בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור. התביעה בעניין זה הוגשה על ידי המשיבה (להלן: "חברת החשמל") נגד מספר נתבעים (המבקש, המשיבים הפורמאליים ונתבעים נוספים שנמחקו בינתיים), כאשר מכל אחד מהם נתבע סכום שונה, וסכום התביעה הכולל הועמד מלכתחילה, לצורכי אגרה, על 20 מיליון ש"ח (סך הפיצויים שנתבעו בכתב התביעה המקורי עמד על 37,687,170 ש"ח). לימים אושר לחברת החשמל להגיש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו הועמד הסכום שנתבע מהמבקש, ביחד עם אחר (המשיב הפורמאלי 2), על 3,836,625 ש"ח. כלל הסכומים הנתבעים בכתב התביעה המתוקן עומד על פי האמור בבקשת רשות הערעור על למעלה מ-320 מיליון ש"ח, ואולם המגבלה לצורכי אגרה נותרה 20 מיליון ש"ח בלבד.
במצב דברים זה, סבר המבקש כי על חברת החשמל להבהיר מהו הסכום הנדרש ממנו, בשים לב לכך שסכום התביעה הכולל הוגדל משמעותית. חברת החשמל דחתה דרישה זו, והבהירה כי הסכום הנתבע מהמבקש נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן הוא 3,836,625 ש"ח, שהוא סכום הנמוך מהסעד הכספי בגינו שולמה אגרה. תשובה זו לא סיפקה את המבקש, שכן לשיטתו על חברת החשמל להבהיר כיצד היא מפחיתה את סכום התביעה נגד הנתבעים השונים, באופן המתיישב עם הגדלת סכום התביעה הכולל. אלא שלדרישה זו אין בסיס משפטי, שכן, כפי שהובהר ברע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ(12.7.2012): "הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע" (פסקה 6). מעמדה עקרונית זו מתבקשת המסקנה כי נתבע המגביל את תביעתו לצורכי אגרה מגביל אך את הסכום הכולל שיכול להיפסק לטובתו, ואינו נדרש להגביל את רכיבי התביעה באופן שיתיישב עם הגבלה זו (וראו גם בת"א (מרכז) 7394-07-10 טרייד אין השרון נ' ג'רסי, פסקה 114 (3.9.2014). ערעור על פסק דיני נדחה בע"א 8839/14 שהדי נ' טרייד אין השרון בע"מ (25.9.2017)). מטעם זה נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט קמא (כבוד סגן הנשיא, השופט יצחק כהן), ומטעם זה קבע בית המשפט העליון גם דינה של בקשת רשות ערעור זו להידחות.
בית המשפט העליון קבע, שהמבקש מנסה להבחין את ההלכה שנקבעה בשניים: ראשית, בשל כך שבכתב התביעה המקורי הגבילה חברת החשמל לצורכי אגרה לא רק את הסכום הכולל של התביעה, אלא גם את הסכום הנתבע מחלק מהנתבעים, באופן שהסכום המצרפי של התביעות הועמד על 20 מיליון ש"ח. אכן כך נהגה חברת החשמל בשעתו, ואולם אין בכך כדי לחייבה לנהוג באותה דרך גם עתה, משאושר לה להגיש כתב תביעה מתוקן.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
שאלה: קיבלתי דו"ח תשלום קנס על חניה באדום לבן בבני ברק. בדו"ח התחלפו שתי ספרות של מספר הרישוי, כך שהמספר המודפס אינו של הרכב שלי. שאלתי היא מה עלי לעשות, האם הדו"ח קביל, האם עלי לשלם את הקנס או אולי מה שקובע בנוסף זה צילום מס' הרישוי של המכונית כפי שצילם הפקח?
תשובה: השאלה החשובה לעניין היא האם התובע מטעם העירייה או בית המשפט יאמינו שבפועל לא ביצעת עבירה. שגיאות רבות ברישום הדו"ח על ידי הפקח יכולות להביא לתוצאה של ביטול הדו"ח על ידי התובע מטעם העירייה או על ידי בית המשפט, אך מנגד אם בפועל ביצעת את העבירה ואתה לא חולק על כך, הרי שאין בשגיאה טכנית לבדה לבטל את הדו"ח בדרך כלל.
אם אתה סבור שלא ביצעת עבירה ושמהדו"ח שנכתב לחובתך לא ניתן להסיק שדווקא אתה הוא זה שביצע עבירה, ייתכן וכדאי לך לפנות במכתב לתובע העירוני ולבקש ממנו לבטל לך את הדו"ח. ביכולתך בנוסף גם לבקש מהעירייה להעביר את הדו"ח לבית המשפט בתקווה שהשופט ייקבע שלא השתכנע שאתה הוא זה שביצע את העבירה.
שאלה: מה המשמעות של חברה בע"מ? מה משמעות ראשי התיבות בע"מ?
תשובה: חברה בע"מ היא אישיות משפטית נפרדת ושונה מהאישיות המשפטית של בעלי החברה, לחברה יכול להיות בעל מניות (כלומר בעלים של החברה) אחד או יותר וראשי התיבות בע"מ הינם למעשה המילים בערבות מוגבלת. המשמעות של עירבון מוגבל הינה שבעלי החברה אינם מחויבים באופן אישי בחובות של החברה אלא רק עד לגובה הון המניות הראשוני של החברה, שהנו בדרך כלל סכום נמוך למדי אותו הכניסו לקופת החברה בתחילת הדרך, תמורת מניות החברה שבבעלותם.
שאלה: הגשתי תביעה לבית המשפט נגד העירייה בגין עיקול שהעירייה עשתה בחשבוני שלא כדין ולאחר שהעירייה לא הגישה כתב הגנה במועד קבע בית המשפט שהוא קיבל את התביעה שלי ללא הגנת העירייה. בינתיים העירייה עשתה לי עיקולים נוספים. מה עלי לעשות?
תשובה: פסק דין ללא כתב הגנה הינו פסק דין לכל דבר ועניין ונראה שהעירייה הפרה את פסק הדין כך שביכולתך להגיש נגד העירייה תביעה נוספת- הן בגין לשון הרע חזר והן לאור ביזוי החלטת בית המשפט על ידי העירייה.
חשוב לומר, שאף אם העירייה תבקש לבטל את פסק הדין ואפילו אם פסק הדין יבוטל לאור שניתן במעמד צד אחד. עדיין- במועד בו הטילה העירייה עיקולים נוספים היה פסק הדין שריר וקיים ולכן בכל מקרה נראה שהעירייה ביזתה את החלטת בית המשפט והיא חשופה לדין בעניין זה.
שאלה: הלכתי להתייעץ עם עורך דין בנוגע לתביעה שברצוני להגיש והוא ביקש ממני לחתום על ייפוי כוח. מה המשמעות של ייפוי הכוח?
תשובה: ייפוי כוח הוא שם לפעולה משפטית, שמבצע מייפה הכוח (לצורך העניין: ה"שולח") – מול ה"שלוח" שלו, שהוא מיופה הכוח. מי שחותם על ייפוי כוח מעניק לשלוח הרשאה (רשות, זכות) – לעשות בשמו פעולות כלשהן מול צד שלישי. במובן מסוים, עצם החתימה על ייפוי כוח הופכת את הצדדים המעורבים למעין "גוף אחד": מייפה הכוח רותם את מיופה הכוח – לשמש כידו הארוכה ולבצע בשמו פעולות מסוימות.
בכדי שעורך הדין יוכל לשמש כשליח שלך בפני בית המשפט ולהגיש למשל את התביעה לבירור בבית המשפט הוא נדרש להציג למזכירות בית המשפט יפי כוח חתום ממך.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
בית המשפט העליון דחה את בקשתו של המערער לבקר בירדן לרגל חג הקורבן
נגד העורר הוגש ביום 8.11.2016 כתב אישום בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, בגין אירוע במהלכו גנבו העורר ושותפיו מכשירי טלפון סלולריים. לפי המתואר בכתב האישום, במהלך השוד תקף העורר את קרבן העבירה, הכה אותו יחד עם שותפיו בבעיטות ואגרופים, הצמיד סכין לצווארו ואיים עליו. ביום 15.11.2016 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 17117-11-16, כב' השופט ר' יעקובי) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המתואר, המספיקות להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
תחילה היה העורר עצור בפיקוח אלקטרוני, בהמשך הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו לחלופת מעצר בדרך של "מעצר בית לילי" ומאוחר יותר הוחלט על הקלה בתנאי מעצרו כך שהמעצר הלילי לא יחול בסופי שבוע. ביום 30.7.2019 פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה "לעיון חוזר" במסגרתה התבקש בית המשפט "להורות על פתיחת חלון" לצורך יציאת העורר לירדן לביקור משפחתו. ביום 31.7.2019 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אברבנאל) את בקשת העורר לצאת מהארץ לביקור משפחתי בירדן משזו לא נומקה. כמו כן ציין בית המשפט כי אין עילה ממשית לביטול מעצר הבית שנקבע. לאחר שהבהיר המבקש כי כוונתו הייתה לצאת מהארץ לאור חג הקורבן אשר יחול במהלך חודש זה, התקבלה החלטה נוספת ביום 2.8.2019 הדוחה את הבקשה, על פיה אין בביקור המשפחתי לרגל החג כדי להצדיק בנסיבות העניין יציאה מגבולות המדינה.
על החלטה זו הגיש העורר את הערר שלפני בית המשפט העליון, במסגרתו ביקש לבטל את תנאי מעצר הבית הלילי שנקבעו לו וכן לאפשר לו לצאת לביקור משפחתי בירדן לרגל חג הקורבן אשר יחול החל מיום 11.8.2019. לטענת העורר חירותו וחופש התנועה שלו נפגעו במשך תקופה ארוכה החל מחודש נובמבר 2016 באופנים שונים, ללא עוול בכפו, והגיעה השעה להסיר מעליו את כל המגבלות שאין עוד היגיון בקיומן. כמו כן, יש לאפשר לו כאדם השוהה לבדו בישראל לשהות בצל משפחתו בחג הקורבן בירדן. בעניין זה טען כי הוא כבר יצא מישראל לירדן 8 פעמים בהסכמת המשיבה ולכן אין נימוק משביע רצון להתנגדות המשיבה שלא יצא שוב לעת הזאת. הוא הדגיש כי התיק העיקרי בו הוא הואשם רחוק מסיום וכי האשמה להתמשכות ההליכים אינה רובצת לפתחו. יתר על כן, חברו שהואשם יחד עמו הורשע בדינו והוסרו מעליו כל ההגבלות, ולכן על דרך קל וחומר, שיש להקל עמו כאשר עדיין עומדת לו חזקת החפות.
המשיבה התנגדה להקלה בתנאי חלופת המעצר בהצביעה על כך שהלכה למעשה העורר כלל לא ביקש להסיר את התנאים המגבילים של מעצר הבית בהם הוא נתון. היה זה בית המשפט המחוזי שנדרש לעניין מפאת טעות במסגרת הבקשה להתיר לעורר לצאת לירדן. כמו כן, בקשר למתן אפשרות לעורר לצאת מהארץ לירדן, הרי שבאופן עקרוני המשיבה התנגדה ליציאתו של העורר לירדן, אלא כאשר היו לו נסיבות משפחתיות מיוחדות. זאת ועוד, באחת הפעמים שהתאפשרה יציאתו של העורר לירדן הוא לא שב לישראל אלא לאחר חצי שנה. באשר להתמשכות ההליכים, הרי שקיימת קביעה של בית המשפט המחוזי שהעורר הוא זה שגורם להתמשכותם ואין לו בעניין זה להלין אלא על עצמו.
ואכן, כדעת המשיבה, עיון בבקשת העורר כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי מגלה כי הוא לא ביקש כלל להקל בתנאי השחרור שלו, אלא להורות על "פתיחת חלון ליציאת המבקש לירדן לצורך ביקור משפחתו". משכך, קשה לדון בעניין זה, מקום שבו בערכאה קמא כלל לא נתבקש הדבר. אך מעבר לכך, ולגופו של עניין, אכן עברה תקופה ארוכה מאז התחילו הליכי המעצר של העורר ובמשך הזמן תנאי חלופת המעצר שונו. לעת הזאת הוא נמצא "במעצר בית לילי" למעט סופי שבוע. עם זאת, נלמד כי לא ניתן לומר כי העורר פועל כדבריו "ללא עוול כפו" בעניין התמשכות ההליכים ודי בעניין זה להפנות להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.6.2019 בה נאמר כי "התמשכות ההליכים בתיק העיקרי באה בעיקר בשל עניינים הקשורים במשיב (העורר דהכא)". קיימת חשיבות גם בשלב הזה לפקח על העורר ולו באופן מינימאלי. גם נלמד כי התנאים המגבילים שהוסרו משותפו של העורר הוסרו מפאת מצבו הרפואי. לא נראה אפוא שיש עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה.
ובאשר לבקשת העורר לביקור בירדן. נמצא טעם של ממש בטיעוני המשיבה. מרחף מעל ראשו של העורר אישום חמור של עבירת ביצוע שוד בנסיבות מחמירות, וכל עוד לא יסתיים משפטו יש לפקח על תנועותיו. אכן נלמד כי בית המשפט המחוזי אפשר לעורר בעבר לצאת לירדן, לעתים בהסכמת המשיבה ולעתים חרף התנגדותה. ברם, עיון בפרוטוקול הדיונים, בבקשות שהוגשו לבית המשפט המחוזי ובהחלטותיו, מלמד כי דיוני הוכחות נדחו בעטיו של העורר שלא שב לישראל במועד שנקבע לו. קשה גם להלום היעדרות מישראל למשך חצי שנה ללא אישור. לפיכך, בנסיבות אלו, יהיה זה מרחיק לכת לאפשר לו לצאת מגבולות הארץ לעת הזאת.
הערר נדחה.
עו”דנועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
במסגרת האירוע סכין שנשלפה במהלך בילוי במועדון הביאה למותו של אדם בדמי ימיו. המערער שדקר את המנוח ז"ל, הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון בהריגתו ובעבירות נלוות, ונגזרו עליו 13 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ותשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ להורי המנוח.
המערער הגיש את הערעור לבית המשפט העליון, נגד חומרת עונש המאסר.
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1)+(2) לחוק; קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.
העבירות בוצעו על רקע היכרות רבת שנים ומריבות עבר בין המערער לבין יעקב ברמי (להלן: המנוח) ואחיו התאום יצחק ברמי (להלן: יצחק). כתב האישום המתוקן הוגש נגד המערער ושניים אחרים (להלן: הנאשמים 3-2). בתמצית, ביום 25.9.2015 הגיע המערער לבילוי במועדון בירושלים כשהוא נושא על גופו סכין בעלת להב באורך 9 ס"מ (להלן: הסכין) מוסלקת ומוצמדת לבגדיו התחתונים. המערער בילה עם מכריו, ביניהם הנאשמים 3-2, ואילו המנוח, יצחק ואחרים בילו אף הם במועדון. במהלך הבילוי צרכו המערער, יצחק והמנוח אלכוהול.
בשלב מסוים המערער ויצחק נפגשו במרפסת חיצונית של המועדון והתפתחה ביניהם שיחה. לאחר מספר דקות, התפתח דין ודברים בין המערער ליצחק על רקע חשדו של יצחק כי המערער מציק בחיזוריו לה', אחת מקבוצת המבלים שהגיעה עמו למועדון. לאחר האמור, ה' חזרה למועדון, ואחריה חזרו גם יצחק והמערער כשהם מחבקים זה את זה. בהמשך, המערער שב וחיזר אחר ה' בזמן שזו המתינה ליצחק שהיה במרפסת. לאחר שיצחק וה' חזרו למועדון כשהם מחזיקים ידיים, ניגש המערער ליצחק, אמר לו דבר מה וליפף את ידו סביב מותנו של יצחק. במקביל, יצחק ליפף את ידו סביב צווארו של המערער ואמר לו דבר מה בחזרה. אז, הוביל המערער את יצחק לכיוון היציאה מהמועדון, וזאת על אף ניסיון התנגדות מצד יצחק. המנוח ראה את המתרחש והלך בעקבותיהם. המערער הוליך את יצחק כשהם מחובקים אל השירותים הממוקמים במסדרון סמוך לכניסה למועדון, ואז דחף המערער את יצחק לתוך תא השירותים והחל להכותו בחוזקה בפניו, והתפתח ביניהם עימות פיזי. המנוח הצליח להיכנס אל תא השירותים והכה גם הוא את המערער. במהלך הקטטה, שהמשיכה אל מחוץ לתא השירותים, שלף המערער את הסכין ודקר את יצחק 4 דקירות בבטנו ובירך רגל שמאל. מבלים שהיו בקרבת מקום הפרידו בין הניצים.
לאחר מכן, המנוח הוביל את יצחק כשהוא פצוע לעבר היציאה מהמועדון במטרה לעזוב את המקום והם נעמדו בשביל ממול למועדון. יצחק התקשר לאחיהם הגדול, סיפר לו על שאירע וביקש שיבוא לקחתם. בינתיים, המערער יצא את תא השירותים כשבאותה העת גמלה בליבו החלטה "לבוא חשבון" עם יצחק ועם המנוח. המערער הגיע לשולחן שבו ישבו הנאשמים 3-2 ומכריהם, סימן למי מיושבי השולחן לבוא עמו, וניגש לנאשם 3 ואמר לו לבוא עמו. בשלב זה קשרו המערער והנאשמים 3-2 קשר לפגוע פיזית ביצחק ובמנוח, והם פנו לעברם על מנת לתקוף אותם. המערער והנאשמים 3-2 יצאו מהמועדון, כשהמערער נושא על גופו את הסכין והנאשם 2 מחזיק בתרסיס גז מדמיע. המערער והנאשם 2 הבחינו ביצחק ובמנוח עומדים על השביל והחלו לצעוד לעברם במהירות כאשר המערער צועק לעברם ומקלל אותם.
בשלב זה הבחינו בהם יצחק והמנוח, ויצחק אשר שוחח עם אחיהם הגדול ניתק את השיחה. המערער והנאשם 2 המשיכו להתקדם לעבר יצחק והמנוח, והאחרונים החזיקו אבנים כדי להתגונן מפניהם. אבן שנזרקה על ידי אחד מהאחים לעבר המערער כדי למנוע את התקדמותו פגעה בצווארו. יצחק והמנוח התקדמו גם הם לעבר המערער והנאשם 2. בשלב זה הכה המנוח באמצעות אבן בראשו של המערער, יצחק הכה בראשו של הנאשם 2, והמערער נפגע באופן שהצריך טיפול רפואי. המערער חש מאויים, שלף את הסכין ודקר את המנוח שלוש דקירות בפלג גופו העליון – דקירה אחת בחזה אשר חדרה לליבו של המנוח, דקירה נוספת בגב ודקירה שלישית בגבול המותן והעכוז. המנוח ניסה להגן על עצמו, אך התמוטט במקום על הכביש.
המערער והנאשמים 3-2 ברחו מהמקום ובמהלך המנוסה השליך המערער את הסכין לפתח ביוב. על מנת למנוע מהמשטרה לאתרו ולעצרו, ביקש המערער מאחיו שיאסוף אותו וסמוך לאחר מכן העלים את הטלפון הנייד שהיה ברשותו. בהמשך, המערער פנה לקבל טיפול רפואי וסיפר כי נחבל כתוצאה מנפילה מסוס.
המנוח נפטר מפצעיו סמוך לאחר מעשי הדקירות. כמו כן, כתוצאה מהמעשים נגרמו ליצחק ארבעה פצעי דקירה עם חדירה מינימלית לתת העור.
לאחר שהחלה שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון והמערער הודה בכתב האישום המתוקן. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תטען לעונש של 13 שנות מאסר ואילו ההגנה רשאית לטעון באופן חופשי.
נוכח ההגבלה בדבר הרף העליון של העונש, בית המשפט המחוזי לא הרחיב במסגרת גזר הדין ביחס למתחם הענישה הראוי, אך הדגיש כי באישומים שבמרכזם עבירת הריגה קיים מנעד עונשים רחב מאוד, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה. צוין כי בפרשה החמורה כאן נלוות לעבירת ההריגה עבירות נוספות, וכי יש לתת ביטוי מיוחד לכך שההריגה בוצעה באמצעות סכין.
בית המשפט עמד על עברו הפלילי של המערער הכולל עבירות אלימות והחזקת סכין בשני מקרים קודמים, וציין כי הדבר מלמד על מסוכנות נמשכת מצידו וכי לא ניתן שלא לייחס לכך משקל רב. עוד ציין בית המשפט את כאבם ונזקיהם של בני משפחת המנוח, כפי שעלו מעדותם ומתסקירי נפגע עבירה שהונחו בפניו. ביחס לשיקולים לקולאניתן משקל להודאת המערער ולכך שעובר לשלב הקריטי של האירוע המערער חש מאויים, הגם שעניינו לא עולה לכדי הגנה עצמית.
בית המשפט קיבל את ההסדר אליו הגיעו הצדדים והדגיש את הסכנה הגלומה בתופעת הסכינאות בכלל ובמועדוני לילה ובצירוף צריכת אלכוהול בפרט. בהינתן עברו הפלילי של המערער, הכולל עבירות אלימות והחזקת סכין, לא מצא בטענות ההגנה כדי להטות את הכף לטובתו, כך שבהסדר הטיעון שוקללו מלוא השיקולים לקולא הקיימים בעניינו. על כן, נגזר עונשו של המערער ל-13 שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה לפי סימן א' או ח' לפרק י' לחוק; ותשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ להורי המנוח.
טענתו המרכזית של המערער במסגרת הערעור היא, כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לנסיבות ביצוע העבירה ולקרבתו של המערער לסייג ההגנה העצמית. לשיטתו, דווקא מיקומן של הדקירות בגופו של יצחק בחלקו הראשון של האירוע מלמדות כי למערער לא הייתה כוונה להרוג וכי יש בכך כדי ללמד על נסיבות שליפת הסכין בחלקו השני של האירוע ועל קרבה לסייג ההגנה העצמית. נטען כי המערער פעל מתחושת סכנה לחייו שקמה לראשונה כאשר הותקף על ידי יצחק והמנוח בתא השירותים, וזו התעצמה בהמשך כשהותקף על ידם באבנים. עוד נטען כי הסיבה לנשיאת הסכין היתה תחושת סכנה שחש המערער עקב תשאול שעבר במשטרה בעקבות מציאת מטען חבלה בקרבת ביתו כחודשיים עובר לאירוע מושא כתב האישום.
המערער הדגיש כי בשני חלקי האירוע הוא לא הצטייד בסכין שלופה מראש אלא שלף את הסכין במהלך הקטטה ולאחר שהותקף בצוותא על ידי המנוח ויצחק. הנסיבות שקדמו למותו של המנוח מלמדות על עבירת המתה ברף נמוך אותה ביצע המערער מתוך צורך להגן על עצמו, אף אם לא חל הסייג בדבר הגנה עצמית. לאור האמור, לא היה נכון להטיל עליו את העונש המקסימלי לו עתרה המשיבה.
בנוסף טען המערער כי לא ניתן משקל ראוי לטיבו של הסדר הטיעון, לתיקונים שנעשו בכתב האישום במסגרת ההסדר, להודאת המערער ולאינטרס ההסתמכות שלו. נטען כי למעשה, גזר הדין נעדר התייחסות מהבחינה האופרטיבית לנסיבות לקולא הקיימות בעניינו. נטען כי פסק הדין התייחס באופן סלקטיבי לעובדות כתב האישום ולחלקם של המנוח ויצחק במעשים באופן המחמיר עם המערער. בשל כל אלה, טען המערער כי עונש המאסר שהושת עליו מכביד בצורה בלתי צודקת, מחמיר מרמת הענישה במקרים דומים, ומחייב את התערבותו של בית משפט זה.
המשיבה התנגדה לקבלת הערעור. ב"כ המשיבה הדגישה את נסיבות המקרה ואת היות האירוע דו שלבי שהסלמתו רובצת לפתחו של המערער. לשיטתה, בית המשפט נדרש לכלל השיקולים הרלוונטיים לעניין, לרבות עברו הפלילי של המערער ותסקיר נפגעי העבירה, והעונש שנקבע אינו חורג מרמת הענישה הראויה.
לאחר שבית המשפט העליון שמע את טיעוני ב"כ הצדדים ואת דברי הורי המנוח, ועיין בתסקיר נפגע העבירה ובמכתב מטעם ההורים שהובאו לעיונו, הגיע ההרכב שבדין למסקנה כי דין הערעור להידחות.
המערער הורשע בהריגת המנוח ובשורת עבירות נלוות, על פי הודאתו בהסדר טיעון. נסיבות המקרה, כפי שהן עולות מכתב האישום המתוקן בו הודה המערער, הן קשות וחמורות ביותר. המערער שיצא לבילוי במועדון הצטייד מבעוד מועד בסכין והסליקה בבגדיו על מנת שלא תתגלה. בית המשפט המחוזי ציטט את דברי השופט מ' חשיןבהתייחסו אל תופעת הסכינאות ולפיהם "סכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה" (ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (20.12.2004)). בענייננו, לא רק שסכינו של המערער נשלפה במערכה "השנייה", היא הקטטה הראשונה בתא השירותים, שעל נקלה יכלה להסב נזק חמור יותר משהסבה בפועל – אלא שהיא שבה והופיעה במערכה "השלישית", היא הקטטה מחוץ למועדון והביאה בסופו של יום לתוצאה קטלנית.
מקרי אלימות בהם הסכין היא כלי לפתרון סכסוכים, מגיעים לפתחם של בתי המשפט חדשות לבקרים. לצערנו, כמו במקרה שלפנינו, לא פעם תוצאתם היא קיפוח חיים של אדם בשל עניין של מה בכך. תת תרבות הסכין היא רעה חולה במחוזותינו, ובקביעת העונש יש לתת ביטוי לחומרת המעשים ולאובדן חיי האדם (ע"פ 4205/14 בן יצחק נ' מדינת ישראל, בפסקה 90 (29.5.2016); ע"פ 3839/12 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (3.4.2013); ע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (9.5.2010)).
אין להלום את טענת המערער כי עסקינן במקרה גבולי המצוי על סף הסייג של הגנה עצמית. האירועים שקדמו לעימות הפיזי בין הצדדים וחלקם של המנוח ויצחק באירועי אותו הלילה מלמדים אחרת. עם זאת, יש לזכור כי המערער היה זה שהוביל את יצחק אל השירותים, דחף אותו אל התא והחל בתקיפתו, כשהמנוח הגיע למקום בעקבותיהם. חמור מכך – לאחר שהמנוח ויצחק הפצוע מדקירות סכינו של המערער יצאו מהמועדון במטרה לעזוב את המקום, היה זה המערער שיצא בעקבותיהם, לא לפני שקרא לנאשמים 3-2 לחבור אליו. עסקינן אם כן באירוע דו שלבי שהסלמתו רובצת לפתחו של המערער. נדגיש כי האמור עולה בפירוש מעובדות כתב האישום המתוקן, ועובדות מוסכמות אלה הן הבסיס לקביעת הנורמה המשפטית בדבר העונש הראוי בגין המעשה. בכך שומרים אנו על נקודת המוצא לפיה "אין לבית המשפט אלא את העובדות והנסיבות בהן הודה הנאשם, ואל לו להביא בחשבון, לצורך גזירת הדין, עובדות שלא בא זכרן בכתב האישום בו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון עמו" (ע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 (14.10.2014); וראו גם ע"פ 2994/12 זגורי נ' מדינת ישראל, בפסקה 17(23.10.2012); ע"פ 7349/14 מדינת ישראל נ' פלונית, בפסקה 15 (14.5.2015)).
בנוסף נקבע, שאין לקבל את טענת המערער כי הדקירות בגופו של יצחק ומיקומן מעידים על נסיבות המקרבות את המעשה לסייג ההגנה העצמית. אדרבא, העובדה כי המערער שלף את הסכין ודקר כבר בחלקו הראשון של האירוע, מעידה על קלות דעתו ופזיזותו של המערער בשימוש בסכין, זאת, בפרט כשלחובתו הרשעות קודמות בעבירות אלימות ובהחזקת סכין, בגינן ריצה בעבר עונש מאסר. לא בכדי ציין בית המשפט המחוזי כי דומה שלדידו של המערער הסכין "אינה אלא איבר נוסף בגופו, חפץ שאין הוא נכון לצאת כלל מביתו בלעדיו".
בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצא בית המשפט העליון, כי נפל פגם בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, או כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות ביצוע העבירה, תחושת האיום אותה חש המערער, שהינה תולדה של כניסתו למצב זה – משהחליט לצאת בעקבות המנוח ואחיו כדי להיפרע מהם – גולמה בהסדר העונשי שהוצג בפני בית המשפט, ובית המשפט לא שגה משלא מצא ליתן משקל נוסף ולקולא לנסיבה זו בגזירת הדין לאור נסיבות הביצוע הכוללות, התוצאה הקשה של קיפוח חיי אדם ועברו המכביד של המערער.
זאת ועוד, בהינתן עונשו של המערער מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר, לא מצא העליון מקום להתערב בעונשו של המערער אף אם הוא זהה לרף העליון של הטווח. כידוע, בית משפט זה יטה שלא להתערב בגזר דין של ערכאה דיונית למעט במקרים חריגים שהמקרה שלפנינו לא נמנה עליהם, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר העונש שהושת מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר טיעון (ראו למשל, ע"פ 6449/10 חן נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (29.5.2012); ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (4.12.2013)).בהינתן עברו הפלילי של המערער; ההרשעה בעבירות נוספות, ונסיבות ביצוע העבירה העולות מכתב האישום המתוקן, התוצאה הקשה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת, ואף רחוק מכך (ראו והשוו 6265/11 בן בסט נ' מדינת ישראל (25.10.2012); ע"פ 3839/12 פלוני נ' מדינת ישראל (3.4.2013); ע"פ 6943/16גלקין נ' מדינת ישראל (28.1.2018)).
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.8.2018 (עת"א 99-08-18, השופט א' משניות), שדחה את עתירת האסיר שהגיש המבקש.
המבקש מרצה עונש מאסר בן 15 חודשים בגין הרשעתו בעבירות סמים. ביום 23.7.2018 המבקש הגיש לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) בקשה לצאת לחופשה חריגה לצורך השתתפות בחתונתה של אחותו ביום 10.8.2018. לטענת המבקש, הבקשה הוגשה במועד זה מאחר שהאירוע עצמו נקבע בתוך פרק זמן קצר, מסיבות משפחתיות.
עוד בטרם ניתנה החלטת שב"ס בעניין, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. שב"ס הגיש תגובה לעתירה, ובה הבהיר כי הוא מתנגד ליציאתו של המבקש לחופשה, בין היתר לנוכח עמדתם השלילית של גורמי הטיפול, התנגדותה של משטרת ישראל, וכן חומר מודיעיני עדכני המייחס למבקש, בין היתר, מעורבות שלילית בכלא.
ביום 2.8.2018 התקיים דיון בעתירה ובסיומו ניתן פסק הדין הדוחה את העתירה. בית המשפט המחוזי ציין כי הבקשה בעניין היציאה לחתונה הוגשה פחות מ-20 ימים עובר למועד האירוע, תוך חריגה מפקודות שב"ס לפיהן על בקשה מסוג זה להיות מוגשת 45 ימים עובר למועד האירוע. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הטענה בדבר הנסיבות המשפחתיות שהובילו להגשת הבקשה באיחור לא פורטה בבקשה שהוגשה לשב"ס. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי חופשה חריגה אינה זכות מוקנית, וכי ההיענות לה תלויה בין היתר בהתנהגותו של האסיר. במקרה דנן, כך צוין, עולה מחוות דעת סוציאלית כי המבקש מכור לסמים ואינו משולב בהליך טיפולי כלשהו, ועל כן המלצת גורמי הטיפול היא שלא לתמוך בשחרורו לחופשה חריגה בשלב זה. בשולי הדברים, העיר בית המשפט המחוזי כי דרכו של המבקש פתוחה להגיש בקשה לביקור פתוח מורחב עם בני משפחתו, וכי חזקה על שב"ס שבקשה כאמור – ככל שתוגש – תישקל בכובד ראש.
הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על טענתו לפיה מועד החתונה נקבע בסמוך למועד הגשת הבקשה לשב"ס, מסיבות אישיות-משפחתיות, ולכן לא היה בידו להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר כפי שמורות פקודות שב"ס. על כן, כך נטען, לא היה מקום לתת למועד הגשת הבקשה משקל בהחלטה. בנוסף, המבקש טוען כי המסוכנות הנשקפת ממנו בשל כך שאינו משולב בהליך טיפולי ניתנת לאיון באמצעות קביעת תנאים מגבילים משמעותיים.
לאחר שבית המשפט העליון שקל את הדברים הוא הגיע לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש. כוחה של הלכה זו יפה גם מקום שבו האסיר מבקש כי תאושר לו חופשה על מנת להשתתף בשמחה משפחתית של קרוב מדרגה ראשונה (ראו: רע"ב 1109/18 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (8.2.2018)). הבקשה דנן אינה מקיימת אמת מידה זו, בשים לב לכך שהיא ממוקדת בעניינו הקונקרטי של המבקש. זאת ועוד: כידוע, ככלל לא יחליף בית משפט זה את שיקול הדעת המסור לשב"ס בכל הנוגע למתן חופשות לאסירים (ראו: רע"ב 7676/15 זנו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (12.11.2015)). איני סבורה כי בענייננו התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות לחרוג מכלל זה, וזאת אף בהתעלם משאלת מועד הגשת הבקשה – לנוכח העמדה הברורה שהובעה על ידי הגורמים המקצועיים בעניינו של המבקש. למעלה מן הצורך, ייאמר כי על פני הדברים דומה שהטעמים שבגינם הסתייג שב"ס מיציאתו של המבקש לחופשה חריגה הם טעמים סבירים המעוגנים בנסיבות המאסר.
אם כן, מבלי להקל ראש ברצונו של המבקש להשתתף בשמחה המשפחתית וחרף העובדה שיש להצטער על כל מקרה שבו השתתפות כזו אינה אפשרית בשל מאסר, לא מצא בית המשפט העליון, כי המקרה מצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, המבקש רשאי להגיש בקשה מתאימה אחרת לשב"ס על מנת להיפגש עם בני משפחתו במסגרת שאינה חופשה חריגה.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
הורי האסיר יוכלו לשבת לצדו במהלך הביקורים, ללא מחיצה, עד שתושלם הנגשת מתחם הביקורים לנכים
בית המפשט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 5.6.2019 (עת"א 8779-05-19, השופט העמית א' יעקב). בית המשפט המחוזי דחה שתי עתירות שהגיש המבקש בדבר מתכונת הביקורים של בני משפחתו בבית הכלא.
המבקש נדון בשנת 2001 לעונש של מאסר עולם לאחר שהורשע ברצח אשתו, וכעת הוא מרצה את עונשו בכלא איילון (להלן: הכלא). עד לפני כשנה נערכו ביקוריהם של בני משפחתו בכלא במתכונת מיוחדת, בחדר נפרד וללא מחיצה, בהתאם להחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 14814/00, סגן הנשיא פ' מרכוס). החלטה זו נתנה מענה לצורך לקיים ביקורים אלה בליווי עובדת סוציאלית, בין היתר לנוכח גילם הצעיר (אז) של ילדי המבקש ומכלול הנסיבות המשפחתיות. מתכונת זו של הביקורים הופסקה על-פי החלטה נוספת של בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.4.2018(תמ"ש 37085-01-16, השופטת א' שמאי-כתב), בהתאם לשינוי הנסיבות שחל בינתיים.
יצוין כבר עתה כי מקורה של הבקשה בקשיים שהתעוררו בכל הנוגע למתכונת הביקור של הורי המבקש כאשר החלו לבקרו בהתאם להסדר החל על כלל האסירים במתחם הביקורים הכללי בכלא (להלן: מתחם הביקורים) ולא בחדר הנפרד, מכוח פקודת נציבות בתי הסוהר 04.42.00 בעניין "סדרי ביקור אצל אסירים".
במהלך הביקור הראשון של בני משפחת המבקש במתחם הביקורים התברר כי זה אינו נגיש לאנשים בעלי מוגבלות, וכי עניין זה יוצר קושי מבחינת הוריו הקשישים של המבקש, הסובלים ממגוון של קשיים ונכויות, ובפרט מבחינת אמו שנעזרת בכיסא גלגלים. בהתאם לכך הורתה סגנית מפקד הכלא כי אחת לחודש, בעת שהוריו של המבקש מבקרים אותו, יתאפשר להם להיכנס למקום בצד שבו יושבים האסירים, שלא בהתאם לנהלים הרגילים המורים על הפרדה בין האסירים לבין בני המשפחה המבקרים אותם (כשביניהם מחיצת זכוכית). כן ניתנו אישורים פרטניים להארכת משך הביקור לשעה.
בין לבין הוחל בעבודות להנגשתו של מתחם הביקורים, וכך ביום 20.3.2019 נמסר למבקש כי בביקור הקרוב יתאפשר רק לאמו לשבת לצדו. בהמשך, בביקור שנערך ביום 2.5.2019 נדרשו כל בני משפחתו של המבקש לשבת בצד המבקרים.
ביום 5.5.2019 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי ובה ביקש להורות למשיב להמשיך ולכבד את ה"הסכם" שנעשה עמו "המאפשר נגישות להוריו הנכים בבואם לבקר אותו בכלא, ולהתאימה למצב בריאותם הירוד והמידרדר". בעקבות זאת, ביום 12.5.2019 הודיעה סגנית מפקד הכלא למבקש כי מאחר שהליך ההנגשה טרם הסתיים, תתאפשר כניסת אמו מצד האסירים, אך כי בסיום התהליך ייערכו הביקורים בהתאם למתכונת הרגילה הקבועה בפקודת הנציבות.
ביום 5.6.3019 התקיים דיון בעתירה בבית המשפט המחוזי, ובמהלכו מסרו גורמי המשיב כי הנגשת מתחם הביקורים לאנשים הנעזרים בכיסאות גלגלים תסתיים בתוך 30 ימים. בהתאם לכך דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, אך ציין כי "עד לסיום השיפוץ, ימשיכו הדברים להתנהל כפי שהתנהלו עד היום.
בעקבות בקשות נוספות שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בעניין זה הודיע המשיב ביום 17.6.2019 כי לפנים משורת הדין הוחלט כי עד שיסתיימו העבודות להנגשת המתחם, תותר כניסת שני הוריו של המבקש כך שישבו בצד של האסירים. בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי כי "בנסיבות העניין, קוימה ההחלטה". בו ביום הוגשה הבקשה דנן למתן רשות ערעור.
בבקשתו שב המבקש על טענתו כי יש להמשיך ולקיים את הסיכום שנערך עמו בנוגע לאופי הביקורים של הוריו הנכים. לטענת המבקש, עניינו מעלה שאלות עקרוניות החורגות מנסיבותיו ונוגעות להנגשה של המרחב לבעלי מוגבלויות. מנגד, המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות, מאחר שכול כולה נסבה על נסיבותיו הפרטניות ועל רצונו של המבקש כי תינתן לו הטבה שאינה ניתנת לכלל האסירים. כן צוין כי מאחר שהליך ההנגשה של מתחם הביקורים בכלא מתעכב במספר שבועות לנוכח קשיים הקשורים לקו הביוב של שירותי הנכים, הוריו של המבקש יוכלו לשבת לצדו של המבקש במהלך ביקוריהם בכלא.
דין הבקשה להידחות. במתכונתה הנוכחית הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, וכן אינה מצביעה על כל עיוות דין שנגרם למבקש, שכבר זכה להתחשבות מרבית. בנסיבות אלה, אין מקום להיעתר לה ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"ב 5116/16 מכתבי נ' שרות בתי הסוהר (21.11.2016); רע"ב 3101/18 סעיד נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (16.7.2018); רע"ב 4970/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (19.8.2018אכן, ברקע הדברים עומד עניין עקרוני: החשיבות הנודעת להנגשת המרחב הציבורי עבור אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, נושא שלא ניתן להגזים בחשיבותו. ניתן להצטער על כך שמתחם הביקורים בכלא שבו מוחזק המבקש לא היה מונגש עד לאחרונה, ולצד זאת להתרשם לטובה מן המאמצים שנעשים בתחום זה בעת הזו. חזקה על המשיב שהליך ההנגשה אכן יסתיים במהרה וייתן מענה לכלל בעלי המוגבלויות שעתידים לבוא בשעריו. מכל מקום, בנקודת הזמן הנוכחית, חרף האצטלה העקרונית שמשווה המבקש לטענותיו, הלכה למעשה הוא עותר לשמר הטבה שאינה דרושה לו עוד, במיוחד לנוכח התחייבות המשיב שלפיה הוריו יוכלו לשבת לצדו במהלך הביקורים, ללא מחיצה, עד שתושלם הנגשת מתחם הביקורים לנכים. אין כל טעם להעדיף את המבקש על פני אסירים אחרים בכל הנוגע למתכונת הביקורים אצלו מן הרגע שניתן מענה לסוגית הנגישות.
נסיים בהבעת תקווה כי המשיב יוסיף לשקוד על הנגשת המתקנים לרווחת האסירים ובני משפחותיהם. בהקשר הנוכחי, יש לדברים חשיבות כפולה: הן מהיבט זכותם של אנשים עם מוגבלות לשוויון והן מהיבט הבטחת התנאים המאפשרים ביקורי משפחות בכלא, שהם חשובים כל כך לאסירים ולבני משפחותיהם כאחד.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרדנועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
בית המשפט הגבוה לצדק דחה עתירה נגד הקמת שדה תעופה במגידו, תוך שקבע ששמע ארוכות את טיעוני באי-כוח הצדדים בעל-פה לאחר שאלו נתווספו לטיעוניהם בכתב, ולאחר הערות שונות של הרכב השופטים בג"צ לעותרים. ככל שמדובר בבג"ץ 5262/18 נקבע שניתן להבין את החששות, גם את הרצון להרחיק ממחוזותיהם של העותרות את "שדה התעופה המשלים לנתב"ג" שבתכנון; ומנגד את חפצו של העותר בבג"ץ 2521/19 כי השדה המשלים יוקם בעיר חיפה. עם זאת סבר הרכב בג"צ כי אין הצדקה להתערבות מצידו בשלב זה, לא בבחינת החלופות שהוצעו ונפסלו ולא בבחינת החלופות האחרות – כאשר על הפרק עתה "חלופת רמת דוד" ו"חלופת נבטים". העתירות הן מוקדמות לפי כל קנה מידה, ההלכה הפסוקה והרציונל שבצידה, ואין סיבה המצדיקה בענייננו לחרוג ממנה. מדובר בשלב של הכנת תוכנית מיתאר ארצית מפורטת, וממילא זו לא הוגשה עדיין למועצה הארצית; ומשכך, טרם הגיע זמנה של הביקורת השיפוטית ביחס להליכים התכנוניים. כפי שהבהיר בא-כוח המשיבים, בבוא העת תועבר התוכנית לוועדות המחוזיות להערותיהן וכן תיפתח להשגות הציבור משמדובר בתוכנית מיתאר ארצית ברמה מפורטת. משכך ייעשה, יוכלו העותרים להעלות את טענותיהם, ובכלל זה טענות לפגמים בבחינת החלופות למיניהן.
מששוקפו לפני באי-כוח העותרים את התרשמות השופטים, ולאחר התייעצות עם מרשיהם, הודיעו באי-כוח העותרות בבג"ץ 5262/18 כי העותרות אינן עומדות על העתירה וטענותיהן שמורות להן. בא-כוח העותר בבג"ץ 2521/19 הודיע, לאחר התייעצות עם מרשו, כי הוא עומד על העתירה; ומשכך ציין בג"צ בהקשר ל"חלופת חיפה" שהיא נושא עתירתו, כי נחה דעתו של בג"צ, כי רשויות התכנון נתנו דעתם פעם ועוד פעם ואת התייחסותם העניינית והמקצועית לחלופה זו על שלל היבטיה, וכי לעת הזו אין עילה להתערבות גם בנושא זה.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' הימן) במ"ת 14567-01-19 מיום 14.3.2019, לפיה יוכל המשיב לצאת ממעצרו ביום ראשון הקרוב, ה-17.3.2019, כדי ללוות את בתו הבכורה ללשכת הגיוס בתל השומר, בתנאי ערבות ופיקוח שנקבעו בהחלטה.
נגד המשיב ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות של ייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירות לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973.
יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.
בית המשפט המחוזי קיים מספר דיונים במסגרת הליך המעצר, ולנוכח מורכבותו של התיק והיקפו של חומר הראיות פיצל את הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ביחס לכל אחד מהנאשמים בכתב האישום.
הדיון בבקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים צפוי להתקיים רק ביום 19.6.2019.
ביום 11.3.2019 הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לעיון חוזר" בגדרה ביקש להתיר לו "חלון יציאה" בן מספר שעות על מנת להשתתף במעמד גיוסה של בתו הבכורה לשירות בצה"ל.
המשיבה התנגדה לבקשה, וטענה כי היא מנוגדת לנהלי שירות בתי הסוהר, שכן יציאה לצורך ליווי בן משפחה ללשכת הגיוס אינה נמנית בין המקרים החריגים בהם תותר יציאת עצור או אסיר בליווי שירות בתי הסוהר.
לאחר שקיים דיון בבקשה, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, תוך שקבע כי גיוסה של בת המשיב לצה"ל מהווה "אירוע רב חשיבות" עבורו. מטעם זה, התיר בית המשפט את יציאתו של המשיב למשך חמש שעות, בליווי ובפיקוח של שני מפקחים – אשתו וחמותו – לאחר שתפקדנה ערבות צד ג' בסך 200,000 ש"ח כל אחת, ולאחר שהמשיב יפקיד ערבות בסך 50,000 ש"ח כערובה למילוי התנאים.
מכאן הערר, במסגרתו טוענת העוררת כי ההחלטה לשחרר את המשיב לצורך ליווי בתו ללשכת הגיוס מנוגדת לנהלי שירות בתי הסוהר, אשר על פיהם "הוצאת אסירים באבטחה מחוץ לבית הסוהר תיעשה רק במקרים חריגים ומטעמים הומניטריים". לשיטתה של העוררת, עניינו של המשיב אינו בא בגדרם של מקרים אלו.
העוררת הוסיפה וטענה כי אין לאפשר את יציאתו של המשיב לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, כעולה מעובדות כתב האישום, ולנוכח עברו הפלילי (בכלל זה שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גניבה, התפרצות למגורים, החזקת נשק גנוב, הסגת גבול, החזקת מכשירי פריצה, וקשירת קשר לעשות פשע, וכן ריצוי עונשי מאסר בפועל). משכך, טענה העוררת כי קיים "קושי" לתת בו אמון, וכי קיים חשש להימלטותו מן הדין.
בנוסף, הפנה בא-כוח העוררת, כהגדרתו, ל"מעורבותו העמוקה" של המשיב בקשר הפלילי של הברחת הסמים המתואר בכתב האישום.
מנגד, באי-כוח המשיב הדגישו את העובדה כי למעשה בשל אי-קבלת מלוא חומר החקירה, טרם נדרש בית המשפט המחוזי לראיות לכאורה ולבעייתיות הקיימת לשיטתם בחומר זה – בכלל זה קשיים שעשויים להתעורר מגרסת עד המדינה.
כן נטען כי עד עתה קביעת בית המשפט התייחסה ל"ניצוץ ראייתי" בלבד – ובשלב זה עומדת למשיב חזקת החפות.
בנוסף, הדגישו באי-כוח המשיב את חשיבות המאורע של גיוס בת המשיב לצה"ל.
לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה, ושקל את טענות הצדדים בדיון דחוף שהתקיים, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.
הגם שאין חולק על חשיבות מעמד הגיוס לצה"ל של בת המשיב עבורו ועבור בני משפחתו, בכלל זה הבת המתגייסת, אין מדובר בנסיבות חריגות או ב"אירוע הומניטארי" המצדיקים את יציאתו של המשיב מבין כתלי בית המעצר, בעת הזו ובטרם נדונה הבקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו.
שחרורו של עצור ל"חופשה זמנית" ממעצרו הינו חריג המתאפשר רק במקרים נדירים, ויש לעשות שימוש מושכל בהחלטה להורות כן.
גיוסו של בן משפחה לצה"ל אינו אירוע נדיר, וככזה, עשוי להיות רלוונטי לעצורים רבים.
קבלת בקשתו של המשיב להשתתף באירוע מסוג זה משמעותה על כן הרחבת מעגל הזכאים להשתחרר לחופשה קצרה בנסיבות דומות, וזאת בניגוד לקריטריונים המצמצמים שנקבעו באשר ליציאתו של עצור ממעצר לצורך השתתפות באירוע משפחתי או אירוע חריג אחר, הן בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.01 שכותרתה "הוצאת אסיר באבטחה מבית הסוהר", הן בהנחיית פרקליט המדינה מס' 5.10 מיום 1.7.2003.
בכך נבדל עניינו של המשיב מנסיבות הערר שנדון בהחלטה בבש"פ 1913/19 מדינת ישראל נ' לוי (14.3.2019), בעניינו של שותפו של המשיב דכאן לכתב האישום, בגדרו נתקבלה בקשת העצור ליציאה ממעצר בליווי שירות בתי הסוהר, לצורך התייצבות בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, בשל דחיפות העניין והשלכותיו על תוצאותיה של תביעתו לקבלת אחוזי נכות בעקבות תאונה.
בית המשפט העליון קבע שאינו מתעלם מחריגותן של נסיבות מעצרו של המשיב, אשר נתון מזה כשלושה חודשים במעצר מבלי שנדונה והוכרעה הבקשה לעצרו עד תום ההליכים, ויש להצר על הדחיה הארוכה עד למועד הדיון בבקשה. ואולם, בכך בלבד אין די כדי לאפשר את יציאתו של המשיב לחופשה זמנית, כמבוקש כעת.
על אף ההכרה בחשיבות ובמשמעות ליווי בתו של המשיב ללשכת הגיוס, סבר בית המשפט שיש לקבל את עמדת המדינה וכי במכלול נסיבות דנן יש לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דן בימים אלו בעתירה, ולצידה בקשה למתן צו ביניים, בגדרה התבקשו המשיבים ליתן טעם מדוע לא ישוחרר העותר מעונש המחבוש שהוטל עליו, במסגרת הליך משמעתי מכוח חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: "חוק השיפוט הצבאי"), בגין אי התייצבותו לשירות צבאי. מהסיבות המפורטות מצא בג"צ כי יש לדחות את העתירה בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.
לעותר הוצא צו המורה לו להתייצב בלשכת הגיוס לשירות חובה ביום 31.3.2019. העותר לא התייצב בלשכת הגיוס בהתאם לצו האמור וביום חמישי שעבר, ה- 18.4.2019, נעצר העותר על ידי משטרה צבאית והובא בפני קצין שיפוט בדרגת סא"ל, הוא המשיב 2, לדין משמעתי בגין עבירה על סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי (שכותרתו "העדר מן השירות שלא ברשות").
טופס ניהול דין משמעתי לא צורף במלואו לעתירה, אולם מהחלק שכן צורף עולה כי העותר הודה בהליך כי נהג לא כשורה וכדבריו "השתמטתי" וכן "עשיתי טעות ואני מצטער" ונימק זאת בכך ש"ההורים צריכים אותי וכולם תלויים בי". כן מסר העותר כי הוא תכנן להתייצב לשירות צבאי לאחר חג הפסח. קצין השיפוט קבע כי העותר הודה באשמה וכי "בחר לא להתייצב במודע" וגזר עליו 20 ימי מחבוש.
ביום 19.4.2019 ערב חג הפסח, שהיה גם ערב שישי, הגיש העותר ערר לפי סעיף 163 לחוק השיפוט הצבאי. על פי הנטען בעתירה, ביום 21.4.2019, יום ראשון, נמסר לב"כ העותר כי הערר נדחה, אך צוין כי החלטה חתומה תוכל להישלח רק לאחר חג הפסח, ועל כן לא נשלחה לעותר ובא כוחו וממילא לא הוגשה לבית משפט זה בגדרי העתירה. עוד נטען בעתירה כי ביום שני, ה- 22.4.2019, פנה העותר לפרקליט הצבאי הראשי בבקשה לבטל את פסק הדין המשמעתי בעניינו, מכוח סמכותו לפי סעיף 168(ב) לחוק השיפוט הצבאי. על פי הנטען בעתירה עוד באותו היום נמסרה לעותר הודעה טלפונית כי הבקשה נדחתה על ידי סגן הפרקליט הצבאי הראשי (לו הואצלה סמכות הפרקליט הצבאי הראשי בהתאם לסעיף 178א(ב) לחוק השיפוט הצבאי).
ביום 23.4.2019 הוגשה העתירה שלפנינו. בעתירה נטען כי אין הלימה בין הענישה בהליך המשמעתי לענישה בהליך פלילי, וכי לו היה העותר נשפט בבית דין צבאי במסגרת הליך פלילי הרי שבהתאם למדיניות התביעה הצבאית היה עונשו עומד על מאסר על תנאי בלבד, ולחילופין ימי מאסר בודדים. לפיכך, סבור העותר כי העונש המשמעתי שהושת עליו לוקה בחוסר סבירות קיצוני. כן נטען, כי אף המחוקק עצמו ביקש כי עונשי ההליך המשמעתי יהיו נמוכים משמעותית מאלו של ההליך הפלילי; כי השתת עונשים שונים בהליך המשמעתי לעומת ההליך הפלילי פוגעת בזכות השוויון; כי ענישה בדין משמעתי ללא קביעת "מתחמי ענישה" מביאה להעדר אחידות ופגיעה בשוויון; וכי עונשו של העותר ניתן ללא נימוק וללא התייחסות לנסיבותיו הפרטניות של עותר.
בג"צ קבע כאמור, שדין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.
הלכה פסוקה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק מפקח על חוקיות החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי (ובענייננו – החלטת סגן הפרקליט הצבאי הראשי מכוח הסמכות שהואצלה לו). בעשותו כן, אין בית משפט זה משמש ערכאת ערעור על הפרקליט הצבאי הראשי (בג"ץ 2702/97פלונים נ' שר הביטחון ו-22 אח', נג(4) 97, 108 (1999); בג"ץ 9003/05 ברגר נ' סגן הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 4 (27.9.2005); בג"ץ 8169/17 קפלינסקי נ' סגן הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 8 (29.10.2017)). אותה הלכה מוסיפה וקובעת כי התערבותו של בית משפט זה נדרשת רק מקום שבו נפל בהחלטה פגם חמור היורד לשורשו של עניין או שהיה כרוך בה עיוות דין.
המקרה שלפנינו נקבע בבג"צ- אינו נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים את התערבותו בהליכי הדין המשמעתי בצה"ל. כאמור, העותר אינו כופר במעשה שעשה – מעשה שהצדיק הרשעה בדין משמעתי – וטענותיו בדבר ההליך שהתקיים לפני קצין השיפוט נוגעות בעיקרן למספר ימי המחבוש שהושתו עליו, קרי לחומרת העונש, וזאת תוך השוואה להליך פלילי תיאורטי שכלל לא ננקט בעניינו. בכך אין כדי להצדיק התערבות בית משפט זה. ההליך המשמעתי וההליך הפלילי הם הליכים שונים, הנבדלים זה מזה מבחינות רבות (סדרי דין, רישום פלילי, סטיגמה חברתית וכיו"ב), וממילא לא ניתן לגזור "קל וחומר" מהאחד אל האחר, כפי שמבקש העותר לעשות (למען הסר ספק, אין באמירה זו כדי להביע כל עמדה לגוף טענת העותר, לפיה בבית דין צבאי צפוי היה להיות מושת עליו עונש חמור פחות).
באשר לטענה בדבר העדר נימוק והתייחסות לנסיבותיו הפרטניות של העותר במסגרת ההחלטות שניתנו בעניינו, הרי שעיון בהחלטת קצין השיפוט מעלה כי הוא נימק הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין, הגם שבתמציתיות המאפיינת הליכים משמעתיים. ממילא אין לפנינו עיוות דין המצדיק התערבות. יצוין כי החלטות קצין השיפוט הבכיר וסגן הפצ"ר ניתנו בשל החג באמצעות הטלפון, כאשר העתירה הוגשה בתוך יומיים מהמועד בו נמסרו ההודעות הטלפוניות, בטרם הייתה שהות לגורמים הללו להעביר החלטה בכתב.
סוף דבר, אין המדובר במקרה המקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
בעתירה שהוכרעה בימים אלו דחה בית המשפט העליון את העתירה בה ביקשו העותרים כי יינתן צו על תנאי שמורה למשיבים 2-1, הם שר התחבורה והבטיחות בדרכים ומשרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: השר ומשרד התחבורה) לתת טעם מדוע לא יאכפו על עיריית רמת גן וחברת הסעות ג'אד אליאס בע"מ, הן המשיבות 4 ו-6 (להלן בהתאמה: העירייה וחברת ההסעות) את האיסור להפעיל שירותי הסעה ציבורית ללא רישיון כנדרש. עוד התבקש כי יינתן צו על תנאי שיורה לעירייה וחברת ההסעות לתת טעם מדוע לא יימנעו מהפעלת שירותי ההסעה ללא רישיון כנדרש. לצד העתירה, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים שלפיו לא יופעלו שירותי ההסעה עד להכרעה בעתירה (עוד התבקש, כסעד ארעי – כי אלה לא יופעלו עד לקבלת תגובת המשיבים). העותרים טוענים כי לא עומדים לרשותם מסלולי תביעה חלופיים, וכי אפילו היו כאלה, הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית משפט זה – הן בשל כך שהשר הוא משיב דומיננטי לה, הן משום שהעתירה עוסקת בסוגיות רגישות ומורכבות שיש בהן עניין ציבורי.
דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק) קובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירות נגד החלטה של רשות המנויה בתוספת הראשונה לחוק, ובעניין המנוי בתוספת זו, מלבד בעתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו ב"התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות". אשר להחלטות של רשויות מקומיות, כבענייננו, קובע פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, כדלקמן:
החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים.
כעולה מן העתירה עצמה, זו מבקשת לתקוף את החלטת העירייה להפעיל שירותי הסעות ציבוריות בשבת, בטענה כי היא מנוגדת ליישום הנדרש לגישת העותרים של תקנה 386א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות). עוד נטען כי העירייה מתכוונת להפעיל קווי שירות ללא רישיון הנדרש בדין. נוכח טענות אלו ואחרות, נטען כי החלטת העירייה חורגת באופן מובהק ממתחם הסבירות. השגותיהם העיקריות של העותרים מכוונות אפוא להחלטת העירייה ועל כן הן נתונות לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. אין די בכך שאחד הסעדים המבוקשים בעתירה נוגע לאכיפת התקנות על ידי משרד התחבורה והשר כדי לקבוע כי זה הסעד העומד במוקד ההליך, וצירופם של אלה כמשיבים לעתירה אינו משנה ממסקנה זו. כפי שנפסק בבג"ץ 4061/14 נאסר נ' שר החינוך (31.7.2014): "אין די בכך שהשר צורף כאחד המשיבים בעתירה וכי החלטתו בעניין נושא העתירה נזכרת בה, על מנת לקבוע כי החלטה זו היא העומדת בבסיסה וכפי שנפסק 'עתירה נגד החלטה של השר, פירושה עתירה הטוענת כי החלטת השר, כשהיא לעצמה, אינה חוקית. לשון אחרת, עתירה כזאת צריכה להציג עילה הפוגמת בהחלטת השר ולבקש סעד נגד החלטה זו'" (שם, פסקה 5; ראו גם בג"ץ 8886/05 סואעד נ' המועצה האזורית משגב, פסקה 2 (25.9.2005)). במקרה שלפנינו, העותרים פנו בכתב לשר לפני פרק זמן קצר, וטרם נענו. ממילא ברי כי עמדת השר אינה עומדת במוקד ההליך.
כידוע, ככלל, כאשר קיימת ערכאה שיפוטית המוסמכת לדון בטענות העותרים, לא יידרש אליהן בית משפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אלא במקרים יוצאי דופן (ראו, מני רבים, בג"ץ 7921/15 איגוד לשכות המסחר נ' מכון התקנים הישראלי (2.6.2016); בג"ץ 6587/11 ישראייר תעופה ותיירות בע"מ נ' רשות התעופה האזרחית, פסקה 2 (1.7.2012); בג"ץ 5311/11 כהן נ' רשם האגודות השיתופיות (1.11.2011)). נקבע, שלא הונחה בעתירה עילה לחרוג מכלל זה.
העתירה נדחתה אפוא על הסף, ומאליה נדחתה גם הבקשה למתן צו ביניים.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
