פסיקת בג"צ האחרונה הכשירה צווי תפיסת קרקע שנחתמו על ידי המפקד הצבאי באיזור חברון, וקבעה כי צווי תפיסת המקרקעין לצרכים ביטחוניים, נעשתה כדין.
בפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, נקבע במסגרת תיק בג"ץ 4330/17 שחתימתו של המפקד הצבאי על צווים שמכוחם נתפסו 1047 מטרים רבועים במקרקעין המצויים במרחב H2 בחברון, אשר נתון לאחריות ביטחונית ישראלית, ולשם הקמת עמדות בידוק 'תמר' ו'שפלה' (להלן: עמדות הבידוק). נעשה כדין, ואין להעתק לעתירת עיריית חברון ואחרים, שטענו כי צווי התפיסה אינם עולים בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי וכללי המשפט המנהלי הישראלי. לטענתם, תכלית הצווים אינה מצדיקה את הרחבת שטח המקרקעין התפוסים, מ-106 מטרים רבועים טרם שדרוג עמדות הבידוק ל-1047 מטרים רבועים לאחר הוצאת הצווים. זאת, בייחוד נוכח העובדה שעמדות הבידוק הישנות נתנו מענה לצרכי הביטחון גם בימי האינתיפאדה השנייה, שבה הסיכונים הביטחוניים היו גבוהים במידה משמעותית מאלו שהיום. עוד נטען כי שדרוג עמדות הבידוק יפגע בצורה לא מידתית במרקם החיים של תושבי המרחב, לרבות: בחופש התנועה והדת שלהם, בקניינם, במסחר באזורי העיר העתיקה והשוק, וכן ביכולת ההגעה למוסדות החינוך במרחב. לדידם של העותרים, הפגיעה בזכויותיהם היא כה משמעותית, עד שיש בה כדי להתגבר על הצורך הביטחוני בשדרוג עמדות הבידוק. עוד נטען כי ההליך המנהלי להוצאת הצווים לקה בפגמים, מכיוון שלא כלל איסוף נתונים כנדרש, לא הושתת על תשתית עובדתית ראויה, והתבסס על שיקולים פוליטיים וזרים.
בתגובת המדינה לעתירה נאמר, כי קיים צורך ביטחוני מובהק לשדרג את עמדות הבידוק לעמדות 'חכמות', וזאת נוכח כמות והיקף האירועים החבלניים שארעו בשנים האחרונות במרחב. לטענתם, האמצעים הביטחוניים הקיימים כיום אינם מגינים על כוחות הביטחון מפני תקיפה מטווח קרוב, ואינם נותנים מענה לזריקות אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים, ואף להפרות הסדר המתרחשות במרחב. לדבריהם, עמדות הבידוק החדשות תוכננו על סמך ניסיון רב שנים והן נועדו ליתן מענה לסיכונים המתוארים. אשר להיקף השטח שנתפס, טוענים המשיבים כי הוא דומה להיקפם של שטחים שנדרשו להקמת עמדות בידוק משודרגות באזורים אחרים בחברון, שנדונו ואושרו בהליכים שהתקיימו לפני בית משפט זה בשנים האחרונות. אשר לטענות העותרים בנוגע לפגמים שנפלו לכאורה בהליך הוצאת הצווים, טוענים המשיבים כי ההחלטה התקבלה לאחר עבודת מטה מעמיקה, סדוּרה, ועל בסיס שיקולים ענייניים בלבד.
בג"צ כאמור הכריע, כי לצד התכלית הביטחונית הציגה המדינה נתונים המלמדים כי שדרוג עמדות הבידוק יועיל לרווחת האוכלוסיה המקומית, בכך שיפחית את מספר החסמים במרחב, יקטין את החיכוך בין גורמי הביטחון לתושבים הפלסטיניים, וישפר את השמירה על הפרטיות של העוברים במעברים. השדרוג יביא גם לפתיחת מספר בתי מסחר שהיו סגורים, ואף יאפשר לתושבים במרחב להגיע עם מכוניותיהם עד לבתיהם. נראה אפוא כי לצד התכלית הביטחונית שביסוד הוצאת צווי התפיסה, אכן הצפי הוא לשיפור במרקם החיים של תושבי המרחב, כמתוכנן. בעניין דומה – שדרוג 'עיקול 160 – קבע לאחרונה השופט י' דנציגר כי "אף אם אין מדובר בתכלית העיקרית לשדרוג העמדה, אין לבטל כליל תכלית זו של טובת האוכלוסייה" (פסקה 10). אין לכחד, בצווי התפיסה יש משום פגיעה בזכות הקניין, ברם, מכלול העובדות מלמד אותנו כי המשיבים ערכו איזון ראוי בין כלל השיקולים והאינטרסים הרלבנטיים, ובכלל זה פעלו לכך שהפגיעה בעותרים תהיה מינימלית, ובעיקר – עשו להקלה במרקם החיים של האוכלוסיה המקומית. אשר על כן, דחה כאמור בג"צ את עתירתה של עיריית חברון וטענתה על פגיעה לא מידתית בזכויות תושביה.
עו"ד נועם קוריס– כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין
עו"דנועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה
עו"דנועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשות כל הזמן.
אנחנו קוראים הרבה באינטרנט על איך להגיש תביעות ייצוגיות וכמה כדאי לפעמים להגיש תביעות ייצוגיות ועוד כל מיני מאמרים, שבדרך כלל מעודדים הגשת תביעות ייצוגיות. חשבתם פעם על הצד השני מה עושים כשחוטפים תביעה ייצוגית במיליונים ?
נועם קוריס
לא מעט חברות ואנשים מגיעים אל משרדי בשנים האחרונות, לאחר שהוגשו נגדם תביעות ייצוגיות במיליוני שקלים לפי תיקון 40 לחוק התקשורת, הידוע כחוק הספאם או חוק דואר הזבל, לעיתים מוצאים עצמם אנשים או חברות מתמודדים עם תביעות של מיליונים, רק בגלל משלוח סמס או מייל שנשלחו לא בהתאם לחוק (או אפילו כן בהתאם לחוק) ובכל מקרה ללא כוונה רעה.
זה מאוד לא נעים לקבל בדואר או עם שליח מעטפה עם תביעה במיליונים, שבכלל לא דמיינו שתגיע אבל הניסיון מלמד שברוב המקרים אפשר להגן היטב מפני תביעות מהסוג הזה, ואפילו לקבל מהתובע את הוצאות המשפט, בגין תביעות שלא הוגשו כראוי
מנגנוני החקיקה בעולם בנושא הודעות מייל פרסומיות (ספאם) התחלקו לשתי שיטות, שיטת ה- OPT OUT בארה"ב המאפשרת למפרסם לשלוח הודעות פרסומיות מיוזמתו לכל כתובת כל עוד לא ביקשו שיחדל, לבין שיטת ה- OPT IN האירופית המחייבת את בקשת הנמען מראש, לקבל הודעות פרסומיות.
בישראל נחקק בין כלאיים המאמץ לעיתים את שיטת ה-OPT OUT האמריקנית ולעיתים את שיטת ה-OPT IN האירופית.
ברוב המקרים, בחר המחוקק הישראלי לחייב את המפרסמים לקבל אישור אקטיבי מנמעני רשימותיהם ובאחרים קבע המחוקק ברוח ה-OPT OUT, שהמפרסמים יהיו רשאים לשלוח פרסומות לנמענים אף אם לא ביקשו זאת, ובלבד שתהא לנמענים אפשרות להודיע על רצונם להיות מוסרים מרשימת התפוצה.
אף בהצעות החוק השונות הוגדרו מטרות החוק כמניעת משלוח הודעות המוניות בלתי מוזמנות או בלתי רצויות, ולא למניעת כאלו שהוזמנו מראש על-ידי הנמענים.
מצ"ב מאמרו של הח"מ, (פורסם ב themarker) ביום 14.12.2010
אכן, בהצעת החוק הסופית (פורסם ברשומות 20.06.2005 בע"מ 886), נותר הפתיח של דברי ההסבר דומה למקורותיו ונצמד לרצון המחוקק האמיתי, הנוקט במילים: "תופעת ההפצה ההמונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות…"
לציין, שגם בהחלטה בת.צ 10-09-33648 אנטולי מוחיילוב נגד פרטנר, צוטטה כבוד השופטתמיכל אגמון מבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין דומה, הנוגע לתובע שכה 'מיהר' לבית המשפט, עד שלא פנה ולו פעם אחת קודם לכן אל הנתבעת: "קשה לקבל את טענתו כי לא ידע כיצד לבטל את התוכנית. טענותיו של התובע הן טענות סרק במובן שלא טרח להתקשר ולו בשיחת חינם…".
נזכיר לעניין המכשיר הייצוגי, שתפקידו העיקרי של ההליך השיפוטי- של כל הליך שיפוטי- הוא להגשים את הזכויות המהותיות של המעורבים בסכסוך שההליך המשפטי נועד להסדיר (ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561,575 וראה גם- 17Isr. L. Rev. 467. 471 S. Godstein,"Infiuences of Constitional Principles on Civil Procedure in Israel"
עניין זה הוא מן ההכרח, שכן כביטויו הקולע של פרופ' דבורקין אנו 'לוקחים זכויות אלו ברצינות'
R. Dworkin. Taking Rights Seriously (Harvard University Press.)(1877)
לכן, יש על כך הסכמה כללית, גם לפי הגישות המסורתיות, וגם לפי הגישות מהעת הזו (ראו: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (ירושלים, תשנ"ט) 55 ואילך (לגישות המסורתיות), ו- 68-69 (לגישות החדשות), כן ראו: א. ברק: שופט בחברה דמוקרטית (אונ' חיפה, 2004), 407.
דיני התובענות הייצוגיות אינם מבקשים לשנות מעקרון זה, הם אינם מבקשים- למשל – ליתן פיצוי למי שלא זכאי לו. כדברי בית המשפט בבש"א (מחוזי, ת"א) 26685/06 כהן נ' רדיוס שידורים בע"מ, תק- מח 2009(2) 6020, או להתערב במקום בו לא נוצר בהעדר הפעלת כלי התובענה ייצוגית "כשל שוק":
Mace V. Van RU Crredit Corp 109 F.3d 338, 344 (7th Cir. 1997):
"The policy at the very core of the class action mechanism is to overcome the problem that small recoveries do not provide the incentive for any individual to bring a solo action prosecuting his or her rights."
אם נתמקד מעט יותר בדינים הספציפיים המושלים במאטריה, נכון יהיה להתחיל בתזכורת, כי בבואו לבחון בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית "נדרש בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון התובענה לגופה, האם היא מגלה עילה טובה והאם יש סיכוי להכרעה לטובת התובעים" (ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' טוביה אבן, פ"ד נג(1) 115, 118. צוטט בהסכמה: רע"א 2616/03 ישראכרט בע"מ נ' הוארד רייס, פ"ד נט(5) 701, 710).
החוק והפסיקה מונים שורה ארוכה של תנאים מוקדמים לאישור תובענה כייצוגית, ובהם:
א. קיומה של עילת תביעה אישית. (ס' 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות).
ב. כי התובע מייצג בדרך הולמת את חברי הקבוצה כולה. (ס' 8(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות).
ג. כי ישנן שאלות משותפות מהותיות לקבוצה גדולה, וכי יש אפשרות סבירה ששאלות משותפות אלה יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה. (ס' 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.
ועוד תנאים מתנאים שונים (נעמוד על הדברים בפירוט בהמשך), כאשר נטל הראיה להוכחות התקיימות התנאים הדרושים לשם אישור תובענה כייצוגית- מוטל על המבקש להיות תובע ייצוגי (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312, 329. ונטל זה אינו קל ערך:
– נאמר, כי בפני מבקש האישור ניצב "רף גבוה", והוא "להראות כי טובים סיכוייה של התביעה להצליח" (כבוד השופטת חיות בת"א (מחוזי, ת"א) 21699/00 שוטוגיאן נ' עיריית ת"א, תק – מח 2003(1) 309.)
– הודגש, שעל המבקש להראות- "כי קיים סיכוי סביר שבמהלך המשפט יוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי, שעילתו טובה" (רע"א 8268 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 292).
– והוטעם, כי "על המבקש להכיר בתביעתו כתובענה ייצוגית הנטל להוכיח כי יש לו לכאורה סיכוי סביר להצליח בתובענה… נטל זה המוטל עליו הינו נטל הוכחה מחמיר יותר מהרגיל" (בש"א (מחוזי, חיפה) 15033/04 בריותי נ' פרופורציה פי. אם. סי בע"מ, תק- מח 2005(2) 6162)
ראו גם: Miles v. Merrill Lynch & Co., 471 F.3d 23(2nd Cir., 2006ׁׁׁ
הלכות אלו המקובלות כאמור בעולם, אשר מקורן בארה"ב ואשר הדינים בהן שימשו השראה למחוקק הישראלי (הצעת חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, הצ"ח 234, תשס"ו, 256) מלמדות על הזהירות הרבה שעל בית המשפט לנקוט, טרם יעביר דרך הפרוזדור תביעות סרק ייצוגיות, שלא ראויות לעבור בסינון הדק שנקבע בדין, לכלי רב עוצמה זה.
למשל, היה זה השופט פוזנר (Posner), שקבע ב-Culver v. City of Milwaukee, 277 (F.3d 908 7th Cir., 2002), כי:
"The class action is an awkward device, requiring careful judicial supervision"
ודברים דומים נאמרו גם בהלכת Smilow v. Southwestern Bell mobile Systems, 323 F.3d 32 (1st Cir. 2003)
"A district court must conduct a rigorous analysis of the prerequisites established by Ruke 23 before certifying a class"
לא רק ברמה הפדרלית הלכה זו השתרשה כהלכה המחייבת, גם ברמה המדינתית בארה"ב השתרשה הלכה זהה, למשל בית המשפט העליון של טקסס קיבל ערעור על בית המשפט לערעורים של טקסס וביטל אישור שניתן להכרה בתובענה כייצוגית, משום הנימוק-
"We hold that the trail court failed to perform the rigorous analysis that class certification requires and abused its discretion in certifying the class" (State Farm v. Lopez, 156 SW 3d 550(2004)
ובית המשפט שם הוסיף והדגיש, כי:
"The order refiects the ‘certify now and worry later’ approach that we firmly rejected in Bernal and ignores the ‘cautious approach to class certification’ that we have deemed ‘essential’ ".
טעמה של הלכה משולשלת זו, המצווה לצלול אל עומק המקרה, לעשות זאת בזהירות יתרה, ותוך הטלת נטל מוגבר על המבקש- הוא גלוי וידוע.
המכשיר המכונה "תובענה ייצוגית" כולל בחובו, לצד יתרונותיו, גם סכנות לא מעטות (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 784, ע"א 2967/95 מגן וקשת נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312, 322-324.
התובענה הייצוגית עלולה לפגוע בחברי הקבוצה המיוצגים 'בעל כורחם', עמדתם לא נשמעת, שיקול דעתם אינו בא לידי ביטוי, ואף על-פי כן- תוצאות ההליך תהווה מעשה בית דין נגדם. בכך יש לא רק פגיעה בזכות הטיעון של קבוצה גדולה של אנשים, אלא גם בקנינם. אך אנו יודעים, כי: "זכין אדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו" (כתובות, יא, א).
מכשיר התובענה הייצוגית עלול להיות מנוצל לרעה על-ידי תובעים המבקשים להגישה, בלא שיש טעם ממשי בבקשתם (מבחינתם). כפועל יוצא, במקום השגת התכלית של יעול ההליך המשפטי, התובענה הייצוגית הופכת את ההליך למסורבל ללא תכלית. במקרה הגרוע עוד יותר- המדובר במכשיר ליצירת לחץ לא לגיטימי על הנתבע, לשם עשיית רווחים ' אישיים' (להבדיל מרווחים לקבוצה).
מכשיר התובענה הייצוגית, גם כאשר הוא מופעל בתום לב, ועל אחת כמה כאשר הוא מופעל בחוסר תום לב, עשוי לכלול בחובו פגיעה לא מוצדקת בנתבע, הנאלץ להתגונן כלפי תביעה שלא תמיד הוא יודע את היקפה, ובלא שיש מחויבות מצד התובעים 'המיוצגים' לשלם את הוצאותיו.
ועוד הדגש, כי "תביעות סרק ייצוגיות עלולות גם לפגוע במשק בכללותו על-ידי השקעה מיותרת של משאבים גדולים ובזבוז, וכן בהגדלת פרמיות ביטוח המגולגלות על הציבור בכללותו לצורך התגוננות מפני סיכונים כאלו" (כבוד השופטת פרוקצ'ה בהמ' (מחוזי, י-ם) 3504/97 סוסינסקי נ' בזק, תקדין מחוזי 98(2) 2017.
בדיוק פורסם שבמדינת פייסבוק כבר גרים היום יותר משני מיליארד משתמשים, הרבה יותר מאשר בהודו או בסין ובעצם הגורם המאחד הכי גדול שהיה אי פעם בתולדות האנושות. יותר מבני אותה דת, יותר מאשר בני אותו לאום, יותר מצופי האירוויזיון או גמר אליפות העולם בכדורגל, פשוט הדבר הכי גדול שקרה.
לא רק בגודל מבחינת כמות המשתמשים, אלא גם לפי החוזק הכלכלי והיכולת להניע תהליכים, כבר ברור לכולם שלמעצמות כמו פייסבוק או גוגל, הרבה יותר קל למשל להגיע לירח או להוציא אל הפועל כל פרוייקט חדשני וגרנדיוזי, קל הבה יותר מאשר לכל מדינה ממוצעת על פני כדור הארץ.
השינוי הזה, שעדיין לא ברור עד הסוף אם הוא שינוי פוליטי, שינוי תרבותי או שינוי הרבה יותר גדול מכך בסדר החברתי והמשילותי על פני כדור הארץ, ועוד ימים יגידו ויבהירו את ההשלכות בינוניות הטווח לכך, שחברות מסחריות כמו גוגל ופייסבוק צוברות כוח כספי, כמות אנושית והשפעה חברתית, פוליטית אישית, כל כך משמעותית ועצומה.
תזכרו את מה שאתם קוראים כאן, כי אם אני מבין נכון, זה רק עניין של זמן עד שהכוח הזה שצוברות חברות מסחריות מהסוג הזה עוד ישפיע הרבה יותר על המבנה החברתי- פוליטי בעולם, וכבר עכשיו לא מספרים לנו שלפייסבוק למשל, יש "שירות חשאי" ויכולות של שירות חשאי, יותר טובות משל רוב אם לא כל המדינות בעולם. ככה זה כשאתה יכול לדעת מי הם החברים של שני מיליארד איש, עם מי הם בקשר קרוב ועם מי לא, עם מי כל אחד נפגש והיכן, ועוד אין סוף פרטים שיוצרים מידע ממוחשב ואון ליין, שממשיך ומשתפר עוד מרגע לרגע
עו"ד נועם קוריס מייסד משרד נועם קוריס ושות' בשנת 2004. משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס בעל תואר מסטר במשפט מאוניברסיטת בר אילן. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק
בית המשפט העליון דחה בימים אלו עתירה נגד החלטת המשיבה 1 (להלן: לשכת הסיוע המשפטי) להעניק סיוע משפטי למשיב 3, במסגרת הליכי הגירושין המתנהלים בינו לבין העותרת. במסגרת העתירה, התבקש בית המשפט לתת צווי ביניים שיורו למשיבים 1 ו-2 (להלן ביחד: המדינה) להקפיא את שירותי הסיוע המשפטי אותם מקבל המשיב 3 מלשכת הסיוע המשפטי ולהגיש לבית משפט זה את הצהרות המשיב 3 בפני לשכת הסיוע המשפטי בדבר הכנסותיו ונכסיו, אשר על בסיסם אושר לו הסיוע המשפטי מכוח חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972 (להלן: חוק הסיוע המשפטי), על מנת שבית משפט זה יבחן את הצידוק בהענקת סיוע משפטי למשיב 3.
לטענת העותרת, בניגוד למצג השווא שהציג המשיב 3 בפני לשכת הסיוע המשפטי, מדובר באדם בעל אמצעים המתפרנס מסחר ברכבי יוקרה, מבלי שהדבר מדווח לרשויות המס. לעניין זה אף נטען כי המשיב 3 זומן לחקירה במשרדי מס הכנסה. כמו כן, העותרת צירפה לעתירתה החלטה של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (הרשמת ש' רוזמן פרקש) מיום 17.10.2017 בתמ"ש 49702-04-17, בה נדחתה בקשת המשיב 3 לקבלת פטור מאגרה, כאינדיקציה לכך שמצבו הכלכלי לא מצדיק קבלת סיוע משפטי מלשכת הסיוע המשפטי. על כן, נטען כי המשיב 3 היתל בלשכת הסיוע המשפטי וכי הסיוע המשפטי לו הוא זוכה ניתן לו שלא בצדק.
המדינה בתגובתה לעתירה אישרה כי החל מיום 3.1.2017 זוכה המשיב 3 לסיוע משפטי מטעם לשכת הסיוע המשפטי, וכי העותרת פנתה ללשכת הסיוע המשפטי וביקשה כי יופסק הסיוע המשפטי שניתן למשיב 3 בטענה כי הוא לא עומד בקריטריונים המזכים בקבלת סיוע משפטי. בעקבות פניה זו ערכה לשכת הסיוע המשפטי בחינה נוספת בדבר זכאותו הכלכלית של המשיב 3 לקבלת סיוע משפטי. בתום הבחינה, אשר כללה בין היתר המצאת מסמכים נוספים מטעם המשיב 3, הגיעה למסקנה כי המשיב 3 זכאי לסיוע משפטי בהתאם למבחני הזכאות. עוד נמסר, כי במסגרת הטיפול בעתירה זו ולמעלה מן הצורך, פנתה לשכת הסיוע המשפטי אל המשיב 3 פעם נוספת, בדרישה להמצאת מסמכים עדכניים לצורך בחינה נוספת של זכאותו לסיוע משפטי. בחינה זו טרם הסתיימה.
לטענת המדינה דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר כל עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה להענקת סיוע משפטי למשיב 3. נטען כי ההחלטה התקבלה על ידי גורמי המקצוע המוסמכים וכי היא מבוססת וסבירה. בעניין הזימון לחקירת רשות המיסים, נטען כי עצם הזימון לחקירה לא משפיע על שאלת זכאותו של המשיב 3 לסיוע משפטי. לעניין ההחלטה לדחות את בקשתו של המשיב 3 לקבלת פטור מאגרה, טענה המדינה כי המבחנים לקבלת פטור מאגרה שונים בתכלית ממבחני הזכאות הכלכלית לצורך מתן סיוע משפטי, ושלכן אין בכך כדי להשפיע על זכאותו של המשיב 3 לקבלת סיוע משפטי. לטענת המדינה, השגות על החלטות להעניק סיוע משפטי מועברות ללשכת הסיוע המשפטי כדבר שבשגרה. במקרים רבים הבקשות מוגשות על ידי צד שכנגד בהליך משפטי קונקרטי. קיים חשש כי חלק מן ההשגות נועדו לפגוע ביכולתו של מקבל הסיוע המשפטי ליהנות מייצוג במסגרת אותו הליך המשפטי. המדינה ציינה כי נוכח חובת הסודיות המוטלת עליה מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ונוכח החיסיון הקיים במסגרת יחסי עו"ד-לקוח (סעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971; סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961), אין היא רשאית להציג לעותרת את הנתונים הקונקרטיים בדבר זכאותו של המשיב 3 לסיוע משפטי.
לאחר עיון בעתירה ובתגובת המדינה הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתה המקצועית של לשכת הסיוע המשפטי.
בהתאם להלכה הפסוקה, בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו, כל עוד החלטתה עומדת בכללי המינהל התקין (בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, פסקה 10 (23.9.2007); בג"ץ 4142/08 קוטיבשוילי נ' שר הפנים, פסקה ג' (6.10.2008)) . זכאותו של המשיב 3 לקבלת סיוע משפטי נבדקה על ידי לשכת הסיוע המשפטי פעמיים, ונמצא כי הוא עומד בקריטריונים המזכים. כתוצאה מעתירה זו, נבדקת כעת זכאותו של המשיב 3 בפעם השלישית. כידוע, עומדת לזכות המדינה חזקת התקינות המינהלית, במסגרתה המעשה המינהלי של הרשות מוחזק כתקין אלא אם הוכח אחרת (בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עיריית רחובות, פ"ד סד(1) 331, פסקה 54 (2010)). העותרת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נפל פגם בהחלטת לשכת הסיוע המשפטי בדבר זכאותו של המשיב 3 לסיוע משפטי, ועל כן לא קמה עילה להתערבות בהחלטתה.
בשולי הדברים צוין, כי על אף שברור כי העותרת אינה שבעת רצון מהחלטת לשכת הסיוע המשפטי להעניק סיוע משפטי למשיב 3, נוכח הליך הגירושין שמתנהל ביניהם, לא הצביעה העותרת על כל פגיעה בזכויותיה כתוצאה מהחלטה זו. קבלת סיוע משפטי בהתאם לחוק הסיוע המשפטי הוא ענין שבין המבקש למדינה. העותרת מתעברת אפוא על ריב לא לה ("Culpa Est Immiscere Se Rei Ad Se Non Pertinenti"). אין מדובר גם בעתירה המעלה שאלות בעלות חשיבות ציבורית החורגות מנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, העשויה להצדיק בירור בגדר עתירה ציבורית (בג"ץ 2905/13 תכלית- אנשים למען אחרים נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 10(6.12.2015)).
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא י' שפסרו השופטות מ' ברק נבו וד' עטר) בעפ"ג 7410-01-18 מיום 10.7.2018, במסגרתו נדחה ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (השופטת א' סבחת-חיימוביץ) בת"פ 2020-07-15 מיום 25.9.2018, ומיום 22.11.2017, בהתאמה.
בית משפט השלום בפתח תקווה הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הפרעה לעובד ציבור לפי סעיף 288א(1) לחוק העונשין, ותקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין.
כעולה מעובדות כתב האישום, בתאריך 16.11.2014 שניים מאנשי יחידת הפיצו"ח של משרד החקלאות (יחידת הפיקוח על הצומח והחי; להלן: המתלוננים) "תפסו" משאית בה נהג המבקש באזור שער הגיא, בעקבות דיווח לפיו נעשה בה שימוש להברחת ירקות לשטח הארץ משטחי הרשות הפלסטינית.
המשאית הובלה למגרש רכבים בפתח תקווה, שם נדרש המבקש למסור את הקוד ומפתחות המשאית וכן מסמכים נוספים שהחביא בתוך מכנסיו. המבקש סירב למסור את קוד המשאית, ומסר מפתח אחר שאינו תואם למשאית. לאחר ששוב נדרש המבקש למסור את המסמכים שהוחבאו במכנסיו, החל להתפרע, לבעוט במתלוננים ולהכות בהם מכות אגרוף. בתגובה, הצמידו המתלוננים את המבקש לקרקע.
כתוצאה ממעשיו של המבקש, נגרמו לאחד המתלוננים חבלה מדממת ונפיחות במצחו.
בהמשך, ליוו המתלוננים את המבקש לכיוון היציאה ממגרש הרכבים, ובשלב זה איים עליהם האחרון באומרו "כשתגיעו למזרח ירושלים נשחט אתכם".
בבית משפט השלום טען המבקש כי המתלוננים הם שתקפו אותו, וכפר בטענה כי איים עליהם. לטענת המבקש, החיפוש על גופו לצורך תפיסת מסמכיו נעשה בחוסר סמכות ושלא כדין, ומכל מקום כך סבר בעת האירוע, ועל כן עומדת לו הגנת "טעות במצב הדברים".
עוד טען המבקש למחדלי חקירה, בכלל זה באופן איסוף סרטוני מצלמות האבטחה ממגרש הרכבים ובבדיקה האם בגדי המבקש הוכתמו בדמו שלו או בדמו של אחד המתלוננים, דבר שהקשה על המבקש לבסס את גרסתו.
בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות של איומים והפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו כפי שיוחסו לו בכתב האישום. כן הורשע המבקש בעבירה של תקיפת עובד ציבור, לאחר שנקבע כי דחף את אחד המתלוננים, היכה אותו במצחו וגרם לו חבלה, אך זוכה מיתר מעשי התקיפה אשר יוחסו לו בכתב האישום. זאת, נוכח הקביעה כי גרסת המתלוננים הייתה עדיפה בעיקרה על גרסת המבקש, הגם שנפלו בה פגמים; וכי נמצאו חיזוקים לגרסת המתלוננים בסרטוני מצלמות האבטחה ממגרש הרכבים ובתיעוד שיחות הטלפון של אחד המתלוננים ושל דודו של המבקש – אשר הגיע בשלב מסוים למגרש הרכבים – עם מוקד המשטרה.
כמו כן, נדחו טענות המבקש כי החיפוש נעשה בחוסר סמכות וכי עומדת לו הגנה בגין טעות במצב המשפטי; וכן נדחו טענותיו לעניין קיומם של מחדלי חקירה בהתנהלות המשטרה.
בגזר דינו עמד בית משפט השלום על הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשי המבקש, ושקל לקולא את נסיבות העבירה, אשר לא תוכננה מראש, ואת נסיבותיו האישיות של המבקש. לבסוף, השית בית המשפט על המבקש 7 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירות אלימות; 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירת הפרעה לעובד ציבור; צו של"צ בהיקף 100 שעות; קנס בסך 1,500 ש"ח או 5 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלונן אשר נחבל בראשו על סך 2,000 ש"ח.
בגזר הדין נדחתה בקשת המבקש לבטל את הרשעתו מהנימוק כי היא עלולה לפגוע באופן חמור בשיקומו.
המבקש ערער על פסק הדין בעניינו לבית המשפט המחוזי. לטענתו, הראיות שהוצגו בפני בית משפט השלום אינן מבססות מעבר לספק סביר את המסקנה כי תקף את המתלוננים – ועל כן יש לזכותו. בפרט, נטען כי די בסרטון מצלמות האבטחה שתיעד את אירוע התקיפה כדי להפריך את הטענה כי היה זה המבקש שתקף את המתלוננים.
לחילופין טען המבקש כי יש לבטל את הרשעתו מאחר ומדובר ב"מעידה חד פעמית" והרשעתו עלולה לפגוע בפרנסתו ובדימויו העצמי בפני משפחתו. לבסוף, נטען כי בית משפט השלום סטה לחומרא מרף הענישה המקובל ולא התחשב בנסיבותיו האישיות.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי בית משפט השלום ביסס את מסקנותיו כראוי, וכי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות שקבע. כמו כן נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטה שלא לבטל את הרשעתו, ואף לא בעונש שנגזר עליו.
בבקשה חוזר המבקש על טענותיו כי לא ניתן להוכיח את המעשים המיוחסים לו מעבר לספק סביר. בהקשר זה נטען כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק מתן רשות "ערעור שני", מאחר שלדבריו, בית המשפט המחוזי לא צפה בסרטון מצלמות האבטחה אשר תיעד את אירוע התקיפה (המסומן ב-ת/4).
עוד טוען המבקש כי יש לפסול את עדות המתלוננים לאור הקביעה שנפל "פגם" בחלק מעדותם. לבסוף, נטען כי אם המבקש יזוכה מעבירת התקיפה אשר יוחסה לו, יש לבטל את הרשעתו בביצוע יתר העבירות או לחלופין להחזיר את הדיון בנושא זה לבית משפט השלום.
כידוע, רשות ל"ערעור שני" תינתן רק במקרים נדירים אשר מעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כאשר נגרמו למבקש עיוות דין או אי-צדק מהותיים. כמו כן, הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעותיה העובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים.
בית המשפט העליון קבע שעניינו של המבקש אינו נמנה עם אותם מקרים.
טענותיו העובדתיות של המבקש נדונו בהרחבה על ידי הערכאות דלמטה, ונראה כי בקשתו מהווה ניסיון לביצוע "מקצה שיפורים" בהכרעותיהן.
בניגוד לנטען על ידי המבקש, בית המשפט המחוזי ציין כי הכרעתו מבוססת על עיון "בהודעת הערעור, בתיק בית המשפט קמא" ועל טיעוני הצדדים.
יתירה מזו, מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללמוד כי נדונו בהרחבה מכלול הסוגיות העובדתיות והמשפטיות הצריכות לעניין. אין לי אלא להביא דברים בשם אומרם, וזאת כדלקמן:
"הכרעת הדין על כל מרכיביה, מבוססת ומנותחת, היא ומסקנותיה כראוי, ורואים אנו עין בעין עם בית המשפט קמא את ניתוח העדויות והראיות שבאו לפניו וכן את מסקנותיו. דעתנו היא, שלא זו בלבד שלא נפלה כל שגגה מלפני בית המשפט קמא, אלא אדרבא, בחינתו של בית המשפט קמא את העובדות, הראיות, והטיעונים שהובאו לפניו, מלמדת על ניתוח יסודי ומתן תשומת לב מלאה לכל פרט ופרט שנטענו"
די בכך בכדי לדחות את טענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין המצדיק מתן רשות לערעור שני.
למעלה מן הצורך ציין בית המשפט העליון גם כי הכרעת דינו של בית משפט השלום (המשתרעת על 37 עמודים) אינה מתבססת על הסרטון שתיעד את אירוע התקיפה הנטענת בלבד, אלא על מכלול הראיות שהובאו בפניו, ובין היתר על עדויותיהם של המתלוננים, המבקש ודודו, אשר נכחו במקום; התנהגותו של המבקש ושל המתלוננים לאחר אירוע התקיפה, כפי שהשתקפו בסרטוני מצלמות האבטחה הנוספים; וכן תיעוד שיחות הטלפון למוקד המשטרתי.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
