תגית: מקרקעין

למרות שהצדדים קבעו בולגריה- בית המשפט בישראל יכריע

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בימים אלו הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"א 20417-09-17 מיום 27.9.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקש (להלן: מסטרמן) לסילוק התביעה נגדו על הסף.

המשיבים ומסטרמן חברו במהלך שנת 2007 לעסקה, שעיקרה רכישה ופיתוח של מקרקעין בבולגריה. במסגרת העסקה העמידו המשיבים הלוואה בסך של 4.5 מיליון אירו לחברה בולגרית בשם Tiberia Properties Ltd.. ההלוואה לוותה בהסכמים כתובים (להלן: הסכמי ההלוואה), אשר כללו תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי. במרוצת השנים קיבלו המשיבים החזר חלקי של ההלוואה, בסך של 500 אלף אירו. במהלך שנת 2013 נודע להם כי יתרת סכום החוב בגין ההלוואה ירדה לטמיון ולא תושב להם. המשיבים הגישו תביעה, היא נשוא ההליך העיקרי, בגדרה הם טוענים כי על מסטרמן להשיב להם את מלוא סכום ההלוואה,  נוכח ערבות אישית שהעמיד להם לטענתם במסגרת הסכם בעל-פה (להלן: הסכם הערבות), ל-55% מסכום ההלוואה, ומחמת עילות נזיקיות שונות.

מסטרמן הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתו, בבסיס התביעה עומדים הסכמי ההלוואה הכוללים תניות שיפוט בהתאם לדין הבולגרי, ולפיכך אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בה. מסטרמן צרף לבקשתו חוות דעת מאת מומחה למשפט בולגרי שלפיה, בהתאם לדין הבולגרי, יש ליתן תוקף לתניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. עוד נכתב בחוות הדעת, כי על-פי הדין הבולגרי, התביעה בגין הסכם ההלוואה התיישנה זה מכבר, וכי ישנה דרישה של כתב להסכם ערבות, ולכן אין להסכם הערבות תוקף על-פי הדין הבולגרי. מכאן ביקש מסטרמן ללמוד כי התביעה הוגשה בישראל כמהלך 'טקטי', במטרה 'לעקוף' את הדין הבולגרי, שעל-פיו דינה היה להידחות. בקשתו של מסטרמן לא נתמכה בתצהיר, כיוון ש"בקשה לסילוק על הסף נבחנת על פי הבסיס הנורמטיבי והמשפטי ובהתאם לנטען בכתב התביעה", ומשום שלשיטתו, "הבקשה מבוססת בעיקרה על טעמים משפטיים".

בתגובה לבקשה טענו המשיבים כי בין הצדדים נכרת הסכם שותפות בעל-פה; הסכם ההלוואה והסכם הערבות הם חלק ממנו (להלן: הסכם השותפות). נטען כי בהתאם למבחן מירב הזיקות ועל-פי הציפיות הסבירות של הצדדים, חל על הסכם השותפות הדין הישראלי, משום שנכרת בישראל, על-ידי אזרחים ישראלים ובאמצעות עורכי דין ישראלים. התביעה בענייננו הוגשה מכוח הסכם השותפות, ולפיכך אין לקבל את הטענה כי חלות עליה תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. המשיבים תמכו את תשובתם בתצהיר, והוסיפו כי ראוי היה שמסטרמן יצרף תצהיר לבקשתו, משום שהיא כוללת טענות עובדתיות המנוגדות לאמור בכתב התביעה.

בפתח החלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בניגוד לטענתו של מסטרמן, ישנן סתירות בין המסד העובדתי שעליו מבוסס כתב התביעה לבין המסד העובדתי שעליו מבוססת בקשת הסילוק, ולכן היה עליו לתמוך את בקשתו בתצהיר. בהעדרו של תצהיר מטעם מסטרמן, ומכיוון שמסטרמן ביקש לבחון את טענותיו על-יסוד עובדות כתב התביעה, קבע בית המשפט כי הבקשה תיבחן בהתאם למסד העובדתי שלגביו טענו המשיבים. מהעובדות להן טענו המשיבים עלה, כי הן הסכם ההלוואה, הן הסכם הערבות, הריהם נדבכים של הסכם השותפות. לפיכך, אין להחיל על הסכם הערבות את תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה, אלא יש לבחון את הסכם הערבות כחלק מבחינת הסכם השותפות ובהתאם לדין החל עליו. בית המשפט המחוזי בחן את הדין החל על הסכם השותפות בהתאם למבחן מירב הזיקות ולציפייה הסבירה של הצדדים, וקבע כי מנסיבות כריתת ההסכם עולה כי חל עליו הדין הישראלי.

עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי חוות-הדעת שהוגשה מטעם מסטרמן, לפיה אין תוקף להסכם הערבות על-פי הדין הבולגרי משום שנעשה בעל-פה, מצביעה על כך שיש להחיל עליו את הדין הישראלי דווקא. זאת, משום שאין זה סביר שצדדים לחוזה ישכללו חוזה שאין לו תוקף מבחינה משפטית, ובשל הכלל שלפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל" (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). בית המשפט ציין גם כי הוא סבור שכדי לסלק תביעה על הסף מחמת תניית שיפוט יחודית, "על התניה להיות מפורשת, ברורה ובהירה ולהציג כי זו היתה כוונתם הכנה של הצדדים עת כרתו את ההסכם", מה שאין כן בענייננו. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי, כי על הסכם ההלוואה חל הדין הישראלי וכי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות המוסמך לדון בתביעה; משכך נקבע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

מכאן הבקשה לבית המשפט העליון.

עיקרי טענות מסטרמן

מסטרמן שב על טעמי בקשתו לסלק את התובענה על הסף בשל קיומן של תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי בהסכם ההלוואה. לשיטת מסטרמן, הסכם הערבות נכרך עם הסכם ההלוואה, ולכן פיצול הדיון ביחס לחוב הערבות וחוב ההלוואה עלול להוביל לתוצאות בלתי הוגנות. כמו כן נטען, כי יש לראות את הערב, מעצם הסכמתו להעמיד ערבות, כמי שמסכים מכללא לתנאי הסכם ההלוואה, לרבות תניות ברירת דין וסמכות שיפוט. לטענת מסטרמן, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הסכם הערבות מהווה נדבך של הסכם השותפות, מכיוון שלשיטתו, הסכם ערבות עוקב לעולם אחר הסכם ההלוואה אליה מתייחסת הערבות. עוד טועןמסטרמן, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שזקף לחובתו את אי-צירוף התצהיר לבקשת הסילוק, שכן העובדות שעליהן התבססה הבקשה היו עובדות כתב התביעה, ולכן לא היה רלבנטי לצרף לה תצהיר. הנושא העובדתי היחיד שהיה שנוי במחלוקת במסגרת הבקשה היה הדין בבולגריה ותחולת תניות ברירת הדין וסמכות השיפוט לפיו, ומשכך, צורפה חוות דעת מומחה לעניין זה.

מסטרמן מוסיף, כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו שלפיה יש להעדיף את הפרשנות הקובעת כי על הסכם הערבות חל הדין הישראלי משום שאחרת לא יהיה לו תוקף. פרשנות זו בוחנת את התנהגות הצדדים עובר לכריתת הסכם הערבות בפרספקטיבה של דיני החוזים הישראלים ובכך היא חוטאת בהנחת המבוקש. מסטרמן טוען גם כי המסקנה העולה מהמהלך הפרשני אותו ביצע בית המשפט המחוזי היא שיש להחיל על הסכם הערבות את הדין הישראלי, אך לא עולה ממנו כי יש לברר את עניינו במערכת המשפט הישראלית באופן הגובר על תניית השיפוט הייחודי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה ושקל את נימוקיה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות. סילוק תביעה על הסף הוא סעד חריג וחריף, אשר עשוי למנוע מהתובעים לברר את המחלוקת לגופה. לפיכך, "בית המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות בע"מ, פסקה 4 וההפניות שם (5.5.2011)). החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, ומאפשרות לצדדים לקבל את יומם בבית המשפט, אינן מצדיקות לרוב בירור נוסף בערכאת הערעור (רע"א 7851/17 מרגלית א.ש. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 5 וההפניות שם (1.11.2017)). הנדון דידן איננו מצדיק חריגה מגדרה המצומצם של ביקורת זאת.

השאלה העומדת במוקד המחלוקת שבין הצדדים היא, האם תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה חלות גם על הסכם הערבות. מסטרמן גורס כי בקשתו מבוססת על טיעונים משפטיים הנשענים על עובדות כתב התביעה. הבקשה לא כללה התייחסות של ממש למסד העובדתי אותו הציגו המשיבים, לפיו בין הצדדים נכרת חוזה שותפות אשר הסכם ההלוואה היווה אחד מנדבכיו. ברם, לטענה עובדתית זאת השפעה משמעותית על השאלה שלפני. המשיבים טענו, על יסוד המסכת העובדתית האמורה, כי הסכם הערבות שוכלל מכוח הסכם השותפות ולא כנספח להסכם ההלוואה, ולפיכך אין להחיל עליו את תניות השיפוט וברירת הדין המצויינות בהסכם ההלוואה. המשיבים הוסיפו, על יסוד אותה מסכת עובדתית, כי הפורום הנאות המוסמך לדון בהסכם השותפות ובהסכם הערבות הוא בית משפט בישראל. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן לשלול את הטענות המשפטיות האמורות, על יסוד המסד העובדתי לו טענו המשיבים בכתב התביעה. נוכח האמור, ההכרעה בתחולתן של תניות השיפוט וברירת הדין על הסכם הערבות, מחייבת את ניהול ההליך ובירור עובדות העניין הנדון לאשורן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.