בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' באומגרט) בפש"ר19247-06-15 מיום 8.2.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיין במסמכי חקירת המשיב 1 (להלן: המשיב) שנערכו לפני הנאמן.
המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1996, התגרשו בשנת 2017, ולהם 4 ילדים משותפים. במסגרת הליכי הגירושין ביניהם, שהחלו בשנת 2010, ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין, שבו הוכרעה סוגיית משמורת הילדים ונקבעו דמי מזונותיהם (תמ"ש (משפחה חי') 28140-12-10 פלונית נ' פלוני (25.5.2014)). המשיב לא שילם את דמי המזונות כנדרש, החייבת נקטה בהליכי הוצאה לפועל נגדו, ולבסוף, ביום 14.7.2015, ניתן בבית המשפט המחוזי – לבקשת המשיב – צו כינוס לנכסיו; ביום 19.5.2017 הוא הוכרז פושט רגל.
ביום 21.3.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקשה בין היתר לקבל לידיה את חומרי החקירה של המשיב לפני הנאמן. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי "אין מקום להעברת פרוטוקול חקירת החייב לידי ב"כ הנושה [המבקשת – נ' ס']. תוכן החקירה ממילא מופיע בחוות הדעת המסכמת" (החלטת השופטת ע' חן-ברק מיום 29.3.2016). ביום 12.12.2016 הודיע הנאמן לבית המשפט המחוזי כי הצדדים הגיעו לפשרה, במסגרתה נקבעה תכנית פירעון מוסכמת לחובות המשיב, בכלל זה נקבע כי המשיב ואמו יעבירו לידי הנאמן סך של 575,000 ₪, מתוכם סך של 375,000 ₪ יועבר לידי המבקשת בגין החוב שאושר לה ב'דין קדימה'. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי (החלטת השופטת ע' חן-ברק); בהמשך, ביום 13.4.2017, ניתן למשיב צו הפטר.
מספר חודשים לאחר קבלת ההפטר, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תובענה להפחתת דמי המזונות שנקבעו לו, במסגרתה ניתן צו הדדי להסרת חיסיון על מידע כלכלי של הצדדים (תלה"מ (משפחה חי') 29896-07-17 פלוני נ' פלונית (14.11.2017)). מספר ימים לאחר מתן הצו, פנה ב"כ המבקשת לנאמן וביקש לקבל לידיו העתק של הפרוטוקולים מחקירת המשיב לפניו, ושל השיקים שהפקיד לקופת הפש"ר. הנאמן סרב לבקשה, באומרו כי המסמכים המבוקשים אינם חוסים תחת הצו להסרת חיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. בעקבות כך, פנה ב"כ המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה למתן צו ספציפי המורה לנאמן למסור לידיו את המסמכים. בהחלטה מיום 13.12.2017 קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי על המבקשת להגיש בקשתה זו "לבית המשפט שבו התנהל ההליך", דהיינו בית המשפט המחוזי שבו התנהל תיק הפש"ר (החלטת השופטת ע' קצב-קרן). ואכן, המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי את הבקשה, וביום 30.1.2018 ניתנה החלטה, ובה נקבע כדלקמן:
"המבקשת עתרה ב-21.3.16 בבקשה דומה, במסגרתה ביקשה לעיין בפרוטוקולי החקירה, בין היתר, לצורך ניהול הליך בבית המשפט לענייני משפחה בגין מזונות.
כב' השופטת חן-ברק דחתה הבקשה בהחלטה מ-29.3.16. מותב זה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטה זו.
המבקשת, בבקשתה ובתגובתה לתשובת החייב, אינה מתייחסת למקור הסמכות לשנות ההחלטה מ-29.3.16.
יתרה מזו, עיון בע"א 6919/15 מעלה כי, לכאורה, אין הנדון דומה לראיה. בע"א הנ"ל נדרש וניתן העיון לצורך ניהול הליך הפש"ר.בענייננו, מבוקש הגילוי לצורך הליך המתנהל בבית משפט אחר ולצרכים אחרים.
גם הצו לגילוי מסמכים, אליו מפנה המבקשת, אשר ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אינו מתייחס להליכים בתיק הפש"ר.
על מנת שלא לחסום הגולל על הבקשה, רשאית המבקשת להשלים הטיעון עד 20.2.2018" (החלטת השופט א' באומגרט; ההדגשות הוספו – נ' ס').
המבקשת הגישה השלמת טיעון כאמור בהחלטה, ואף על-פי כן דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כדלקמן: "עיון בהשלמת הטיעון, אין בו כדי ללמדנו מקור הסמכות לשינוי החלטת כב' השופטת חן-ברק. משכך, אין מקום להידרש ליתר טיעוני המבקשת" (החלטת השופט א'באומגרט מיום 8.2.2018; להלן: ההחלטה).
מכאן הבקשה דנן, בגדרה טוענת המבקשת כי המסמכים המבוקשים נדרשים לה לצורך הגנתה בתובענה להפחתת דמי המזונות שהגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, בנסיבותיו של העניין דנן, הצורך ב'עשיית משפט צדק' גובר על הזכות לפרטיות של המשיב, יש להורות על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ו'לחשוף' לפניה את הליכי פשיטת הרגל של המשיב. עוד טוענת המבקשת, כי במסגרת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, נתן המשיב הלכה למעשה את הסכמתו להסרה מוחלטת של החיסיון על מסמכיו; ממילא צו החיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה חל גם על המסמכים מושא הבקשה האחרונה.
לטענת הנאמן, בקשת הרשות לערער סותרת את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הפשרה שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי. לדברי הנאמן – שנאמרו לדבריו "גם מתוקף תפקידו כ'קצינו של בית המשפט'" – במסגרת הסדר הפשרה הסכימו הצדדים שלא להגיש לערכאות השונות בקשות בנוגע לדמי המזונות, וזאת עד לסיומו של הליך הפש"ר. בשל הסכמה זו, טוען הנאמן, כי לא היה מקום להציג בבקשה דנן את עתירתו של המשיב להפחתת דמי מזונותככזו ש'הפתיעה' את המבקשת. כמו כן, טוען הנאמן, כי הליכי הפש"ר בעניינו של המשיב הסתיימו על דעתה ובהסכמתה של המבקשת, לאחר ששולם לה מלוא הסכום שאושר בדין קדימה, ולא 'בעקבות בקשת המשיב למתן צו הפטר' כפי שנטען בבקשה. לגופו של עניין, מותיר הנאמן את ההחלטה בבקשה דנן לשיקול דעתו של בית המשפט, ובד בבד מבקש, כי ככל שהבקשה תתקבל אזי יוגדרו במפורש המסמכים שעליו להמציא למבקשת; זאת, בשל העובדה שהסעד המבוקש בבקשה – "כל הליכי פשיטת הרגל של המשיב […] שהסתיימו בהחלטת הפטר מיום 13.4.17 יהיו פתוחים וחשופים בפני המבקשת" – אינו ברור וספציפי די הצורך.
לטענת באת-כוח הכנ"ר יש לדחות את הבקשה, מכיוון שהליך פשיטת הרגל בעניינו של המשיב הסתיים זה מכבר במתן צו הפטר, והמסמכים המבוקשים עתה אינם דרושים במסגרת הליך זה, כי אם לצורך הליכים 'חיצוניים' שמתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, עם מתן צו ההפטר סיים בית המשפט של פשיטת רגל את מלאכתו, כך גם הנאמן והכנ"ר, ואין בסכסוך שמתנהל בין הצדדים לפני בית המשפט לענייני משפחה כדי להחיות מחדש את הליך הפש"רולגרור דיונים נוספים בו; הטענות בעניין חובת הגילוי צריכות להתברר לפני בית המשפט לענייני משפחה, ולא לפני בית המשפט של פשיטת רגל. עוד טוענת באת-כוח הכנ"ר, כי פרוטוקולי החקירה שנערכו לפני הנאמן, בהיותם כוללים מידע אישי ולא רק מידע כלכלי על אודות החייב, באים בגדרו של סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן:הפקודה), ולפיכך אין נתונה למבקשת זכות עיון בהם. זאת ועוד, טוענת באת-כוח הכנ"ר, כי העברת המסמכים לידי המבקשת עשויה להקנות לה יתרון דיוני לא הוגן, ובניגוד לסדרי הדין המקובלים.
לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת הרשות לערער ובתשובות שניתנו לה – הוא הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
סעיף 18ג(ה) לפקודה – שמטרתו לאזן בין הזכות לפרטיות של החייב בהליך פשיטת רגל, לבין האפשרות להשתמש במידע שנתקבל במסגרת ההליך לצורך ביצוע הוראות הפקודה – קובע כדלקמן:
"קיבל הכונס הרשמי או מי מטעמו מידע או מסמכים, לא יעשה בהם שימוש ולא יגלה אותם לאחר, אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו, תוך הגנה על פרטיותו של החייב ושל כל מי שנמסר לכונס הרשמי מידע לגביו, או לפי צו של בית משפט" (ההדגשה הוספה – נ' ס').
אמת נכון הדבר, המבקשת היתה נושה בתיק הפש"ר שהתנהל בעניינו של המשיב, ומשכך נתונה לה זכות עיון במסמכים המצויים בתיק בית המשפט של פשיטת רגל; בכלל זה, נתונה לה זכות עיון בדו"חות שהגיש הנאמן לבית המשפט, ובהם מידע כלכלי רלבנטי בעניינו של המשיב. אף על-פי כן, העובדה שהמבקשת היתה נושה בתיק הפש"ר אינה מקנה לה באופן אוטומטי את הזכות לעיין בפרוטוקולים ובמסמכים המצויים אצל הנאמן – מסמכים אלו אינם חלק מתיק הפש"ר בבית המשפט, והם חוסים תחת הוראת סעיף 18ג(ה) לפקודה. לפיכך, לא יעשה הנאמן שימוש במסמכים אלו, "אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו". בנדון דידן, הליך הפש"רהסתיים זה מכבר במתן צו הפטר, הנאמן סיים הלכה למעשה את תפקידו, והמידע המבוקש אינו נדרש להליך עצמו או לשם ביצוע הוראות הפקודה, אלא לצורך הליך חיצוני שמתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה, המבקשת אמנם סומכת את ידיה על פסיקתו של בית משפט זה בע"א 6919/15 ברגרזון נ' אשפלסט תעשיות פלסטיק בע"מ (17.7.2017) (להלן: ענייןאשפלסט), ברם, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין הנדון דומה לראיה. בעניין אשפלסט נתבקש גילוי הפרוטוקולים לצורך ניהול הליך הפש"ר גופו, ואילו בענייננו-אנו נתבקש גילוי הפרוטוקולים לאחר שהסתיים הליך הפש"ר ולצורך ניהולו של הליך אחר. כמו כן, אין מקום לקבל את טענתה של המבקשת, לפיה המסמכים המבוקשים חוסים תחת הצו להסרת חיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. לשונו של הצו ברורה, ואינה כוללת התייחסות להליך הפש"ר. משאלו הם פני הדברים, אין מקום לחרוג מהוראותיו הברורות של סעיף 18ג(ה) לפקודה וליתן למבקשת זכות לעיין במסמכים; הווה אומר, בנסיבותיו של העניין דנן יש להעדיף את הזכות לפרטיות של המשיב על פני עקרון הפומביות שבחשיפת המסמכים.
לא למותר להוסיף, כתב בית המשפט העליון בפסק דינו, כי על פני הדברים דומה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה יכולה להיות מושא לבקשת רשות לערער, וזאת בשל הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). אמנם כן, בבקשה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ציינה המבקשת באופן ספציפי מהם המסמכים המבוקשים על-ידה. ברם, בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לאחר מכן, שההחלטה בה היא מושא בקשת הרשות לערער דנן, עתרה המבקשת "להורות לנאמן לשתף פעולה ולמסור את כל המידע שהגיע לרשותו ו/או ידיעתו […], לרבות ולא רק פרוטוקולים של חקירת החייב [המשיב – נ' ס']בפניו וכן מקורות המימון של הכספים הרבים ששולמו ע"י החייב או מי מטעמו לתיק זה כתנאי למתן ההפטר לחייב" (ההדגשות הוספו – נ' ס'). יתרה מכך, גם הסעד שנתבקש בבקשה דנן – "כל הליכי פשיטת הרגל של המשיב […] יהיו פתוחים וחשופים בפני המבקשת" – אינו ספציפי כדבעי. בין כך ובין אחרת – בית המשפט העליון קבע כי דין הבקשה להידחות.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
נדחה ערעורו של קצין הבטיחות שבסמכותו הופל על ידי משאית גשר קוקה קולה
הפלת גשר קוקה קולה על ידי משאית בשנה שעברה הגיעה הפעם אל בית המשפט העליון במסגרת ערעורו של קצין הבטיחות שהיה אחראי על המשאית שפגעה בגשר, על התליית רישיונו לעסוק כקצין בטיחות למשך שנה.
ביום 14.8.2017 התרחשה תאונת דרכים קטלנית בכביש מספר 4. משאית נסעה על הכביש המהיר מבלי שהנהג סגר את המנוף שמותקן עליה, כך שהמשאית עברה את הגובה המרבי לנסיעה תחת "גשר קוקה קולה" – שהוא גשר להולכי רגל המיועד לחציית הכביש המהיר. המשאית התנגשה בגשר בעוצמה, הגשר קרס, ונהג המשאית נהרג (להלן: המשאית ו-התאונה בהתאמה). למרבה המזל ברגע קריסתו של הגשר לא היו עליו הולכי רגל, וכך נמנעו פגיעות נוספות. המבקש בבקשה שנדונה בימים אלו בפני בית המשפט העליון הוא בעל הסמכה של קצין בטיחות, כהגדרתו בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), ובעת הרלוונטית היתה המשאית תחת פיקוחו.
הבקשה הייתה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 26.12.2017 (כבוד השופט א' יקואל) ב-עת"מ 61465-09-17. במסגרת פסק הדין נדחתה עתירה מינהלית שהגיש המבקש, נגד החלטת משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: משרד התחבורה), שבעיקרה הורתה על התליית הסמכתו של המבקש כקצין בטיחות למשך שנה. תקופת ההתליה החלה ביום 31.12.2017, ועתה ביקש המבקש להשיב לו את כתב ההסמכה באופן זמני ועד להכרעה בערעור.
המבקש, כבן 75, הוסמך בשנת 1974 על ידי משרד התחבורה כקצין בטיחות בתעבורה לרכבים שמשקלם עד 15 טון; וכיום הוא הבעלים והמנהל של עסק בשם "שירותי בטיחות יוסף חנן", המעניק שירותי בטיחות בתעבורה לעסקים שונים.
המשיב 1 הוא משרד התחבורה; המשיב 2 משמש כמנהל תחום קציני בטיחות במינהל תנועה – אגף הרישוי במשרד התחבורה, ובעל הסמכות להורות על התליית כתב הסמכה לקצין בטיחות; המשיב 3 הוא אגף מטענים ומשק לשעת חירום ברשות הארצית לתחבורה ציבורית (המשיבים 3-1 יחדיו יכונו להלן:המשיבים). ביחס למשיב 4, המשמש כיו"ר מועצת המובילים והמסיעים בישראל, לא נתבקש כל סעד במסגרת הבקשה, וגם לא הוגשה תגובה מטעמו.
בעקבות התאונה זומן המבקש לבירור במשרד התחבורה, שנערך ביום 16.8.2017 ובמהלכו נמצא כי המבקש הפר הוראות שונות הקבועות בתקנות התעבורה ובנוהלי משרד התחבורה. בין היתר, נקבע כי המבקש הפר את חובתו לפתוח "תיק נהג" לנהג שנהרג בתאונה; וכן כי נמנע באופן קבוע מלערוך מבחן נהיגה מעשי כחלק מתהליך הקליטה של נהגים חדשים במקום העבודה. זאת ועוד, התברר כי המבקש כלל לא היה מורשה לשמש קצין בטיחות של המשאית שהיתה מעורבת בתאונה – משום שהסמכתו מוגבלת למשאיות עד 15 טון, ואילו משקלה של המשאית היה 32 טון. עוד באותו יום בוטלו כל רישיונות המוביל שהעניק המבקש לרכבים שמשקלם עולה על 15 טון; והמבקש זומן לשימוע לפני נקיטת הליכים מינהליים נגדו.
ביום 21.8.2017 נערך למבקש שימוע בנוכחותו ובנוכחות עורך דין מטעמו, ובעקבות השימוע ניתנה ביום 30.8.2017 החלטתו של המשיב 2. במסגרת החלטה זו נקבע כי המבקש הפר שורת חובות המוטלות עליו לפי תקנות התעבורה:
"נמצא כי לא נערך על ידך הליך קליטת נהג תקין, וכי אינך מבצע פיקוח על הנהגים כנדרש מתוקף תפקידך כקצין בטיחות. יתרה מכך, נמצא כי אינך פועל למלא את תפקידך כקצין בטיחות לבדיקת הנהג קודם לתחילת עבודתו בחברה ומתיר באופן קבע לבעל החברה לקלוט את הנהג לעבודה ולאפשר את תחילת עבודתו.
בנוסף, נמצא כי ביצעת בדיקה של רכבים בלא שברשותך רישיון נהיגה מתאים להם. לא נמצא כי ניתן לך כיום אישור מפורש מהרשות לבדיקת הרכבים ללא רישיון מתאים.
…יובהר כי בלא רישיון נהיגה מתאים לכלי רכב מקטגוריה וסוג מסוים אין באפשרותך לבדוק כלי רכב כאלו בהעדר ידע ויכולת ממשית לבדוק את הרכבים ולהדריך את הנהגים בדבר הנהיגה בהם כמוטל על קצין בטיחות מתוקף תפקידו."
עו"ד נועם קוריס
לנוכח ההפרות המפורטות לעיל, הורה המשיב 2 על התליית כתב הסמכתו של המבקש כקצין בטיחות למשך שנה, החל מיום 1.10.2017; ועוד נקבע כי עד לתום תקופת התליית כתב ההסמכה, על המבקש להשתתף ולעבור בהצלחה קורס "קציני בטיחות בתעבורה פרק דיני תעבורה ותפקידיו של קצין הבטיחות" (להלן: החלטת ההתליה).
ההליך בבית המשפט לעניינים מינהליים
ביום 27.9.2017 הגיש המבקש עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים, לביטול החלטת ההתליה. המבקש טען כי אין לייחס לו אחריות כלשהי לגרימת התאונה, אלא לנהג המשאית שלמרבה הצער נהרג בה – שכן הנהג הוא שנסע בכביש מהיר מבלי לסגור את המנוף המחובר למשאית. ועוד נטען על ידי המבקש, כי אותם מחדלים שעליהם הצביע המשיב 2 במסגרת החלטת ההתליה הם מחדלים נקודתיים בלבד, שאין בהם כדי להעיד על התנהלותו של המבקש על דרך הכלל. נוסף לזאת, המבקש סבור כי החלטת ההתליה התקבלה על ידי המשיב 2 תוך התעלמות מעובדות מהותיות, בחוסר סמכות ובחוסר סבירות, והיא מביאה לפגיעה בלתי מידתית בזכויות המבקש. כן טען המבקש לפגמים בהליך השימוע שנערך לו – ובין היתר כי לא נמסר לו זימון כדבעי לשימוע וגם לא הפרוטוקול של הליך זה; כי טענותיו לא נבחנו כראוי על ידי המשיב 2; וכי למעשה השימוע נערך למראית עין בלבד. לגישתו של המבקש, פגמים אלה מצדיקים את ביטולו של השימוע ואת ביטול החלטת ההתליה שניתנה בעקבותיו.
המשיבים טענו במסגרת העתירה כי החלטת ההתליה ניתנה בסמכות; וכי לגישתם מדובר בהחלטה סבירה, המאזנת כראוי בין זכויותיו של המבקש לבין האינטרס הציבורי שבהגנה על ביטחון משתמשי הכבישים. לגישת המשיבים, בכל מקרה אין עניינה של החלטת ההתליה בהטלת אשם לקרות התאונה – אלא שבמוקד החלטה זו בחינת תפקודו של המבקש כקצין בטיחות. עם זאת, המשיבים הדגישו כי התאונה אירעה כתוצאה מכך שגובה המשאית עלה על הגובה המרבי המותר למעבר מתחת לגשר – שעה שתפקידו של קצין בטיחות הוא בין היתר להדריך נהגים בנוגע לגובה המטען שהם נושאים על גבי המשאיות. לבסוף, ובהתייחס לטענות המבקש בדבר היקף הפגיעה שמסבה לו החלטת ההתליה, המשיבים טענו כי אין בהחלטה זו כל הוראה בדבר סגירת עסקו או משרדו של המבקש, וכי הוא רשאי להמשיך ולהפעיל את משרדו בכפוף להוראות ולהנחיות המשיבים; ואולם בלא לגרוע מן האמור, המשיבים היו ערים לכך שבהינתן שהמבקש הוא קצין הבטיחות היחיד בעסקו, משמעות התליית רישיונו היא כפי הנראה שלא יוכל עוד להפעיל את העסק.
בד בבד עם העתירה הגיש המבקש בקשה למתן צו ביניים, המורה על עיכוב הביצוע של החלטת ההתליה עד להכרעה בעתירה. בהחלטה מיום 21.10.2017 קבע בית המשפט (כבוד השופטת ו' מרוז) כי "בנסיבות המתוארות ומבלי להקל ראש מחומרת האירוע ותוצאותיו (התאונה-ע'ב'), ובהתחשב בעובדה שעבודתו של המבקש עובר לתאונה נמצאה תקינה וראויה על ידי המשיבים – סבורני כי ניתן להיעתר לבקשתו באופן חלקי ולעכב את התליית הסמכת המבקש עד ליום 31.12.2017 כדי לאפשר למבקש להיערך לקראת ההתליה באופן מסודר לבל ייכרת לחלוטין מקור פרנסתו, פגיעה אשר ייתכן ואינה מידתית בנסיבות המתוארות."
ביום 26.12.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שדחה כאמור את העתירה. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית המצביעה על כך שהעותר הפר את חובותיו כקצין בטיחות:
"התרשמתי כי העותר (המבקש-ע'ב') אינו מכחיש, למעשה, שהנהג המעורב בתאונה החל לעבוד בתפקידו זה, בטרם בוצע לו מבחן נהיגה והדרכה, בטרם הושלמה פתיחת תיק הנהג שלו ובטרם נבדק גיליון הרשעותיו התעבורתי. עוד עולה מדברי העותר, כי על אף שנודע לו על קיומו של נהג חדש שלא נבדק ושלא הודרך, הוא לא מנע מבעל העסק מלהמשיך ולהעסיקו ואף לא התריע לפני בעל העסק על חריגתו מהוראות הרשות."
בית המשפט הוסיף והבהיר כי מדובר בהפרות חמורות, חלקן חוזרות ונשנות, של הוראות הבטיחות שעליהן היה המבקש מופקד; וכן נקבע כי התנהלות זו של המבקש חורגת מאמות מידה ראויות לקצין בטיחות. לעמדתו של בית המשפט אף לא ניתן לשלול, כי אילו היה המבקש מתדרך את נהג המשאית בנוגע לגובה המטען המרבי המותר לשאת, ומונע מן הנהג לנהוג במשאית עד להשלמת הליך קליטתו והכשרתו לעבודה – ניתן היה למנוע את התאונה הקטלנית.
עוד נקבע בפסק הדין כי החלטת ההתליה היא החלטה סבירה; וכן נאמר: "התרשמתי כי להחלטה זו קדם שיקול דעת מעמיק וכי הובאו בחשבון כל הנתונים הצריכים לעניין, לרבות אופי הפרות העותר ומשקלן; טענותיו; הנזק הכלכלי שייגרם לו; הצורך בשמירה על בטחון הציבור והאפשרות להשיג את מטרות ההחלטה באמצעים שפגיעתם בזכויות פחותה". לבסוף, בית המשפט ציין כי מצא פגמים מסוימים בהליך השימוע שנערך למבקש – כדוגמת אי צירוף נספחים להזמנה לשימוע; ואולם נקבע כי פגמים אלה בכל מקרה אינם יורדים לשורש ההליך, ואינם מצדיקים את ביטולו או את ביטול החלטת ההתליה שניתנה מכוחו.
כחודש לאחר שהחלה תקופת ההתליה של כתב ההסמכה, ביום 8.2.2017 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין בעתירה. בצד הערעור הוגשה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שבה עסקינן.
המבקש סבר כי סיכויי הערעור גבוהים וכי טענותיו בנוגע לפסק הדין כבדות משקל ומבוססות; לעמדתו, יש להורות על ביטול החלטת ההתליה בהיותה בלתי סבירה ובלתי מידתית, ומשניתנה תוך שקילת שיקולים זרים. לגישת המבקש סמכות ההתליה הנתונה למשיב 2 היא סמכות "תפעולית" במהותה, ואילו המשיב 2 עשה בה שימוש "עונשי", תוך שייחס למבקש אחריות לגרימת התאונה – ובכך חרג המשיב 2 מסמכותו. בהתייחס למשך תקופת ההתליה (שנה כאמור), נטען על ידי המבקש כי מדובר בסטייה קיצונית לחומרה מ"מתחם הענישה" הנוהג על ידי המשיבים במקרים דומים. ועוד טוען המבקש, כי בניגוד לאמור בפסק הדין – בהליך השימוע שנערך לו נפלו פגמים מהותיים, שדי בהם כדי לאיין לחלוטין את החלטת ההתליה.
המבקש טען כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן מובהק. לדבריו, ביצוע החלטת ההתליה טרם הכרעה בערעור פגע בחופש העיסוק שלו, המהווה זכות יסוד חוקתית, וביכולת שלו להתפרנס מהמקצוע שבו הוא עוסק מזה עשרות שנים. לדברי המבקש קיים חשש ממשי כי בתום תקופת ההתליה לא יעלה בידו לקבץ מחדש את לקוחותיו או לרכוש לקוחות חדשים – וזאת בעיקר בשים לב לגילו המתקדם. אם לא די בכך המבקש מעריך כי בשלב זה של חייו, בגיל 75 וכשקריירה בת 44 שנים כקצין בטיחות מאחוריו, גם לא יעלה בידו למצוא מקום עבודה חלופי כשכיר. עוד נטען על ידי המבקש כי התליית כתב הסמכתו תאלץ אותו להפר התחייבויות ללקוחותיו, ובין היתר לביצוע בדיקות לרכבים שכבר נקבעו; וכן ייאלץ המבקש לשאת מדי חודש במהלך תקופת ההתליה בהוצאות העסק (כדוגמת דמי שכירות) – בעוד שרווחים מהעסק הוא לא יוכל להפיק. לעומת זאת, לגישתו של המבקש מתן הסעד הזמני המבוקש לא יסב נזק כלשהו למשיבים או לצדדים שלישיים – שכן המבקש הוא בעל ניסיון עתיר שנים כקצין בטיחות, ולדבריו מבצע את עבודתו בנאמנות, במסירות ובמקצועיות.
המשיבים טענו כי דין הבקשה להידחות, ולו רק משום שמדובר בבקשה למתן צו עשה שמטרתו להביא לשינוי המצב הקיים. עוד נטען כי הסעד הזמני המבוקש בבקשה דנן, זהה לסעד העיקרי שהתבקש בעתירה ובערעור, ומשכך החזרת כתב ההסמכה למבקש משמעותה היעתרות לסעד העיקרי בהליך – וזאת מבלי שהתקיים דיון בערעור, ואף טרם הוגשו תגובות לגופו של עניין.
בהכרעתו בעניין קבע בית המשפט העליון, כי מתן סעד זמני בערעור לפי הוראת סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש. היחס הנוהג בין שני השיקולים הללו הוא של "מקבילית כוחות", ועם זאת ככלל השיקול המכריע מבין השניים הוא מאזן הנוחות (ראו: עע"מ 6472/17 טבריה ש.ח. בניין פיתוח וצנרת בע"מ נ' המשרד לבטחון פנים – הרשות הארצית לכבאות והצלה (19.9.2017);עע"מ 2419/17 מנוליד- חירות מערכות בע"מ נ' ועדת המכרזים עיריית הרצליה (21.3.2017); עע"מ 870/17 מועצה מקומית כפר כנא נ' אורוז שירותים בע"מ (29.03.2017)). על פי ההלכה הנוהגת, הנטל בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור כבד מן הנטל בערכאה הדיונית – שכן "למערער היה כבר את יומו בבית המשפט ועצם מתן פסק הדין כנגדו, לאחר שטענותיו נבחנו בבית המשפט, משנה את נקודת האיזון בין בעלי הדין" (ראו: עע"מ 68/10 אדרי נ' שר הבינוי והשיכון, פסקה 8 (31.1.2017)). יש לציין כי כאשר עסקינן בהליך מינהלי, נדרש בית המשפט במסגרת מאזן הנוחות גם לפגיעה באינטרס הציבורי (ראו למשל: עע"מ 5490/17 נווה שלום פרויקטים ומסחר בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 13 (7.3.2018); עע"מ 4607/16 Alstom Transport SA נ' נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים בע"מ, פסקה 19 (26.6.2016)).
בכל הנוגע לסיכויי הערעור – ניתן לומר בזהירות הראויה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי לא בנקל יעלה בידו של המבקש לצלוח את המשוכות העומדות לפניו בגדרו של הליך הערעור. כך במיוחד בהינתן חזקת התקינות המינהלית החולשת על החלטת ההתליה; ולנוכח קביעותיו המפורטות של בית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע לליקויים שנפלו בהתנהלותו של המבקש כקצין בטיחות, כאשר הלכה היא שאין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה.
זאת ועוד. מאזן הנוחות מטה כשלעצמו את הכף לטובת דחיית הבקשה לסעד זמני – וזאת לנוכח החשש לביטחון הציבור הגלום בהשבת כתב ההסמכה לידיו של המבקש, טרם שהסתיימה תקופת ההתליה ולפני שחזר המבקש על הקורס המקצועי שבו חויב בהחלטת ההתליה ומבלי שעבר אותו בהצלחה. קצין בטיחות תעבורה מהווה חוליה במערך שמטרתו להילחם בתאונות הדרכים ובקטל בכבישים, ולא יכול להיות חולק כי מדובר בתפקיד משמעותי וחיוני. כמפורט בהרחבה בתקנה 585(א) לתקנות התעבורה, קצין הבטיחות אמון הן על תקינות הרכבים של המפעל, והן על כשירותם של מי שנוהגים ברכבים אלה:
אלה תפקידי קצין בטיחות:
(1) לפקח על כך שהנהגים המועסקים על ידי המפעל או הנוהגים ברכבו ימלאו אחר הוראות פקודת התעבורה והתקנות על פיה (להלן – דיני התעבורה);
(2) לפקח על כך שהרכב של המפעל או המופעל על ידו יהיה בכל עת במצב תקין ושיתמלאו בו הוראות דיני התעבורה;
(3) לפקח על הוראות כל דין הנוגע לבטיחותם של עוברי דרך ולתקינותו של רכב בתחום המפעל;
(4) לפקח על כך שמצב בריאותם של הנהגים כאמור בפסקה (1) יהיה תואם את דרישות דיני התעבורה;
(5) להדריך את הנהגים כאמור בפסקה (1) בעניני נהיגה, טעינה, פריקה, טיפול ברכב ודיני תעבורה;
(6) להמליץ בפני בעל המפעל בכל הנוגע להכשרתם ולהשתלמותם של הנהגים במפעל ולהנהגת סדרי בטיחות במפעל ובכל הנוגע לבטיחותם של הנהגים ושל הרכב;
(7) להגיש דינים וחשבונות לבעל המפעל בכל הנוגע לתפקידיו לפי תקנה זו;
(8) לנהל כרטסת ורישומים לגבי רכב ונהגים על פי הפרטים שהורתה הרשות.
ההפרות שביצע המבקש ושהביאו להתליית כתב הסמכתו הן, על פניהן, על הרף החמור – וזאת הן לנוכח טיבן, והן לנוכח השיטתיות שבה חלקן בוצעו. כפי שפורט לעיל, המבקש הפר את חובתו לבחון את הרמה המקצועית של נהגים טרם קבלתם לעבודה; להדריכם לפני שהם "עולים על ההגה"; ולהנהיג הליך קליטה תקין לכל נהג. לזאת מצטרפת העובדה שהמבקש נהג לפקח על רכבים שהוא אינו מורשה ביחס אליהם – וכך גם המשאית המעורבת בתאונה שגבתה חיי אדם. ואם אמנם כך וכפי שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים, התנהלות זו של המבקש חוטאת למהות תפקידו, יש בה משום פגיעה בבטיחות בדרכים ותוצאתה עלולה להיות קטלנית.
אין להקל ראש בפגיעה הגלומה מבחינתו של המבקש בהתליית כתב ההסמכה שלו, ובמיוחד בחופש העיסוק וביכולת ההשתכרות שלו. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן גילו המתקדם של המבקש, והעובדה כי הוא קצין הבטיחות היחיד במשרדו. ואולם אל מול הפגיעה הקשה במבקש, ניצב כאמור האינטרס הציבורי – ובנסיבות המקרה הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי הוא הגובר.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
