אקדחים וחשיש מלבנון, כתב אישום נגד שני תושבי הצפון

הותר לפרסום: פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) הגישה לבית המשפט המחוזי בעיר כתב אישום נגד מחמד אבו ג'ומעה (27) מדיר אל אסד, סייד הואשלה (28) מהישוב הוואשלה  ועומר אבו טראש (28) תושב לקיה בגין עבירות נשק וסמים אשר הוברחו מלבנון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

על פי כתב האישום אותו הגיש עו"ד אבי אור זך, קשר אבו ג'ומעה קשר עם תושב לבנון לייבא מלבנון לישראל, אקדחים, מחסניות וסמים מסוג חשיש. בחודש נובמבר 2021 הצטרף הואשלה לאבו ג'מעה וסוכם שהוא יבצע את העסקאות תמורת תשלום.  על מנת לבצע את ההברחות הראשונה והשנייה, הגיע הואשלה למטולה, בשתי הזדמנויות שונות. הואשלה הגיע רגלית אל נקודת ההברחה שם חיכו לו שני לבנונים, אשר העבירו לו ארבעה אקדחים ושמונה מחסניות. בהמשך העביר הואשלה לאבו ג'מעה את האקדחים והמחסניות ובתמורה שילם לו אבו ג'ומעה 40 אלף ₪.  אבו ג'ומעה החזיק בחלק מהנשקים במסתור עד אשר לאחר מעצרו, במסגרת חקירתו על ידי גורמי הביטחון, נתפסו חלק מהאקדחים ומהמחסניות על ידי שוטרי משטרת ישראל ואנשי כוחות הביטחון, זאת לאחר שמסר פרטים על מיקומם.

בהברחה השלישית שהייתה בחודש ינואר 2022 פנה אבו ג'ומעה להואשלה והשניים סיכמו שיבריחו מלבנון אקדח, משתיק קול וסמים תמורת תשלום. בהמשך, פנה הואשלה לדודו אבו טראש והציע לו לבצע עימו, הברחת סמים מסוכנים מלבנון, תמורת תשלום. הואשלה ואבו טראש הגיעו למטולה, שם, הואשלה הגיע לנקודת ההברחה, קיבל לידיו את הנשק והסמים ואז אסף אותו אבו טראש ברכבו. שניהם קיבלו מאבו ג'ומעה 30 אלף ₪ עבור ההברחה השלישית.

החקירה בוצעה ע"י גורמי הביטחון ומשטרת ישראל

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

 

נדחתה עתירה להגנת הים התיכון

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה בימים אלו עתירה שעניינה בטענת העותרת החברה להגנת הטבע, בדבר קיומו של צורך דחוף בתיקון אסדרת האכיפה הקיימת על פעילויותיהן של ספינות דיג-מכמורת בקרבת צנרת הגז בים התיכון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

העובדות הנדרשות לענייננו, כפי שתוארו על-ידי העותרת, הינן כדלקמן: בקרקעית הים התיכון שבשליטתה של מדינת ישראל הונחו צינורות הולכה של גז ותוצריו. פגיעה באותם צינורות עלולה להביא לפליטת חומרים מזהמים לים התיכון, ולהביא לנזק סביבתי משמעותי ביותר.

על מנת להתמודד עם סכנה זו, כך נטען, נקבע בסעיף 4.10.2.ד. להוראות תמ"א/37/ח כי "לא יורשו פעולות עגינה ודייג מכמורתנים לאורך תוואי הצנרת ובמרחק של עד 500 מ' מהצנרת הימית". דיג-מכמורת היא שיטת דייג בה ספינת דייג גוררת מעין שני עוגני ברזל הננעצים בקרקעית הים ואליהם קשורה רשת, אשר אוספת את כל שנקרה בדרכה. סעיף 4.10.2.ד. האמור נועד, כך נטען, למנוע מקרה בו במהלך גרירת העוגנים ייפגע צינור גז, ובכך עלול להיגרם אסון אקולוגי.

בעתירה נטען כי על-אף החשיבות הרבה שבאכיפת האיסור האמור בסעיף 4.10.2.ד. להוראות התכנית, האיסור אינו בר-אכיפה הן מבחינה נורמטיבית – שכן כיום האיסור הוא במסגרת דיני התכנון והבנייה, על כל המשתמע מכך – והן מבחינה מעשית – נטען כי יחידות הפיקוח הארציות על דיני התכנון והבניה אינן פועלות בים.

לטענת העותרת, היא פועלת מול הרשויות השונות החל משנת 2017 במטרה להביא לשינוי האסדרה בנושא. מסמכים שצורפו לעתירה כוללים את פנייתה של העותרת מיום 11.7.2021 לשרי האנרגיה, איכות הסביבה, והחקלאות ופיתוח הכפר, בה ביקשה העותרת מהשרים לפעול בנושא באמצעות תיקון חקיקתי אשר יאסור גרירת רשתות דייג בקרבת צנרת גז. לטענת העותרת באותה פנייה, ובדומה לנטען בעתירה שלפנינו, יש לחייב ספינות דיג-מכמורת בהתקנת אמצעי איכון לווייניים ייעודיים, אשר יאפשרו אכיפה אפקטיבית של הדין. כן ביקשה העותרת כי עד להשלמת הליך החקיקה ייאסר הדייג בקרבת קווי הגז באמצעות הוראות מתאימות ברישיונות הדייג המונפקים לדייגים ולספינות.

פנייתה של העותרת נפלה על אוזניים כרויות. ביום 27.7.2021 השיב מנכ"ל משרד האנרגיה לפניית העותרת ודיווח לעותרת כי משרד האנרגיה, בשיתוף משרדי ממשלה נוספים, מקדם תיקון חקיקה אשר יאפשר את אכיפתו של איסור הדייג בסמוך לתשתית הימית של הגז הטבעי.

ביום 17.10.2021, לאחר פגישה שנערכה בנושא בין העותרת לשר החקלאות ופיתוח הכפר, פנתה לעותרת מנכ"לית משרד החקלאות ופיתוח הכפר והודיעה לה שהסוגיה "החשובה" מטופלת על-ידי גורמי המקצוע במשרד אשר בוחנים את הפעולות הנדרשות, ובהן תיקוני חקיקה אפשריים.

ביום 27.10.2021 השיבה לפניית העותרת השרה להגנת הסביבה והבהירה כי היא ומשרדה רתומים לנושא, ושהיא מסכימה שאכן ישנו צורך בהתקנת מכשירי איכון על ספינות המכמורת, כמבוקש על-ידי העותרת.

ביום 30.11.2021 הוגשה העתירה שלפנינו, במסגרתה נתבקש בג"צ, כסעד עיקרי, כי יוציא צו המורה לשר החקלאות ופיתוח הכפר ליתן טעם מדוע לא יתקן את תקנות הדיג, 1937, ויקבע במסגרתן את שני אלו:

א.      איסור על דיג-מכמורת כאמור בסעיף 4.10.2.ד. להוראות תמ"א/37/ח;

וכן –

ב.      האמצעים הנדרשים לפיקוח יעיל על הפרות האיסור, לרבות חובת התקנת מערכות איכון על ספינות המכמורת.

בג"צ קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היותה מוקדמת.

הלכה היא עמנו, כי "ככלל, עתירה המוגשת לבית המשפט לפני שהרשות המוסמכת קיבלה החלטה סופית לגוף העניין היא עתירה מוקדמת שבית המשפט לא יידרש לה" (בג"ץ 8145/19 ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (2.1.2020)). כלל זה אינו כלל פרוצדורלי כי אם כלל מהותי, הנובע מעיקרון הפרדת הרשויות ממנו נגזר הכלל שבית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו (השוו: ע"א 524/98 מדינת ישראל משרד האוצר נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(2) 145, פסקה 9 לפסק דינו של השופט א' מצא (כתוארו אז) (1998)). אכן, במקרה בו מאן דהוא סבור כי קבלת ההחלטה מתעכבת מעבר לזמן סביר או שהרשות גוררת רגליים בקבלת החלטה, רשאי הוא לפנות לבית משפט זה, לאחר מיצוי הליכים, ולבקש סעד אשר יורה לרשות לקבל החלטה בעניינו (ראו: בג"ץ 5872/07 איגוד מפיקי סרטים וטלוויזיה בישראל נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פס' 9 (27.10.2010)). אולם ככלל, ובאין הצדקה מיוחדת לכך, בית משפט זה לא ידון בעתירה המבקשת לתקוף את תוכנה של החלטה, בטרם התקבלה ההחלטה.

כאמור, העתירה דנן מופנית נגד האסדרה הקיימת לאיסור דיג-מכמורת בקרבת צינורות גז ימיים. הרשויות השונות הנמצאות במגע עם העותרת הצהירו בפניה כי נעשית עבודת מטה, וכי פעולות שונות נבחנות על-ידי הדרגים המקצועיים, לרבות ההצעות המוצעות על-ידי העותרת. לא נטען בבג"צ כי התקבלה החלטה סופית על-ידי מי מהרשויות שלא לקדם את השינוי המיוחל באסדרה הקיימת; וממילא העתירה אינה תוקפת שום החלטה, כי אם מחדל מלקבל החלטה.

ברם, העותרת אינה טוענת שרשויות המדינה גוררות רגליים, או כי עבר הזמן הסביר לקבלת ההחלטה. העותרת מבקשת בעתירתה להביא לאישורה של אסדרה ספציפית, שלטעמה היא היא האסדרה הנכונה והראויה. לזאת נאמר: אצה לה הדרך. תמתין העותרת לקבלת החלטה סופית על-ידי הרשות ואז תחליט אם לעתור כנגדה לבג"ץ.

בטרם סיום העיר שופט בג"צ שתי הערות.

ראשית, העתירה דנן מבקשת, למעשה, כי בג"צ יורה לרשות על התקנת תקנות – סעד חריג השמור למקרים חריגים במיוחד. אכן, אין זה המקרה הראשון שבו העותר מבקש כי בית המשפט יורה לשר הממונה להתקין תקנות, אלא שבניגוד למקרים אחרים בענייננו-שלנו לא נטען כי קיימת חובה קונקרטית להתקין את התקנות המבוקשות. תחת זאת, נטען כי אין זה סביר שלא להתקין את התקנות הספציפיות המבוקשות בעתירה. כלומר, העתירה אינה מופנית כנגד היעדר אסדרה, אלא כנגד האסדרה שננקטה (השוו: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29 (1983); בג"ץ 8735/13 שטנגר נ' שרת המשפטים (14.12.2017)). בנסיבות אלה, בהן הסעד המבוקש הינו חריג במיוחד – ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים – ברי הוא שלא ניתן לדון בעתירה בזמן שמלאכתה של הרשות טרם הושלמה.

שנית, ככל שהעותרת מבקשת לתקוף את מחדלה של הרשות מלקבל החלטה, פתוחה בפניה הדרך להגיש עתירה מתאימה. והובהר כי אין להבין את דבריי בג"צ כביקורת על קצב קבלת ההחלטה על-ידי הרשות. האסדרה בה נסובה העתירה מערבת משרדי ממשלה שונים ויש לה השלכות תקציביות משמעותיות ביותר. החלטות בעניינים כגון זה לוקחות זמן. נראה אפוא שלא בכדי נמנעה העותרת מלתקוף את אי-קבלת ההחלטה ככזאת, ואף לא הלינה בפני בג"צ על כך שהרשויות גוררות רגליים.

סוף דבר, העתירה נדחית ממכלול הטעמים דלעיל. העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

העליון דחה עתירה נגד חיסוני פייזר, בעיקר לקטינים

בית המשפט העליון דחה היום (5.7.21) עתירה שהוגשה נגד חיסוני פייזר ובעיקר נגד חיסוני פייזר לקטינים.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליארדי שקלים לציבור – רשת 13

עו"ד נועם קוריס כותב ברשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס מבזק לייב

העותרים בעתירה זו ביקשו העותרים, כי בג"צ יוציא מלפניו צו-על-תנאי אשר יחייב את המשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יורו על הפסקת הזרקת תכשיר פייזר BNT162b2 לאוכלוסייה בכללותה, ולקטינים בפרט, כחיסון נגד וירוס הקורונה (להלן: החיסון). כמו כן מבקשים העותרים כי ניתן צו ביניים אשר יורה על איסור מוחלט להזריק את החיסון לקטינים – זאת, מאחר שלדבריהם החיסון גורם לתופעות לוואי חמורות ומסכן את חייהם, בשעה ש"הווירוס כמעט ונעלם לחלוטין" "וידועות תרופות מועילות ומעולות כנגדו".

 

לדברי העותרים – ארבעה במספר – הם פועלים במסגרת גוף ששמו "ועדת החקירה האזרחית", אשר פנה למשרד הבריאות בדרישה להפסיק את השימוש בחיסון ונענה בשלילה. המשרד השיב לעותרים כי האישורים לייבוא החיסון ולשימוש בו ניתנו על ידי מנכ"ל המשרד מכוח תקנה 29(א)(9) לתקנות הרוקחים (תכשירים), התשמ"ו-1986, בהישען על מחקרים, על ניסיון רגולטורי בארץ ובעולם, ועל פרסומים מדעיים (להלן: תקנות הרוקחים ותקנה 29(א)(9), לפי העניין). בהקשר זה, טוענים העותרים כי השימוש שעשה המנכ"ל בתקנה 29(א)(9) נעשה בחוסר סמכות מאחר שלדבריהם "התקנה מיועדת לתרופה ולא לחיסון" וכן מאחר שבמועד הוצאת האישורים "לא היתה בישראל מחלה אפידמית" או "מידבקת".

 

בפתח הדברים, בית המשפט ציין כי הטענה בדבר חוסר סמכות, אשר נישאת בפי העותרים, יסודה בטעות בהבנת הנקרא. תקנה 29(א)(9), שמכוחה הוציא המנכ"ל את האישורים, מדברת על "תכשיר" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981 – פקודה שמכוחה הותקנו תקנות הרוקחים בכללותן. סעיף זה מגדיר "תכשיר" כ"כל צורה של חומר או שילוב של חומרים [שהינו] בעל תכונות לריפוי או למניעה של מחלה באדם" (ההדגשה הוספה – א.ש.). אשר על כן, המנכ"ל רשאי גם רשאי ליתן אישורים לייבוא חיסונים שמונעים מחלות. זאת ועוד: בניגוד לטענת העותרים, סמכות זו של המנכ"ל איננה מותנית בהתפשטותה של מחלה אפידמית או מידבקת בישראל. תקנה 29(א)(9) קובעת כי המנכ"ל מוסמך ליתן את אישורו לייבוא של חיסון אשר "מיועד […] להגנת תושבי המדינה במקרה של מחלה אפידמית, או מידבקת" (ההדגשה הוספה – א.ש.). הווה אומר: המנכ"ל רשאי להפעיל את סמכותו לפי התקנה גם במבט הצופה את פני העתיד כדי ליצור רשת ביטחון מפני מחלה העתידה להתפשט. לזאת אוסיף, כי התקנה מסמיכה את המנכ"ל גם להעריך את סכנת ההתפשטות של מחלה אפידמית או מידבקת בישראל, וכל מי שעיניו בראשו יודע שווירוס הקורונה טרם עזב את הארץ וממילא לא הודיע על כוונתו לפסוח על שטחה של מדינת ישראל בעתיד. אשר על כן, המנכ"ל הפעיל את סמכותו כדת וכדין.

בג"צ סבר, כי נכון לדחות על הסף גם את יתר טענות העותרים, שעיקרן הצורך הנטען להגן על ילדי ישראל ועל שאר תושבי המדינה מפני נזקי החיסון.  העותרים מבקשים כי עמדתם תקבל עדיפות ביחס לנזקים המיוחסים לחיסון על פני זו של הרשויות המוסמכות, המשיבים דכאן. טענה זו נדונה לכישלון מאחר שאין בידי בג"צ להתערב בשיקול דעת רפואי-מקצועי כל אימת שהפעלתו לא נפגמה בפגם היורד לשורש העניין כדוגמת שיקולים זרים או אי-סבירות קיצונית (ראו: בג"ץ 2359/20 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' ראש הממשלה, פסקה 10 לפסק דיני והאסמכתאות שם (14.4.2020); בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות (26.8.2019)). העותרים לא הצביעו על שום פגם כזה בעתירתם. מול הפרסומים אליהם הם מפנים ניצבים מאמרים מדעיים ומידע אמין אחר, אשר מדברים בקול צלול בזכות החיסון; ופשיטא הוא, שהמנכ"ל רשאי היה להסתמך בהחלטתו על מאמרים ומידע כאמור.

ניסיון העותרים לבוא בשערו של בג"צ כעותרים ציבוריים הדורשים את טובת הציבור בכללותו צריך להיעצר בפתח השער. לפי הדין הישראלי, התחסנות נגד וירוס הקורונה איננה בגדר חובה משפטית, אלא בגדר זכות שמימושה נתון לבחירה אוטונומית של כל אזרחית ואזרח (ראו: סעיפים 16-13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996; וכן, ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פ"ד סה(3) 164 (2012)). העתירה שלפנינו אינה באה אפוא לזכות את הציבור, שבשמו היא הוגשה, אלא באה לגרוע מאחת מזכויות היסוד שלו: הזכות לאוטונומיה (ראו והשוו: Gideon Parchomovsky & Alex Stein, Autonomy, 71 U. Toronto L.J. 61, 65-70 (2021)). העותרים חופשיים שלא לחסן את עצמם לפי בחירתם, והמדינה אינה כופה עליהם דעה הפוכה משלהם. ברם, אם בג"צ יעניק לעותרים את מבוקשם, יכפה את עמדתם על ציבור רחב של אנשים אשר סבורים אחרת ומעוניינים לחסן את עצמם ואת ילדיהם.

דבר זה לבדו מחייב את בג"צ לדחות את העתירה על הסף בשל העדר זכות עמידה לעותרים. עתירה זו היא אחת הדוגמאות המובהקות לנזקים אשר ייגרמו למערכת המשפט שלנו אם לא נקפיד על כל הדרישות המוקדמות להגשת עתירות ציבוריות – דרישות שקיומן נועד לחסן את המערכת מפני עתירות סרק. נזקים אלה פורטו על ידי השופט נ' סולברג, בפסק דין בו הוא עמד על כך שהזכות להגשתה של עתירה ציבורית אינה יכולה לקום אלא בהיעדרו של עותר בעל אינטרס אישי ויכולת להגיש את עתירתו-שלו בעצמו (ראו: בג"ץ 4244/17 הר שמש נ' מנהל רשות המיסים, פסקאות 5-4 (11.6.2019); וראו גם: בג"ץ 1742/18 שמיר נ' שרת המשפטים, פסקאות 4-2 לפסק דיני (11.6.2019); בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה פ"ד נז(2) 62, 69-68 (2003)).

במילים אחרות ופשוטות יותר: הזכות לבוא בשערי בג״ץ כעותר ציבורי נתונה רק למי שבא להעצים את הציבור הרחב או חלק ממנו ולהבטיח את זכויותיו.

בג"צ קבע, כי העתירה נדחית. העותרים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 10,000 ₪.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

מסמכי בית הדין לא יחשפו

בג"ץ דן בימים אלו בעתירה שהוגשה לחשיפת מסמכים מתיק בית הדין הרבני ולצורך תביעת רשלנות נגד עורכי הדין.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליארדי שקלים לציבור – רשת 13

עו"ד נועם קוריס כותב ברשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס מבזק לייב

העתירה תוקפת את החלטתו של המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), מיום 27.5.2021, ואת החלטתו של המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי פתח-תקווה (להלן: בית הדין האזורי), מיום 11.5.2021. בגדרן של החלטות אלו נדחתה בקשת העותרת להסיר הגבלה על פומביותם של מסמכים שונים אשר הוגשו בהליך המתנהל בבית הדין האזורי – זאת, כדי להציגם במסגרת הליך אזרחי אשר מתנהל בבית משפט השלום חיפה (להלן: בית משפט השלום).

עניינם של העותרת ושל המשיב 3, גרושהּ, נדון בבית הדין הרבני האזורי (להלן: ההליך הרבני). במקביל לניהול הליך זה, הגישה העותרת תובענה אזרחית נגד עורכי דינה לשעבר בגין רשלנות מקצועית אשר התקיימה, לטענתה, בעת שייצגוה בהליך הרבני (להלן: התובענה האזרחית). לשם ניהול התובענה האזרחית ביקשה העותרת מבית הדין האזורי להתיר את הצגתם של מסמכים שונים מתיק בית הדין, אשר ברגיל פרסומם מוגבל (ראו: תקנה נ"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג), בגדרי ההליך האזרחי, אשר מתקיים בדלתיים סגורות. בקשת העותרת נדחתה בהחלטה מיום 20.12.2020. בקשת רשות ערעור שהעותרת הגישה על החלטה זו לבית הדין הגדול נדחתה אף היא, וזאת ביום 25.1.2021. העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה, בה ביקשה את ביטולן של שתי ההחלטות. בית המשפט דחה את העתירה על הסף בפסק דינו מיום 27.4.2021, וזאת מחמת היעדר עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים (ראו: בג"ץ 2855/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (27.4.2021) (להלן: עניין פלונית)).

העותרת שבה ופנתה לבית הדין האזורי בבקשה לאשר לה הגשת מסמכים שונים לבית משפט השלום, כאשר הפעם מדובר ברשימת מסמכים מצומצמת ומוגדרת. בית הדין האזורי דחה על הסף בקשה זו ביום 11.5.2021, והבהיר כי אם העותרת תגיש בקשה נוספת בנושא הוא ישקול לחייבהּ בהוצאות. העותרת לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית הדין הגדול מיום 27.5.2021.

מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה טוענת העותרת כי החלטותיהם של בתי הדין הרבניים סותמות הלכה למעשה את הגולל על תביעתה נגד עורכי דינה לשעבר, ובכך שוללות ממנה את זכות גישתה לערכאות.

לאחר שבג"צ עיין בעתירה ובנספחיה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי לקבל תגובה. זאת, מחמת היעדר עילה להתערבותנו בהחלטת בתי הדין הרבניים, כפי שנקבע בעניין פלונית – שכן צמצום רשימת המסמכים המבוקשים אינו משנה דבר.

כמו כן, בג"צ סבר כי עתירה זו נדונה לכישלון גם לאחר הצמצום ברשימת המסמכים, וזאת בשל קיומו של סעד חלופי.

כמתואר לעיל, העותרת פנתה שוב ושוב לבתי הדין הרבניים על מנת לצלוח את המכשול בו נתקלה בניהול התובענה האזרחית, ומשאלו לא נתנו לה את מבוקשה – עתרה, ושבה ועתרה, לבית משפט זה. בפועלה כפי שבחרה לפעול, דילגה העותרת על הצעד המתבקש של שימוש בכלי דיוני פשוט של הזמנת עדים ומסמכים שבאמצעותו ניתן להבטיח מסירת עדות והגשת מסמכים, לרבות תעודת עובד ציבור, כאמור בתקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וקודם-לכן בתקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וראו גם סעיף 73 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וסעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בכלי זה יש להשתמש בערכאה הדיונית – במקרה דנן, בבית משפט השלום – אשר אמורה להכריע בנחיצות העדות והמסמכים המבוקשים, וכן, במידת הצורך, אם אלו חסויים ואם לאו. עתירה לבג"ץ איננה הדרך הנכונה להשגת ראיות לצרכי תובענה אזרחית אשר מתנהלת בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי.

לנוכח קיומו של סעד חלופי כאמור, אין מקום שבית המשפט הגבוה לצדק יידרש לעתירה שלפנינו. סטייה מכלל זה תתאפשר רק במקרים נדירים ומיוחדים; וברי הוא, כי המקרה שלפנינו לא נמנה עמהם (ראו למשל: בג"ץ 8453/17 פלוני נ' ועדת הערר הרפואית על פי תקנות מס הכנסה, פסקה 8 (24.6.2018); בג"ץ 8619/20 מזרחי נ' משרד הבריאות, פסקה 5 (10.1.2021)).

העתירה נדחתה אפוא בזאת. משלא נתבקשה תגובה, לא נעשה צו להוצאות לזכות המשיבים. לפנים משורת הדין, נימנע בג"צ בפעם הזאת מלחייב את העותרת בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

תביעה ייצוגית 2021, חוסר תום לב ומאות מיליוני שקלים

שנת 2020 שתיזכר כשנת הקורונה הראתה עליה משמעותית של פתיחת הליכי בקשות לניהול תביעות ייצוגיות, כאשר באותה הזמן ובמקביל כמות ההליכים החדשים באופן כללי שהוגשו לבתי המשפט ירדה משמעותית.

לפני שנים לא רבות, חלה בישראל רפורמה בהליכי התביעות הייצוגיות שנועדה לצמצם את כמות התביעות הייצוגיות וכללה בין היתר הטלת אגרה בסך של אלפי שקלים על מגישי התביעות הייצוגיות, אך מסתבר, שגם רפורמה זו הצליחה להאט את שצף הבקשות לניהול תביעות ייצוגיות רק לזמן קצר.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס: האם התביעות הייצוגיות ישנו את כללי המשחק ?

עו”ד נועם קוריס: על תביעה ייצוגית, האשטאג ופוסט קורונה

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

בהתאם לדין בישראל, פנקס התובענות הייצוגיות אמור להכיל את כל הבקשות שהוגשו לניהול תביעות ייצוגיות בישראל ובין אלפי הבקשות לניהול תביעות ייצוגיות שמוגשות מדי שנה על ידי תובעים רבים ושונים ניתן למצוא הרבה שחקנים חוזרים אך גם לא מעט שחקנים חדשים.

באופן עקרוני כל אחד להגיש בקשה לניהול תביעה ייצוגית. אם החלטת לתקן את העולם או סתם להתעשר באמצעות הגשת תביעה ייצוגית אז אספר לך שראיתי לצערי לא מעט הליכי תביעה ייצוגית שהיו יכולים להביא לציבור תועלת רבה, פיצויים משמעותיים ושינוי אמיתי של המציאות אבל בגלל ניהול משפטי לא נכון הסתיימו בלא כלום.

בתיק אחד שטיפלתי (באותו עניין ייצגתי את הגנת הנתבע) ניתן לאחר כמה שנות התדיינות בבית המשפט פסק דין שקבע שלמרות שלכאורה התובע צודק ולמרות שלכאורה יש מאות אלפי אנשים שנפגעו- עדיין בית המשפט לא יאשר תביעה שהוגשה ונוהלה בצורה רשלנית.

נפגשתי גם בתיקים של תביעות ייצוגיות שבהם התובע או יותר נכון עורך דינו של התובע ממש שיבשו בהתנהלות רשלנית לכאורה את התביעה, והפסידו עבור כלל הציבור סכומים ניכרים שלבסוף לא חולקו לציבור- בעיקר בגלל ניהול משפטי כושל.

יש תביעה אחת שהוגשה נגד אחת מחברות המזון הגדולות בגין מכירת מוצרים במשקל נמוך משמעותי מהמשקל שפורסם על אריזותיהם.

הייתה על אותה חברה אפילו כתבה גדולה בטלוויזיה של תוכנית תחקירים מוכרת שהראתה בצורה מאוד ברורה שאותה חברה מוכרת לנו אזרחי ישראל הרבה פחות מוצר ממה שכתוב על האריזה.

באותו עניין, התובע ניסה להסתמך רק על הכתבה בתוכנית התחקירים ובית המשפט קבע שככה, רק על סמך תוכנית טלוויזיה לא ניתן לאשר תביעה ייצוגית.

אם למשל, היה אותו תובע מצרף חוות דעת של מעבדה מוכרת ששקלה בעצמה את המוצרים והשתכנעה שאכן המוצרים נמכרו במשקל נמוך יותר ממה שנכתב על האריזה אז יש להניח שהתביעה הייתה מתקבלת ושכל אחד מצרכני אותה חברה היה מקבל פיצוי על חסרון הכיס שנגרם לו.

אל תבינו לא נכון, גם אותו תובע ועורך דינו שעשו עבודה רשלנית רק הפסידו מזה בגלל שבמקום לקבל תגמול נאה על הצלחת התביעה הייצוגית שהגישו הם עוד נאלצו לשלם את הוצאות אותה חברה שנתבעה.

כתבתי על הנושא כבר כמה טורים, ועל כך שכל אחד יכול להפוך למיליונר באמצעות הגשת תביעה ייצוגית. בין אם אתה לוחם חברתי שמבקש לתקן עוולות צרכניות ולפעול לטובת ציבור רחב של נפגעים ובין אם הוא רק מחפש את הכסף הגדול של עולם המשפט.

כל אדם שנפגע מעוולה צרכנית אפילו בפגיעה של שקלים בודדים יכול לכאורה לבקש לנהל תביעה ייצוגית ולייצג גם מיליוני אחרים שנפגעו מאותו העניין, אפילו בלי לשאול לדעתם של מיליוני הנפגעים האחרים ובמקרים רבים אף מבלי שידעו על כך.

החוק מאפשר להגיש תובענה נגד עסקים וגם נגד רשויות ציבורית, למשל כדי להשיב  סכומים שהרשות גבתה שלא כדין, כמס, כאגרה או כתשלום חובה אחר. אולם נקבעו לכך סייגים שונים. בנוסף, בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית נגד רשות אם הרשות הודיעה כי לא תגבה עוד את התשלום שבגללו הוגשה הבקשה ואם הוכח לבית המשפט כי היא אמנם עשתה כך .

בנושאים אחרים, החוק מאפשר מספר עניינים בהם רשאי אדם להגיש תביעה ייצוגית והבולטים שבהם הינם עניינים שבין צרכנים לעסקים, בין לקוחות לבנקים, בין חברות הביטוח וקרנות הפנסיה לבין המבוטחים, ובשנים האחרונות גם בין נמעני הודעות פרסומיות בלתי רצויות- לבין המפרסמים באותן הודעות.

בשנת 2016 למשל, במסגרת 10 התביעות הייצוגיות הגדולות ביותר שהסתיימו, הושבו לציבור 433 מיליון שקל; והגמול הממוצע ששולם לתובעים הייצוגיים עצמם עמד על-סך של 738 אלף שקל – 1.7% מסכום הזכיות.

בשנת 2017 הוחזרו לציבור כ 200 מיליון ₪ רק במסגרת 10 הסדרי הפשרה הגדולים שהושגו, שכר-הטרחה הממוצע שנפסק לעורכי הדין דרך אגב- עמד על כ-3.1 מיליון שקל והגמול הממוצע לתובעים הייצוגיים עמד על כ-1.4 מיליון שקל.

סך הכספים שהושבו לציבור במסגרת הליכי תביעות ייצוגיות שהסתיימו ב- 2018 מסתכם ב-425 מיליון שקל. את הנתח המרכזי תופסות תביעות בתחום הצרכנות שהפיצוי הכולל בהן הסתכם ב-272 מיליון שקל. אחריהן השבה מרשויות שהסתכמה ב-35.5 מיליון שקל ולאחר מכן הבנקים וחברות הביטוח שנאלצו לשלם כ-55 מיליון שקל.

במסגרת תביעה ייצוגית שנוהלה נגד חברות "מאגרי-בנייה" ו"מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה", ניתן פיצוי בסך של כ-25.3 מיליון שקל לחברי הקבוצה מהציבור, ושולם גמול של כ-1.7 מיליון שקל לתובעים הייצוגיים – גמול מהגבוהים שנפסקו לתובע ייצוגי יחיד בארץ עד כה.

באמצעות התגמול לאדם שנוטל על עצמו ומצליח כתובע ייצוגי, החוק בישראל אפילו מעודד במצבים מסויימים את אותה האכיפה האזרחית.

מנגנון התביעות הייצוגיות פועל כך, שהתובע המבקש לייצג את ציבור הנפגעים (התובע הייצוגי) מגיש את תביעתו האישית, ובמקביל  הוא מגיש בקשה לאשר את תביעתו כתביעה ייצוגית. על התובע הייצוגי להראות כי העילה  לתביעה מתאימה לקבוצה גדולה של אנשים שיש להם  מכנה משותף עם תביעתו שלו (שאלות משותפות של עובדה או משפט). הוא נדרש להוכיח כי הוא מתאים לשמש תובע ייצוגי, וכן חלים עליו תנאים נוספים שנקבעו בחוק.

במסגרת פשרה שאושרה בעבר בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד רשת יינות ביתן בגין שקילת האריזה יחד עם המוצר, הוביל בית המשפט לפשרה לפיה הרשת תפחית 25 גרם ממחיר עוף ובקר ארוזים כף שתוספת המשקל שהרשת תספק לצרכניה, תגיע לשווי של 2.5 מיליון שקל שיחולקו לצרכנים

התובעים הייצוגיים, הצרכנים שהגישו את התביעה, קיבלו 87,750 ₪ ואילו עורכי דינם קיבלו כתגמול עוד 225 אלף שקל בתוספת מע"מ.

בשנים האחרונות גם קמו גופים צרכניים שונים ללא מטרות רווח, המסייעים בהוצאות המימון הנדרשות לצרכנים ולעורכי הדין העוסקים בתביעות הייצוגיות עוד בטרם בית המשפט מאשר את ניהול התביעה הייצוגית, להגיש ולנהל תביעות ייצוגיות שיביאו תועלת לציבור צרכני רחב.

מנגד, למשל בעניין פסגות הפחית בית המשפט את סכום התגמול ושכר הטרחה שנפסקו לתובעים, ואילו בעניין קולך -פורום נשים דתיות נ' רדיו קול ברמה בע"מ, הופחת סכום הפיצוי שנפסק נגד התחנה שכן "תיקון תופעת הדרת נשים בשידורי התחנה ע"י חיוב בפיצוי שתוצאתו תהיה סגירת התחנה והדרתו (לפחות הזמנית) של כל ציבור מאזיניו משוק התקשורת היא תוצאה בלתי סבירה ובלתי רצויה."

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס על פרס ישראל 2021 והחלטת בג"ץ

בג"צ (כבוד השופט עופר גרוסקופף) דחה עתירה שהוגשה נגד בחירתה של פרופ' ניצה בן דב ככלת פרס ישראל לשנת 2021.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס כותב קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס מבזק לייב

כמדי שנה, גם השנה יוענק פרס ישראל לכלות ולחתנים שנבחרו על ידי שר החינוך, בהתאם להמלצות וועדות שופטים, במעמד חגיגי שיתקיים במוצאי יום העצמאות. כמדי שנה, גם השנה מקדימה את האירוע החגיגי עתירה התוקפת את החלטת שר החינוך לזכות בפרס מועמד זה או אחר. במקרה דנן, מגיש העתירה הוא ד"ר גלעד פדבה (להלן: העותר), והזוכה הנתקפת היא פרופ' ניצה בן-דב (המשיבה 2. להלן: פרופ' בן-דב), כלת פרס ישראל בתחום חקר הספרות העברית והכללית לשנת התשפ"א-2021. בצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים שיאסור על הענקת הפרס בתחום האמור עד להכרעה בעתירה דנן. כבר בראשית הדברים נאמר על ידי בית המשפט העליון, כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה העתירה שלפנינו, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט העליון, ועל כן דינה להידחות. בג"צ הציג בתמצית הטעמים העיקריים שמבססים מסקנה זו. 

ביום 17.2.2021 הודיע שר החינוך, מר יואב גלנט, על זכייתה של פרופ' בן-דב בפרס ישראל בתחום חקר הספרות העברית והכללית לשנת התשפ"א-2021. בהתאם לתקנון פרסי ישראל (להלן: התקנון), הודעת שר החינוך פורסמה בעקבות המלצה פה אחד של ועדת שופטים ציבורית שמונתה לבחינת המועמדים לפרס בתחום זה, בראשותה של פרופ' עליזה שנהר, ובהשתתפותן של פרופ' יפה ברלוביץ והסופרת יהודית רותם (להלן: פרופ' שנהרפרופ' ברלוביץהסופרת רותם ו-ועדת השופטים, בהתאמה). בנימוקיה ציינה ועדת השופטים בין היתר כי "פרס ישראל לחקר הספרות העברית מוענק לפרופ' ניצה בן דב, מאוניברסיטת חיפה, אשר הגיעה להישגים במחקרי הספרות העברית מהיבטים אוניברסליים והשוואתיים, תוך בחינת הספרות העברית החדשה והעתיקה (מקרא) המתכתבת עם יצירות הספרות הגדולות של העולם המערבי". על רקע זה, עתיד פרס ישראל להיות מוענק לפרופ' בן-דב בעוד כשלושה שבועות, במוצאי יום העצמאות, לצד יתר כלות וחתני פרס ישראל לשנת התשפ"א-2021. 

העתירה לביטול זכייתה של פרופ' בן-דב בפרס ישראל, מושתתת, בעיקרו של דבר, על טענות בשלושה מישורים: ראשית, נטען כי בין פרופ' בן-דב ובין פרופ' שנהר והסופרת רותם התקיים "קשר בעייתי ופסול", עקב כך שפרופ' בן-דב ופרופ' שנהר חוקרות לאורך שנים ארוכות בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, מאחר שזכייתה של הסופרת רותם בפרס רמת-גן לספרות לשנת התש"ע-2010 התבססה על החלטת ועדת שופטים שפרופ' בן-דב נמנתה עם חבריה, ובשל שבחים הדדיים שפרסמו השלוש זו על זו. בנוסף נטען בעתירה כי נפל פגם בעצם העובדה שהסופרת רותם, שאינה חוקרת ספרות, נמנתה על ועדת השופטים. שנית, מצביע העותר על פרסומים בתקשורת בדבר מכתב ששלחה פרופ' ברלוביץ לשר החינוך על אודות הסתייגותה האישית בדיוני ועדת השופטים מהענקת פרס ישראל לפרופ' בן-דב. שלישית, מעלה העותר שורה של טענות הנוגעות לעבודתו כחוקר ומרצה באוניברסיטת חיפה תחת ניהולה של פרופ' בן-דב. בתוך כך, נטען כי העותר פוטר מעבודתו לאחר שסירב לפעול על פי הוראתה של פרופ' בן-דב להעניק לתלמידיו, שחלקם נמנו עם עובדיו של בן זוגה, ציונים מיטיבים ללא הצדקה. עוד נטען כי פרופ' בן-דב "הזמינה תלונות" מתלמידים שלמדו בקורסים בהנחיית העותר, חרף ההערכה החיובית לה זכה מקרב תלמידיו. העותר מוסיף ומציין כי בגין טענות אלו הגיש לאחרונה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נגד פרופ' בן-דב ואוניברסיטת חיפה במסגרתה טען להתעמרות במקום העבודה, הוצאת לשון הרע ופיטורין לא חוקיים. בצד האמור, מציין העותר גם מכתב שנשלח אליו ביום 28.2.2021 מטעם בא כוחה של פרופ' בן-דב, וטוען כי לא היה בו אלא ניסיון השתקה חסר תום לב. העותר הציג את טענותיו אלה לפני שר החינוך, ולאחר שהמענים שקיבל לא הניחו את דעתו, העלה אותן בעתירה שלפנינו, תוך שהדגיש כי התמונה המצטיירת מהן אינה עולה בקנה אחד עם היותו של פרס ישראל "מגדלור של יושרה ומוסריות". 

לאחר שהרכב בג"צ עיין בעתירה על נספחיה הוא הגיע למסקנה כי דינה להידחות בלא צורך בתגובת המשיבים. על היוקרה של פרס ישראל, ועל הטקס הממלכתי החגיגי בגדרו הוא מוענק מדי שנה במוצאי יום העצמאות, אין צורך להכביר במילים (בית משפט העליון עמד על כך בהרחבה אך לפני כשנה בבג"ץ 1977/20 האגודה למען הלהט"ב בישראל נ' שר החינוך, פסקאות 1 ו-7 (26.4.2020) (להלן: עניין האגודה)). לנוכח המעמד היוקרתי המיוחד לו זכה פרס ישראל בציבור הישראלי מצאו עותרים רבים את דרכם לבית משפט זה בשעת בין הערביים שבין ההכרזה על הזוכים בפרס לבין יום העצמאות, בטענות מטענות שונות לחוסר ההתאמה של אדם כזה או אחר להיות כלת או חתן פרס ישראל (ראו הסקירה בעניין האגודה, פסקה 7). אלא שנקודת המוצא, ובמקרה דנן אף נקודת הסיום, לדיון בעתירות מעין אלו היא ההלכה הנוהגת מזה שנים לפיה מרחב ההתערבות השיפוטית בהחלטותיהם של ועדת השופטים ושל שר החינוך בנוגע להענקת פרסי ישראל הוא מצומצם ביותר ושמור למקרים חריגים ביותר ולנסיבות יוצאות דופן (ראו מני רבים: בג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' שרת החינוך, פסקה 6 (17.4.2008), וההפניות שם). 

הרושם המתקבל למקרא העתירה הוא שהשגת העותר נגד זכייתה של פרופ' בן-דב בפרס ישראל מושתתת, בראש ובראשונה, על התנהלותה הפסולה, לטענתו, במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו בעבר בין השניים. אלא שמערכת יחסי העבודה העכורה ששררה בין העותר לבין פרופ' בן-דב, והטענות שהעלה העותר בעקבותיה, אינם נושא היכול להשליך על מערך השיקולים של ועדת הפרס, או על החלטת שר החינוך (השוו עניין האגודה, פסקה 9), ודינן להתברר במסגרת התובענה שהגיש בבית הדין לעבודה (יצוין בהקשר זה כי כתב התביעה שהוגש לטענת העותר לבית הדין לעבודה לא צורף לעתירה ואף לא צוין בגדרה מספר ההליך הרלוונטי, וזאת למרות שעתירה דומה קודמת שהגיש העותר לפני מספר ימים נמחקה תוך שהובהר כי לעותר שמורה הזכות "להגיש עתירה חדשה הכוללת העתקים של האסמכתאות המוזכרות במסגרתה". ראו בג"ץ 1990/21 פדבה נ' שר החינוך (21.3.2021). יודגש עם זאת כי לא בשל מחדל זה נדחית העתירה זו הפעם). 

אף טענות העותר לניגוד עניינים לכאורה שהתקיים בקרב חברות ועדת השופטים אינן מצדיקות התערבות שיפוטית כמבוקש על ידו. בהתאם לסעיף 19 לתקנון, חברי ועדת השופטים "יחתמו על 'טופס הצהרה על היעדר ניגוד עניינים'" (שמצורף כנספח לתקנון), ולא נטען בענייננו שחברות ועדת השופטים לא חתמו על הצהרה כאמור. יתר על כן, אף אם נניח כי טענותיו של העותר לעניין זה נכונות מבחינה עובדתית, לא יהא בהן כשלעצמן להצביע על עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת השר. ודוק, טענותיו של העותר בהקשר זה מסתכמות בכך שפרופ' בן-דב ופרופ' שנהר הן חברות סגל באותו חוג באוניברסיטת חיפה (פרופ' שנהר היא כיום פרופסור אמריטה), בחברותה של פרופ' בן-דב בועדת שופטים שהחליטה לפני למעלה מעשור על זכייתה של הסופרת רותם בפרס ספרותי, ובשבחים הדדיים שהורעפו לפני מספר שנים מטעם פרופ' בן-דב וחברות ועדת השופטים בגין פועלן המקצועי. בקשרים אלה, שאינם חורגים מהקשרים החברתיים והמקצועיים המקובלים בין אנשי ספרות וחוקרי ספרות, לא ניתן לראות "קשר בעייתי ופסול", כלשון העותר. גם להסתייגותה בדיעבד של פרופ' ברלוביץ מהענקת פרס ישראל לפרופ' בן-דב, אין להעניק משקל של ממש, באשר היא נאמרה לאחר שועדת השופטים השלימה את מלאכתה, ותוך הבהרה מפורשת (כך אף לפי העותר) שאין בה כדי ללמד על חזרה מהבחירה. 

בתשובה לפניות העותר מסר נציג מטעם שר החינוך (מר דוד פלבר) כי ועדת השופטים, אשר דנה במועמדים לפרס ישראל בתחום חקר הספרות העברית והכללית לשנת התשפ"א-2021, פעלה באופן מקצועי ובלתי תלוי, והמלצתה על פרופ' בן-דב מבין יתר המועמדים התקבלה פה אחד עלי ידי שלוש חברי הועדה ללא משוא פנים. לאור זאת דחה כל ניסיון להטיל דופי בועדת השופטים או בכלת הפרס. תשובה זו מסכמת היטב את מצב הדברים, לאורו אין כל הצדקה להתערבותנו. ניסיון העותר ללמוד גזרה שווה מפסק הדין בעניין מועמדתו של העיתונאי שמואל שניצר ז"ל לקבלת פרס ישראל בתחום העיתונות לא יצלח, מאחר שרב השוני מהדמיון בין עניין זה לבין ענייננו (והשוו לנאמר בבג"ץ 2348/00 סיעת המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית בארץ ישראל נ' שר החינוך, פסקה 4 (23.4.2000); ראו גם: עניין האגודה, פסקה 12). 

סוף דבר: בג"צ קבע כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית. משכך, התייתר הצורך לדון בבקשה לצו ביניים. הרבה לפנים משורת הדין, לא מקבע על ידי בג"צ כל צו להוצאות.  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

שעתיים לפני שבת: העליון שחרר נער בן 14.5 למעצר בית

שעתיים לפני כניסת השבת החליט בית המשפט העליון לשחרר ממעצר חשוד קטין מהישוב עתניאל

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

האם ד"ר דוד ביטון יכול לשמש תובע ייצוגי ? – קו עיתונות

בית המשפט העליון ציין בהחלטתו כי זו ניתנה כשעתיים לפני כניסת השבת שלאחריה חג הפסח. בלוח זמנים צפוף זה, ובשים לב לגילו הצעיר של העורר (14.5), ולכך שהחקירה בעניינו הסתיימה, ואנו בשלב הצהרת התובע, סבר בית המשפט העליון (כבוד השופט עופר גרוסקופף), כי לא נכון להותירו במעצר מאחורי סורג ובריח במהלך החג, וזאת בהינתן הצעת סנגורו כי ישהה בתקופה זו במעצר בית בביתו ובפיקוחו. 

לאור זאת הורה בית המשפט העליון לקבל את בקשת רשות הערר במובן זה שהעורר ישוחרר לעת הזו למעצר בית מלא בפיקוחו של עו"ד שלום בן שבת ובביתו ברחוב מצפה קדם 74 בעתניאל. 

בית המשפט הבהיר, כי עו"ד בן שבת יתלווה אל העורר בכל עת עד לדיון הארכת המעצר בבית המשפט המחוזי, הקבוע ליום ב' 29.03.2021, דהיינו יאסוף אותו ממקום המעצר במגרש הרוסים, יביאו לביתו בעותניאל בדרך הקצרה ביותר, ויחזירו בדרך זו לבית המשפט המחוזי ביום ב' לדיון הארכת המעצר.   

שירות בתי הסוהר ישחרר את העורר לידי עו"ד שלום בן שבת בהקדם האפשרי, והוא מתבקש לעשות ככל הניתן על מנת לזרז את השחרור, כך שתתאפשר הגעת העורר למקום למעצר הבית קודם לכניסת השבת. 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בדיקת ה DNA שלחה את הרוצה למאסר

נועם קוריס

למעלה מ 16 שנים הסתובב הרוצח חופשי עד שדגימות די אנ איי הובילו ללכידתו והעמדתו לדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון (מפי השופט יצחק עמית, בהסכמת השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף) דחה היום את ערעורו של דניאל נחמני שהורשע ברצח האכזרי של נערה בת 17, נועה אייל ז"ל, בשנת 1998, והשאיר על כנו את עונש המאסר שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי –  מאסר עולם ו-16 שנות מאסר בפועל שירוצו במצטבר.

משך 16 שנים נותר הרצח של נועה אייל ז"ל בלתי מפוענח, עד אשר בשנת 2014  התאפשר פענוחו בזכות התקדמות מדעית בתחום הזיהוי הפלילי, היכולת לבצע "חיפוש משפחתי" במאגר דנ"א (כלומר, חיפוש המכוון למציאת דמיון בין הדגימות שבמאגר לדגימות מזירת הפשע, ולא רק זהות). החיפוש שערכה משטרת ישראל בשנת 2014 במאגר הדנ"א המשטרתי, העלה כי מנחם נחמני, אביו של דניאל נחמני, שפרופיל הדנ"א שלו נכלל במאגר, עשוי להיות קרוב משפחה של הרוצח. בדיקה ראשונית העלתה כי למנחם נחמני שני בנים, ולאחר סדרת בדיקות נוספות הגיעו במשטרה למסקנה כי דניאל נחמני הוא החשוד הרלוונטי. המשטרה עקבה אחרי דניאל נחמני באופן סמוי, תפסה דגימת רוק מיריקה שרקק באחד מרחובות ירושלים והעבירה את הדגימה לבדיקת דנ"א שהעלתה כי ישנה התאמה מלאה בין פרופיל הדנ"א של המערער לפרופיל הדנ"א שהופק ממוצגי הזירה. מהלכים אלה הובילו להשלמת החקירה, למעצרו של נחמני ולהעמדתו לדין. במהלך חקירתו ניטלה מנחמני בהסכמתו דגימה נוספת לשם הפקת דנ"א, וגם לפיה התקבלה התאמה מלאה לפרופיל שהופק ממוצגי זירת הרצח.

בפסק דין ארוך ומפורט דחה בית המשפט העליון את כל טענות ההגנה, לרבות הטענה שראיות הדנ"א הושגו בצורה בלתי חוקית, והטענה לפיה יש לפסול את השימוש ב"חיפוש המשפחתי", כמו גם את פירותיו. נפסק כי משטרת ישראל מוסמכת לבצע "חיפוש משפחתי" במאגר הדנ"א המשטרתי, שכן הדין מאפשר לה "לערוך השוואה" בין נתוני זיהוי שהופקו במהלך חקירה לנתוני זיהוי שבמאגר הדנ"א לצרכים פליליים. עוד נפסק, כי לא קמה עילה לפסול את דגימת הרוק של נחמני שנתפסה על-ידי המשטרה ברחוב, וכי הדבר אינו עולה כדי "חיפוש בגוף החשוד", כנטען ידי ההגנה. בית המשפט העליון ציין כי "אשמתו של המערער זועקת מההצטברות הראייתית" בתיק. בית המשפט דחה גם את הערעור על העונש ועל הקביעה כי הרצח בוצע "בנסיבות חריגות בחומרתן", בציינו כי "אין בכוחן של מילים לתאר את התופת שהעביר המערער את המנוחה ברגעי חייה האחרונים".

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט אישר תביעה ייצוגית נגד אופטיקה הלפרין

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט, אישר הבוקר (16.3.21) בקשה לניהול תביעה ייצוגית נגד אופטיקה הלפרין. להלן פסק הדין:

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

 

מיהו אופטומטריסט מוסמך כדין (אופטומטראי לפי לשון החוק) זו השאלה המהותית הצריכה מענה במסגרת בקשת אישור תובענה ייצוגית שהוגשה בתיק דנא.  הרקע לבקשה הוא בדיקת ראייה שנערכה למבקשת, גברת כוכב זיס, באחת מחנויות הרשת של המשיבה, אופטיקה הלפרין בע"מ (להלן גם "הלפרין") על ידי מר בידר עובד של הלפרין, שהציג עצמו כמורשה לערוך בדיקת ראייה. המשקפיים שרכשה בחנות רשת הלפרין לפי המירשם שמצא בידר בבדיקה, לא התאימו לה ולא סייעו לה לראות, ולהפך, גרמו לה לטענתה לסחרחורת, כאבי ראש וחוסר שיווי משקל, ולפיכך שבה לחנות מספר פעמים, ושטחה בפני בידר את תלונותיה; בבדיקות חוזרות שנערכו למבקשת שונה המירשם, קרי, מספרי המשקפיים, והומלץ לה, על ידי עובדת אחרת של הלפרין להחליף את סוג העדשות (ממולטי פוקאלי לרגילות) שבדיעבד הסתבר כי אף הן לא התאימו לה; משכך  ביקשה לבטל את העסקה.

מבדיקה שערכה המבקשת, לאחר שפורסמה כתבה בנושא, הסתבר לה כי מר בידר, העובד שערך את בדיקת הראייה, והציג עצמו בפניה כאופטומטריסט, כלל אינו מחזיק ברשיון מטעם משרד הבריאות לעסוק באופטומטריה, לפי דרישות חוק העיסוק באופטומטריה, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק האופטומטריה" או "החוק"), ועוד הסתבר למבקשת כי המשיבה מעסיקה בסניפיה השונים, עובדים הבודקים ראייה ומתאימים משקפיים ללקוחות, והם אינם בעלי רשיון לעסוק באופטומטריה וממילא אין להם רשיון לבצע בדיקות ראיה של לקוחות החנות, בדיקה שרשאי לבצע רק מי שהוא בעל רשיון מטעם משרד הבריאות.   המבקשת טוענת כי אין מדובר במקרה אחד של העובד בידר, אלא בתופעה רחבה ברשת חנויות הלפרין, של העסקת עובדים שאינם מורשים לערוך בדיקות ראייה,  מאחר שאינם מחזיקים ברשיון מטעם משרד הבריאות, שהוא תנאי לרשות לערוך בדיקה. טוענת המבקשת כי בהתנהלות זו של המשיבה היא מפרה הוראות חוקיות ובהן הפרת ההוראה שבסעיף 5(א) לחוק האופטומטריה לפיו "לא יעסוק אדם באופטומטריה ולא ישתמש בתואר אופטומטראי או תואר דומה המרמז על היותו אופטומטראי אלא אם כן יש בידו רשיון לפי חוק זה". כן טענה כי קמה לה עילת תביעה בגין הפרת הוראות סעיפים 5, 6(א), 13 ו-17 לחוק זכויות החולה השתנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה") המחייב את נותן השירות הרפואי או הפארא רפואי לתת למטופל טיפול נאות ולתת לו "[ל]מידע בדבר זהותו ותפקידו של כל אדם שמטפל בו" (ס' 6(א)), לצד חובת המטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ולקבל מהמטופל הסכמה מדעת; הפרת הוראות סעיפים 443 ו-444 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בדבר איסור התחזות; סעיפים 2, 3(א) ו-4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"); הפרת חובת קיום חוזה בתום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973; רשלנות; עשיית עושר ולא במשפט.  את הקבוצה שהיא מבקשת לייצג הגדירה המבקשת כך: "כלל הלקוחות אשר גורם מטעם המשיבה שאינו אופטומטריסט מוסמך כדין ביצע בהם בדיקות עיניים ב-7 השנים האחרונות, לרבות מי שרכש מוצר כלשהו על בסיס תוצאות הבדיקה" (סעיף 114 לבקשת אישור התובענה כייצוגית). התפתחות ההליך כבר בפתח ההליך, ובטרם הגישה המשיבה את תשובתה לבקשת האישור, הגיעו הצדדים להסדר פשרה ואותו ביקשו לאשר ביום 16.12.2015. בקשת אישור הסדר הפשרה כללה את טענות הלפרין בקצרה, ולפיהן לא רק ששללה לחלוטין את כל טענות המבקשת אלא שהדגישה כי העובד במעמדו כ'מתמחה' רשאי היה לעשות את בדיקות הראייה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק האופטומטריה המחריג את 'המתמחה' מהאיסור לעסוק באופטומטריה; ובלשון החוק "הוראת איסור העיסוק באופטומטריה… לא תחול…(2) על מי שמתמחה בעבודה מעשית באופטומטריה בפיקוחו ובהדרכתו של אופטומטראי מורשה או של רופא מורשה".  בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, הומצא הסדר הפשרה לתגובת היועץ המשפטי לממשלה המופקד על האינטרס הציבורי. תגובתו של היועץ המשפטי מיום 11.4.2016, כללה התנגדות להסדר הפשרה ועמדתו היתה כי יש לדחות את ההסדר שהובא לאישור בית המשפט כשהטעם העיקרי להתנגדותו, והוא למעשה הנושא העיקרי של הבקשה דנא, כי הסדר הפשרה אינו מביא לתיקון הפרות הדין על ידי הלפרין. לעמדת היועץ המשפטי, בהעדר אסדרה חוקית של 'התמחות' לפי חוק האופטומטריה, וכדבריו "נכון להיום, לא קיימת "התמחות" המוכרת על ידי משרד הבריאות באופטומטריה, והתקנות שיסדירו את אופן ביצוע ההתמחות באופטומטריה מעולם לא הותקנו לפיכך אין ממש בטענת אופטיקה הלפרין…" כי הוא מעסיק מתמחים שעליהם חל החריג שבסעיף 5(ב)(2) לחוק שכן "משרד הבריאות לא נתן אישורו לאופטיקה הלפרין להעסיק "מתמחים"" (סעיף 12 לעמדת היועץ המשפטי לעיל; ההדגשה במקור). ביום 17.11.2016 התקיים דיון בפני כב' השופט ענבר ולאחריו הגישה המשיבה תשובה בה חזרה על אותן טענות, קרי, שלילת טענות המבקשת וכי "כל עובדיה של המשיבה העוסקים בבדיקות ראייה ובאופטומטריה הינם בעלי ידע, השכלה והכשרה באופטומטריה והם מועסקים על ידי המשיבה בהתאם להוראות הדין" (פסקה 3 לתשובת המשיבה), וכי היא מעסיקה עובדים במעמד 'מתמחים' בהתאם לחוק ולחריג שבסעיף 5(2)(ב) לחוק האופטומטריה שאינו אוסר על מתמחה לערוך בדיקת עיניים. עוד ציינה המשיבה, כי למעשה בהתאם לחוק כל עובדיה המבצעים בדיקות ראיה הם בעלי השכלה באופטומטריה אך אינם יכולים לקבל רישיון מטעם משרד הבריאות כי אחד התנאים לקבלת רישיון מחייב "סיום התמחות", ובהעדר תקנות המסדירות את ההתמחות, הרי שלדעת הלפרין, העסקת עובדים בעלי השכלה באופטומטריה, בעבודה מעשית כ"מתמחה" מתיישבת עם הוראות חוק האופטומטריה.  בדיון נוסף שנערך (9.5.2017) ובמטרה לקדם את התיק – הובא לאישור הסדר פשרה נוסף, שגם לו התנגד היועץ המשפטי מהטעם "שאין בו כדי לרפא את הקשיים שעלו מההסכם הפשרה המקורי" (סעיף 2 להודעת היועץ). לאחר שהצדדים השמיעו את עמדתם ולאחר שבמהלך הדיון הבעתי את דעתי בעניין זה בקשו הצדדים להעלות את הדברים על הכתב. וכך אכן, עשיתי, וביום 23.5.2017 במסגרת ההחלטה ציינתי את "המצב האבנורמאלי בו חלפו למעלה מ-25 שנים (!) מאז נחקק חוק העיסוק באופטומטריה (1991) אך  טרם הותקנו התקנות המסדירות את העיסוק באופטומטריה, ממילא אין התייחסות של מחוקק המשנה למעמד ה'מתמחה' – הגם שהחוק מזכיר את ההתמחות כאחד מהתנאים ההכרחיים לקבלת רישיון לעסוק באופטומטריה" (סעיף 2 להחלטה). לצערי, אף כי כבר חלפו כ-30 שנה מאז נחקק חוק האופטומטריה ועל אף הקריאה למחוקק המשנה "לסיים את הליך התקנת התקנות בהקדם ובוודאי בטרם נחגוג שלושה עשורים לחקיקת חוק האופטומטריה", טרם טופל הנושא בחקיקת משנה. ובכל זאת הצעתי לצדדים לנסות ולהגיע להסכמות שיכולות להניח את הדעת בנסיבות. לאחר ניסיונות לא מעטים להגיע להסדר כלשהו ולאור התנגדות היועץ המשפטי לממשלה המשיך ההליך בדרך של הוכחות בשלב האישור.   טענות הצדדים בסיכומיה ציינה המבקשת כי השאלות לדיון אינן שאלות שבעובדה וכי למעשה אין מחלוקת עובדתית שברשת חנויות הלפרין מועסקים עובדים הבודקים ראייה הגם שאין להם רשיון של משרד הבריאות לעיסוק באופטומטריה, אותם מכנה המשיבה 'מתמחים'; כן אין מחלוקת כי מר בידר שבדק את המבקשת ובהתאם התאים לה משקפיים הוא אחד מ'המתמחים' הללו. המבקשת חזרה על עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי העסקת עובדים המבצעים בדיקות ראייה ללא רישיון כדין היא הפרת הוראה חקוקה – חוק האופטומטריה. לציין כי המבקשת לא תקפה, בתקיפה עקיפה, את ההסדר החוקי הבעייתי שנוצר עקב היעדר תקנות רלוונטיות המסדיר מעמד מתמחה, אלא הסתמכה על הוראות הדין החל לפיו מי שאין בידיו רישיון לעסוק באופטומטריה לא יכול לעשות כן בהעדר רשיון.  מנגד שבה הלפרין וטענה כי הפרשנות הראויה לחוק האופטומטריה היא זו המתייחסת למונח מתמחה בשני הקשרים שונים. "מתמחה" שבסעיף 2(ב)(2) לחוק משמעו מי ש"מבקש לעשות את התמחותו על מנת למלא אחר אחד מהתנאים המקדמיים לקבלת רישיון" (סעיף 20 לסיכומי המשיבה) ואילו "המתמחה" הנזכר בסעיף 5(2)(ב) אינו עושה את עבודתו במסגרת התמחות לקבלת רישיון אלא פשוט עוסק בעבודה מעשית שאינה מחייבת רישיון. כלומר לשיטת המשיבה ההתייחסות למונח 'מתמחה' שונה מסעיף לסעיף, הגם שמדובר באותו חוק, ועוד למדנו מהלפרין כי מתמחה הוא למעשה 'מי שעובד בעבודה מעשית' ללא קשר לרישיון. עוד נטען כי מר בידר הוא בעל רישיון ואין למבקשת עילת תביעה אישית לפי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; כי לא נגרם למבקשת נזק ממוני; וכי לא נגרם לבקשת נזק בלתי ממוני; ניהול התביעה בידי המבקשת ובא כוחה נעשה בחוסר תום לב.  האם המשיבה שינתה חזית מאחר שסיכומי המשיבה הורחבו מעבר לכתב הטענות ולתצהיר שעליו נחקר המצהיר מטעמה ומשהוספו מסמכים, ללא קבלת היתר, הגישה המבקשת בקשה למחוק חלקים מסיכומי המשיבה מחמת שינוי חזית הן בטענות עובדתיות והן בטענות משפטיות חדשות וביניהן – פרשנות 'חדשה' למונח "מתמחה" בחוק האופטומטריה; הצגת מסמכים שונים על אופן העבודה בסניפי המשיבה; סיכום ישיבה שקיימו נציגי המשיבה עם שר הבריאות ועוד כמפורט בבקשת המחיקה. עיינתי בבקשה למחוק חלקים מסיכומי המשיבה, כן נתתי דעתי לתשובות, ומקובלת עלי עמדת המבקשת בסוגיה זו, קרי, המשיבה הרחיבה טענותיה העובדתיות והמשפטיות והוסיפה מסמכים מעבר למותר, ושלא בהתאם לזכותה על פי דין. ואולם, מאחר שממילא מצאתי לקבל את בקשת האישור אין טעם להרחיב בטענת הרחבת חזית אסורה. עם זאת, חשוב לציין כי לא בכדי קמו כללים משפטיים ויש לפעול לפיהם. "מושכלות ראשונים הם כי גדרי המחלוקת בין בעלי הדין נקבעים על פי כתבי הטענות המוגשים על ידם. שינוי מגדרים אלה מחייב תיקון כתבי הטענות בהיתר בית המשפט… לכלל האוסר על חריגה מכתבי הטענות בהליך הדיוני טעם דיוני ומהותי כאחד. במישור הדיוני – האיסור מחייב היצמדות להגדרת השאלות שבמחלוקת על פי כתבי הטענות כגורם המבהיר ומייעל את המשימה הדיונית. במישור המהותי – הוא מונע פגיעה ועיוות דין כלפי הנתבע או המשיב, הערוך להתגונן בסוגיות העולות בכתבי הטענות, ואינו צופה טענות נוספות העשויות לעלות נגדו, שכלפיהן לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן, בין במישור העובדתי ובין במישור המשפטי" (עע"ם 9317/05 משאבות השלום בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "יזרעאלים" פסקה 21 (נבו 26.10.2010)). ברור אפוא כי לבקשה שהגישה המבקשת טעם נכון וממשי, אלא שכאמור, ממילא ראיתי לדחות את טענות המשיבה, הגם שעיינתי בטענותיה שמעבר לגדר הדיון שהובא בכתבי הטענות.

דיון   לשוק המשקפיים ועדשות המגע נחשפים צרכנים רבים, ודי להסתכל מסביבנו ופשוט לראות אותם, את כל צרכני המשקפיים והעדשות. המכנה המשותף לכל הצרכנים הללו הוא ההזקקות השגרתית לרכוש משקפיים ועדשות המסייעים לראייה. נראה, כי הצרכים הידועים לכל מרכיב משקפיים או עדשות הם כי מעת לעת יש צורך בבדיקת ראייה שגרתית, אם בשל ראייה שמשתנה עם חלוף הזמן, התקדמות בגיל, ואם רצון להתחדש במשקפיים או עדשות חדשות. בשל הצורך הרב בבדיקות ראייה מציעות חנויות האופטיקה למיניהן שירותים נלווים לרכישת משקפיים, בין השאר בדיקות ראיה שגרתיות לפני רכישת משקפיים/עדשות המוחלפות לעיתים תכופות. וכך כדי לשרת את הלקוחות הללו, וכדי להרחיב את חוג הלקוחות פונים יצרנים, מוכרי אביזרי ראיה, כמו גם חנויות אופטיקה ובכללן המשיבה לקהל הלקוחות ונותנים להם שירות עת הם מנגישים להם את בדיקות הראייה, שהם למעשה מוצר משלים למי שמבקש לרכוש משקפיים; כך גם מנגישים את אביזרי הראייה, המשקפיים והעדשות, למי שמבקש לבדוק ראייה. מכל מקום – תחום הקמעונאות השתנה עת חנויות מסוג זה של המשיבה הרחיבו את שירותיהם בכל תחומי הראייה. אין ספק שבשוק זה שהתרחב ובו 'משחקים שחקנים רבים' הוא שוק תחרותי בו רכיב המחיר הוא רכיב משמעותי, ובעלי חנויות האופטיקה ישאפו להוזיל עלויות, התנהגות המתיישבת עם כל הענפים התחרותיים, חיובית כשלעצמה, ואולם הצרכן מצפה כי איכות השירות ינתן על ידי נותני שירות מקצועיים שהוסמכו למתן שירות זה כדין.         בהיות 'אופטומטריה' מקצוע פארא-רפואי, הסדירה המדינה את העיסוק במקצוע העוסק בעינים, במערכת הראייה "ובבחינת כושר הראייה והתאמת משקפיים" (מילון אבן-שושן) במסגרת חקיקה שמטרתה להגדיר את מי שמוסמך ליתן שירות כדי למטב את איכות השירות בתחום זה על ידי קביעת נורמות לקבלת רשיון לעיסוק באופטומטריה. שבעתיים יש לכך חשיבות שהרי מדובר בבדיקת ראייה והתאמת האביזרים (משקפיים או עדשות מגע). כאמור, מאחר שמדובר במקצוע פארא רפואי המצריך מיומנות, נעדר הלקוח מומחיות והאופטומטריסט, בודק הראייה, הוא המקצוען והמיומן שצריך לקבל את ההחלטה באשר לאבחון מספר המשקפיים/ העדשות להם זקוק הלקוח. את השירותים המשלימים של בדיקת ראייה בחנויות המשקפיים, יש לתת על ידי אופטומטריסטים בעלי רשיון משרד הבריאות, על פי דין. זאת מאחר שעסקינן כאמור במתן שירות במקצוע פארא רפואי המחייב רשיון עיסוק.  מי שפנה לרכישת משקפיים בחנות אופטיקה ומקבל במסגרת זו שירות משלים של בדיקת ראייה לקראת התאמת המשקפיים מקבל מן הסתם את קביעת האופטומטריסט באשר לסוג העדשה המותאמת לצרכיו הייחודיים, עובי, מספר – מירשם. ליחסי 'הכוחות' הברורים התייחס המחוקק ב"חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק – הספק – חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש – הצרכן, כיוון שעל-פי טבע הדברים סומכים צרכנים על ספקים – שלהם המומחיות והניסיון בתחום עיסוקם" (רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל פסקה 6 (נבו 16.12.1999)). כך היה בעניין המבקשת, הגב' זיס, שרכשה משקפיים בהתאם להמלצת מר בידר, שבדק את ראייתה בחנות הלפרין, וסופה שהסתבר כי המשקפיים לא הותאמו כנדרש ולא תאמו לצרכיה, ולהפך.  כאשר מי שאינו מורשה על פי דין לבצע בדיקת ראייה בלקוח ועל בסיס ממצאי בדיקה זו רוכש הלקוח משקפיים/ עדשות בלי שהוא יודע כי הבודק נעדר רישיון כדין, הרי שבמישור הצרכני יש חשש סביר שהלקוח לא היה סומך על הבדיקה ולא היה רוכש את המוצר המומלץ אם היה יודע כי בודק הראייה אינו מורשה לבדוק אותו. סביר כי מי שנבדק בחנויות האופטיקה מניח כי הבודק הוא בודק מורשה, וככל שאינו כזה, עליו להציג את המידע בפני הלקוח כחלק מחובת הגילוי הצרכנית החלה על עוסק (ואינני מתייחסת לשאלת החוקיות).

בהתאם לחוק ולפסיקה בתחום הגנת הצרכן חלה חובת גילוי מוגברת על עוסק, בשים לב לפערי הכוחות ו/או המידע שבין הצרכן והעוסק: "לשם כך נכללה בחוק חובת הגילוי הרחבה, נקבע בו האיסור על כל דבר "העלול להטעות צרכן", איסור על ניצול מצוקתו של הצרכן, חולשתו הגופנית או הנפשית או אי-ידיעתו את השפה, וכן איסור על הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו" (ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים פסקה 12 (נבו 10.2.2012); לעניין תוכן חובת הגילוי בהקשר הצרכני ראו את החלטתי בעניין ת"צ (ת"א) 37933-08-17 רון לוין נ' דלק מוטורס בע"מ פסקה 26 (נבו 16.12.2020)).  אני סבורה כי חובת ההגינות והגילוי המלא החלה על המשיבה מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמדובר בשירות פארא-רפואי בעל השלכות על בריאות הלקוחות שפנייתם לקבל שירות היא על רקע ליקוי ראייה, צורך ברכישת משקפיים או עדשות. בהנתן סעיף 6(א) לחוק זכויות החולה ונוכח "אינטרס הציבור… כי רשימת כל מי שהוסמך להעניק לציבור טיפול רפואי, מכל סוג שהוא, ובמיוחד טיפול רפואי מורכב ללא פיקוח רופא, לא תהיה נסתרת וחבויה אלא גלויה ופתוחה לעיון בפני מי שמעוניין בכך" (עת"ם (ת"א) 3807-03-17 ארגון הפרמדיקים הישראלי נ' מגן דוד אדום, הממונה על יישום חוק החופש המידע פסקה 23 (נבו 5.3.2018)) הרי שהסטנדרט חובת הגילוי הנדרש מהמשיבה מחמיר מזה הנדרש ממי שהשירות שנותן אינו בשירותי רפואה או פארא-רפואה.

סטנדרט ההתנהגות המצופה מהמשיבה הוא להביא לידיעת הלקוח מיהו העורך לו בדיקת ראייה, ובודאי מצופה ממנה לגלות לנבדק אם זה הבודק לו את הראייה אינו מורשה על פי דין, ויש לכבד את זכותו של הנבדק להחליט אם לאפשר את הבדיקה על ידי מי שאינו מורשה לבצע אותה. אני סבורה כי חובת הגילוי משתרעת גם לעצם השאלה אם הבודק אופטומטריסט, אפילו אם נקבל את עמדת המשיבה שהבודק הוא מתמחה, ולא כך אני קובעת, עדיין זכותו של הנבדק לדעת זאת מבעוד מועד ולהחליט אם מקובל עליו להיבדק על ידי 'מתמחה'.  המשיבה נמנעה מלהציג ללקוחות את התמונה המלאה אשר להסמכת עובדיה המבצעים בדיקות ראייה. בהתאם לסטנדרט הצרכני "ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל, קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם" (רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ פסקה 8 (נבו 2.3.2000) (להלן: "עניין בזק").

בהנתן מידת התלות של לקוחות הלפרין והצורך בבדיקת הראייה בטרם רכישת המשקפים, סביר בעיני שיקבע בהליך בירור התובענה לגופה כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן: "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה". תמיכה לעמדה זו בדברי בית המשפט העליון בעניין בזק שלעיל כי "אין דין עילת ההטעיה לפי דיני החוזים כדינו של איסור ההטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן. בעוד שבדיני החוזים על-מנת שתתגבש עילת ההטעיה נדרש כי הצד הטוען להטעיה אכן טעה ובשל טעותו זו התקשר בחוזה (ראו סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), הרי שהאיסור מכוח חוק הגנת הצרכן רחב יותר והוא חל על כל "דבר… העלול להטעות צרכן" (ההדגשה שלי – ט' ש' כ') גם אם הלה לא הוטעה בפועל (ראו: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן…). חוק האופטומטריה ושאלת יישומו לאור מחלוקת של ממש בעניין 'פרשנות' חוק האופטומטריה עולה השאלה המהותית, שהיא הבסיס לתובענה דנא – מי רשאי לעסוק באופטומטריה כדין? שכן לטענת הלפרין, בודקי הראייה ברשת החנויות שלה הם מתמחים, שלא הוחרגו במצוות החוק מעיסוק באופטומטריה.

בסעיף 5 לחוק האופטומטריה יש איסור על מי שאין בידיו רשיון לפי חוק האופטומטריה לעסוק באופטומטריה. הוראת האיסור מחריגה רופא מומחה או מתמחה במחלות עיניים וכן מתמחה בפיקוחו ובהדרכתו של אופטומטריסט מורשה או של רופא מורשה.

בבואי 'למצוא' מי הוא מתמחה ומהי תקופת ההתמחות 'שנקבעה בתקנות" (סעיף 2(2) לחוק) נחשפתי למציאות עגומה, יש לומר, כי בחלוף שלושים שנה מעת חקיקת חוק האופטומטריה, טרם הותקנו תקנות שיאפשרו את ביצוע החוק באופן ראוי.

המצב הבעייתי שיצר מחוקק המשנה, במחדל להתקין תקנות, יצר כשלעצמו פער בין המצוי לרצוי. בעוד שהמצב הרצוי היה שתחום עיסוק הנוגע לאינטרסים מובהקים וכבדי משקל של הצרכן, שבתקינות ראייתו מדובר, יהיה מוסדר בצורה קפדנית שתבטיח לכל צרכן בדיקות על ידי מומחים מורשים, הרי שאין הסדרה כזו בנמצא ומצער שבמשך שלושה עשורים, מצוי הצרכן הישראלי, בפועל, בשטח הפקר לא מוסדר ובלי לקבל הגנה ראויה על עיניו ועל ראייתו.    יש לציין את ההבדל שבין שאלת היכולת ליישם הוראות חוק פלוני בהיעדר תקנות אשר לאופן ביצועו ובין שאלות הנוגעות לסמכות להתקין תקנות.

המשפט המנהלי מבחין בין סמכות חובה ובין סמכות שברשות. אף שסעיף 19(א) לחוק האופטומטריה קובע כי "השר ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו", הרי שנקבע כי "אמנם השתמש המחוקק בסעיף 19 של הפקודה במילים "רשאי המנהל", ביטוי שלכאורה מראה, שאין המשיב חייב להשתמש בסמכויות לפי אותו סעיף, אך כבר נפסק לא פעם, ששימוש בביטוי כזה יש בו לעתים כדי לחייב את בעל הסמכות להפעיל אותה.

כלומר, גם כאשר המחוקק לא קבע חובה להפעיל סמכות בדרך מוגדרת, הרי שעם הקניית הסמכות חלה חובה לשקול את הצורך וההצדקה להפעלתה של הסמכות (בג"ץ 297/82 עזרא ברגר נ' שר הפנים פסקה 3 (נבו 12.6.1983)). רק בימים האחרונים התייחס בית המשפט לסוגיית המחדל להתקין תקנות וציין כי בעבר בסוגייה שהיתה לפניו כבר הורה בית המשפט בעבר למחוקק משנה להפעיל סמכותו ולהתקין תקנות כשהחוק הגדיר במפורש את הסמכות כחובה: "כידוע, חוק אינו המלצה בלבד" (בג"ץ 9075/15 המועצה הציבורית למניעת רעש וזיהום אויר בישראל מלר"ז נ' השרה להגנת הסביבה פסקה 41 (נבו 24.2.2021)). ואולם הגם שלא בסמכות חובה מדובר הרי כשמדובר ביישום חוק שהקנה שיקול דעת למחוקק המשנה להפעיל את סמכותו להתקנת תקנות, יש לבחון את סבירות החלטת מחוקק המשנה שלא להתקין תקנות בהתאם לסמכות שהוקנתה לו (בג"ץ 4540/00 לבאד אבו עפאש נ' שר הבריאות פסקה 6(ג) (נבו 14.5.2006); דפנה ברק ארז – משפט מנהלי, כרך א 227-221 (2010)).

אומר כי שאלת הימנעות מחוקק המשנה להתקין תקנות לפי חוק האופטומטריה היא שאלה מעניינת, בוודאי עת נמשכת ההימנעות מלהתקין תקנות זה כ-30 שנה(!) ואולם הסמכות לבירור סוגיה מנהלית זו ולקביעת הוראות אופרטיביות, אינה בסמכות בית משפט זה.  ואולם, שאלת יישום החוק היא שאלה פרשנית שבסמכות בית משפט זה אף כי נראה שהתייחסות בית המשפט לסוגיית היישום צריכה להשליך על החלטת מחוקק המשנה שלא להתקין תקנות ושמא תזרז אותו לעשות כן. ראו דברי בית המשפט בבג"ץ 7974/04 פלוני נ' שר הבריאות (פסקה 10 (21.04.2005)): "מחדלם זה של המשיבים להתקין את התקנות הנדרשות גרר קשיים ביישומו של החוק… מחדל זה בהתקנת התקנות הוא אף המקור העיקרי לבעיה הקשה שבה עוסקת העתירה שבפנינו. בהיעדר תקנות לא זו בלבד שאופן מימונם של השירותים הניתנים על פי החוק אינו ברור די צורכו, אלא – וזה העיקר – לא ברור כלל מה הם שירותים אלה וכיצד יש להתאימם לאוכלוסיות השונות הזכאיות לקבלם".  הלכה היא כי בהעדר תקנות "שאלת יישומו של חוק טרם שהותקנו תקנות הנדרשות לביצועו, תיגזר מלשונו של החוק, ממבנהו, ממטרתו ומהמכשלה הצפויה לציבור מאי-התקנת התקנות" (בג"ץ 28/94 צרפתי נ' שר הבריאות פסקה 12 לפסק דינו של השופט גולדברג (נבו 24.2.1995) להלן: "עניין צרפתי". עוד ראו: בג"ץ 939/05 נעמה ברבי, אדריכלית נ' שר התמ"ת פסקה 17 (נבו 18.6.2007); בג"ץ 6195/98 ישראל גולדשטיין נ' משה יעלון אלוף פיקוד המרכז פסקה 12 (נבו 14.11.1999)).

ובעניין חוק האופטומטריה – לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק, תנאי (שבלעדיו אין) לזכאות לקבלת רישיון לעסוק באופטומטריה "סיום התמחות שנקבעה בתקנות". כדי להשיב לשאלה מהי התמחות,  מפנה החוק באופן ברור לתקנות, אך כאמור, אלה לא הותקנו. סעיף 19(א) לחוק קובע כי "השר ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו". נכון הוא כי בהתאם לעניין צרפתי לעיל, יישום החוק לפני שהותקנו תקנות נגזרת מלשונו, ממבנהו וגם ממטרתו ו'מהמכשלה הצפויה לציבור מאי התקנת התקנות", ובענייננו עת שלום הציבור על הפרק, הרי שכל עוד לא הותקנו תקנות המגדירות במפורש מהי התמחות, קשה למלא את החסר ונראה כי המסקנה המתבקשת ממצב לא תקין זה היא כי לא תהיה התמחות לפי חוק האופטומטריה כל עוד לא הותקנו התקנות כנדרש, ומכל מקום ברור כי אין הדעת סובלת מצב בו כל מאן דהוא יגדיר התמחות מהי.  לצד לשון החוק יש לתת את הדעת לתכליות שבבסיס החוק. החוק נחקק בשנת 1991 לאחר שהבשילו הליכי אסדרה וחקיקה, שאף הם נמשכו שנים רבות.

עובר לחקיקת חוק האופטומטריה, חל על העיסוק הזה צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (עיסוק באופטומטריה), תש"ם-1980 שתוקפו פג בהוראת בג"ץ לפני חקיקת החוק. לציין כי נראה ששוק האופטומטריה סבל ממצב של חוסר אסדרה גם לפני חקיקת החוק (ראו הצורך בפנייה לבג"ץ שיורה לשר הבריאות לקדם את החקיקה של החוק שכבר עבר קריאה ראשונה בג"ץ 438/88 הסתדרות האופטומטריסטים בישראל נ' שר הבריאות (נבו 25.12.1990)).

במהלך הדיונים בכנסת בעניין הצעת חוק האופטומטריה, הובהר כי תכלית הסדר הרישוי הקבוע בחוק האופטומטריה הוא "למען בריאות הציבור… כדי להבטיח, שהזקוקים לטיפולו של אופטומטראי יקבלו את הטיפול הטוב והמיון ביותר שניתן לקבל בתקופה המודרנית" (פרוטוקול ישיבה מספר 312 של הכנסת ה-12, 4643, 02.07.1991). מטרה נוספת של המחוקק הייתה להסדיר את עיסוקם של 'השחקנים' השונים בשוק זה בלי לגרוע בחשיבות האינטרס של בריאות הציבור: "אנחנו יודעים שיש כאן בעיה גדולה של פרנסה להרבה מאוד אנשים במדינה, ואנחנו חייבים לקחת את כל הדברים האלה בחשבון, כאשר קודם כל לנגד ענינו – בריאות הציבור ורמת הטיפול הבריאותי" (ח"כ נמיר, פרוטוקול ישיבה מספר 235 של ועדת העבודה והרווחה, הכנסת ה-12, 34 (26.2.1991)). כפי שניתן לראות מדברי המחוקק, 'בריאות הציבור' היתה התכלית הראשונה והעיקרית לחקיקת החוק אלא שנדרש לאזן בין המטרה של דאגה לבריאות הציבור ואבטחת טיפול רפואי נאות לבין חופש העיסוק והאינטרסים הכלכליים שהתערבו בחקיקה שמהלכה התעכב זמן ארוך ולכך התייחסה הכנסת:

"כמי שניהלה את כל ישיבות הוועדה בנושא החוק וקיימה פגישות רבות עם כל הצדדים הנוגעים בדבר… [ש]מקורם של הלחצים הרבים לגבי דרך הצבעתם של חברי הכנסת – עיקרם באינטרסים כלכליים ולא בדאגה צרופה לבריאותם של החולים. מדובר במקצועות שהעיסוק בהם מוערך בסכומי עתק של כסף, ואין לי ספק, שהשיקול הכלכלי הוא המניע המרכזי העומד מאחורי הצדדים הנוגעים בדבר במסעי השכנוע של חברי הכנסת. לחצים אלה היוו עילה, רבותי חברי הכנסת, לאי-חקיקתו של החוק במהלך השנים" (פרוטוקול ישיבה מספר 312 של הכנסת ה-12, 4644, 02.07.1991, ההדגשות שלי). נראה כי חוק האופטומטריה והליך חקיקתו, אינו דוגמא יחידה לקשר ההדוק בין התוצר הסופי של הליך החקיקה ובין כוחות השוק בעלי אינטרס שפעלו לתוצאה של הליך החקיקה הרצוי מבחינתם, ראו למשל את הדברים המעניינים בנושא זה,  של George J. Stigler

The Theory of Economic Regulation, The Bell Journal of Economics and Management Science Vol. 2 No.1 3 (Spring, 1971). כך גם כולל חוק האופטומטריה לצד פירוט של דרישות הכשירות המקצועית לעסוק באופטומטריה, גם 'חלוקה' של הטיפול בצרכנים כאמור בסעיף 8 שכותרתו "הליכות בעיסוק" מורה למשל בסעיף (ב) שלו : "לא יטפל אופטומטראי בילד או בזקן".

עיון בדברי הכנסת במסגרת הדיונים בהליך החקיקה מלמד כי השאלות הקשורות להסדרת העיסוק באופטומטריה ו'חלוקתו' בין האינטרסנטים השונים העסיקה את המחוקק. כך למשל עולה מדיוני ועדת העבודה והרווחה: "יש פה בעיה אמיתית, קשה, שיש בה גם חתכים מקצועיים טהורים וגם העניין של שמירת הטיפול והרפואה בארץ ושמירה על עיני אזרחי מדינת ישראל, וכן יש פה העניין של אינטרסים סותרים בין קבוצות עובדים שונות – רופאים, אופטומטריסטים, אופטיקאים וגם קבוצות קטנות שנשחקות בין כל אלה" (פרוטוקול ישיבה מספר 235 של ועדת העבודה והרווחה, הכנסת ה-12, 34 (26.2.1991)).

כפי שציינתי בפתח החלטה זו, ובעיקר מאחר שהצורך במשקפיים/ עדשות/ סיוע לראייה, הוא רחב ממדים שנוגע בכל משפחה כמעט הרי ששוק זה מתאפיין בפעולה אינטנסיבית של קבוצות לחץ שונות הפועלות ומבקשות להשפיע בתחום האסדרה, ולטעמי יש צורך בפיקוח מוגבר וביקורת שיפוטית שתבטיח עדיפות לשיקולי בריאות הצרכן: "יש מקום לטענה שדווקא השינוי שהתרחש לאחרונה באופי המדינה, ברוח השוק החופשי, מגדיל את חשיבות הפיקוח… השוק החופשי נותן הזדמנות למשק הפרטי לצבור כוח כלכלי רב. גם כוח כלכלי עלול להשחית… דווקא בתנאים של שוק חופשי נדרשת המדינה להגן על חלשים" (בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח פסקה 26 (נבו 15.4.2001)). שיקול נוסף התומך בקביעה כי חוק האופטומטריה בלשונו אינו ניתן ליישום מלא הוא המציאות הלכאורית כפי שהצטיירה במסגרת הליך בקשת האישור דנא. כך למשל מעריכה המבקשת בסעיף 121 לבקשת האישור כי "במשיבה מועסקים 165 עובדים המתחזים לאופטומטריסטים מורשים"; ועמדת מר יעקב הלפרין בתצהירו בתשובת המשיבה לבקשת האישור כי: "ובאם ישאל השואל מה מספרם של אותם "מתמחים", הרי שהתשובה תהא – אלפים עד היום ומאות רבות היום. ואם ימשיך השואל וישאל היכן אותם אופטמט' עובדים, הרי שהתשובה תהא – בכל הרשתות, בכל החנויות ולאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל" (סעיף 29 לתצהיר, ההדגשה במקור).

וחשוב לחדד ולהבהיר כי מדברים אלה של מר הלפרין עולה כי מדי יום נערכות במדינת ישראל כמות לא מבוטלת של בדיקות ראיה בידי מי שאינו מורשה ואין בידיו רישיון לעיסוק באופטומטריה, והוא פועל תחת ההגדרה "מתמחה" בלי שניתנה הגדרה לכך ובלי שיצקו תוכן למונח 'מתמחה'. נראה כי היעדר תקנות המבהירות מהי אותה "התמחות", מה גדר סמכויות המתמחה, האם רשאי לעבוד באופן עצמאי, תחת פיקוחו של מי הוא מתמחה, ועוד שאלות רבות ללא מענה אך בבירור הן מעמידות צרכנים רבים במצב שבו הם לא יכולים להעריך את טיב ואיכות בדיקות העיניים.

המצב חמור שבעתיים נוכח ריבוי העוסקים בתחום האופטומטריה כחלק מהתנהלות השוק התחרותי. בהיעדר תקנות ולא פיקוח אפקטיבי על ידי המדינה, הרי שהתוצאה היא כי כל עוסק יכול לעשות דין לעצמו ולקבוע תוכן 'פרטי' לצרכיו, למושג "מתמחה". ברי כי אין לתת יד לכך ואין לאפשר כי המושג 'מתמחה' יהיה גמיש באופן בו כל עוסק, מעסיק, חנות אופטיקה או רשת, יקבעו מיהו מתמחה לפי מדיניותם, הגדרתם ולמעשה נוחיותם.

באיזון שבין הפגיעה בציבור הצרכנים, שאין בידיו יכולת להעריך את איכות בדיקת העיניים וטיב ההתאמה של המשקפיים ו/או העדשות, כתוצאה מהיעדר סטנדרט אחיד ומפקח על מתמחים, ובין הצורך להסדיר את עיסוק האופטומטריסטים והסטודנטים בתחום, הרי שבמצב הנוכחי יש להעדיף את אינטרס הצרכנים לא רק בגלל מספר הצרכנים הרב אלא גם בגלל חומרת הפגיעה האפשרית בצרכן המקבל טיפול פארא-רפואי מבלי שיהיה מודע לשאלה מי זה המעניק לו את הטיפול, מה הכשרתו, מה הפיקוח על עבודתו וכיו"ב.

סיכום ביניים. לאחר שנתתי דעתי ללשון חוק האופטומטריה, לתכליות שבבסיסו, התייחסתי במעט להיסטוריה החקיקתית שלו ומסקנתי היא כי התכלית העיקרית לחוק היא הגנה על בריאות הציבור ולצידה כתכלית משנית, שמירה על עקרון יסוד של חופש העיסוק של כל מי שפרנסתו בתחום האופטומטריה, כשניתן להבחין כי זה עוצב במידה רבה כתוצר של מאבק בין קבוצות אינטרסנטיות שמקור פרנסתן הוא הנמצא על הפרק.   שתי אפשרויות הציגו הצדדים כמענה לשאלת יישום חוק האופטומטריה בהינתן שתקנות התמחות לא הותקנו. לפי עמדת המשיבה, ככל שלא הותקנו תקנות אין למנוע מהמשיבה להעסיק 'מתמחים' כשלשיטתה חופש הפעולה של המשיבה רחב ונוגע לרבים: "אלפי מתמחים אשר סיימו את לימודיהם וטרם עברו את המבחן העיוני אותו עורך משרד הבריאות, בין שהם מתכוננים אליו, בין שהם נכשלו באחת מהבחינות בעבר ומתכוננים אליו בשנית, בין שהם מתכוננים להשלים קורסים מסוימים ובין שאין בכוונתם לגשת בעתיד הקרוב לבחינה משום גילם המבוגר או משום חששם להיכשל באותה בחינה" (סעיף 48 לתושבת המשיבה לבקשת האישור).

ומנגד עמדת המבקש שאימץ את עמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שהוצגה בדיונים בהליך זה והיא כי בהיעדר תקנות התמחות יש שני תנאים מצטברים לקבלת רישיון לעסוק באופטומטריה, כאמור בסעיף 2(ב) לחוק – השכלה ועמידה בבחינה. כך למעשה, 'נעלם' תנאי ההתמחות בהעדר תקינה לשאלה מהי התמחות.  כבר אומר כי טענות המשיבה אינן מקובלות עלי. אין ספק כי פרשנות המונח "מתמחה" בצורה הרחבה שמבקשת הלפרין לייחס לה, אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה ועם הלשון המפורשת של החוק. סעיף 2(ב)(2) לחוק מציין במפורש כי אחד התנאים לעסוק באופטומטריה הוא למי ש"סיים התמחות שנקבעה בתקנות". לא ניתן לפרש את התיבה בכל דרך אחרת למעט מי ש"סיים התמחות שנקבעה בתקנות". אימוץ טענות המשיבה יוביל לתוצאה אבסורדית כי כל בעל אינטרס יוכל "לאמץ מתמחה" בכל שלב של לימודיו ולשלבו בעבודה מעשית בכל מקום עבודה שיבחר ואפילו יתמלא התנאי של פיקוח והדרכה, שאינם ברורים ולא נקבע מי הוא המפקח ומהו הפיקוח, והאם מפקח חייב להיות נוכח במהלך הבדיקה. כך למשל יכול כל בו או סופרמרקט להעסיק "מתמחה" בביצוע בדיקות ראייה כשפיקוח של רופא עיניים יהיה באינטרנט, או בהתכתבות…   אומר כי גם עמדת היועץ המשפטי לא מקובלת עלי בהיבט של הענקת הרישיון לזכאים בכך שהוא מאפשר לתת רשיון למי שממלא אחר סעיף 2(ב) (1) ו-(3) לחוק, ולשיטתו מסתבר, כי לא נידרש התנאי של ס"ק 2. תמוה בעיני שמשרד הבריאות נטל לעצמו את החירות לבטל הוראת חוק מפורשת הכוללת תנאי הכרחי לזכאות לקבלת רישיון אופטומטריה. כך כתוב בחוק במפורש כי רישיון לעסוק באופטומטריה יינתן למי שהוא בעל הכשרה מקצועית באופטומטריה; ומיהו בעל ההכשרה המקצועית – "מי שהתקיימו בו כל אלה.." – כלומר תנאי הכרחי לקבלת הרישיון הוא התמחות כנקוב בסעיף 2(ב)(2) לחוק.  כלל בסיסי במשטר החוקתי הוא כי "מחוקק משנה הפועל בתוקף סמכותו להתקין תקנות ביצוע כוחו מוגבל לקביעת הסדרים משניים" (ד"ר י' ה' קלינגהופר "שלטון החוק וחקיקת משנה", בעמ' 123). לא ראוי שכוונת המחוקק תסוכל בדרך שבה מחוקק המשנה שהוסמך להתקין תקנות, יקבע הסדר הסותר את החוק בדרך של הימנעות להתקין תקנות. על שר הבריאות מוטלת חובה להסדיר את המצב המשפטי הבעייתי שנוצר עקב אי התקנת התקנות: "הסמכתו של שר האוצר להתקין תקנות כאמור יש בה משום הטלת חובה עליו: הוא אינו רק רשאי להתקינן, אלא הוא חייב להתקינן. שאם לא תאמר כן, נמצאה כוונתו הגלויה והמפורשת של המחוקק מסוכלת" (בג"ץ 303/63 שמואל הרמתי ו-"יקום" בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד י"ח (2) 356 בעמ' 360 (1964) ההדגשה אינה במקור).

לאלה אוסיף, ואי אפשר להתעלם, מחלוף כשלושים שנה מאז חקיקת החוק ועד כה טרם מצא מחוקק המשנה למלא את המטלה שהוטלה עליו במסגרת החוק, ועד כה אין בנמצא תקנות שיאפשרו את ביצוע החוק: "אם מתברר, למשל, שמחוקק המשנה נמנע מלמלא חובה להתקין תקנות בגלל דעה משפטית מוטעית, או כאשר הוא מזניח את מילוי החובה מעיקרא במשך זמן כה רב, עד שההזנחה עולה כדי התעלמות מרצון המחוקק הריבוני – כי אז התערב יתערב בית-משפט זה ויצווה על תיקון המעוות" (בג"ץ 295/65 הלל אופנהימר נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כח 1 309 334 (1966), ההדגשה אינה במקור).

לטעמי אי התקנת התקנות פוגעת פגיעה קשה בתכלית החוק ובאינטרס של בריאות הציבור ופגיעה לא פחותה נגרמת לחופש העיסוק של מי שבחר שמשלח ידו יהיה בתחום האופטומטריה. מבקש הרישיון מצוי בחוסר וודאות לגבי התנאים לזכותו לקבל רשיון ואני סבורה כי דבק בהחלטה לייתר אחד מהתנאים המתחייבים לרשיון, יסוד של חוסר סמכות ליתן רשיונות שעה שההסדר הקבוע בחוק לא מתקיים. ואולם אשוב ואומר כי התייחסותי לשאלת חוקיות הרישיונות שניתנו על בסיס שני התנאים שבסעיף 2(ב) לחוק אינה מהווה קביעה שכן ההליך דנא אינו יכול להוות אכסניה מתאימה לבירור השאלות  המעניינות כשלעצמן (ויורדות לשורש מבנה המשטר התחיקתי והתעוררו בדנא נוכח טענות הצדדים ונוכח המצב שנוצר באי התקנת התקנות). להדגיש כי בבקשה לאישור תובענה ייצוגית עסקינן, בהתאם לפרט הראשון בתוספת השנייה, כלומר, תובענה שבמהותה היא צרכנית. ואילו הדרך ללבן את חוקיות ההחלטות אינה לפני ויש להעלותה בערכאה המתאימה בהתאם לדרך החוקית.  בנסיבות ענייננו, הרי שבהיעדר תקנות רלוונטיות להתמחות, לא ניתן לבצע התמחות. אמנם, היעדר תחולה של דבר חקיקה מחמת אי-התקנת תקנות היא חריג אך במקרה דנא השתכנעתי כי קביעה זו היא הנכונה והצודקת בנסיבות. למצב בו לא ניתן למלא הוראות מסעיפי החוק בשל אי התקנת תקנות התייחסה הפסיקה, כך למשל, בעניין חוגים לאומיים נדונה שאלת הסדרי התפילה בהר הבית לאור חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967 (בג"ץ 222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה (נבו 15.9.1970)). וכך נאמר: "כאשר המדובר הוא בהר הבית… אין די בהסתמכות על החוק המתיר, כללית וסתמית, לכל בן דת לגשת אל המקום הקדוש לו, אלא צריך כי, מלבד החוק, תהא קיימת מערכת תקנות, שהותקן על ידי שר הדתות על פי החוק, והיא תקבע ותגדיר ותסדיר, באורח מינוציוזי ובאופן פראקטי, את אשר העותרים מכנים כ"הסדרים סבירים"… יען כי הפעלת החוק הערטילאי בלעדי תקנות כאלה, עשויה תהא להביא לידי הפרה חמורה של הסדר הציבורי. הסכנה הכרוכה בהגשמת החוק ללא תקנות, גלויה וברורה, ואין צורך להרחיב את הדיבור על כך" (עניין חוגים לאומיים, פסקה 12 לפסק-הדין של כב' המשנה-לנשיא זילברג, ההדגשה אינה במקור).

כך גם ראו ברע"א 3855/92 שילת – מושב עובדים של העובד הציוני נ' מיכאל לוי (נבו 8.10.1992) שבו נדונה שאלת חלות ההסדר הקבוע בסעיף 7 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992 ונקבע כי "טרם הותקנו תקנות בעניין זה, וטרם מונו משקמים על פי החוק. במצב דברים זה, אין כל אפשרות להעביר את בירור החובות למשקם כפי שהורה ראש ההוצל"פ. התקנת התקנות לפי סעיף 7(ד) לחוק, מטרתה  להסדיר  את  דרך  העברת  ההליכים  למשקם, וכל עוד לא הותקנו התקנות, ולא מונה משקם, אין אפשרות לבצע את הוראות סעיף 7" (פסקה 6 ההדגשה אינה במקור).

מכל האמור מסקנתי היא אפוא כי נכון לעת הזו, לא קיימת 'התמחות' לפי חוק האופטומטריה וזו לא הוסדרה. ובהקשר זה ראיתי לקבל את עמדת המבקשת ואת עמדת היועץ המשפטי לממשלה.

המונח "מתמחה" הוא מונח טכני בעיקרו, מונח המוכר לכולנו במקצועות כמו עריכת הדין, רפואה, פסיכיאטריה, כשבכל מקצוע נקבעו תנאים מתאימים וכדי ליישמו יש להתקין תקנות כדי לדעת מה דרישות מחוקק המשנה.

ברור כי מקום בו המחוקק הסמיך בצורה מפורשת את מחוקק המשנה להתקין תקנות, אין זה תפקידו של בית משפט לעשות את מלאכת מחוקק המשנה ולצקת תוכן למונח "מתמחה".

על מחוקק המשנה להציב את התנאים ולגדר את הגבולות שבתוכם יכול המתמחה לעסוק בעיסוק האופטומטרי ובכלל זה לבצע בדיקות ראייה, כן יש לקבוע מה טיב ההדרכה והפיקוח, מי הוא המדריך או המפקח, מה נסיונו, באילו מוסדות רשאי להתמחות, וכיו"ב שאלות מהותיות, שעל מחוקק המשנה לתת עליהם את הדעת.

על כן, הסדר ההתמחות הקבוע בחוק האופטומטריה בלתי ישים בעת הזאת עד שמחוקק המשנה יתקין תקנות בעניין.

הבודק מר בידר

ועתה למקרה הפרטני שבבקשת האישור; במוקד הבקשה נמצאת טענת המבקשת שמר בידר, עובד של הלפרין, ערך לה בדיקת ראייה הגם שאינו מורשה לערוך בדיקה שכזו מאחר שאין לו רשיון לעסוק באופטומטריה.

מנגד טוענת המשיבה כי למר בידר השכלה בתחום האופטיקה, כי הגיש בקשה לקבל רישיון לפי סעיף 20(ב) לחוק האופטומטריה המורה כי "מי שערב תחילתו של חוק זה היה רשום בפנקס לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (עיסוק באופטומטריה), תש"ם-1980, זכאי לקבל רשיון לעסוק באופטומטריה אם הגיש בקשה תוך שנה מיום פרסומו של חוק זה". אמנם המשיבה צירפה לתגובה לבקשת האישור תעודות לימודים של מר בידר, אך לא הוצג רישיון אופטומטריסט כדין הרשום על שמו ולא הוצג כי עמד בתנאי החוק.

במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 21.05.2019 העיד מר יעקב הלפרין, מנכ"ל המשיבה ונשאל אודות הרישיון של מר בידר (עמודים 39 -40 לפרוטוקול הדיון):

ש: …עכשיו, תגיד לי ממתי בידר עובד אצלכם אתה יודע?

ת: שנים רבות.

ש: מה זה רבות? 10 שנים?

ת: שנים רבות מאוד. […]

ש: ומי, מאז שהוא עובד אצלכם הוא מבצע בדיקות עיניים נכון? זה תפקידו? סליחה?

ת: כן. הוא גם עבד בקופת חולים כללית לפני זה גם,

ש: כן, ראיתי, כתבת את זה.

ת: כאופטומטריסט. זה כשכתבתם, תבין לקחתי אותו עם ניסיון, […]

ת: בשנת 73' הוא למד. בשנת 91' היה שינוי חוק, תקנות אני כבר, כבר אני מבולבל מה היה ב-91' כי לא היה לנו חנות. אה, כן היה חנות. היינו בתחילת הדרך. אז אני לא, הוא היה צריך להגיש את הבקשה. הגיש אותה. האם הוא צריך לעבור אחרי זה או לא צריך לעבור אחרי זה, עוד אילו מבחנים אני לא יודע. אז המילה טרם, אולי הוא צריך לעבור. אולי עכשיו בתקנות של משרד הבריאות בשנה וחצי הקרובות יחליט, אולי הוא יצטרך לעבור. יכול להיות שהוא פטור מלעבור. אני לא יודע…"

מהחומר שלפני עולה תמונה לכאורית מטרידה לפיה אדם שאינו מורשה, שאין בידיו רשיון כדין עוסק בבדיקות ראייה, איבחון והתאמת משקפיים, בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק האופטומטריה.

תשובתו של מר הלפרין אשר למר בידר אינה מספקת, כמו גם דבריו אשר להעסקת 'מתמחים' ברשת החנויות הלפרין. מעסיק המפקיד בידי עובדיו סמכויות לבצע בדיקות שיש להן השלכות משמעותיות על בריאות לקוחותיו אינו יכול לקבוע כללים ולא 'לתת הכשר' לעיסוק שכזה. המצב המשפטי המחייב גם את רשת הלפרין הוא שרק מחזיק רישיון יכול לעסוק באופטומטריה לפי חוק האופטומטריה ומי שאין בידיו רישיון פשוט אינו רשאי לעסוק באופטומטריה, ממילא לא רשאי היה לבדוק את הראייה של המבקשת.

אין מחלוקת אמיתית באשר לעובדה שלמר בידר אין רישיון לעסוק באופטומטריה ועל כן אין הוא רשאי ולא היה רשאי לעסוק באופטומטריה ואין נפקא מינא אם היה רשאי לעסוק באופטומטריה  בשנת 1990 כנטען (קרי, לפני יותר משלושים שנה) ורק לא פעל לקבל רשיון לפי דרישות החוק, וגם אין נפקות לשאלה היכן רכש את השכלתו.

התנאים הקבועים בדין – ברורים ואין ספק כי מר בידר אינו ממלא את התנאים ואינו רשאי לעסוק באופטומטריה, כפי שגם עובדי הלפרין, אותם מכנה מר הלפרין 'מתמחים' לפי הגדרתו – אינם רשאים לערוך בדיקות ראייה בחנויות הרשת.  ראיתי לומר כי אף שציינתי כי במסגרת תשובתה הרחיבה המשיבה את המחלוקת, בניגוד למותר, הרי שממילא אין בידי לקבל את הטענות גם לגופן באשר לפרשנות המונח "מתמחה". המשיבה הציעה לתת פרשנות למונח "מתמחה" שבסעיף 2 לחוק באופן שונה מפרשנותו בסעיף 5 לחוק. כך מציעה הלפרין כי המונח 'מתמחה' שבסעיף 2 לחוק, הכוונה לשלב שלפני קבלת רישיון ואילו 'מתמחה' כמשמעותו בסעיף 5 מתייחס ל"התמחות בעבודה מעשית".

לפרשנות 'היצירתית' הזו אין בסיס לא לשוני ולא רעיוני. כבר התייחסתי לעיל לתכלית החקיקתית שבמהותה היא הגנה על בריאות הציבור; קבלת טענות המשיבה לעניין זה אינה מתיישבת עם תכלית זו שמטרתה להבטיח טיפול נאות בתחום העיניים. שבעתיים ניתן לראות עד כמה מבקשת המשיבה להתגמש, באופן שיכול להתיישב עם מטרותיה המסחריות, בכך שהיא עושה הקבלה בין האופטומטריסט שהוא כאמור מקצוע פארא-רפואי לבין עובד מוסך! אודה כי לא ממש הבנתי את ההשוואה ולא ראיתי לחלוק את התרשמותי מהדוגמא שניתנה. ועוד אומר כי אינני יכולה לקבל שני פירושים שונים לאותו מונח באותו דבר חקיקה.

לאור האמור בהעדר מחלוקת באשר לעובדה כי אין למר בידר תעודת אופטומטריסט ומשכך גם לא היה רשאי לבדוק את הראייה של המבקשת, אני סבורה כי יש סיכוי סביר, כי השאלות המשפטיות ועילות התביעה שהונחו בבסיס בקשת האישור תוכרענה לטובת הקבוצה. במהלך הדיונים שהתקיימו שב ואמר מר הלפרין כי הוא מעסיק מתמחים, העובדים ללא רשיון, ואם כך הוא שבעתיים מבוססת עמדתי כי יש סיכוי סביר שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה וממילא בשלב בירור התובענה יהיה מקום לברר את השאלה הרחבה באשר לכלל עובדי המשיבה לעניין אחזקת רשיון.

פגיעה באוטונומיה

ההכרה בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה היתה בתחילה בקשר לזכויות החולה: "לזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה יש חשיבות רבה בסיטואציה של טיפול רפואי. אכן, הטיפול הרפואי מצוי בגרעין הקשה של זכותו של כל אדם לשלוט בחייו. עשויה להיות לו השפעה ישירה, ולא פעם בלתי הפיכה, הן על אורך חייו והן על איכות חייו. בהתאם לכך, נגזרה מזכותו של אדם לאוטונומיה זכותו לקבל מידע על טיפול רפואי" (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה פסקה 19 לפסק הדין של השופט אור (נבו 29.8.1999)). הפסיקה הכירה בזכותו של המטופל להיות חשוף למכלול המידע אשר לטיפול רפואי שהוא מקבל ולפרוצדורה שהוא עתיד לקבל. זכותו הבסיסית של המטופל שלא תבוצע בגופו פרוצדורה רפואית/ בדיקה כלשהי שהמטופל לא נתן לכך את הסכמתו המודעת. כדי לממש את עיקרון ההסכמה מדעת ואת הזכות לדעת מי הם המטפלים בך, חלה על המטפלים חובת גילוי ויידוע שתכליתן לאפשר למטופל לממש את האוטונומיה שלו (עדי ניב-יגודה "עקרון ההדדיות במפגש הרפואי – בין חובת הגילוי (מטפל) לאחראיות המטופל ו"חובת היידוע"" עלי משפט יג 183, 190 (2017)). חנויות האופטומטריה משיקות לשני תחומים, התחום הרפואי (בדיקות ראייה) והתחום הצרכני. על כן, חובות הגילוי המוטלות על העוסק באופטומטריה הן מוגברות והפרתן פוגעת באוטונומיה של  הנבדק "פגיעה בליבּה של זכות הבחירה, "ב'גרעין הקשה' של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה"… ובעניין מהותי" (ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים פסקה 39 לפסק דינו של השופט ריבלין (5.3.2012)).

בענייננו, מהתשתית הלכאורית עולה כי הפגיעה הנטענת באוטונומיה אינה שולית ונראה כי יש לה השלכות על רווחת הלקוחות של הלפרין. כך הצהירה המבקשת בקשר לפגיעה בתפקודה: "התחלתי לחוש סחרחורות וכאבי ראש חזקים במיוחד, חוסר איזון וחוסר שיווי משקל וחוסר יציבות עד כדי שהרגשתי שאני דורכת על שני ממדים" (סעיף 7 לתצהיר גב' זיס המצורף לבקשת האישור).

לכאורה נראה אפוא, כי עניינה של המבקשת הוא בתחום המקרים שהוכרו כמזכים בפיצוי בגין ראש נזק זה של פגיעה באוטונומיה.

אשוב ואומר כי במהלך ההליך הוצגה לפני תמונה מטרידה לפיה כדבר שבשגרה מבוצעות בדיקות עיניים ללקוחות המשיבה שלא על ידי אופטומטריסט המורשה לבצע בדיקות, ובלי למלא את חובת הגילוי המוגברת המחייבת את המשיבה להניח בפני הנבדק את המידע המלא, ובכך מונעת ממנו לתת הסכמה מלאה בהעדר מלוא המידע על הפרטים המהותיים הללו.

התנאים לאישור

לאחר שסקרתי את הנסיבות, את הסוגיות שהועלו בבקשה דנא, ואת התשתית שהונחה, אני סבורה כי הבקשה ממלאת אחר התנאים המצדיקים אישורה. הבקשה הוגשה בהתאם לדרישות סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, כבקשה העוסקת בתביעה צרכנית בהתאם לפריט 1 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. התרשמתי כי גם התנאי שבסעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התמלא קרי, למבקשת עילה אישית "בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א)", שהרי כבר תארתי בהחלטה לעיל את בדיקת הראייה שנערכה למבקשת על ידי מי שאינו אופטומטריסט, עובדה שלא נמסרה למבקשת בטרם נבדקה (וגם לאחר ששבה לחנות בגלל תלונותיה), בניגוד לחובת הגילוי.  מהחומר שהונח לפני התגבשו שאלות מהותיות של עובדה או משפט משותפות לחברי הקבוצה, כפי שיפורטו בהמשך, ויש אפשרות סבירה שהן תוכרענה לטובת הקבוצה, כאמור בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. התרשמותי זו היא לאחר ההליך המקדמי הארוך שהתנהל בפני לרבות דיונים בנוכחות נציג היועץ המשפטי לממשלה ונסיונות הפשרה שנעשו בתיק, ונחה דעתי כי המבקשת אפילו עומדת ברף הנדרש גם לפי הגישה כי "רף ההוכחה צריך להיות גבוה יותר מקום בו אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית אלא משפטית, שניתן להכריע בה בשלמות כבר בשלב זה" (ת"צ (ת"א) 60270-12-19 מייק קשטן נ' אלכס שניידר פסקה 11 (13.1.2021)).

לציין כי בגדר השאלות המשותפות התרשמתי כי לא הונחה תשתית עובדתית מספיקה להצביע על עילות הנוגעות להתחזות כמוגדר בחוק העונשין, הפרת סעיפים 443 ו-444 לחוק העונשין תשל"ז-1977.  להתרשמותי, "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". כידוע, "לעיתים קרובות מימוש זכות התביעה על ידי צרכן בודד אינו כדאי. כך, הצרכן אינו יכול לממש את זכויותיו, ואף האינטרס הציבורי יוצא נפסד מהרתעת החסר ומאכיפת החסר של החוק. דיני התובענות הייצוגיות נותנים מענה אמיתי וממשי לקשיים אלו… לטעמי על בתי המשפט לעשות מאמץ על מנת להתגבר על קשיים אלו על מנת לאפשר ולעודד תביעות אלו מקום בו הן מוצדקות מבחינת האינטרס הצרכני והאינטרס הציבורי באכיפת דיני הגנת הצרכן" (ע"א 4333/11 דניאל סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ פסקה 7 (12.3.2014)).

ברוח זו, כמצוטט לעיל, ובהנתן האינטרס הציבורי כבד המשקל שעל הפרק, אני סבורה כי נכון לברר את השאלות שבמחלוקת בדרך ההליך הייצוגי, בירור שיהיה יעיל והוגן בלי צורך להידרש לכל הנסיבות הפרטניות.  לכך אוסיף כי דרך בירור הסוגיות בענייננו כהליך ייצוגי הוא ראוי גם בגלל פערי מידע משמעותיים בין המשיבה ובין לקוחותיה, שככלל נעדרים מומחיות מקצועית ומשפטית ואינם מודעים לדרישות הכשירות הקבועות בחוק האופטומטריה באשר למי שמבצע את בדיקות עיניים שלהם. הדעת נותנת כי הלקוח הסביר מסתמך על המצגים שמעמידה לו המשיבה כמי שחולשת באופן מוחלט על המידע המקצועי בתחום האופטומטריה ומי שנהנית מדימוי של מומחיות בתחום. על כן, ניהול הליך ייצוגי יסייע לגשר על פערי המידע ויקל על חברי הקבוצה לממש את זכויותיהם בגין הנזק הנטען. לעניין סעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות טענה המשיבה כי המבקשת לא מתאימה לשמש כתובעת ייצוגית בשל "מחדל ראייתי חמור" (סעיף 144 לסיכומי המשיבה) ובשל הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית זהה כנגד עוסק אחר. לאחר שעיינתי בטענות המשיבה בעניין זה לא מצאתי לקבלן. התרשמתי שעיקר המחלוקת בין בעלי הדין שלפני היא מחלוקת משפטית בה דנתי בהרחבה לעיל, שאלת בדיקה על ידי מי שהלפרין מכנה מתמחה. וככל שהמבקשת נפגעה גם מחברה אחרת/ רשת אחרת אינני רואה כל סיבה המונעת ממנה להיות התובעת המייצגת בענייננו, שכן היא הציפה סוגיה חשובה לבירור.  לאור כל האמור – התוצאה היא כי התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות והדרושים לשם אישור התובענה התמלאו ואני נעתרת לבקשה לאישור התובענה הייצוגית כמוסבר בהחלטתי דלעיל. בהתאם לאמור בסעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אני קובעת כדלהלן:

הקבוצה בשמה תנוהל התובענה היא כמפורט בסעיף 114 לבקשת האישור: "כלל הלקוחות אשר גורם מטעם המשיבה שאינו אופטומטריסט מוסמך כדין ביצע בהם בדיקות עיניים ב-7 השנים האחרונות, לרבות מי שרכש מוצר כלשהו על בסיס תוצאות הבדיקה".

השאלות המשותפות: בהן תעסוק התובענה הייצוגית: האם המשיבה היתה רשאית להעסיק עובדים ברשת החנויות בתפקידי אופטומטריסט/ בודק ראייה הגם שאינם אופטומטריסטים מורשים? האם הפרה המשיבה הוראות חקוקות – חוק האופטומטריה וחוק זכויות חולה? האם  הפרה המשיבה את חובתה כלפי לקוחותיה בעצם העסקת עובדים שמבצעים בדיקות ראייה ללא רשיון ממשרד הבריאות כדין? האם קיימת להלפרין חובת גילוי כי העובד המבצע בדיקות ראייה אינו בעל רשיון ממשרד הבריאות כדין וכנדרש לפי חוק? האם הלפרין לא קיימה את חובת הגילוי בדבר העדר כשירות כדין לעסוק באופטומטריה ובבדיקות ראייה, כך שהטעתה או היתה עלולה להטעות את לקוחותיה; האם בהפרת חובת הגילוי גרמה הלפרין ללקוחותיה נזק מסוג פגיעה באוטונומיה לחברי הקבוצה, ומהו הנזק שנגרם לחברי הקבוצה.

התובעת המייצגת: תהא המבקשת בהליך זה ובא כוחה יהא בא כוחה בהליך זה.

עילות התביעה: שיידונו בהליך יהיו הפרת החובות החקוקות בסעיף 17 לחוק האופטומטריה וסעיפים 5, 6(א) ו-13 לחוק זכויות החולה; עילת הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן; רשלנות; עשיית עושר ולא במשפט.

הסעדים הנתבעים: יהיו כמפורט בבקשת האישור: פיצוי בגין נזק לא ממוני, בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה ולפי עילת עשיית העושר ולא במשפט.בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות אני מורה לצדדים להגיש לעיוני נוסח מודעה על אישור התובענה הייצוגית תוך 30 ימים. במודעה יפורטו הפרטים כנדרש בסעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות. לאחר קבלת אישור בית המשפט יפרסמו הצדדים את המודעה בשני עיתונים יומיים נפוצים. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום. כתב הגנה יוגש תוך 45 ימים. בשלב זה תשלם המשיבה שכ"ט והוצאות לב"כ המבקשים בסך 40,000 ₪. סכום זה יובא בחשבון, אם אתבקש לכך, במסגרת פסק הדין הסופי.

אני סבורה כי לאור ההחלטה, לאור העמדות שהושמעו במהלך ההליך בנסיונות להביא את הצדדים להסדר, לאור עמדת היועץ המשפטי, חלוף הזמן והעובדה כי עדיין לא הותקנו תקנות מומלץ שהצדדים ידברו ביניהם כדי לחסוך בזמן, בעלויות, ולטובת הקבוצה.

למען הזהירות קובעת ת"פ למעקב ליום 20.5.2021, ככל שלא תתקבל הודעה אחרת, ויוגש כתב הגנה כפי שהוריתי, יקבע מועד לקד"מ בתביעה הייצוגית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

העליון: הריון בסיכון סיבה לשחרור ממעצר

בית המשפט העליון דן בימים אלו בערר שהוגש על ידי עצורה המצויה בהיריון בסיכון, במסגרת פרשת הלבנת הון גדולה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

המבקשת נעצרה ביום 13.1.2020 בקשר למעורבותה בפרשה רחבה של הלבנת הון, והיא חשודה בביצוע עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], עבירות לפי חוק העונשין, ועוד. מעצרה של המבקשת הוארך פעמיים, עד לימים 16.1.2020 ו-21.1.2020, עקב חשש לשיבוש הליכי חקירה מצדה, ומכיוון שהמבקשת טרם נחקרה באותו שלב.

ביום 21.1.2020 דחה בית משפט השלום באשקלון (כב' השופטת נ' חקלאי) את בקשת המשיבה להאריך את מעצר המבקשת ב-8 ימים נוספים. בית המשפט עמד על כך שעל פני הדברים, השיקולים הנוגעים לחקירה גופה מצדיקים את המשך מעצרה של המבקשת. כך, המבקשת עבדה בגוף שחלקו בפרשה מרכזי, גם אם תפקידה בו לא היה המרכזי ביותר; מאז נעצרה בוצעו למעלה מ-200 פעולות חקירה הקשורות אליה באופן ישיר או עקיף, ונדרשות פעולות חקירה רבות; ונמצא כי החשש מפני שיבוש חקירה על ידה הוא משמעותי. כמו כן, צוין כי המבקשת אמנם נחקרה כמה פעמים ומסרה גרסה, אך בחרה לשמור על זכות השתיקה במהלך רוב חקירתה. אף על פי כן, בית המשפט סבר כי מצבה הרפואי של המבקשת אינו מאפשר את המשך מעצרה מאחורי סורג ובריח. מהמסמכים שהוצגו לפניו עלה כי המבקשת נמצאת בהריון בסיכון במצב של "הפלה מאיימת", וכי היא זקוקה להשגחה רפואית ולטיפול הורמונלי תומך. לפיכך, ובשים לב להתקדמות המסוימת שחלה בינתיים בחקירה, נקבע כי יש לשחרר את המבקשת בתנאים מגבילים שבכוחם לאיין במידה מספקת את החשש מפני שיבוש חקירה. תנאים אלה כוללים, בין היתר, מעצר בית מלא בפיקוח שתי מפקחות עד ליום 29.1.2020 שעה 14:00; חתימה על התחייבות עצמית בסך של 100,000 ש"ח והפקדת פיקדון של 50,000 ש"ח; חתימת שתי ערבויות צד ג' בסך 100,000 ש"ח כל אחת; איסור גישה לטלפון, מחשב, או כל אמצעי תקשורת למשך 8 ימים; הימנעות מיצירת קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בחקירה למשך 30 יום; הפקדת הדרכון ואיסור יציאה מן הארץ. צוין כי המבקשת תהיה רשאית לצאת לטיפול רפואי בליווי אחת המפקחות ובתנאים שפורטו.

המשיבה עררה על החלטה זו, וביום 22.1.2020 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיאה ר' יפה-כ"ץ) את הערר. בית המשפט ציין כי רק "במקרים נדירים" שבהם לא ניתן להבטיח לעצור טיפול רפואי ראוי במעצר הוא ישוחרר בגלל מצבו הבריאותי; וכי גם במקרים אלה יש לאזן בין טובת העצור לבין הסכנה הנשקפת לציבור כתוצאה משחרורו. נקבע כי בנסיבות העניין האיזון בין השיקולים מוביל למסקנה כי יש להורות על הארכת מעצרה של המבקשת. בית המשפט הדגיש את החשש מפני שיבוש חקירה על ידי המבקשת, ואף סבר כי נשקפת ממנה מסוכנות עקב העבירות המיוחסות לה. עוד צוין כי המבקשת עבדה בעסק שהוא צומת מרכזי בפרשה, וכי מעמדה בו אינו זניח. זאת ועוד, לו הייתה המבקשת משתפת פעולה עם חוקריה ולא שומרת על זכות השתיקה, היה בכך כדי לקדם את החקירה. בית המשפט הורה אפוא על הארכת מעצרה של המבקשת עד ליום 28.1.2020 שעה 16:00. בצד זאת הורה לשב"ס להביא את המבקשת לבדיקה במר"ש כדי לבחון את האפשרות שתיעצר במסגרת זו ושם תזכה לטיפול הרפואי שלו היא זקוקה.

מכאן הבקשה שנדונה בעליון. טענתה המרכזית של המבקשת היא כי מצבה הרפואי מחייב את שחרורה בתנאים שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום, או לחלופין קיצור משמעותי של תקופת המעצר הנוספת. כעולה מן הבקשה, המבקשת נמצאת בשבוע העשירי להריונה המוגדר כהריון בסיכון גבוה, כשיש חשש ממשי ומוחשי להפלה ולאובדן העובר. המבקשת זקוקה לטיפול הורמונלי רציף שגורמי הרפואה בשב"ס אינם ערוכים לספקו. בהקשר זה צוין גם כי גם הריונותיה הקודמים של המבקשת היו הריונות בסיכון, לרבות צורך באשפוז. לטענתה, המשך מעצרה עלול להביא להחמרה מיידית במצבה ולאובדן העובר, כשעיקר הסיכון נובע מהלחץ הנפשי הנובע מתנאי המעצר ומן החקירות האינטנסיביות שבהן היא נתונה. נטען כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לכל אלה, חרף החומר הרפואי שהוצג בפניו. עוד צוין כי המבקשת היא אם לשלושה ילדים, הקטן שבהם בן חצי שנה, וכי היא נעדרת עבר פלילי.

המבקשת התייחסה גם לשגיאות נוספות שנפלו לדידה בהחלטת בית המשפט המחוזי ובהן כי החשש לשיבוש מהלכי חקירה מצדה לא נתמך בראיות לכאוריות ולא הוכח על ידי המשיבה ברמה הנדרשת בפסיקה; כי לא נבחנה האפשרות לאיין את חשש השיבוש בתנאים שנקבעו בהחלטת השחרור; כי לא ניתן משקל הולם למעורבותה המוגבלת בפרשה; וכי בית המשפט לא היה רשאי לזקוף לחובת המבקשת בהקשר זה את שמירתה על זכות השתיקה. עוד נטען כי יסודן של חלק ניכר מהראיות שהוטחו במבקשת במהלך החקירה הוא בטעות, שכן הן אינן מעידות על מעשי המבקשת אלא על מעשיה של אישה אחרת.       

התקיים גם דיון בבקשה במעמד הצדדים. המבקשת חזרה על האמור בהודעת הערר, ואילו המשיבה הדגישה את החשש מפני שיבוש חקירה על ידי המבקשת, כפי שנקבע על ידי שתי הערכאות הקודמות. כמו כן, המשיבה ציינה כי מדובר בתקופת מעצר תחומה; כי במתקן המעצר יש רופא בכל עת; כי המבקשת במעקב רפואי שוטף; וכי המתקן נמצא מרחק קצר מבית חולים שיוכל לטפל במבקשת אם יתעורר הצורך. אשר לאפשרות המעצר במר"ש, נמסר כי על פי חוות דעת של קצין רפואה מחוזי של מחוז דרום בשב"ס מיום 21.1.2020, מר"ש אינו ערוך לספק טיפול גניקולוגי מהסוג הדרוש למבקשת, וכי אין מקום לעצור בו אישה הרה שמצבה דורש מעקב רפואי צמוד במר"ש.

עוד נמסר, כפי שגם עלה בדיון לפני בית המשפט המחוזי, כי אמה של המבקשת צפויה להיחקר בפרשה.

בית המשפט העליון עיין גם בתמצית חומר החקירה ובמידע על אודות פעולות החקירה הצפויות הנוגעות למבקשת, כפי שהוצגו לבית המשפט המחוזי.

לאחר העיון נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי יש לקבל את בקשת הרשות לערור ואת הערר לגופו, שכן מצבה הרפואי המורכב של המבקשת הוא בבחינת נסיבות חריגות המצדיקות זאת (6760/19 אבו כף נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (20.10.2019); בש"פ 1361/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 16 (22.2.2013)). כעולה מן החומר הרפואי, המבקשת נמצאת בשלביו הראשונים של הריון בסיכון גבוה, כשישנו חשש ממשי להפלה ולאובדן העובר. המבקשת זקוקה לליווי רפואי וטיפול תרופתי, ומתקני המשיבה אינם ערוכים לכך. על סמך קביעות הערכאות הקודמות והחומר שהוצג, שוכנע בית המשפט נעליון כי הגם שיש חשש מפני שיבוש חקירה על המבקשת כפי שנקבע על ידי שתי הערכאות, הרי שבמכלול השיקולים ובשים לב לטיבו ולעצמתו של החשש הרפואי, תוצאת האיזון הראויה בין השיקולים היא שחרור המבקשת למעצר בית מלא ובתנאים מגבילים. כפי שנקבע בהחלטת בית משפט השלום, המלווה את חקירת הפרשה עוד טרם החל השלב הגלוי בחקירה, לפי מיטב הערכתו "יש בתנאים האמורים כדי לאיין במידה מספקת את החשש לשיבוש"; הכל כאמור, בהינתן האיזונים המיוחדים הקיימים במקרה זה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.