נדחתה עתירה להגנת הים התיכון – נועם קוריס עורכי דין ומגשרים

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה בימים אלו עתירה שעניינה בטענת העותרת החברה להגנת הטבע, בדבר קיומו של צורך דחוף בתיקון אסדרת האכיפה הקיימת על פעילויותיהן של ספינות דיג-מכמורת בקרבת צנרת הגז בים התיכון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

העובדות הנדרשות לענייננו, כפי שתוארו על-ידי העותרת, הינן כדלקמן: בקרקעית הים התיכון שבשליטתה של מדינת ישראל הונחו צינורות הולכה של גז ותוצריו. פגיעה באותם צינורות עלולה להביא לפליטת חומרים מזהמים לים התיכון, ולהביא לנזק סביבתי משמעותי ביותר.

על מנת להתמודד עם סכנה זו, כך נטען, נקבע בסעיף 4.10.2.ד. להוראות תמ"א/37/ח כי "לא יורשו פעולות עגינה ודייג מכמורתנים לאורך תוואי הצנרת ובמרחק של עד 500 מ' מהצנרת הימית". דיג-מכמורת היא שיטת דייג בה ספינת דייג גוררת מעין שני עוגני ברזל הננעצים בקרקעית הים ואליהם קשורה רשת, אשר אוספת את כל שנקרה בדרכה. סעיף 4.10.2.ד. האמור נועד, כך נטען, למנוע מקרה בו במהלך גרירת העוגנים ייפגע צינור גז, ובכך עלול להיגרם אסון אקולוגי.

בעתירה נטען כי על-אף החשיבות הרבה שבאכיפת האיסור האמור בסעיף 4.10.2.ד. להוראות התכנית, האיסור אינו בר-אכיפה הן מבחינה נורמטיבית – שכן כיום האיסור הוא במסגרת דיני התכנון והבנייה, על כל המשתמע מכך – והן מבחינה מעשית – נטען כי יחידות הפיקוח הארציות על דיני התכנון והבניה אינן פועלות בים.

לטענת העותרת, היא פועלת מול הרשויות השונות החל משנת 2017 במטרה להביא לשינוי האסדרה בנושא. מסמכים שצורפו לעתירה כוללים את פנייתה של העותרת מיום 11.7.2021 לשרי האנרגיה, איכות הסביבה, והחקלאות ופיתוח הכפר, בה ביקשה העותרת מהשרים לפעול בנושא באמצעות תיקון חקיקתי אשר יאסור גרירת רשתות דייג בקרבת צנרת גז. לטענת העותרת באותה פנייה, ובדומה לנטען בעתירה שלפנינו, יש לחייב ספינות דיג-מכמורת בהתקנת אמצעי איכון לווייניים ייעודיים, אשר יאפשרו אכיפה אפקטיבית של הדין. כן ביקשה העותרת כי עד להשלמת הליך החקיקה ייאסר הדייג בקרבת קווי הגז באמצעות הוראות מתאימות ברישיונות הדייג המונפקים לדייגים ולספינות.

פנייתה של העותרת נפלה על אוזניים כרויות. ביום 27.7.2021 השיב מנכ"ל משרד האנרגיה לפניית העותרת ודיווח לעותרת כי משרד האנרגיה, בשיתוף משרדי ממשלה נוספים, מקדם תיקון חקיקה אשר יאפשר את אכיפתו של איסור הדייג בסמוך לתשתית הימית של הגז הטבעי.

ביום 17.10.2021, לאחר פגישה שנערכה בנושא בין העותרת לשר החקלאות ופיתוח הכפר, פנתה לעותרת מנכ"לית משרד החקלאות ופיתוח הכפר והודיעה לה שהסוגיה "החשובה" מטופלת על-ידי גורמי המקצוע במשרד אשר בוחנים את הפעולות הנדרשות, ובהן תיקוני חקיקה אפשריים.

ביום 27.10.2021 השיבה לפניית העותרת השרה להגנת הסביבה והבהירה כי היא ומשרדה רתומים לנושא, ושהיא מסכימה שאכן ישנו צורך בהתקנת מכשירי איכון על ספינות המכמורת, כמבוקש על-ידי העותרת.

ביום 30.11.2021 הוגשה העתירה שלפנינו, במסגרתה נתבקש בג"צ, כסעד עיקרי, כי יוציא צו המורה לשר החקלאות ופיתוח הכפר ליתן טעם מדוע לא יתקן את תקנות הדיג, 1937, ויקבע במסגרתן את שני אלו:

א. איסור על דיג-מכמורת כאמור בסעיף 4.10.2.ד. להוראות תמ"א/37/ח;

וכן –

ב. האמצעים הנדרשים לפיקוח יעיל על הפרות האיסור, לרבות חובת התקנת מערכות איכון על ספינות המכמורת.

בג"צ קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היותה מוקדמת.

הלכה היא עמנו, כי "ככלל, עתירה המוגשת לבית המשפט לפני שהרשות המוסמכת קיבלה החלטה סופית לגוף העניין היא עתירה מוקדמת שבית המשפט לא יידרש לה" (בג"ץ 8145/19 ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (2.1.2020)). כלל זה אינו כלל פרוצדורלי כי אם כלל מהותי, הנובע מעיקרון הפרדת הרשויות ממנו נגזר הכלל שבית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו (השוו: ע"א 524/98 מדינת ישראל משרד האוצר נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(2) 145, פסקה 9 לפסק דינו של השופט א' מצא (כתוארו אז) (1998)). אכן, במקרה בו מאן דהוא סבור כי קבלת ההחלטה מתעכבת מעבר לזמן סביר או שהרשות גוררת רגליים בקבלת החלטה, רשאי הוא לפנות לבית משפט זה, לאחר מיצוי הליכים, ולבקש סעד אשר יורה לרשות לקבל החלטה בעניינו (ראו: בג"ץ 5872/07 איגוד מפיקי סרטים וטלוויזיה בישראל נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פס' 9 (27.10.2010)). אולם ככלל, ובאין הצדקה מיוחדת לכך, בית משפט זה לא ידון בעתירה המבקשת לתקוף את תוכנה של החלטה, בטרם התקבלה ההחלטה.

כאמור, העתירה דנן מופנית נגד האסדרה הקיימת לאיסור דיג-מכמורת בקרבת צינורות גז ימיים. הרשויות השונות הנמצאות במגע עם העותרת הצהירו בפניה כי נעשית עבודת מטה, וכי פעולות שונות נבחנות על-ידי הדרגים המקצועיים, לרבות ההצעות המוצעות על-ידי העותרת. לא נטען בבג"צ כי התקבלה החלטה סופית על-ידי מי מהרשויות שלא לקדם את השינוי המיוחל באסדרה הקיימת; וממילא העתירה אינה תוקפת שום החלטה, כי אם מחדל מלקבל החלטה.

ברם, העותרת אינה טוענת שרשויות המדינה גוררות רגליים, או כי עבר הזמן הסביר לקבלת ההחלטה. העותרת מבקשת בעתירתה להביא לאישורה של אסדרה ספציפית, שלטעמה היא היא האסדרה הנכונה והראויה. לזאת נאמר: אצה לה הדרך. תמתין העותרת לקבלת החלטה סופית על-ידי הרשות ואז תחליט אם לעתור כנגדה לבג"ץ.

בטרם סיום העיר שופט בג"צ שתי הערות.

ראשית, העתירה דנן מבקשת, למעשה, כי בג"צ יורה לרשות על התקנת תקנות – סעד חריג השמור למקרים חריגים במיוחד. אכן, אין זה המקרה הראשון שבו העותר מבקש כי בית המשפט יורה לשר הממונה להתקין תקנות, אלא שבניגוד למקרים אחרים בענייננו-שלנו לא נטען כי קיימת חובה קונקרטית להתקין את התקנות המבוקשות. תחת זאת, נטען כי אין זה סביר שלא להתקין את התקנות הספציפיות המבוקשות בעתירה. כלומר, העתירה אינה מופנית כנגד היעדר אסדרה, אלא כנגד האסדרה שננקטה (השוו: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29 (1983); בג"ץ 8735/13 שטנגר נ' שרת המשפטים (14.12.2017)). בנסיבות אלה, בהן הסעד המבוקש הינו חריג במיוחד – ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים – ברי הוא שלא ניתן לדון בעתירה בזמן שמלאכתה של הרשות טרם הושלמה.

שנית, ככל שהעותרת מבקשת לתקוף את מחדלה של הרשות מלקבל החלטה, פתוחה בפניה הדרך להגיש עתירה מתאימה. והובהר כי אין להבין את דבריי בג"צ כביקורת על קצב קבלת ההחלטה על-ידי הרשות. האסדרה בה נסובה העתירה מערבת משרדי ממשלה שונים ויש לה השלכות תקציביות משמעותיות ביותר. החלטות בעניינים כגון זה לוקחות זמן. נראה אפוא שלא בכדי נמנעה העותרת מלתקוף את אי-קבלת ההחלטה ככזאת, ואף לא הלינה בפני בג"צ על כך שהרשויות גוררות רגליים.

סוף דבר, העתירה נדחית ממכלול הטעמים דלעיל. העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

כתיבת תגובה לבטל