפרטים.
בית המשפט העליון קבע, כי לא נגרם למבקש עיוות דין או חוסר צדק. נוכח טענותיו של המבקש יש להבהיר, כי קורא סביר של הכתבה מבין כי עמדת המשיבה היא שהתעוררו חשדות נגד המשיב, וכי החשדות מבוססים על תשתית עובדתית מוצקה ("ממצאים חמורים"). בניגוד לטענת המבקש, המשיבה לא היתה חייבת להוכיח, לצורך הגנתה, כי החשדות התבררו כנכונים.
למעשה, המבקש טען שבקשתו מעוררת "שאלה חוקתית חשובה ביותר" בשתי סוגיות הנוגעות לדיני פסלות שופט. ובית המשפט העליון החליט להתייחס בקצרה לשתי השאלות שהציג המבקש:
"האם ראוי כי שופט בהרכב אשר דחה בקשה לפסול אותו מדיון בתיק, ייטול על עצמו את המושכות ויכתוב את פסק הדין בעצמו"?
ותשובת בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו. שופט רשאי להביע דעתו המקדמית (להבדיל מדעה מוקדמת) הן בערכאה הדיונית ועל אחת כמה וכמה בערכאת הערעור, שעה שטיעוני הצדדים פרוסים בפניו לאחר שהערכאה הדיונית נתנה פסק דינה, ואין בכך עילה לפסילתו.
"האם ראוי שבית המשפט ישחרר את פסק הדין מתחת ידו, בטרם חלף המועד להגשת ערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו"?
ותשובת בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי לעכב מתן פסק הדין.
בסופו של יום קבע בית המשפט העליון, כי הבקשה – שהשתרעה על 26 עמודים וכללה מאות עמודי נספחים – הייתה חסרת עילה על פניה. משכך, המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ₪.
קצת הפתיע אותי לקרוא בעיתון דה מרקר (themarker) בכתבה של כתב שוק ההון ערן אזרן אודות פנייה שפניתי למספר בנקים, אודות לקוח שלי שרצה לגייס 300,000,000 ₪ (שלוש מאות מיליון ₪) בשוק ההון בשביל להשקיע בפיתוח נוסף של המתחמים ובכדי לפתור בעיה משפטית שהייתה לו עם שני בתי מלון ולשם כך נעזר בשירותי.
הכתבה שפרסם עזרן עסקה בגישושים שנעשו במערכת הבנקאית ובשוק ההון, על מנת לגייס חוב עבור המלונות מג'יק סנרייז המתופעל על ידי רשת פתאל ומלון סנרטל פארק אילת שמתופעל על ידי רשת רימונים ובכדי לסיים את הסכסוך המשפטי רב השנים והאמוציות, עם בנק דיסקונט.
הסיקור המוזר של אזרן שנראה (לפחות לי) כאילו הוזמן על ידי בנק דיסקונט שלו אולי בגלל ההליכים המשפטיים האינטרס לפגוע בעסקה, ושכלל במהדורה המודפסת ובכותרת את המילים הון, תיווך, מלון…
הכתבה של אזרן עוד עברה שינויים ועריכות לא מעטות בגרסת האון ליין באינטרנט, אבל גם נכון למועד כתיבת שורות אלו אין ספק שהוא מתבסס על מידע שנמסר לכתב על ידי בנק כפי העולה מן הכתבה בהקשר לפנייתו של הח"מ, ולמרות שהכתבה לא חשפה לציבור את המידע הרלבנטי .למדי- על איזה בנק מדובר ?
זה קצת מציק, כי הטיעון של חיסיון לגבי מקור עיתונאי לא יוכל לעולם לגבור על זכותו של הציבור לדעת איזה בנק הפר את חובתו הקבועה בחוק לסודיות של הבנק: "חובתו של בנקאי שלא לגלות לצד ג’, שאינו מוסמך"
הבנק גם, לא יוכל לטעון לפגיעה בפרטיותו, שכן הבנק בחשיפת מידע עסקי או פניה של לקוח פוגע בפרטיותו של אדם בשר ודם, אשר חוק הגנת הפרטיות בא להגן עליו ואילו החיסיון העיתונאי במקרה זה אינו יכול לפגוע בזכות לפרטיות, לא שברור שמדליף המידע הסודי הינו בנק.
בקשר לאותה כתבה מוזרה, כדאי אולי לשתף, גם בפנייתו הראשונה של אזרן אלי, בטענה שהלקוח שלי ביקש ממני לדבר איתו ולמסור לו פרטים לצורך כתבה (מה שלטענת הלקוח שלי לא היה ולא נברא), וכעבר פחות מדקה- סמס מהלקוח שלי לגבי אזרן שדווקא טען בפניו שאני הוא זה שביקש שהלקוח ימסור מידע ?! (מה שכמובן לא היה ולא נברא).
אציין שניסיתי לאמת עם אזרן את הפנייה המוזרה והמקבילה אלי ואל הלקוח שלי בטענה שהפנינו אותו אחד אל השני, אבל הוא טען בסתמיות שהוא לא עשה שימוש בשמי..
בכל מקרה, לא אני לא יודע אם הכתבה התרשלה גם בעוד נושא או סתם ניסתה ליצור קצת צהוב בסיפור, אבל ראיתי ששוב ושוב הזכיר עזרן את שמי בכתבה בהקשר לחקירת פרשת איקיוטק, מסיבותיו שלו הוא רק שכח ציין שהפרשה נגנזה כמו שפורסם למשל בישראל היום.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
בפסק הדין בעניין העתירה שהתפרשה על פני 31 עמודים (לא כולל נספחים), התרשם בית המשפט העליון שדברי העותרות אינם סדורים, ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה על הסף, משאינה מגלה עילה להתערבותו (השוו: בג"ץ 6373/08 שלמה נ' בית נשיא מדינת ישראל (20.7.2008); בג"ץ 7178/97 קטש נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.12.1997); בג"ץ 5715/94 מלכה נ' שירות בתי הסוהר (20.10.1994)).
העתירה עסקה בכך, שבשנת 2005 פנתה העותרת 1 לעורך דין שייצג אותה בתביעת פיצויים.
עקב טענות שהיו לעותרת 1 נגד אופן ניהולו של עורך הדין את התביעה, בין היתר מכיוון שבחר לפנות לגישור, היא הפסיקה את התקשרותם, ופנתה לייצוג אחר
בשנת 2011 פנתה העותרת 1 ללשכה לסיוע משפטי (להלן: הלשכה) בבקשה לייצוג בהליכים נגד עורך הדין והמגשר, בטענה כי אלה התרשלו בניהול התביעה ובקידום הליך הגישור. פנייתה סורבה בטענה כי היא נעדרת סיכוי משפטי.
באפריל 2013 הגישה העותרת 1 ערעור על החלטת הלשכה לסיוע משפטי. לאחר מספר חודשים ניתנה החלטה על סגירת התיק.
בסוף 2013 הגישה העותרת 1 ערעור נוסף על החלטת הלשכה לסיוע משפטי, אשר נדחה בפסק דין.
במהלך 2013 הגישו העותרות תביעה נגד עורך הדין והמגשר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ללא ייצוג. בקשתן לפטור מאגרה בתיק נדחתה בשנת 2016.
בשנת 2015 הגישה העותרת 1 תביעה בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, ובה התבקש ביטול פסקי הדין בהם נדחו ערעוריה על החלטת הלשכה שלא לייצגה.
בשנת 2017 הגישו העותרות לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה לביטול ההחלטה המוזכרת בסעיף ו', שלא לפטור אותן מתשלום אגרה. במסגרת התביעה הוגשה בקשה לפטור מאגרה, שנדחתה.
העותרות הגישו ערעור נוסף על ההחלטה המוזכרת בסעיף ו'.
העותרות הגישו ערעור על החלטה נוספת הקשורה במתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה המוזכרת בסעיף ו'.
ביום 23.10.2017 הגישו העותרות עתירתן זו, ובה התבקש כי יוצא צו המורה, בין היתר, על הקפאת כל ההליכים בערעורים המוזכרים בסעיפים ט' ו-י', עד אשר תתקבל החלטה בתביעה המוזכרת בסעיף ז'. כן התבקש צו ביניים באותו עניין.
כאמור, בית המשפט העליון קבע שדין העתירה להידחות על הסף מהטעמים שפורטו לעיל. טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף הוא, שאין בית משפט העליון משמש ערכאת ערעור על החלטות של ערכאות שיפוטיות אחרות, ובכללן בתי המשפט האזרחיים, אלא "במקרים נדירים ביותר ובדרך כלל, מקום שעולה טענה של חוסר סמכות או אם מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור (ראו, לדוגמה, בג"ץ 10539/08 פלוני נ' יו"ר ראש הוצאה לפועל בטבריה,בפסקה ו (26.1.09); בג"ץ 499/12 קולקר נ' לשכת תביעות תעבורה ירושלים (18.01.2012); בג"ץ 5298/17 פלונית נ' פרקליטות מחוז מרכז (31.10.2017)). בית המשפט העליון קבע שלא מתקיימת איזו מן העילות המחריגות את הכלל. ואף כי הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בהליכים תלויים ועומדים.
בית המשפט העליון אף קבע, כי העותרות חוזרת ומטרידה את הערכאות השונות, כאשר כל הליך גורר אחריו הליכי ערעור, פטור מאגרה, הארכת מועד לפטור מאגרה וכיו"ב וקבע, כי לא לעולם חוסן וכי למרות מצבה הכלכלי היא עלולה למצוא עצמה משלמת הוצאות משפט בגין ההליכים- לטובת אוצר המדינה.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
אין לי ספק שבעלי הזיכרון הטוב מביננו שמו לב, שבשנים האחרונות יש פחות מעשנים פחות במקומות ציבוריים ואין לי גם ספק, שללא פיתוח טכנולוגי מתמיד ופעילות חקיקתית ומשפטית עניפה, היינו מקבלים הרבה יותר הודעות פרסומיות לא רצויות אל הטלפונים החכמים שלנו ואל תיבות הדואר הדיגיטליות.
פגשתי גם כבר מספר מקרים בעבר, בהם יושבים חברי הכנסת יחד עם אנשי המקצוע, בונים מנגנון של אכיפה אזרחית וזאת במטרה לחסוך בכספי משלם המיסים הנדרשים להקמתו ותפעולו של מערך אכיפה מנהלי לאכיפה יעילה של חוק. הרעיון של האכיפה האזרחית הוא מאוד פשוט ויעיל, במקום להקים מנגנונים ציבוריים, לממן פקחים ותובעים וניירת ומשרדים, באים ואומרים לציבור קבל פיצוי ללא הוכחת נזק על עוולה שבוצעה נגדך או אף קבל תגמול על כך שהבאת אל בית המשפט עוולה שנעשתה לרבים, במסגרת תביעה ייצוגית.
האכיפה האזרחית בחוק ני"ע למשל, ותביעות ייצוגיות שהוגשו לצד אכיפה מנהלית או פלילית או במקומן, שינו את הסטנדרטים המקובלים בניהול ודיווח בחברות ציבוריות ובשמירה טובה יותר על הכסף של הציבור בישראל, בארה"ב ובכל העולם.
מנגד, היה עורך דין שהחליט לפני כמה שנים לקחת צעד קדימה את נושא מניעת העישון במקומות ציבוריים, אך בתביעות שהגיש או לפחות בחלקן, ראה בית המשפט "ביוזמה", משום חוסר תום לב המאיין (הופך מיש לאין) את הזכות לפיצוי בהתאם לחוק.
לאור הפרוטוקולים בוועדות הכנסת שניסחו את החוק והעדר דרישת הימנעות מיוזמה בחוק, לא בטוח שנכון היה למנוע את ההיגיון הכלכלי שבאכיפה האזרחית, כמו בעוד אחד מהמקרים המוכרים בשנים האחרונות, בחוק דואר הזבל.
בחוק דואר הזבל, הפיצוי ללא הוכחת נזק, נקבע בתיקון לחוק התקשורת והמוכר גם כחוק הספאם, והוא יכול להגיע לעד 1,000 שח לכל הודעה פרסומת.
החוק אומר בצורה פשוטה יחסית, שאם שולחים לאדם פרסומת לא רצויה מבלי לעמוד בתנאי ההסדרה- האדם שקיבל את הודעת הפרסומת זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק עד סכום זה, לכל הודעה.
על החלטות בבתי המשפט בהם פוסקים לטובת מקבלי דואר זבל אלפי שקלים אנחנו קוראים בתקשורת חדשות לבקרים, אך את הערך המוסף באכיפה האזרחית המתממשת והקטנת עוצמת המטרדים בחיי היומיום שלנו, ספק אם אנו יודעים לאמוד, במימוש החוק ללא עלויות הכרוכות בהפעלת מנגנוני פיקוח ואכיפה חסכונית לקופה הציבורית.
אז יהיו מי שיגידו ואולי בצדק שיש בישראל יותר מדי עורכי דין ובמצב שנוצר עורכי הדין עושים הכל בשביל למצוא לעצמם תעסוקה אבל יהיו גם מי שיראו בתהליך שנוצר חלק מהפנמת הקיימות ותהליך מבורך שנמצל את החסרונות במציאות הישראלית הקיימת ומביא הפםרטה חיובית למשק, גם בתחום האכיפה האזרחית.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
סיפרתי כאן על תיק פש"ר 37981-09-16 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו נכה התלוי ברכב הנכה שברשותו נאלץ להתמודד עם דרישות הבנק הבינלאומי לתפוס ולמכור את רכב הנכה, למרות האיסור לעקל כסאות גלגלים ורכבי נכה לפי חוק ההוצאה לפועל, ואף עם דרישת המנהל המיוחד בתיק, לתפוס ולעקל את קצבת הנכות הזעומה, גם כן למרות הוראות חוק הביטוח הלאומי האוסרות על עיקול קצבת נכות.
סיפרתי גם באותו המאמר, שבשקט בשקט, מתנהלת בחודשים האחרונים מהפכה חקיקתית משמעותית אשר עומדת לשנות סדרי עולם בדיני חדלות הפרעון בישראל. שרת המשפטים אילת שקד יחד עם פרופ' דוד האן הכונס הרשמי של מדינת ישראל הצליחו לקדם את הצעת החוק לחדלות פרעון ושיקום כלכלי, אשר ככל הנראה כבר בזמן הקרוב תהפוך לעובדה בשטח ותחליף את פקודת פשיטת הרגל, ואשר לאחריה יש להניח, דיני החובות בישראל ישתנו ללא היכר.
בינתיים אני חייב לציין, היו כל מיני התפתחויות מוזרות בתיק הזה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הבנק והחייב הגיעו להסכמות לפיהן תמורת 80,000 ₪ שצד שלישי הסכים לתרום, ישוחרר הרכב לידי החייב, כשהוא נקי מכל טענה או עיקול.
להסכמות האלו, התנגד המנהל המיוחד מטעם הכונס הרשמי, הוא טען שאין בכך די בשביל למלא את קופת הפש"ר הריקה. הוא גם טען שהעובדה שקיצבת הנכות מעוקלת אינה גורעת מהטענה שהחייב בינתיים לא שילם מתוכה את הסכום החודשי שנקצב לו, לצורך התשלום לקופת הפש"ר.
לפעמים אתה נשאר בלי מילים, כי בפועל לא רק שהחייב שילם את הסכום שנקצב למרות שעיקלו לו את קצבת הנכות, אז גם בסופו של דבר הסתבר, שההתנגדות הקשה של המנהל המיוחד לשחרר את הרכב תמורת 80,000 ₪ הובילה לעיכוב נוסף ולתשלום אחסון על הרכב לעוד זמן מה ובסוף להמלצה של המנהל המיוחד לשחרר את הרכב בפחות מהסכום המקורי, ב 77,000 ₪ בלבד.
אולי לא הבנתי משהו למרות שאני לא רע בחשבון, אבל להצעה השניה הנמוכה יותר, פתאום כולם הסכימו, מוזר לא ?
אז החוק החדש שסיפרתי עליו עדיין לא נכנס לתוקף אבל בקרוב זה כנראה יקרה, ולאחריו ולאורו יש להניח, שהמדינה תראה בשיקום החייב משום ערך עליון, אפילו על חשבון החזר החוב לנושים ותוך תפיסה חדשה, לפיה בראיה גלובלית מוטב להחזיר את פושטי הרגל למעגל הכלכלי הנורמטיבי במהירות האפשרית ולהימנע מהתהליך הארוך הנהוג היום, שבו משך כמה שנים פועל הכונס הרשמי בחקירה, הגבלות ודרישה כנגד החייבים, לצורך השבת החוב לנושים.
עניין מהפכני נוסף בחוק החדש הנו ביטול חלקי של קדימות הנשייה של הנושים המובטחים (בעיקר בנקים), והעברת תשלומים דווקא לנושים הקטנים והבלתי מובטחים של החייבים, שהנם בעיקר העסקים הקטנים, על חשבון חלקם של הבנקים.
בהתאם להודעת הכנסת מיום 24.5.2016, מצפה המחוקק, כי עם אישרורו של החוק החדש ישתפר מצבם של העסקים הקטנים במצבת הנשייה, כך שהבנקים לא יוכלו לממש את מלוא השעבודים שרשמו לעצמם ואילו העסקים הקטנים יזכו לחלק מהתקבולים שיתקבלו ממכירת נכסים משועבדים על ידי הבנקים, במסגרת הליכי פשיטת הרגל.
משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”דנועם קוריסהצטרפו אלינו בפייסבוק. עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’
