איך סוגרים חוב בהוצאה לפועל ומהן הזכויות בתקופת לידה

איך סוגרים חוב בהוצאה לפועל ומהן הזכויות בתקופת לידה

סכום ההלוואה שלקחתי 70,000 ש"ח והחוב עם הפיגורים עומד על 120,000 ש"ח. השאלה שלי האם על פי חוק אם אני קבעתי איתם הסדר, למה התיק עדיין נמצא בהוצאה לפועל?

שאלה: לקחתי הלוואה מהבנק לפני כשנתיים לאחר מכן לא עמדתי בתשלומים מסיבה רפואית ולא עבדתי ולא ידעתי שאוכל לתבוע בביטוח לאומי. מסיבות אילו לא עמדתי בתשלומים והתיק עבר להוצאה לפועל בגין הפיגורים של תשלומי כמעט 9 חודשים. לאחר מכן ניגשתי לבנק וקבעתי איתם הסדר תשלומים כל חודש סכום מסוים ויש לי את ההסכם איתם, התיק עדיין פתוח בהוצאה לפועל והם טוענים שלא ייסגר שם אם לא אסגור את כל החוב. סכום ההלוואה שלקחתי 70,000 ש"ח והחוב עם הפיגורים עומד על 120,000 ש"ח. השאלה שלי האם על פי חוק אם אני קבעתי איתם הסדר, למה התיק עדיין נמצא בהוצאה לפועל. אני כרגע כבר חצי שנה עומד בתשלומים ומכניס מעל 10,000 שח בחודש אבל הבנק מסרב לאשר לי הוראת קבע אני ממש מותש לא יודע מה לעשות.

תשובה: בעיקרון אין חובה על הבנק לסגור לך את תיק ההוצאה לפועל כל עוד לא שולם החוב, וככל שרצית שתיק ההוצאה לפועל ייסגר נגדך טרם סיימת לשלם את החוב הדבר היה צריך להופיע בהסדר התשלומים שערכת עם הבנק. שים לב שמבחינת הבנק הפרת בעבר הסכמים והבנק נאלץ לפתוח נגדך תיק הוצאה לפועל, כך שיש היגיון בהשארת התיק פתוח בהוצאה לפועל כל עוד לא סיימת לשלם חוב זה. יחד עם הדברים וככל ואתה עומד בתשלומים שבהסדר כבר תקופה לא מבוטלת וככל וכבר שילמת את מרבית החוב בתיק ההוצאה לפועל, ייתכן שניתן במו"מ מול עורך הדין של הבנק לשפר את ההסכם ומול ערבויות מתאימות אפילו לסגור את תיק ההוצאה לפועל- גם אם לא שולם עדיין מלוא החוב.

שאלה: אשתי ילדה ויש לי מקום עבודה שאני עובד בו במשרה חלקית. במשך שבוע וחצי לאחר הלידה לא הגעתי לעבודה (ע"פ בקשתי לא שובצתי למשמרת) הבאתי למעסיק אישור לידה אך הוא לא שילם לי עבור שבוע הלידה. אודה לך מאד על מתן תשובתך מה מגיע לי ע"פ החוק?

תשובה: ראשית חשוב לציין, שהדין שונה לגבי לידות שחלו לאחר יום ה-02.04.2017 שבו נכנס לתוקף תיקון החוק אשר נתן יותר זכויות הן לאמא והן לאבא, מאשר היו להם טרם כניסת התיקון לחוק לתוקף.

מאז התיקון ולגבי לידות המאוחרות לתאריך ה-2.4.2017 קובע החוק שיש לראות ביום הלידה ובשבוע לאחר מכן, כימים בהם בן הזוג של היולדת יכול להחשיב את ימי היעדרות מהעבודה כימי מחלה לפי דין ולקבל בהם בכפוף לזכאותו לימי מחלה, דמי מחלה על פי דין.

יחד עם זאת, בנתונים שתיארת בשאלה ולאור שצברת במקום העבודה בו אתה עובד רק וותק של שבוע וחצי, נראה שעדיין לא צברת זכות ל-7 ימי מחלה, שכן החוק מקנה זכות ליום וחצי מחלה לכל עובד, בעבור חודש וותק בעבודה. מכאן, שלכאורה אינך זכאי לתשלום בעבור הימים שתיארת, אך היעדרותך מהעבודה נעשית על פי דין והיא תחשב כחופשה ללא תשלום.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הקבלן לא השאיר דרך גישה לדודי השמש

הקבלן לא השאיר דרך גישה לדודי השמש

האם קבלן שמכר גג, ולא השאיר גישה לתיקון דודי השמש פעל כדין, האם החוק מחייב מלבד ההתקנה של דוד שמש גם גישה לתיקון עתידי?

שאלה: אני עובדת הוראה במשך 3 שנים (לא מטעם משרד החינוך). השנה ילדתי ולאחר חזרה מחופשת לידה חליתי והיו לי אישורי מחלה 4 חודשים .בתלוש מופיע לי 90 ימי מחלה. הוצאתי כל שבוע רק 5 ימים (כיון שאיני עובדת שישי שבת) כמו"כ לא הוצאתי אישורי מחלה על חגים וחופשות. רציתי לדעת כיצד יחושבו לי ימי המחלה? האם כל חודש יורדים 30 ימים או ע"פ אישורי המחלה? האם אני זכאית לקבל את החופשות והחגים כרגיל? נ.ב. אני עובדת ע"פ שכר גלובלי.

תשובה: בהתאם לחוק, מקסימום צבירת ימי המחלה היא 90 ימים ואין אפשרות לקבל למעלה מ 90 ימים של ימי מחלה ברצף, ללא קשר לתקופת המחלה בפועל או תקופת אישורי המחלה שהצגת.

שאלה: האם קבלן שמכר גג, ולא השאיר גישה לתיקון דודי השמש פעל כדין, האם החוק מחייב מלבד ההתקנה של דוד שמש גם גישה לתיקון עתידי?

תשובה: על פניו נראה שהקבלן היה מחויב להשאיר גם גישה עתידית לתיקון דודי השמש. בהתאם לפקודת הנזיקין היה על הקבלן לצפות בצורה סבירה את הצורך בתיקון הדוודים ולאפשר את הגישה אליהם בהתאם.

שאלה: רכשתי בחנות מסוימת מספר מוצרים ולאחר שהגעתי הביתה והסתכלתי על החשבון ראיתי שבחשבון עוגלו האגרות כלפי מעלה ובמקום 91.55 ₪  חויבתי בפועל על 99.60 ₪ – האם זה חוקי?

תשובה: בהתאם לחוק אסור לעגל את האגורות כלפי מעלה ובמספר תביעות ייצוגיות שהוגשו בנושא בשנים האחרונות אף נפסק פיצוי משמעותי לטובת כל חברי הקבוצה שניזוקו מעיגול אגורות שכזה – וגם התובע שהביא את העניין לבית המשפט זכה בגמול נאה על כך שהביא את העניין לבית המשפט.

לכן, לכאורה עומדת לך הזכות להגיש תביעה ייצוגית בנושא – להביא את הפיצוי המתאים לכל לקוחות אותה חנות שעיגלה את האגורות כלפי מעלה שלא כדין ואף לקבל תגמול נאה על כך שהבאת את הדברים לבירור- תגמול אישי שיכול להגיע גם למאות אלפי שקלים.

שאלה: מכרתי את דירתי לאחרונה, מספר חודשים לפני שמכרתי את דירתי חתמתי על הסכם בלעדיות עם מתווך נדל"ן לתקופה של 3 חודשים אך בסופו של דבר הדירה נמכרה לקרוב משפחה שלא הגיע דרך מתווך הנדל"ן. עכשיו המתווך דורש ממני דמי תיווך בכל מקרה. האם עלי לשלם את דמי התיווך למרות שהקונה לא הגיע באמצעות המתווך ?

תשובה: בכדי שמתווך יהיה זכאי לדמי תיווך עליו להיות גורם משמעותי בדרך לקיום העסקה, ייתכן מצב שקרוב המשפחה שלך בכלל ראה פרסום שפרסם המתווך בנושא ורק בגלל זה ידע על רצונך למכור את הדירה ואז ייתכן שהמתווך יהיה רשאי לקבל דמי תיווך אפילו שמדובר בקרוב משפחתך. מנגד – ככל שהעסקה קרתה ללא קשר לפעולותיו של המתווך יש להניח שהמתווך לא יהיה זכאי לדמי תיווך בעסקה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בנו מחסן ללא היתר וישלמו קנסות כבדים

בנו מחסן ללא היתר וישלמו קנסות כבדים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת עמיתה מ' סוקולוב) בעפמ"ק 31320-02-19 מיום 19.5.2019, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (השופט ר' אופיר) בתו"ב 66665-05-17 מיום 30.12.2018 ומיום 14.1.2019 בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

המבקשים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבודות בניה ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) ולפי תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות התכנון והבניה).

על פי עובדות כתב האישום, בין החודשים אוקטובר 2014 למאי 2016, בנו המבקשים בקומת הקרקע של בניין הדירות בו הם מתגוררים מבנה בשטח של 5 מ"ר ובגובה של 2.2 מטר ללא היתר בניה כחוק.

בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב הרשיע את המבקשים בעבירות המיוחסות להם וגזר עליהם עונשי קנס שונים. זאת, תוך שהכריע בשתי סוגיות עיקריות: האם מדובר במבנה העומד בתנאי תקנה 29 לתקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות הפטור); והאם עומדת למבקשים טענת הגנה מן הצדק בשל האכיפה הבררנית הנטענת שננקטה נגדם.

המבקשים מפנים את בקשתם כלפי הסוגיה הראשונה: האם המבנה נשוא כתב האישום עומד בתנאי תקנה 29 לתקנות הפטור. אתמקד בהכרעות הנוגעות לסוגיה זו בלבד.

בית המשפט לעניינים מקומיים קבע בהכרעת הדין כי תקנה 2(4) לתקנות הפטור לא חלה בנסיבות העניין. על פי תקנה זו, תנאי למתן פטור הוא התאמה של המבנה החורג "לתכניות ולהנחיות המרחביות החלות במקום". נקבע כי תכנית 2421 החלה על האזור לא מאפשרת הקמת מחסן, או כל נספח אחר, מחוץ לשטח המבנה.

עוד נקבע כי תכנית 3450 – תכנית מתאר מקומית שכותרתה "הגדלת שטחי בניה בבתים צמודי קרקע" – לא חלה על הבנייה נשוא ההליך ואין בה כדי להועיל למבקשים.

לבסוף קבע בית המשפט כי המבנה נשוא הבקשה לא עמד בתנאים הקבועים בתקנה 29 לתקנות הפטור. זאת, מאחר שאף מעדות המבקשים עולה כי גובה המחסן הוא 2.07 מטר, בניגוד לאמור בתקנה 29(2) לתקנות הפטור.

ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע כי פרשנותו של בית המשפט לעניינים מקומיים לתוכנית 2421, שלפיה התוכנית אוסרת באופן גורף על בניית מחסן מחוץ לשטח המבנה, היא הפרשנות הנכונה.

עוד נקבע כי כנלמד מהתשריט שהוצג בפני בית משפט קמא, "עולה בבירור כי אין מדובר בבית צמוד קרקע אשר על בניה בשטחו חלה תוכנית 3450", אלא מדובר בבניין משותף ולכן אין התכנית חלה בנסיבות העניין.

מכאן הבקשה, במסגרתה שבים המבקשים על טענותיהם כפי שנטענו בפני הערכאות הקודמות. בפרט מדגישים המבקשים כי המחסן שנבנה מ-"חומרים קלים" פטור מקבלת היתר בהתאם לתקנות הפטור ולנוכח תחולת תכנית 3450 על הנכס, המאפשרת במפורש הקמת מחסנים.

בהתייחס לכך נטען כי פרשנותו של בית המשפט למושג "צמוד קרקע" שגויה, ולשיטתם גם בית משותף יכול להיכלל במסגרת הגדרה זו. בכך, מצמצמים המבקשים את טענתם לשאלת הגדרת המונח "צמוד קרקע" שבתכנית 3450, והם סבורים כי יש בכך משום שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטי ומצדיקה דיון במסגרת "גלגול שלישי".

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים במסגרתם מעוררת הבקשה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או למקרים בהם עולה חשש מפני עיוות דין או אי צדק.

הבקשה לא באה בגדרי אמות המידה האמורות, אלא ממוקדת בעניינם הפרטי של המבקשים ושאלת פרשנות תכנית ספציפית על נסיבותיהם האישית. אין בכך כדי להצדיק מתן רשות לערער.

אף לגופו של עניין לא מצא בית המשפט פגם בקביעותיהן של הערכאות הקודמות. אף אם יקבע – כפי שמעוניינים המבקשים, כי תכנית 3450 חלה בנסיבות העניין, הרי שגובה המבנה כעולה מעדות המבקש בפני בית משפט לעניינים מקומיים לא עומד בתנאים המוגדרים בתקנות הפטור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

החל בבנייה אך צו ההריסה יישאר בתוקף לאור שלא הציג תוכנית מפורטת

החל בבנייה אך צו ההריסה יישאר בתוקף לאור שלא הציג תוכנית מפורטת

בית המשפט העליון הכריע בימים אלה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מ' לומפ) ב-עפ"א 13339-09-18 מיום 5.5.2019 במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט פ' שטרק) ב-בב"נ 33565-06-18 מיום 23.7.2018.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ביום 14.5.2018 הוצא נגד המבקש צו הריסה מנהלי לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). הצו הוצא בגין ביצוע עבודה אסורה להכשרת קרקע וחפירת יסודות לבנייה בשטח של כ-500 מ"ר באזור דיר אל עמוד בירושלים.

בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים קיבל את בקשת המבקש לביטול צו ההריסה וקבע שצו ההריסה הוצא שלא כדין.

נקבע כי עבודות יישור הקרקע שבוצעו בשטח אינן טעונות היתר בנייה מאחר שבוצעו לצורך בניית גדר אשר פטורה מקבלת היתר בהתאם לאמור בתקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות התכנון והבניה או תקנות הפטור).

בתוך כך קבע בית משפט לעניינים מקומיים כי לא חלה על המקרקעין מושא הצו תכנית המגדירה את ייעודם, ועל כן ברירת המחדל היא שניתן לאשר שימושים חקלאיים בקרקע ככל שאלו לא פוגעים בתכנון עתידי של הרשות.

ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל.

בית המשפט המחוזי קבע כי תקנות התכנון והבניה, ובפרט הפטור המנוי בתקנה 5 לתקנות, לא חלות בנסיבות העניין. זאת, בהסתמך על רע"פ 7099/17 אוויסון בע"מ נ' מדינת ישראל (20.12.2017) (להלן: עניין אוויסון), במסגרתו נקבע כי דרושה תכנית מפורטת במקרקעין לצורך החלת תקנות הפטור.

בנסיבות העניין נקבע כי מאחר שלא חלה על המקרקעין תכנית מפורטת, ומכיוון שתכנית המתאר המחוזית הרלוונטית קובעת כי ייעוד המקרקעין הוא ל-"אזור לפיתוח עירוני", הרי שממילא אין תחולה לתקנות הפטור בעניינו של המבקש.

זאת ועוד צוין כי גם אם הייתה תכנית מפורטת כאמור, ספק אם הוראות הפטור חלות על בניית "חומה מאסיבית" כבמקרה דנן.

מכאן הבקשה, במסגרתה נטען כי בהתאם לתקנה 5 לתקנות הפטור רשאי היה המבקש לבצע את העבודות נשוא צו ההריסה, ולבנות גדר אשר אינה עולה על 1.5 מטר מעל פני הקרקע בהתאם לאמור בתקנה 5(א)(1). בפרט נטען כי על פי חוק התכנון והבניה, אין כל דרישה לקיומה של תכנית מפורטת לצורך עמידה בתנאי הפטור.

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים במסגרתם מעלה הבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם קיים חשש לעיוות דינו של המבקש.

עניינה של הבקשה דנן בפרשנות הוראות חוק התכנון והבניה ותקנות הפטור שהותקנו מכוחו, וישומן הקונקרטי על נסיבות העניין בין הצדדים. הבקשה לא מעלה כל סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, ומטעם זה דינה להידחות.

אף לגופו של עניין סבר בית המשפט העליון כי בדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע את המסגרת הכללית לאסדרה התכנונית. בין היתר מתנה סעיף זה כל עבודה או בניה בקיומה של  תכנית. סעיף 145ג לחוק התכנון והבניה מסמיך את שר האוצר לקבוע פטור מקבלת היתר להקמת סוגי בניינים, ביצוע עבודות וסוגי שימושים, וזאת בכפוף למספר הוראות. ההוראה הרלוונטית לענייננו מנויה בסעיף 145ג(ד) הקובע כי:

"אין בהוראת סעיף זה כדי לאפשר הקמת בניין, ביצוע עבודה או שימוש שלא בהתאם לתכנית, להנחיות מרחביות או להוראות לפי חוק זה".

מהוראה זו אנו למדים כי אין בסעיף 145ג ובתקנות שהתקין השר מכוחו "כדי לשנות את המבנה הבסיסי של החוק ואת עקרונותיו", וכמו כן החובה לקיומה של תכנית לצורך ביצוע עבודות או שימושים בקרקע (וראו: שרית דנה ושלום זינגר דיני כרך א 35 (2015)).

משכך, שימוש המתבצע בקרקע או שינוי הנעשה בה אשר יש בו כדי להביא לסיכול מימושה של תכנית קיימת או תכנית שעתידה להתקיים בקרקע מהווה שימוש אסור.

בנסיבות העניין נקבע כי עבודות ההכנה שבוצעו בקרקע נעשו ללא קיומה של תכנית פרטנית, ויש בהן כדי לסכל קיומה של תכנית כאמור. על כן, בדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה והכשיר את צו ההריסה שהוטל כנגד המבקש.

אשר על כן, בית המשפט העליון קבע שיש לדחות הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

סייעו בהצתה ובסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וירצו עבודות שירות

סייעו בהצתה ובסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וירצו עבודות שירות

נגד המערערים (שלערעוריהם ניתנה ההתייחסות לפי סדר הופעתם בכתב האישום) הוגש כתב אישום אחד במסגרתו יוחסו להם – בין היתר – עבירות של התפרעות, סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה והצתה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

לאחר שהוחל בשמיעת ראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון. המערערים חזרו בהם מכפירתם והודו בכתב אישום מתוקן. לכל המערערים יוחסה עבירת התפרעות. למערערים 1 וְ-3 בלבד יוחס אירוע של סיוע להצתה. למערער 2 יוחס סיוע לסיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, והוסכם כי הסיוע בא לביטוי בנוכחותו במקום שאינה מקרית.

הואיל וכל המערערים היו קטינים במועד ביצוע העבירה הוגשו תסקירים בעניינם. התסקירים שהוגשו לערכאה הדיונית כללו המלצה בדבר אי הרשעה. בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת י' שיטרית) סקר בהרחבה ובפירוט את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דנן בעניינם של קטינים והרשיע את כל המערערים בעבירות שיוחסו להם.

על המערער 1 הוטלו שלושה חודשי מאסר בעבירות שירות. על המערער 2 הוטל חודש מאסר בעבירות שירות. על המערער 3 הושתו שלושה חודשי מאסר אותם יישא בעבירות שירות. בנוסף  נגזרו עונשי מאסר על תנאי, קנס והתחייבות כספית כמפורט בגזר הדין.

לפנינו ערעורים על הרשעתם בדין של המערערים ועל גזר דינם,  בערעוריהם שבכתב ביקשו כל המערערים כי תבוטל הרשעתם בהיותם קטינים בעת ביצוע העבירה, בהינתן הפגיעה שהיא פועל יוצא של ההרשעה, הפער בין העבירות שיוחסו להם בכתב האישום המקורי לעומת אלה שיוחסו בכתב האישום המתוקן, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ומדיניות הענישה בעניינם של קטינים.

שירות המבחן לנוער הגיש לנו תסקירים משלימים לקראת הדיון בערעורים. בעניינו של המערער 1 ציין השירות כי בהינתן גורמי הסיכון, העדר שיתוף פעולה ובלא שניתן יהיה למצוא גורמי סיכוי, אין לשירות בשלב זה המלצה טיפולית. בעניינו של המערער 3 צוין כי נפתחו נגדו תיקים רבים והוא אף היה עצור לאחרונה. נוכח גורמי הסיכון הרבים גם בעניינו אין לשירות המבחן המלצה טיפולית. להבדיל מכך, בעניינו של המערער 2 צוין כי ההליך הפלילי והתהליך הטיפולי מהווים גורם הרתעתי חינוכי וטיפולי. עוד צוין כי ביצוע העבירות הוא חריג שאינו מאפיין את התנהגותו והרשעתו בדין עלולה לפגוע בהמשך לימודיו והתפתחותו המקצועית. לפיכך המליץ השירות לא להרשיעו בדין ולנקוט כלפיו בדרכי טיפול כמפורט בתסקיר.

שמענו את טיעוני הצדדים בדיון שלפנינו. הסנגורים המלומדים הדגישו את אפיוניו של כל מערער ומערער ואת הטעמים העומדים ביסוד ערעוריהם, שעל עיקריהם עמדנו לעיל. המדינה מצידה טענה כי יש להשאיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

שקלנו את טיעוני הצדדים. בכל האמור במערערים 1 ו-3 מצאנו כי אין עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שנתן ביטוי למכלול שיקולי הענישה, לרבות חומרת המעשה מחד גיסא ולקטינות המערערים והנגזר מכך, מאידך גיסא.

מצאנו כי יש להבחין בין עניינו של המערער 2 לבין עניינם של האחרים; הן בשל גילו הצעיר בעת ביצוע העבירות (15 שנה), הן בשל כך שבמדרג החומרה מצוי הוא בתחתית הסולם ביחס לאחרים, הן בשל ההמלצה החיובית של שירות המבחן המצביעה על הדרך השיקומית שעבר ועל הפגיעה שתגרם לו כפועל יוצא של הרשעה בנסיבות הקונקרטיות – כל זאת בשים לב למשקלו של השיקום כאשר מדובר בקטין ובהלכה הפסוקה שקובעת תנאים בנושא הימנעות מהרשעה.

אנו מחליטים אפוא לדחות את ערעורי המערערים 1 ו-3 ולקבל את ערעור המערער 2  (בע"פ 6254/18). הרשעתו של המערער 2 תבוטל וההתחייבות הכספית שניתנה בעניינו תעמוד בעינה. המערער 2 ייבצע 200 שעות שירות לתועלת הציבור, בהתאם לתסקיר שיוגש לנו על ידי שירות המבחן לנוער תוך 14 יום.

הממונה על עבודות השירות יגיש תוך 30 יום חוות דעת משלימה באשר למועד ומקום ביצוע עבודות השירות של המערערים 1 ו-3 ויינתן בעניינם פסק דין משלים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

על-אף מצבו הכלכלי הקשה יאלץ המערער לשאת בתשלום אגרת בית משפט

על-אף מצבו הכלכלי הקשה יאלץ המערער לשאת בתשלום אגרת בית משפט

 

בית המשפט העליון הכריע בבקשת ערעור על החלטת כב' הרשם ר' גולדשטיין ברע"א 3426/19 מיום 23.6.2019 במסגרתה דחה את בקשת המערער למתן פטור מתשלום אגרת בית משפט.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס

ביום 20.5.2019 הגיש המערער בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) מיום 7.5.2019 בפש"ר 30629-02-15. בד בבד הגיש המערער בקשה למתן פטור מתשלום אגרה.

ביום 23.6.2019 דחה הרשם את הבקשה, תוך שקבע כי המערער לא הניח תשתית עובדתית מתאימה ולא מסר פירוט סדור ומלא לעניין הכנסותיו, הוצאותיו ונכסיו. עוד ציין הרשם כי בקשה שהגיש המערער לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון בהליך אחר נדחתה מאותם טעמים (רע"א 8324/18). לצד זאת, הורה הרשם על העמדת העירבון על סכום של 15,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנַי.

לטענת המערער, שגה הרשם עת דחה את בקשתו לפטור מתשלום אגרה מפאת אי צירוף אסמכתאות המעידות על מצבו הכלכלי הקשה. לטענתו, בשל העובדה כי הוא פושט רגל, נמנע ממנו להחזיק בחשבון בנק ועל כן אין באפשרותו להביא אסמכתאות על אודות הכנסותיו והוצאותיו. עוד ציין המערער כי על פי תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) קיימת חזקה כי אדם המצוי בפשיטת רגל הינו חסר יכולת לשלם אגרה. בהקשר זה ציין המערער כי צירף לבקשתו מסמכים המעידים כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל הוגשו בקשות להוצאת צו מאסר נגדו, אשר לדבריו מעידים על מצבו הכלכלי. עוד טוען המערער כי שגה הרשם עת קבע את גובה העירבון, שכן בקשתו נגעה אך ורק לחיובו בתשלום אגרת בית משפט.

דין הערעור להידחות. כידוע, לרשם בית המשפט שיקול דעת הרחב בכל הנוגע לקביעת גובה העירבון ומתן פטור מתשלום אגרה, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעת זה (בש"א 3590/19 פלונית נ' פלוני (11.6.2019)). מעיון בבקשה, בהחלטת הרשם ובערעור שהוגש עליה, לא נמצא כי נפל כל פגם בהחלטה ואין כל עילה להתערב בה.

כפי שציין הרשם בהחלטתו, המערער לא הציג תשתית עובדתית מלאה ומבוססת המצדיקה קבלת פטור מתשלום האגרה. אכן, תקנה 14(ד) לתקנות האגרות קובעת כי הכרזה על המבקש כפושט רגל תהא "ראיה לכאורה" לחוסר יכולתו של מבקש הפטור לשלם את האגרה, אולם אין די בכך ועל המבקש לפרוש תשתית עובדתית בעניין זה, דבר אשר נמנע המערער מלעשות (בג"ץ 3622/12 שריאור נ' מדינת ישראל .((3.6.2012)

גם בטענת המערער כי לא היה על הרשם לקבוע במסגרת הבקשה לפטור מאגרה את גובה העירבון, לא מצאתי ממש. על פי תקנה 432 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אם מצא הרשם כי יש מקום לפטור בעל דין מתשלום אגרה, עליו לבחון האם יש למקום לפטור אותו גם מהפקדת עירבון. זאת, בין אם ביקש בעל הדין פטור ובין אם לא ביקש. הטעם לכך הוא שהתנאים למתן פטור מהפקדת עירבון דומים לתנאים למתן פטור מתשלום אגרה: מצבו הכלכלי של המבקש קשה וסיכויי הערעור להתקבל טובים. מנגד, הרף העומד בפני המבקש פטור מהפקדת עירבון גבוה מזה שעומד בפני המבקש פטור מתשלום אגרה. לפיכך, על דרך הכלל, במקום שבו לא ניתן פטור מתשלום אגרה לא יינתן פטור מהפקדת עירבון (בשג"ץ גורנשטיין נ' כנסת, פסקה 12 (21.7.2014)). בהתאם להחלטת בית המשפט העליון עולה כי צדק הרשם עת קבע את גבוה העירבון בשעה שדן בבקשתו של המערער למתן פטור מתשלום אגרה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

המוסלמים לא יעלו למכה לאור הליכי הפש"ר

המוסלמים לא יעלו למכה לאור הליכי הפש"ר

בית המשפט העליון הכריע בבקשתם של זוג מוסלמים שיתאפשר להם לצאת מהארץ לצורך קיום מצוות העלייה לרגל למכה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקשת ברע"א 4776/19 והמבקש ברע"א 4779/19 הם בני זוג, כל אחד מהם מצוי בהליך פשיטת רגל נפרד. ביום 19.6.2019 הגישו המבקשים, כל אחד בנפרד, בקשה לביטול זמני של צו עיכוב יציאה מן הארץ, מיום 25.7.2019 עד יום 20.8.2019, לצורך ביקור עליה לרגל במכה שבסעודיה. המבקשים טענו, כי הנסיעה – שמטרתה קיום מצווה המהווה אחת מחמשת היסודות של דת האסלאם – ממומנת על-ידי אחיו של החייב, והציגו שני ערבים בצירוף כתבי ערבות ותלושי שכר. בית המשפט המחוזי ביקש מהמבקשים לצרף את עמדת המנהלת המיוחדת, תוך התייחסות לפסק הדין ברע"א 3289/17 טאהא נ' הכנ"ר (30.4.2017) (להלן: עניין טאהא). המנהלת המיוחדת התנגדה לבקשות. לטענתה, הנימוק המפורט בהן אינו מספק לצורך מתן אישור כמבוקש, מה גם שהמבקשים יצאו לחו"ל לא מכבר, ואין הצדקה למתן אישור נוסף. כמו כן ציינה, כי המבקשים אינם משתפים פעולה במסגרת ההליכים, לא התייצבו לחקירה במשרדה, שאליה זומנו, ואינם מגישים דוחות בדבר הכנסותיהם והוצאותיהם.

ביום 9.7.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשות, וקבע כדלקמן:

"ברירת המחדל בכל הנוגע ליציאתו של חייב המצוי בהליך פש"ר הינה עיכוב יציאתו מן הארץ, אשר יעמוד בתוקפו עד לסיום ההליך. חריגה מכלל זה תיעשה רק על בסיס נימוקים משכנעים (למשל, בריאותיים, הומניים, משפחתיים או עסקיים) (שמטרתם להיטיב עם קופת פשיטת הרגל) וכד'), המצדיקים כי באיזון בין זכותו לבין זכויות הנושים, תגבר זכות החייב […] עוד נפסק, כי יש ליתן משקל גם למראית העין וצניעות הלכת הנדרשת מאדם המצוי בהליך פש"ר. החייבים כבר יצאו בזמן שהותם בהליך לחו"ל. החייבים לא הצביעו על נחיצות ממשית לקיים מצווה זו דווקא עתה ואין כל הצדקה ליתן להם אישור נוסף לעשות כן. ככל שבידי החייבים או מי מדורשי שלומם סכומי כסף שיש בהם כדי לסייע, הרי שמן הראוי כי סכומים אלה יופנו לכיסוי חובותיהם של החייבים ולא להנאה ממותרות. זאת ועוד, בהתנהלותם של החייבים בהליך, כפי שפורטה בתגובת המ"מ, יש כדי להטות את הכף כנגד בקשתם. החייבים לא משתפים פעולה עם המ"מ, לא התייצבו לחקירה, אליה זומנו על ידה ואינם מגישים דו"חות בדבר הכנסותיהם והוצאותיהם. לפיכך, הבקשות נדחות".

מכאן הבקשות לרשות ערעור שלפני בית המשפט העליון, בגדרן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשותיהם. לטענתם, אי ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, מונע מהם לקיים את מצוות דתם, ופוגע בחופש הדת שלהם. בהתאם לעניין טאהא, רשימת השיקולים שבגינם תאושר בקשת חייב ליציאה מן הארץ אינה סגורה. בנסיבות העניין – שאין מדובר בנסיעת מותרות, וכאשר המבקשים הציגו ערבים כנדרש – מן הראוי לקבוע כי חופש התנועה וחופש הדת של המבקשים גובר על זכויותיהם הקנייניות של הנושים.

לאחר שעיין בית המשפט בבקשות, הגיע לכלל מסקנה כי דינן להידחות, גם מבלי להיזקק לתשובות המשיבים. בעניין טאהא נקבע כדלקמן:

"לפי הדין הנוהג – ברירת המחדל, בכל הנוגע ליציאתו של חייב המצוי בעיצומו של הליך פשיטת רגל הינה כי לאחר שניתן לגבי החייב צו כינוס נכסים – יוצא לו צו עיכוב יציאה מן הארץ, וזה יעמוד בתוקפו בעיקרון עד לסיום הליכי פשיטת הרגל […] חריגה מכלל זה תיתכן רק באם ובעת שמוצגים על ידי החייב נימוקים משכנעים המצדיקים כי באיזון בין הזכויות המתנגשות – זכותו לחופש תנועה ולאינטרסים אישיים אחרים שונים, תגבר, בנסיבות, על זכותם הקניינית של נושיו. טעמים אפשריים לאישור הבקשה יכולים להתבסס איפוא על: שיקולים בריאותיים, הומניים, משפחתיים, או עסקיים (שמטרתם להיטיב עם קופת פשיטת הרגל), וכן עבור הזמן, ובלבד שבמשך תקופה ממושכת התנהל החייב כראוי. לא מדובר ברשימה סגורה, ולכן על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו. ודוק, לא כל מקרה המאופיין בשיקולים הנ"ל יוביל בהכרח לביטולו הזמני של צו עיכוב היציאה מן הארץ, ומנגד לא כל מקרה שאיננו בא באחד התרחישים המנויים לעיל יוביל לדחייה אפריורית של הבקשה" (ההדגשה הוספה – נ' ס').

ברע"א 6256/18 עזיזה נ' מרדכי (5.9.2018), ולאחר מכן ברע"א 2176/19 ועקנין נ' הכנ"ר (28.3.2019), עמדתי על כך שבהתאם לעניין טאהא, גם בקשה לנסיעה שאיננה 'הכרחית' עשויה להתקבל. ההחלטה בדבר נתונה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, שישקול במסגרת זאת את עמדת המנהל המיוחד; תכלית הנסיעה; משכה; עלותה; הגורם המממן; הצגת ערבויות ותצהירים כנדרש; השלב שבו מצוי הליך פשיטת הרגל; התנהלות החייב במסגרת ההליך, וכיוצא באלו שיקולים רלבנטיים. בנסיבות המתאימות, ניתן לשקול בחיוב מתן היתר לצאת את הארץ, גם כאשר אין מדובר בנסיעה 'חיונית', או כזו שמטרתה להיטיב עם קופת פשיטת הרגל.

בנדון דידן צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה, אך לאו דווקא מן הטעם שהמבקשים "לא הצביעו על נחיצות ממשית לקיים מצווה זו דווקא עתה". בנסיבות, די בהתנהלותם של המבקשים – ולמצער של המבקשת – במסגרת ההליך, כדי לדחות את בקשתם. כך, רק לאחרונה, ביום 7.4.2019, בוטל הליך פשיטת הרגל בעניינה של המבקשת, נוכח מחדליה החוזרים ונשנים (כחודש וחצי לאחר מכן הסירה המבקשת את מחדליה, בהסכמת המשיבים, וההליך הושב על כנו). לכך יש להוסיף את העובדה שמשך הנסיעה המבוקש אינו קצר (כ-3 שבועות), והמבקשים לא פירטו על אודות עלויות הנסיעה.

אשר על כן, הבקשות למתן רשות ערעור – נדחו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט סירב למנות כונס נכסים בכדי שהבנק לא ייפגע

בית המשפט סירב למנות כונס נכסים בכדי שהבנק לא ייפגע

בית המשפט העליון הכריע בבקשת ערעור שנסב על הכרעת בית המשפט המחוזי בתביעה שכנגד שהגישו המערערים. במוקד הדברים בקשה למינוי כונס נכסים שיקדם את הפרויקט שעתיד להיבנות על חלקות 28 וְ-29. נראה לכאורה כי הפרויקט נקלע למבוי סתום ומינוי כונס הינו אפיק אפשרי לקידומו הממשי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' אלטוביה) קבע כי אינו רואה להורות על מינוי כונס נכסים שכן הבנק המלווה, לזכותו עומדת משכנתא, עלול להיפגע מצעד זה והוא לא צורף כצד להליך. איננו סבורים כי קיום משכנתא צריך להוות מניעה למינוי כונס,  בנסיבות בהן זכויותיו של הבנק לא יפגעו  מצעד זה (מבלי שיש באמור כדי לחסום את דרכו של הבנק להעלות טענות בנושא זה אם ירצה בכך). המשיבים טוענים כי אין מקום למינוי כונס שכן יש שיתוף פעולה מצדם לקידום הפרויקט. דא עקא שאין דיון בנושא זה בפסק הדין – בהקשר בו עסקינן –  וממילא לא נקבעו בו ממצאים.

לאחר עיון הרכב השופטים בערעור הוחלט להחזיר את הדיון בסוגיית מינוי הכונס לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע ממצאים ויכריע מחדש בסוגיה זו.

באשר להשגת המערערים בנושא תביעתם הכספית שנדחתה – איננו שותפים לקביעת בית המשפט המחוזי כי היה מקום לדחיית התביעה על הסף בשל שהמערערים לא הסירו עיקולים שהוטלו על נושים של המשיבים 1 ו-3, בגדר החובה להקטנת הנזק. הואיל וההתחשבנות בין הצדדים בפרויקט לא הסתיימה, טענותיהם של הצדדים בהקשר זה שמורות להם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.

הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה…", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע

חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע בצו את הפסקת הפעילות של חוות הפרפרים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ראשיתו של המקרה הנו בבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון מיום 20.8.2015 למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות במעמד צד אחד בשל הפעלת חוות הפרפרים, לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) (בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק זה).

על פי האמור בבקשה, על המקרקעין הידועים כגוש 10163 חלקה 20, חלה תוכנית ש/23א אשר קובעת כי ייעודם חקלאי (להלן: המקרקעין), והמבקש מפעיל בהם עסק לגידול פרפרים לצורך מכירתם וכן מרכז מבקרים המיועד בעיקרו לילדים, וזאת ללא היתר מתאים מכוח חוק התכנון והבניה.

ביום 9.9.2015 קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופט י' גולדברג) את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, והורה על איסור שימוש במקרקעין ומניעת פעולות נוספות בו שלא בהתאם להיתר, וזאת החל מיום 9.12.2015.

ביום 11.2.2016 הגיש המבקש בקשה לביטול הצו אשר נדחתה ביום 4.4.2016 תוך שנקבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום 30.6.2016.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עפ"א 24136-05-16 נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' בש) קבע כי "לא ניתן לראות את קיומו של מרכז המבקרים במקרקעין כשימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי", ומשכך העסק המנוהל על-ידי המבקש בחוות הפרפרים לא מהווה שימוש מותר ב-'קרקע חקלאית' כלשונו בסעיף 156(א) וסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 6888/16) שהגיש המבקש הועברה לדיון בפני הרכב תלתא, ולאחר דיון במעמד הצדדים, ביום 20.3.2017 התקבל הערעור באופן חלקי באופן שבית המשפט זה (השופטים י' עמית, א' שהם ו-ד' ברק-ארז) הורה על התליית צו ההפסקה השיפוטי עד למתן החלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים.

נקבע כי "אין חולק כיום שגידול פרפרים כשלעצמו מהווה פעילות חקלאית והמחלוקת היא אך ורק לגבי מרכז המבקרים" וכי יש להשיב את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך בחינת הראיות לגבי אופי הפעילות במרכז המבקרים, "וכן על מנת לבחון טענתו [של המבקש – י' א'] שהשתתפות בפעילות חקלאית תמורת תשלום אינה משנה את היעוד החקלאי ואינה שונה מפעילויות חקלאיות אחרות בתשלום כמו פינות ליטוף, קטיף דובדבנים, דייג בבריכות דיג וכיו"ב".

ביום 12.9.2018 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, על פי הנתונים שהובאו בפניו, לרבות עדותו של המבקש, כי גידול הפרפרים – המוכר כשימוש חקלאי בקרקע – מהווה "פעילות נלווית, משנית, לפעילות אירוח המבקרים", וזו האחרונה מהווה "מטרה לא חקלאית" כהגדרתה בסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.

עוד נקבע כי גביית התשלום אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא פעילות המבקרים.

בסיכומו של דבר הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על חידוש צו ההפסקה השיפוטי תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה.

המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה המובילה למטרה חקלאית, והאכלת פרפרים, גם אם באמצעות המבקרים בחווה, היא אכן פעולה כזו. עוד נטען כי אין כל מקום להבחין בין פעילותה העיקרית לפעילותה המשנית של החווה, ויש לראות בכל פעילות הנעשית לצד הפעילות החקלאית כנלווית אליה.

ביום 22.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שקבע כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר על פיהן נקבע כי "עיקר פעולת החווה, תכליתה והטעם לקיומה הוא קיומו של מרכז המבקרים, ולא הפעילות החקלאית שהיא גידול הפרפרים".

כמו כן, נדחתה טענת המבקש לפיה די בפעולת האכלת הפרפרים, הנחשבת כשלעצמה לפעילות חקלאית, כדי לקבוע כי הפעילות במרכז המבקרים מהווה שימוש למטרה חקלאית.

בתוך כך נקבע כי המבקש לא הציג כל ראיה בפני בית משפט לעניינים מקומיים על יכולתה של חוות הפרפרים להתקיים ללא הפעילות התיירותית במרכז המבקרים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פעילות האכלת הפרפרים לא מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בקרקע, ולכן פעולות המבקש במקרקעין מהוות שימוש בהם למטרות שאינן חקלאיות.

בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון הופנתה בעיקרה כלפי קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיהן הפעילות שמבצע המבקש בחוות הפרפרים אינה מהווה שימוש חקלאי, ועל כן יש בה משום שימוש אסור במקרקעין.

לטענת המבקש, גידול הפרפרים מהווה מטרה כלכלית, והאכלתם על ידי המבקרים באמצעות מקל הטבול במי סוכר היא חיונית לשם הפיכת הפעילות החקלאית לכלכלית.

עוד טוען המבקש כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה "המובילה למטרה חקלאית", ואין דרישה כי המטרה הדומיננטית של השימוש בקרקע תהיה שימוש חקלאי, כקביעת בית המשפט המחוזי.

לשיטת המשיבה, הבקשה מופנית כלפי יישום ההלכות הקיימות על נסיבות העניין הקונקרטי, וקביעותיהן של הערכאות הקודמות הן עובדתיות בעיקרן, ונסובות סביב השאלה האם מדובר בפעילות חקלאית המותרת בהתאם לייעוד המקרקעין.

בהתייחס לכך נטען כי ההלכה הפסוקה קבעה כי פעילות חקלאית מותרת היא כזו ה"דרושה במישרין לייצור חקלאי". לצורך בחינה זו, נבחנת אופי הפעילות במקרקעין, היקף הפעילות והשלכותיה על הסביבה החקלאית.

המשיבה הוסיפה וטענה כי הערכאות הקודמות יישמו את הדין האמור על עובדות המקרה והסיקו כי פעילות מרכז המבקרים, שאינה חקלאית, היא הפעילות העיקרית בחווה והיא אינה דרושה במישרין לגידול הפרפרים, וככזו – מהווה שימוש אסור במקרקעין על פי ייעודם.

לאחר שעניינו של המבקש נדון בפני בית משפט זה ברע"פ 6668/16, נקבע כי על בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון את התשתית הראייתית הנוגעת לעניין, ולאפשר את הוכחת אופי הפעילות במקרקעין, היקפה, והשלכותיה על הסביבה החקלאית.

עוד נדרש בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם הפעלת "חוות פרפרים" במתווה הנדון כמוה כהפעלת "פינת ליטוף" או שמא דומה יותר לפעילויות כגון קטיף עונתי של פירות.

בית המשפט העליון קבע בפסק דינו, כי הערכאות הקודמות בחנו את הסוגיות שבדיון, ואת ההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה, בין היתר בעע"מ 4487/12 סטולרו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון (9.10.2013) (להלן: עניין סטולרו) (ראו גם: ר"ע 30/86 פ.א.ב. שירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (1986) (להלן: עניין פ.א.ב.)), וקבעו על בסיס הראיות שהובאו בפניהן כי השימוש העיקרי במקרקעין נשוא הבקשה הוא לשם הפעלת מרכז מבקרים תיירותי, שהקשר בינו לבין השימוש החקלאי בקרקע רופף לכל הפחות.

קביעותיו של בית המשפט המחוזי נסמכות על עניין סטולרו האמור, ואינן מחדשות הלכה. על כן, אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או חשש לעיוות דינו.

זאת ועוד, אף לגופו של עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי.

סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית:

"(א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.

(ב)   "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים."

כידוע, כבר בעניין פ.א.ב. קבע הנשיא מ' שמגר כי פרשנות התיבה "במישרין" בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה בייצור".

בהמשך, בעניין סטולרו נקבע על בסיס הלכה זו, כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך "הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי" (עניין סטולרו, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).

בענייננו, הוכח כי עיקר הפעילות בחוות הפרפרים היא פעילותו של מרכז המבקרים, משום שאין כל פעילות כלכלית אחרת המתקיימת במקרקעין, לרבות מכירת פרפרים. משהפעלת מרכז מבקרים לא דרושה במישרין לצורך גידול הפרפרים, ומשהיקף פעילותו של מרכז המבקרים כה רחב, לא מצא בית המשפט העליון כי נפלה טעות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי הפעלת "חוות הפרפרים" נעשית בניגוד לייעוד הקרקע ועל כן הוא דחה את בקשת רשות הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.