פורסם ב

מסמכי בית הדין לא יחשפו

בג"ץ דן בימים אלו בעתירה שהוגשה לחשיפת מסמכים מתיק בית הדין הרבני ולצורך תביעת רשלנות נגד עורכי הדין.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליארדי שקלים לציבור – רשת 13

עו"ד נועם קוריס כותב ברשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס מבזק לייב

העתירה תוקפת את החלטתו של המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), מיום 27.5.2021, ואת החלטתו של המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי פתח-תקווה (להלן: בית הדין האזורי), מיום 11.5.2021. בגדרן של החלטות אלו נדחתה בקשת העותרת להסיר הגבלה על פומביותם של מסמכים שונים אשר הוגשו בהליך המתנהל בבית הדין האזורי – זאת, כדי להציגם במסגרת הליך אזרחי אשר מתנהל בבית משפט השלום חיפה (להלן: בית משפט השלום).

עניינם של העותרת ושל המשיב 3, גרושהּ, נדון בבית הדין הרבני האזורי (להלן: ההליך הרבני). במקביל לניהול הליך זה, הגישה העותרת תובענה אזרחית נגד עורכי דינה לשעבר בגין רשלנות מקצועית אשר התקיימה, לטענתה, בעת שייצגוה בהליך הרבני (להלן: התובענה האזרחית). לשם ניהול התובענה האזרחית ביקשה העותרת מבית הדין האזורי להתיר את הצגתם של מסמכים שונים מתיק בית הדין, אשר ברגיל פרסומם מוגבל (ראו: תקנה נ"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג), בגדרי ההליך האזרחי, אשר מתקיים בדלתיים סגורות. בקשת העותרת נדחתה בהחלטה מיום 20.12.2020. בקשת רשות ערעור שהעותרת הגישה על החלטה זו לבית הדין הגדול נדחתה אף היא, וזאת ביום 25.1.2021. העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה, בה ביקשה את ביטולן של שתי ההחלטות. בית המשפט דחה את העתירה על הסף בפסק דינו מיום 27.4.2021, וזאת מחמת היעדר עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים (ראו: בג"ץ 2855/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (27.4.2021) (להלן: עניין פלונית)).

העותרת שבה ופנתה לבית הדין האזורי בבקשה לאשר לה הגשת מסמכים שונים לבית משפט השלום, כאשר הפעם מדובר ברשימת מסמכים מצומצמת ומוגדרת. בית הדין האזורי דחה על הסף בקשה זו ביום 11.5.2021, והבהיר כי אם העותרת תגיש בקשה נוספת בנושא הוא ישקול לחייבהּ בהוצאות. העותרת לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית הדין הגדול מיום 27.5.2021.

מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה טוענת העותרת כי החלטותיהם של בתי הדין הרבניים סותמות הלכה למעשה את הגולל על תביעתה נגד עורכי דינה לשעבר, ובכך שוללות ממנה את זכות גישתה לערכאות.

לאחר שבג"צ עיין בעתירה ובנספחיה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי לקבל תגובה. זאת, מחמת היעדר עילה להתערבותנו בהחלטת בתי הדין הרבניים, כפי שנקבע בעניין פלונית – שכן צמצום רשימת המסמכים המבוקשים אינו משנה דבר.

כמו כן, בג"צ סבר כי עתירה זו נדונה לכישלון גם לאחר הצמצום ברשימת המסמכים, וזאת בשל קיומו של סעד חלופי.

כמתואר לעיל, העותרת פנתה שוב ושוב לבתי הדין הרבניים על מנת לצלוח את המכשול בו נתקלה בניהול התובענה האזרחית, ומשאלו לא נתנו לה את מבוקשה – עתרה, ושבה ועתרה, לבית משפט זה. בפועלה כפי שבחרה לפעול, דילגה העותרת על הצעד המתבקש של שימוש בכלי דיוני פשוט של הזמנת עדים ומסמכים שבאמצעותו ניתן להבטיח מסירת עדות והגשת מסמכים, לרבות תעודת עובד ציבור, כאמור בתקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וקודם-לכן בתקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וראו גם סעיף 73 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וסעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בכלי זה יש להשתמש בערכאה הדיונית – במקרה דנן, בבית משפט השלום – אשר אמורה להכריע בנחיצות העדות והמסמכים המבוקשים, וכן, במידת הצורך, אם אלו חסויים ואם לאו. עתירה לבג"ץ איננה הדרך הנכונה להשגת ראיות לצרכי תובענה אזרחית אשר מתנהלת בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי.

לנוכח קיומו של סעד חלופי כאמור, אין מקום שבית המשפט הגבוה לצדק יידרש לעתירה שלפנינו. סטייה מכלל זה תתאפשר רק במקרים נדירים ומיוחדים; וברי הוא, כי המקרה שלפנינו לא נמנה עמהם (ראו למשל: בג"ץ 8453/17 פלוני נ' ועדת הערר הרפואית על פי תקנות מס הכנסה, פסקה 8 (24.6.2018); בג"ץ 8619/20 מזרחי נ' משרד הבריאות, פסקה 5 (10.1.2021)).

העתירה נדחתה אפוא בזאת. משלא נתבקשה תגובה, לא נעשה צו להוצאות לזכות המשיבים. לפנים משורת הדין, נימנע בג"צ בפעם הזאת מלחייב את העותרת בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

מי פלש ובנה פארק עצי נוי בשטח האש ?

בית המשפט העליון שבשבתו כבג"צ הכריע ודחה בימים אלו עתירה שהוגשה נגד צה"ל ואחרים בעניינו של פארק עצי נוי שנבנה בשטחי אש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – Legal-Articles

העתירה ניסתה לתקוף צווי פינוי שהוצאו נגד העותרת, עיריית טובאס (להלן: העותרת), בכל הנוגע לפארק עצי נוי שנטעה במקרקעין המצויים בשטח אש 901 שבבקעת הירדן באזור יהודה ושומרון (להלן גם: שטח האש ו-איו"ש). בגדר העתירה נתבקשו שורה של סעדים, ובהם כי נורה על ביטול צו סגירת שטח האש ביחס למקרקעין; כי המקרקעין יוחרגו משטח האש; כי יתאפשר לעותרת ולתושבים בה להיכנס ולשהות במקרקעין; וכי המקרקעין יוקצו לידי העותרת. 

במוקד העתירה עצי נוי שהעותרת נטעה בשנים 2014-2012 בחלקים מסוימים משטח אש 901 שלדבריה מצויים בתחום שיפוטה (חלקה 18 גוש 58 וחלקה 5 גוש 57; לעיל ולהלן: המקרקעין) – זאת, לטענתה, במטרה לשפר את הסביבה ואיכות החיים באזור. במהלך שנת 2015 נשלחו לעותרת שתי התראות טרם פינויה מן המקרקעין, בהתאם להוראות סעיף 6ב לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: צווי הפינוי); ועררים שננקטו על ידה לביטול צווי הפינוי נדחו בנימוק שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה. בהמשך לכך, העותרת הגישה בקשה כי המקרקעין יוקצו לה בהיותה "רשות ציבורית"; ובקשתה זו נדחתה מהטעם שעליה לפנות תחילה את המקרקעין ורק אז להגיש בקשה להקצאה.

העותרת מיאנה להשלים עם ההחלטה שלא להקצות לה את המקרקעין והגישה עתירה בנדון – בג"ץ 703/17 (להלן: העתירה הראשונה). בתגובה לעתירה זו, המשיבים עמדו על כך שהסירוב להקצאת המקרקעין נעוץ בין היתר בכך שמדובר בשטח אש פעיל המשמש לאימונים צבאיים, שהכניסה אליו נאסרה בצו סגירת שטח מס' 11/99/ס', התשנ"ט-1999 (להלן: צו הסגירה). העתירה הראשונה נדחתה ביום 6.12.2018 לאחר שהעותרת הודיעה כי היא מבקשת למשוך את עתירתה, תוך שמירת זכויות – לנוכח הצעת בית המשפט כי העותרת תמקד את טענותיה בסוגית שטח האש.

בנסיבות אלה, העותרת פנתה למשיב 1 (מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון), בבקשה להחרגת המקרקעין משטח האש. בבקשתה נטען כי המקרקעין משמשים לצרכים ציבוריים; כי השטח שעליו ניטעו העצים איננו משמש לאימונים; וכי בכל מקרה צו הסגירה לא חל על נטיעת עצים "ידידותיים לסביבה", שאינם יכולים להפריע לפעילות צבאית כלשהי. כן נטען כי האיסור על כניסה לשטח אש איננו חל בסופי שבוע וימי חג, ומכאן שניתן להתיר ביקור במקרקעין בימים אלה. הבקשה להחרגה נדחתה בתוך מספר ימים, בנימוק שמדובר בשטח אש פעיל ובעל חשיבות לאימוני צה"ל, תוך שהודגש כי בכל ימות השנה צו הסגירה איננו מאפשר להיכנס לשטח האש בלא קבלת היתר מראש.

מכאן העתירה שלפנינו. לכל אורך העתירה, העותרת מטילה ספק בעמדת המשיבים בנוגע לשטח האש, ולטענתה מעבודת מחקר שבוצעה ניכר כי "המטרה האמיתית מאחורי ההכרזות על שטחי אש היא אחת ויחידה: השתלטות על אדמות פלסטיניות לטובת הרחבת התנחלויות"; והדבר מתיישב עם העובדה שלטענתה המשיבים נכונים להחריג חלקים משטחי אש לטובת הרחבת גושי ההתיישבות היהודית באיו"ש, בעוד כלפי בנייה פלסטינית בשטחים דומים הם פועלים ביד קשה. כעדות לטענה זו, העותרת מפנה לכך שבענייננו שטח האש כלל איננו פעיל – ולדבריה, לא נראית בו נוכחות של חיילים לצרכי אימון ואין בו סימונים שיכולים להעיד על כך שמדובר בשטח אש. לטענת העותרת, העצים ניטעו במקרקעין שבתחום השיפוט שלה, ועל כן יש להחריג אותה ואת תושביה מן האיסור שנקבע בצו הסגירה, שכן הם למעשה "תושבי קבע" בשטח האש שנסגר רק בשנת 1999; וכך גם משום שמדובר במקרקעין המשמשים לצרכים ציבוריים, שממילא אינם מפריעים לפעילות הצבאית בשטח האש. העותרת מוסיפה וטוענת כי עקירת העצים מן המקרקעין סותרת את חובת המפקד הצבאי לפי הדין הבינלאומי לשמור על הסדר והחיים הציבוריים של התושבים המוגנים בשטח הכבוש; והדבר אף פוגע בזכותם החוקתית לכבוד האדם. בהתאם, נטען כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין מצו הסגירה ולהוציא לפועל את צווי הפינוי, דינה להתבטל מחמת האפליה שבה נוקטים המשיבים כלפי הפלסטינים לעומת האוכלוסייה היהודית באיו"ש, ומשום העובדה שעקירת העצים אינה אלא אכיפה בררנית הנגועה בשיקולים זרים.

יחד עם העתירה נתבקש צו ביניים שיאסור על המשיבים לפנות את העותרת מן המקרקעין עד להכרעה בעתירה – ובו ביום ניתן צו ארעי כמבוקש, בהמשך לצו הארעי שניתן בעתירה הראשונה ועמד בתוקפו עד להגשת עתירה זו. נוסף על כך, נתבקש לאחד את הדיון בעתירה עם שתי עתירות קודמות שהוגשו על ידי בא כוח העותרת, שעל פי הנטען סבות בין היתר על המדיניות הנוהגת בקשר עם אכיפת הבנייה הבלתי החוקית באיו"ש (בג"ץ 3472/16 ו-בג"ץ 8932/16).

המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף, כך, בראש ובראשונה בשל עשיית דין עצמי על ידי העותרת (או מי מטעמה), שפלשה לאדמות מדינה מוסדרות בלא לקבל היתר לעצם הכניסה לשטח האש, לא כל שכן לנטיעת העצים – וזאת על מנת לקבוע עובדות בשטח. בהקשר זה צוין כי מסיור שנערך לאחרונה במקרקעין ניכרים סימנים של תחזוקת הפלישה, וכי העצים שניטעו במקרקעין מוסיפים להתפתח. כן נטען כי טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף נעוץ בכך שהטענות בנוגע למניע שביסוד התנהלות המשיבים לא גובו בתשתית עובדתית, "ודאי לא בכזאת העומדת ברף הנדרש לסדיקת חזקת התקינות העומדת למפקד הצבאי ולרשויות המינהל האזרחי". בנוסף ולגופם של דברים, נטען כי מאחר ששטח האש הוא שטח צבאי הכרחי, שבשל גודלו ומאפייניו הטופוגרפיים נעשה בו שימוש נרחב לצורך אימונים צבאיים בכל ימות השנה, אין עילה להתערבות בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש – ומדובר בהחלטה עניינית וסבירה. בהמשך לכך נטען כי בנייה בלתי חוקית כמו גם נטיעת עצים, באדמות ששימשו קודם לכן לאימונים, פוגעת ביכולת צה"ל לערוך אימונים בשטח האש; כאשר באופן ספציפי הודגש כי מצב הנטיעות העובדתי כיום, מקבע את שולי שטח האש כשטח שלא ניתן להתאמן בו – והדבר פוגע בכשירות המבצעית של כוחות צה"ל; והדברים כוחם יפה על אחת כמה וכמה אם תתממש כוונת העותרת להקים במקום פארק שוקק מבקרים ומטיילים.

כן נטען כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין סבירה אף בראי העובדה שהעצים שניטעו הם מסוג "שיטה כחלחלה", ומדובר במין פולשני מדרגה 4 שנטיעתו עלולה להסב נזק משמעותי לשמורת טבע שקיימת באזור (שחלק מהמקרקעין אף ממוקמים בתוכה). עוד נאמר, כי ההגנה שניתנה ל"תושב קבע" לא נועדה לחול על מקרים שבהם ניטעים עצים ללא היתר במקרקעין מוסדרים של המדינה, במיוחד משעה שאין חולק כי איש לא מתגורר במקרקעין ואין בו מבנים המשמשים למגורים; והעובדה שהמקרקעין מצויים בתחום שיפוטה של העותרת איננה משנה מכך, ובוודאי שאיננה מלמדת על היותה "תושב קבע". בהתאם נטען כי פינוי העצים מן המקרקעין לא מהווה הפרה של הדין הבינלאומי ואף לא פגיעה בזכות לכבוד. עוד נאמר ביחס לטענות לאפליה ולאכיפה בררנית, כי טענות העותרת בהקשר זה מבוססת על תשתית עובדתית הנוגעת לשטח אש אחר לחלוטין, ולא הונח בסיס עובדתי הולם לאישושן; כאשר ביחס לשטח האש שבו עסקינן, המשיבים מדגישים כי לא אושרה בקשה לגריעת שטחים ממנו במהלך השנים האחרונות (לא מצד המגזר הישראלי ולא מצד המגזר הפלסטיני).

לאחר שהרכב בג"צ בחן את טענות הצדדים, ועיין בנספחים שצורפו לכתבי הטענות, הגיע לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

נקודת המוצא לדיון, שעליה אין חולק, היא העובדה שהעותרת נטעה בין השנים 2012 ל-2014 עצים במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה, מבלי שהייתה לה כל זכות במקרקעין. משאלה פני הדברים, העתירה שלפנינו אינה אלא ניסיון נוסף להכשיר בדיעבד נטיעות שבוצעו על ידי העותרת שלא כדין – ואין כל עילה להתערבות בג"צ בהחלטה שלא לתת לפלישה מעין זו יד, לא כל שכן מקום שמדובר בשטח אש סגור שהכניסה אליו אסורה. ויודגש כי טענת העותרת שמדובר במקרקעין המצויים בתחום שיפוטה, איננה משנה מכך שאין ולא הייתה לה זכות כלשהי במקרקעין. הנה כי כן, די בכך שהנטיעות בוצעו תוך עשיית דין עצמי, כדי לדחות את הטענות נגד החלטת המשיבים שלא להחריג את המקרקעין משטח האש.

זאת ועוד. מתגובת המשיבים, שמגובה בתצהירים מאת הגורמים המוסמכים, עולה כי שטח האש שבו מדובר הוא שטח אש פעיל שבשל מאפייניו הייחודיים חיוני למערך האימונים של צה"ל. עצי הנוי שניטעו מקבעים את המקרקעין כאזור שלא ניתן להתאמן בו, והדבר פוגע בכשירות של כוחות צה"ל וביכולת לעשות שימוש מיטבי בשטח האש – וייאמר כי טענות העותרת שלפיהן מדובר בשטח אש שאיננו פעיל נטענו בעלמא ללא תשתית עובדתית-ראייתית מינימלית; וכך גם הטענות שהעצים אינם מפריעים לשימוש בו. במצב דברים זה, ניכר כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, כך שצווי הפינוי יוותרו על כנם, היא החלטה עניינית וסבירה המושתתת על אינטרסים ציבוריים וביטחוניים מובהקים. והדברים אמורים בין היתר בהינתן שמן העבר השני על הפרק נטיעות של עצים שבוצעו שלא כדין, ואין מדובר בפינוי מתקנים המשמשים למגורי קבע או לצרכי מחייה חיוניים (ראו והשוו: בג"ץ 8035/08 כעאבנה נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה והשומרון, פסקה 6 (19.2.2009)). ייאמר עוד בהקשר זה, כי מאחר שמדובר בנטיעות מלפני שנים ספורות בלבד, שבוצעו שלא כדין וללא היתר, מוקשית לכאורה הטענה כי יש להותירן מכוח ההגנה הניתנת ל"תושב קבע", או בהתאם לחובות המנויות בדין הבינלאומי או בשל פגיעה בזכות לכבוד. הוא הדין בנוגע לטענה שיש להתערב בהחלטת המשיבים שלא להחריג את המקרקעין משטח האש לנוכח אפליה ואכיפה בררנית – שכן הדברים לא בוססו במידה הנדרשת, והושתתו על טענות כלליות ומהלכים שבוצעו ביחס לשטחי אש אחרים מבלי שהוברר הקשרם לענייננו. בהינתן המסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, אין צורך לדון בסעדים הנוספים שנתבקשו בעתירה לעניין הקצאת השטח לידי העותרת או מתן היתרים לתושבי העותרת לבקר במקרקעין.

סוף דבר, העתירה נדחתה. בהתאם התייתר הצורך לדון בבקשה לאיחוד דיון שהוגשה יחד עימה. לצורך התארגנות, הצו הארעי שניתן משהוגשה העתירה הועמד בתוקפו ל-30 יום.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

חייל שהתעקש לשהות בבידוד בביתו ולא בכפר מחלימים יישלח ל 18 ימי מחבוש

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה עתירה נגד הליך משמעתי צבאי שהתנהל נגד העותר בגין סירוב פקודה, ואשר בגדרו נגזרו עליו 18 ימי מחבוש בפועל. זאת, נוכח סירובו של העותר, אשר אובחן כנושא את נגיף הקורונה, להתפנות למתקן צבאי ייעודי (להלן: כפר המחלימים). בעתירה מבוקש ליתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל ההליך המשמעתי שהתנהל נגד העותר כאמור; מדוע לא תבוטל ההחלטה למנוע מהעותר את האפשרות להישפט בפני בית דין צבאי; ומדוע לא תבוטל מדיניות המשיבים ה"גורפת", כך נטען, לפיה נדרשים חיילים הנושאים את נגיף הקורונה לשהות בכפר המחלימים. עוד התבקשו צו הביאס קורפוס וצו ביניים המורים על שחרור העותר ממחבוש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

העותר משרת בצה"ל בדרגת רב-טוראי. ביום 6.8.2020 נלקחה מן העותר דגימת קורונה אשר נמצאה חיובית, ובעקבות זאת, הוא נדרש ביום 8.8.2020 להתפנות לכפר המחלימים, אך סירב לעשות זאת וביקש להעביר את תקופת הבידוד וההחלמה בביתו. ביום 23.8.2020 שוחרר העותר מחובת הבידוד, ובחלוף יומיים הוא חזר ליחידתו. ביום 30.8.2020 הועמד העותר לדין משמעתי בפני קצין שיפוט בכיר (להלן: קצין השיפוט) בגין סירובו להתפנות לכפר המחלימים. בהמשך לכך, ביקש העותר להישפט בפני בית דין צבאי, ובקשתו הועברה להכרעת פרקליט צבאי, אשר דחה את הבקשה והשיב את הדיון בעניינו של העותר לקצין השיפוט.

ההליך המשמעתי נמשך אפוא באותו היום, ובמסגרתו כפר העותר באשמה שיוחסה לו, אך הודה בכך שסירב להתפנות לכפר המחלימים חרף הנחיה שניתנה לו בנדון. על יסוד זה, הורשע העותר בעבירת סירוב לקיים פקודה (סעיף 122 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955), ונגזרו עליו, כאמור, 18 ימי מחבוש בפועל. 

עוד יצוין כי לאחר השבת הדיון בעניינו של העותר לקצין השיפוט, פנה בא-כוחו של העותר אל מדור הדין המשמעתי בבקשה לעיכוב ההליך המשמעתי לשם היערכות לקראתו או הגשת עתירה לבית משפט זה. בא-כוח העותר התבקש להציג בפני מדור הדין המשמעתי ייפוי כוח, אך ביני לביני, נמשך ההליך המשמעתי, בגדרו הורשע העותר וניתן גזר דינו כאמור.

בעתירתו מעלה העותר טענות שונות בדבר פגמים מהותיים ודיוניים שנפלו בהליך המשמעתי, ובתוך כך, נטען כי לאחר דחיית בקשתו להישפט בפני בית דין צבאי, היה מקום להשיב את עניינו לדיון בפני קצין שיפוט אחר; כי נשללה ממנו הזכות להתגונן כראוי בפני קצין השיפוט, כמו גם האפשרות להציג חוות דעת מטעם בא-כוחו; כי הרשעתו לא נומקה כיאות; וכן כי בקשת בא-כוחו לעכב את ההליך המשמעתי לא נדונה כלל, בעוד שההליך המשמעתי נמשך בטרם הוכרעה בקשה זו. עוד נטען כי זכות הטיעון של העותר נפגעה אף בגין דחיית בקשתו להישפט בפני בית דין צבאי; וכי אין מקום לשלול את חירותו מן הטעם שסירב להתפנות לכפר המחלימים, שכן עומדת לעותר הזכות לסרב לאשפוז או לטיפול רפואי, למעט במקרים חריגים.

בתגובתם המקדמית טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף. בתוך כך, נטען כי יש לדחות על הסף את טענות העותר הנוגעות להליך המשמעתי שנערך בעניינו, וזאת מחמת אי-מיצוי הליכים. לטענת המשיבים, לעותר עומדת הזכות להגיש ערר על הרשעתו ועל גזר דינו לקצין שיפוט בכיר ממונה, וכן הוא זכאי להגיש בקשה להמתקת עונשו לאלוף פיקוד הדרום; לפנות למדור הדין המשמעתי לשם בחינת ההליך; ואף להשיג על הפסק שניתן בדין המשמעתי בפני הפרקליט הצבאי הראשי או סגנו. למרות זאת, כך נטען, העותר לא מיצה הליכים על-פי המסלולים המתוארים לעיל, ואף ייפוי הכוח של בא-כוחו הועבר למדור הדין המשמעתי רק לאחר הגשת העתירה דנן. כן נטען כי יש לדחות את טענות העותר ביחס להליך המשמעתי אף לגופן, שכן לא נפל כל פגם בהליך זה המצדיק התערבות שיפוטית. 

עוד טענו המשיבים, בין היתר, כי יש לדחות אף את טענת העותר בדבר דחיית בקשתו להישפט לפני בית דין צבאי. נטען כי ההכרעה בסוגיות מעין אלה נתונה לפרקליט צבאי, אשר נדרש לשקול האם העבירה הנדונה חוצה את הרף הפלילי. אשר לעבירת סירוב פקודה נטען כי מדובר בעבירה משמעתית בעיקרה, אשר נדונה ככלל בדרך של הליך משמעתי, וכן נטען כי עניינו של העותר אינו מעורר מורכבות חוקתית ייחודית המצדיקה בחינתו בפני בית דין צבאי. משכך, טוענים המשיבים כי אין מקום להתערבות בשיקול דעתם של גורמי הפרקליטות הצבאית בהקשר זה.

המשיבים הוסיפו וטענו כי יש לדחות על הסף את טענות העותר בדבר המדיניות הנוגעת לשהיית חיילים הנושאים את נגיף הקורונה בכפר המחלימים. נטען כי בעת שנקרא העותר להתפנות לכפר המחלימים הוא לא ראה להשיג על הוראה זו, וחלף זאת, עשה דין לעצמו וסירב פקודה, למרות שהובהר לו כי סירובו יוביל לתגובה משמעתית. נטען כי רק לאחר שננקט נגד העותר הליך משמעתי, הגיש הוא את העתירה דנן – הנגועה, אפוא, בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים. אף לגופם של דברים נטען כי מדיניות פינויים של חיילים לכפר המחלימים מבוססת על שיקולים מקצועיים של גורמי הרפואה בצה"ל, והעתירה דנן אינה מבססת כל עילה להתערבות בנדון. כמו כן, נטען כי בניגוד לטענת העותר, לא מדובר ב"אשפוז כפוי" ואף אין כל כוונה ליתן לחיילים הנושאים את נגיף הקורונה טיפול רפואי בכפייה.

בתשובתו לתגובת המשיבים טוען העותר כי תגובה זו נעדרת התייחסות לסוגיות המהותיות המועלות בעתירתו, ובייחוד לסוגיית הכפייה הכרוכה בהפניית חיילים לכפר המחלימים. העותר מעלה בתשובתו טענות שונות בסוגיה אחרונה זו, וטוען עוד, בין היתר, כי אין ממש בטענת המשיבים בדבר שיהוי שנפל בהשגתו על מדיניות המשיבים בנדון, שכן הוא סבל מתסמיני נגיף הקורונה במשך כחודש ימים, ואף לא צפה כי תוטל עליו סנקציה של מחבוש. כן נטען באשר לטענה בדבר אי-מיצוי הליכים, כי העתירה דנן הוגשה באופן מידי נוכח כליאתו של העותר, וכי אין בהגשת ערר או חנינה כדי לרפא את הפגם שנפל בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו.

לאחר ששבית המשפט העליון עיין בעתירה דנן ובתגובת המשיבים, בא הוא לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף – על כל ראשיה.

הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט בשבתו כבג"צ, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת. במקרה דנן, העותר מעלה לפנינו השגות רבות בדבר פגמים שנפלו בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו, בעוד שמתגובת המשיבים עולה כי עומדת לעותר הזכות להגיש ערר על הרשעתו ועל גזר דינו, כמו גם בקשה להמתקת העונש שהושת עליו. יתר על כן, סעיף 168 לחוק השיפוט הצבאי מקנה לפרקליט הצבאי הראשי סמכויות ביקורת על הליכים משמעתיים, ובין היתר, מוסמך הוא לבטל פסק שניתן בדין משמעתי "אם סבר כי קיים חשש של ממש לעיוות דין אם לא יעשה כן, לרבות בשל כך שהדיון המשמעתי התנהל באופן הפוגע בסדרי הדין שנקבעו בחוק זה או בהוראה על פיו", אם "קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון בעבירה" או אם "קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון את הנאשם". הנה כי כן, בפני העותר עומדים מגוון הליכי השגה וערר בגדרם יכול הוא להעלות את טענותיו בדבר פגמים דיוניים ומהותיים שנפלו בהליך המשמעתי, ואף את טענתו לפיה היה מקום להעמידו לדין בפני בית דין צבאי. ואולם העותר, לא מיצה הליכים כנדרש, וכאמור, כלל נקוט הוא בידינו כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יידרש, ככלל, לעתירה בטרם מוצו כלל ההליכים הרלוונטיים בפני הגורמים המינהליים המוסמכים (ראו והשוו: בג"ץ 778/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 10 (11.4.2007); בג"ץ 3373/20 סמיונוב נ' פרקליטות המדינה מחלקת עררים, פסקה 15 (25.6.2020)). די בכך כדי לדחות את טענות העותר ביחס להליך המשמעתי.

אשר לטענות העותר בדבר מדיניות פינויים של חיילים הנושאים את נגיף הקורונה לכפר המחלימים, הרי שטענות אלה לוקות בשיהוי המצדיק את דחייתן על הסף. זאת, נוכח העובדה שהעותר נדרש להתפנות לכפר המחלימים כבר ביום 8.8.2020, אך לא ראה להשיג על הנחיה זו "בזמן אמת", אלא רק במסגרת העתירה דנן – אשר הוגשה ביום 31.8.2020, ולאחר הרשעתו של העותר בדין משמעתי ומתן גזר הדין בעניינו. חלף זאת, עשה העותר דין לעצמו וסירב פקודה, למרות שכעולה מתגובת המשיבים, נמסר לו כי סירובו זה יוביל לנקיטת צעדים משמעתיים נגדו. לצד ההבנה למצבו הרפואי של העותר, אין בכך כדי להצדיק את השיהוי האמור ועשיית דין עצמי. לא אחת נקבע "שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם" (ראו: בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004); בג"ץ 2150/10 פוקס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (21.4.2011)). די, אפוא, בהתנהלות העותר ובשיהוי שחל בהעלאת טענותיו לגבי מדיניותם האמורה של המשיבים, כדי לדחות אף טענות אלה על הסף.

למעלה מן הצורך, בית המשפט ציין גם כי לגופם של דברים לא ראה להתערב במדיניות המשיבים ביחס לפינוי חיילים לכפר המחלימים. מדובר בסוגיה מקצועית-רפואית, המסורה לשיקול דעתם הנרחב של גורמי הרפואה בצה"ל, וכידוע, בית משפט זה לא ייטה להתערב בכגון דא (ראו והשוו: בג"ץ 1517/06 בן דוד נ' ראש המטה הכללי צבא ההגנה לישראל, פסקה 2 (16.8.2006); בג"ץ 5254/20 תל יה אירועי יוקרה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקאות 13-12 (17.8.2020)). בענייננו, העותר לא הציג בעתירתו טעם מבורר להתערבות שיפוטית בשיקול דעתם המקצועי של הגורמים המוסמכים והמקצועיים בצה"ל, ויש אפוא לדחות את טענות העותר בנדון.

במאמר מוסגר, והרבה מעבר לנדרש, ציין בית המשפט כי בתגובת המשיבים צוין שראש ענף שירותי הרפואה בחיל הרפואה הוסמך לאשר לחיילים הנושאים את נגיף הקורונה להיוותר בביתם בתקופת הבידוד, וזאת במקרים חריגים המצדיקים זאת. עוד עולה מן התיאור העובדתי המוצג בתגובת המשיבים כי בקשת העותר שלא להתפנות לכפר המחלימים ולשהות בביתו בתקופת הבידוד, הועברה על-ידי מפקדיו לקצינת הרפואה הפעילה של פיקוד הדרום, וזו מסרה כי העותר אינו עומד בקריטריונים לבידוד בבית. מכך עולה כי אין ממש בטענת העותר לפיה עסקינן במדיניות גורפת החלה על כלל החיילים המאובחנים כחולי קורונה, וכי נסיבותיו הקונקרטיות של העותר אכן נבחנו על-ידי הגורמים המקצועיים המוסמכים, אשר מצאו שאין מקום להתיר לו להעביר את תקופת הבידוד בביתו.

סוף דבר: בית המשפט הורה כי העתירה נדחתה על הסף ורק לפנים משורת הדין, לא חייב את העותר בצו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

האם זו מדיניות פסולה המפלה לרעה את הנשים בישראל?

הרבנות הראשית תגיש נימוקים לבג"צ

הרכב בג"צ קבע בימים אלו במסגרת עתירה בבג"ץ  2688/19, כי על הרבנות הראשית, מחלקת הבחינות והמשרד לשירותי הדת לתת טעמים מדוע לא ישנו את כללי הסף שלהם בעניין הגישה למבחנים וקבלת תעודות הכשרה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

הרכב בג"צ הוציא בימים אלו צו למועצת הרבנות הישראלית, למחלקת בחינות והסמכה ברבנות בישראל, ולמשרד לשירותי דת, מדוע לא ייקבע כי מדיניותה של משיבה 1, לפסול על הסף את מועמדותן של נשים להיבחן בבחינותיה, היא מדיניות פסולה המפלה לרעה את ציבור הנשים בישראל ופוגעת פגיעה חמורה ובלתי חוקתית בזכויות היסוד של העותרות, בכבודן, בעקרון השוויון, בחופש העיסוק ובדמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל ללא כל סמכות שבחוק.

מדוע לא ייקבע כי על משיבה 1 לפתוח את שערי בחינותיה לכלל ציבור הנשים ולעותרות בתוכן, לאפשר להן להירשם ולגשת באופן שוויוני למבחנים אלה, ולהנפיק להן על ידי משיבה 2 אישורים הנוגעים למעבר הבחינות, המעידים על הידע ההלכתי שהוכח במסגרתן. ובכלל זאת: אישור מעבר בחינה; גליון ציונים; אישור מעבר סך מבחנים; וכן כל תעודה שמוענקת לגברים שעוברים מבחנים אלה.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

לחלופין, וככל שייקבע שאין על המשיבים להנפיק לעותרות את התעודות המוענקות לגברים בהתאם למבחנים שתעבורנה, ייתנו המשיבים טעם מדוע לא ינפיקו לציבור הנשים, ולעותרות בתוכן, תעודות מקבילות לתעודות המוענקות לגברים, אשר מעידות על הידע ההלכתי שהוכח במסגרת בחינות אלה.

בג"צ התיר למדינה בשלב זה, ולנוכח טענות הצדדים, להגיש הודעת עדכון בטרם תינתנה החלטות נוספות בתיק, וזאת בתוך 90 יום ממועד הדיון – 14.10.2020. תוך שנקבע שבנסיבות העניין לא תינתן דחיה להגשת ההודעה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

המדינה תשלם 10,000 ₪ בעתירה נגד שר המדע

הרכב בג"ץ פסק הוצאות שהמדינה תאלץ לשלם בעניין עתירה שהוגשה בבג"ץ  3024/19 נגד יזהר שי שר המדע.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון

בעקבות הודעת שר המדע, על החלטתו למנות את עותרת 1 הפרופ' יעל אמיתי לנגידה במועצת הנגידים של קרן גרמניה-ישראל למחקר ולפיתוח מדעי, העתירה דנן מיצתה את עצמה – והיא נמחקה, אפוא, כמבוקש וכמוסכם.

בנסיבות העניין – לרבות השלב הדיוני אליו הגיעה העתירה, ותרומתה לתוצאה – ולאור עמדת המדינה, אשר הותירה את סוגיית ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט, קבע בג"צ שהמדינה תישא בשכר טרחת ב"כ העותרים ובהוצאותיהם בהליך דנן בסך 10,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

הקורונה אינה סיבה להתערבות בג"צ

בג"צ דחה על הסף עתירה שהוגשה בפניו בטענה שלאור מגפת הקורונה לא ניתן לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון    

עניינה של עתירה זו שהוגשה בימים אלו בבקשה לבטל את החלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 18.3.2020, ולהורות על שחרורו ממשמורת של העותר 1. בפתח הבקשה ציינו העותרים, כי על אף שדרך ההשגה על החלטות בית הדין לביקורת משמורת היא בערעור לבית משפט לעניינים מנהליים, נבצר מהם לילך בנתיב זה, נוכח החלת תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א-1991 (להלן: התקנות). לטענתם, ערעורים על החלטות בית הדין לביקורת משמורת אינם באים בגדר העניינים המנויים בסעיף 3(א) לתקנות, או בהודעת מנהל בתי המשפט מיום 15.3.2020, ועל כן לא ניתן לדון בהם בעת תחולת התקנות. לפיכך מבקשים העותרים, כי בית משפט זה יפעיל את סמכותו השיוריות כבית דין גבוה לצדק, מכוח סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה.

בכ"צ לא מצא לנכון להעתר לבקשה. על-פי סעיף 3(ד) לתקנות "על אף האמור בתקנת משנה (א)(1) עד (5), רשאי נשיא בית משפט, מטעמים שיירשמו, לקבוע כי הליך מסויים הנמנה עם הענינים המפורטים בתקנת משנה (א)(1) עד (5) לא יידון, או שהליך מסויים שאינו נמנה עמהם – יידון". ראו גם דברים מפורשים בעניין זה, שכתב מנהל בתי המשפט בסיפא להודעתו מיום 15.3.2020 (נספח ב' לעתירה). זו הדרך שהעותרים יכולים לנקוט בה, בצוק העיתים, ואין הצדקה לכך שבית משפט זה ידרש אל העניין.

בג"צ הדגיש, שבהפניית העותרים לדרך הדיונית הפתוחה בפניהם, אין משום נקיטת עמדה מצידו לגוף העניין.

העתירה נדחתה אפוא על הסף.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

פורסם ב

נדחתה עתירה למתן אישור הגשת קובלנה נגד פרקליטים

במסגרת העתירה שנדחתה בימים אלו על ידי בג"צ,מירה וד"ר דניאל כרסנטי העותרים, ביקשו כי בג"צ יורה למשיבים להשיב לשתי פניות של העותרים שעניינן בקשה למתן "אישור לתביעה אישית כנגד פרקליטים מפרקליטות מח"ש", האחת מאוגוסט 2018 והשנייה מיולי 2019. לדברי העותרים, הפניות הוגשו בהתאם לסעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שלפיו: "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". כן נטען כי אף שהתקבל מענה מסוים לפנייה הראשונה מאוגוסט 2018, מדובר במענה חלקי וחסר מאחר שאין בו התייחסות להגשת "תביעה פלילית" נגד הפרקליטים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

בתגובה המקדמית מטעם המשיבים נמסר כי לאחר הגשת העתירה, ביום 22.10.2019, ניתן מענה מפורט לבקשה העותרים לנקוט בקובלנה הפלילית. משכך, נטען כי העתירה מיצתה את עצמה ויש להורות על מחיקתה.

משניתן מענה לבקשת העותרים לנקוט בקובלנה פלילית, אין עוד תוחלת לסעדים שנתבקשו בעתירה; והצדק עם המשיבים כי היא התייתרה. ויוער, כי עצם העובדה שהמענה מוען רק לעותר 1, איננה גורעת מכך.

משאלה פני הדברים, העתירה נמחקה; ובקשת העותר 1 להשיב לתגובה המקדמית – שאינה אלא ההתייחסות שמבוקש להגיש – נדחתה. בנסיבות המקרה ולמרות שהמענה התקבל רק לאחר הגשת העתירה, לא ניתן צו להוצאות. למעלה מן הצורך ובלא להביע עמדה, הובהר על ידי בג"צ כי ככל שהעותרים מעוניינים בכך, פתוחה בפניהם הדרך להשיג על המענה שהתקבל באמצעים העומדים להם על פי דין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

בג"צ דחה עתירת אסיר נגד ענישה קולקטיבית

בג"צ דחה עתירת אסיר נגד ענישה קולקטיבית

המבקש, אסיר בשם חאלד מחאמרה ושותפיו לתא הורשעו בדין משמעתי, לאחר שבמהלך חיפוש בתאם נמצא ציוד תקשורת אסור בהחזקה. בעקבות זאת הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, שכותרתה 'ענישה קולקטיבית', וביקש "לעצור הליך רעוע ובלתי מובן… הרבה אסירים סובלים ממנו ואני אחד האסירים". ב"כ המשיב טען כי דין העתירה להימחק על הסף, הן מחמת שהיא נעדרת פירוט, הן מאחר שהמבקש לא שילם את אגרת בית המשפט, הן משום שלא מיצה הליכים כנדרש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

ביום 19.6.2019, לאחר דיון, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, וקבע כדלקמן:

"העותר מלין על ענישה קולקטיבית שהוטלה עליו ועל אסירים אחרים […] מתשובת המשיב עולה כי העותר נשפט בדין משמעתי ביחד עם אסירים אחרים, מאחר שנמצא בתאו ציוד אסור בהחזקה ובכלל זה, ארבע אוזניות של רט"ן, רכיבים אלקטרוניים, מלחם מאולתר ומטען מאולתר. העותר ואחרים הורשעו בדין משמעתי ונגזרו עליהם עונשים ההולמים את הנושא, וכן ננקט הליך מנהלי של שלילת טובות הנאה. העותר לא מיצה הליך מנהלי קודם הגשת העתירה. לדבריו, פנה בבקשה ליועץ המשפטי לפני 20 יום, אולם העתירה הוגשה לפני כחודש וחצי, בטרם העותר פנה ליועץ המשפטי בבקשה לבטל את ההליך לפי סעיף 8 לפקודת הציבור 04.13.00. בנסיבות הללו, מאחר והעותר לא מיצה הליך מנהלי טרם פנייה לבית המשפט, אני נעתר לבקשת ב"כ המשיב ומוחק את העתירה על הסף".

נועם קוריס

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון (בית המשפט העליון העיר שבדומה לעתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, גם בקשה זו אינה מפורטת ואינה ברורה כל צרכה), במסגרתה הלין המבקש 'על החוק הזה' (ככל הנראה על 'הענישה הקולקטיבית'), ומבקש לבטלו.

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) קבע, כי דין הבקשה להידחות. נימוקיו היו, ראשית, שטענות המבקש אינן מפורטות ואינן ברורות, וממילא לא ניתן לדון בהן כדבעי. שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מקום להידרש לטענות המבקש שעה שלא הקדים ומיצה הליכים כנדרש.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

בג"צ הפעיל את חיסיון הגנת יחסי החוץ

נועם קוריס משה אביב

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק דחה בימים אלו עתירה שדרשה ממשרד המשפטים לתת מידע בדבר התקשרויות עם משרדי עורכי דין בעולם בקשר עם יחסי החוץ של המדינה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

העותרים, קובי סניץ, סהר ורדי, עופר ניימן, פרופ' רחל גיורא, עו"ד איתי מק  הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בעת"מ 68862-11-17 מיום 13.8.2018 (כב' השופט א' אברבנאל) שדחה את עתירתם מלכתחילה.

המערערים הגישו בקשה על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק), במסגרתה ביקשו לקבל מידע אודות התקשרויות שנעשו עם גורמים זרים כחלק מהמאבק בתופעת הדה-לגיטימציה לישראל. הבקשה מוענה תחילה למשרד החוץ ולמשרד לעניינים אסטרטגיים, ובהמשך, משהתקבלה תגובת המשרדים לפיה לא ביצעו התקשרויות כאמור, הופנתה הבקשה למשרד המשפטים. משרד המשפטים השיב כי יש ברשותו מידע על התקשרויות שביצעו גורמים מטעמו עם משרדי עורכי דין זרים לצורך התמודדות משפטית עם תנועת ה-BDS. למכתב צורפו חלק מן המסמכים הרלוונטיים, הכוללים את הנוהל הפנימי בדבר "התקשרות עם משרדי עורכי דין ומומחים משפטיים בחו"ל" ושורה של פרוטוקולים והחלטות של ועדת המכרזים המשרדית שאישרה את ההתקשרות. חלק מהמידע הושמט מהמסמכים שצורפו לבקשה (לרבות סעיף 1 לנוהל האמור), ומסמכים רלוונטיים אחרים לא צורפו.

בעקבות תשובת משרד המשפטים, הוגשה העתירה מושא הערעור דנן, אשר התמקדה בבקשה לחשוף את זהות משרדי עורכי הדין ואת מהות ההתקשרות עימם. יצוין כי משרד המשפטים חשף את סעיף 1 לנוהל במסגרת תגובתו לעתירה. לאחר עיון במעמד צד אחד בחומר החסוי ובחוות דעת מטעם משרד החוץ ומטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט בין-לאומי (להלן: חוות הדעת המקצועיות), בית משפט קמא דחה את העתירה. בפסק הדין נקבע כי ישנו חשש ממשי שחשיפת המידע תפגע ביחסי החוץ של ישראל, ועל כן היא אסורה לפי סעיף 9(א)(1). עוד נפסק כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשות לנוכח העובדה שהיא מצויה בליבת שיקול הדעת המקצועי של הגורמים האמונים על יחסי החוץ של ישראל, ובהתחשב בכך שאין במידע חשיבות ציבורית רבה. יצוין כי בעקבות הצעת בית המשפט בדיון, המדינה הסכימה לחשוף חלקים מתוך חוות הדעת המקצועיות.

מכאן הערעור שלפנינו בו המערערים טענו כי ישנו עניין ציבורי רב בגילוי המידע, בייחוד משום שהסתרתו מעוררת חשד להתנהלות בלתי חוקית ובלתי תקינה כלפי פעילים פוליטיים המבקרים את ישראל. מנגד, כך נטען, החשש מפני פגיעה ביחסי החוץ של ישראל אינו משמעותי, הן משום שהתקשרות עם משרדי עורכי דין אינה פעולה המצויה בליבת העשייה בתחום יחסי החוץ, הן מפני שחלק מהמידע כבר נחשף.

המשיבים סמכו ידיהם על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה חשיפת המידע אסורה לפי סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע. בנוסף, נטען כי חלק מהמסמכים שלא נמסרו הם תרשומות פנימיות, אשר אין חובה לגלותן לפי סעיף 9(ב)(4); כי הפרטים הנוגעים לשכר הטרחה שמשולם למשרדים חוסים בגדר הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(6); כי סעיפי הסודיות שנכללו בחוזי ההתקשרות עם המשרדים מקימים תחולה לסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(7); וכי לנוכח כל האמור, מסירת המידע עלולה לפגוע בתפקוד התקין של הרשות כאמור בסעיף 9(ב)(1).

הערעור נסב בעיקרו על שאלת התקיימותו של סייג ההגנה על יחסי החוץ של המדינה, אשר בהתקיימו אין לגלות את המידע המבוקש. כמו כן, ככל שהסייג מתקיים, נשאלת השאלה אם העניין הציבורי מצדיק את גילוי המידע מכוח סעיף 17(ד) לחוק.

בטרם נדרש לשאלות אלו כסדרן, הזכיר בית המשפט בקצרה את מושכלות יסוד בנוגע לחוק חופש המידע. החוק מיוסד על שני רציונליים מרכזיים – "הטעם הדמוקרטי" ו"טעם הבעלות" – מהם נגזרים צידוקי המשנה של החוק. הרציונל הראשון מבוסס על הזכות לדעת, שבתורה נגזרת מחופש הביטוי, והרציונל השני נובע מהעמדה הנורמטיבית לפיה הציבור הוא בעליו של המידע והרשות מחזיקה בו כנאמן (ראו ביתר פירוט בעע"מ 3300/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע, בפסקה 6 לפסק דיני והאסמכתאות שם (5.9.2012) (להלן: עניין גישה); עע"מ 5089/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' בנק ישראל, בפסקה 10 לפסק דיני (30.5.2018) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל)). אולם, הזכות לקבלת מידע אינה מוחלטת, ובנסיבות מסוימות, המפורטות בסעיפים 9-8 לחוק, היא עשויה לסגת מפני אינטרסים מוגנים אחרים.

הסייגים הרלוונטיים לענייננו מעוגנים כולם בסעיף 9, אשר עניינו בסוגי מידע שהרשות מנועה מלמסור (סעיף 9(א)) ובסוגי מידע שאינה מחויבת למסור (סעיף 9(ב)). הסייג המרכזי עליו ביססה הרשות את החלטתה במקרה דנן, ואשר בית משפט קמא אישר את התקיימותו, מעוגן בסעיף 9(א)(1), שזו לשונו:

מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו

(א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)     מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם.

בעניין 'הארץ' צוין כי סייג יחסי החוץ מיושם ברחבי העולם בעיקר במצבים המצויים בליבת התחום של יחסי החוץ (עע"מ 2975/15 הוצאת עיתון 'הארץ' נ' משרד החוץ, בפסקה 31 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (6.6.2016) (להלן: עניין 'הארץ')). על כן, ראיתי להידרש תחילה לטענת המערערים לפיה התקשרות עם משרדי עורכי דין אינה מצויה בליבה זו. סוגיית הדה-לגיטימציה היא בעלת חשיבות רבה בכל הנוגע למעמדה הבין-לאומי של המדינה, באשר "חוסנה של מדינה נגזר, בין היתר, ממעמדה בקרב אומות העולם, מהלגיטימציה לקיומה ולפעולותיה, ומחוסנה הכלכלי" (בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, בפסקה 1 לפסק דיני (15.4.2015)). ואכן, ישראל נוקטת אמצעים שונים על מנת להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה בהקשר זה. בתוך כך, הוקם כוח-משימה במשרד המשפטים שתפקידו להתמודד עם הליכים משפטיים במישור הבינלאומי (החלטה ב/17 של ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) מיום 20.10.2009, בעניין "הקמת כוח-משימה במשרד המשפטים להתמודדות עם הליכים משפטיים במישור הבינלאומי"). כוח-המשימה, ששולב מאז במחלקה למשפט בינלאומי במשרד המשפטים, פועל כחלק מצוות בין-משרדי שמתכלל ומוביל את "המערכה נגד תופעת הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל" (החלטה ב/30 של ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) מיום 13.10.2015, בעניין "המערכה למאבק בתופעת הדה-לגיטימציה נגד ישראל"). ההתקשרות עם משרדי עורכי הדין הזרים נעשתה במסגרת פעילותו של משרד המשפטים בצוות הבין-משרדי ולצורך קידום מטרות הצוות. על כן, ושלא כטענת המערערים, ברי כי עסקינן במידע הקשור בסוגיה רגישה וייחודית הנמצאת בליבת העיסוק הישראלי ביחסי חוץ.

לשון סעיף 9(א)(1) מלמדת כי על מנת שתקום תחולה לסייג יחסי החוץ, והמידע יוותר חסוי, יש להוכיח כי קיים חשש שהגילוי יפגע ביחסי החוץ של ישראל. נדרש כי החשש יהיה בעל משקל ממשי, בהתחשב בתוחלת הפגיעה הצפויה ביחסי החוץ (עניין 'הארץ', בפסקה 26 לפסק דינה של הש' ד' ברק-ארז)). לא מצאנו פגם בהחלטת הרשות בדבר התקיימותו של הסייג. ההחלטה התקבלה על סמך בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, כמצוות סעיף 10 לחוק (ועל כן איני נדרש לגישות השונות בדבר תחולתו של סעיף זה על סוגי המידע המנויים בסעיף 9(א). בהקשר זה, ראו עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל, בפסקה 11 לפסק דיני (30.5.2018); ועע"מ 615/15 אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא בטחוני, בפסקה 12 לפסק דיני (11.4.2016)). יתר על כן, חשיפת המידע באופן חלקי עונה על דרישת המידתיות העולה מסעיף 11 לחוק. גם לגופו של עניין, ולאחר שעיינתי במידע החסוי ובחוות הדעת המקצועיות, שוכנעתי כי קיים חשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

לאור מסקנתו של בית המשפט כי התקיים סייג יחסי החוץ לא ראה בית המשפט להידרש לשאלת התקיימותם של יתר הסייגים שנטענו.

סעיף 17(ד) מסמיך את בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית ייחודית ביחס להחלטת הרשות, ולהורות על מסירת המידע מקום בו התרשם כי העניין הציבורי בגילוי המידע גובר על הטעמים לדחיית הבקשה (וראו בהרחבה בעניין גישה, בפסקאות 13-12 לפסק הדין). אין לכחד כי התנהלות המדינה בכל הנוגע להתמודדות עם תופעת החרם מעוררת עניין ציבורי, אך סבורני כי החשיפה החלקית של המסמכים הרלוונטיים מאזנת כראוי בין העניין הציבורי במידע לבין הקשיים הטמונים בחשיפתו. על כן, אין הצדקה להתערבות בהחלטת הרשות ובפסק דינו של בית משפט קמא.

ולאחר הדברים האלה, ציין בית המשפט כי הלכה למעשה, הדיון נסב על מספר פרטים שהושחרו בתוך החומר שנמסר למערערים, ובמהלך הדיון עיינו במעמד צד אחד בקטעים המושחרים, אשר מהווים אך חלק קטן מתוך החומר. ניכר על-פניו כי החומר שהושחר עוסק בעיקר בזהות משרדי עורכי הדין ובתנאים המסחריים של ההתקשרות (התעריף). יש בכך כדי להעמיד את הדיון לעיל בפרספקטיבה הראויה, ובהיבט זה טוב היה לערעור משלא הוגש. ברי כי חשיפה של זהות משרדי עורכי הדין וחשיפת שכר הטרחה, עלולה להקשות על ההתקשרות עם אותם משרדים (כמו גם לחשוף סודות מסחריים שלהם) וממילא לפגוע בהתמודדות של מדינת ישראל עם תופעת ה-BDS.

ולבסוף, בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בגובה ההוצאות שהושתו על המערערים בסך 3,000 ₪ ואף הוסיף עליהן 4,000 ₪ נוספים, זאת למרות טענות המערערים כי בפסיקת ההוצאות בית משפט קמא לא התחשב בטעמים הציבורים שבגינם הוגשה העתירה ובעובדה שהגשתה הובילה לחשיפת מידע נוסף.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

עו"ד אורי גנור הגיש עתירה נגד מנדלבליט – טענות לניגוד עניינים

עו"ד אורי גנור הגיש עתירה נגד מנדלבליט – טענות לניגוד עניינים

בית המשפט העליון דחה בימים אלו עתירה שהוגשה על ידי עו"ד אורי גנור נגד היועץ המש ונגד גורמים נוספים במערכת אכיפת החוק.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר כי בית המשפט העליון יורה למשיבים – היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ועו"ד ליאת בן ארי – להודיע האם הופנו כלפיהם או כלפי בני משפחותיהם איומים כלשהם בכל הנוגע לטיפולם בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. עוד נטען כי ככול שהמשיבים אכן מאוימים כאמור, אזי עליהם לחדול מעיסוק בענייניו של ראש הממשלה; ואם לא כן, יש להורות להם להחליט באופן מידי אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, אם לאו. בנוסף, ביקש העותר כי ייקבע מועד לדיון דחוף בעתירתו, וכי יינתן צו ביניים האוסר על המשיבים להמשיך ולטפל בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה עד להכרעה בעתירה דנן.

בית המשפט העליון קבע כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים וכן בהיעדר עילה להתערבות בג"צ.

הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט הגבוה לצדק, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת (ראו: בג"ץ 8681/09 פיינטוך נ' ראש עיריית תל אביב (1.11.2009); בג"ץ 6755/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פסקה 8 (18.9.2017)). העותר צירף לעתירתו מכתב אשר נשלח על ידו אל המשיבים אך אתמול בשעות הצהריים, בו הוא מתריע בפניהם על כוונתו לנקוט בהליכים משפטיים למחרת היום, אם לא תיענינה דרישותיו. העתירה דנן הוגשה בטרם חלפו 24 שעות משליחתו של מכתב זה ומבלי שניתנה למשיבים הזדמנות להשיב לפניית העותר. הנה כי כן, העותר לא מיצה הליכים כדין בטרם הגשת העתירה לבית משפט זה, ומשכך, דין עתירתו לדחייה.

בנוסף, יש לדחות את העתירה על הסף אף בשל היעדר עילה, שכן העתירה  אינה מגלה מהי העילה להתערבות בג"צ ואף אינה פורשת את התשתית המשפטית עליה מבוססות טענות העותר.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחתה על הסף, וממילא נדחו אף הבקשות לקביעת מועד דיון דחוף ולמתן צו ביניים.

בית המשפט העליון קבע שהעותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.