העליון: קיר הטיפוס יוחזר לבעליו

העליון: קיר הטיפוס יוחזר לבעליו

אלפא אפיקים תקבל את קירות הטיפוס שבבעלותה- כך פסק בית המשפט העליון במסגרת החלטתו בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שהגישה חברת הארדרוק (קירות טיפוס) בע"מ

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון דחה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שנלר; ק' ורדי – סג"נ; ו- ע' רביד) בע"א 55915-10-18 מיום 10.4.2019, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ד' קוברסקי) מיום 4.10.2018 במסגרתו התקבלה תובענת המשיבה להצהיר כי קירות הטיפוס באולם הספורט ברח' הזית 1 בקריית אונו (להלן: האולם), למעט "קיר איילת" הינם בבעלותה, ובהתאם הורתה לעיריית קריית אונו (להלן: העירייה) ולמבקשת לאפשר לה לפרקם. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב ב"קביעות עובדתיות ברורות וחד משמעיות של בית משפט קמא שנתמכו בראיות ובעדויות", לפיהן המשיבה היא הבעלים של הקירות, וכל מסקנה אחרת הייתה מביאה להתעשרותה של המבקשת ללא זכות שבדין. "גם אם היו יכולים הקירות לדבר", כך נקבע, הרי משהוכח כי הקירות הוקמו במהלך התקופה בה המשיבה הייתה בעלת ההרשאה היחידה באולם; כאשר בחוזה בין המשיבה לבין העירייה נאמר שכל השקעות / מתקני הטיפוס יהיו בבעלותו הבלעדית של המפעיל והעירייה לא מימשה את זכותה לשלם למפעיל עבור השקעותיו (בניכוי פחת); ומשלא הוכחה שנים כה רבות דרישה או טענה של צד כלשהו לבעלות בקירות – לא ניתן לפסוק אחרת.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החליט בית המשפט העליון, מתוקף סמכותו לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצא כי הקביעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בית המשפט העליון עוד קבע שהמבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

העליון ביטל את הפטור מארנונה

העליון ביטל את הפטור מארנונה

בניית גשר ברמת גן הביאה לפטור מתשלום ארנונה והנחה משמעותית אשר לא אושרה על ידי בית המשפט העליון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

מהחלטת בית המשפט העליון עולה, כי פסק הדין של בית משפט קמא נסב על החלטת ועדת ההנחות של המערערת לפי סעיף 149ד לפקודת העיריות [נוסח חדש] בדבר מתן הנחה בחוב ארנונה, כך שהמשיבים יישאו ביתרת החוב; כשהסכום צמוד ואינו נושא ריבית. משמעות ההנחה היא סך של 50,127.82 ש"ח. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' סגנית הנשיא צ' צפת) קבע כי ההחלטה אינה סבירה ופסק כי המשיבים יישאו במחצית החוב הנומינלי לתקופה שנקבעה, בצירוף הפרשי הצמדה. העירייה משיגה על ההחלטה, בעוד שהמשיבים תומכים בפסק הדין.

נועם קוריס- טיפה

בית המשפט העליון שקל את טיעוני הצדדים והזכיר שהתפיסה שלפיה פגיעה במשיבים כתוצאה מעבודות הגשר, מביאה לכך שהם יהיו פטורים מתשלום הארנונה, נשללה על ידי בית משפט העליון בהתדיינות קודמת שאליה הפנו הצדדים. כפועל יוצא, בוטלו פסקי הדין של הערכאות הקודמות על ידי בית משפט העליון.

החלטת ועדת ההנחות ניתנה בגדר סמכותה, בתוך מתחם שיקול הדעת המסור לה. גם אם נניח כי ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, לא מצא הרכב השופטים כי יש בסיס לקבוע כי היא חורגת ממתחם הסבירות לאחר ששוכנעו כי ועדת ההנחות נתנה את הדעת למכלול השיקולים הצריכים לעניין ונתנה להם משקל מתאים.

בית המשפט העליון ביטל אפוא את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים. החלטת ועדת ההנחות תעמוד בעינה. בנסיבות העניין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ דחה עתירה נגד שדה התעופה מגידו בעמק יזרעאל

בג"צ דחה עתירה נגד שדה התעופה מגידו בעמק יזרעאל

עוד שלב בהתנגדויות הנשמעות בקשר לתוכנית להקים שדה תעופה בינלאומי בעמק יזרעאל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט הגבוה לצדק דחה עתירה נגד הקמת שדה תעופה במגידו, תוך שקבע ששמע ארוכות את טיעוני באי-כוח הצדדים בעל-פה לאחר שאלו נתווספו לטיעוניהם בכתב, ולאחר הערות שונות של הרכב השופטים בג"צ לעותרים. ככל שמדובר בבג"ץ 5262/18 נקבע שניתן להבין את החששות, גם את הרצון להרחיק ממחוזותיהם של העותרות את "שדה התעופה המשלים לנתב"ג" שבתכנון; ומנגד את חפצו של העותר בבג"ץ 2521/19 כי השדה המשלים יוקם בעיר חיפה. עם זאת סבר הרכב בג"צ כי אין הצדקה להתערבות מצידו בשלב זה, לא בבחינת החלופות שהוצעו ונפסלו ולא בבחינת החלופות האחרות – כאשר על הפרק עתה "חלופת רמת דוד" ו"חלופת נבטים". העתירות הן מוקדמות לפי כל קנה מידה, ההלכה הפסוקה והרציונל שבצידה, ואין סיבה המצדיקה בענייננו לחרוג ממנה. מדובר בשלב של הכנת תוכנית מיתאר ארצית מפורטת, וממילא זו לא הוגשה עדיין למועצה הארצית; ומשכך, טרם הגיע זמנה של הביקורת השיפוטית ביחס להליכים התכנוניים. כפי שהבהיר בא-כוח המשיבים, בבוא העת תועבר התוכנית לוועדות המחוזיות להערותיהן וכן תיפתח להשגות הציבור משמדובר בתוכנית מיתאר ארצית ברמה מפורטת. משכך ייעשה, יוכלו העותרים להעלות את טענותיהם, ובכלל זה טענות לפגמים בבחינת החלופות למיניהן.

נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

מששוקפו לפני באי-כוח העותרים את התרשמות השופטים, ולאחר התייעצות עם מרשיהם, הודיעו באי-כוח העותרות בבג"ץ 5262/18 כי העותרות אינן עומדות על העתירה וטענותיהן שמורות להן. בא-כוח העותר בבג"ץ 2521/19 הודיע, לאחר התייעצות עם מרשו, כי הוא עומד על העתירה; ומשכך ציין בג"צ בהקשר ל"חלופת חיפה" שהיא נושא עתירתו, כי נחה דעתו של בג"צ, כי רשויות התכנון נתנו דעתם פעם ועוד פעם ואת התייחסותם העניינית והמקצועית לחלופה זו על שלל היבטיה, וכי לעת הזו אין עילה להתערבות גם בנושא זה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

לפי החלטת בית המשפט העליון בערעורן של שתי חברות על קביעות המס של פקיד השומה נקבע כי תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות שווי השימוש או התקנות) יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: האחד, מחיר הרכב; השני, שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

במסגרת שני פסקי הדין מושא הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת המשיבים (להלן: פקיד השומה) לפיה אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד, הקבוע בתקנה דלעיל מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. מנגד, עמדת המערערות הייתה ועודנה כי מדובר בכלל היוצר חזקה הניתנת לסתירה. מאחר והשאלות העיקריות המתעוררות בשני הערעורים זהות, הדיון בהם אוחד.

נועם קוריס

המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: המערכת). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים. כך, בתחילת הנסיעה נדרש הנהג לסווג את נסיעתו כ"פרטית" או כ"עסקית". בתום כל חודש מחושב היחס בין הנסוּעה (קילומטרז') הפרטית של העובד לבין כלל הנסוּעה ברכב ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו. בהתאם לכך, בשנות המס הרלוונטיות בחרה חכם לזקוף לעובדיה את שווי השימוש ברכב בהתבסס על הנתונים אותם קיבלה מהמערכת ולא על פי השווי הנובע מאופן החישוב הקבוע בתקנות שווי השימוש.

פקיד השומה, אשר סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על חכם לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה חכם ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו טענה, בעיקר, כי תקנות שווי השימוש משקפות חזקה הניתנת לסתירה, ולא כלל מחייב. יתרה מכך, יש להעדיף את הנתונים המופקים מהמערכת והמאפשרים חישוב "מס אמת", על פני חישוב המבוסס על סטטיסטיקות והערכות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ (חי') 11574-06-17) מיום 7.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) את עמדתה של חכם בקבעו כי תקנות שווי השימוש מהוות כלל משפטי מחייב ולא חזקה הניתנת לסתירה. בית המשפט דחה את הטענה כי שימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת ממספר נימוקים. בעיקר עמד בית המשפט על שני הנימוקים העיקריים הבאים: הנימוק האחד, כי חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד, בשל כך שהמעסיק העמיד לרשותו רכב צמוד, אינו יכול לנבוע מחישוב פשטני של היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב. שווי ההטבה נקבע בהתייחס לרכיבים נוספים אשר יש לקחת בחשבון, כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב ועוד, כמו גם שקלול טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד על כל המשתמע מכך. הנימוק השני, כי הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לאותו רכב. בהתבסס על האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של חכם והורה כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה.

א. הרקע העובדתי בע"א 7550/18 – אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי אור חי לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של אור חי אינם נכנסים בגדר "רכב עבודה". בהתאם לכך, הוצא לאור חי צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה אור חי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"מ (ת"א) 13243-01-15) קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) את עמדת פקיד השומה. בית המשפט דחה גם בעניין זה את הטענה כי החישוב על פי התקנות אינו מהווה כלל מחייב. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת אור חי כי האמור בתקנות הינו בגדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא הוכח כי ניתן להסתמך על נתוני המערכת כלל ועיקר לצורך כימות טובת ההנאה אשר צמחה לעובד כתוצאה מהעמדת הרכב לשימושו. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכה למעשה גם אור חי סברה כי כלי הרכב שהעמידה לרשות עובדיה אינם "כלי עבודה", דבר העולה מכך שבשנות המס 2012-2010, בשונה משנת 2009, זקפה לעובדיה שווי שימוש בגין שימוש פרטי שעשו בכלי הרכב. לאור האמור דחה בית המשפט את הערעור.

טענות המערערות אשר יוצגו על ידי אותו משרד עורכי-דין חופפות במידה רבה ועל כן לשם הנוחות אציגן כמקשה אחת. על פי הטענה, נוסחת החישוב המופיעה בתקנות שווי השימוש קובעת חזקה הניתנת לסתירה ואין היא יוצרת הסדר שלילי נוקשה. התכלית האובייקטיבית של תקנות שווי השימוש היא הטלת "מס אמת" ואילו התכלית הסובייקטיבית היא יצירת ודאות ויעילות. במצב דברים זה, יש לבכר את התכלית האובייקטיבית ולאפשר לנישומים לסתור את החזקה האמורה. בהקשר זה צוין כי התקנות נשענות על הנחות יסוד היוצרות שורה של עיוותים. כך, בבסיס התקנות עומדת ההנחה שעיקר השימוש ברכב הוא פרטי כאשר ללא הצמדתו היה העובד רוכש רכב זהה. התקנות גם מניחות כי מדובר בכלי רכב חדש, בן כ-3 שנים וכי השימוש הפרטי בו עומד על היקף של 16,300 ק"מ בשנה. לעומת זאת, בעניינן של המערערות, כמו גם בעניינם של נישומים רבים נוספים, הנחות יסוד אלה אינן נכונות. כך, למשל, בעניינה של אור חי מדובר בכלי רכב ישנים, בני לכל הפחות 7 שנים, היקף הנסוּעה הפרטית בהם נמוך בהרבה ובשל ציוד העבודה הנמצא ברכב נדרשים עובדיה להחזיק רכב נוסף.

בנוסף, נטען כי במקום שבו הרכב מהווה "גורם ייצור" והנאת העובד ממנו היא שיורית ואגבית, יש לאפשר לעובד לסתור את ההנחה כי עיקר השימוש ברכב הוא פרטי. זאת, על אחת כמה וכמה בעניינה של אור חי, בה הצמדת הרכב לעובדים נכפית עליהם בשל כוננויות. על כן, יש מקום לראות ברכב כמצוי בבעלות משותפת של העובד והמעסיק. מכל האמור עולה כי הנחות היסוד העומדות בבסיס התקנות מביאות למצב בו נזקף לעובד שווי אשר אינו משקף את מאפייני הרכב שהוצמד לו. לעומת זאת, המערערות טענו כי המערכת אותה התקינו ברכביהן מהווה חלופה כלכלית מהימנה לכימות טובת ההנאה של העובד בגין רכב צמוד. לדבריהן, המערכת מאפשרת כימות מדויק של סך הוצאות הרכב אשר שימשו את העובד בפועל לצרכיו הפרטיים. כך, המערכת מבוססת על נתוני GPS אובייקטיביים המאפשרים זיהוי מיקום הרכב בכל רגע נתון ומסלול הנסיעה המלא משודר בזמן אמת אל שרתי המערכת. בנסיבות אלה, התעלמות מנתוני המערכת מביאה לאי-הטלת מס אמת ולכך שנזקפת לעובד הכנסה הגבוהה בהרבה מהיקף ההנאה הנובע משימושו הפרטי ברכב.

לחלופין נטען כי ניתן לעמוד על שווי טובת ההנאה הניתנת לעובד מסך הוצאות הרכב בהן נשא המעסיק בפועל, לרבות ההוצאות הכרוכות בנסוּעה העסקית, וזאת חלף הקבוע בתקנות שווי השימוש. בהתאם לכך, יש להגביל את גובה שווי השימוש לגובה ההוצאות בפועל. בהקשר זה נטען כי פעמים רבות עלויות המעסיק גבוהות מעלויות אחזקת רכב דומה באופן עצמאי ואף אם לא, הרי שהן מדד מהימן לכימות טובת ההנאה המתקבלת אצל העובד.

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הינו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש. לטענתה, יש לבחון את התנאי בדבר השימוש והייעוד ברכב על בסיס השימוש העיקרי בו ואין בעובדה כי קיימת אפשרות אגבית להסעת נוסעים כדי לשלול את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה". בהקשר זה ציינה אור חי כי מרבית עיסוקה במתן שירותים למשרד הביטחון ובמסגרת תנאי המכרז בו היא מועסקת, עליה להיות זמינה בכל עת. משכך, כלי הרכב המוצמדים לעובדיה מצוידים באופן קבוע בכלי עבודה כבדים. כמו כן, העבודות אותן היא מבצעת מביאות לכך שאף אם ניתן לשבת במושבי הרכב, הרי שהם מלוכלכים ומזוהמים.

מנגד, פקיד השומה סבר כי יש לדחות את שני הערעורים. לדבריו לשון התקנות ברורה והפרשנות אותה מציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. מדובר בהסדר מקיף ושלם המעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב וכך אף עולה מההיסטוריה החקיקתית של התקנות. המחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. דהיינו, שווי השימוש הינו מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא הערכה מתמטית בלבד.

באשר לטענה כי התקנות יוצרות שורה של עיוותים, נטען כי קביעת שווי השימוש מצוי בחשיבה מתמדת ומעודכן מעת לעת וזאת על מנת להבטיח כי לא ייווצר תת-זקיפה של טובת ההנאה הצומחת לעובד. כמו כן, שווי השימוש נקבע כסכום קבוע מפני שהערכת טובת ההנאה הגלומה בשימוש ברכב אינה פשוטה וקביעתה באופן מדויק כלפי כל נישום אינה אפשרית. מרבית המאפיינים המשפיעים על שווי השימוש הם עלויות משתנות ובהן היקף הנסיעה, דלק, טיפולים, תיקונים וירידת ערכו של הרכב. בשל כך, קובעות התקנות הוראה מהותית המאפשרת לנישומים ולרשות המיסים ליישמה בקלות.

באשר לטענת המערערות בדבר אמינות המערכת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא מהימנה וניתנת לשיבוש בנקל. המערכת מתבססת על דיווחי הנהגים והיא מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב. זאת אף ביתר שאת בשעה שהרכב מוצמד לבעל העסק כפי שמתקיים בעניינה של חכם. כמו כן, אף אם ניתן היה להתייחס לנתוני המערכת כמהימנים אין בכך כדי להשליך על העובדה כי חישוב גובה ההטבה בהתבסס על אותם נתונים הינו משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים.

באשר לטענת המערערות כי יש להעמיד את גובה שווי השימוש בו נושא העובד על סכום ההוצאות בהם נשא המעסיק בפועל, נטען כי הוצאות המעסיק הן רק חלק מהמאפיינים המשליכים על חישוב ערכה של טובת ההנאה ממנה נהנה העובד. להוצאות אלה יש להוסיף עלויות מימון בהן היה נושא העובד לוּ היה רוכש רכב משלו לצד היבטים בלתי מוחשיים נוספים מהם הוא נהנה. כמו כן, עניינן של התקנות בשווי ההטבה הניתנת לעובד ולא בעלותה למעסיק, שכן פעמים רבות נהנה המעסיק מיכולת מיקוח גבוהה יותר כלפי נותני שירותים ומיתרונות נוספים שאינם מנת חלקו של העובד, ועל כן אין הכרח כי תתקיים חפיפה בין השתיים.

באשר לטענת אור חי כי כלי רכב שהצמידה לעובדיה הם "רכב עבודה", נטען כי אין רלוונטיות לשימוש העיקרי הנעשה בכלי הרכב ועל פי ההוראות הקבועות בפקודת התעבורה די באפשרות להסיע נוסעים כדי לשלול שמדובר ב"רכב עבודה". נוסף על כך, אף במישור העובדתי אין לטענה זו על מה לסמוך, שכן גם אם מושבי הרכב עמוסים בציוד ומלוכלכים, אין כל מניעה לפנותם מן חפצים המונחים עליהם ולאפסנם בתא המטען. בחקירתו הנגדית אף הודה מנהלה של אור חי כי חלק מן הציוד מפונה מכלי הרכב בתום יום העבודה וכי קיימת אפשרות להסעת נוסעים בהם. זאת ועוד, המערערת עצמה ייחסה שווי שימוש חלקי לעובדיה בשנים 2012-2010 בגין השימוש בכלי רכב אלה ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת.

כאמור, שני הערעורים, חרף הבדלים מסוימים ביניהם, עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה: פרשנותן של תקנות שווי השימוש. וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.

בית המשפט העליון קבע שהאמור בתקנות אינו מהווה חזקה הניתנת לסתירה אל קביעה מוחלטת והכריע שיש לדחות את הערעורים ולחייב את כל אחת מהמערערות בתשלום הוצאות פקיד השומה, בסך של 40,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פינת השו"ת במגזין ביזנס – קו עיתונות

פינת השו"ת

ניתן לשלוח שאלות למדור בפקס 0777060059 ובמייל kurislaw@gmail.com

שאלה: בעלי ואני ערכנו צוואה .עורך הצוואה שכנע אותנו שצריך למנות מישהו מסוים לקיום החלוקה/ישור ההדורים וכך עשינו. (כמובן ללא ידיעתו)

אם התחרטנו ואיננו רוצים אדם זה  מה הפרוצדורה ?האם אפשר למחוק –ודי ! או שצריך לכתוב צוואה חדשה ? או יש דרך אחרת ?

תשובה: שינוי הצוואה או מחיקת חלק ממנה עלול בסיכון גבוה לגרור את ביטול הצוואה לגמרי ולכן לא מומלץ לשנות את הצוואה אלא שמוטב לערוך צוואה חדשה ומעודכנת אשר תשקף את רצון המוריש. חשוב לומר שכל מקרה בו הצוואה האחרונה ניתנה בדעת שקולה, הרי שהצוואה האחרונה גוברת.

נועם קוריס

שאלה: אני מעסיק עובד שכיר שביקש ממני שבמקום שאפקיד עבורו כספים בקופת הפנסיה לפי החוק אשלם לו במזומן את הסכומים המגיעים לו ברכיב הפנסיה, הוא אפילו שלח לי מכתב בנושא והצהיר שהוא מוותר על כל טענה, האם זה אפשרי ?

תשובה: רבים מחוקי העבודה הינם חוקי הגנה שלא ניתן להתנות עליהם, אפילו בהסכמת העובד. כך למשל אסור לשלם פחות משכר מינימום גם העובד מסכים לכך וגם אסור לשלם לעובד את כספי הפנסיה במזומן, שכן החובה להפקיד את הכספים לקופת הפנסיה הינה חוק שאפילו העובד לא יכול לוותר עליו.

שאלה: קיבלתי בדואר כתב תביעה מבית המשפט בתביעות קטנות בעיר אחרת מרוחקת, האם אני יכול לבקש שהדיון יערך בעיר מגוריי ושלא אצטרך לנסוע לדיון בעיר האחרת המרוחקת ?

תשובה: בית המשפט המוסמך לדון מבחינה גיאוגרפית בסכסוכים הינו בית המשפט המצוי במחוז בו גר הנתבע או במחוז בו קרה המקרה שבגינו הוגשה התביעה. במידה והוגשה נגדך תביעה בעיר מרוחקת שאינה עיר מגורייך וגם מהות התביעה אינה קשורה לאותה העיר,  אתה בהחלט יכול לבקש מבית המשפט למחוק את התביעה או להעבירה לבית משפט במחוז רלוונטי.

שאלה: זכיתי בפסק דין נגד פלוני ולאחר שאותו פלוני לא שילם פתחתי תיק בהוצאה לפועל לגביית פסק הדין וקיבלתי הודעה מלשכת ההוצאה לפועל שאותו פלוני הגיש טענת "פרעתי", מהי טענת פרעתי בהוצאה לפועל ?

תשובה: טענת "פרעתי" הקבועה בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז–1967 מאפשרת לחייב, הטוען כי מילא אחר פסק הדין שניתן בעניינו או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, להגיש בקשה בעניין זה לרשם ההוצאה לפועל, תוך שהחוק מסמיך את רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין.

שאלה: איזה תנאים ניתן לקבוע בצוואה ?

תשובה: באמצעות צוואה המנוסחת בצורה נבונה יכול המוריש להשפיע בצורה משמעותית על אשר יעשה לאחר מותו. כך יכול מוריש לקבוע תנאי המכונה 'תנאי דוחה' לפיו נכס מסויים יועבר לבעלות יורש רק בהתקיים תנאי מסוים (נניח שהבן יקבל את הדירה רק במידה ויתחתן). והמוריש אף יכול לקבוע תנאי מפסיק- כלומר שהאלמנה תקבל את הדירה וזו תישאר שלה ככל ולא תינשא שוב.

 

ייצוג משפטי בתאונת דרכים- הדרך הנכונה לקבל פיצוי ראוי

ייצוג משפטי בתאונת דרכים- הדרך  הנכונה לקבל פיצוי ראוי

השם ירחם על המכה בראש שהיא קיבלה כשבלמה בבלימת החירום, מה היא הייתה יכולה לעשות, הרי לא הייתה לה ברירה והיא נאלצה לבלום בבלימת חירום עקב בעל חי שהסתובב על הכביש והתעלם לחלוטין מתנועת הרכבים המהירה. חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, הוא חוק ייחודי, הוא מאפשר קבלת פיצוי לניזוק,  בלי לדון בשאלת האשם. למעט חריגים שקבועים בחוק. השאלה המשפטית  לרוב היא גובה הפיצוי ולא עצם מתן הפיצוי. החוק מצד אחד מקצר הליכים בכל בקשור לקבלת פיצוי בפרק זמן יחסית מהר באופן יחסי לתביעות אחרות, שיש צורך להוכיח תחילה חבות בטרם נדונה שאלת הנזק. יחד עם זאת "הקלות" בקבלת פיצוי  בהליך של תאונת דרכים, טומנת בחיקה גם חשש שהפיצוי שיתקבל בסופו של יום לא יהיה תואם את הנזק. על מנת להימנע מריצה מהירה  ולא אחראית לעבר הפיצוי. יש לפנות לעורך דין שבקי בתחום, שיכול בהתאם לניסיונו המצטבר לפנות לביטוח , רק לאחר שיש  ברשותו את מלוא הראיות שיאפשרו לאחר מכן הגשת תחשיב נזק מדויק לחברת הביטוח לצורך קבלת פיצוי שתואם את היקף הנזק לניזוק.

ה' הייתה מעורבת בתאונת דרכים. בעת שהיא נהגה ברכבה הפרטי , לפתע היא נאלצה לבלום בלימת חרום, עקב הימצאות בעל חיים על הכביש. עקב הבלימה ה' קבלה מכה בראש. לאחר שעברה אבחון וטיפול רפואי בקופת חולים לרבות בדיקת הדמיה שהראתה שאין ממצא . היא שוחררה להמשך מעקב רפואי.

ה' סברה בשוגג שחייה חזרו לשגרה תוך שהיא מותירה מאחורה את הטיפול המשפטי.

כעבור מספר שנים, מיום קרות התאונה, היא פנתה אליי לצורך הגשת תביעה לחברת הביטוח מאחר ובעלה לוחץ עליה לקבל  פיצוי  כספי מחברת הביטוח. ה' הדגישה בפניי שהיא תסתפק בפיצוי זעום העיקר לקבל פיצוי. ולסיים את הסאגה המשפטית.

הסברתי לה שמעת שחברת הביטוח תציע פיצוי כספי והיא תסכים לקבל את הפיצוי, היא תחתום על שטר סילוק שיסיים את המחלוקת המשפטית מול חברת הביטוח והיא  לא תוכל לבקש פיצוי נוסף מאותה חברת ביטוח בעתיד. על כן רצוי לבדוק קודם הפנייה לחברת הביטוח, מה מצבה הרפואי האמתי.

לאחר תחקור של ה' הבנתי שמצבה הרפואי  אינו כפי שהיא מציגה אתו. היא מתקשה בשינה, נמנעת מנהיגה שמא תהייה מעורבת שוב בתאונת דרכים, סובלת מהתפרצויות זעם. ייעצתי לה לפנות לקופת חולים, לצורך בדיקה רפואית בכל הקשור למצבה הנפשי. לאחר כשנה היא אובחנה שסובלת מתסמונת בתר חבלתית בדרגה בינונית. פניתי לחברת הביטוח ולאחר ניהול משא ומתן קבלה פיצוי בסך של 200,000 ₪.

אלמלא ההתעקשות שלי שהיא תפנה לייעוץ רפואי בתחום הנפש בטרם תפנה לחברת הביטוח. ה' הייתה מסתפקת בפיצוי זעום שאינו משקף את מצבה הרפואי שנגרם עקב  התאונה.

אמיר לוינשטיין, בעל תואר שני במשפטים, בעל משרד לעריכת דין בתחום נזיקין והביטוח.

ועוד כמה מאמרם:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

נועם קוריס ושות', משרד עורכי דין

מאמר על ניהול עזבון

מקרה שהגיע לפתחי, מחדד  את חשיבות עריכת צוואה אצל עו"ד הבקיא בתחום, על מנת להביא בסופו של יום את רצונו של המנוח לידי ביטוי.

גברת אלמנה, ללא ילדים,  ביקשה להוריש את מלוא רכושה לשני אחייניה, ולאחיה המבוגר ממנה , ביקשה להשאיר סכום קצוב של 200,000 שקלים. לכאורה צוואה לא מסובכת , שנערכה ונחתמה בפני שני עורכי דין. רק שהגברת לא העלה בדעתה שלאחר מותה ייאלץ בית המשפט להתערב בחלוקת עזבונה, על מנת לממש את רצונה.

הגברת נפטרה לאחר 10 שנים ממועד עריכת הצוואה, ואחיה המבוגר ממנה האריך חיים.

עת פנו אלינו שני היורשים, לפי הצוואה – האחיינים – להוציא לפועל את הצוואה, התברר  כי  האח המבוגר ,שהוא דודם של האחיינים, בשנות ה – 90  לחייו , מצבו הבריאותי לא ידוע, אין כל קשר איתו והוא מתגורר בארה"ב, שנים רבות.

בשלב ראשון  פעלנו להוצאת צו קיום צוואה. המדובר בצו פורמלי , הניתן בסופו של  יום, לאחר הגשת בקשה לרשם לענייני ירושה או לבית הדין הרבני (סמכות מקבילה ), לאחר פרסום בעיתון, לאחר מתן זמן להתנגדות.  כבר בשלב הוצאת צו קיום צוואה ניתן לבקש למנות מנהל עזבון, מהרשם לענייני ירושה, בתנאי שכל היורשים נתנו הסכמתם לכך. במקרה כאן , לאור הנסיבות, לא ניתן היה להשיג את הסכמתו של היורש השלישי, המתגורר בחו"ל.

לאחר קבלת צו קיום צוואה, בו הופיעו שלושת היורשים, האחיינים הם היורשים של כל עזבונה של המנוחה, והיורש השלישי, הינו : “ יורש  במנה "  , חלקו בעזבון 200,000  שקלים.

עת הגיעו שני היורשים לבנק על מנת  לשחרר את חלקם , התנגד הבנק נחרצות, ועמד על כך כי  על שלושת היורשים להגיע יחדיו לסניף הבנק, על מנת שכל אחד מהם יקבל, בעת ובעונה אחת, את חלקו.

הנסיבות המיוחדות של המקרה , לא איפשרו זאת, ועדיין הבנק עמד על שלו.

היות ואין הסכמה של כל היורשים למינוי מנהל עזבון, פנינו לבית המשפט על מנת שישתמש בסמכות המוקנית לו על פי חוק למנות מנהל עזבון, לצורך חלוקת עזבונה של המנוחה.

במסגרת תפקידו, מנהל העזבון , מנהל את העזבון כולו עבור כל היורשים, הגם שמי שביקש את המינוי או אחד מן היורשים.

תפקידו של מנהל העזבון הוא לכנס את נכסי העזבון, לשלם את חובות העזבון, ולחלק בין היורשים מה שנותר, בהתאם להוראות הצוואה, ובאישור בית המשפט.

לאור הנסיבות המיוחדות של  המקרה, נעתר בית המשפט  ומינה אותי כמנהלת עזבוונה של המנוחה.

עם המינוי, חתם בית המשפט על צו מינוי מנהל עזבון, באמצעותו פניתי לבנק ופתחתי  חשבון נאמנות ספציפי המיועד לכל כספי עזבונה של המנוחה.

לחשבון זה הועברו כספים שהיו בחשבונות הבנק של המנוחה, ומחשבון זה שולמו חובות העזבון , טרם חלוקת העזבון ליורשים.

באישור בית המשפט חולקו הכספים, בהתאם להוראות הצוואה, לכל יורש, כשסוף טוב שליורש המתגורר בחו"ל נמצא חשבון בנק פעיל בארץ.

כך שאם אתם לא רוצים להשאיר "צרות"  ליורשים שלכם, נא כסו את כל הפינות, ופנו לעו"ד מומחה בתחום.

יפית לוי , עו"ד ונוטריון

דוא"ל: yafitadv@walla.com

אתר המשרד: www.yafit-law.co.il

חופש המידע- ימסרו נתוני השכר של ראש ועד העובדים

חופש המידע- ימסרו נתוני השכר של ראש ועד העובדים

בית המשפט העליון דן בימים אלו בערעור שהגיש המערער שהנו עובד בעיריית ראשון לציון, המשיבה, ומשמש כיו"ר ועד העובדים בעירייה. ביום 16.4.2019 נעתרה העירייה באופן חלקי, חרף התנגדותו של המערער, לבקשת חופש מידע שהוגשה על-ידי אחד, מאור חמון, במסגרתה נתבקשו פרטים שונים על אודות תנאי העסקתו של המערער בעירייה. המערער הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בבקשה להורות לעירייה להימנע ממסירת המידע. בפסק דין שניתן ביום 22.5.2019 נדחתה עתירתו על הסף, בהעדר עילה להתערב בהחלטת העירייה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

על פסק הדין הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, ובצדו הבקשה למתן סעד זמני שהובא לדיון בבית המשפט העליון. בבקשתו ביקש להורות לעירייה להימנע מהעברת המידע המבוקש עד מתן פסק דין בערעור, שאם לא כן יהפוך הערעור שהגיש לתיאורטי. המערער פרט ארוכות את נימוקי בקשתו ועמד על הפגיעה הקשה הצפויה לטענתו, בפרטיותו, אם וכאשר יימסר למר חמון המידע המבוקש, מידע אישי ופרטי הנוגע לתנאי העסקתו והכשרתו המקצועית של המערער. המערער פרט את טענותיו, בהסתמך על הוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ועל תקדימים מן הפסיקה.

בהחלטה מיום 27.5.2019 ניתן צו ארעי, כפי שנתבקש, בתוקף עד למתן החלטה אחרת.

ביום 6.6.2019 הוגשה תגובת העירייה לבקשה למתן סעד זמני, במסגרתה נטען כי דין הערעור כולו להידחות, וממילא גם אין מקום למתן סעד זמני. העירייה טענה על האיזון הראוי בין ערכים מתנגשים. מחד גיסא, האינטרס של המערער בשמירת פרטיותו; מאידך גיסא, האינטרס הציבורי בהגשמת תכלית חוק חופש המידע ובקרה על רשויות השלטון. העירייה פירטה בתגובתה את כל השיקולים הצריכים לעניין, את האיזון שנעשה, ועמדה על התהליך הסדור עד אשר נתנה את החלטתה המפורטת והמנומקת.

בינתיים, הגיש המערער ביום 11.6.2019 בקשה למחיקת הערעור, במסגרתה עדכן כי מר חמון פנה אל הממונה על חופש המידע בעירייה, בבקשה לבטל את בקשתו לקבל מידע בעניינו של המערער. ממילא פג חששו של המערער מפני פגיעה בפרטיותו. לדברי המערער, הפך הערעור לתאורטי, התייתר הצורך לדון בו, ולפיכך ביקש בנסיבות אלו, להורות על מחיקתו.

בית המשפט העליון החליט אפוא לעשות כמבוקש; הערעור, והבקשה למתן סעד זמני שנכרכה עמו – נמחקו.

יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע שהמערער ישא בהוצאות העירייה בגין תגובתה לבקשה למתן סעד זמני, בסך של 5,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

תקציבי המפלגות לבחירות 2019 מועד ב' יוצאים לדרך

תקציבי המפלגות לבחירות 2019 מועד ב' יוצאים לדרך

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בשבתו כבג"צ עתירה שהוגשה בניסיון למנוע את העברת תקציבי הבחירות למפלגות השונות לקראת הבחירות לכנסת ה- 22.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בעתירה שלפנינו נתבקש צו על תנאי האוסר על יושב ראש הכנסת (להלן: המשיב) להעביר למפלגות השונות המבקשות להשתתף בבחירות לכנסת ה-22 (להלן: המפלגות) כספים מתקציב המדינה לשנת 2019, לצורך מימון מערכת הבחירות הקרובה. כמו כן נתבקש צו ביניים האוסר על העברת הכספים כאמור עד למתן פסק דין בעתירה.

נועם קוריס משה אביב
עו"ד נועם קוריס

לטענת העותר, המפלגות קיבלו את מלוא מסגרת התקציב האפשרית לשנה הנוכחית לצורך מימון מערכת הבחירות שנערכו זה מכבר בחודש אפריל 2019, וזאת במסגרת סעיף 14 לחוק התקציב לשנת הכספים 2019, התשע"ח-2018 (להלן: חוק התקציב 2019). משכך, לשיטת העותר, ולנוכח הוראת סעיפים 3 ו-40(א) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), אין למשיב סמכות להעניק למפלגות תקציב נוסף לצורך מימון מערכת הבחירות הצפויות להתקיים בחודש ספטמבר 2019.

בתגובתו המקדמית לעתירה טען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף, בשל אי-צירוף המפלגות כמשיבות לעתירה, וכן בהיעדר עילה לקבלתה.

בהקשר זה נטען כי סמכותו של המשיב להקצות מימון למפלגות לצורך הבחירות מוקנית לו לפי סעיף 5 לחוק הבחירות לכנסת העשרים ושתיים (הוראות מיוחדות לעניין ועדת הבחירות), התשע"ט-2019 (להלן: חוק הבחירות 2019), המורה כי: "תקציב ועדת הבחירות המרכזית לבחירות לכנסת העשרים ושתיים יהיה שווה לתקציב ועדת הבחירות המרכזית לבחירות לכנסת העשרים ואחת לסעיפיו".

המשיב הדגיש, כי בעוד שהוראת סעיפים 3 ו-40(א) לחוק יסודות התקציב מטילות על הממשלה את החובה לפעול במסגרת התקציב השנתי, הן אינן מגבילות את כוחה של הכנסת בחקיקה ראשית.

עוד נטען, כי פרשנות העותר אינה מתיישבת עם סעיפים 12-11 לחוק יסודות התקציב המאפשרים לממשלה, בכפוף לפיקוח הכנסת, לערוך שינויים בתקציב במהלך שנת התקציב. בהקשר זה צוין כי לצורך מציאת מקור תקציבי למימון תקציב המפלגות, בכוונת שר האוצר לפנות לוועדת הכספים של הכנסת ולבקש את אישורה להעברה תקציבית לסעיף זה מ"סעיף הרזרבות" שבחוק התקציב 2019.

הפרשנות שמציע העותר לסעיפים 3 ו-40(א) לחוק יסודות התקציב מעוררת שאלות, בפרט לנוכח הוראה בחקיקה ראשית (חוק הבחירות) המאפשרת הקצאת מימון למפלגות לצורך הבחירות שעתידות להיערך בחודש ספטמבר 2019.

טענת העותר היא כי יש למנוע העברת התקציב למימון מערכת הבחירות למרות שהן זכאיות לו על פי חוק הבחירות 2019. בנסיבות אלה, אין ספק כי המפלגות הן צד רלוונטי ואף הכרחי לצורך בירור העתירה, וכי הן עתידות להיפגע כתוצאה מקבלת עמדת העותר. משלא צירף העותר את המפלגות כמשיבות לעתירה – דינה להידחות על הסף (ראו למשל, לאחרונה: בג"ץ 3741/19 משגב נ' פרקליט המדינה (13.6.2019); בג"ץ 3478/19 ‏אגודה שיתופית רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות נ' מדינת ישראל (22.5.2019)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פושט הרגל יוכל להמשיך לנהל את בית העסק שלו

פושט הרגל יוכל להמשיך לנהל את בית העסק שלו

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ע' מאור) בפש"ר 37933-02-18 מיום 5.10.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקש (להלן: החייב) לאפשר לו להמשיך לנהל את עסקו (להלן: ההחלטה).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

ביום 18.2.2018 הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס לנכסיו, ובחלוף כשלושה חודשים ניתן צו כינוס כאמור. ביום 4.10.2018 הגיש המשיב 1 (להלן: המנהל המיוחד) המלצה, לבקשת החייב, לאפשר לו לנהל תיק 'עוסק מורשה' ברשויות המס, כדי שיוכל להמשיך ולנהל את עסקו. המנהל המיוחד ציין כי החייב החל לפעול בעסק האמור עוד בטרם להגשת הבקשה "וכי יש להצר על התנהגות זו", אך חרף זאת המליץ על קבלת הבקשה משום ששוכנע שהפעלת העסק חיונית להעשרת קופת הכינוס, ותסייע לשיקומו הכלכלי של החייב.

נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

ביום 5.10.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת החייב, מכיוון שהחל לפעול כעוסק בלא אישור לשם כך מבית המשפט. בית המשפט המחוזי הוסיף כי התנהלות זו של החייב מצביעה על כך שהוא "טרם הפנים את היותו בהליך" כינוס נכסים, ובשל כך יש לבחון את התנהלותו במשך 6 חודשים, לאחריהם תיבחן הבקשה מחדש. עוד באותו יום הגיש החייב בקשה לעיון מחדש בהחלטה, וביום 7.10.2018 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה משום שהטענות בה ערעוריות במהותן, ומשום שלא הוצבע על שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטה.

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון, בגדרה שב החייב ומבקש לאפשר לו להמשיך ולנהל את עסקו. לטענתו, ההחלטה אינה מנומקת כראוי, ואינה כוללת הסבר לפשרה של תקופת ההמתנה בת ששת החודשים שהושתה עליו בטרם תידון בקשתו בשנית. לגופם של דברים, טוען החייב כי הוא עובד כ'עוסק מורשה' במשך למעלה מ-22 שנים והוא נעדר כל השכלה פורמלית ולפיכך, יכולת השתכרותו במסגרת העסק גבוהה משמעותית מיכולת השתכרותו כשכיר. החייב מציין בהקשר זה, כי הוא הציע מיוזמתו להגדיל את התשלום החודשי שלו לקופת פשיטת הרגל, וכי הפעלת העסק תאפשר לו להגדיל בעתיד את התשלומים החודשיים לקופת פשיטת הרגל באופן משמעותי. החייב מוסיף כי אין יסוד לקביעות בית המשפט ביחס ל'היעדר ההפנמה' מצדו להיותו חלק מהליך פשיטת הרגל, שכן הוא משתף פעולה עם ההליך באופן מלא, משלם את מלוא התשלום החודשי שהושת עליו ומגיש את דוחותיו הכספיים בעתם.

ביום 25.11.2018 ביקש העליון את תגובת המשיבים לבקשה. בתגובתו ציין המנהל המיוחד, כי הוא סבור שהחייב פעל שלא כדין ולכן המסר שהעביר לו בית המשפט המחוזי בהחלטתו היה נכון וצודק. יחד עם זאת, משחלפו חודשיים מעת מתן ההחלטה ניתן להניח שהמסר הופנם על-ידי החייב ולפיכך יש לשקול את קיצור פרק הזמן לבחינה מחודשת של הבקשה. המנהל המיוחד ציין גם, כי הפעלת העסק צפויה להשיא רווחים לקופת הכינוס, וכי הוא נקט בצעדים כדי לצמצם את הסיכון שעשוי להיווצר כלפי צדדים שלישיים כתוצאה מהפעילות העסקית האמורה. לאור האמור, השאיר המנהל המיוחד את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. ב"כ המשיב 2 (להלן: ב"כ הכנ"ר) בתגובתה, הדגישה כי בית המשפט המחוזי לא סתם את הגולל על האפשרות של החייב לפתוח תיק 'עוסק מורשה', אלא קבע כי הבקשה בנושא תיבחן בעוד ששה חודשים, בהתאם להתנהגותו של החייב בפרק הזמן הזה. לשיטת ב"כ הכנ"ר, בנסיבות אלה החלטת בית המשפט המחוזי סבירה, ואין הצדקה להתערב בה.

לאחר שבית המשפט העליון שקל את טענות הצדדים מזה ומזה, בבקשה ובתגובות, הוחלט לעשות שימוש בסמכות שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. החלטתי להעתר לערעור.

סעיף 42א(ג) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: פקודת הפש"ר) קובע כי "חייב שהוכרז פושט רגל לא ייסד תאגיד ולא יהיה בעל ענין בתאגיד, במישרין או בעקיפין, לרבות יחד עם אחר או באמצעות אחר, אלא אם כן אישרו זאת מראש בית המשפט או המנהל המיוחד". סעיף 18ב לפקודת הפש"ר מסמיך את בית המשפט המחוזי להחיל את המגבלות האמורות בסעיף 42א על חייב שטרם הוכרז פושט רגל "לאחר שנתן לחייב הזדמנות לטעון טענותיו בפניו". בענייננו, החייב יזם את הליך כינוס הנכסים ונתן את הסכמתו להחלת סעיף 42א עליו. הסכמה זו קיבלה תוקף בצו הכינוס שהוצא על-ידי בית המשפט המחוזי, וברי כי החייב פעל שלא כדין בכך שהפעיל את עסקו לאחר מתן צו הכינוס.

כעקרון, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לאפשר לחייב שהפעיל את עסקו תוך הפרה של הוראות צו הכינוס, 'להכשיר' את ההפרה בדיעבד באמצעות בקשה לבית המשפט. יחד עם זאת, נראה כי זולת החריגה האמורה התנהלותו של החייב במסגרת ההליך תקינה, וכי הפעלת העסק עשויה להצמיח תועלת ממשית לקופת הכינוס ולחייב. בנסיבות אלה, דומני, כי ניתן לקצר את משך התקופה לבחינה מחדש של הבקשה להפעלת העסק, ולהעמידה על שלושה חודשים.

הערעור התקבל אפוא במובן זה שהחייב יוכל להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לניהול תיק 'עוסק מורשה' ביום 6.1.2018; בית המשפט המחוזי ידרש לפרטי ההסדר המוצע ולטענות הצדדים, ידון ויחליט כחוכמתו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.