חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע בצו את הפסקת הפעילות של חוות הפרפרים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ראשיתו של המקרה הנו בבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון מיום 20.8.2015 למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות במעמד צד אחד בשל הפעלת חוות הפרפרים, לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) (בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק זה).

על פי האמור בבקשה, על המקרקעין הידועים כגוש 10163 חלקה 20, חלה תוכנית ש/23א אשר קובעת כי ייעודם חקלאי (להלן: המקרקעין), והמבקש מפעיל בהם עסק לגידול פרפרים לצורך מכירתם וכן מרכז מבקרים המיועד בעיקרו לילדים, וזאת ללא היתר מתאים מכוח חוק התכנון והבניה.

ביום 9.9.2015 קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופט י' גולדברג) את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, והורה על איסור שימוש במקרקעין ומניעת פעולות נוספות בו שלא בהתאם להיתר, וזאת החל מיום 9.12.2015.

ביום 11.2.2016 הגיש המבקש בקשה לביטול הצו אשר נדחתה ביום 4.4.2016 תוך שנקבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום 30.6.2016.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עפ"א 24136-05-16 נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' בש) קבע כי "לא ניתן לראות את קיומו של מרכז המבקרים במקרקעין כשימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי", ומשכך העסק המנוהל על-ידי המבקש בחוות הפרפרים לא מהווה שימוש מותר ב-'קרקע חקלאית' כלשונו בסעיף 156(א) וסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 6888/16) שהגיש המבקש הועברה לדיון בפני הרכב תלתא, ולאחר דיון במעמד הצדדים, ביום 20.3.2017 התקבל הערעור באופן חלקי באופן שבית המשפט זה (השופטים י' עמית, א' שהם ו-ד' ברק-ארז) הורה על התליית צו ההפסקה השיפוטי עד למתן החלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים.

נקבע כי "אין חולק כיום שגידול פרפרים כשלעצמו מהווה פעילות חקלאית והמחלוקת היא אך ורק לגבי מרכז המבקרים" וכי יש להשיב את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך בחינת הראיות לגבי אופי הפעילות במרכז המבקרים, "וכן על מנת לבחון טענתו [של המבקש – י' א'] שהשתתפות בפעילות חקלאית תמורת תשלום אינה משנה את היעוד החקלאי ואינה שונה מפעילויות חקלאיות אחרות בתשלום כמו פינות ליטוף, קטיף דובדבנים, דייג בבריכות דיג וכיו"ב".

ביום 12.9.2018 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, על פי הנתונים שהובאו בפניו, לרבות עדותו של המבקש, כי גידול הפרפרים – המוכר כשימוש חקלאי בקרקע – מהווה "פעילות נלווית, משנית, לפעילות אירוח המבקרים", וזו האחרונה מהווה "מטרה לא חקלאית" כהגדרתה בסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.

עוד נקבע כי גביית התשלום אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא פעילות המבקרים.

בסיכומו של דבר הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על חידוש צו ההפסקה השיפוטי תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה.

המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה המובילה למטרה חקלאית, והאכלת פרפרים, גם אם באמצעות המבקרים בחווה, היא אכן פעולה כזו. עוד נטען כי אין כל מקום להבחין בין פעילותה העיקרית לפעילותה המשנית של החווה, ויש לראות בכל פעילות הנעשית לצד הפעילות החקלאית כנלווית אליה.

ביום 22.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שקבע כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר על פיהן נקבע כי "עיקר פעולת החווה, תכליתה והטעם לקיומה הוא קיומו של מרכז המבקרים, ולא הפעילות החקלאית שהיא גידול הפרפרים".

כמו כן, נדחתה טענת המבקש לפיה די בפעולת האכלת הפרפרים, הנחשבת כשלעצמה לפעילות חקלאית, כדי לקבוע כי הפעילות במרכז המבקרים מהווה שימוש למטרה חקלאית.

בתוך כך נקבע כי המבקש לא הציג כל ראיה בפני בית משפט לעניינים מקומיים על יכולתה של חוות הפרפרים להתקיים ללא הפעילות התיירותית במרכז המבקרים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פעילות האכלת הפרפרים לא מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בקרקע, ולכן פעולות המבקש במקרקעין מהוות שימוש בהם למטרות שאינן חקלאיות.

בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון הופנתה בעיקרה כלפי קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיהן הפעילות שמבצע המבקש בחוות הפרפרים אינה מהווה שימוש חקלאי, ועל כן יש בה משום שימוש אסור במקרקעין.

לטענת המבקש, גידול הפרפרים מהווה מטרה כלכלית, והאכלתם על ידי המבקרים באמצעות מקל הטבול במי סוכר היא חיונית לשם הפיכת הפעילות החקלאית לכלכלית.

עוד טוען המבקש כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה "המובילה למטרה חקלאית", ואין דרישה כי המטרה הדומיננטית של השימוש בקרקע תהיה שימוש חקלאי, כקביעת בית המשפט המחוזי.

לשיטת המשיבה, הבקשה מופנית כלפי יישום ההלכות הקיימות על נסיבות העניין הקונקרטי, וקביעותיהן של הערכאות הקודמות הן עובדתיות בעיקרן, ונסובות סביב השאלה האם מדובר בפעילות חקלאית המותרת בהתאם לייעוד המקרקעין.

בהתייחס לכך נטען כי ההלכה הפסוקה קבעה כי פעילות חקלאית מותרת היא כזו ה"דרושה במישרין לייצור חקלאי". לצורך בחינה זו, נבחנת אופי הפעילות במקרקעין, היקף הפעילות והשלכותיה על הסביבה החקלאית.

המשיבה הוסיפה וטענה כי הערכאות הקודמות יישמו את הדין האמור על עובדות המקרה והסיקו כי פעילות מרכז המבקרים, שאינה חקלאית, היא הפעילות העיקרית בחווה והיא אינה דרושה במישרין לגידול הפרפרים, וככזו – מהווה שימוש אסור במקרקעין על פי ייעודם.

לאחר שעניינו של המבקש נדון בפני בית משפט זה ברע"פ 6668/16, נקבע כי על בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון את התשתית הראייתית הנוגעת לעניין, ולאפשר את הוכחת אופי הפעילות במקרקעין, היקפה, והשלכותיה על הסביבה החקלאית.

עוד נדרש בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם הפעלת "חוות פרפרים" במתווה הנדון כמוה כהפעלת "פינת ליטוף" או שמא דומה יותר לפעילויות כגון קטיף עונתי של פירות.

בית המשפט העליון קבע בפסק דינו, כי הערכאות הקודמות בחנו את הסוגיות שבדיון, ואת ההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה, בין היתר בעע"מ 4487/12 סטולרו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון (9.10.2013) (להלן: עניין סטולרו) (ראו גם: ר"ע 30/86 פ.א.ב. שירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (1986) (להלן: עניין פ.א.ב.)), וקבעו על בסיס הראיות שהובאו בפניהן כי השימוש העיקרי במקרקעין נשוא הבקשה הוא לשם הפעלת מרכז מבקרים תיירותי, שהקשר בינו לבין השימוש החקלאי בקרקע רופף לכל הפחות.

קביעותיו של בית המשפט המחוזי נסמכות על עניין סטולרו האמור, ואינן מחדשות הלכה. על כן, אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או חשש לעיוות דינו.

זאת ועוד, אף לגופו של עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי.

סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית:

"(א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.

(ב)   "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים."

כידוע, כבר בעניין פ.א.ב. קבע הנשיא מ' שמגר כי פרשנות התיבה "במישרין" בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה בייצור".

בהמשך, בעניין סטולרו נקבע על בסיס הלכה זו, כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך "הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי" (עניין סטולרו, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).

בענייננו, הוכח כי עיקר הפעילות בחוות הפרפרים היא פעילותו של מרכז המבקרים, משום שאין כל פעילות כלכלית אחרת המתקיימת במקרקעין, לרבות מכירת פרפרים. משהפעלת מרכז מבקרים לא דרושה במישרין לצורך גידול הפרפרים, ומשהיקף פעילותו של מרכז המבקרים כה רחב, לא מצא בית המשפט העליון כי נפלה טעות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי הפעלת "חוות הפרפרים" נעשית בניגוד לייעוד הקרקע ועל כן הוא דחה את בקשת רשות הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

שותפתו של השוטר הנוגח תעמוד לדין?

בית המשפט העליון הכריע ביום (28.5.19) בעתירה שהוגשה נגד רס"ל מזל אוחיון שהייתה שותפתו של שי פורטל שכונה בתקשורת "השוטר הנוגח" ואשר הורשע בשני מקרים של תקיפת אזרחים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

השוטר לשעבר שי פורטל הורשע לפני כשנה בבית המשפט ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.

פורטל הפעיל אלימות בשני אירועים שונים: באירוע הראשון, כשוטר תנועה, הוא נגח באדם אשר סירב לעריכת חיפוש על גופו. כשאותו אדם התרחק לאחור הנאשם גם התקדם לעברו וריסס בפניו גז פלפל. אז השוטר אזק את האדם והוביל אותו לתחנת משטרת גלילות.

השוטר כתב לאחר מכן דו"ח פעולה כוזב ולפיו אותו אזרח הוכה על ידו מהסיבה שסירב לעיכוב ומעצר. אותו אזרח נחקר בחשד לאיומים, הפרעה לשוטר והעלבתו. פורטל אף אמר לשוטרת, שותפתו למשמרת, לכתוב גם בדו"ח הפעולה שלה שאותו אזרח סירב למעצר.

באירוע נוסף שהתרחש במשמרת אחרת, אזרח התבקש לעשות בדיקת אלכוהול על ידי שוטרת. הוא נבדק ויצא לא שיכור. השוטרת ביקשה את רישיונו ונוצרה התקהלות סביבה. השוטר פורטל ביקש לסייע לה, והחל עימות מילולי בינו לאזרח.

פורטל עצר את אותו אזרח בגין תקיפה. בניידת, כשהחשוד אזוק, הוא קילל וירק על השוטר. בתגובה, השוטר חבט בראשו בחזקה עם ארגז וריסס אותו בגז פלפל. אותו מתלונן שרט אותו בהמשך, וסבל מחבלות.

היום קבע בית המשפט העליון, שעל פרקליטות המדינה ועל מח"ש לנמק בפניו מדוע לא יעמידו לדין משמעתי גם את השותפה של השוטר הנוגח, תוך שנקבע כי מוצא צו על תנאי, המופנה כלפי המשיבים, והמורה להם לנמק מדוע אין להעמיד לדין משמעתי את משיבה 4, וזאת בגין המעשים המתייחסים לדו"ח הפעולה שערכה בעניינו של השוטר לשעבר שי פורטל, בנוגע להתנהגותו ולהתנהגות העותר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

איך אוכל להוכיח שהמוסך או בעל האוטו בילפו בתיקון?

שאלה: שלום, עברתי תאונת דרכים כאשר נהגתי ברכב. למיטב הבנתי האשם בתאונה הוא הנהג השני, אבל חברת הביטוח של הנהג השני פנתה אל חברת הביטוח שלי ונתבעתי ע"י חברת רכב בעקבות התאונה ולאחר שחברת הביטוח שלי דחתה את התביעה ברצוני להגיש הודעת צד ג'. האם יש להגיש גם כתב הגנה או בקשה להודעת צד ג בלבד? כיצד זה מתבצע? (טופס מובנה, נוסח קבוע, משלוח בדואר או פקס לבית המשפט?).

תשובה: מאחר וקיימת מחלוקת בינך לבין הנהג השני לגבי האשם בתאונה הרי שההליך הפנימי שבין חברות הביטוח נדחה והם לא ה"הסתדרו" ביניהן. כעת ביכולתך להגיש תביעה לבית המשפט נגד הנהג השני וכל שנדרש ממך הוא הגשת תביעה לבית המשפט. (בדרך כלל חברת הביטוח שלך תסכים להכין עבורך את התביעה ללא עלות נוספת). אתה לא צריך להגיש כתב הגנה או הודעת צד ג' אבל ייתכן שבדיוק כמו שאתה תגיש כתב תביעה יגיש גם הנהג השני כתב תביעה נגדי – נגדך. אם אכן הנהג השני יגיש נגדך תביעה, תצטרך להגיש כתב הגנה ויש להניח שיאחדו את הדיון בתובענה שלך ובתובענה של הצד השני וזאת בכדי למנוע פסיקות סותרות לגבי האשם בתאונה על ידי בתי משפט שונים.

שאלה: האם עורך דין, על פי כללי האתיקה של לשכת עורכי דין, חייב לנהל חשבון נפרד ללקוח בנאמנות ולמסור ללקוח פרטי גישה לחשבון זה?

תשובה: בעקרון עו"ד חייב לנהל עבור כספי הנאמנות חשבון נאמנות נפרד לכל לקוח ואסור לעורך הדין גם לערבב בין כספי הנאמנות של הלקוח לבין כספו שלו, אך קיים חריג אחד בחוק המאפשר לעו"ד לנהל חשבון נאמנות כללי אחד לסכום של עד 300,000 ₪ בסה"כ בעבור לקוחות שונים. חשבון נאמנות זה נקרא חשבון נאמנות כללי ויש לגביו עוד כללים שונים ולמשל שאסור לבצע בו פעולות בשווי של יותר מ-100,000 ש"ח ביממה אחת.

כאשר מדובר בחשבון נאמנות כללי אין חובה לעו"ד למסור ללקוח מידע על כל הנעשה בחשבון שכן המדובר בחשבון נאמנות גם עבור לקוחות אחרים, אבל הלקוח זכאי לדעת מה קורה עם כספו שלו שבחשבון הנאמנות הכללי. במידה ומדובר בחשבן נאמנות רגיל בעבור לקוח ספציפי אזי קיימת חובה על עורך הדין למסור כל פרט ואף גישה לחשבון הנאמנות הפרטני.

שאלה: יצאתי מחנייה ברוורס באיטיות, מכונית שהגיעה מחוץ לשדה הראייה שלי (כי המכוניות חונות באלכסון באותו מקום) נכנסה מאחור בוו הגרירה שלי ונפגעה בנזק קל. המכונית נסעה מהר בשביל כביש גישה בתוך חניון (להערכתי כ-40 קמ"ש). כעת אני נתבעת כ-2000 שקל על הנזק. האם אוכל להוכיח שאני לא אשמה? כמו כן הנזק היה קל וצילמתי אותו אבל לצערי אין לי כבר את התמונות (הטלפון נגנב). איך אוכל להוכיח שהמוסך או בעל האוטו בילפו בתיקון??

תשובה: על פניו נשמע שגם לך יש אשמה מסוימת בתאונה. בית המשפט יכול לחלק את האשם בין הצדדים לפי הראיות שהוצגו בפניו, למשל אם תוכיחי שהנהג השני נהג במהירות גבוהה יחסית לתנאי השטח. בנוגע לנזק של הרכב השני זכותך לדרוש לעיין בדו"ח שמאי מטעמו ואף זכותך לבקש לחקור את השמאי בבית המשפט בגין חוות דעתו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בג"צ דחה על הסף עתירה נגד בית הדין הרבני הגדול וחייב ב3,000 ₪ הוצאות

בג"צ הכריע בעתירה שעיקרה בבקשה לביטול הליכים שמתנהלים בין העותר לבין המשיבה 6, גרושתו (להלן: גרושתו), בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: המשיב 2), בבית הדין הרבני הגדול (להלן: המשיב 1) ובהוצאה לפועל, ולחלופין, כי שופטי בג"צ יפסקו מחדש בסוגיות שהוכרעו בהחלטת המשיב 1 מיום 27.8.2018; וכי בג"צ יורה למשיבים 2-1, ו-10-9 ליתן טעם מדוע לא תבוטלנה תקנה 258(יב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) יחד עם הלכות של בתי הדין הרבניים הנוגעות לסוגיות שונות, לרבות חקירת עדים מומחים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

הרקע לעתירה שלפנינו נסקר בפירוט על-ידי השופט ע' גרוסקופף במסגרת שתי עתירות קודמות אותן הגיש העותר בעניין זה (בג"ץ 5352/18 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ירושלים לרבות הנהלת ביה"ד (13.8.2018) (להלן: העתירה הראשונה); בג"ץ 7677/18 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ירושלים לרבות הנהלת ביה"ד (5.11.2018) (להלן: העתירה השניה)), ומשכך אדרש אליו בקצרה. העותר וגרושתו מנהלים הליכים אצל המשיב 2 מאז שנת 2015. לטענת העותר, מתקיימת הטיה שיטתית ומכוונת נגדו על-ידי באת כוחו לשעבר (המשיבה 3); גרושתו; באי כוחה של גרושתו (המשיבים 5); אקטואר שמונה על-ידי המשיב 2 במסגרת ההליך (להלן: המשיב 4); עו"ד נוסף שייצג את העותר לזמן קצר (המשיב 7); והמשיבים 2-1, תוך פגיעה בזכות הטיעון שלו.

טענות העותר שנוגעות להליכים אצל המשיב 2 נדחו על הסף בפסק הדין בעתירה הראשונה בהיותן מוקדמות, מכיוון שלא מוצתה אפשרות הערעור עליהן לפני המשיב 1. הטענה לעניין חקירת עדים מומחים נדחתה הן בפן הפרטני ולאחר שניתנה לו רשות ערעור על-ידי המשיב 1 והן בפן העקרוני. בעניין הטענות הכלליות אותן העלה העותר נגד התנהלות בתי הדין הרבניים, נקבע כי הן אינן מגלות עילה להתערבות.

בעתירה השניה שב העותר על בקשתו לביטול ההליכים שמתנהלים אצל המשיב 2. גם עתירה זו נדחתה על הסף. באשר לבקשת ביטול ההליכים נקבע כי עדיין מדובר בעתירה מוקדמת. גם טענתו, עליה חזר גם הפעם, בדבר חקירת עדים מומחים נדחתה בהיעדר עילה להתערבות. לבסוף, עתירה זו נמחקה תוך אמירה כי אם ימשיך העותר להגיש עתירות נוספות חסרות בסיס משפטי, תוטלנה עליו הוצאות.

מכאן העתירה שלפנינו, בה העותר, בין היתר, חוזר על טענותיו לביטול ההליכים אצל המשיבים 2-1; לביטול ההליכים בהוצאה לפועל שמתנהלים בעניינו; חוזר על טענותיו בעניין חקירת עדים מומחים; כי בית המשפט יורה על ביטולו של צו המורה למשטרת ישראל לפנות אותו מביתו למשך 24 שעות, מפאת היותו בלתי חוקתי; כי נורה למעסיקו לשעבר להעביר אליו מכתב פיטורין מסוים; וכי נורה לגרושתו לקיים הסכם שהות מיום 14.6.2018. זאת, על רקע ההטיה המכוונת נגדו, ותוך שהוא מדגיש כי מיצה את אפשרות הערעור למשיב 1.

עוד מבקש העותר כי ניתן צו ביניים וצו ארעי לעיכוב ההליכים אצל המשיבים 2-1 ובהוצאה לפועל, וכי נקיים דיון דחוף בעתירה, אליה צורפה בקשה להוספת ראיה.

מן העתירה עולה כי לאחר מתן פסק הדין בעתירה השניה, הגיש העותר למשיב 1 ערעור על פסק הדין של המשיב 2 (מיום 12.7.2018) ובקשה למתן רשות ערעור על חמש החלטות של המשיב 2.

ביום 27.12.2018 דחה המשיב 1 את הערעור על שני חלקיו, בעמדו על כך כי "אין זו הפעם הראשונה שבה פונה המערער (העותר – ג'.ק) בצורה של הגשת ערעור/ בקשות רשות ערעור ובקשות לעיכוב ביצוע. בעבר כבר הוגשו ע"י המערער (העותר – ג'.ק) לביה"ד הגדול ערעור ובקשות, וערעור זה והבקשות הינם בעצם כבר 'מהדורה שניה' של הגשת ערעור ובקשות מאת המערער (העותר – ג'.ק). הערעור והבקשות במהדורה הראשונה נדחו כולן תוך חיוב המערער (העותר – ג'.ק) בהוצאות". עוד עמד המשיב 1 על כך שהערעור הוגש חודשיים לאחר המועד האחרון להגשתו. המשיב 1 דחה את הסברו של העותר לאיחור בהגשת הערעור בפנייתו לבית משפט זה, ולא מצא להאריך את המועד להגשת ערעור, בהיעדר בקשה להארכת מועד. בעניין בקשות רשות הערעור, קבע המשיב 1 כי שלוש מתוכן הוגשו באיחור. בעניין אחת מן הבקשות הנותרות, ציטט המשיב 1 מתוך החלטה של המשיב 2 בה ביקר המשיב 2 את התנהלות העותר, ובעניין בקשה אחרת, ציין כי עסקינן בבקשת סרק טורדנית מכיוון שאין בה כל קביעה עליה ניתן לערער. משכך, לא מצא המשיב 1 כל עילה לשמיעת הערעור לאחר שעבר הזמן המוקצב, בעמדו על כך שהתנהלות העותר אינה מצדיקה התחשבות מיוחדת. על העותר הושתו הוצאות הן לטובת אוצר המדינה והן לטובת גרושתו.

לאחר עיון בעתירה, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, ללא קבלת תגובת המשיבים.

הלכה ידועה היא שבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים בהם נפל פגם ממשי בהחלטה כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק ומקרים המצדיקים מתן סעד מן הצדק (בג"ץ 5806/17 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, בפסקה 7 (‏1.10.2017);בג"ץ 4009/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 5 (‏6.8.2014)). לא שוכנענו כי מדובר במקרה שנמנה על מקרים נדירים אלו. זאת ועוד, החלטת המשיב 1 מיום 27.12.2018 שעסקה בשאלות אם ראוי לדחות את הערעור ואת בקשות רשות הערעור על הסף, הינה החלטה שנוגעת לסדרי דין. בית משפט זה עמד לא פעם על כך שההלכה בעניין התערבות בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הרבניים נכונה ביתר שאת בטענות כגון דא (בג"ץ 7962/18 פלונית נ' בית הדין הרבני בגדול, בפסקה 6 (‏11.2.2019); בג"ץ 780/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסקה 10 (‏3.2.2019)). יצוין כי גם לגופו של עניין לא מצאנו פגם בהחלטת המשיב 1.

בעניין טענת ההטיה, כפי שנסקר בפסק הדין בעתירה הראשונה, העותר סומך את טענתו על ניתוח סטטיסטי של "פעולות לא תקינות" שבוצעו במהלך ההליכים בעניינו וטוען כי זה מלמד על הטיה, משההסתברות להתרחשות מספר כה גבוה של פעולות אלו בהליך אחד באופן מקרי היא אפסית. ואולם, ברי כי אין מדובר בהוכחה פוזיטיבית של הטענה, כנדרש.

אדרבא, מעיון בהחלטות המשיבים 2-1 שצורפו לעתירה עולה כי העותר הוא שמגיש בקשות טורדניות ובקשות סרק, ומתעלם באופן קבוע מהחלטות המשיבים 2-1.

טענות העותר בעניין חקירת עדים מומחים זכו להתייחסות בשתי העתירות הקודמות ונדחו בהיעדר עילה להתערבות, ומשכך לא מצא בג"צ לשוב ולהידרש אליהן.

אשר על כן, העתירה נדחתה על הסף, ועמה הבקשה להוספת ראיה. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

איים על בת זוגתו וישב במעצר עד תום ההליכים

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) בעמ"ת 53316-03-19 מיום 8.4.2019 בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' תבור) במ"ת 51307-01-19 מיום 7.3.2019.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ביום 21.1.2019 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו ארבע עבירות של איומים נגד זוגתו לשעבר ובני משפחתה, ועמה בקשה לעוצרו עד לתום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 30.1.2019, עמד בית משפט השלום על כך שאין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בדמות מסוכנות סטטוטורית, וציין כי המבקש עבר בדיקה פסיכיאטרית ונמצא כשיר לעמוד לדין וכי לחובתו הרשעות קודמות בעבירות מתחום האלימות והאיומים. כמו כן, הורה בית משפט השלום לשירות מבחן לערוך תסקיר בעניינו של המבקש שיבחן ראשית את מצבו של המבקש, ולאחר מכן את חלופת המעצר שהוצעה.

בתסקיר שנערך התרשם שירות המבחן כי קיים סיכון במצבו של המבקש להישנות מעורבות אלימה בתחום הזוגי וכן סיכון להפרת התנאים ולצריכת חומרים פסיכו-אקטיביים. כמו כן, בחן שירות המבחן חלופת מעצר בישיבה בבת ים בפיקוח רב הישיבה, אך התרשם כי הפיקוח אותו הציע הרב אינו הולם את הסיכון הנשקף מהמבקש. לפיכך, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרורו של המבקש. לאחר קבלת התסקיר, התקיים ביום 20.2.2019 דיון בבית משפט השלום, אליו התייצב הרב, בסופו הורה בית משפט השלום לבחון את אפשרות מעצרו של המבקש בפיקוח אלקטרוני בישיבה בפיקוחם של הרב ושל בת זוגו הנוכחית של המבקש.

בתסקיר המשלים שנערך העריך שירות המבחן כי נוכח מצבו של המבקש נדרשת "חלופה סמכותית, אסרטיבית ומשמעותית, כדוגמת קהילה לתחלואה כפולה, אשר תכלול הרחקה גאוגרפית, בקרה רציפה אחר התנהלותו ובחירותיו, כמו גם מתן מענה טיפולי יעיל לצרכיו, כשהערכתנו כי המפקחים המוצעים יתקשו להירתם ולבסס מערך פיקוחי הולם ומותאם". משכך, העריך שירות המבחן כי גם מעצר בפיקוח אלקטרוני לא יפחית את הסיכון במצבו של המבקש, ולא יתן מענה לצרכיו.

לאחר קבלת התסקיר המשלים, ביום 7.3.2019, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לדחות את הדיון על מנת לאפשר לרב, שנעדר מהדיון בשל מחלה, להתייצב בפני בית המשפט בשנית, בקבעו כי לא מצא שהתרשמות נוספת מהרב תוכל לשנות את תמונת הסיכון הברורה העולה מתסקירי שירות המבחן. בית משפט השלום עמד על כך שהעבירות המיוחסות למבקש, כשלעצמן, עשויות לשאת חלופות מעצר, אלא שהסיכון אינו נבחן על פי העבירות לבדן, אלא על יסוד התמונה המוצגת במלואה. בנסיבות המקרה דנן, נקבע, התמונה העומדת בפני בית המשפט מלמדת על הסיכון הנשקף מהמבקש, עליו יש להוסיף פיקוח אנושי בלתי-אפקטיבי. משכך, מקום שהמתלוננת נמצאת בקרבת מקום ולאור החשש שתואר בתסקיר שירות המבחן, חלופת המעצר בישיבה אינה מתאימה להפחתת הסיכון.

ערר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט השלום בציינו כי מאחר שנמצא כי מסוכנותו של המבקש היא ברף גבוה ביותר, בדין הורה בית משפט השלום על מעצרו גם מבלי לבחון את חלופת המעצר לגופה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לא נעלמה מעיניו העובדה כי מסוכנותו של המבקש, הנובעת ממצבו הנפשי, אינה בהכרח בשליטתו, אך אין בכך כדי להביא לקבלת הערר.

מכאן הבקשה בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי שקבע כי אין חלופת מעצר שתוכל לאיין את מסוכנותו של המבקש ולפיכך אין טעם לבחינת חלופת המעצר הקונקרטית. עוד טוען המבקש כי שגו הערכאות דלמטה שנמנעו מלהתרשם באופן בלתי אמצעי מהמפקחים המוצעים. לטענתו, החלטת בית המשפט המחוזי גורמת לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, הוא קבע כי דינה להידחות. בקשת רשות לערור ניתנת רק במקרים חריגים בהם קיימת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או מקום בו קיימות נסיבות פרטניות המצדיקות זאת, כגון מניעת עוול קשה, פגיעה שאינה מידתית בזכויות הנאשם, או שגגה ברורה בהחלטת המעצר (בש"פ 4253/17 דבש נ' מדינת ישראל (18.6.2017); בש"פ 1811/18 ספי נ' מדינת ישראל (4.3.2018)). הבקשה שלפנינו ממוקדת בעניינו הפרטני של המבקש בלבד, ואינה מעלה כל נסיבות חריגות המצדיקות היעתרות לבקשה ב"גלגול שלישי". די בכך לדחיית הבקשה.

לגופם של דברים, כפי שעמדו הערכאות דלמטה, מצבו המורכב של המבקש מלמד על סיכון אותו לא תוכל לאיין חלופת המעצר שהוצעה. החלטה זו כוללת שני מרכיבים, האחד – מצבו של המבקש, המקים מידה לא מבוטלת של סיכון, והשני – העדר יכולתם של חלופת המעצר שהוצעה והמפקחים שהוצעו לאיין את הסיכון הנובע ממצבו של המבקש. בנסיבות העניין, לנוכח הקרבה של חלופת המעצר שהוצעה למקום מגוריה של המתלוננת ומכיוון שהחלופה עצמה איננה הרמטית מספיק ואינה נותנת מענה לצרכיו הטיפוליים של המבקש, לא היה בהתרשמות בלתי אמצעית מהמפקחים עצמם כדי לשנות מהחלטת המעצר. אשר על כן, ההחלטה על מעצרו של המבקש בדין יסודה והיא אינה מקימה כל עילה להתערבות. בשולי הדברים יוער, כי אין בכך כדי לסגור את הדלת באופן מוחלט על חלופות מעצר אחרות, ככל שתוצע חלופה שתתאים לצרכיו המיוחדים של המבקש ותאיין את הסיכון הנשקף ממנו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

נתמך קצבת ביטוח לאומי ובכל זאת יחוייב בתשלום האגרה

במקרים רבים ניתן פטור מתשלום אגרה אך במקרים אחרים מסתבר שבית המשפט העליון מחייב בתשלום אגרת בית המשפט גם את מי שידו לכאורה אינו משגת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת כבוד הרשם ר' גולדשטיין מיום 17.6.2019 בבג"ץ 4117/19, במסגרתה נדחתה בקשת המערער לקבלת פטור מתשלום אגרה.

ביום 17.6.2019 הגיש המערער עתירה לבית משפט זה. בד בבד הוגשה בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, בה נטען כי המערער חסר רכוש ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי בלבד. באותו היום, הרשם החליט על דחיית הבקשה בשל היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה וסיכוייו הלכאוריים הנמוכים של ההליך. הרשם הורה על תשלום האגרה עד ליום 1.7.2019, ועל מחיקת העתירה במידה והאגרה לא תשולם עד התאריך האמור.

לטענת המערער, דחיית הבקשה פגעה בזכותו לגישה לערכאות המשפט. בנוסף טען כי לא ניתן לו מספיק זמן לשלם את האגרה מיום קבלת החלטת הרשם לידיו.

בית המשפט העליון קבע, כי דין הערעור להידחות. לרשם בית משפט שיקול דעת רחב בעניינם של תשלום אגרה והפקדת עירבון, וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל (ראו למשל: בש"א 8259/18 פלונית נ' ד"ר לינה פינקל (23.11.2018)). בענייננו, לא נפל פגם בהחלטת הרשם, אשר אינה מגלה כל עילה להתערבות.

בית המשפט העליון הוסיף, כי באותו היום בו הוגשה בקשתו של המערער, ביום 17.6.2019, ניתנה החלטת הרשם בעניינה. על בעל דין המגיש בקשה לבית משפט לפטור מתשלום אגרה לבדוק מה עלה בגורלה (ראו למשל: דנג"ץ 1671/14 שקד נ' עיריית כרמיאל (10.4.2014)). לכן, בית המשפט העליון קבע כי אין מקום בענייננו לשעות לטענת המערער כי לא ניתן לו זמן סביר למילוי הוראת הרשם בשל המועד הנטען לגילויה של ההחלטה על ידו. נוסף על כך, מעיון בבקשה עולה כי המערער לא הגיש פירוט של מצבו הכלכלי כנדרש ממנו במסגרת בקשה למתן פטור מתשלום אגרה ולא הסמיך את טענותיו על ראיות כלשהן. גם בשל כך היה מקום לדחות את בקשתו וממילא גם את ערעור זה.

הערעור אפוא נדחה. לפנים משורת הדין ניתנה למערער הארכת מועד לתשלום האגרה עד ליום 28.7.2019. אם לא ייעשה כן יימחק ההליך ללא צורך בהודעה נוספת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון נתן צו ארעי נגד משרד התקשורת

תנועת הצלחה – התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת, מועצת הנגב, מועצה מקומית חורה, המועצה המקומית ירוחם וכן נוספים הגישו לאחרונה עתירה לבג"ץ נגד החלטת משרד התקשורת לדחות את חיובן של חברות הכבלים לפריסה מלאה של השירותים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בהחלטתו כנגד חברת הוט ונגד משרד התקשורת קבע בית המשפט העליון שניתן בזאת צו על-תנאי המופנה אל המשיבים 1-2 והמורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יבטלו את החלטתם לדחות את ביצועה ואכיפתה של חובת המשיבה 3 להשלים את הפריסה הפנים-ארצית של תשתיותיה באופן שאלו תתפרסנה בכל אזורי הארץ, כאמור בתקנה 18(ג)(3)(ג) לתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים לקבלת רישיון כללי למתן שירותי בזק פנים-ארציים נייחים), התש"ס-2000, ולפי הרישיון הכללי למתן שירותי בזק פנים-ארציים נייחים, שניתן למשיבה 3.הההבההה

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הצית פנצ'ריה וירצה שנתיים מאסר

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן, סג"נ) ב-תפ"ח 20048-06-16, בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המערער, במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת הצתה, וכן קנס בסך של 5,000 ש"ח, או 15 ימי מאסר תחתיו.

המערער, יליד 1996, הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, שייחס לו ביצוע עבירת הצתה, הקבועה בסעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין). ההודאה והתיקון לכתב האישום נעשו על-פי הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, עובר לאירועים שבמוקד הערעור, התגלע סכסוך בין משפחת המערער לבין משפחת חמאיסה המתגוררת ברהט (להלן: המשפחה). על רקע הסכסוך האמור, המערער הגיע בתאריך 05.06.2016, סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, אל האזור בו מצוי בית המשפחה, כשברשותו בקבוק המכיל חומר דליק.

המערער ניגש אל פנצ'רייה שהייתה בסמוך לבית המשפחה, ושפך את החומר הדליק ברחבי הפנצ'רייה, לרבות על צמיגים שהיו במקום. בעוד המערער שופך את חומר הבערה התעורר ו', אחד מעובד הפנצ'רייה, ויצא לכיוונו, אולם המערער הספיק להצית את המקום, ונמלט. האש אחזה בצמיגים, בציוד ובמְכולת המשרד של הפנצ'רייה – וכילתה את הציוד והצמיגים. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירת ההצתה.

המערער הודה, כאמור, בעובדות כתב האישום, והורשע בתאריך 17.09.2017. הצדדים הגיעו, במסגרת הסדר הטיעון, אף להסכמה לגבי טווחי הענישה, כאשר הוסכם כי המשיבה תגביל עצמה בטיעוניה לעונש שיושת על המערער ל-24 חודשי מאסר בפועל, ואילו המערער יטען לרכיב המאסר כראות עיניו.

בתאריך 25.02.2018, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער ודיון בו נשמעו טיעוני באי-כוח הצדדים לעונש – בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער.

בגזר הדין, בית המשפט המחוזי הנכבד שקל את מדיניות הענישה הנהוגה בפסיקה בעבירות הצתה בנסיבות דומות, וכן את הערכים החברתיים של שמירת החיים, הגוף והרכוש, אשר נפגעו בעקבות מעשה העבירה. בית המשפט המחוזי הנכבד אף עמד על הנסיבות החמורות שאפפו את ביצוע העבירה והתבטאו בכך שהמערער לא נמנע מלהצית בית עסק המצוי בסביבת בתי מגורים ובנסיבות בהן ההיקף והעוצמה הצפויים של הדליקה היו משמעותיים – דבר שהגביר גם את הסיכויים לפגיעה בגוף ובנפש בעקבות התפשטות הדליקה, או בפגיעה ב-ו', אשר שהה, כאמור, בסמוך.

לנוכח מכלול השיקולים הנ"ל, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מתחם הענישה למעשה העבירה שביצע המערער – נע בין שנתיים לחמש שנות מאסר בפועל.

אשר לגזירת העונש בתוך המתחם, בית המשפט המחוזי הנכבד הדגיש את חשיבות עקרון הגמול בנסיבות העניין, ולצד זאת שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות: גילו הצעיר, הודאתו וחרטתו על מעשיו, הפגיעה האפשרית בו ובמשפחתו, עברו הפלילי הנקי, חלוף הזמן למן ביצוע העבירה, וכן המלצת שירות המבחן למבוגרים, לפיה יש מקום להטלת עונש שיקומי על המערער.

בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס לעמדות הצדדים לגבי העונש, כפי שסוכמו בהסדר הטיעון ונתן משקל לעובדה שהוסכם כי המשיבה תטען לעונש שאיננו עולה על שנתיים מאסר בפועל. לאחר ששקל כל אלה, השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים המפורטים בפיסקה 1 שלעיל.

תמצית טענות הצדדים בערעור

בא-כוח המערער טען כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כאשר העמיד את מתחם הענישה בעניינו בטווח שבין שנתיים עד חמש שנות מאסר, נתון שאיננו משקף, לעמדתו, את מדיניות הענישה הנהוגה, ואף נוגד את הסכמת הצדדים, לפיה המשיבה הגבילה עצמה בטיעוניה לעונש גג של שנתיים מאסר בפועל בלבד.

בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי העונש שהושת על המערער חורג לחומרה ובאופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן, לשיטתו, את המשקל הראוי לתסקיר שירות המבחן, ולנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל אלו: הודאתו בביצוע העבירה, עברו הפלילי הנקי והחותם שעתיד מאסר ממושך להטביע בו ובמשפחתו.

על כן, בא-כוח המערער סבר כי מוצדקת הקלה משמעותית בעונש שהושת על המערער, כך שיבוטל עונש המאסר, ותחתיו יבוא צו מבחן ושירות לתועלת הציבור.

בדיון שנערך בתאריך 23.07.2018, בא-כוח המשיבה טען כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד הולם את חומרת העבירות בהן הורשע המערער, והוא מבטא איזון ראוי בין מכלול השיקולים הרלבנטיים, בהתחשב בחומרה היתרה הגלומה בעבירה שבביצועה המערער הודה והורשע.

תסקיר משלים מטעם שירות המבחן למבוגרים הוגש לעיוננו בתאריך 17.07.2018, ובגדרו צוין כי המערער, אשר החל בריצוי מאסרו בתאריך 29.04.2018, מביע צער וחרטה על ביצוע העבירה והוא משתלב בפעילויות הטיפוליות בבית הסוהר.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בהודעת הערעור ונימוקיה, ולאחר ששמע את טיעוני באי-כוח הצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הטעמים לכך יובאו בקצרה להלן.

הלכה היא מלפני בית משפט זה כי התערבות בעונש שגזרה הערכאה המבררת תיעשה במקרים חריגים בלבד – בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, כאשר העונש שנגזר חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: 1821/17 פלוני נ' מדינת ישראל (29.04.2018); ע"פ 604/16בדארנה נ' מדינת ישראל (10.01.2017)). בנסיבות העניין דנן, לא ראינו מקום לסטות מהלכה זו, שכן ההשגות שהועלו בערעור אינן מגלות עילה טובה להתערבותו של בית משפט זה בעונשים שהושתו על המערער.

כמתואר לעיל, הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, כלל למעשה גם הסכמה לעניין העונש המירבי לו תטען המשיבה, שנתיים מאסר בפועל. ואולם, בית המשפט המחוזי לא ראה עצמו מחוייב בהכרח להסכמה זו, וקבע כי המתחם נע במכלול בין שנתיים לחמש שנות מאסר בפועל.

כידוע, השיקולים העומדים ביסוד קביעת מתחם הענישה בידי בית המשפט בעניינו של נאשם וגזירת העונש בתוכו, שונים מאלו העומדים בבסיס ההתקשרות בין צדדים לכתב אישום במסגרת הסדר טיעון. על שוני זה עמדתי בפרשה אחרת (ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (04.12.2013); וראו גם: ע"פ 6799/14 אופיר נ' מדינת ישראל(16.03.2015); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (03.02.2014)).

מן ההיבט המוסדי, טווח ענישה מוסכם, או ענישה מוסכמת במסגרת הסדר טיעון, נקבעים על-ידי הצדדים לכתב האישום, בהתאם לשיקולים ולאינטרסים המניעים אותם. מנגד מתחם הענישה נקבע על-ידי בית המשפט, בהתאם לתיקון מס' 113 לחוק העונשין, ומערך השיקולים והערכים המותווה במסגרת זו.

מן ההיבט המהותי, ההסכמות הכלולות בהסדר הטיעון הינן פרי משא ומתן בין הצדדים לכתב האישום, בעוד שקביעת מתחם הענישה הינה פרי החלטה עצמאית של בית המשפט. משכך, המוסכם בהסדר הטיעון מבטא, לעיתים מזומנות, את מיצוי כושר המיקוח של צד זה או אחר, או שיקולים נוספים (כמו קשיים ראייתיים בהוכחת האישום, ועוד) והוא איננו מאזן, בהכרח, בין כל האינטרסים המערכתיים, הציבוריים והפרטניים, לגבי אותו נאשם – אותם אמור לשקול בית המשפט. המתחם מהווה איפוא אמת מידה לסבירות "טווח הענישה" שהוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון.

הבדלים אלה, בהצטרפם אל ערכים חשובים אחרים, דוגמת עצמאות שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, מורים כי בית המשפט איננו כבול בהכרח להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון לעניין טווח הענישה וגזירת העונש, ומשכך, מבחינה עקרונית, לא נפלה כל טעות מצד בית המשפט המחוזי הנכבד כאשר ראה לציין מתחם ענישה שונה מרף העונש המקסימלי שהוסכם על הצדדים במסגרת טווחי הענישה אליהם הגיעו.

בחינה פרטנית של הדברים מגלה כי אכן, מתחם הענישה אותו העמיד בית המשפט המחוזי – משקף את חומרת מעשיו של המערער, הערכים המוגנים שנפגעו, ומדיניות הענישה הנוהגת.

חומרת העבירה בה המערער הורשע, עבירת ההצתה, היא רבה. הסיכון הגלום במעשה ההצתה, ובהשלכות ההרסניות והבלתי-צפויות העלולות להיגרם מהבערת אש בלתי מבוקרת – מחייבת, בדרך כלל, ענישה מוחשית ומרתיעה (עיינו: ע"פ 3116/13קבלאן נ' מדינת ישראל (15.10.2013); ע"פ 2599/07 קריין נ' מדינת ישראל (30.4.2007);ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (18.03.2007); ע"פ 9299/09 קסקס נ' מדינת ישראל, פיסקה י' (19.9.2010)). חומרה זו אף נלמדת מלשון המחוקק, אשר קבע עונש כבד, בן 15 שנות מאסר, בצד עבירת ההצתה. יחד עם זאת, נקבע לא אחת, כי מנעד הענישה האפשרי בגין עבירת ההצתה הוא רחב וכל מקרה נקבע בהתאם לנסיבותיו (ראו: ע"פ 6463/11ברדוגו נ' מדינת ישראל (05.06.2012)).

במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי הנכבד נהג בהתאם למושכלות אלה, והעמיד את מתחם הענישה בעניינו של המערער באופן שאיננו חורג מהמקובל במקרים דומים, תוך מתן דגש לנסיבות המקרה הפרטני (ראו: ע"פ 907/14 רחמים נ' מדינת ישראל(18.11.2014); ע"פ 1951/14 מקונן נ' מדינת ישראל (15.02.2015)). בהקשר לכך, בית המשפט המחוזי הנכבד נתן את דעתו לחומרה שבעבירת ההצתה והערכים המוגנים שביסודה, סקר את מדיניות הפסיקה הנשקפת מפסקי הדין עליהם נסמכו הצדדים, ושקל אף נסיבות לחומרה העולות מאופי ביצוע העבירה, בכללן: העובדה שהמעשים כוונו כלפי בית עסק המצוי בקרבת בית מגורים, מעשה העבירה בוצע בשעת לילה בה אנשים מצויים בבתיהם, ולנוכח נזקי הרכוש שנגרמו בעקבות ההצתה, אשר רק במזל לא נסתיימו בפגיעות חמורות יותר – ברכוש, בגוף ובנפש. לא מצאנו לפיכך כי נפלה טעות כלשהי במלאכת האיזון, או בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד.

לנוכח האמור, בית המשפט העליון דחה את טענת בא-כוח המערער כי המעשים המיוחסים למערער מצויים ברף הנמוך של עבירת ההצתה, וכי ראוי היה לקבוע בעניינו של המערער מתחם ענישה שונה מזה אשר ציין בית המשפט המחוזי הנכבד.

בצד האמור לעיל – גם איננו סבורים כי נסיבותיו האישיות של המערער מצדיקות התערבות לקולא בעונש שהושת עליו, שהיה בקצה טווח הענישה עליו הוסכם בין הצדדים, כך שהמערער נטל "סיכון" זה על עצמו.

בסופו של דבר, וכפי שפורט לעיל, נסיבות חייו ועברו של המערער נלקחו בחשבון בעת מתן גזר הדין, והן באו לידי ביטוי במסגרת העונש, אשר נמצא כאמור בסף התחתון של מתחם הענישה וברף העליון של טווח הענישה המוסכם (בכך בית המשפט המחוזי הנכבד ביטא למעשה את דעתו שטווח הענישה שהוסכם היה מתון יחסית). במסגרת זו בית המשפט המחוזי הנכבד אף התחשב בגילו הצעיר של המערער, בעברו הפלילי הנקי, בהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן וכן בתסקיר שירות המבחן, שאילולא כן יתכן והיה חורג מהסדר הטיעון.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון אישר לחלט רכוש של סוחר סמים

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.11.2018 בצ"א 62653-03-18 (השופט א' פורת), בגדרה נתקבלה בקשת המדינה לחלט באופן זמני כלי-רכב הרשומים על שם המערער, למכרם ולשמור את דמי מכירתם עד תום ההליכים בתיק.

אלה, בקצרה, העובדות הצריכות לענייננו: נגד המערער ושני שותפיו לביצוע העבירות, הוגש ביום 11.3.2018 כתב אישום המייחס להם עבירות של סחר בסמים. כמו כן, הגישה המדינה ביום 28.3.2018 בקשה למתן צו זמני לחילוט רכוש, בהתאם לסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. במסגרת הבקשה, נתבקש בית המשפט המחוזי להורות על חילוט זמני של הרכוש שנתפס ברשותם של המערער ושותפיו לעבירה. במרוצת ההליך הגיעו הצדדים להסכמות באשר לחלק מן הרכוש שחילוטו נתבקש, ולבסוף נותרה ביניהם מחלוקת רק בנוגע לחילוטם הזמני של שמונה כלי-רכב שהיו רשומים על שם המערער.

תצהירים הוגשו בבית המשפט המחוזי על-ידי 'טוענים לזכות', שהצהירו כי כלי-הרכב שנתפסו הם בבעלותם, ולפיכך אין להורות על חילוטם הזמני. בהמשך העידו ה'טוענים לזכות' לפני בית המשפט המחוזי, ונחקרו על תצהיריהם. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.11.2018 נקבע, כי שבעה מתוך שמונת כלי-הרכב יחולטו באופן זמני, ימכרו, ודמי מכירתם ישמרו בחשבון קרן החילוט עד תום ההליכים בתיק. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו כדלקמן: "אינני סבור כי זכותם זו של הטוענים לזכות, בשים לב לרישום הבעלות, עולה כדי זכות קניינית או מעין קניינית. המדובר בזכות חוזית ותו לא. על כן, זכות המדינה לחילוט בהליך הפלילי, גוברת על זכותם. מלבד זאת, בחינת עדות הטוענים לזכות מעלה כי לא נהגו בכלי הרכב משעה שהועברו לבעלות המשיב מנהג בעלים – כך נמנעו מלבטחם או לנקוט בכל פעולה שתלמד על שימור קשר כלשהו עם הרכב" (פסקה 9).

ביום 12.11.2018 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו, וזו נדחתה: "לא ראיתי להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה בהיותה סעד ביניים שמטרתו הקטנת אובדן הערך של כלי הרכב. המשיב יוכל לערער על ההחלטה וככל שטענותיו יתקבלו, יוכל לקבל דמי מכירת כלי הרכב בחזרה".

ביום 27.11.2018 הגיש המערער הודעת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ובצדה הבקשה לעיכוב ביצוע שלפנַי. המערער נימק את בקשתו לעיכוב הביצוע בכך ש"עלול להיווצר מצב בו עד למועד הגשת הערעור או לחילופין עד לדיון והכרעה בערעור, תפעל המשיבה לממש את החלטת בית המשפט הנכבד, ותביא למכירת כלי הרכב הרלוונטיים שבידיה. במצב זה, נוצר חשש כבד כי ייגרם לטוענים לזכות נזק רב בלתי הפיך ואינו מידתי".

המדינה התנגדה לבקשת המערער לעיכוב ביצוע, כשלטענתה יש למחוק את הערעור על הסף. לדבריה, מאחר ולשיטת המערער כלי-הרכב אינם בבעלותו אלא בבעלותם של ה'טוענים לזכות', הרי שלו עצמו אין כלל זכות עמידה בעניין זה. עוד טוענת המדינה, כי ה'טוענים לזכות' צריכים להשמיע את טענותיהם במסגרת ערעור אזרחי, והמסגרת שלפנינו – אינה המסגרת המתאימה.

לאחר שקילת טענות הצדדים מזה ומזה, בא בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.  "על מנת למנוע פגיעה בקניינו של אדם שאינו צד להליך הפלילי וטוען לזכות ברכוש לגביו מתבקשים הסעדים הזמניים, ואף על פי שהדבר לא הוסדר בחוק, נקבע כי לטוען לזכות ברכוש מעמד כבר בשלב הדיון בסעדים הזמניים ברכוש" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, פסקה 37 (31.10.2007). בהתאם לכך, הגישו ה'טוענים לזכות' את תצהיריהם בבית המשפט המחוזי, והעידו לפניו. משדחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם של ה'טוענים לזכות', עומדת להם הזכות להגיש ערעור בבית משפט זה. ערעור כאמור יוגש כערעור אזרחי (ראו: ע"פ 5233/17 פלונית נ' מדינת ישראל (20.7.2017)). בענייננו, המערער הוא שהגיש את הערעור, וזאת שעה שלטענתו הרכוש שחולט, כלל אינו רכושו. משאלה הם פני הדברים, דומה כי סיכוייו של הערעור להתקבל, במתכונתו הנוכחית, אינם מן המשופרים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.