פורסם ב

נדחה ערעור המקור איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו

איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו- העליון דחה ערעור המקור

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.4.2019 בע"ח 2471-04-19 (השופט א' סטולר – סג"נ), בגדרה נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון, לפיה נדחתה בקשת המבקשים להסיר את צו איסור הפרסום החל על חלק מן החומרים הקשורים לפרשת הרפז.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

תחילתה של פרשת הרפז בשנת 2010, אז נחשף בתקשורת מסמך ובו תכנית לבניית תדמית חיובית למועמד לכהונה כרמטכ"ל, האלוף (מיל') יואב גלנט, תוך פגיעה בשמו הטוב של הרמטכ"ל שכיהן בעת ההיא, רב-אלוף (מיל') גבי אשכנזי (להלן: אשכנזי). על גבי המסמך הוטבע סמליל (לוגו) משרדו של היועץ האסטרטגי והפרסומאי, אייל ארד. לאחר שנחשף המסמך, הגיש ארד תלונה במשטרה על זיוף, וטען כי אין לו קשר למסמך. לימים התברר, בעקבות חקירה במשטרה, כי המסמך זויף על-ידי סגן-אלוף (מיל') בועז הרפז (להלן: הרפז). הפרשה עוררה הד ציבורי וסיקור תקשורתי נרחב, ובמקביל, נחקרה על-ידי הרשויות השונות – מבקר המדינה, שפרסם ביום 6.1.2013 דוח שעסק בפרשה; המשטרה הצבאית; ומשטרת ישראל, שבדקה את היבטיה הפליליים של הפרשה. במסגרת החקירה הפלילית, נפתחו תיקי חקירה נגד המעורבים בפרשה, וביניהם כמה מן המשיבים לבקשה דנא: אשכנזי, אל"מ (מיל') ארז וינר (להלן: וינר), ששימש כעוזרו של אשכנזי, והיועץ המשפטי לממשלה, האלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט (להלן: מנדלבליט), ששימש באותם ימים כפרקליט הצבאי הראשי. בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודה וינשטיין, מיום 21.5.2015, נסגר תיק החקירה נגד מנדלבליט מחוסר אשמה. בהחלטה נוספת של היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2016, נסגרו גם תיקיהם של המעורבים האחרים בפרשה, זולת הרפז, אשר הועמד לדין, ולימים הורשע בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף.

כחלק מבדיקת מבקר המדינה והחקירה הפלילית, נתפסו, תומללו ונותחו מספר רב של שיחות טלפון והקלטות נפח אשר הוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. השיחות הוקלטו בעקבות פקודה שנתן קודמו של אשכנזי בתפקיד, רב-אלוף (מיל') דן חלוץ, ולפיה הוקלטו שיחות הטלפון, ובוצעו הקלטות נפח בלשכת הרמטכ"ל, כברירת מחדל, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מאז החלו הרשויות לחקור בפרשה, הוצאו מספר צווי איסור פרסום ביחס לחומרי החקירה, לרבות השיחות שהוקלטו. כך למשל, בפסק הדין בבג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (28.6.2012) (להלן: בג"ץ וינר), התקבלה בקשה מטעם מבקר המדינה, לאסור על פרסומם של החומרים ששימשו את המבקר בבדיקתו, והועברו למבוקרים לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דוח המבקר. כמו כן הוצאו צווי איסור פרסום נוספים בערכאות שונות, לבקשתן של המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל, מכוח סעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהמשך, ביום 21.6.2015, פנה אשכנזי לבית משפט השלום בראשון לציון, מכוח סעיפים 70(ד) ו-70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, בבקשה לאסור על פרסום כלל השיחות שלהן הוא צד, בשל פגיעה בפרטיותו. בהחלטה מיום 24.6.2015 נעתר בית המשפט לבקשתו, והוציא צו איסור פרסום גורף ביחס לכלל השיחות.

בשנים שחלפו, הוגשו, והתקבלו, מספר בקשות לצמצום צו איסור הפרסום הגורף. בתוך כך, הותרו לפרסום 14 שיחות, שחשיפתם נתבקשה בשנת 2014 על-ידי עיתון 'הארץ'. בהמשך, ביום 31.5.2015, התקבלה בקשה שהוגשה מטעם מדינת ישראל, ביחס ל-3 שיחות הקשורות להחלטה לגנוז את תיק החקירה בעניינו של מנדלבליט. כמו כן, נעתר בית המשפט לבקשה נוספת שהוגשה מטעם המדינה, בתחילת שנת 2016, ועניינה בהתרת פרסומן של שיחות שצוטטו או אוזכרו בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את תיקי החקירה בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. בקשת רשות הערעור שלפנינו, עוסקת בבקשה נוספת לצמצום צו איסור הפרסום, שהוגשה ביום 27.2.2019 על-ידי המבקשים, העיתונאי ברוך קרא, ומערכת תכנית התחקירים 'המקור' (להלן ביחד: המקור). תחילה ביקשו 'המקור' להסיר את צו איסור הפרסום הגורף, ובהמשך גידרו את בקשתם להתרת פרסום תמלילים של 16 שיחות, שאותם ביקשו לשלב במסגרת כתבה העוסקת בהתנהלות לשכתו של אשכנזי, בחמשת הימים הסמוכים לחשיפת מסמך הרפז. במרוצת ההליך התברר, כי 4 מן השיחות המבוקשות כבר פורסמו בהתאם להחלטות קודמות, ועל כן נתחמה הבקשה ל-12 השיחות הנותרות. 'המקור' ביקשו לשדר את הכתבה האמורה לפני מועד הבחירות לכנסת ה-21, והסבירו כי העניין הציבורי בכתבה ובשיחות התעצם, משהודיע אשכנזי על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת.

הבקשה לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה בהחלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 31.3.2019. בהתאם להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שקל בית המשפט את זכות הציבור לדעת מזה, ואת פרטיותם של המשוחחים מזה. צוין, כי ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל נועדו לצרכים ביטחוניים-מבצעיים, ונתפסו לצורכי חקירה, שבסופה הוחלט שלא להעמיד את מרבית המעורבים לדין. בית המשפט הוסיף, כי ההאזנה לשיחות במסגרת הליכי החקירה, גרמה לפגיעה משמעותית בפרטיותם של המעורבים. כמו כן, עמד בית המשפט על הצורך בשמירת מעטה סודיות על המתרחש בלשכת הרמטכ"ל, תוך אפשרות לקיום שיח חופשי בלשכות ביטחוניות בפרט, ולשכות ממלכתיות בכלל. נוכח האמור, קבע בית המשפט, כי "ללא קשר לתוכנן של 16 השיחות שלצורך פרסומן צמצמו המבקשים את בקשתם, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולקבוע כי פרסום איזה מהשיחות המוקלטות (שמע ותמליל) שנתפסו במהלך בדיקת המבקר ובמהלך חקירת הפרשה, עלול לפגוע פגיעה חמורה בפרטיותם של הצדדים לשיחות ושל אלו המוזכרים בהן, ומשכך צו איסור הפרסום יעמוד בעינו, ללא מגבלת זמן". מעבר לכך קבע בית המשפט, לאחר עיון בתמלילי השיחות, כי פרסומן של השיחות יפגע 'פגיעה של ממש' בפרטיותם של המשוחחים, וגם מטעם זה יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובהחלטה מיום 7.4.2019 נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי חרף הסכמתו עם התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום, "היה מקום להידרש במסגרת ההחלטה, לדיון פרטני בשיחות נושאות הבקשה דנן", ומשכך, בחן באופן פרטני את השיחות שפרסומן נתבקש. תחילה קבע בית המשפט, כי חלק מהשיחות חוסה תחת צו איסור הפרסום שניתן בפסק הדין בבג"ץ וינר, שכן מדובר בשיחות אשר נכללו בחומר החקירה ששימש את מבקר המדינה (להרחבה על אודות תנאיו של אותו צו איסור פרסום ראו בג"ץ וינר, בפסקה 12). עוד קבע בית המשפט, כי שיחה מסוימת שקיימו אשכנזי ומנדלבליט, מוגנת בחיסיון עו"ד-לקוח בשל אופי היחסים בין הרמטכ"ל, לבין הפרקליט הצבאי הראשי, וגם מן הטעם הזה אין להתיר את פרסומה. לאחר מכן, עמד בית המשפט על הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, העוסקת באיזון הנדרש בין העניין הציבורי בפרסום, לבין שמירה על ערכים מתחרים, ביניהם "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" של המעורבים. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי לא יהיה בפרסום השיחות כדי להביא לציבור תועלת בידיעתן, שכן החלקים הרלבנטיים מתוכן כבר פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה. מצד שני קבע בית המשפט, כי פרסום השיחות יפגע פגיעה חמורה בפרטיותם של אשכנזי, וינר, והמשוחחים האחרים. לפיכך נקבע, כי אין הצדקה לפרסם את השיחות, ובהתאם נדחה הערעור, וצו איסור הפרסום נותר בתוקפו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו שבה לטענת 'המקור', בקשתם עונה על אמות המידה שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה), לעניין מתן רשות ערעור, וזאת לאור חשיבותה הציבורית של פרשת הרפז. זאת ועוד נטען, כי החלטות בתי המשפט דלמטה מעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות רוחבית, ובפרט מלינים 'המקור' על כך שבקשתם לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה ללא קשר לתוכן השיחות.

לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט המחוזי ערך איזון שגוי בין הפגיעה הנטענת בפרטיות המשוחחים, לבין חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת על אודות השיחות. לטענת 'המקור', נוכח חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, יש ליתן פרשנות מצמצמת לחריגים המנויים בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. מכאן, שכדי להחיל את החריג שעניינו פגיעה בפרטיות, "יש להראות שהפגיעה החמורה בפרטיות היא משמעותית עד מאוד" (ההדגשה במקור – נ' ס'). בהקשר זה נטען, כי הערכאות דלמטה לא בחנו את השיחות מושא הבקשה באופן פרטני, ולמעט אמירות כלליות ולקוניות, לא הובהר מדוע פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים. לעמדת 'המקור', השיחות המבוקשות עוסקות בעניינים מקצועיים גרידא, ואינן קרובות לרף הנדרש לשם הוכחת פגיעה בפרטיות, בהקשר של איסור פרסום. אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות טוענים 'המקור', כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו, כי משפורסמו חלקים מן השיחות בדוחות הציבוריים, מוצה העניין הציבורי שבפרסום. לשיטתם, אין לקבל גישה שלפיה "דוח של מבקר המדינה או של היועץ המשפטי לממשלה סותם את הגולל א-פריורית על פרסומים נוספים באותו עניין בשל היעדר עניין ציבורי". כמו כן נטען, כי לפרסומן של השיחות נודעת חשיבות ציבורית עליונה, נוכח מיהות המשוחחים – אישי ציבור בדרגים הגבוהים ביותר, שחלקם מכהנים בתפקידים ציבוריים בכירים גם היום; ונוכח נושא השיחות – פרשת הרפז, אשר נושאת חשיבות ציבורית רבה כשלעצמה. 'המקור' הדגישו, כי לפרסום החומרים בעת הזאת משמעות רבה, נוכח כניסת אשכנזי לזירה הפוליטית. מעבר לאמור טענו 'המקור', כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, כי חלק מן השיחות חוסות תחת צו איסור הפרסום שהוּצא בבג"ץ וינר. לדבריהם, אותו צו ניתן על מנת להגן על טוהר הליך הביקורת של מבקר המדינה ותקינותו, ותחולתו מוגבלת לחומרים ששימשו את המבקר לשם כך. עוד נטען, כי גם הנימוק בדבר חיסיון עו"ד-לקוח, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי מונע פרסום שיחות שקיימו אשכנזי ומנדלבליט – שגוי, שכן התנאים להכרה בחיסיון שכזה אינם מתקיימים בנדון דידן.

בתגובה מטעם אשכנזי (שאליה הצטרף וינר), נטען כי הבקשה אינה מצדיקה רשות ערעור, שכן בניגוד לטענת 'המקור' – אין בהחלטות בתי המשפט דלמטה משום שינוי מההלכה הקיימת, אלא ישום של עקרונות מוכרים. דחיית בקשת 'המקור' בבית משפט השלום, ודחיית ערעורם בבית המשפט המחוזי, נעשו לאחר בחינה פרטנית של השיחות האמורות על-ידי שתי ערכאות, ומשעה שהבקשה דנן לא מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית – אין הצדקה לבירור ב'גלגול שלישי'. לחלופין נטען, כי אם תינתן רשות לערער – יש לדחות את הערעור לגופו. לדבריו של אשכנזי, ברי כי פרסום תמלילי השיחות יפגע בפרטיותו, ובפרטיותם של צדדים נוספים, וזאת על-פי הוראות שונות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות): סעיף 2(2) – האזנת סתר אסורה; סעיף 2(5) – העתקת תוכן כתב שלא נועד לפרסום, ללא הסכמה; וסעיף 2(9) – שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם, שלא למטרה שלשמה נמסרה. אשכנזי הסביר, כי ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים-מבצעיים, ולאחר מכן הואזנו ותומללו לשם הכנת דוח מבקר המדינה וקיום החקירה הפלילית. פרסום ההקלטות בתקשורת, יחרוג מהמטרות שלשמן נאספו ונתפסו. הדלפת תמלילי השיחות לגורמי תקשורת, כך נטען, אינה מקימה לציבור זכות לדעת את תוכנן. בהקשר זה הודגש, כי העובדה שאשכנזי היה נתון להאזנה רציפה, במשך שנים, היא חסרת תקדים, וגרמה לחדירה חמורה לפרטיותו. עוד צוין, כי גורמים רבים לקחו חלק ב'מפעל ההאזנה', וביניהם חיילים, שוטרים, פרקליטים – אולם על אף חשיפתם לחומרים הרגישים, לא בוצעה החתמה על טפסי סודיות, לא סומנו עותקים של התמלילים, או כיוצא באלה צעדים שמטרתם למנוע את חשיפתם שלא לצורך. מעבר לכך נטען, כי פרסום השיחות יפגע באינטרסים נוספים, שעיקרם בצורך לשמור על סודיות השיחות בלשכת הרמטכ"ל, ולאפשר לבעלי תפקידים ציבוריים לנהל שיח פרטי, פתוח ולגיטימי, מבלי חשש לפרסום דבריהם ברבים. נוכח האמור טוען אשכנזי, כי בנסיבותיו החריגות של העניין, מעצם חשיפת שיחותיו, תיגרם פגיעה אנושה בפרטיותו, ויש לאסור על פרסום כל שיחה נוספת מתוך מאגר השיחות שהוקלטו בלשכתו.

אשכנזי הוסיף וטען, כי בחינה פרטנית של השיחות המבוקשות מוליכה לאותה מסקנה. אותן שיחות כוללות התייעצויות פנימיות שלו עם עוזריו ויועציו; שיחות פרטיות על אלופים במטה הכללי של צה"ל; רכילות על גורמים שונים. בהקשר זה נטען, כי בעוד שפרסום שיחות אלו, לאור תוכנן, יפגע בפרטיות המשוחחים, העניין הציבורי שבפרסומן הריהו מוגבל. לעניין זה סבור אשכנזי, כי משפורסמו דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה – מומשה ומוצתה זכות הציבור לדעת. יתרה מכך, 'המקור' לא הצביעו על מידע קונקרטי שנכלל בשיחות המבוקשות, שלא פורסם בדוחות הציבוריים, ויש בו כדי להוסיף לעניין הציבורי. בחינה פרטנית של אותן שיחות, כך נטען, "מעלה בבירור כי לשיחות אלה אין כל תרומה ממשית לאינטרס הציבורי ולזכות הציבור לדעת". בהמשך טען אשכנזי, כי פרסום השיחות אסור גם מכוח צווי איסור פרסום קבועים וסופיים שהוציא בית משפט זה, במסגרת בג"ץ וינר, ובג"ץ 921/13 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.10.2013). בשולי הדברים טען אשכנזי, כי ההקלטות מלשכתו מקורן בהאזנת סתר אסורה, שכן לא ידע על כך שמתבצעת הקלטה מלאה ורציפה, הכוללת גם הקלטת נפח.

בתגובה מטעם המדינה נטען, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה ואין מקום ליתן לגביה רשות ערעור. מכל מקום, נטען כי החלטות הערכאות דלמטה נכונות לגופן, ואין הצדקה להתערב בהן. לטענת המדינה, בנסיבות הייחודיות של העניין, "הפגיעה החמורה בפרטיות נובעת לא רק מתוכן השיחות, אלא גם או בעיקר מכך ששיחותיהם של המשיבים, ובייחוד המשיבים 2 ו-6 [אשכנזי ווינר – נ' ס'], הוקלטו למטרות אחרות לחלוטין, וכי המשיבים מעולם לא שיערו כי הקלטות אלו תתפרסמנה". עצם פרסום השיחות למטרה החורגת מהמטרה המקורית שלשמה הוקלטו השיחות – צרכים צבאיים-ביטחוניים – יפגע פגיעה חמורה בפרטיות המשוחחים. המדינה הזכירה, כי תיק החקירה שנפתח על רקע החשד הפלילי בעניינו של אשכנזי, ובגדרו בוצע מהלך החקירה החודרני, נגנז בעילה של העדר אשמה. על כל פנים, טוענת המדינה, הפגיעה בפרטיות נובעת גם מתוכן השיחות, המאופיינות כשיח בין עמיתים, בעל אופי פתוח, לא פורמלי, וזאת להבדיל מישיבות עבודה מקצועיות. הגנה על האפשרות לקיים שיחות שכאלו משרתת את האינטרס הציבורי שבשימור שיח חופשי בצבא ובארגוני ביטחון אחרים. עוד לעניין הפגיעה בפרטיות, ציטטה המדינה מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2013: "לא יהיה זה מיותר לציין, כי במהלך קריאת התמלילים והקשבה לחלק מהשיחות, נמצאנו לא אחת חווים גם תחושת אי נוחות רבה מעצם ההקשבה והחדירה לפרטיות של הדוברים". אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות, הבהירה המדינה כי לעמדתה, ככלל, אין בדוחות ציבוריים כשלעצמם, כדי למצות את העניין הציבורי שבפרסום מסוים הקשור לאותם דוחות. יחד עם זאת, פשיטא שבמסגרת בחינת העניין הציבורי בפרסום, על בית המשפט להביא בחשבון את הנתונים שכבר פורסמו, לרבות מידע שהובא במסגרת דוחות ציבוריים. בנדון דידן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא נמצא בשיחות המבוקשות מידע חדש המוסיף על המידע שכבר מצוי בידי הציבור בקשר לפרשת הרפז. אשר לטענות בדבר ההשפעה של בג"ץ וינר, וקיומו של חיסיון עו"ד-לקוח ביחס לחלק מן השיחות, ציינה המדינה כי הקביעות באשר לנושאים אלו ניתנו מעבר לצורך, והטענות שהעלו ה'מקור' בהקשרים אלו אינן נדרשות להכרעה.

דיון בבקשה התקיים בבית המשפט העליון ביום 19.12.2019. במהלכו, שב ב"כ 'המקור' על הטענה, כי הבקשה מצדיקה רשות ערעור נוכח הקביעה התקדימית, לפיה במצבים שבהם הושג מידע באקט חודרני, ומבוקש לאסור על פרסום המידע מכוח הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ניתן לבסס פגיעה בפרטיות גם מבלי להידרש לתוכן המידע. עוד נטען, כי הבקשה מתייחסת לשיחות מסוימות שאין בהן מידע פרטי, ולפיכך לא תיגרם פגיעה בפרטיותם של המשוחחים. כמו כן נטען, כי בבקשות כגון דא הנטל הוא על מבקש איסור הפרסום, להוכיח שנפגעה פרטיותו, ואילו בתי המשפט דלמטה הפכו את היוצרות בכך שהטילו את הנטל על 'המקור', להסביר מהו העניין הציבורי בפרסום השיחות. מכל מקום, טען ב"כ המבקש, גלום בשיחות המבוקשות עניין ציבורי רב. לדבריו, פרשת הרפז עודנה מעוררת סימני שאלה, בין היתר בכל הנוגע להתנהלותם של אשכנזי ומנדלבליט. בהקשר זה הודגש, כי אין להסתפק במידע שפורסם במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה, ולתת למוסדות הציבור 'מונופול' על העניין הציבורי.

ב"כ המדינה השיב, כי פרשת הרפז 'נטחנה עד דק', רבות דובר על אודותיה, ובשלב זה, כל המידע הדרוש לציבור על מנת לגבש דעה מושכלת בנוגע לפרשה – כבר ראה אור. אשר לפגיעה בפרטיות צוין, כי בשים לב להיקף השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולחשש מפני הדלפות נוספות, לא די בבחינה פרטנית של 12 השיחות המבוקשות, אלא יש לבחון את הדברים במבט צופה פני עתיד. כמו כן הדגיש ב"כ המדינה, כי הפגיעה בפרטיותו של אשכנזי, ופרטיותם של יתר המשוחחים, הוצדקה מלכתחילה על מנת למלא צרכים ביטחוניים-מבצעיים, ולאחר מכן לצרכי החקירה הפלילית, אולם אין בכך כדי לאפשר שימוש בשיחות לכל מטרה שהיא.

באת-כוחו של אשכנזי טענה, כי בכל ההזדמנויות שניתנו ל'מקור' – הן בערכאות דלמטה, הן בבקשת רשות הערעור, הן במהלך הדיון לפנינו – הם לא הסבירו מה נתחדש בשיחות המבוקשות, ובמה יועיל פרסומן לשיח הציבורי על אודות פרשת הרפז. כמו כן צוין, כי לאחר שגורמי החקירה הפכו כל אבן, והאזינו לשיחות רבות שהוקלטו בלשכתו של אשכנזי, נסגרה החקירה הפלילית בעניינו בעילה של העדר אשמה. בהקשר זה, הזכירה באת-כוחו של אשכנזי את עמדת המדינה כפי שהושמעה על-ידי ב"כ המדינה בדיון שהתקיים בבית משפט השלום: "הצו שהוצא כאן נוגע לכל השיחות המוקלטות, התחיל בחמש מאות אלף, נופו שלוחות לא רלוונטיות, והקשיבו בפועל למאה אלף שיחות, באמצעות 25 משקלטים במשך 6 חודשים. אם אני דנה בזה תאורטית ואני הולכת עם הידע שיש לי היום במנהרת הזמן אחורה, לשלב שבו פתחנו בחקירה […], היום אני יודעת על הראיות מה שלא ידעתי אז, שכלל לא היתה הצדקה בדיעבד להקשיב לשיחות הללו" (עמוד 118 לקובץ נספחי בקשת רשות הערעור; ההדגשה במקור – נ' ס').

פגיעה חמורה בפרטיות?

לפי קביעת בית המשפט העליון, הרי שהשיחות שפרסומן התבקש, הן חלק ממאגר עצום הכולל מאות אלפי שיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים פנימיים, בעקבות פקודה שניתנה לפני כניסתו של אשכנזי לתפקיד. ההקלטות הללו שימשו לאחר מכן את מבקר המדינה במסגרת בדיקתו, ואת גורמי החקירה אשר בחנו את היבטיה הפליליים של הפרשה. בתוך כך, האזינו גורמי החקירה במשטרה לרבבות שיחות, הסתייעו לשם כך בחיילות מחיל המודיעין, ולמדו: "שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף" (לאה גולדברג, סליחות). מדובר בפעולת חקירה חריגה שבחריגות – האזנה רציפה ומתמשכת, לשיחות עבודה ושיחות פרטיות כאחד, הכרוכה בחדירה אל נבכי שגרת יומו של אשכנזי, וסיפקה הצצה יחודית אל רזי פעילות לשכת הרמטכ"ל. בהמשך, תומללו מאות שיחות אשר סווגו כרלבנטיות לעניין פרשת הרפז, וחלקן פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה. מקצת מתמלילי השיחות שלא פורסמו, הודלפו לידי 'המקור', אשר מבקשים להשתמש בהן למטרת שידור הכתבה האמורה.

סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות מורנו, כי "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" – הריהו פגיעה בפרטיות. העניין שלפנינו נופל בגדרי הגדרה זו. משפורסם דוח מבקר המדינה, והתקבלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה – מומשה המטרה שלשמה בוצעה ההאזנה. במצב דברים זה, בהתאם להוראת הסעיף הנ"ל, כל פרסום של שיחות נוספות מהמאגר, או שימוש בהן שלא לצורך שבגינו הוקלטו – יהיה בו משום פגיעה בפרטיותם של המשוחחים, וזאת ללא קשר לתוכן השיחות. אולם בכך לא תמה מלאכתנו, שכן הקביעה כי נפגעה פרטיותו של מאן דהוא, היא כשלעצמה אינה מספיקה; עלינו להידרש לתוכן השיחות. רק כך ניתן יהיה לקבוע אם הפגיעה בפרטיות היא חמורה, כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולהעריך את עוצמת הפגיעה, על מנת לאזנהּ אל מול מידת העניין הציבורי בפרסום.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בתמלילי השיחות הנדונות, בא הוא לכלל מסקנה כי פרסומן יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו של אשכנזי, ובפרטיותם של המשוחחים הנוספים. מטבע הדברים, לא צוטטו בהחלטה מקטעי השיחות המבוקשות; אחרת – תסוכל מטרת צו איסור הפרסום. אך נאמרבתמצית:כי השיחות מלמדות על הרגלי עבודה של אשכנזי; יש בהן פרטי רכילות על צדדים שלישיים; התייעצויות פנימיות של אשכנזי עם יועציו, חלקן בנושאים שאינם נוגעים לפרשת הרפז; שיחות אישיות הנוגעות לדילמות פרטיות של המעורבים. מעבר לכל אלה, השיחות מאופיינות בנימה חופשית ולא רשמית. שיח פרטי בין עמיתים לעבודה, בין מפקד ליועציו ופקודיו. פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים, כמו גם באינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח בלשכות בכירים בכלל, ובלשכות ביטחוניות בפרט. לצרכי הניהול השוטף של הצבא, נדרש הרמטכ"ל לקיים שיחות והתייעצויות פרטיות. הידיעה על כך שיש 'אוזניים לכותל', המקשיבות לכלל השיחות היוצאות והנכנסות אל קווי הטלפון של הרמטכ"ל, כמו גם הקלטה רציפה של המתרחש בתוך כותלי הלשכה, לצד חשש מפני שהחומרים יודלפו לצדדים שלישיים ויפורסמו לרשות הרבים – עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי; וזאת ידע כל אדם המצוי תחת מעקב. הרמטכ"ל יחויב לשקול כל תג ותג, לחשוב על השפעות הרוחב של אמירותיו, גם כאשר מדובר בשיחות שגרתיות בענייני דיומא, עם יועציו הקרובים ביותר. תהא זו מגבלה קשה שעלולה לפגוע בתפקודו, וכפועל יוצא מכך, בתפקוד הצבא כולו. הדעת נותנת, כי למען ניהול תקין של הצבא (ושל רשויות ציבור וארגוני ביטחון אחרים), עלינו לשמר מתחם שבו ניתן לדבר בחופשיות, בפרטיות, מבלי שתאפיל על המשוחחים עננה מתמדת בדמות חשש מפני פרסום אמירותיהם. אמנם מדובר בשיחות פרטיות-מקצועיות, ולא בשיחות פרטיות בנושאים אישיים, ויש בכך כדי להפחית קמעא מעוצמת הפגיעה, אך עובדה זו אינה משנה את המסקנה העקרונית בנוגע לפגיעה בפרטיות.

על יסוד האמור, התגבש לפי החלטת בית המשפט העליון התנאי הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – פרסום השיחות יביא לפגיעה חמורה בפרטיות, אשר יש בה כדי להצדיק את הותרת צו איסור הפרסום על כנו.

לעניין העניין הציבורי בפרסום השיחות, מן העבר השני, ניצבים גם כן ערכים כבדי משקל כשלעצמם: חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת – כולם ערכים ראשונים במעלה. יתכנו מצבים שבהם על אף פגיעה בפרטיות, העניין הציבורי שבפרסום מסוים יצדיק את הפרסום. אולם חשוב לדייק מהו אותו 'עניין ציבורי': "פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים', אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו" (עניין חברת החדשות, פסקה 38). עינינו הרואות, בכל הנוגע לעניין ציבורי – לא לילך רכיל אנו מבקשים, אלא לחשוף מידע שבידיעתו תועלת של ממש לציבור. כפי שיפורט להלן, סבורני כי העניין הציבורי הגלום ב-12 השיחות המבוקשות – אינו עונה על הגדרה זו, ואינו מצדיק את פרסום השיחות.

'המקור' משליכים יהבם על העניין הציבורי שבפרשת הרפז בכללותה. על כך אין חולק – העניין הציבורי בפרשת הרפז רב. מדובר בפרשה מורכבת, אשר עסקה בממשק שבין בכירי צה"ל בדרגים הגבוהים ביותר, לבין הדרג המדיני הבכיר. הפרשה עוררה קשת רחבה של שאלות – אתיות, ציבוריות ופליליות – ולא לחינם הולידה בדיקה נרחבת של מבקר המדינה, וחקירה פלילית של המעורבים. אינטרס ציבורי חשוב הוא, כי פרשות מעין אלו יבדקו ויחקרו עד תום, וכי פרטים מתוכן יפורסמו ברבים, לצורך ביקורת על רשויות הציבור, ובמטרה שהציבור יוכל לגבש דעה מושכלת על התנהלות אישי הציבור. אלא שענייננו אינו באומדן העניין הציבורי שבפרשת הרפז, כי אם באיתור 'תוספת העניין', התועלת השולית שיביא עמו פרסום 12 השיחות הנדונות. בנסיבות אלו, הוטל על 'המקור' להראות מה יתנו ומה יוסיפו השיחות המסוימות על המידע שכבר פורסם בנוגע לפרשה.

פרשת הרפז מעסיקה את השיח הציבורי מזה עשור. כפי שטענו 'המקור' בבקשתם, הפרשה זכתה "לסיקור ועיסוק נרחב, כמעט חסר-תקדים" (פסקה 19 לבקשת רשות הערעור). העיסוק בנושא לא הסתכם בסיקור תקשורתי. הפרשה עברה תחת שבט הביקורת של מבקר המדינה, ודרישה וחקירה של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוציאו דוחות מפורטים שפורסמו לעיני הציבור. אמת נכון הדבר, דוחות ציבוריים – כגון דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה – אינם ממצים, כשלעצמם, את העניין הציבורי בנושא שבו הם עוסקים. יש להותיר פתח לביקורת ציבורית ותקשורתית החורגת אל מעבר לאמור באותם דוחות, ואין מקום לשלול, א-פריורית, את קיומו של מידע נוסף רלבנטי, מחדש וראוי לפרסום. יחד עם זאת, בבחינת עניין ציבורי בפרסום מסוים, לא ניתן להתעלם ממידע שכבר פורסם בקשר לנושא הנדון, בין אם בתקשורת, בין אם במסגרת דוחות ציבוריים שונים. ההיקף הנרחב של המידע שכבר פורסם על אודות פרשת הרפז, מחדד את הנטל המוטל על 'המקור', להסביר מה הייחוד שבשיחות המבוקשות, כיצד יתרום פרסומן לשיח הציבורי. כזאת לא נעשה בענייננו; לא בבקשת רשות הערעור, גם לא בדיון לפנינו. אדרבה, עיון בתמלילי השיחות, וביתר המידע שהובא לעיוננו, מלמד שלא 'כצעקתה'; רב הגלוי על הנסתר. התועלת השולית שתצמח מפרסום השיחות המבוקשות היא זניחה ביחס למידע הרב שכבר פורסם, ואינה מצדיקה את הפגיעה בפרטיות שבצמצומו של צו איסור הפרסום.

'המקור' באו בשם עקרונות יסודיים וחשובים במשפטנו: קידום שיח ציבורי ביקורתי ומימוש זכות הציבור לדעת, לצד חשש מהגבלות לא מידתיות על חופש העיתונות, אשר יצננו את פעילותם של גופי התקשורת. לעיתונות החוקרת תפקיד מרכזי בחברה דמוקרטית, ועלינו להיזהר מלכבול את ידיה, לנטרל את אופייה הביקורתי. אכן, "חופש העיתונות מגלם בתוכו לא רק את זכותו של העיתונאי, אלא גם את זכותו של כל פרט ופרט בחברה ליהנות מפירותיה של עבודת העיתונות ואת אינטרס הציבור בעצם קיומה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014)). בל נשכח שחשיפה עיתונאית היא שהביאה את פרשת הרפז לידיעת הציבור – וטוב שכך. אולם אין בהותרת צו איסור הפרסום על כנו משום פגיעה בחופש העיתונות, או בזכות הציבור לדעת, אלא מידה טובה של מתינות, ושמירה על מעמדה הנעלה של הזכות לפרטיות. הציבור סקרן, כָּמֵהַּ למידע, לבטח כשבאישי ציבור בכירים עסקינן. אל לבית המשפט להתפתות ולהרוות את צמאונם של הסקרנים, לפרסם חומרים רגישים מכל הבא ליד. שומה על בית המשפט לקיים איזון אמיתי ושקול, לתת את הדעת על פגיעה אפשרית בפרטיות, או באינטרסים אחרים, מול העניין הציבורי שבפרסום החומר המבוקש. בנדון דידן, איזון בין הערכים המתחרים הביאני לכלל מסקנה, כי אין הצדקה לצמצם את צו איסור הפרסום על השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולפרסם את השיחות שביקשו 'המקור'.

ודוק: אין באמור לעיל כדי ליתן 'חסינות' מוחלטת לבעלי תפקידים ציבוריים מפני דיון ציבורי בעניינם; לא על דרך הכלל, ולא בעניין הפרטני של פרשת הרפז. בנסיבות מתאימות, מוצדק וראוי יהיה לפרסם חומרים, גם אם הושגו באמצעות מקורות רגישים, גם כשמדובר באישי ציבור בכירים. אשר למאגר השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, במבט צופה פני עתיד – ככל שיוגשו בקשות נוספות להסרת צו איסור הפרסום הגורף או לצמצומו, תיבחן כל בקשה לגופה, בהתאם לנסיבותיה. מכל מקום, בהתחשב בנסיבות הייחודיות שבהן הוקלטו השיחות, אם אכן יוגשו בקשות שכאלה, יִדָּרשו המבקשים להצביע על טעמים חזקים אשר יצדיקו סטייה מן האיזון שנקבע עד כה.

על יסוד האמור, הוחלט כי פרשת הרפז חשובה, אך זכות הציבור לדעת מומשה בה; וכאן בשולי הפרשה, ההגנה על הפרטיות במה שנוגע לתריסר שיחות הטלפון הנדונות, גוברת על זכות הציבור לדעת את תוכנן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

פורסם ב

אזרח הגיש נגדו קובלנה פלילית והוא לא יקבל סניגור ציבורי

נועם קוריס

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת הרשמת ש' עבדיאן בבש"פ 8229/19 מיום 19.12.2019, אשר דחתה השגה על החלטת מזכירות בית המשפט שלא לקבל למרשם הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' ברלינר) בעק"נ 44657-10-19 מיום 5.11.2019.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

ביום 5.11.2019 מחק בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המערער על החלטת בית משפט השלום (השופטת ת' שחם קינן, ק"פ 31311-05-19) במסגרתה נדחתה בקשת המערער למנות לו סנגור מהסניגוריה הציבורית. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו בכך שלא ניתן להגיש ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי.

המערער ביקש לנקוט בהליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי, אך מזכירות בית משפט זה סירבה לקבל את ההליך למרשם. המערער הגיש השגה על החלטת המזכירות, אשר נדחתה על ידי הרשמת ביום 19.12.2019. נקבע כי לא נפלה טעות בהחלטת המזכירות, שכן משלא ניתן לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי, קל וחומר שלא ניתן להגיש הליך ערעורי על החלטה שמחקה ערעור על החלטת ביניים מעין זו.

בערעור שהוגש לעליון, המערער טען כי יש לאפשר לו להגיש את ההליך המבוקש, ולדון בבקשתו לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית. המערער הפנה להחלטות של בית משפט העליון אשר לשיטתו מבססות את זכותו להגיש את הערעור, ביניהן החלטה מיום 9.7.2019 בע"פ 3798/19 במסגרתה הורה בית המשפט בעניין מינוי סניגור פרטי במימון המדינה למערערת שם על החזרת הדיון לערכאה הדיונית.

בית המשפט העליון קבע כי דין הערעור להידחות. נקבע שלא נפל כל פגם בהחלטת הרשמת אשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כאמור בהחלטת הרשמת ובהחלטת בית המשפט המחוזי, החלטה בעניין בקשה למינוי סנגור מהסניגוריה הציבורית היא החלטת ביניים בהליך פלילי אשר ניתן לערער עליה רק במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (ע"פ 3269/19 פלוני נ' הסניגוריה הציבורית (4.6.2019); ע"פ 6907/19 שם טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.11.2019)). מכאן שגם לא היה מקום לקבל את ההליך לרישום, והחלטת מזכירות בית המשפט בעניין זה ניתנה בדין (ראו: בש"פ 7884/19 שם טוב נ' מדינת ישראל (28.11.2019)). כמו כן, אין לשעות לטענת המערער באשר להחלטה בע"פ 3798/19 בה לכאורה ניתנה זכות ערעור, שכן באותו מקרה בית המשפט לא דן בערעור לגופו של עניין והחזיר את התיק לערכאה הדיונית בשל הסכמת המשיבה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

פורסם ב

נשכח חודש במעצר- טעות בחישוב הימים על ידי המדינה

נועם קוריס

נשכח חודש במעצר- טעות בחישוב הימים על ידי המדינה

אל בית המשפט העליון הגיעה בקשת המדינה להאריך את מעצרו של נאשם, כחודש לאחר שמעצרו הקודם הסתיים וכאשר המדינה חישבה את ימי המעצר עם שגיאות. מה החליט בית המשפט העליון ?

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

בית המשפט העליון נדרש בימים אלו ליתן החלטה במסגרת בקשה ראשונה להארכת מעצר בפיקוח אלקטרוני לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), בתשעים יום או עד למתן הכרעה בתיק העיקרי (ת"פ 36814-12-18, בית המשפט המחוזי בחיפה).

בהתאם להחלטה, עולה שהתיק כדברי ההחלטה "נסע בנתיב שלא רבים נוסעים בו" – וטוב שכך. די לדברי בית המשפט העליון להפנות לכך שבבקשה מבוקשת הארכת מעצר של תשעים ימים, החל מתאריך 16.10.2019, והיא הוגשה בתאריך 19.11.2019. הסיבה לפער זה נעוץ בכך שהמדינה עשתה טעות חישובית בשדה של מעצר מעורב – מעצר מאחורי סורג ובריח ומעצר באיזוק אלקטרוני, ביחס לסעיף 62 לחוק המעצרים. מתברר כי הטעות התגלתה למדינה בתאריך 19.11.2019.

בית המשפט העליון שמע את טענות הצדדים וקבע שיתן החלטה מנומקת בבקשה שהגישה המדינה כבר בימים הקרובים, בינתיים לפי החלטת בית המשפט נותרה הסוגיה הבאה: מה דינו של המשיב כעת? התשובה לכך ברורה: אין הוא נמצא במעצר. סעיף 61(א) לחוק המעצרים קובע:

נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ואם היה נתון המעצר בפיקוח אלקטרוני – תקופה המצטרפת כדי 18 חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. (הדגשה שלי)

זו לשון החוק והיא קטגורית. אין זה פוסל את האפשרות להגיש בקשה להארכת מעצר, אבל עד ששופט בית המשפט העליון יאריך את המעצר מעבר לתשעים יום, אין הסמכה להחזיק את המשיב במעצר. הפסיקה הדגישה כי מעצר באיזוק אלקטרוני נחשב למעצר לעניין זה (ראו בש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' טחימר (3.11.2016)).

עם כל ההבנה לעומס של הפרקליטות, יש להידרש לעניין הבא. למעשה מדובר בשתי תקופות: התקופה הראשונה – 16.10.2019 עד 19.11.2019 – בה המערער הוחזק במעצר בלי סמכות (להלן: התקופה הראשונה). זוהי תקופה של למעלה מחודש ימים. התקופה השנייה היא מה-19.11.2019 עד היום – 21.11.2019 (להלן: התקופה השנייה). זוהי תקופה קצרה של יומיים. ואולם, בהיבטים עקרוניים שונים הפגם בתקופה השנייה חמור יותר מהתקופה הראשונה. הסיבה לכך היא שהפגם בתקופה הראשונה נעשה מתוך טעות. המדינה לא הייתה מודעת לכשל. ברם, התקופה השנייה – הגם שהיא קצרה – הייתה אחרי שהכשל התברר למדינה. בנסיבות אלו, יש להקפיד אף ביתר שאת על הוראות החוק. נזכיר ונזכיר שוב כי מדובר במעצר. אין עוצרים ללא אסמכתא בחוק או ללא החלטה שיפוטית. שני הדברים אינם בנמצא במקרה זה. בנסיבות אלו היה על המדינה להודיע כי כל עוד בית משפט זה לא נתן החלטה להאריך את מעצרו של המשיב, לא ניתן להחזיק אותו במעצר באיזוק אלקטרוני.

באת-כוח המשיב הודיעה כי היא מסכימה ומבקשת שהמשיב ימשיך לשהות במקום בו הוא נמצא – "בית חם", מסגרת טיפולית פרטית המשמשת כחלופת מעצר – אך לא בתנאי מעצר באיזוק אלקטרוני. הדין עימה.

יוצא כי על המדינה להפיק שני לקחים ממקרה זה: הלקח הראשון, והתייחסתי לכך בהחלטות שונות קודמות, הוא כי בעידן המחשב יש לוודא שהמעקב אחרי סיום תקופת המעצר והצורך להגיש בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים נעשה, כדי ששגיאות כאלו לא יחזרו. באת-כוח המדינה הודיעה בדיון כי בכוונת המדינה להדק את הנהלים – וחבל שהדבר לא נעשה קודם. הלקח השני הוא שכאשר מתבררת טעות, מצופה דווקא מהמדינה להקפיד לפעול לפי נתיב הדין. נציין את המובן מאליו – מעצר הוא פגיעה חמורה בחירותו של אדם. לנוכח האינטרס הציבורי להגן על החברה, ניתן גם ניתן לעצור אדם כאשר הדבר נדרש. אך זאת ייעשה רק בהתאם להוראות הדין.

לכן, יש להבהיר כי בשלב זה המשיב אינו מוחזק במעצר באיזוק אלקטרוני. תנאי השחרור האחרים בתוקף.

עוד קבע בית המשפט העליון בהחלטתו, כי ההחלטה המנומקת בבקשת המדינה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, תוך חידוש תנאי המעצר באיזוק אלקטרוני, תינתן בימים הקרובים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

עו"ד נועם קוריס במגזין ביזנס – רשת קו עיתונות

נועם קוריס

הטיפ המשפטי

ניתן לשלוח שאלות למדור במייל kurislaw@gmail.com

שאלה: האם יש חוק שקובע איזה מידע פרטי יכולות החברות הגדולות לאסוף על האזרחים ומה הוא קובע ?

תשובה: חוק הגנת הפרטיות קובע כללים שונים בנוגע להגדרה מהו מידע פרטי ואיזה שימוש רשאי אדם אחר או תאגיד אחר לעשות במידע הפרטי שלנו.

לאחרונה תוקנו גם תקנות לגבי מאגרי מידע בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, תקנות אלו קובעות שעל התאגיד המחזיק מאגר מידע עם נתונים פרטיים גם חייב לפרסם פרטים נוספים על מאגר המידע שהוא מחזיק עלינו, על דרך איסוף המידע, דרך אבטחת המידע, האפשרויות בדבר השימוש במידע עלינו ועוד נתונים על זכותנו שימחק או יתוקן מידע הקשור אלינו.

התקנות החדשות גם מחייבות את התאגידים למסור לנו נתונים על איזה מידע הם מחזיקים עלינו- אם אנו פונים ודורשים זאת.

נועם קוריס
נועם קוריס

שאלה: האם עו"ד, בהתאם לכללי האתיקה של לשכת עורכי דין, חייב לנהל חשבון נפרד לכל לקוח בנאמנות ולמסור ללקוח פרטי גישה לחשבון זה ? מהם הכללים ביחס לחשבון נאמנות ש עו"ד עבור לקוח ?

תשובה: בדרך כלל מחוייב עו"ד להחזיק חשבון נאמנות נפרד עבור כל לקוח ולעיתים אפיל עבור כל עסקה של לקוח בנפרד ואז ברור שהלקוח רשאי לעיין בחשבו הנאמנות שבעצם שייך לו בלבד.

קיים מקרה חריג אחד בקשר לחשבונות נאמנות ולפיו עו"ד רשאי לנהל חשבון נאמנות אחד כללי שבו הוא אינו מחוייב לדווח מי הנהנים. בחשבון הנאמנות הכללי החריג רשאי עו"ד להחזיק סכום שלא יעלה על 300,000 ₪ ואף אסור לבצע בחשבון זה פעולות בסכום של למעלה מ 99,999 ₪ ביממה אחת.

בתור נהנה בחשבון נאמנות כללי עדיין עומדת בפנייך הזכות המלאה לדעת בדיוק מה קורה בכספים שמוחזקים עבורך בנאמנות אך יש למסור לך פרטים רק אודות כספים שלך בחשבון ולא אודות כספים של לקוחות אחרים באותו חשבון נאמנות כללי.

שאלה: נחקרתי במשטרה ולאחר מספר חודשים קיבלתי מכתב שאומר שהתיק נסגר בהעדר אשמה, מה משמעות העדר האשמה.

תשובה: לאחר חקירת משטרה על מחלקת התביעות במשטרה או במקרים מסויימים על הפרקליטות להחליט האם יוגש כתב אישום בתיק או אם לאו. במידה ומוחלט שלא להגיש כתב אישום בסיון החקירה נגנזת החקירה ונסגרת באחת משלוש עילות גניזה.

העדר עניין לציבור הנה עילת סגירה שאומרת שעל אף שלכאורה קיימות ראיות מספיקות להרשעה בתיק, עדיין חומרת העבירה או אינטרסים ציבוריים אחרים אינם מצדיקים הגשת כתב אישום בנושא.

העדר ראיות והעדר אמה, כאשר כך מנחה פרקליט המדינה את ציבור התובעים בהידרשם לעילת הסגירה:

"חוסר ראיות" מול "היעדר אשמה"

אם הגיע התובע למסקנה כי אין בתיק ראיות מספיקות להעמדה לדין, עליו להכריע בדבר עילת הסגירה של התיק. בהקשר זה על התובע לשאול את עצמו: האם הראיות שבתיק מותירות ספק סביר לגבי חפותו של החשוד? אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, הרי שעילת הסגירה הראויה היא "חוסר בראיות מספיקות". אם התשובה היא שלילית, יש לסגור את התיק בעילה של  היעדר אשמה."

עו"ד נועם קוריס מייסד משרד נועם קוריס ושות' בשנת 2004. משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס בעל תואר מסטר במשפט מאוניברסיטת בר אילן.

פורסם ב

נדחתה עתירה למתן אישור הגשת קובלנה נגד פרקליטים

במסגרת העתירה שנדחתה בימים אלו על ידי בג"צ,מירה וד"ר דניאל כרסנטי העותרים, ביקשו כי בג"צ יורה למשיבים להשיב לשתי פניות של העותרים שעניינן בקשה למתן "אישור לתביעה אישית כנגד פרקליטים מפרקליטות מח"ש", האחת מאוגוסט 2018 והשנייה מיולי 2019. לדברי העותרים, הפניות הוגשו בהתאם לסעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שלפיו: "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". כן נטען כי אף שהתקבל מענה מסוים לפנייה הראשונה מאוגוסט 2018, מדובר במענה חלקי וחסר מאחר שאין בו התייחסות להגשת "תביעה פלילית" נגד הפרקליטים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

בתגובה המקדמית מטעם המשיבים נמסר כי לאחר הגשת העתירה, ביום 22.10.2019, ניתן מענה מפורט לבקשה העותרים לנקוט בקובלנה הפלילית. משכך, נטען כי העתירה מיצתה את עצמה ויש להורות על מחיקתה.

משניתן מענה לבקשת העותרים לנקוט בקובלנה פלילית, אין עוד תוחלת לסעדים שנתבקשו בעתירה; והצדק עם המשיבים כי היא התייתרה. ויוער, כי עצם העובדה שהמענה מוען רק לעותר 1, איננה גורעת מכך.

משאלה פני הדברים, העתירה נמחקה; ובקשת העותר 1 להשיב לתגובה המקדמית – שאינה אלא ההתייחסות שמבוקש להגיש – נדחתה. בנסיבות המקרה ולמרות שהמענה התקבל רק לאחר הגשת העתירה, לא ניתן צו להוצאות. למעלה מן הצורך ובלא להביע עמדה, הובהר על ידי בג"צ כי ככל שהעותרים מעוניינים בכך, פתוחה בפניהם הדרך להשיג על המענה שהתקבל באמצעים העומדים להם על פי דין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

מדיניות פרטיות – חשוב לדעת ! מה חייבים לגלות לגולשים פי תקנות הגנת הפרטיות ?

נועם קוריס

מדיניות הפרטיות – לא הרבה יודעים ! במה מחוייבים בעלי האתרים

התקנות החדשות בחוק הגנת הפרטיות מחייבות בין היתר לפרסם מדיניות פרטיות בקשר עם מאגרי מידע שנשמרים, שימו לב שהמועצה להגנת פרטיות מעודדת אתרי אינטרנט לפרסם מדיניות פרטיות פשוטה, מנוסחת בשפה ידידותית, שתבהיר לגולשים מהם נוהגי האתר בתחום איסוף המידע האישי והשימוש בו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

למרות שפעמים רבות יכול מסמך גנרי לענות על דרישות תקנות חוק הגנת הפרטיות, כדאי לשים לב שלא תמיד יכולה להופיע מדיניות פרטיות כמסמך שנוסח בצורה אחידה. כפי שמציע אתר תקנון בקטגוריית מדיניות פרטיות, לעיתים דרישת מסמך מדיניות הפרטיות ותנאיו הוא נגזרת מנהגיו ופעילותו הפרטניים של כל אתר ואתר. על מסמך מדיניות הפרטיות לשקף בצורה מדוייקת ושלמה את הפעילות. במידה שחל שינוי בצורת ההתנהלות הנהוגה באתר, על המדיניות לשקפו במועד תחילתו.

בין הנקודות שמסמך מדיניות פרטיות צריך להתייחס אליהן –

  • זהות הגוף המפעיל את האתר, מענו ודרכי ההתקשרות עימו;
  • איזה מידע אוסף האתר אודות המשתמש, תוך אבחנה בין מידע שנאסף בידיעת המשתמש מראש (לדוגמה: טפסים מקוונים המשתמש נדרש למלא) לבין מידע שנאסף כחלק מתהליך הגלישה באתר (כדוגמת כתובת IP שממנה מגיע הגולש, דפים שהוא צופה בהם וכיו"ב);
  • האם המידע מזהה אישית את הגולש;
  • כיצד יישמר המידע הנאסף;
  • האם חלה על המשתמש חובה חוקית למסור את המידע או שמסירתו מותלית ברצונו;
  • מה השימוש שייעשה במידע;
  • האם המידע יימסר לצדדים שלישיים, ואם כן – לאילו צדדים שלישיים ובאילו נסיבות;
  • האם האתר מפעיל אמצעים העלולים לשמש להתחקות אחר גולשיו, כדוגמת Cookies או Web Beakons.
  • במידה שמופעלים אמצעים כדוגמת Cookies – מהם אמצעים אלה, לאיזה מטרה הם משמשים, האם הגולש יכול לנטרל אותם ומה תהיה תוצאת הניטרול;
  • האם האתר מתיר לצדדים שלישיים – כדוגמת מפרסמים או חברות לניהול פרסום המשלבות 'באנרים' באתר – להתחקות אחר משתמשי האתר. אם כן, באילו אמצעים מתבצעת התחקות זו, לאיזו מטרה, מהו המידע האישי שהיא חושפת אודות הגולש וכיצד ניתן להמנע ממסירתו;
  • איזה צעדים נוקט האתר לאבטחת המידע הנאסף ומה מידת הבטחון שהם מעניקים לגולש;
  • הודעה בדבר זכותו של הגולש לעיין במידע ולתקנו או למוחקו, כאמור בהוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981;
  • הבהרה האם מדיניות הפרטיות תתוקן מעת לעת, מה תהיה תחולת התיקון והיכן וכיצד יפורסם.

לא מיותר לציין, כי בהתאם לפרסומים, המועצה להגנת פרטיות בישראל סבורה עוד כי –

  • הצבת 'רוגלות' (Spywares) לסוגיהן במחשב המשתמש היא עבירה פלילית לכאורה אם לא קיבלה הסכמה מפורשת ומודעת של המשתמש. לעניין זה הסכמה מודעת פירושה חתימת הלקוח על טופס משוב חיובי וברור.
  • בכל מקום שהמידע הנאסף אודות הגולש הוא מידע המזהה או עלול לזהותו אישית, אין להסתפק במדיניות פרטיות אלא לקבל הסכמה מפורשת של הגולש לאיסוף המידע. בפרט יש להקפיד בכך בעת שהמידע הנאסף מיועד להעברה לצדדים שלישיים או בעת שאתר האינטרנט מתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על גולשיו (לדוגמה: בעת שחברות המנהלות את הפירסום באתר מורשות להציב Cookies במחשב המשתמש באמצעות ה'באנרים' שהן מציגות בפניו);
  • המועצה קוראת שלא להשתמש באמצעים המנטרים את פעילות הגולש באתר, כדוגמת Cookies, אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לתפקוד תקין כאמור ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר. במקרה כזה ממליצה המועצה להימנע ככל הניתן משימוש ב- Cookies קבועים ולהסתפק ב- Session Cookies בלבד, שיפקעו עם סגירת הדפדפן. בכל מקרה קוראת המועצה שלא לאחסן ב- Cookie מידע אישי בכלל, ובלתי מוצפן בפרט, כדוגמת כתובות דואר אלקטרוני;
  • המועצה קוראת שלא להתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על פעילות גולש באתר אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לכך ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר;

נוסח לדוגמה של מדיניות פרטיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

בג"צ דחה עתירת אסיר נגד ענישה קולקטיבית

בג"צ דחה עתירת אסיר נגד ענישה קולקטיבית

המבקש, אסיר בשם חאלד מחאמרה ושותפיו לתא הורשעו בדין משמעתי, לאחר שבמהלך חיפוש בתאם נמצא ציוד תקשורת אסור בהחזקה. בעקבות זאת הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, שכותרתה 'ענישה קולקטיבית', וביקש "לעצור הליך רעוע ובלתי מובן… הרבה אסירים סובלים ממנו ואני אחד האסירים". ב"כ המשיב טען כי דין העתירה להימחק על הסף, הן מחמת שהיא נעדרת פירוט, הן מאחר שהמבקש לא שילם את אגרת בית המשפט, הן משום שלא מיצה הליכים כנדרש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

ביום 19.6.2019, לאחר דיון, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, וקבע כדלקמן:

"העותר מלין על ענישה קולקטיבית שהוטלה עליו ועל אסירים אחרים […] מתשובת המשיב עולה כי העותר נשפט בדין משמעתי ביחד עם אסירים אחרים, מאחר שנמצא בתאו ציוד אסור בהחזקה ובכלל זה, ארבע אוזניות של רט"ן, רכיבים אלקטרוניים, מלחם מאולתר ומטען מאולתר. העותר ואחרים הורשעו בדין משמעתי ונגזרו עליהם עונשים ההולמים את הנושא, וכן ננקט הליך מנהלי של שלילת טובות הנאה. העותר לא מיצה הליך מנהלי קודם הגשת העתירה. לדבריו, פנה בבקשה ליועץ המשפטי לפני 20 יום, אולם העתירה הוגשה לפני כחודש וחצי, בטרם העותר פנה ליועץ המשפטי בבקשה לבטל את ההליך לפי סעיף 8 לפקודת הציבור 04.13.00. בנסיבות הללו, מאחר והעותר לא מיצה הליך מנהלי טרם פנייה לבית המשפט, אני נעתר לבקשת ב"כ המשיב ומוחק את העתירה על הסף".

נועם קוריס

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון (בית המשפט העליון העיר שבדומה לעתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, גם בקשה זו אינה מפורטת ואינה ברורה כל צרכה), במסגרתה הלין המבקש 'על החוק הזה' (ככל הנראה על 'הענישה הקולקטיבית'), ומבקש לבטלו.

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) קבע, כי דין הבקשה להידחות. נימוקיו היו, ראשית, שטענות המבקש אינן מפורטות ואינן ברורות, וממילא לא ניתן לדון בהן כדבעי. שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מקום להידרש לטענות המבקש שעה שלא הקדים ומיצה הליכים כנדרש.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

בג"צ הפעיל את חיסיון הגנת יחסי החוץ

נועם קוריס משה אביב

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק דחה בימים אלו עתירה שדרשה ממשרד המשפטים לתת מידע בדבר התקשרויות עם משרדי עורכי דין בעולם בקשר עם יחסי החוץ של המדינה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

העותרים, קובי סניץ, סהר ורדי, עופר ניימן, פרופ' רחל גיורא, עו"ד איתי מק  הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בעת"מ 68862-11-17 מיום 13.8.2018 (כב' השופט א' אברבנאל) שדחה את עתירתם מלכתחילה.

המערערים הגישו בקשה על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק), במסגרתה ביקשו לקבל מידע אודות התקשרויות שנעשו עם גורמים זרים כחלק מהמאבק בתופעת הדה-לגיטימציה לישראל. הבקשה מוענה תחילה למשרד החוץ ולמשרד לעניינים אסטרטגיים, ובהמשך, משהתקבלה תגובת המשרדים לפיה לא ביצעו התקשרויות כאמור, הופנתה הבקשה למשרד המשפטים. משרד המשפטים השיב כי יש ברשותו מידע על התקשרויות שביצעו גורמים מטעמו עם משרדי עורכי דין זרים לצורך התמודדות משפטית עם תנועת ה-BDS. למכתב צורפו חלק מן המסמכים הרלוונטיים, הכוללים את הנוהל הפנימי בדבר "התקשרות עם משרדי עורכי דין ומומחים משפטיים בחו"ל" ושורה של פרוטוקולים והחלטות של ועדת המכרזים המשרדית שאישרה את ההתקשרות. חלק מהמידע הושמט מהמסמכים שצורפו לבקשה (לרבות סעיף 1 לנוהל האמור), ומסמכים רלוונטיים אחרים לא צורפו.

בעקבות תשובת משרד המשפטים, הוגשה העתירה מושא הערעור דנן, אשר התמקדה בבקשה לחשוף את זהות משרדי עורכי הדין ואת מהות ההתקשרות עימם. יצוין כי משרד המשפטים חשף את סעיף 1 לנוהל במסגרת תגובתו לעתירה. לאחר עיון במעמד צד אחד בחומר החסוי ובחוות דעת מטעם משרד החוץ ומטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט בין-לאומי (להלן: חוות הדעת המקצועיות), בית משפט קמא דחה את העתירה. בפסק הדין נקבע כי ישנו חשש ממשי שחשיפת המידע תפגע ביחסי החוץ של ישראל, ועל כן היא אסורה לפי סעיף 9(א)(1). עוד נפסק כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשות לנוכח העובדה שהיא מצויה בליבת שיקול הדעת המקצועי של הגורמים האמונים על יחסי החוץ של ישראל, ובהתחשב בכך שאין במידע חשיבות ציבורית רבה. יצוין כי בעקבות הצעת בית המשפט בדיון, המדינה הסכימה לחשוף חלקים מתוך חוות הדעת המקצועיות.

מכאן הערעור שלפנינו בו המערערים טענו כי ישנו עניין ציבורי רב בגילוי המידע, בייחוד משום שהסתרתו מעוררת חשד להתנהלות בלתי חוקית ובלתי תקינה כלפי פעילים פוליטיים המבקרים את ישראל. מנגד, כך נטען, החשש מפני פגיעה ביחסי החוץ של ישראל אינו משמעותי, הן משום שהתקשרות עם משרדי עורכי דין אינה פעולה המצויה בליבת העשייה בתחום יחסי החוץ, הן מפני שחלק מהמידע כבר נחשף.

המשיבים סמכו ידיהם על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה חשיפת המידע אסורה לפי סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע. בנוסף, נטען כי חלק מהמסמכים שלא נמסרו הם תרשומות פנימיות, אשר אין חובה לגלותן לפי סעיף 9(ב)(4); כי הפרטים הנוגעים לשכר הטרחה שמשולם למשרדים חוסים בגדר הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(6); כי סעיפי הסודיות שנכללו בחוזי ההתקשרות עם המשרדים מקימים תחולה לסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(7); וכי לנוכח כל האמור, מסירת המידע עלולה לפגוע בתפקוד התקין של הרשות כאמור בסעיף 9(ב)(1).

הערעור נסב בעיקרו על שאלת התקיימותו של סייג ההגנה על יחסי החוץ של המדינה, אשר בהתקיימו אין לגלות את המידע המבוקש. כמו כן, ככל שהסייג מתקיים, נשאלת השאלה אם העניין הציבורי מצדיק את גילוי המידע מכוח סעיף 17(ד) לחוק.

בטרם נדרש לשאלות אלו כסדרן, הזכיר בית המשפט בקצרה את מושכלות יסוד בנוגע לחוק חופש המידע. החוק מיוסד על שני רציונליים מרכזיים – "הטעם הדמוקרטי" ו"טעם הבעלות" – מהם נגזרים צידוקי המשנה של החוק. הרציונל הראשון מבוסס על הזכות לדעת, שבתורה נגזרת מחופש הביטוי, והרציונל השני נובע מהעמדה הנורמטיבית לפיה הציבור הוא בעליו של המידע והרשות מחזיקה בו כנאמן (ראו ביתר פירוט בעע"מ 3300/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע, בפסקה 6 לפסק דיני והאסמכתאות שם (5.9.2012) (להלן: עניין גישה); עע"מ 5089/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' בנק ישראל, בפסקה 10 לפסק דיני (30.5.2018) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל)). אולם, הזכות לקבלת מידע אינה מוחלטת, ובנסיבות מסוימות, המפורטות בסעיפים 9-8 לחוק, היא עשויה לסגת מפני אינטרסים מוגנים אחרים.

הסייגים הרלוונטיים לענייננו מעוגנים כולם בסעיף 9, אשר עניינו בסוגי מידע שהרשות מנועה מלמסור (סעיף 9(א)) ובסוגי מידע שאינה מחויבת למסור (סעיף 9(ב)). הסייג המרכזי עליו ביססה הרשות את החלטתה במקרה דנן, ואשר בית משפט קמא אישר את התקיימותו, מעוגן בסעיף 9(א)(1), שזו לשונו:

מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו

(א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)     מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם.

בעניין 'הארץ' צוין כי סייג יחסי החוץ מיושם ברחבי העולם בעיקר במצבים המצויים בליבת התחום של יחסי החוץ (עע"מ 2975/15 הוצאת עיתון 'הארץ' נ' משרד החוץ, בפסקה 31 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (6.6.2016) (להלן: עניין 'הארץ')). על כן, ראיתי להידרש תחילה לטענת המערערים לפיה התקשרות עם משרדי עורכי דין אינה מצויה בליבה זו. סוגיית הדה-לגיטימציה היא בעלת חשיבות רבה בכל הנוגע למעמדה הבין-לאומי של המדינה, באשר "חוסנה של מדינה נגזר, בין היתר, ממעמדה בקרב אומות העולם, מהלגיטימציה לקיומה ולפעולותיה, ומחוסנה הכלכלי" (בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, בפסקה 1 לפסק דיני (15.4.2015)). ואכן, ישראל נוקטת אמצעים שונים על מנת להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה בהקשר זה. בתוך כך, הוקם כוח-משימה במשרד המשפטים שתפקידו להתמודד עם הליכים משפטיים במישור הבינלאומי (החלטה ב/17 של ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) מיום 20.10.2009, בעניין "הקמת כוח-משימה במשרד המשפטים להתמודדות עם הליכים משפטיים במישור הבינלאומי"). כוח-המשימה, ששולב מאז במחלקה למשפט בינלאומי במשרד המשפטים, פועל כחלק מצוות בין-משרדי שמתכלל ומוביל את "המערכה נגד תופעת הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל" (החלטה ב/30 של ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) מיום 13.10.2015, בעניין "המערכה למאבק בתופעת הדה-לגיטימציה נגד ישראל"). ההתקשרות עם משרדי עורכי הדין הזרים נעשתה במסגרת פעילותו של משרד המשפטים בצוות הבין-משרדי ולצורך קידום מטרות הצוות. על כן, ושלא כטענת המערערים, ברי כי עסקינן במידע הקשור בסוגיה רגישה וייחודית הנמצאת בליבת העיסוק הישראלי ביחסי חוץ.

לשון סעיף 9(א)(1) מלמדת כי על מנת שתקום תחולה לסייג יחסי החוץ, והמידע יוותר חסוי, יש להוכיח כי קיים חשש שהגילוי יפגע ביחסי החוץ של ישראל. נדרש כי החשש יהיה בעל משקל ממשי, בהתחשב בתוחלת הפגיעה הצפויה ביחסי החוץ (עניין 'הארץ', בפסקה 26 לפסק דינה של הש' ד' ברק-ארז)). לא מצאנו פגם בהחלטת הרשות בדבר התקיימותו של הסייג. ההחלטה התקבלה על סמך בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, כמצוות סעיף 10 לחוק (ועל כן איני נדרש לגישות השונות בדבר תחולתו של סעיף זה על סוגי המידע המנויים בסעיף 9(א). בהקשר זה, ראו עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל, בפסקה 11 לפסק דיני (30.5.2018); ועע"מ 615/15 אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא בטחוני, בפסקה 12 לפסק דיני (11.4.2016)). יתר על כן, חשיפת המידע באופן חלקי עונה על דרישת המידתיות העולה מסעיף 11 לחוק. גם לגופו של עניין, ולאחר שעיינתי במידע החסוי ובחוות הדעת המקצועיות, שוכנעתי כי קיים חשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

לאור מסקנתו של בית המשפט כי התקיים סייג יחסי החוץ לא ראה בית המשפט להידרש לשאלת התקיימותם של יתר הסייגים שנטענו.

סעיף 17(ד) מסמיך את בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית ייחודית ביחס להחלטת הרשות, ולהורות על מסירת המידע מקום בו התרשם כי העניין הציבורי בגילוי המידע גובר על הטעמים לדחיית הבקשה (וראו בהרחבה בעניין גישה, בפסקאות 13-12 לפסק הדין). אין לכחד כי התנהלות המדינה בכל הנוגע להתמודדות עם תופעת החרם מעוררת עניין ציבורי, אך סבורני כי החשיפה החלקית של המסמכים הרלוונטיים מאזנת כראוי בין העניין הציבורי במידע לבין הקשיים הטמונים בחשיפתו. על כן, אין הצדקה להתערבות בהחלטת הרשות ובפסק דינו של בית משפט קמא.

ולאחר הדברים האלה, ציין בית המשפט כי הלכה למעשה, הדיון נסב על מספר פרטים שהושחרו בתוך החומר שנמסר למערערים, ובמהלך הדיון עיינו במעמד צד אחד בקטעים המושחרים, אשר מהווים אך חלק קטן מתוך החומר. ניכר על-פניו כי החומר שהושחר עוסק בעיקר בזהות משרדי עורכי הדין ובתנאים המסחריים של ההתקשרות (התעריף). יש בכך כדי להעמיד את הדיון לעיל בפרספקטיבה הראויה, ובהיבט זה טוב היה לערעור משלא הוגש. ברי כי חשיפה של זהות משרדי עורכי הדין וחשיפת שכר הטרחה, עלולה להקשות על ההתקשרות עם אותם משרדים (כמו גם לחשוף סודות מסחריים שלהם) וממילא לפגוע בהתמודדות של מדינת ישראל עם תופעת ה-BDS.

ולבסוף, בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בגובה ההוצאות שהושתו על המערערים בסך 3,000 ₪ ואף הוסיף עליהן 4,000 ₪ נוספים, זאת למרות טענות המערערים כי בפסיקת ההוצאות בית משפט קמא לא התחשב בטעמים הציבורים שבגינם הוגשה העתירה ובעובדה שהגשתה הובילה לחשיפת מידע נוסף.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

פורסם ב

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית נגד אל על

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.11.2017 (השופטת ש' אלמגור, ת"צ 15698-04-15) בגדרה אושר למשיבים לנהל תובענה ייצוגית בעניין שינויים שערכה המבקשת, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, בתנאי מועדון "הנוסע המתמיד" שמופעל על ידה (להלן: הבקשה, ההחלטה ו-אל על, בהתאמה). במוקד בקשת האישור, הטענה כי לא היה מקום להחיל את השינויים בתנאי המועדון באופן רטרואקטיבי – ביחס ל"נקודות" שכבר נצברו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

כמתואר בהחלטה, אל על היא חברת התעופה הגדולה בישראל והיא מפעילה את מועדון "הנוסע המתמיד" שמאפשר לחברים בו לצבור בדרכים שונות זכויות (המכונות נקודות) שמכוחן מוקנית זכאות להטבות ומבצעים (להלן: מועדון הלקוחות או המועדון ו-הנקודות, בהתאמה); כאשר היקף ההטבות משתנה בין המעמדות שנכללים במועדון הלקוחות. אחת ההטבות המרכזיות שמקנה החברות במועדון הלקוחות היא אפשרות לממש את הנקודות שנצברו על מנת לרכוש "כרטיס בונוס" לאחד מיעדי הטיסות של אל על – ויצוין כי כרטיס בונוס "משולם" בעיקרו בנקודות, וחלק קטן המכונה "תוספת מזומן" (או תוספת דלק) משולם ככלל במזומן; אם כי קיימת אפשרות לשלם גם עבור "תוספת מזומן" בדרך של מימוש נקודות. נוסף על כך, ניתן לנצל את הנקודות על מנת לשדרג את כרטיס הטיסה שנרכש למחלקה בדרגה גבוהה יותר.

החברות במועדון הלקוחות ותנאיו מוסדרים ב"בתקנון מועדון הנוסע המתמיד של אל על" (להלן: התקנון); ובין הוראותיו סעיפים שמבהירים כי לאל על שיקול דעת בלעדי לשנות את תנאי המועדון, לרבות לעניין צבירת הנקודות ופדיונן (סעיף 2.3 לתקנון). בתוך כך נקבע כי אל על רשאית להפסיק את מועדון הלקוחות ללא הודעה מוקדמת, ובהתאם הזכות לצבור נקודות ולממשן יכולה להיפסק בכל רגע (סעיף 2.3.1 לתקנון); וכן כי מרבית השינויים ניתנים לביצוע בהודעה מוקדמת של חודש (30 יום) מעת פרסום השינוי באינטרנט (סעיף 2.4 לתקנון). מפאת חשיבותן יובאו להלן ההוראות העיקריות בתקנון שרלוונטיות לענייננו, ומעתה והלאה הן יכונו יחד – התניות:

2.1    החברות במועדון כפופה לכל סוגי הכללים, התנאים, החוקים, התקנות, המדיניות והנהלים ("כללי התוכנית"), אשר אל על עשויה לאמץ מעת לעת לפי שיקול דעתה הבלעדי. 

2.2    צבירת הנקודות ופדיונן, כפופה לכללי התוכנית, כפי שיקבעו ויפורסמו על ידי אל על מעת לעת.

2.3    על אף האמור בכל מקום אחר בתקנון זה, אל על שומרת לעצמה את שיקול הדעת הבלעדי:

2.3.1   להפסיק את תוכנית המועדון, ללא הודעה מוקדמת. לפיכך, ומבלי להתחשב במידת השתתפות החבר בתוכנית, הזכות לצבור נקודות ולממשן יכולה להיפסק בכל רגע, כפי שיקבע ויפורסם על ידי הנהלת מועדון הנוסע המתמיד.

2.3.2   לקבוע ולערוך שינויים בכללי התוכנית של המועדון, לרבות, מבלי לפגוע בכלליות האמור: הניקוד הנצבר, כמות הנקודות הדרושות להטבה, למעמד, לכרטיס, לשדרוג, להרשמה, לשובר או זכות כלשהי במועדון הלקוחות, בחלקן או במלואן, רמת הנקודות, הכללים לצבירת נקודות, כללי פדיון הנקודות, כללי השדרוג וסוגי כרטיסי הבונוס, תוקף ההטבות, התקשרויות עם שותפים כהגדרתם בתקנון וכד'.

2.3.3   לשנות ולהגביל את פרק הזמן שבו ניתן לשמור ו/או להשתמש בנקודות שנצברו וכד'.

2.3.4   לקבוע ימים ו/או תקופות ו/או טיסות, שבהם לא ניתן יהיה להשתמש בנקודות שנצברו לצורך מימוש כרטיסי הבונוס לטיסות ולהגביל את מספר המושבים הזמין, לכל או חלק מהחברים, לכל או לחלק מהיעדים וכד'.

2.4    כל השינויים, למעט אלו הנזכרים בסעיף קטן 2.3.4 לעיל, ניתנים לביצוע בהודעה מוקדמת של 30 ימים מיום פרסום השינוי באינטרנט. במקרים חריגים הנובעים מאירועים אשר הנהלת המועדון לא יכולה היתה לצפות מראש וכן במקרה של שינויים טכניים או שינויים שכל מטרתם להיטיב עם חברי המועדון, השינויים ניתנים לביצוע באופן מיידי. הנהלת מועדון הנוסע המתמיד תהא רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, להאריך את פרקי הזמן למתן הודעות המפורטים לעיל.

בחודש פברואר 2015 ביצעה אל על שינויים במועדון הלקוחות, שהתבטאו בין היתר בעדכון תנאי מימוש הנקודות לשם קבלת הטבות מסוימות; כאשר שלושה חודשים קודם לכניסת השינויים לתוקף, בנובמבר 2014, שלחה אל על הודעות בנושא לחברי המועדון ופרסמה הודעה באתר האינטרנט שלה (הודעות אלה יכונו להלן: ההודעה המוקדמת). לדברי אל על, השינויים בוצעו על מנת לתקן עיוות כלכלי שנוצר בין מחירי כרטיסי הטיסה בתשלום לבין "המחירון" בנקודות, ובהתאם להוראות המפורשות בתקנון שמאפשרות לה לערוך שינויים בתנאי המועדון; ובכל מקרה בתקופת ההודעה המוקדמת ניתן היה לנצל את הנקודות לפי תנאי המימוש הישנים. המשיבים, חברים במועדון הלקוחות, מיאנו להשלים עם חלק מהשינויים שנערכו והגישו בקשה לאישור תובענה כייצוגית בנדון. לטענתם, התנאים למימוש הנקודות טרם השינוי היו עדיפים, ומשכך לא היה מקום להחיל את השינויים באופן רטרואקטיבי ביחס לנקודות שכבר נצברו (לעיל ולהלן: בקשת האישור). אעמוד בקצרה על שלושת השינויים שבגינם הוגשה בקשת האישור (יכונו יחד – השינויים):

א.   גידול במספר הנקודות הדרוש לצורך רכישת כרטיס בונוס ליעדים רבים, בשיעור שבין 11% ל-50%. כך למשל, לפני שינוי תנאי מועדון הלקוחות נדרשו 1,400 נקודות לרכישת כרטיס בונוס לניו יורק במחלקת תיירים, ואחריו נדרשות 1,800 נקודות בחורף ו-2,000 בקיץ; עבור כרטיס לאותו יעד במחלקת עסקים נדרשות 4,500 נקודות, בעוד לפני השינוי די היה ב-3,000 נקודות. לבקשת האישור צורפה טבלה (נספח ד'3 לבקשת האישור) שבה פורט מספר הנקודות הדרושות לרכישת כרטיסי בונוס ליעדים שונים לפני שינוי תנאי המועדון ואחריו; וממנה עולה כי ביחס לחלק מהיעדים חלה הפחתה במספר הנקודות הדרושות, ישנם יעדים ש"העלות" בנקודות נותרה ללא שינוי, ובנוגע למרבית היעדים המבוקשים אירע גידול משמעותי במספר הנקודות (להלן: שינוי מספר הנקודות לכרטיס בונוס).

ב.   גידול במספר הנקודות הנדרשות לתשלום עבור "תוספת מזומן" (המכונה גם תוספת דלק) בשיעור של 50%. לדוגמא, לפני השינוי האמור, טיסה לאתונה הצריכה תוספת מזומן של שישים דולר ארה"ב שאותה ניתן היה לשלם ב-120 נקודות; לאחר השינוי התעריף עלה ל-180 נקודות (להלן: שינוי מספר הנקודות לתוספת מזומן).

ג.    ביטול האפשרות לקבל שובר לכרטיס בונוס פתוח לשנה, לקראת סיום תוקפן של נקודות. בעבר, לקראת מועד פקיעת התוקף של נקודות עמדה לפני חברי המועדון האפשרות הבאה – לפדות את הנקודות בכרטיס בונוס פתוח לשנה, וסמוך לסוף אותה שנה להמירו בכרטיס לטיסה ספציפית בשנה העוקבת. לאחר השינוי (שקדם לשניים האחרים ונכנס לתוקפו כבר בתחילת שנת 2014), ניתן להזמין כרטיס טיסה רק ליעד ומועד מסוימים, לא יאוחר משנה ממועד פקיעת תוקף הנקודות; וכל שינוי בכרטיס שהוזמן כרוך בתשלום נוסף. במובן זה, בוטלה האפשרות לעשות שימוש בנקודות שפג תוקפן למשך שנתיים נוספות (להלן: ביטול האפשרות להארכת תוקף הנקודות).

במסגרת בקשת האישור נטען כי אל על לא הייתה רשאית להחיל את השינויים באופן רטרואקטיבי על נקודות שנצברו זה מכבר (שלפי ההערכה מסתכמות בכ-1.5 מיליארד נקודות), וכי מדובר בהפרה יסודית של ההתקשרות שבינה לבין חברי המועדון. כן נטען כי השינויים עולים כדי הטעיה חוזית וקיום חוזה בחוסר תום לב. בהקשר זה נטען כי לשונו הברורה של התקנון אינה מקנה לאל על את הזכות לשנות את תנאי מועדון הלקוחות בדיעבד, ביחס לנקודות שנצברו; ועוד נטען כי ממילא יש להחיל את כלל הפרשנות נגד המנסח ביחס לתניות, וכי בכל מקרה מדובר בתניות מקפחות בחוזה אחיד. יצוין אגב כך כי המשיבים ציינו את הטענה בדבר תניות מקפחות בחוזה אחיד גם כאחת העילות לניהול התובענה כייצוגית, ואולם נראה כי בנסיבות המקרה הדגש הוא על כך שמדובר בטענה משפטית המשמשת בסיס לעילה אחרת – והיא העילה של הפרת חוזה. זאת, משום שככל שייקבע שעסקינן בתניות מקפחות בחוזה אחיד, המשמעות היא שעל פניו אל על לא הייתה רשאית לערוך את השינויים ואלה עולים כדי הפרת חוזה.

נוסף על כך, נטען כי אל על משמשת כנאמן עבור חברי המועדון ביחס לנקודות שטרם מומשו, והשינויים מהווים הפרה של חובת הנאמנות שחלה עליה; ועוד נטען כי מדובר בעשיית עושר ולא במשפט, ובהפרה של חובות המנויות בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). המשיבים עתרו לביטול השינויים שנערכו בתנאי מועדון הלקוחות; לביטול התניות המקפחות בתקנון שעל פניו איפשרו לאל על לערוך את השינויים; ולהשבה בעין או בשווי של שיעור אובדן הנקודות שנגרע מחברי המועדון כתוצאה מהשינויים – בדרך של מתן אפשרות לממש את הנקודות לפי תנאי המועדון הישנים או באמצעות מתן פיצוי כספי שהוערך בסך של כ-1.3 מיליארד ש"ח.

אל על מצידה עמדה על דחיית בקשת האישור, וטענה כי במסגרת התקנון צוין במפורש שתנאי מועדון הלקוחות נתונים לשינויים. כן נטען כי התקנון איננו חוזה אחיד אלא חוזה מתנה או מעין-מתנה, וכי ממילא במאזן הכולל השינויים שבמוקד בקשת האישור היטיבו עם חברי מועדון הלקוחות.

עיקר הדיון בהחלטה סב על השאלה אם התניות בתקנון שלכאורה איפשרו לאל על לערוך את השינויים הן תניות מקפחות בחוזה אחיד. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי אף אם תתקבל עמדת אל על כי לפי התקנון היא הייתה רשאית לשנות את תנאי מועדון הלקוחות כראות עיניה, גם ביחס לנקודות שכבר נצברו, עדיין נדרש להכריע אם הוראות אלה הן תניות מקפחות בחוזה אחיד. כפי שצוין, ואף שהדבר לא נאמר במפורש בהחלטה, ההכרעה בסוגית "התניות המקפחות" משליכה על השאלה אם השינויים נעשו כדין או שמא מדובר בהפרת חוזה.

תחילה קבע בית המשפט, כנקודת מוצא לדיון, כי התקנון הוא חוזה אחיד – ונדחתה טענת אל על כי מדובר בחוזה מתנה או מעין-מתנה שאין להחיל עליו את דיני החוזים האחידים. בתוך כך נדחתה טענה נלווית של אל על כי צבירת הנקודות אינה מסבה לה תמורה כלשהי; ונקבע כי הנקודות מוענקות לחברי המועדון מתוך אינטרס כלכלי מובהק של אל על למשוך לקוחות, להבטיח את נאמנות לקוחותיה לאורך זמן ולעודדם לרכוש ממנה כרטיסי טיסה ולא ממתחרותיה.

משהוברר כי מדובר בחוזה אחיד, ציין בית המשפט כי לפי סעיף 4(4) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים) תנאי המקנה לסַפָּק זכות לשנות על דעת עצמו ולאחר כריתת החוזה, מחיר או חיובים מהותיים אחרים המוטלים על הלקוח (זולת אם השינוי נבע מגורמים שאינם בשליטתו), חזקה עליו שהוא תנאי מקפח – וכאלה הן על פניו התניות שמאפשרות לאל על לשנות את תנאי התקנון לפי שיקול דעתה. אל על מצידה טענה כי יש לבחון את טענת הקיפוח בראי אופי השינויים שנערכו בתנאי מועדון הלקוחות, שלהשקפתה הם מאוזנים ומיטיבים. משכך, פנה בית המשפט לבחון אם שלושת השינויים שפורטו אכן מרעים את תנאי החברים במועדון; ולאחר שהעמיק בכל אחד מהשינויים, נקבע כי הורם הנטל הראשוני להשיב על כך בחיוב.

טרם שנדרש לשינויים לגופם, ציין בית המשפט המחוזי כי הנקודות שנצברות במסגרת החברות במועדון הלקוחות הן בעלות ערך כלכלי עבור חברי מועדון הלקוחות, ומסיבה זו ייתכן שחבר במועדון ירכוש כרטיס טיסה באל על גם אם מחירו גבוה יותר מזה של המתחרים. כן נאמר כי מאחר שתנאי מועדון הלקוחות היו קבועים ולא השתנו במשך כעשור, נוצרה ציפייה סבירה אצל חברי המועדון כי מספר הנקודות שנדרש יהיה לפדות לצורך קבלת כרטיס בונוס או על מנת להמיר תוספת מזומן, לא בנקל ישתנה ובוודאי לא יחול על נקודות שנצברו.

אשר לשינויים עצמם, נקבע כי אין ספק שביטול האפשרות להארכת תוקף הנקודות ו-שינוי מספר הנקודות לתוספת מזומן הרעו את תנאי המועדון. בשונה מכך, טיבו של שינוי מספר הנקודות לכרטיס בונוס היה פחות מובהק, בהינתן שרק ביחס לחלק מהיעדים חלה עלייה בכמות הנקודות שנדרש היה לממש לרכישת כרטיס בונוס; ובית המשפט המחוזי הקדיש חלק נכבד מהדיון לניתוח כלל השינויים שנערכו בהיבט זה. סופו של דבר, נקבע כי המשיבים עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהם להראות כיצד השינוי הרע את תנאי המימוש של הנקודות שנצברו בחלק מהמקרים, ואת המשמעות הכספית שנלווית לכך; ובנסיבות אלה נטל הראיה להראות כי שינוי זה דווקא היטיב עם חברי המועדון עבר לכתפי אל על – שבשלב זה לא עמדה בו, בין היתר מאחר שנמנעה מלהציג נתונים בנושא. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי אף שישנם יעדים שביחס אליהם נעשתה הפחתה מסוימת במספר הנקודות הדרוש לכרטיס בונוס, עדיין במרבית המקרים נדרש להוסיף מספר נקודות גדול יותר על מנת להשלים את התוספת מזומן; והתוצאה היא שבשקלול הדברים מדובר בהרעת תנאים; מה גם ש"ההוזלה" הוחלה בעיקר על טיסות ליעדים קרובים ובחורף, ועל כן לא ניתן לראות בהפחתה האמורה משום שינוי מיטיב.

כן נקבע כי לנוכח הפגיעה שהשינויים הסבו לחברי מועדון הלקוחות, ההודעה המוקדמת שניתנה ללקוחות בנדון שעמדה כאמור על שלושה חודשים, איננה תקופה סבירה למימוש הנקודות שנצברו; ומשכך אין בה כדי לשלול את אופיין המקפח של התניות. עוד נקבע כי תניה שמאפשרת לאל על ליתן הודעה בת שלושה חודשים טרם כניסת השינויים לתוקף (כאשר למעשה התניה מגדירה תקופת התראה קצרה יותר בת חודש ימים שאל על "רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, להאריך") מעניקה לסַפָּק יתרון בלתי הוגן בסוג ההתקשרות שבה עסקינן, ולפיכך נראה שמדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד. בית המשפט העיר בהקשר זה כי ניצול נקודות דורש לרוב תכנון מוקדם והיערכות מתאימה; כי ההודעות בעניין השינויים נשלחו בעונה הקרה, שבה לכאורה הביקוש לטיסות יורד; וכי אין לדעת אם בטווח של שלושת החודשים היה מקום לכל המבקשים לטוס בכרטיסי בונוס. בית המשפט הוסיף וציין למעלה מן הצורך – מאחר שטענה זו לא הועלתה על ידי המשיבים – כי נראה שאף נוסח ההודעה שנשלחה ללקוחות לא היה ברור דיו.

בהינתן האמור, נקבע כי התניות שאיפשרו לאל על לשנות לפי שיקול דעתה הבלעדי את "המחיר" בהתראה של חודש או שלושה חודשים מראש הן תניות מקפחות כביכול; ובשלב זה אל על לא השכילה לסתור את שהוכיחו לכאורה המשיבים. בהתאם, נאמר שקיימת אפשרות סבירה כי ייקבע שיש לבטל או לשנות את התניות; ומשכך, קיימת אפשרות סבירה שהתביעה לסעד כספי תתקבל, אם לא לגבי כלל החברים בקבוצה לפחות לגבי חלקם. ויובהר, כי נראה שהכוונה היא לפיצוי בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהפיחות בשווי הנקודות עקב הפרת החוזה והעילות הנוספות שיפורטו בהמשך, ולא בשל עצם הקביעה כי התניות הן מקפחות לכאורה. בית המשפט הוסיף וציין כי אין בתיקון שנערך לאחרונה בחוק הגנת הצרכן לעניין שינוי או סיום תוכנית הטבות כדי לשנות מקביעות אלה (חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 53), התשע"ז-2017 (להלן: התיקון לחוק)); שכן אין בעצם הטלת מגבלה על "עוסק" מכאן והלאה כדי לאיין את היכולת לתקוף את התקנון, שהוא חוזה אחיד, וההוראות הכלולות בו.

משנקבע כי יש אפשרות סבירה לקבלת הטענה בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד, הוסיף בית המשפט וקבע כי יש מקום לאשר את בקשת האישור גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט – מאחר שפעולה מכוח תנאי מקפח בחוזה אחיד שהצמיחה לאל על תועלת כלכלית מהווה לכאורה התעשרות שלא כדין. בית המשפט המחוזי לא מצא להידרש ליתר עילות התביעה שצוינו בבקשת האישור (הטעיה, חוסר תום לב, הפרת חובת הנאמנות והפרת חובות המנויות בחוק הגנת הצרכן), מאחר שהסעד הנגזר מהן זהה לסעד הצומח מן העילות שנבחנו על ידו; ועם זאת העיר "מעבר לדרוש" כלשונו, כי שינוי תנאי התקנון לאחר עשור שבו הם עמדו בתוקפם ותוך מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים בלבד, עלול להיחשב אף כחוסר תום לב בקיום חוזה. ביחס לתנאים הנוספים לאישור תובענה כייצוגית, ציין בית המשפט בתמצית כי המשיבים הראו שלכאורה נגרם להם נזק כתוצאה מהשינויים; כי אף אם כטענת אל על ישנם חברי מועדון שהשינויים היטיבו עמם, ניתן "להתגבר" על השונות בין חברי הקבוצה באמצעות חלוקה פנימית שלה; וכן צוין כי לא נמצא יסוד סביר להניח כי עניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בתום לב או בדרך הולמת.

על יסוד כלל האמור, בקשת האישור התקבלה ונקבע כי חברי הקבוצה הם: "כלל החברים בכל המעמדות של המועדון (רגיל, כסף, זהב, פלטינה וטופ-פלטינה) שבמועד כל אחד מהשינויים דלעיל בתוכנית המועדון החזיקו בנקודות ושערך נקודותיהם פחת בשל השינויים". יצוין בנקודה זו כי לצד הגדרת הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית, נדרש היה לציין בהחלטת האישור את זהות התובע המייצג ובא הכוח המייצג, את עילות התובענה ואת הסעדים הנתבעים; ואף שניתן להניח שהכוונה לעילות ולסעדים שפורטו בסעיף 2 להחלטה ולבאי הכוח שצוינו בכותרת ההחלטה, היה מקום להתייחס לכך במפורש בהתאם לסעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק).

טענות אל על בבקשה שהוגשה לעליון מתפרשות על שני מישורים – דיוני ומהותי. במישור הדיוני, שתופס חלק נכבד מהבקשה, ניצבת הטענה כי בית המשפט המחוזי דחה למעשה את טענות המשיבים בבקשת האישור, ובמקומן מצא לאשר את התובענה כייצוגית בעילה שלא נטענה ובהתאם אף לא התבררה – והכוונה לקביעה כי נפל פגם בתקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לחברי המועדון לפני ביצוע השינויים, וכי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. לדברי אל על, טענת המשיבים לעניין תנאי מקפח התייחסה לעצם הזכות בתקנון לבצע שינויים בתנאי המימוש של נקודות שנצברו בעבר, ולבד מהתייחסות מינורית בבקשת האישור שנזנחה לחלוטין בסיכומים, לא נטען כי הקיפוח נובע מכך שתקופת ההודעה המוקדמת הייתה קצרה מדי; וכך גם לא הועלתה טענה כי תקופת ההודעה המוקדמת עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה בחוסר תום לב – כפי שנקבע לכאורה בהחלטה. על כל פנים, נטען כי המשיבים כלל לא הוכיחו מבחינה עובדתית ומשפטית את טענותיהם בעניין תקופת ההודעה המוקדמת, והעובדה שבית משפט קיבל את בקשת האישור בעילה שלמעשה לא נטענה וממילא לא הוכחה, הסבה לאל על עיוות דין משמעותי – שכן לא נתאפשר לה להתייחס לסוגיה ולהביא ראיות בנושא. בהקשר זה מעלה אל על טענות שונות בנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת, ובהן הטענה כי המסקנות שהסיק בית המשפט נשענו על סברה עובדתית שגויה, שלפיה המשמעות של מתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים היא שכל חברי המועדון שמעוניינים לממש את הנקודות לפי תנאי המימוש הישנים צריכים לטוס באותו פרק זמן מוגבל; כאשר למעשה בתקופה זו ניתן היה להזמין כרטיס בונוס לפי לוח הטיסות המלא שתקף לשנה מיום ההזמנה – ומכאן, שניתנה תקופת זמן מספקת וראויה למימוש הנקודות טרם שהשינויים נכנסו לתוקף.

במישור המהותי חוזרת אל על על הטענה כי במסגרת התקנון הובהר במפורש שניתן לשנות את תנאיו בהתראה בת 30 יום, ולכן ההודעה המוקדמת שניתנה שעמדה כאמור על שלושה חודשים היא מעל ומעבר. בהקשר זה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התניות הן מקפחות לכאורה; שכן אף אם התקנון איננו חוזה מתנה כטענת אל על, ולצורך הדיון מדובר ב"הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע" כפי עמדת המשיבים (כמובנה בסעיף 7 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) – לא ניתן לראות בהוראות שכלולות בו משום תניות מקפחות. זאת מאחר שאם אותן תניות היו מובאות לידיעתו של הלקוח טרם הצטרפותו למועדון הלקוחות, סביר להניח שהוא עדיין היה בוחר להיות לחבר במועדון לנוכח ההטבות המשמעותיות הגלומות בכך. עמדה זו מקבלת משנה תוקף, לגישת אל על, בהינתן שרק לאחרונה התקבל התיקון לחוק שהסדיר את האופן שבו יש לערוך שינויים בתוכנית הטבות או לסיימה, ואין זאת אלא שבמצב החוקי הקודם לא חלה מגבלה כלשהי על שינוי תוכנית הטבות; והדבר אף מעיד על כך שהמחוקק לא ראה אפשרות להחיל את חוק החוזים האחידים על סיטואציה כגון זו שלפנינו. לצד זאת, נטען כי השינויים היטיבו באופן כולל עם חברי המועדון והעלו את ערכן של הנקודות, ועל כן לא נגרם לחברי הקבוצה נזק כתוצאה מהשינויים; זאת במיוחד בהינתן "התפנית" שביצע בית המשפט המחוזי שעה שביסס את ההחלטה על הטענה בדבר ההודעה המוקדמת (שכאמור לטענת אל על כלל לא נטענה), שכן לא ברור מה הנזק שנגרם לחברי המועדון כתוצאה מכך שתקופת ההודעה המוקדמת עמדה על שלושה חודשים ולא על תקופה אחרת. עוד נטען כי בכל מקרה ברי כי אין מדובר בקבוצה הומוגנית, שכן השינויים השפיעו באופן שונה על כל אחד מחברי המועדון, ובהחלט ישנם כאלה שיצאו נשכרים מן השינויים – הכל בהתאם לשימוש שנעשה על ידם בנקודות במועד הרלוונטי; ומכאן אף עולה כי תובענה ייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. לחלופין, טוענת אל על כי נדרש היה להבהיר בהחלטה שהתובענה תוסיף להתנהל כייצוגית רק ביחס לשאלה הנוגעת לאורך תקופת ההודעה המוקדמת; ויש להתאים את הגדרת הקבוצה המיוצגת בהתאם.

המשיבים מצידם טוענו כי אל על מציגה את בקשת האישור וההחלטה באופן מסולף ומטעה; וכי בכל מקרה יש לדחות את בקשת רשות הערעור בהינתן שעיקר הטענות שהועלו במסגרתה מהוות הרחבת חזית בערעור בניסיון לערוך מקצה שיפורים, וזאת אין להתיר. כך ובניגוד לאופן הצגת הדברים בבקשה דנן, נטען כי בקשת האישור כללה גם כללה טענות מפורשות בנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת; אלא שאל על בחרה מטעמיה שלא להתמודד עמן בתשובתה לבקשת האישור, ואין לאפשר לה להעלות טענות חדשות בנושא בשלב הערעור; בפרט בנסיבות שבהן מדובר בטענות עובדתיות חדשות שנטענו בעלמא בלא כל תימוכין ראייתיים, אף לא תצהיר.

עוד בשונה מאופן הצגת הדברים בבקשה, טוענים המשיבים כי על קביעות רבות שבהחלטה אל על כלל אינה משיגה, אף שהן עומדות בבסיס ההחלטה לאשר את התובענה כייצוגית. כך למשל, במסגרת ההחלטה נקבע במפורש כי השינויים הרעו את תנאי מועדון הלקוחות ומשכך אין בסיס לטענת אל על שבית המשפט המחוזי לא התייחס לסוגיית הנזק. זאת ועוד. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי בתקנון תניה או תניות מקפחות, וכן יכול שהסעד הכספי יינתן בעילות תביעה שונות – ומכאן עולה שבקשת האישור לא התקבלה רק ביחס לעילה "מינורית" שעניינה בתקופת ההודעה המוקדמת, כטענת אל על; ובכל מקרה לא ניתן לראות בהחלטה ככזו הדוחה את יתר טענות המשיבים, משהובהר שהדיון ביחס אליהן ייערך בשלב הדיון בתובענה גופה. נוסף על כך, המשיבים טוענים כי משעה שהשינויים נערכו ביחס לכלל חברי המועדון וכך גם פרסום ההודעה המוקדמת – אין יסוד לטענה שהתובענה איננה מעוררת שאלות משותפות של עובדה ומשפט לכלל חברי הקבוצה; וממילא אל על לא הרימה את הנטל להראות כי השינויים מיטיבים עם מי מהחברים במועדון.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

חוק תובענות ייצוגיות מגדיר את התנאים לאישור תובענה כייצוגית; ובהם הדרישה כי העילה שביסוד התובענה תהא מנויה בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (סעיף 3(א) לחוק); כי ייקבע שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה; כי יש אפשרות סבירה שהשאלות הללו יוכרעו לטובת הקבוצה המיוצגת (סעיף 8(א)(1) לחוק); וכי הכלי הייצוגי הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) לחוק). כן נדרש להראות שקיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל על ידי התובע המייצג ובא הכוח המייצג בדרך הולמת ובתום לב (סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק). נוסף על תנאים אלה, שומה על התובע המייצג להיות בעל עילת תביעה אישית (סעיף 4(א)(1) לחוק); ואולם מקום שבו כל התנאים לאישור התובענה כייצוגית מתקיימים פרט לתנאי זה, ניתן להורות על החלפת התובע המייצג באחר שעומדת לו עילה אישית (סעיף 8(ג)(2) לחוק) (בר"מ 3920/18 עיריית ירושלים נ' ש.א.ג ניהול קניונים בע"מ, פסקה 8 (6.6.2019); רע"א 9617/16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' לפינר, פסקה 16 והאסמכתאות שם (28.10.2018)).

ייאמר כבר עתה כי לא מצאתי בטענות אל על – הן הדיוניות הן המהותיות – משום צידוק לשנות מהחלטת האישור, ונראה כי בדין נקבע כי התקיימו התנאים לאישור התובענה כייצוגית. ואבאר.

תחילה לטענות הדיוניות. לגישת אל על, בית המשפט המחוזי אישר את התובענה כייצוגית על יסוד טענה אחת בלבד, שכלל לא הועלתה על ידי המשיבים – בעניין תקופת ההודעה המוקדמת, היותה של ההתראה קצרה מדי. לאחר עיון בבקשת האישור ובהחלטה, ניכר כי אין בעמדה זו של אל על כל ממש. ראשית דבר ייאמר כי הטענה בדבר תקופת ההודעה המוקדמת קיבלה ביטוי בבקשת האישור, שלא כטענת אל על, תוך שנטען במפורש כי "פרק הזמן הנ"ל (תקופת ההודעה המוקדמת-ע'ב') כשלעצמו מהווה תנאי מקפח ו/או לחלופין קיום חוזה שלא בתום לב" (סעיפים 75-74 לבקשת האישור); ואין לה לאל על להלין אלא על עצמה על כך שלא התמודדה עמה במסגרת הדיון בבקשת האישור. מכל מקום, מההחלטה עולה כי בית המשפט המחוזי מצא לאשר את התובענה כייצוגית במספר עילות, שאינן נשענות רק על תקופת ההודעה המוקדמת; וזהו טעם נוסף לדחיית טענותיה של אל על בנדון. אמנם בהחלטה הושם דגש על תקופת ההודעה המוקדמת שניתנה טרם כניסת השינויים לתוקף, אולם ההחלטה אינה מתמצה רק בכך – ובית המשפט המחוזי התייחס בהחלטה גם לתניות שמאפשרות לעל אל לשנות את תנאי המועדון לפי שיקול דעתה בראי אופי השינויים שנערכו. יתרה מזאת, יש קושי להפריד את התניה שנוגעת לתקופת ההודעה המוקדמת, מיתר התניות שמקנות לאל על את עצם האפשרות לבצע שינויים בתקנון – ודומה כי הן כרוכות זו בזו; ואף מן הטעם הזה ברי כי הקביעה בדבר קיומן של תניות מקפחות לכאורה נוגעת לכלל התניות כהגדרתן לעיל, הן זו הנוגעת לתקופת ההודעה המוקדמת הן אלה שמותירות בידי אל על את האפשרות לערוך שינויים בתקנון. המסקנה המתבקשת מן האמור היא שהעילות שנתאשרו על בסיס קיומן של תניות מקפחות, אינן מתמצות רק בתקופת ההודעה המוקדמת.

כאן המקום לציין כי חלק מהטענות בבקשת רשות הערעור לעניין תקופת ההודעה המוקדמת הן טענות עובדתיות, שלא קיבלו ביטוי בטענותיה של אל על בבית המשפט המחוזי. אלה מהוות "הרחבת חזית" וניסיון למקצה שיפורים שאין הצדקה להתיר – בין היתר מאחר שלא ניתן לבררן כהלכה במסגרת הדיון בערעור, והפגיעה שהדבר מסב לצד שכנגד (ראו והשוו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1006-1005 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 8441/15 פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ נ' קייזרמן ושות' בע"מ, פסקה 19 (22.5.2018)). בנסיבות אלה אין מקום להידרש לטענות האמורות; וממילא אין בהן כדי לערער על ההחלטה לאשר את התובענה כייצוגית, משנקבע – בניגוד לטענת אל על – כי בקשת האישור נתאשרה בעילות שאינן נשענות רק על הטענה הנוגעת להודעת המוקדמת.

על יסוד כלל האמור, נדחות הטענות הדיוניות שהועלו בבקשת רשות הערעור. בהתאם, אף אין מקום להתערב בהגדרת הקבוצה המיוצגת.

ועתה לטענות המהותיות. אין בידי לקבל את טענות אל על המופנות כלפי תחולת חוק החוזים האחידים על ענייננו והגדרת התניות כמקפחות לכאורה; ואין לי אלא להפנות לנימוקי בית המשפט המחוזי בנדון. אוסיף בהקשר זה, ובלא לטעת מסמרות, כי על פניו נראה שטענת אל על שלפיה די בכך שהתקנון מיטיב עם חברי המועדון על מנת שלא ניתן יהיה להכתירו כחוזה אחיד, היא טענה מוקשית. להבחנה מעין זו אין בסיס בחוק החוזים האחידים; ובכל מקרה ספק אם ניתן להשקיף על עצם החברות במועדון הלקוחות כעל "הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע" – כך, בהתחשב באינטרסים הכלכליים של אל על במועדון הלקוחות מחד גיסא, וב"השקעה" הנדרשת מצד חברי המועדון לצורך צבירת נקודות מאידך גיסא. בהינתן האמור, אין סיבה לשנות מן הקביעה כי הוכח לכאורה שהתניות המאפשרות לאל על לשנות לפי שיקול דעתה הבלעדי את תנאי התקנון בעניין מימוש הנקודות בהתראה של שלושה חודשים בלבד (ויוזכר כי בתקנון הוגדרה תקופה קצרה יותר בת חודש ימים בלבד), הן תניות מקפחות בחוזה אחיד.

יוער בנקודה זו כי בשונה מאופן הצגת הדברים בבקשה, השאלה אם לקוח היה מסכים להתקשר בחוזה בנסיבות שבהן היה מודע לתנאיו, איננה השיקול העיקרי בבחינה אם תניות מסוימות בחוזה יש בהן משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הסַפָּק העלול להביא לידי קיפוח. זאת, בין היתר, משום ש"הבעיה המיוחדת בחוזים אחידים אינה אי־ידיעת התנאים או היעדר הסכמה־פורמאלית לתוכנם, אלא דווקא הסכמה, אם כי לתנאים מוכתבים מראש, שאין לשנותם" (ההדגשה במקור-ע'ב'; ע"א 4602/97 רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נג (2) 577, 592 (1999)); והדגש הוא בשאלה אם בנסיבות העניין מדובר בתנאי בחוזה אחיד המגן על האינטרסים של הסַפָּק מעבר למה שנתפס כראוי – כפי שנקבע לכאורה בענייננו (ראו והשוו: רע"א 5860/16 Facebook Inc נ' בן חמו, פסקה 22 (31.5.2018); ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 527-526 (1992)). זאת ועוד. העובדה שהמחוקק מצא לקבוע הסדר חדש לעניין שינוי או סיום תוכנית הטבות במסגרת חוק הגנת הצרכן (התיקון לחוק, כהגדרתו לעיל), אין בה כשלעצמה כדי להוות הגנה בידי אל על בכל הנוגע לתקופה שקדמה לתיקון לחוק; ויש לדחות את ניסיונה של האחרונה להיתלות בכך.

אף בטענות הנוספות לעניין היעדרו של נזק ואי-הומוגניות הקבוצה מאחר שהשינויים השפיעו באופן שונה על כל אחד מחברי המועדון – אין כדי להצדיק התערבות בהחלטה. אמנם בית המשפט המחוזי לא פירט את סוג הנזק שנגרם לקבוצה המיוצגת כתוצאה מההפרה של הדין, והסתפק באמירה כללית כי המשיבים הראו לכאורה שנגרם להם נזק. עם זאת, במסגרת ההחלטה נבחנו באופן מעמיק השינויים בתקנון שבמוקד בקשת האישור, ונקבע שהוכח לכאורה כי אלה הרעו את מצבם של חברי הקבוצה באופן הנושא משמעות כספית; ובמקביל צוין כי אל על לא הוכיחה מצידה את הטענה שהשינויים דווקא היטיבו עם חברי המועדון. די בזאת כדי לבסס לכאורה קיומו של נזק, ואין צורך בשלב זה לעמוד על היקפו. במילים אחרות, עצם הקביעה שהשינויים פועלים לכאורה לרעת חברי המועדון היא כשלעצמה מצביעה על קיומו של נזק; ובשלב זה ניתן להסתפק בזאת, ולהותיר את בירור גודלה של הקבוצה ואת כימות הנזק, לשלב הדיון בתובענה עצמה (ראו והשוו: רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון, פסקה 13 (1.7.2019)). יצוין בהקשר זה כי הקביעה שהשינויים הרעו לכאורה את מצבם של חברי המועדון היא קביעה עובדתית מנומקת, המבוססת על ניתוח של מידע רב, ולא מצאתי הצדקה לשנות ממנה – כאשר היקף ההתערבות בקביעות מעין אלה הוא מצומצם ממילא. ויוער למעלה מן הצורך כי מקום שעוסק ביצע שינוי חד צדדי בהתקשרות עם לקוחותיו וישנה מחלוקת משמעותית בשאלה אם שינוי זה היטיב או הרע את מצבם, דומה כי יש לזקוף ספק זה לחובת הגורם שערך את השינוי, בענייננו אל על; למצער בשלב מקדמי זה של הדיון.

יוזכר כי הסעד הכספי שייפסק בגין הנזק (ככל שיימצא שקיים וכי יש לפצות בגינו) הוא תוצר של הקביעה כי השינויים נעשו שלא כדין, בין היתר משום שהם נערכו על יסוד תניות שעל פניו הן מקפחות; ומכאן שטענתה של אל על כי נדרש היה לדחות את בקשת האישור מאחר שלא הוכח שתקופת ההודעה המוקדמת כשלעצמה הסבה נזק כלשהו, אינה חזות הכל. נוסף על כך, במסגרת בקשת האישור פורטו מגוון עילות שבגינן יש לאשר את התובענה כייצוגית, והעובדה שהדיון בחלקן נדחה לשלב הדיון בתובענה גופה איננה שוללת את האפשרות כי בסופו של יום ייקבע כי נפל פגם בשינויים מטעמים אחרים או נוספים לתניות המקפחות.

משנקבע כי השינויים (כהגדרתם לעיל) הרעו לכאורה את מצבם של חברי מועדון הלקוחות או חלקם, ובהינתן שהם הוחלו באופן גורף ואחיד על כלל חברי המועדון, נראה כי התובענה מעוררת שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, וראוי ויעיל לנהל אותה במתכונת ייצוגית. העובדה שמספר הנקודות משתנה מחבר מועדון לאחר, וכך גם השימוש של כל אחד בהן, עשויה אמנם להשפיע על "הומוגניות" הקבוצה המיוצגת; אולם אין בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת להחלטה לנהל את התובענה כייצוגית, שכן בשלב זה די בכך שישנם חברי מועדון שנפגעו כתוצאה מהשינויים, גם אם לא ידוע היקפם (ראו והשוו: רע"א 4486/18 JAMES RICHARDSON PROPRIETRY LTD נ' כהן, פסקה 20 (1.7.2019)); ובכל מקרה, כפי שצוין, לא הוכח כי השינויים אכן היטיבו עם חלק מחברי המועדון, כטענת אל על. נאמר גם בהחלטת בית המשפט העליון כדרך אגב, כי בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו לעובדה שביחס לחלק מיעדי הטיסות חלה "הוזלה" במספר הנקודות הדרוש לצורך מימוש כרטיסי בונוס (שינוי מספר הנקודות לכרטיס בונוס), וקבע כי בהתחשב בכך שעל מנת להשלים את ה"תוספת מזומן" נדרש להשתמש במספר נקודות גדול יותר (שינוי מספר הנקודות לתוספת מזומן, כהגדרתו לעיל); ואף בהינתן שההוזלה היטיבה בעיקר עם הטסים ליעדים קרובים בחורף – "מתברר שאין הוזלה כלל או שההוזלה קטנה מזו שהוצגה".

משאלה פני הדברים לפי קביעת בית המשפט העליון, הרי שהתוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת (אל על) חויבה בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

פורסם ב

עו"ד אורי גנור הגיש עתירה נגד מנדלבליט – טענות לניגוד עניינים

עו"ד אורי גנור הגיש עתירה נגד מנדלבליט – טענות לניגוד עניינים

בית המשפט העליון דחה בימים אלו עתירה שהוגשה על ידי עו"ד אורי גנור נגד היועץ המש ונגד גורמים נוספים במערכת אכיפת החוק.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר כי בית המשפט העליון יורה למשיבים – היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ועו"ד ליאת בן ארי – להודיע האם הופנו כלפיהם או כלפי בני משפחותיהם איומים כלשהם בכל הנוגע לטיפולם בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. עוד נטען כי ככול שהמשיבים אכן מאוימים כאמור, אזי עליהם לחדול מעיסוק בענייניו של ראש הממשלה; ואם לא כן, יש להורות להם להחליט באופן מידי אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, אם לאו. בנוסף, ביקש העותר כי ייקבע מועד לדיון דחוף בעתירתו, וכי יינתן צו ביניים האוסר על המשיבים להמשיך ולטפל בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה עד להכרעה בעתירה דנן.

בית המשפט העליון קבע כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים וכן בהיעדר עילה להתערבות בג"צ.

הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט הגבוה לצדק, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת (ראו: בג"ץ 8681/09 פיינטוך נ' ראש עיריית תל אביב (1.11.2009); בג"ץ 6755/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פסקה 8 (18.9.2017)). העותר צירף לעתירתו מכתב אשר נשלח על ידו אל המשיבים אך אתמול בשעות הצהריים, בו הוא מתריע בפניהם על כוונתו לנקוט בהליכים משפטיים למחרת היום, אם לא תיענינה דרישותיו. העתירה דנן הוגשה בטרם חלפו 24 שעות משליחתו של מכתב זה ומבלי שניתנה למשיבים הזדמנות להשיב לפניית העותר. הנה כי כן, העותר לא מיצה הליכים כדין בטרם הגשת העתירה לבית משפט זה, ומשכך, דין עתירתו לדחייה.

בנוסף, יש לדחות את העתירה על הסף אף בשל היעדר עילה, שכן העתירה  אינה מגלה מהי העילה להתערבות בג"צ ואף אינה פורשת את התשתית המשפטית עליה מבוססות טענות העותר.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחתה על הסף, וממילא נדחו אף הבקשות לקביעת מועד דיון דחוף ולמתן צו ביניים.

בית המשפט העליון קבע שהעותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.