בית המשפט העליון דחה בימים אלו עתירה נגד החלטת המשיבה 1 (להלן: לשכת הסיוע המשפטי) להעניק סיוע משפטי למשיב 3, במסגרת הליכי הגירושין המתנהלים בינו לבין העותרת. במסגרת העתירה, התבקש בית המשפט לתת צווי ביניים שיורו למשיבים 1 ו-2 (להלן ביחד: המדינה) להקפיא את שירותי הסיוע המשפטי אותם מקבל המשיב 3 מלשכת הסיוע המשפטי ולהגיש לבית משפט זה את הצהרות המשיב 3 בפני לשכת הסיוע המשפטי בדבר הכנסותיו ונכסיו, אשר על בסיסם אושר לו הסיוע המשפטי מכוח חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972 (להלן: חוק הסיוע המשפטי), על מנת שבית משפט זה יבחן את הצידוק בהענקת סיוע משפטי למשיב 3.
לטענת העותרת, בניגוד למצג השווא שהציג המשיב 3 בפני לשכת הסיוע המשפטי, מדובר באדם בעל אמצעים המתפרנס מסחר ברכבי יוקרה, מבלי שהדבר מדווח לרשויות המס. לעניין זה אף נטען כי המשיב 3 זומן לחקירה במשרדי מס הכנסה. כמו כן, העותרת צירפה לעתירתה החלטה של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (הרשמת ש' רוזמן פרקש) מיום 17.10.2017 בתמ"ש 49702-04-17, בה נדחתה בקשת המשיב 3 לקבלת פטור מאגרה, כאינדיקציה לכך שמצבו הכלכלי לא מצדיק קבלת סיוע משפטי מלשכת הסיוע המשפטי. על כן, נטען כי המשיב 3 היתל בלשכת הסיוע המשפטי וכי הסיוע המשפטי לו הוא זוכה ניתן לו שלא בצדק.
המדינה בתגובתה לעתירה אישרה כי החל מיום 3.1.2017 זוכה המשיב 3 לסיוע משפטי מטעם לשכת הסיוע המשפטי, וכי העותרת פנתה ללשכת הסיוע המשפטי וביקשה כי יופסק הסיוע המשפטי שניתן למשיב 3 בטענה כי הוא לא עומד בקריטריונים המזכים בקבלת סיוע משפטי. בעקבות פניה זו ערכה לשכת הסיוע המשפטי בחינה נוספת בדבר זכאותו הכלכלית של המשיב 3 לקבלת סיוע משפטי. בתום הבחינה, אשר כללה בין היתר המצאת מסמכים נוספים מטעם המשיב 3, הגיעה למסקנה כי המשיב 3 זכאי לסיוע משפטי בהתאם למבחני הזכאות. עוד נמסר, כי במסגרת הטיפול בעתירה זו ולמעלה מן הצורך, פנתה לשכת הסיוע המשפטי אל המשיב 3 פעם נוספת, בדרישה להמצאת מסמכים עדכניים לצורך בחינה נוספת של זכאותו לסיוע משפטי. בחינה זו טרם הסתיימה.
לטענת המדינה דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר כל עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה להענקת סיוע משפטי למשיב 3. נטען כי ההחלטה התקבלה על ידי גורמי המקצוע המוסמכים וכי היא מבוססת וסבירה. בעניין הזימון לחקירת רשות המיסים, נטען כי עצם הזימון לחקירה לא משפיע על שאלת זכאותו של המשיב 3 לסיוע משפטי. לעניין ההחלטה לדחות את בקשתו של המשיב 3 לקבלת פטור מאגרה, טענה המדינה כי המבחנים לקבלת פטור מאגרה שונים בתכלית ממבחני הזכאות הכלכלית לצורך מתן סיוע משפטי, ושלכן אין בכך כדי להשפיע על זכאותו של המשיב 3 לקבלת סיוע משפטי. לטענת המדינה, השגות על החלטות להעניק סיוע משפטי מועברות ללשכת הסיוע המשפטי כדבר שבשגרה. במקרים רבים הבקשות מוגשות על ידי צד שכנגד בהליך משפטי קונקרטי. קיים חשש כי חלק מן ההשגות נועדו לפגוע ביכולתו של מקבל הסיוע המשפטי ליהנות מייצוג במסגרת אותו הליך המשפטי. המדינה ציינה כי נוכח חובת הסודיות המוטלת עליה מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ונוכח החיסיון הקיים במסגרת יחסי עו"ד-לקוח (סעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971; סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961), אין היא רשאית להציג לעותרת את הנתונים הקונקרטיים בדבר זכאותו של המשיב 3 לסיוע משפטי.
לאחר עיון בעתירה ובתגובת המדינה הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתה המקצועית של לשכת הסיוע המשפטי.
בהתאם להלכה הפסוקה, בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו, כל עוד החלטתה עומדת בכללי המינהל התקין (בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, פסקה 10 (23.9.2007); בג"ץ 4142/08 קוטיבשוילי נ' שר הפנים, פסקה ג' (6.10.2008)) . זכאותו של המשיב 3 לקבלת סיוע משפטי נבדקה על ידי לשכת הסיוע המשפטי פעמיים, ונמצא כי הוא עומד בקריטריונים המזכים. כתוצאה מעתירה זו, נבדקת כעת זכאותו של המשיב 3 בפעם השלישית. כידוע, עומדת לזכות המדינה חזקת התקינות המינהלית, במסגרתה המעשה המינהלי של הרשות מוחזק כתקין אלא אם הוכח אחרת (בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עיריית רחובות, פ"ד סד(1) 331, פסקה 54 (2010)). העותרת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נפל פגם בהחלטת לשכת הסיוע המשפטי בדבר זכאותו של המשיב 3 לסיוע משפטי, ועל כן לא קמה עילה להתערבות בהחלטתה.
בשולי הדברים צוין, כי על אף שברור כי העותרת אינה שבעת רצון מהחלטת לשכת הסיוע המשפטי להעניק סיוע משפטי למשיב 3, נוכח הליך הגירושין שמתנהל ביניהם, לא הצביעה העותרת על כל פגיעה בזכויותיה כתוצאה מהחלטה זו. קבלת סיוע משפטי בהתאם לחוק הסיוע המשפטי הוא ענין שבין המבקש למדינה. העותרת מתעברת אפוא על ריב לא לה ("Culpa Est Immiscere Se Rei Ad Se Non Pertinenti"). אין מדובר גם בעתירה המעלה שאלות בעלות חשיבות ציבורית החורגות מנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, העשויה להצדיק בירור בגדר עתירה ציבורית (בג"ץ 2905/13 תכלית- אנשים למען אחרים נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 10(6.12.2015)).
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
עתירה שהגישה חב' ראואל בע"מ והוכרעה על ידי בית המשפט העליון נדחתה בימים אלו תוך שנקבע שחב' תים נטקום בע"מ תספק את הטאבלטים ואילו חב' ראואל אולי תהיה זכאית לפיצוי כספי, בסיום ההליך.
בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, הרי שהמשיב 1 – המשרד לבטחון פנים – יצא במכרז, שתכליתו התקנת לאספקת טאבלטים לשם התקנתם ברכבי מערך הכבאות וההצלה. תכלית ההתקנה היא מתן שליטה ובקרה מרכזיים על מיקום הרכבים, תוך שיפור השליטה בהם וייעול ביצוע משימות הכיבוי וההצלה. הצעתה של המערערת נפסלה, בנימוק שלא עלה בידה לספק טאבלטים העונים לדרישות האבטחה והתמיכה בתוכנות הרלוונטיות למכרז. המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד פסילת הצעתה, והעתירה נדחתה. ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין עודנו תלוי ועומד (עע"מ 2762/19).
לאחר דחיית עתירה, הגישה המערערת עתירה נוספת, בה נטען כי חבר בוועדת משנה של ועדת המכרזים היה מצוי בניגוד עניינים, לנוכח היותו מועסק בחברה "אחיינית" של משיבה 2 (דהיינו מדובר בחברות-בנות של חברות-אחיות) – היא החברה שזכתה במכרז. המדינה הכירה בפגם שנפל ביחס לניגוד העניינים הנטען, וטענה כי ננקטו פעולות למניעת הישנות תקלה דומה בעתיד. לגופו של עניין העתירה נדחתה. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, וקבע כי התוצאה הראויה של הפגם על נסיבותיו היא בטלות יחסית, וזאת ממספר טעמים: התפקיד הטכני שנעשה על ידי חבר ועדת המשנה, שלא ניתן לייחס לו השפעה על התוצאה; שיהוי המערערת בהעלאת הטענה והמעשים העשויים שנעשו במסגרת פרק הזמן שחלף; והריחוק היחסי של הקשר שיוצר את ניגוד העניינים. המערערת הגישה ערעור גם על פסק דין זה, ולצידו הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני – צו להשעות כל התקשרות בין משיבות 1 ו-2.
המערערת טוענת כי סיכויי ההליך גבוהים, וכי כל אחת מן הקביעות של ערכאה קמא בטעות יסודה, ובין השאר: אין ריחוק מספיק בין החברות המדוברות, המשיבים האיצו את פעולותיהם במטרה ליצור מעשה עשוי, ופעולת ועדת המשנה לא הייתה טכנית גרידא. אשר למאזן הנוחות, נטען כי למשיבות לא ייגרם כל נזק מ"דחיית שדרוג" מחשבי רשות הכבאות וההצלה, ואילו למערערת ייגרם נזק כלכלי, שכן לשיטתה סיכוייה לזכות במכרז גבוהים ביותר. המשיבות, מנגד, סבורות כי סיכויי ההליך נמוכים, לנוכח פסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות הודגש השיהוי הרב שנפל בהגשת הבקשה לסעד זמני, המעשים העשויים שנעשו, הנזק הכלכלי שייגרם כתוצאה ממתן הסעד הזמני והאינטרס הציבורי הכבד בהתקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה.
מבט על סיכויי ההליך מעלה תמונה מורכבת. מן הצד האחד, אין חולק על כך שחבר ועדת המשנה פעל תוך ניגוד עניינים, וכי לו היו הגורמים הרלוונטיים מודעים לניגוד עניינים זה מראש – הוא לא היה ממונה לוועדת המשנה. מן הצד השני, בית המשפט לעניינים מינהליים נתן דעתו לעניין זה, ונימק את התוצאה אליה הגיע באמצעות מספר נימוקים. נעבור עתה למבחן השני בכגון דא – מאזן הנוחות. במסגרת זו מצוי הדגש בשתי טענות שהעלו המשיבות.
ראשית, האינטרס הציבורי בביצוע מהיר של התקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה. בניגוד לטענת המערערת, עולה כי לא מדובר ב"שדרוג" של מערכות, אלא בהתקנת כלי חשוב, שאמור לייעל את אופן הפעלת הכוחות בשטח, ולסייע גם בהגעה מהירה יותר של הכוחות לזירות הנדרשות. מול אינטרס ציבורי חשוב זה מצוי האינטרס הכלכלי של המערערת, שניתן לרפאו בדיעבד באמצעות פיצויים, היה ויתקבל הערעור.
שנית, השיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני והמעשים שנעשו עד למועד הגשת הבקשה. המערערת טענה שמהשיבות הזדרזו לבצע פעולות התקשרות שונות כדי ליצור מעשה עשוי, אך בה בעת לא ניתן כל הסבר מתאים לסד הזמנים שננקט על ידה. די לומר כי העתירה הראשונה שהגישה המערערת נדחתה בסוף חודש פברואר, הערעור על פסק דין זה הוגש ביום 17.4.2019, ואילו הבקשה לסעד זמני הוגשה רק ביום 6.5.2019 – פרק זמן ארוך יחסית לאחר שהמערערת למדה על ניגוד העניינים. עוד יצוין כי פסק הדין מושא הערעור דנן ניתן ביום 18.4.2019, והמערערת לא ביקשה סעד זמני עד להגשת הערעור דנן. במצב הנוכחי כבר בוצעו התקשרויות עם ספקים שונים בשווי של מאות אלפי שקלים אם לא יותר מכך.
סוף דבר, בית המשפט העליון קבע שבמכלול הנסיבות שתואר אין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. לנוכח ההנמקה אין צו להוצאות.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
על פי כתב האישום, המבקשים ייבאו מסין מכולה לגביה הוצהר כי היא כוללת 125 יחידות אופניים. בבדיקת המכולה התברר, כי בניגוד להצהרה המבקשים, הייבוא כלל 125 יחידות אופניים עם מנוע עזר חשמלי.
בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה, השופט י' צלקובניק, והשופטים י' עדן ו-ג' שלו) בע"פ 7668-07-18 מיום 16.1.2019 בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורם של המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ש' חביב) בת"פ 63555-12-12 מיום 9.1.2018 ומיום 24.5.2018 בהתאמה.
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב
המבקשים הם חברה שעסקה, בין היתר, בייבוא כלי רכב חשמליים, וכן בעליה ומנהלה של החברה (להלן: המבקש). המבקשים הורשעו, אחר ניהול הוכחות, בעבירות לפי פקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: הפקודה): הברחת טובין לפי סעיף 211(א)(1) לפקודה; הגשת רשימון כוזב לפי סעיף 212(א)(4) לפקודה; מסירת אמרה שאינה נכונה לפי סעיף 212(א)(6) לפקודה; הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה; וכן השטת טובין בניגוד לצו פיקוח לפי סעיף 7 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979. בתמצית, על פי כתב האישום, המבקשים ייבאו מסין מכולה לגביה הוצהר כי היא כוללת 125 יחידות אופניים. בבדיקת המכולה התברר, כי בניגוד להצהרה המבקשים, הייבוא כלל 125 יחידות אופניים עם מנוע עזר חשמלי, אשר חלות הגבלות על ייבואם, ולשם שחרורם מהמכס נדרשים היתרים שונים שלא היו בידי המבקשים. בכך, לפי כתב האישום המבקשים הבריחו אופניים חשמליים תוך עשיית מעשי כזב, לרבות הגשת רשימון כוזב בדבר זהות הטובין המיובאים והצגת מצג כוזב לפיו יש בידם אישור ממכון התקנים לייבוא האופניים. המבקש הכחיש את ביצוע העבירות, וטען, בין היתר, כי מדובר בייבוא של אופניים רגילים וכי הזמין אופניים שונים מאלו שסופקו לו.
יודגש, כי כפי שעולה מחוות דעתו של המעריך הראשי במכס אשדוד (להלן: המעריך ראשי), שהוגשה כראייה לבית משפט השלום, האופניים שיובאו אינם אופניים חשמליים מוגמרים, אלא אופניים בעלי מאפיינים המאפשרים את הסבתם לאופניים חשמליים, וביניהם קיומו של תא למצבר, מד מהירות ושקע חשמלי לחיבור המצבר למטען.
לאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט השלום כי המבקשים ייבאו את האופניים על מנת להסב אותם לאופניים חשמליים ולמכור אותם ככאלה, והרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם. בית משפט השלום קבע כי עדותו של המבקש אינה קוהרנטית ועל כן אינה אמינה, והעדיף את אמרותיו בחקירה, לפיהן נהג לפצל את ייבוא האופניים החשמליים, באופן שהאופניים יובאו בנפרד והמרכיבים ה"חשמליים" בנפרד, והמוצר המוגמר הורכב בבית העסק של המבקשים. בית משפט השלום דחה את טענות המבקש לפסילת האמרות, משלא מצא כי נפלו פגמים בחקירה. כמו כן, הרשעת המבקש נתמכה בעדותו של המעריך הראשי, ובחוות הדעת מטעמו, בה צוין בין היתר, כי האופניים כוללים מרכיבים כגון לוח שעונים ותא מצבר, וכי באריזת כל אחד מזוגות האופניים שיובאו היה מטען שנועד להטענת מצבר, נתונים שאינם מתיישבים עם ייבוא אופניים רגילים. הרשעת המבקשים נתמכה בראיות נוספות, ביניהן עדויות מטעם סוכני המכס וכן רשימון ייבוא נוסף, לפיו המבקש הזמין מאותו הספק בסין מצברים ובקרים בכמות שתאמה את מספר זוגות האופניים שיובאו. לבסוף, נדחתה טענת המבקשים להגנת זוטי דברים, ונקבע כי אף שסכום המס שחסכו המבקשים אינו גבוה, טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי מצביעים על כך שאין מדובר במעשים פעוטי ערך.
בטרם מתן גזר הדין, הופנה המבקש לממונה על עבודות השירות, אך הוא נמצא לא מתאים בשל מצבו הרפואי. בגזר הדין עמד בית משפט השלום על סוג הטובין המוברחים, היקף ההברחה, הפגיעה בקופה הציבורית, וכן השיטתיות והתחכום אותם נקטו המבקשים, וקבע מתחם ענישה בין 4 ל-12 חודשי מאסר בפועל. בקביעת העונש, שקל בית המשפט השלום לקולה, בין היתר, את גילו של המבקש, את העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, את מצבו הרפואי ואת הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות בשנת 2010. לבסוף, הושתו על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 30,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תחתיו, וחתימה על התחייבות. על המבקשת הושת קנס בסך 80,000 ש"ח.
ערעורם של המבקשים על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק דינו דן בית המשפט המחוזי בהרחבה בשאלת סיווג האופנים. צוין, כי בהתאם לפסק הדין בע"א 566/73 נאות הככר מסעות וטיולים בע"מ נ' מדינת ישראל, כח(2) 128 (1974) (להלן: עניין נאות הככר), שאלת סיווגו של המוצר המיובא מכס תיבחן על פי תכונות המוצר המהותיות ולא על פי כוונותיו של היבואן, וכן כי הסיווג יעשה על בסיס הראיות שהוצגו, לרבות חוות דעת מומחים. עוד צוין כי על פי סעיף 3(2)(א) לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ב-2012, לפיו יסווג המוצר, גם כשאינו מושלם או מוגמר, כמוצר שלם ובתנאי שיש לו את "המאפיין המהותי של הפריט המוגמר או המושלם". בהמשך לכך נקבע כי סיווג האופניים כאופניים חשמליים מעוגן היטב בבסיס הראיות שהובאו בבית משפט השלום, ובפרט לאור חוות דעת המעריך הראשי, התרשמותם של עובדי וסוכני המכס, והתרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט השלום שבחן את האופניים. עוד בחן בית המשפט המחוזי בפירוט את היסוד הנפשי של המבקש ואת טענתו כי לא היה מודע לטיב האופניים, אך לא מצא כי נפל פגם במסקנותיו של בית משפט השלום. כמו כן, בית המשפט המחוזי שב ודחה את טענת המבקשים לתחולת הגנת "זוטי דברים". בשולי הדברים, מצא בית המשפט המחוזי לזכות את המבקשים מהרשעתם בעבירה של הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה. זאת, מאחר שהרשעת המבקשים התבססה על הטעייתו של "סוכן מכס", בעוד לשון העבירה מתייחס ל"פקיד מכס".
אשר לערעור על גזר הדין, הוחלט, לאחר בחינת הפסיקה הנוהגת, בשים לב לנסיבותיו של המבקש, ולאור נכונותו של בית משפט השלום לבחון את האפשרות לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, להפחית את עונשו של המבקש לשישה חודשי מאסר, אותם ניתן יהיה לבצע בעבודות שירות. כמו כן, הקנס שהושת על המבקשת הועמד על 50,000 ש"ח. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.
להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין התקבלה חוות דעת הממונה לפיה המבקש נמצא כשיר לביצוע עבודות שירות. בהמשך לכך, ביום 27.2.2019 הורה בית המשפט המחוזי על ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות. בהחלטה נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי העונש ביום 1.4.2019. ביום 2.4.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה מאוד לעיכוב ביצוע עונש עד להחלטה בבקשת רשות הערעור" שנדחתה, בין היתר, נוכח מועד הגשתה. ביום 7.4.2019 הוּדע לבית המשפט כי המבקש התייצב לריצוי העונש. ביום 8.4.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיון מחדש בבקשה לעיכוב ביצוע", שנדחתה.
ביום 14.4.2019 הוגשה הבקשה שלפניי, ועימה בקשה לעיכוב ביצוע העונש, בה ציין המבקש כי טרם החל בביצוע עבודות השירות מאחר שבידיו אישורי מחלה.
בקשת רשות הערעור
בקשה נטען כי בעניינם של המבקשים חרגו הערכאות דלמטה מפסיקתו המחייבת של בית משפט זה בעניין נאות הככר, לפיה אין להתייחס לכוונותיו של היבואן בעת קביעת סוג המוצר המיובא. לשיטתם, חריגה זו "מהנורמה המשפטית המקובלת של הלכה מחייבת" מעניקה לבקשה עניין ציבורי ומחייבת מתן רשות ערעור. בהמשך הבקשה הציגו המבקשים טענות רבות ושונות המופנות לכל חלקיו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לטענתם מצדיקות את זיכויים. לחלופין, טענו המבקשים כי יש לפחית באופן משמעותי מעונשם, שכן העונש שהושת עליהם חורג, לשיטתם, מהראוי. לטענתם, בגזירת הדין לא ניתן משקל מספיק לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של המבקש.
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה, על צרופותיה, סבר בית המשפט העליון כי דינה להידחות. רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)).
הבקשה כאן, ברובה המוחלט, כלל לא התיימרה לעמוד באמות מידה אלה. הבקשה מורכבת מטענות ערעוריות גרידא בהן עותרים המבקשים לשוב ולבחון את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר אושרו בידי בית המשפט המחוזי, ובכך היא מחטיאה את מטרתה של בקשת רשות ערעור. טענות המבקשים נסובות כולן על עניינם הפרטני ואינן מעלות כל חשש לעיוות דין, ומשכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.
אשר לחלקה של הבקשה הנוגע להרשעה, בית המשפט המחוזי נתן מענה מנומק ומפורט לטענות המבקשים, תוך הפניות לחומר הראיות, ולא מצאתי פגם בקביעותיו. כידוע, התערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדה ומהימנות היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בלבד, לא כל שכן מקום שעסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כבענייננו (ראו, למשל, רע"פ 6781/18 סלימאן סאמר בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (1.11.2018)). כאמור, נקבע שענייננו אינו נכלל בגדר מקרים אלו.
אשר לחלקה של הבקשה המופנה לחומרת העונש, רשות ערעור הנסבה על חומרת העונשלא תינתן, אלא במקרים בהם ניכרת סטייה קיצונית מרף הענישה הנוהג והמקובל בעבירות דומות (רע"פ 9102/15 פאר נ' מדינת ישראל (26.1.2016); רע"פ 483/18 ברוכיאן נ' מדינת ישראל(14.2.2018)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו. די בעיון בפסיקה אליה הפנו המבקשים בבקשתם כדי ללמוד כי העונשים שהושתו עליהם אינם חורגים, ובוודאי שלא במידה ניכרת, מהענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשעו.
לפני סיום העיר בית המשפט, כי הבקשה דנן, לה נלוות בקשה לעיכוב ביצוע, הוגשה בחלוף 45 יום ממועד מתן ההחלטה בעניין התייצבותו של המבקש, וכשלושה חודשים לאחר מתן פסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי. לא די בכך, אלא שהבקשה הוגשה כשבועיים לאחר המועד שנקבע להתייצבותו של המבקש לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות ולאחר ששתי בבקשות קודמות שהגיש לעיכוב ביצוע העונש, שהוגשו בחלוף מועד ההתייצבות גם הן, נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. מכל האמור עולה כי הבקשה הוגשה לא "בדקה התשעים" אלא לאחר סיום תוספת הזמן. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת, כתוארה אז, מ' נאור ברע"פ 4073/05 אסרף נ' מדינת ישראל (27.04.2005):
"הבקשה הוגשה ברגע האחרון, ומבלי שצורפה לה תגובת המדינה. אשר על כן, לא היה מקום לעכב את הביצוע על יסוד הבקשה כפי שהוגשה. כפי שציינתי (למשל) ברע"פ 2669/04 לוי נ' מ"י (לא פורסם), 'אין לקבל נוהג של הכתבת לוח הזמנים לבית משפט זה מתוך תקווה שיינתן עיכוב ביצוע אך בשל קוצר הזמן'."
זאת ביתר שאת בענייננו, עת הבקשה הוגשה בלי תגובה, בלא נימוק למועד הגשתה, ולאחר שלמבקשים עמדו שלושה חודשים לשם הכנת בקשת רשות הערעור.
סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, וכך ממילא אין מקום לעכב את הביצוע. הרבה לפנים משורת הדין, אני הורה בית המשפט כי המבקש יתייצב לריצוי עבודות השירות לאחר חג הפסח, ביום 29.4.2019.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
סיקור של פיגוע רב נפגעים במרכז העיר המרכזית, ארגון טרור רצחני, אמירות חריפות של ראשי המדינה, התייחסות וסיקור בינלאומיים. אם או בלי קשר ישיר, נטען או מוכח לאיראן, אם או בלי אמירות מלחמתיות מטהרן שצוטטו מפיו של רוחאני או חמינאי, מסתבר שסיקור באינטרנט או באמצעי התקשורת, של פיגוע טרור מחריד ובלתי צפוי מושך את התעניינות הגולשים ומזנק מהר למדי לראש טבלת תוצאות החיפוש באינטרנט של אותו סיקור בזמן אמת, ואף נותר שם בדרך כלל בראש טבלת החיפושים במילים הרלבנטיות , גם לאחר שעובר זמן.
אולי לא הרבה יודעים, אבל גוגל ופייסבוק למשל משלמות בהסדרי פשרה סודיים סכומים כסף לא מבוטלים, במסגרת תביעות אזרחיות שמוגשות נגדם על ידי גולשים ומשתמשים שונים החשים עצמם נפגעים מפרסומים, אשר התבצעו על ידי צדדים שלישיים, באמצעות הפלטפורמות הגדולות.
תקופת ההתיישנות על הגשת תביעה אזרחית רגילה עומדת על 7 שנים מיום קרות האירוע שמקים את עילת התביעה. תביעה שכנגד אשר מוגשת על ידי נתבע במסגרת תביעה שהוגשה נגדו אינה כפופה לדיני ההתיישנות. כשאתם מגישים תביעה נגד אדם- קחו בחשבון שהוא יוכל להגיש תביעה שכנגד- גם אם היא לכאורה התיישנה.
כעולה מעובדות כתב האישום, בתאריך 16.11.2014 שניים מאנשי יחידת הפיצו"ח של משרד החקלאות (יחידת הפיקוח על הצומח והחי; להלן: המתלוננים) "תפסו" משאית בה נהג המבקש באזור שער הגיא, בעקבות דיווח לפיו נעשה בה שימוש להברחת ירקות לשטח הארץ משטחי הרשות הפלסטינית.
בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ד' ברלינר והשופטים א' נחליאלי חיאט ו-ש' יניב) בעפ"ג 24491-12-18 מיום 25.2.2019 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר) בת"פ 54220-09-16 מיום 11.10.2018.
המבקשת הורשעה, לאחר הליך הוכחות, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היזק לרכוש במזיד ושתי עבירות איומים. כתב האישום תיאר סכסוך שכנים בין המבקשת למתלונן, במהלכו תקפה המבקשת את המתלונן שלא כדין באמצעות קרש, וכן איימה עליו ושברה תריס בחלון דירתו באמצעות הקרש. הרשעת המבקשת התבססה על עדויותיהם של ארבעה עדים, המתלונן ובני משפחתו, אותן מצא בית משפט השלום מהימנות וכן על סרטון שצולם במהלך האירוע, בו נראית המבקשת שהיא אוחזת בקרש בידה, צועקת, ומכה בחלון המוזכר לעיל. לכך הצטרפו הודאותיה של המבקשת בחקירתה הנגדית כי איימה על המתלונן וכי חבטה עם הקרש בחלון. בגין האמור השית בית משפט השלום על המבקשת חודש מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והורה לה לחתום על התחייבות בסך 1,000 ש"ח.
ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין בפי המבקשת כל טענה של ממש ביחס לממצאי בית משפט השלום, מעבר לתחושה כי לא נעשה עימה צדק, והדגיש כי בית משפט השלום התייחס למבקשת במלוא הסבלנות וכי גרסתה נשמעה במלואה. בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאיו של בית משפט השלום מעוגנים היטב בחומר הראיות שהובא לפניו, וכי אין בפניו ערעור על מידת העונש, ועל כן דחה את הערעור.
להשלמת התמונה יצוין כי במהלך הדיון בבית משפט השלום, לבקשת המבקשת, שוחרר סנגורה מייצוג ומאז עמדה המבקשת על כך שתייצג את עצמה, וכך היה גם בערעורה לבית המשפט המחוזי ובבקשה שלפניי.
בבקשה שנדונה עתה – ככל שניתן להבין – טענה המבקשת כי הערכאות דלמטה לא העמיקו בחומר הראיות ולא אפשרו לה לספר את גרסתה לאירוע, וביקשה להורות על זיכויה.
לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, סבר בית המשפט כי דינה להידחות. על דרך הכלל, זכותו של נאשם היא כי עניינו ידון בפני שתי ערכאות, ורשות לערעור שני תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)). הבקשה שהוגשה עתה אינה עומדת באמות מידה אלו ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. למבקשת ניתן יומה בפני שתי ערכאות ששמעו באריכות את טענותיה ונתנו לה להציג את גרסתה. כפי שעמד בית המשפט המחוזי, הרשעתה של המבקשת מעוגנת היטב בחומר הראיות שהוצג, ואין מקום להתערב בה.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
המ"מ הממונה על התחרות החליטה להתנגד לעסקת המיזוג בין בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: בנק מזרחי) לבין בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: בנק איגוד). על ההחלטה הוגשו עררים לבית הדין לתחרות. בנק מזרחי, בנק איגוד ובעלי המניות בבנק איגוד, ביקשו לעיין במידע ובחומרים שאספה רשות התחרות מאת הבנקים המערערים – בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, בנק הפועלים בע"מ, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, בנק אוצר החייל בע"מ, בנק מסד בע"מ ובנק לאומי לישראל בע"מ.
המידע והחומרים שנאספו, שימשו לצורך בדיקת עסקת המיזוג. בית הדין לתחרות נעתר בהחלטתו (מיום 25.12.2018) לפי סעיף 30 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, לחלק הארי של בקשת הבנקים ובעלי המניות המשיבים לעיון במסמכים, והתיר לבאי-כוח או מומחים כלכליים מטעמם לעיין בחומר בחדר מידע במשרדי רשות התחרות, בכפוף לחתימה על כתבי התחייבות לסודיות, ומבלי שתתאפשר העתקה או הוצאה של מידע מהחדר. מעבר למידע שנאסף מהבנקים המערערים, נאסף לצורך בדיקת עסקת המיזוג מידע מכ-36 צדדים שלישיים נוספים, וזה נמסר לבנקים המשיבים, וכך גם מידע שהתקבל מאת בנק ירושלים בע"מ, אשר נתן את הסכמתו לעיון במתכונת של חדר מידע.
טענות רבות ומקיפות, חלקן כבדות-משקל, נטענו בערעורים ובתשובות, בכתב ובעל-פה. הבנקים המערערים 'נקלעו' שלא בטובתם להליך, כצדדים שלישיים, שאינם חלק מעסקת המיזוג שהובאה לפתחה של רשות התחרות; הכבדה נגרמה להם, חשש מפני חשיפת סודות מסחריים, ועוד. הבנקים המערערים טענו על האופן הכוללני של הדיון בנושא העיון במסמכים, על כך שצריך היה לחלקוֹ לשלבים, וביקשו להחזיר את הדיון לבית הדין לתחרות כדי שיקיים דיון פרטני ויתן החלטה לגבי כל מסמך ומסמך, חלף החלטה כוללת שלפיה כל החומרים הם רלבנטיים. כמות עצומה של מידע נאספה, ולבטח אין צורך בחלק לא מבוטל ממנה. בדרך שבה נקט בית הדין לתחרות, כך נטען, אין איזון הולם בין זכותם של העוררים לעיון בחומר הנוגע להחלטת מ"מ הממונה, לבין ההגנה על סודותיהם המסחריים. מנגד נטען, כי כלל המסמכים שבתיק המיזוג נוגעים להחלטת מ"מ הממונה ושימשו לקראת קבלתה. המידע נאסף באופן הדרגתי, ללמדנו על כך שהצורך במידע נבע מסוגיות קונקרטיות שהתעוררו בעת בדיקת המיזוג. בחינת החומר כולו, שהתקבל מאת הבנקים המערערים, איפשרה למ"מ הממונה ללמוד על מאפייני הפעילות של הצדדים למיזוג ועל אופי פעילותם של המתחרים השונים בתחומים הללו, למפות את סוגי המוצרים והשירותים הניתנים על-ידם, ואת סוגי הלקוחות הרוכשים את השירותים, להגדיר מהם השווקים הרלוונטיים ומהם החששות התחרותיים המתעוררים כתוצאה מהמיזוג. עוד כהנה וכהנה טענו ב"כ הצדדים מזה ומזה, גם על שלבי הבדיקה, על התהליך, על התוצאה, ועל קבועי הזמן.
למקרא החלטת מ"מ הממונה, החלטת בית הדין לתחרות, וסיכומי ב"כ הצדדים; לאחר עיון בנספחיהם; ולמשמע דברי ב"כ הצדדים בדיון ביום 18.4.2019, העיר הרכב השופטים בבית המשפט העליון הערות אחדות והמליץ לבנקים המערערים שלא לעמוד עוד בשלב זה על ערעוריהם. בית המשפט העליון הסביר שעשה כן, בהתבסס במידה מסויימת על תקדימים מן העבר, חרף שינויים מחוייבים; על הנסיבות המיוחדות והמורכבות של העניין דנן; על "תאריך התפוגה" של עסקת המיזוג הנדונה; ושאר דברים שעמדנו עליהם בתמצית בגמר הדיון.
לבקשת ב"כ המערערים, ניתנה ארכה קצרה לצורך התייעצות ב"כ המערערים עם שולחיהם. ב"כ בנק לאומי הודיעו כי כמתבקש מסוגיה כה כבדת-משקל ומשמעותית עבור הבנק, ולאור פוטנציאל הנזק האדיר שעלול להיגרם לו בגין חשיפת מידע ונתונים – שחלקם נמנים עם סודותיו הכמוסים ביותר, בנק לאומי ליווה את ההליך בכל שלביו באמצעות דרגי הניהול הבכירים ביותר, וכך גם נעשה עתה בקשר עם המלצתנו הנ"ל. בלב כבד ובחשש רב החליט בנק לאומי להעתר להמלצת העליון. בנק לאומי שומר על זכותו ומבקש להבהיר כי אין בהחלטת בית הדין, וממילא לא במחיקת הערעור, משום הודאה או הסכמה לעצם השימוש בחומרים ו/או בנתונים השייכים לבנק לאומי, וכי בגין כל שימוש שיתבקש להעשות כאמור, יש להגיש לבית הדין בקשה קונקרטית אשר בנק לאומי לבדו, לצד הממונה על התחרות, יהיה צד לה. הבהרה דומה נתבקשה מאת קבוצת הבינלאומי; ההבהרה ניתנת כמבוקש בזאת, ותחולתה – כללית. אשר לבקשת בנק לאומי לשנות קמעא מן המתווה שנקבע בהחלטת בית הדין לתחרות, לא ראה העליון הצדקה להעתר לה. נרשמה גם הסכמת בנק דיסקונט, בנק מרכנתיל ובנק הפועלים להמלצה הנ"ל.
פסק הדין ציין והבהיר עם זאת, כי אין לראות בתוצאת פסק דין זה משום הנחיה או הלכה פסוקה לעתיד לבוא; התוצאה מותאמת לעניין המסויים שעל הפרק.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
במציאות הישראלית נראה לפעמים שהורגלנו, שעשיית דין עצמי יכולה לעיתים להשיג מטרות שפעמים רבות נחסמות על ידי בירוקרטיה, במקרים אחרים, יוצאת מפי בית המשפט העליון אמירה, וכך הוחלט על ידי בית המשפט העליון בעניין הרכוש הציבורי בבית משותף.
בית המשפט העליון ברע"א 5820/17 יצחק פרנקו נ' רחמים דאר קבע בימים אלו (28.9.17), כי המבקשים והמשיב הם בעלי דירות בבניין משותף. במסגרת שיפוץ שערכו בדירתם, הסירו המבקשים גדר ושער שהקיפו את הבניין (להלן: הגדר והשער). המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים, לרבות בעניין הגדר והשער, וביום 26.4.2004 קבעה המפקחת על רישום מקרקעין בתל אביב-יפו (כב' המפקחת מ' אריאלי, כתוארה במועד ההחלטה דאז; להלן: המפקחת) כי על המבקשים, "להחזיר את הגדר הישנה שהקיפה את הבית והשער שהיה בה למקומם" (להלן: פסק הדין הראשון). כמו כן, הורתה המפקחת על רישום הערה על זכויות המבקשים בחלקתם, שתפנה לפסק דינה. המבקשים לא הקימו את הגדר והשער כאמור בפסק הדין הראשון, והמשיב פנה, עקב כך, לבית המשפט השלום בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. ביום 27.7.2005 קבע בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר א' סטולר) כי הגם שנקבע שעל המבקשים להקים מחדש את הגדר והשער, קיימת אי בהירות בנוגע למיקומם; כי היה על המשיב לפנות בשאלת הבהרה למפקחת בעניין זה; וכי משפנייה כזו לא נעשתה על ידו – לא ניתן לקבוע ממצאים בשאלה אם בוצעו הוראותיה של המפקחת אם לאו (להלן: פסק הדין בהליך הבזיון). המשיב הגיש בקשת רשות לערער על פסק דין זה, ובסופו של יום – לאחר מספר גלגולים של הבקשה שאינם מענייננו כאן – החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) ביום 20.7.2015 לדחות את בקשתו של המשיב למתן רשות לערער. בפרט לעניין השער והגדר, נקבע כי אין מקום להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום שמצא כי מיקומם לא הובהר דיו בפסק הדין הראשון.
בהמשך להליכים אלה, פנה המשיב אל המפקחת בבקשה להבהרת פסק דינה משנת 2004. בהחלטה מיום 11.9.2016 קבעה המפקחת כי לא ניתן להבהיר את פסק הדין הראשון, מכיוון שלא ניתן למצוא במסמכי התיק ראיה על מיקום הגדר והשער (להלן: החלטת המפקחת). כן נקבע כי יש להסיר את ההערה שנרשמה בעקבות פסק הדין הראשון. ערעורו של המשיב על החלטה זו של המפקחת התקבל על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' גונטובניק), שקבע כי ההחלטה יצרה מצב שבו המבקשים, שלא קיימו את פסק הדין הראשון, יצאו נשכרים. בית המשפט עמד על כך שהמבקשים הסירו את הגדר והשער, לפני למעלה מעשור, שלא כדין; על כך שהמפקחת הורתה להם בפסק הדין הראשון להקימם מחדש; ועל כך שלמרות שלא הגישו ערעור על פסק דינה זה, המבקשים לא פעלו כדי לקיימו. נוכח כל האמור, בית המשפט הורה כי הדיון יוחזר למפקחת בכדי שתקבע היכן יש להקים את הגדר והשער; כי במידה שלא ניתן יהיה לשחזר באופן מדויק את מיקומה של הגדר והשער, תוכל המפקחת להורות על הקמתם מחדש בדרך של "ביצוע בקירוב" של פסק דינה הראשון; וכי מחיקת ההערה על חלקת המבקשים במסגרת החלטת המפקחת מבוטלת.
בית המשפט העליון קבע, שיש להחזיר את הדיון למפקחת כדי שתקבע הוראות לביצוע פסק דינה הראשון, שלא בוצע על ידי המבקשים.
עו"דנועם קוריס – כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין
עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה
עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשות כל הזמן.
