עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון אישר לחלט רכוש של סוחר סמים

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.11.2018 בצ"א 62653-03-18 (השופט א' פורת), בגדרה נתקבלה בקשת המדינה לחלט באופן זמני כלי-רכב הרשומים על שם המערער, למכרם ולשמור את דמי מכירתם עד תום ההליכים בתיק.

אלה, בקצרה, העובדות הצריכות לענייננו: נגד המערער ושני שותפיו לביצוע העבירות, הוגש ביום 11.3.2018 כתב אישום המייחס להם עבירות של סחר בסמים. כמו כן, הגישה המדינה ביום 28.3.2018 בקשה למתן צו זמני לחילוט רכוש, בהתאם לסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. במסגרת הבקשה, נתבקש בית המשפט המחוזי להורות על חילוט זמני של הרכוש שנתפס ברשותם של המערער ושותפיו לעבירה. במרוצת ההליך הגיעו הצדדים להסכמות באשר לחלק מן הרכוש שחילוטו נתבקש, ולבסוף נותרה ביניהם מחלוקת רק בנוגע לחילוטם הזמני של שמונה כלי-רכב שהיו רשומים על שם המערער.

תצהירים הוגשו בבית המשפט המחוזי על-ידי 'טוענים לזכות', שהצהירו כי כלי-הרכב שנתפסו הם בבעלותם, ולפיכך אין להורות על חילוטם הזמני. בהמשך העידו ה'טוענים לזכות' לפני בית המשפט המחוזי, ונחקרו על תצהיריהם. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.11.2018 נקבע, כי שבעה מתוך שמונת כלי-הרכב יחולטו באופן זמני, ימכרו, ודמי מכירתם ישמרו בחשבון קרן החילוט עד תום ההליכים בתיק. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו כדלקמן: "אינני סבור כי זכותם זו של הטוענים לזכות, בשים לב לרישום הבעלות, עולה כדי זכות קניינית או מעין קניינית. המדובר בזכות חוזית ותו לא. על כן, זכות המדינה לחילוט בהליך הפלילי, גוברת על זכותם. מלבד זאת, בחינת עדות הטוענים לזכות מעלה כי לא נהגו בכלי הרכב משעה שהועברו לבעלות המשיב מנהג בעלים – כך נמנעו מלבטחם או לנקוט בכל פעולה שתלמד על שימור קשר כלשהו עם הרכב" (פסקה 9).

ביום 12.11.2018 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו, וזו נדחתה: "לא ראיתי להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה בהיותה סעד ביניים שמטרתו הקטנת אובדן הערך של כלי הרכב. המשיב יוכל לערער על ההחלטה וככל שטענותיו יתקבלו, יוכל לקבל דמי מכירת כלי הרכב בחזרה".

ביום 27.11.2018 הגיש המערער הודעת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ובצדה הבקשה לעיכוב ביצוע שלפנַי. המערער נימק את בקשתו לעיכוב הביצוע בכך ש"עלול להיווצר מצב בו עד למועד הגשת הערעור או לחילופין עד לדיון והכרעה בערעור, תפעל המשיבה לממש את החלטת בית המשפט הנכבד, ותביא למכירת כלי הרכב הרלוונטיים שבידיה. במצב זה, נוצר חשש כבד כי ייגרם לטוענים לזכות נזק רב בלתי הפיך ואינו מידתי".

המדינה התנגדה לבקשת המערער לעיכוב ביצוע, כשלטענתה יש למחוק את הערעור על הסף. לדבריה, מאחר ולשיטת המערער כלי-הרכב אינם בבעלותו אלא בבעלותם של ה'טוענים לזכות', הרי שלו עצמו אין כלל זכות עמידה בעניין זה. עוד טוענת המדינה, כי ה'טוענים לזכות' צריכים להשמיע את טענותיהם במסגרת ערעור אזרחי, והמסגרת שלפנינו – אינה המסגרת המתאימה.

לאחר שקילת טענות הצדדים מזה ומזה, בא בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.  "על מנת למנוע פגיעה בקניינו של אדם שאינו צד להליך הפלילי וטוען לזכות ברכוש לגביו מתבקשים הסעדים הזמניים, ואף על פי שהדבר לא הוסדר בחוק, נקבע כי לטוען לזכות ברכוש מעמד כבר בשלב הדיון בסעדים הזמניים ברכוש" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, פסקה 37 (31.10.2007). בהתאם לכך, הגישו ה'טוענים לזכות' את תצהיריהם בבית המשפט המחוזי, והעידו לפניו. משדחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם של ה'טוענים לזכות', עומדת להם הזכות להגיש ערעור בבית משפט זה. ערעור כאמור יוגש כערעור אזרחי (ראו: ע"פ 5233/17 פלונית נ' מדינת ישראל (20.7.2017)). בענייננו, המערער הוא שהגיש את הערעור, וזאת שעה שלטענתו הרכוש שחולט, כלל אינו רכושו. משאלה הם פני הדברים, דומה כי סיכוייו של הערעור להתקבל, במתכונתו הנוכחית, אינם מן המשופרים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט העליון דחה בקשה לפטור מערבון

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת כב' הרשם ר' גולדשטיין ברע"א 1466/19 מיום 2.4.2019 במסגרתה דחה את בקשת המערער לפטור מתשלום אגרה והפקדת עירבון, והחלטתו מיום 15.4.2019 במסגרתה דחה בקשה לעיון חוזר באותו עניין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המערער הגיש בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) בה"פ 5210-06-13 מיום 15.1.2019 ומיום 16.1.2019 במסגרתן דחה את בקשת המערער לפי פקודת ביזיון בית משפט. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, המערער הגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון.

בהחלטתו מיום 2.4.2019 דחה הרשם את הבקשה. נקבע כי לא הוכח חוסר יכולתו של המערער לשאת בתשלום האגרה ובהפקדת העירבון, שכן הבקשה אינה פורשת תשתית עובדתית מלאה בנוגע למצבו הכלכלי. בעניין הפקדת העירבון, הבקשה אינה מתייחסת באופן מפורט לאפשרות גיוס סכום העירבון מסביבתו הקרובה של המערער. עוד ציין הרשם כי בבקשה אין הסבר מדוע עתה אין באפשרות המערער לעמוד בהוצאות אלו, כאשר בעבר שילם והפקיד סכומים משמעותיים בהליכים שונים שניהל בבית משפט זה. עם זאת, בנסיבות העניין, נקבע סכום העירבון על סכום מופחת של 15,000 ש"ח. בהחלטתו מיום 15.4.2019 דחה הרשם את הבקשה לעיון חוזר בהחלטה משלא נמצאה עילה לשינויה.

לטענת המערער, שגה הרשם בדחותו את בקשותיו. לטענתו, הגיש את כל המסמכים הרלוונטים, ומהם עולה כי הוא נקלע לקשיים כלכליים עקב חובות של מאות אלפי שקלים. לדידו, בניגוד לקביעת הרשם, העובדה שבעבר הפקיד עירבון בסכומים גדולים דווקא מחזקת את טענתו בדבר חוסר יכולתו הכלכלית היום, שכן הדבר מוכיח שלוּ יכול היה לשאת בהוצאות היה עושה זאת כמו בעבר.

בית המשפט העליון קבע שדין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא כי שיקול דעתו של רשם בית המשפט רחב בעניינים כגון פטור מאגרה ומהפקדת עירבון, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (בשג"ץ 9253/18 פלוני נ' בית הדין הרבני (27.1.2019); בשג"ץ 4934/14 מלינה גורנשטיין נ' כנסת ישראל(21.7.2014)). ערעור זה אינו מצדיק התערבות בשיקול דעתו של הרשם.

למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט העליון, כי עיון במסמכים שהגיש המערער מגלה כי הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים והם אינם מוכיחים כי הוא מחוסר יכולת כלכלית לשאת באגרת המשפט או בהפקדת הערבון (וראו: בשג"ץ 6455/17 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל (27.8.2017)). המערער לא פירט כלל מהם מקורות הכנסותיו והוצאותיו. אדרבה, עיון בדפי חשבון הבנק שצירף המערער לבקשתו מראה כי החשבון הוא על שם עסק "קנפלר ברוך יששכר – פיצה ג'רוזלם" וכי מופקדים מידי יום בחשבון סכומים המגיעים לעתים לכדי למעלה מ-10,000 ש"ח באמצעות כרטיסי אשראי. עוד עולה כי המערער נוהג למשוך אלפי שקלים מחשבונו במזומן גם כן מדי יום או יומיים והוא מבצע העברות בנקאיות לגורמים שלישיים גם כן באלפי שקלים. כמו כן עיון בדוחות המע"מ הדו-חודשיים שהגיש המערער בשלהי שנת 2018 תחילת שנת 2019, מצביע על מחזור עסקים במרוצת המחצית השנייה של שנת 2018 בסדר גודל של כ-150,000 ש"ח. לעומת כל זאת, בתצהיר המערער שהוגש יחד עם בקשתו, הוא לא ציין מאומה על אודות הכנסותיו – לא לגבי מקורם ולא לגבי סכומם.

באשר לבקשה לפטור מהפקדת עירבון, על מבקש להוכיח לא רק כי הוא עצמו מחוסר יכולת כלכלית, אלא גם כי אין ביכולתו להסתייע בסביבתו הקרובה (בש"א 8657/18 פלוני נ' המרכז הרפואי שערי צדק (10.12.2018); בש"א 240/18 שרון כוכבי נ' עיריית רחובות(11.1.2018)). ברם, לא עלה בידי המערער להשיב לקביעת הרשם כי לא הביא התייחסות מפורטת לאפשרות גיוס סכום העירבון בסיוע סביבתו הקרובה, למעט מתן הערה כללית כי חלק מקרוביו כבר העניקו לו הלוואות. תשובה זו, לאור ההכנסות המצוינות במסמכים שהוגשו, אינה מספקת הסבר להבדל מהותי במצבו של המערער כיום לעומת הליכים קודמים בהם עמד בהפקדת ערבונות גבוהים לבית משפט העליון. זאת במיוחד לאור העובדה כי הרשם העמיד את סכום העירבון על סכום מופחת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ייצוגית: התובעת נפטרה – ההליך יימשך

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ' צפת) מיום 28.3.2018, שניתנה במסגרת הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה נגד מכבי שירותי בריאות (להלן: בקשת האישור ו-מכבי, בהתאמה). מדובר בהחלטה קצרה "בפתקית", שבה נדחתה בקשה מטעם מכבי למחוק את ההליך הייצוגי בשל פטירתה של המבקשת בבקשת האישור, גב' אנה דובין ז"ל (להלן: דובין ז"ל), בחודש מרץ 2017.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בחודש מאי 2012 הגישה דובין ז"ל את בקשת האישור נגד מכבי, באמצעות בא הכוח המייצג עו"ד עמי סביר. בבקשה נטען כי במהלך השנים 1998 ועד 2011 גבתה מכבי שלא כדין כספים מחולים המוגדרים "חולים כרוניים" ו-"חולים במחלה קשה" – וזאת במסגרת השתתפות עצמית ברכישת תרופות, ובניגוד להוראות תוכנית הגבייה שאושרה על ידי ועדת הכספים של הכנסת ושחלה בעת הרלוונטית.

לאחר שהוגשו תגובות לבקשת האישור, התיק נקבע לשמיעת הוכחות; ואולם בישיבה מקדמית שנערכה ביום 2.6.2014 הודיע בא כוחה של דובין ז"ל כי לא תוכל להתייצב בבית המשפט למתן עדות – בשל גילה המתקדם ומצבה הבריאותי הקשה. בנסיבות אלה נדחו דיוני ההוכחות, והוסכם כי עו"ד סביר יפעל להחלפת דובין ז"ל בתובע מייצג אחר (הגם שהחלפה כאמור לא נעשתה בסופו של דבר). במשך כשנתיים וחצי לאחר אותה ישיבה מקדמית הוסיפו להתנהל הליכים מקדמיים בבקשת האישור, ובתוך כך פנו הצדדים להליך של גישור שלא צלח. יצוין כי במהלך תקופה זו, מכבי עמדה על חקירת דובין ז"ל על התצהיר שניתן על ידה בתמיכה לבקשת האישור – ואולם מאחר שמצבה הבריאותי והקוגניטיבי לא איפשר זאת, בא הכוח המייצג ביקש לצרף שני מבקשים נוספים לבקשת האישור. ביום 18.1.2017, טרם שהוכרעו עניינים אלה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, שלפיה בין היתר ויתרו על חקירות המצהירים, הסכימו לצירוף ראיה לבקשת האישור וקצבו מועדים להגשת סיכומי טיעונים בכתב.

ביום 23.10.2017 הוגשו סיכומי טיעונים בבקשת האישור מטעם דובין ז"ל; ואולם לדברי מכבי, בעת שעמלה על הסיכומים מטעמה התברר לה כי דובין ז"ל הלכה לעולמה כבר כשנה קודם לכן (בחודש מרץ 2017), וכי בא כוחה הסתיר מידע זה מבית המשפט. על רקע האמור הגישה מכבי בקשה למחיקת בקשת האישור, ולחלופין למתן הוראות בדבר החלפת דובין ז"ל כמבקשת בבקשה זו. לאחר שניתנה לבא הכוח המייצג זכות תגובה, ביום 28.3.2018 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"אין ממש בבקשה זו.

הדיון בבקשת האישור הסתיים, הצדדים מצויים עתה בשלב הסיכומים. ככל ובקשת האישור תתקבל יהא מקום להדרש לתובע מייצג מחליף, בין מי מיורשיה או אדם אחר. תואיל המשיבה להגיש סיכומיה עד ליום 1/5/2018."

החלטה זו (להלן: החלטת הדחייה) היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור שלפנינו.

בבקשת רשות הערעור טענה מכבי, כי בהעדר מבקש בבקשת האישור לא ניתן להמשיך ולנהל את ההליך הייצוגי ואין מנוס ממחיקת בקשת האישור. לגישת מכבי, לא ניתן להחליף את דובין ז"ל ביורשיה על פי דין באופן אוטומטי – שכן תפקיד התובע המייצג איננו זכות העוברת בירושה, ובנסיבות המקרה אף לא הוכח כי יורשיה בכלל מעוניינים וראויים לקבל על עצמם את התפקיד. עוד נטען, כי עם פטירתה של דובין ז"ל פקע ייפוי הכוח שניתן על ידה לבא כוחה בבקשת האישור – ומשכך גם הוא אינו רשאי להמשיך בניהול ההליך הייצוגי; ובהקשר זה מדגישה מכבי כי מאחר שהתובענה טרם אושרה כייצוגית, אין לבא הכוח המייצג כל מעמד עצמאי בהליך. מכבי מוסיפה ומבהירה כי בנסיבות המקרה לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק), ואין להורות מכוחו על החלפת תובע מייצג אגב אישור התובענה כייצוגית; לשיטת מכבי סעיף זה נועד רק למקרים שבהם מתברר כי המבקש בבקשת האישור נעדר עילת תביעה אישית, ואין לסעיף תחולה מקום שבו לא קיים מבקש כלל, כבענייננו.

בתשובה לבקשת רשות הערעור נטען כי החלטת הדחייה היא החלטה דיונית, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהיותו אמון על ניהול הדיון בבקשת האישור – וככזו אין כל עילה להתערב בה. לגופם של דברים, נטען כי אין ממש בעמדת מכבי שלפיה לא ניתן לנהל את ההליך בבקשת האישור ללא מבקש; ובעניין זה מדגיש בא הכוח המייצג כי ההלכה היא שזהות התובע המייצג אינה בעלת משקל מכריע לצורך ההחלטה בדבר אישור התובענה כייצוגית. ועוד נטען, כי כל תכליתה של בקשת רשות הערעור היא "למשוך זמן" ולעכב את ההליך הייצוגי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה על נספחיהן, הוא מצא ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור.

על פי המודל שאומץ על ידי המחוקק, תובענה ייצוגית היא הליך שמוגש ומנוהל על ידי אדם שהוא חבר בקבוצה הנפגעת (ראו סעיף 4(א) לחוק). לכאורה ניתן היה לקבוע מנגנון אחר, שבמסגרתו רשאי עורך דין ליזום ולנהל בעצמו הליכים ייצוגיים בשם קבוצה – אף מבלי להיות חבר בה; ואולם כאמור לא זה המנגנון שנקבע בחוק, והדרישה לקיומה של עילת תביעה אישית מבטאת את ההעדפה שניתנה על ידי המחוקק לכך שבפני בית המשפט יעמוד נפגע ספציפי, שניתן יהיה להתרשם מן הפגיעה בו באופן בלתי אמצעי (השופטת ד' ברק-ארז ב-רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, פסקה 2 (9.12.2015); סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות  ייצוגיות, תשס"ו-2006" עלי משפט ו 7, 18-17 (2007)). אמנם סעיף 4(א) לחוק מאפשר במקרים מסוימים פתיחת הליך ייצוגי בידי רשויות ציבוריות או ארגונים, הגם "שעניינם בתובענה מתמצה בהיותה בתחום 'המטרות הציבוריות' שבהן הם עוסקים" (רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 4 (2.10.2017)) – ואולם מדובר בחריג לכלל, שנועד להגן על עניינם של חברי הקבוצה בניהול ההליכים, ובכל מקרה אין החוק מתיר ניהול הליך ייצוגי ללא מבקש כלל.

לנוכח האמור לעיל, לא היה מקום לדחות את הדיון במינוי מבקש חלופי עד לאחר הכרעתה של בקשת האישור ובהתאם לתוצאותיה; וזאת אף על פי שדובין ז"ל הלכה לעולמה בשלב מתקדם יחסית של הדיון בבקשת האישור, הוא שלב הגשת סיכומי הטיעונים מטעם הצדדים. הדרישה שבסעיף 4(א) לחוק, כי בקשה לאישור תובענה כייצוגית תוגש בידי "אדם שיש לו עילה בתביעה", מהווה תנאי בלעדיו אין לעצם הגשת הבקשה לאישור ומשכך גם לניהולה. המשמעות היא שכאשר לפני בית המשפט מונחת בקשת אישור תובענה כייצוגית שאין מאחוריה מבקש, לא ניתן לדון בה לגופה – וממילא אין תחולה לסעיף 8(ג)(2) לחוק, המאפשר אישור התובענה כייצוגית תוך החלפת התובע המייצג. על פי סעיף 8(ג)(2) לחוק, מקום שבו מתקיימים כל התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית, אין בהעדר עילת תביעה אישית של מבקש האישור כדי להכשיל את בירורה – שאז בית המשפט יורה על החלפתו (ע"א 578/17יבלינוביץ' נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 30 (18.11.2018); רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פסקה 9 (5.7.2012)). ואולם בהעדר מבקש כלל לא ניתן לבוא בגדרו של סעיף 8(ג)(2), וכך גם במקרה דנן.

זאת ועוד. על מנת להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל כראוי, חוק תובענות ייצוגיות מעניק לבית משפט סמכות למנות תובע מייצג חלופי או בא כוח מייצג חלופי, הן בשלב הדיון בבקשת האישור הן בשלב הדיון בתובענה לגופה, מקום שנבצר מאלה שנקטו בהליך לכתחילה להמשיך בתפקידם (רע"א 9989/17 ניו ספורט אנד מרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 23 (22.11.2018)). נושא הנבצרות מוסדר בסעיף 16(ד) לחוק, בכפיפה אחת עם המנגנון שנקבעלהסתלקות מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית. על פי סעיפים 16(ד)(1) ו-(2) לחוק, במקרה של הסתלקות או נבצרות בשלב האישור – לבית המשפט נתון שיקול דעת להורות על מינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי, אם סבר כי הדבר "מוצדק בנסיבות העניין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון"; ואולם במקרה של הסתלקות או נבצרות בשלב שלאחר אישור התובענה כייצוגית – שומה על בית משפט להורות על פרסום הודעה לשם מינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי. וזוהי לשון סעיף 16(ד)(1) ו-(2) לחוק:

(1)   אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל המבקשים או כל באי הכוח המייצגים מבקשה לאישור או שבית המשפט מצא שנבצר מהם להמשיך בתפקידם בבקשה לאישור, רשאי בית המשפט לקבוע כי ניתן להגיש בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, בתוך תקופה שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להורות על פרסום הודעה על כך, והכל אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות הענין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון בבקשה לאישור; בהודעה יצוין האמור בפסקה (4).

(2)   אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל התובעים המייצגים או כל באי הכוח המייצגים מתובענה ייצוגית או שבית המשפט מצא שנבצר מהם להמשיך בתפקידם בתובענה ייצוגית, ולא הוגשה לבית המשפט, בתוך תקופה שקבע, בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, יורה בית המשפט על פרסום הודעה על כך, בהתאם להוראות סעיף 25; בהודעה יצוין האמור בפסקה (4). (ההדגשות שלי-ע'ב').

בהמשך לכך, סעיף 16(ד)(5) לחוק מבהיר כי במקרה של הסתלקות או נבצרות כמפורט לעיל, ככל שלא מונה תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי – יש להורות על מחיקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (לפי העניין):

(5)  אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל המבקשים, כל התובעים המייצגים או כל באי הכוח המייצגים או שמצא כי נבצר מהם להמשיך בתפקידם, כאמור בפסקאות (1) או (2), לפי הענין, ולא הוגשה בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג לפי הוראות סעיף קטן זה, או שהוגשה בקשה כאמור ולא אושרה, יורה בית המשפט על מחיקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית, לפי הענין.

נמצאנו למדים כי כאשר מדובר בנבצרות המבקש בשלב הדיון בבקשת האישור, על פי סעיף 16(ד) לחוק נתונות בידי הערכאה הדיונית שתי אפשרויות בלבד באשר לאופן המשך ההליכים: האחת היא להורות על מחיקת בקשת האישור; השנייה היא להורות על מינוי מבקש חלופי, אם מצא בית המשפט כי יש טעם ותועלת מבחינת הקבוצה בהמשך ניהול ההליך (ראו והשוו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 23 (22.8.2018)). המשמעות היא אפוא, שבא הכוח המייצג בכל מקרה אינו רשאי להמשיך בניהול הדיון בלא בעל דין שימלא את תפקיד המבקש בבקשת האישור. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הגדרתו של "בא כוח מייצג" בסעיף 2 לחוק, שלפיה מדובר ב"עורך דין, המייצג מבקש או תובע מייצג, בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, לפי הענין" (ההדגשה שלי-ע'ב'); ובמילים אחרות: בא כוח מייצג אינו רשאי לייצג קבוצה בעצמו, ללא מבקש או תובע מייצג לצידו.

הנה כי כן, ההליך הייצוגי מנוהל בידי שני שחקנים מרכזיים – המבקש בבקשת האישור (או התובע המייצג), ובא הכוח המייצג; בהעדרו של אחד מהם, לא ניתן כלל "לעלות על המגרש" ולהיכנס לזירה הייצוגית. ובענייננו, משהתברר למרבה הצער כי דובין ז"ל הלכה לבית עולמה – לא ניתן עוד להמשיך בהליך הייצוגי בלא שימונה מבקש אחר, ושומה על בית משפט לפעול בהתאם להוראות סעיף16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

בכל הנוגע למינוי יורשיה של דובין ז"ל כמבקשים חלופיים בבקשת האישור, מאחר שנושא זה טרם נדון על ידי בית המשפט המחוזי – אין מקום להידרש לו במסגרת בקשת רשות הערעור. ייאמר רק כי נראה שהסוגיה של הורשת עילת תביעה ייצוגית היא בעלת פנים לכאן ולכאן; ובכל מקרה התפקיד הייצוגי שנטלה על עצמה דובין ז"ל אינו עובר ליורשיה באופן אוטומטי, ובראש ובראשונה עליהם להביע רצונם בכך – דבר שלא נעשה עד כה.

התוצאה היא שהערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת הדחייה מיום 28.3.2018 מבוטלת; ובנסיבות שנוצרו עם פטירתה של דובין ז"ל, בית המשפט המחוזי יפעל כאמור בהתאם להוראת סעיף 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ: מדריכי התיירים לא יורשו להיכנס לישראל

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע בימים אלו בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.2.2019 (השופט ע' שחם, עת"מ 7497-02-19) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים). לטענתם, הם "מארגנים ומלווים רוחניים של קבוצות תיור במסעי צליינות בארץ מזה כ-30 שנה"; ובמשך השנים ליוו עשרות סיורים מאורגנים בישראל לתיירים נוצרים במקומות שנחשבים קדושים עבורם. לצורך פעילותם זו, המבקשים נהגו לשהות בישראל מספר חודשים בשנה ואף שכרו דירה בעיר ירושלים – וכל זאת כאשר באמתחתם אשרת תייר מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר).

בשנים 2014 ו-2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת מעמדם בישראל, וכי לא תתאפשר כניסתם לישראל לצרכי עבודה מכוח אשרת תייר. בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנדון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת). ביום 6.2.2017 נדחתה בקשה נוספת של המבקשים להאריך את אשרת התייר, וזאת מחשש להשתקעותם בישראל וכן בהינתן החשד שהם מקיימים פעילות משיחית עם קבוצות תיור יהודיות; וערר פנימי על ההחלטה נדחה ביום 28.3.2017.

ערר על החלטה אחרונה זו התקבל בפסק דין של בית הדין לעררים מיום 5.12.2017 (הדיין מ' פשיטיצקי, (ערר י-ם) 2979-17). זאת לנוכח התרשמות בית הדין לעררים כי המבקשים אינם מעוניינים להשתקע בישראל, ומאחר שלא הוכח כי הם עוסקים בפעילות מיסיונרית. בהקשר זה צוין כי במהלך 30 השנים האחרונות המבקשים נכנסו ויצאו את ישראל מספר רב של פעמים עם קבוצות של תיירים, כאשר בכל כניסה קיבלו אשרת תייר; ועוד נאמר כי משכורת המבקשים משולמת להם מחברה דרום אפריקאית. בנסיבות אלה, ציין בית הדין לעררים כי תמוה בעיניו מדוע לאחרונה החליטה המשיבה לשנות את מדיניותה בנושא. בהתאם נקבע כי אין טעם לפגוע בפרנסת המבקשים שהציגו מסמך שלפיו במהלך שנת 2018 מתוכננות להגיע לישראל 20 קבוצות תיירים, אותן ארגנו בעוד מועד, זאת בפרט בהינתן שביטול הסיורים עתיד לפגוע גם בענף התיירות בישראל – ומשכך נקבע כי על המשיבה להעניק למבקשים אשרת תייר שתאפשר את כניסתם לישראל עד לסוף אותה שנה. לצד זאת, הובהר שככל שהמבקשים יבקשו להמשיך בפעילותם גם בשנת 2019 ואילך, יהיה עליהם להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה כדבעי.

בהמשך לכך, הקימו המבקשים חברה ישראלית בשם אי.פי.וי. טורס בע"מ, (המבקשת 1, ולהלן: החברה), וזו הגישה ביום 6.9.2018 בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר מומחה (להלן:בקשה להיתר העסקה). בקשה זו הוגשה ביחס לאמנדה בלבד, תוך שצוין כי היא משמשת כדירקטורית בחברה ו"אחראית על כל התחום הלוגיסטי והניהול של החברה, החל מגיוס קבוצות תיירים ועד למציאת מורי דרך מוסמכים אשר ילוו את הקבוצות כאן בישראל"; וכן צוין כי החברה מעוניינת להעסיק את אמנדה כ"מנכ"ל החברה בישראל". בהחלטתה מיום 6.1.2019 דחתה המשיבה את הבקשה להיתר העסקה, בהתחשב בעמדת משרד התיירות (המשיב 2, ולהלן: משרד התיירות) כי אין מקום להמליץ על מתן היתר לחברה להעסיק את אמנדה "לאור העובדה כי ישנם ישראלים שיכולים לבצע עבודה זו". המלצה זו התקבלה על דעת הוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים, שאומצה כאמור על ידי המשיבה. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור והבקשה למתן סעד זמני שבצדו.

המבקשים מיאנו להשלים עם ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר העסקה והגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שבה נתבקש צו שיורה למשיבה להעניק לחברה היתר להעסקת המבקשים – וזאת אף שהבקשה להיתר העסקה התייחסה רק לאמנדה (עת"מ 7497-02-19). בית המשפט דחה את העתירה תוך שנקבע כי "אין בעתירה טענות או תשתית המלמדת כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, במידה העשויה להצדיק התערבות בה" וכי "לא נסתרה קביעת משרד התיירות, כי ישראלים יכולים למלא את תפקיד מנכ"ל החברה". בהקשר זה צוין כי טענות המבקשים בעתירה לעניין כישוריה הייחודיים של אמנדה בליווי רוחני של קבוצות, אינם מצדיקים התערבות בהחלטה בדבר מתן היתר להעסקתה כמנכ"ל החברה; זאת בפרט מקום שטענות אלה לא קיבלו ביטוי בבקשה להיתר העסקה, ובהינתן שהמבקשים לא ביססו מומחיות ייחודית שאינה בנמצא בישראל, בהתייחס לתפקיד מנכ"ל החברה. ועוד נאמר אגב כך, כי אין דמיון של ממש בין החריג הקבוע בדין שלפיו "רועים רוחניים" רשאים לקיים הדרכות בישראל אף שאינם מורי דרך ישראליים, לנסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי המבקשים בעתירתם; וממילא הבקשה להיתר העסקה סבה על הבקשה להעסיק את אמנדה כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

לצד דברים אלה צוין כי לנוכח השתלשלות האירועים עד כה, העובדה שהמבקשים ארגנו קבוצות סיורים לשנת 2019 בהסתמך על ההנחה שהמשיבה תקבל את הבקשה להיתר העסקה, אינה יכולה להעמיד להם טענה להסתמכות סבירה המזכה אותם בסעד כלשהו. נוסף לזאת, נדחו טענות המבקשים כלפי המדיניות "החדשה" של המשיבה ביחס אליהם; ובהקשר זה נאמר כי לא נסתרה טענת המשיבה שלפיה אין מדובר בשינוי מדיניות כי אם באכיפת הדין הקיים המחייב מתן אשרת עבודה לנתינים זרים המבקשים לעבוד בישראל.

לטענת המבקשים הם הסתמכו על קביעות בית הדין לעררים, ועל כן ארגנו קבוצות תיירים להדרכה לשנת 2019 – ואלה שילמו זה מכבר ואף נקבעו להם סידורי לינה והסעה מלאים. בנסיבות אלה, מבוקש כי יינתן סעד זמני לתקופת הערעור שיאפשר את כניסתם של המבקשים לישראל באשרת תייר והמשך ליווי הקבוצות. במישור מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה תוביל לביטול הסיורים שנקבעו, והדבר יסב למבקשים נזק כספי וכן יפגע בשמם הטוב; בעוד קבלת הבקשה אינה נושאת בצדה נזק כלשהו, שכן המבקשים מלווים תיירים כשברשותם אשרת תייר מזה 30 שנה. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, בין היתר בהתחשב בכך שפסק הדין מתעלם מהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית משפט לעניינים מנהליים שלפיה המשיבה לא שינתה את מדיניותה אלא רק אכפה את הדין הקיים – בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע במפורש כי המשיבה שינתה את מדיניותה ביחס למבקשים.

המשיבים מצידם עומדים על כך שמאחר שבנקודת הזמן הנוכחית המבקשים אינם שוהים בישראל, בקשתם לקבל אשרת תייר עד להכרעה בערעור אינה אלא בקשה למתן צו עשה שיביא לשינוי המצב הקיים – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לצד זאת, נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן עובר לתיאום הסיורים לשנת 2019 היה ידוע להם כי עליהם לקבל אשרה כנדרש; ובהתאם, טענת ההסתמכות של המבקשים על כך שהם יקבלו היתר העסקה אינה במקומה. המשיבים מוסיפים כי סיכויי הערעור נמוכים, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה לדחות את הבקשה להיתר העסקה, בפרט בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים כגון אלה; והדברים אמורים במיוחד משההחלטה התקבלה על יסוד המלצת משרד התיירות שלפיה ישנם ישראלים שיכולים לבצע את העבודה הנדרשת על ידי החברה. זאת ועוד. המשיבים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין ומדגישים כי הבקשה להיתר העסקה הוגשה עבור אמנדה בלבד ולא עבור ג'ון, וכי זו סבה על כך שאמנדה תועסק כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

על המבקש סעד זמני בערעור מכוח סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שאחד השיקולים נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה האחרת – תוך שהבכורה ניתנת ל"מאזן הנוחות" (ראו:עע"מ 3312/18 אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 8 (24.5.2018); עע"מ 1113/18 ‏חנן נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏, פסקה 9 (29.3.2018)). לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות שבהן המבקשים אינם שוהים כעת בישראל, הסעד שבמוקד הבקשה הוא למעשה סעד מסוג צו עשה שיוביל לשינוי המצב הקיים ויאפשר למבקשים להיכנס לישראל כבר עתה לצורך ליווי קבוצות תיירים. הלכה היא שסעד שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד – ולא נמצא על ידי בית המשפט העליון הצדקה לחרוג מן הכלל בנסיבות המקרה (ראו והשוו: עע"מ 2342/19פלוני נ' משטרת ישראל – מחוז ש"י, פסקה 2 (3.4.2019); עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' מנהל האוכלוסין-משרד הפנים, פסקה 11 (12.1.2015)). והדברים אמורים במיוחד שעה שלנתין זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, לא כל שכן לעבוד בישראל, ולמדינה נתון מכוח עיקרון הריבונות שיקול דעת רחב ביחס לבאים בשעריה.

מעבר לכך, בית המשפט העליון גם לא מצא כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים. אולם בנסיבות העניין ספק אם מדובר ב"נזקים" שיש להביאם בחשבון, שכן למן שנת 2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת כניסתם לישראל לצרכי עבודה – ודומה כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם אם הוסיפו לקבוע סיורים לשנת 2019, בלא שניתנו להם אשרות כניסה לישראל לצורך כך ואף לאחר שנדחו בקשות שהגישו בנדון. יצוין בהקשר זה כי ייתכן שהמבקשים הותירו את הסיורים העתידיים על כנם על מנת שהדבר יהווה שיקול "לטובת" מתן אשרות כניסה זמניות, כשם שניתנו להם בעבר – אך מובן כי שיקול מעין זה אינו יכול להיזקף לזכותם. על כל פנים, אף אם היה מקום להתחשב בנזקים הנטענים, נראה כי לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. משאלה פני הדברים, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס – נדחתה עתירה לביטול תקנות התכנון והבניה

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון דחה לאחרונה עתירה שתוקפת את חוקיות התיקון לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) (תיקון), התשע"ו-2016 (להלן: התקנות).

העותרות היו חברות שרכשו חלקות מקרקעין בעיר פתח-תקווה. הסכם המכר נחתם ביום 19.4.2016. לטענתן, טרם הרכישה הן בדקו את אפשרויות הבניה המותרות על חלקות המקרקעין, לרבות היבטי החניה. זמן קצר לאחר מכן, ביום 23.6.2016, פורסמו התקנות ברשומות, ותחילתן נקבעה ל-30 ימים מיום פרסומן. לטענת העותרות, תקנות אלו צמצמו באורח ניכר את היקף החניה המותרת על החלקות, ובכך פגעו בעותרות שלא כדין.

התקנות

תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983 – הן התקנות המקוריות – חלו בכל מקום בו לא נקבעו הוראות אחרות בתכנית. ככלל, תקנות אלו קבעו תקן קבוע למספר מקומות חניה בנכס מקרקעין, בהתאם להיקף הבניה ולשימושי הקרקע בנכס.

במהלך העשורים האחרונים עוסקות רשויות המדינה השונות בבחינת המדיניות הנוגעת לתקני החניה. בתמצית, הקו המנחה את רשויות המדינה הוא להפחית את מספר מקומות החניה במרכזי המטרופולין, על מנת לצמצם את תנועת כלי הרכב שם ולהפחית את הגודש התחבורתי במרכזי הערים, ואת זיהום האוויר שבעטיו. במסגרת זו נבחנה, החל משנת 2003, אפשרות של תיקון תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), והחלפתן בהסדר עדכני שיתאם את המדיניות החדשה.

לאחר דיונים שהתקיימו במשך שנים בדבר תיקון התקנות, הופצה טיוטת התקנות דנן בשנת 2014. הערות שהתקבלו נדונו, שינויים מסויימים נעשו, וביום 8.6.2016 חתם שר האוצר על התקנות. הן פורסמו ברשומות, כאמור, ביום 23.6.2016.

ביסוד התקנות כמה עקרונות. המרכזי שבהם הוא עידוד השימוש בתחבורה ציבורית, באמצעות הפחתת מספר מקומות החניה באזורים הסמוכים למערכת תחבורה עתירת נוסעים (להלן: מתע"ן) – שלפי סעיף ההגדרות שבתקנות היא מערכת "מסילתית ושאינה מסילתית, הפועלת בנתיב נפרד או בלעדי לאורך 6 קילומטרים לפחות, אשר היצע מקומות הנסיעה בה עולה על 3,000 לשעה בכל כיוון". ככלל, בישוב שיש בו מתע"ן, קובעות התקנות מדרג של מספר מקומות חניה, בהתאם למידת קרבת המגרש לציר המתע"ן (ובמצבים מסויימים, בהתאם למידת הקִרבה ליציאת הולכי רגל מתחנה). בישוב שאין בו מתע"ן, נקבע בתקנות שינוי קטן במספר מקומות החניה ביחס לתקנות המקוריות.

המדרג שנקבע בתקנות, בישוב שיש בו מתע"ן, הוא בן שלושה שלבים: אזור במרחק אווירי של עד 300 מטרים מציר המתע"ן – בעל מספר מקומות חניה קטן (אזור א'); אזור במרחק של בין 300 מטרים ועד 600 מטרים מציר המתע"ן – בעל מספר מקומות חניה גבוה מעט יותר (אזור ב'); ואזור במרחק העולה על 600 מטרים – בעל מספר גבוה אף יותר של מקומות חניה (אזור ג').

בניגוד לתקנות המקוריות, שקבעו תקני חניה נוקשים, התקנות החדשות מעניקות שיקול דעת מסוים בקביעת התקן על-פיהן. בחלק מן המצבים נקבע מספר חניות מזערי, מספר חניות מרבי, או שנקבע טווח. תקנה 2א(א) לתקנות מסמיכה את רשות הרישוי המקומית לקבוע את התקן המדויק מעל למינימום, מתחת למקסימום או בתחום הטווח. בנוסף, מוסד תכנון רשאי לקבוע מספר שונה של מקומות חניה מזה שנקבע בתקנות, במסגרת תכנית מתאר המיועדת לכך, ובתנאים מסויימים. ועדה מקומית רשאית גם לערוך שינויים מסויימים בגבולות האזורים השונים שבמדרג הקבוע בתקנות, אם היא רואה צורך בכך.

העתירה

לטענת העותרות, מדובר בתיקון דרסטי הפוגע באינטרס ההסתמכות של בעלי מקרקעין, מבלי שנקבעו בו הוראות מעבר הולמות. התקנות הותקנו בחריגה ממתחם הסבירות, באופן שאינו מידתי, ללא מתן זכות שימוע למי שעלול להיפגע מהן, ותוך יצירת הפליה בין ערים שונות. לדעת העותרות, מכיוון שהשינוי המעוגן בתקנות הוא שינוי דרסטי, היה זה מן הראוי לערוך אותו באופן של אישור תכניות מתאר לאורך קווי המתע"ן ולא באופן גורף ואחיד. כך ניתן היה להגיש התנגדויות ולמצות את זכות השימוע והטיעון כדבעי. העותרות סבורות כי התקנות אינן עומדות במבחני המידתיות, מפני שאין קשר הכרחי בין הפחתת מקומות החניה לבין הגברת השימוש בתחבורה ציבורית; מפני שניתן היה לערוך שינוי מידתי ונקודתי באמצעות הליך תכנוני, שיביא לידי ביטוי את השוני בין הצרכים באזורים שונים; ומפני שהנזק שבתקנות לבעלי נכסים דוגמת העותרות, גדול מן התועלת הגלומה בהן.

הסעד המבוקש בעתירה הוא להורות על ביטול התקנות; לחלופין, לדחות את מועד כניסתן לתוקף עד שיקויים הליך יידוע הציבור ושמיעת התנגדויות וטענות; ולחלופי חילופין, לדחות את מועד כניסת התיקון לתקנות לתוקף עד למועד תחילת הפעלת המתע"ן.

עמדת המשיבים

לעמדת המשיבים, דין העתירה להידחות. שר האוצר התקין את התקנות מכוח סעיף 265(11) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המסמיכו במפורש להתקין תקנות בעניין"התקנתם של מקומות חניה". לעמדת המשיבים, לא נפל פגם בתקנות שהותקנו: ראשית, באשר לפגיעה בעותרות, הדגישו המשיבים כי התקנות אינן גורעות מתכניות שאושרו קודם מועד תחילתן. סעיף 7 לתקנות קובע במפורש, כי "תקנות אלה אינן באות לגרוע מהוראות בתכניות שהן בתוקף ביום תחילתן של תקנות אלה", וככל שוועדה מקומית מעוניינת להפחית ממספר מקומות החניה הקבוע בתכנית קיימת, היא יכולה לעשות זאת רק בתנאים מסויימים, ורק במסגרת הליך של הקלה לפי סעיף 149(א) לחוק התכנון והבניה, שבו ניתן להגיש התנגדויות. באופן ספציפי, לגבי המקרקעין שבבעלות העותרות, הרי שהתכנית החלה אינה מגדירה תקן למספר מקומות חניה, וכל שנאמר בה הוא שמספר מקומות החניה יחושב על-פי התקן התקף בעת הוצאת ההיתר, כך שאינטרס ההסתמכות שלהן לא נפגע.

שנית, באשר לטענות שלפיהן מועד כניסת התקנות לתוקף צריך להידחות עד למועד תחילת הפעלת המתע"ן, נטען כי מתקין התקנות נתן דעתו על הצורך בהדרגתיות בהקשר זה, וקבע הסדר מדורג בעניין. לפי ההסדר הקבוע בתקנות, ככל שאושרה תכנית מתאר ארצית או מחוזית להקמת מערכת הסעת המונים – שלא ניתן מכוחה להקים מתע"ן – הרי שיחול בתחום היישוב כולו מספר מקומות החניה שבאזור ג'. עם אישורה של תכנית מפורטת שניתן מכוחה להוציא היתר להקמת מתע"ן – יצומצם מספר מקומות החניה (בתחום אזור א' יחולו הוראות אזור ב', וביתר האזורים יחולו הוראות אזור ג'). עם הפעלת המתע"ן בפועל, יחולו ההוראות הקבועות בתקנות בשלמותן, על-פי החלוקה המלאה לשלושה אזורים.

שלישית, באשר לטענה שלפיה נדרש היה ליתן זכות טיעון לציבור, הרי שסעיף 265 לחוק התכנון והבניה, שמכוחו הותקנו התקנות, אינו כולל חובת היוועצות עם הציבור בכללותו, אלא עם המועצה הארצית בלבד; הלכה פסוקה היא כי הרשות המנהלית אינה מחויבת בעריכת שימוע ציבורי בטרם התקנת תקנה בת-פועל תחיקתי. מכל מקום, הליך התקנת התקנות היה יסודי, וכלל ישיבות של ועדת המשנה לתקנות ופניה למהנדסי כל הוועדות המקומיות על מנת לקבל התייחסות לתקנות המוצעות. כמו כן, הוזמנו נציגי השלטון המקומי, נציגי הקבלנים, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, פיקוד העורף, הכבאות ומשרד התחבורה – וזאת על מנת לשמוע את עמדתם של הגורמים הרלבנטיים כולם. ההיוועצויות עם כלל הגורמים הללו היא דרך נאותה לשתף את הציבור בהליך התקנת התקנות.

לבסוף, באשר לטענה כי דרך המלך לאישור תקני חניה חדשים היא באמצעות אישור תכניות נקודתיות, ולא באמצעות הסדרה כלל-ארצית בתקנות, נטען כי גישה זו מנוגדת להסמכה המפורשת להתקין תקנות בנושא זה, המעוגנת כזכור בסעיף 265 לחוק התכנון והבנייה. התקנות הללו קובעות נורמה משפטית-תכנונית אחידה, המשקפת את מדיניות השר בכל הנוגע לסוגיה של מקומות חניה. המשיבים הדגישו כי לצד נורמה אחידה זו, נשמרת למוסד תכנון הפררוגטיבה לשנות מן המספר הקבוע בתקנות, במסגרת תכנית מתאר מקומית לכלל הישוב או לחלק משמעותי ממנו, המיועדת לקביעת מקומות ושטחי חניה, תוך התייחסות למתע"ן.

הדיון בעתירה ובעקבותיו

בדיון שהתקיים חידד ב"כ העותרות את עמדתו לפני בית המשפט העליון, שלפיה אין היגיון בקביעת מדיניות אחידה לכלל הערים והיישובים, ויש להבחין בין הצרכים השונים של כל אחת ואחד. כמו כן הדגיש ב"כ העותרות כי קיים קושי בכניסת התקנות לתוקף כאשר המתע"ן אינו פעיל עדיין, ויארך עוד זמן רב עד אשר יופעל. מאידך גיסא, ב"כ המשיבים הדגיש מצדו כי התקנות החדשות אינן פוגעות בתקני חניה הקבועים כיום בתכניות שבתוקף, וכי הליך כניסת התקנות לתוקף הוא הדרגתי ומידתי.

בתום הדיון ניתנה החלטה ובה נקבע כך: "נחה דעתנו כי בעיקרו של דבר דינה של העתירה להידחות. בעניין אחד אנו מבקשים הגשת השלמה לתגובת המשיבים, וזאת בהתייחס אל הסעד שנתבקש בעתירה לחילופי חילופין: "לבוא וליתן טעם מדוע לא לדחות את מועד כניסת התיקון לתקנות לתוקף עד למועד תחילת הפעלת מערכת התחבורה עתירת נוסעים". השלמה בעניין זה לתגובת המשיבים דרושה, כדי שנוכל לוודא שניתן מענה לצרכים בתקופת הביניים עד להשלמת המתע"ן".

בפתח הדברים שבו המשיבים על ההדרגתיות הכפולה שנקבעה בתקנות, בממד המקום ובממד הזמן: עצם החלוקה לשלושה אזורים שונים, לפי מרחק מקו המתע"ן; ותחילה מדורגת, לפי השלב שבו מצויות ההכנות לפרישתו של קו המתע"ן. לפי תחילה מדורגת זו, כזכור, כל עוד אין אפשרות תכנונית להקים את המתע"ן – יחול בתחום היישוב כולו התקן שקבוע לאזור ג', ועם אישורה של תכנית מפורטת המאפשרת את הקמתה של מתע"ן, 'יוקפץ' כל אזור כלפי מעלה – באזור א' יחול האמור כלפי אזור ב', ובאזור ב' (וכן באזור ג') יחול האמור כלפי אזור ג'. רק במועד הפעלת המתע"ן בפועל יחושבו מקומות החניה הנדרשים לפי החלוקה המלאה לאזורים.

המשיבים סבורים כי מערכת הדרגתית זו נותנת מענה לצרכים בתקופת הביניים עד להשלמת המתע"ן. לגישתם, מדובר בתקנות המסדירות תחום מקצועי ומורכב, לאחר שהתבצע הליך חשיבה מקצועי ארוך ומפורט. בשים לב לכך, למתקין התקנות מסור שיקול דעת רחב באשר להסדר שנקבע על-ידו, ובהתאמה מצטמצם מרחב ההתערבות השיפוטית בעניינים שכאלו. שיקול הדעת שהניע את מתקין התקנות לקבוע את ההסדר באופן שכזה, ולא להמתין עם תחולת התקנות רק לשלב שבו תופעל המתע"ן בפועל, הוא שלגישתו נדרש ליצור שינוי תודעתי בקרב הציבור בנוגע לשימוש בתחבורה ציבורית, והדבר צריך לבוא לידי ביטוי תכנוני כבר בעת הנוכחית. זאת, שכן שינוי תודעתי הוא תהליך שאורך זמן, ולפיכך נדרש לקבוע מסגרת תכנונית המנתבת את הציבור לכיוון של שימוש בתחבורה ציבורית עוד קודם להפעלת המתע"ן. מטרת הקטנת תקן החניה היא יצירת שינוי בהרגלי הנסיעה. בהקשר זה מדגישים המשיבים כי קרבה לקו מתע"ן עתידי משמעו, פעמים רבות, קרבה לתחבורה ציבורית אחרת.

לאור זאת, אישור תקן חניה מוגדל בתקופת הביניים עד להפעלת המתע"ן, באזור שבו ברור כי מערכת כזו תופעל, יביא להגשת בקשות רבות למימוש תקן חניה גבוה משמעותית מזה שנקבע בתקנות. במצב כזה, האזור שבו תיכנס לפעולה המתע"ן 'יוצף' במקומות חניה לכלי רכב פרטיים, באופן שיקטין את התמריץ להשתמש בתחבורה הציבורית במקום בכלי רכב פרטי.

לבסוף מציינים המשיבים, כי לפי התחילה המדורגת הקבועה כעת, כמעט ואין שינוי בתקן החניה לבתי מגורים, והשינוי בשלב זה הוא כלפי מקרקעין המיועדים לתעשיה ולמשרדים בלבד; כי, כזכור, התקנות אינן פוגעות בתכניות שבהן כבר נקבע תקן חניה מסוים, וקבועה בהן סמכות למוסד תכנון לקבוע מספר שונה של מקומות חניה; כי למיטב ידיעתם לא הוגשה עתירה נוספת נגד התקנות, דבר המלמד על כך שהשינוי שנקבע בהן הופנם על-ידי הפועלים בתחום; וכי שינוי הוראת המעבר שבתקנות בשלב זה, כמעט שנתיים לאחר פרסומן, יפגע באופן משמעותי ביציבות ובוודאות התכנונית.

דיון והכרעה

כזכור, בתום הדיון נקבע כי "בעיקרו של דבר דינה של העתירה להידחות", למעט בנוגע לסוגיה אחת שדרשה השלמה, והיא סוגיית התחילה. הטעם לדחיית עיקרה של העתירה הוא שאין עילה לקבוע כי מחוקק המשנה פעל שלא כדין. סעיף 265(11) לחוק התכנון והבניה מסמיך את שר האוצר להתקין תקנות בעניין תקני מקומות חניה, ולפיכך אין עיגון לטענת העותרות כי ראוי שנושא זה יוסדר באופן אחר. יש גם היגיון באסדרת הנושא מנקודת מבט כללית, באמצעות תקנות, בשים לב למדיניות הרוחבית שמנהיג השר בשאיפה לצמצום התחבורה הפרטית במרכזי הערים. מכל מקום, במסגרת התקנות נותרת האפשרות שמוסד תכנון יתן דעתו על הנושא ויקבע – באמצעות תכנית מתאימה – כי באזור מסוים יוחל תקן אחר, בשל צרכים נקודתיים. לפיכך אין יסוד לטענה שנפל פגם בהחלטת המשיבים להסדיר את הנושא באופן כלל ארצי באמצעות התקנת התקנות.

אין לקבל גם את טענות העותרות בקשר לזכות הטיעון ולשיתוף הציבור. אכן, כטענת המשיבים, "בפסיקה נקבע כי אין חובה לקיים הליך של שיתוף הציבור בהליכי התקנת תקנות וחקיקת משנה, או בהליכי חקיקה ראשית, לרבות כאשר פרטים מסוימים נפגעים מן החקיקה" (בג"ץ 5975/12 חטיבת מפיצי הסיגריות במכונות אוטומטיות נ' משרד הבריאות, פסקה 15 (3.7.2013); ראו בהרחבה דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 475–481 (2010)). המחוקק הורה לשר האוצר להתקין את התקנות דנן לאחר היוועצות עם המועצה הארצית, וכך עשה, ואולם לא הטיל עליו חובה שבדין לעשות כן עם גורמים אחרים. מכל מקום, הליך התקנת התקנות כפי שנעשה בפועל כלל שמיעת עמדתם של גורמים מקצועיים רבים ומגוונים, ובנסיבות אלו אכן נשמע כדבעי קולו של הציבור במסגרת ההליך. לבסוף, אין בידינו לקבל גם את טענת העותרות בקשר לפגיעה באינטרס ההסתמכות של העותרות, בשים לב לכך שהתקנות אינן פוגעות בהוראות הקבועות בתכניות קיימות. אכן, בעניינן של העותרות התכנית אינה קובעת תקן מסוים, אלא קובעת שהתקן יעמוד על התקן התקף בעת הוצאת ההיתר. אולם דווקא בשל כך אין לעותרות אינטרס הסתמכות שיש להגן עליו – ובפרט בשים לב לכך ש"הלכה עמנו כי רשות מינהלית […] רשאית לשנות את מדיניותה בכל עת ואין לפרט זכות מוקנית כי מדיניות מסוימת תימשך" (רע"פ 4562/11 מוחתסב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין של השופט י' עמית (7.3.2013)).

בית המשפט העליון קבע, שאכן, ברי כי אין לשנות את המצב התכנוני באבחה אחת – ולהפחית באופן גורף את תקני החניה כאשר המתע"ן הוא עדיין בגדר תכנית בהתהוות. אולם התחולה ההדרגתית שנקבעה בתקנות עונה, על הצורך באיזון שבין הצורך בתכנון לטווח ארוך לבין הצורך שלא לפגוע יתר על המידה בבעלי הנכסים ובתקני החנייה שלהם לתקופה הנוכחית.

אשר על כן, בית המשפט העליון דחה את העתיקה וקבע שהעותרות ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

זכויות הפנסיה שלי

שאלה: אני עובד במוסך כבר 7 שנים ובשנתיים הראשונות המעסיק לא הפריש לי פנסיה. האם אני יכול לתבוע זאת בפרישתי מהעבודה? איך אני יכול לדעת שהמעסיק מפריש לי את האחוזים שהחוק קובע?

תשובה: חובת המעסיק להפריש את הכספים לקרן הפנסיה ואי הפרשת הכספים לקרן הפנסיה שלך מהווה לכאורה גם עבירה פלילית של המעסיק. כלומר, לא רק שאתה זכאי לקבל את הכספים לעיל אלא גם שהמעסיק מסתכן בתיק פלילי מול המדינה במקרה של אי הפרשת הפנסיה.

אתה זכאי לדרוש את הפנסיה עכשיו וכמובן שתהיה זכאי לדרוש את הפנסיה בסיום העסקתך, אך לאור תקופת העבודה שציינת בשאלה, יש להיזהר שעילת התביעה שלך בנושא לא תתיישן עד לסיום עבודתך אצל מעסיק זה. בנוסף, שים לב שהכספים שמופקדים בקרן הפנסיה אמורים לשאת גם רווחים, כך שכל איחור בהפרשות אל קרן הפנסיה גורמים לך גם לחסרון כיס נוסף.

סך ההפרשה לפי הדין צריך לעמוד על 18.5% מהשכר, וככל והמעסיק אכן מפריש לך פנסיה כעת וקיימת קופת פנסיה על שמך – אתה אמור לקבל אחת לרבעון דו"ח מפורט מקרן הפנסיה שמציג את הסכומים שהופקדו לקרן הפנסיה ואת מצב קרן הפנסיה במועד הדו"ח.

שאלה: רעייתי מועסקת ברשת סופרמרקטים כקופאית וקראתי בעיתון שרשת הסופר מרקטים עומדת להתאחד עם רשת סופר מרקטים אחרת. רציתי לדעת מהן זכויותיה של רעייתי במקרה כזה?

תשובה: במידה והחברה שבה רעייתך מועסקת רכשה חברה אחרת, אין בכך שום השפעה על תנאי העסקתה של רעייתך. אך ככל והמצב הפוך ורעייתך מועברת להיות מועסקת אצל מעסיק אחר ואפילו אם זה רק "על הנייר" וללא שינוי בתפקיד בעבודה ובמקום הפיזי של העבודה – עומדת לרעייתך הזכות לדרוש עם המעבר את מלוא זכויותיה כאילו פוטרה מהמעסיק הקודם, לרבות פיצויי פיטורין והזכויות הנלוות, וזאת מבלי שבפועל היא תפסיק לעבוד.

תשומת ליבך שמדובר בזכות של העובד במקרה של החלפת מעסיק בצורה זו, אך לא מדובר בחובה על העובד והעובד יכול להחליט האם הוא רוצה להמשיך לעבוד בחברה החדשה ולהשאיר גם את מלוא זכויותיו והוותק שהחברה החדשה תהיה חייבת לשאת בהם.

שאלה: קיבלתי מכתב התראה מעורך דין בעניין חוב נטען לאדם ממנו שכרתי דירה בעבר. במכתב ההתראה נכתב שאם לא אשלם את החוב יפתחו נגדי הליכי הוצאה לפועל, אף ללא משפט קודם לכן, האם ניתן לפתוח לאדם תיק הוצאה לפועל אפילו מבלי שהתקיים משפט?

תשובה: תקנה 81 (א) לתקנות הוצאה לפועל קובעת שבמקרים מסוימים, בהם החוב אינו עולה על 50,000 ₪ ויש ראיות בכתב לקיומו של החוב (למשל חוזה חתום), ניתן לפתוח תיק הוצאה לפועל אף ללא הליך קודם בבית המשפט ולכן ההתראה נכונה לכאורה.

חשוב לומר שניתן במקרה כזה להגיש בתוך 30 ימים מיום קבלת התראת ההוצאה לפועל התנגדות לביצוע התביעה במערכת ההוצאה לפועל ואז עוברת התביעה ישירות לדיון בבית המשפט. חשוב לומר, שבמידה ולא מוגשת התנגדות לביצוע התביעה בתוך 30 ימים נחשב הנתבע כמי שהודה בחובו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

 

אופן התנהלות מול עורך דין רצוי מול מצוי בתאונת דרכים

ד' פנה אלי לצורך ייצוג בתביעה מול חברת הביטוח בגין תאונת דרכים קשה שעבר . לאחר עיון במסמכים גליתי  שנותר  לו עוד כחודש ימים, עד שיחלוף המועד להגשת כתב התביעה.

שאלתי את ד' כיצד יתכן שתאונה שהתרחשה לפני כ7 שנים בקירוב, טרם הוגשה לבית משפט. ד' טען שעורכת הדין שייצגה או תו התפטרה מייצוג  לפני כשבוע ימים.

במשך השנים ניהלה  בא כוחו משא ומתן  עם חברת הביטוח , שלא הבשיל לכדי פיצוי ממשי. בנוסף הוסבר לו  ע"י העורכת הדין שעדיף להמתין אם הגשת כתב התביעה עד לתום 7 השנים, כדי למצות את מלוא הראיות שניתן להגיש לבית המשפט.

לכאורה טענה נכונה, תביעה מתיישנת לאחר 7 שנים וניתן תיאורטית להגישה עד לתום התיישנות.

אולם לא תמיד מה שנראה על פניו מוצדק מבחינה משפטית תואם את צרכי התיק. לא בכדי עורכי דין מיומנים טוענים שכל תיק נתפר בהתאם למידותיו.

עיון במסמכים לימד שעורכת הדין טעתה  לחלוטין בשיקול דעתה. שיקול דעת שבסופו של יום עלול היה לגרום לפיצוי שאינו הולם את נזקו ואף חמור מכך להעדר פיצוי בכלל.

מצד אחד כאמור טרם חלפו 7 שנים אולם מצד שני ד' היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש במשך מספר חודשיים וככל שחלפו השנים מאז שחרורו מבית החולים מצבו הוטב.

פרק הזמן הממושך למעשה ניתק את חבל הטבור בין הטענה  המתבקשת לקשר סיבתי הדוק בין התאונה לבין מצבו הנפשי, עד כדי שהחלו  להיות ספקות גלויים לעין , לגבי  תוקף המסמוך הרפואי מבית החולים לעומת מצבו דהיום.

מבחינה משפטית, ניהול תיק שנוגע לתאונת דרכים אינו דומה לתיק נזיקין אחר. בתאונת דרכים אסור בתכלית האיסור להציג חוות דעת משפטית בפני בית המשפט, במידה ובעל דין יציג אותה עלול הדבר לחייבו  בהוצאות משפט. על מנת לקבל מינוי למומחה צריך להציג "ראשית ראייה" למינוי מומחה.

מצד אחד ד' הציג ראשית ראיה למינוי מומחה מצד שני חלפו למעלה מחמש שנים מיום האשפוז שלו וקיימים מסמכים רפואיים שסותרים את האמור בבית החולים לחולי נפש שבו היה מצוי מרשי מספר חודשיים.

רק לאחר מאבק משפטי עיקש, הצלחתי לשכנע את בית המשפט למנות לד'  מומחה רפואי מטעם בית המשפט . לא כל טעות ניתן לתקן באופן מוחלט, ישנן טעויות  שלא ניתנות לריפוי.

בית המשפט "התרשם" מהחלמה של ד' ופסק לו פיצוי שקטן באלפי מונים מהפיצוי אם היה מגיש את התביעה בסמוך לשחררו מבית החולים ולא מנהל משא ומתן סרק במשך שנים עם חברת הביטוח.

פנייה מוקדמת לעורך דין שזה תחום עיסוקו תוך כדי ביקורת תמידית מצד הלקוח על אופן התקדמות התיק, היה מונע לחלוטין מצב שבו בית המשפט מתלבט אם למנות מומחה וספקות לגבי גובה הפיצוי ובסופו של יום היה מתקבל פיצוי גבוה לאין שיעור מהפיצוי שהתקבל הלכה למעשה.

הכותב אמיר לוינשטיין עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, מומחה לדיני נזיקין וביטוח.

ועוד כמה מאמרים:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

 

בג"צ: העותר טען כי המוסד והמשטרה מציקים לו בכל ימות השבוע במשך 25 שנה

בעתירה, ביקש העותר, שלא היה מיוצג, להעלות טענות בנוגע לפעילותם של גופים ממשלתיים בארץ ובחו"ל נגדו. נטען, כי העותר שרוי "תחת מתקפה של 10 ממשלות בעולם, אשר מעורבות בפשע המאורגן הזה" ואשר עומדות מאחורי אמצעי לחץ שהופעלו נגד העותר

נתבקש צו "לחקירות של כל הרשויות ולשיתוף פעולה עם משרד המשפטים באמריקה" לשם חקירת טענות העותר, ובהקשר זה ביקש העותר להוסיף את משרד המשפטים האמריקאי כמשיב לעתירה.

כבוד השופט י' עמית הכריע בעתירה לבג"ץ שהגיש העותר גונר אלדן, נגד Attorney general: william p. barr, היועמ"ש, מר אביחי מנדלבליט,  ראש המוסד, מר יוסי כהן,  מפכ"ל  המשטרה, מר מוטי כהן וראש מח"ש, קרן בר נחום, העתירה שקיבלה את המספור בג"ץ  3791/19 משתרעת על 111 עמודים ועוד מאות עמודים של נספחים.

בעתירה, ביקש העותר, שלא היה מיוצג, להעלות טענות בנוגע לפעילותם של גופים ממשלתיים בארץ ובחו"ל נגדו. נטען, כי העותר שרוי "תחת מתקפה של 10 ממשלות בעולם, אשר מעורבות בפשע המאורגן הזה" ואשר עומדות מאחורי אמצעי לחץ שהופעלו נגד העותר ובהם אלימות, "מעצרי סרק", "ישיבה במחשב העותר וחבלה במחשב". בין היתר, העלה העותר טענות בנוגע לפעולות שננקטו לכאורה נגד אשתו ובנו, ובנוגע להליך פלילי שנפתח נגדו. העותר טען כי המוסד והמשטרה מציקים לו בכל ימות השבוע, בכל שעות היממה במשך 25 שנה, אך זכויותיו ברכושו יעברו לבנו והמסמכים על כך נמצאים בידי האף.בי.אי. העותר ביקש בעתירתו "צו מניעה דחוף, בכדי שהעותר יוכל להגיש לבית המשפט את הבקשה", מכיוון ש"כרגע מונע ארגון המוסד/המשטרה, מהעותר להגיש את הבקשה". עוד נתבקש צו "לחקירות של כל הרשויות ולשיתוף פעולה עם משרד המשפטים באמריקה" לשם חקירת טענות העותר, ובהקשר זה ביקש העותר להוסיף את משרד המשפטים האמריקאי כמשיב לעתירה.

בית המשפט העליון דחה את העתירה ללא תגובה, תוך שקבע, כי העותר עתר בעבר לבגץ, והעלה השגות על האופן בו טיפלה המשטרה במספר תלונות שהגיש. עתירה זו נדחתה ביום 26.2.2012 (בג"ץ 6546/11, השופט (כתוארו אז)א' גרוניס והשופטים נ' הנדל וע' פוגלמן).

בית המשפט קבע עם כן, כי דין העתירה להידחות על הסף. טיב הסעדים המבוקשים והיקפם לא הובהרו די הצורך, והתשתית העובדתית והמשפטית שבבסיס העתירה אף היא אינה ברורה. משכך, אין אפשרות להידרש לטענות העותר לגופן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

נתמך קצבת ביטוח לאומי ובכל זאת יחוייב בתשלום האגרה

במקרים רבים ניתן פטור מתשלום אגרה אך במקרים אחרים מסתבר שבית המשפט העליון מחייב בתשלום אגרת בית המשפט גם את מי שידו לכאורה אינו משגת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת כבוד הרשם ר' גולדשטיין מיום 17.6.2019 בבג"ץ 4117/19, במסגרתה נדחתה בקשת המערער לקבלת פטור מתשלום אגרה.

ביום 17.6.2019 הגיש המערער עתירה לבית משפט זה. בד בבד הוגשה בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, בה נטען כי המערער חסר רכוש ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי בלבד. באותו היום, הרשם החליט על דחיית הבקשה בשל היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה וסיכוייו הלכאוריים הנמוכים של ההליך. הרשם הורה על תשלום האגרה עד ליום 1.7.2019, ועל מחיקת העתירה במידה והאגרה לא תשולם עד התאריך האמור.

לטענת המערער, דחיית הבקשה פגעה בזכותו לגישה לערכאות המשפט. בנוסף טען כי לא ניתן לו מספיק זמן לשלם את האגרה מיום קבלת החלטת הרשם לידיו.

בית המשפט העליון קבע, כי דין הערעור להידחות. לרשם בית משפט שיקול דעת רחב בעניינם של תשלום אגרה והפקדת עירבון, וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל (ראו למשל: בש"א 8259/18 פלונית נ' ד"ר לינה פינקל (23.11.2018)). בענייננו, לא נפל פגם בהחלטת הרשם, אשר אינה מגלה כל עילה להתערבות.

בית המשפט העליון הוסיף, כי באותו היום בו הוגשה בקשתו של המערער, ביום 17.6.2019, ניתנה החלטת הרשם בעניינה. על בעל דין המגיש בקשה לבית משפט לפטור מתשלום אגרה לבדוק מה עלה בגורלה (ראו למשל: דנג"ץ 1671/14 שקד נ' עיריית כרמיאל (10.4.2014)). לכן, בית המשפט העליון קבע כי אין מקום בענייננו לשעות לטענת המערער כי לא ניתן לו זמן סביר למילוי הוראת הרשם בשל המועד הנטען לגילויה של ההחלטה על ידו. נוסף על כך, מעיון בבקשה עולה כי המערער לא הגיש פירוט של מצבו הכלכלי כנדרש ממנו במסגרת בקשה למתן פטור מתשלום אגרה ולא הסמיך את טענותיו על ראיות כלשהן. גם בשל כך היה מקום לדחות את בקשתו וממילא גם את ערעור זה.

הערעור אפוא נדחה. לפנים משורת הדין ניתנה למערער הארכת מועד לתשלום האגרה עד ליום 28.7.2019. אם לא ייעשה כן יימחק ההליך ללא צורך בהודעה נוספת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.