קטגוריה: גוגל

בבית המשפט העליון

 

עע"מ  3833/17 – א'

 

לפני:

כבוד השופטת ע' ברון

 

המערערת:

אייל מכונים מסחר ושירותים בע"מ

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

מדינת ישראל – רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים

 

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 24.4.2017 ב-עת"מ 53230-03-17 (כבוד השופטת ר' ברקאי)

 

בשם המערערת:	עו"ד משה רביעי
בשם המשיבה:	עו"ד עמרי אפשטיין

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המחוזי) מיום 24.4.2017 ב-עת"מ 53230-03-17 (השופטת ר' ברקאי), שבו נדחתה עתירת המערערת לביטול החלטת רשות הרישוי להתלות בפועל את כתב ההרשאה של המערערת להפעלת תחנת בדיקה לרישוי כלי רכב למשך ארבעה חודשים. ביום 26.4.17 עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע פסק הדין ל-30 ימים או עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה.

השתלשלות העניינים בתמצית

המערערת מחזיקה ברישיון מפעיל וכתב הרשאה להפעלת מכון רישוי באזור התעשייה בעיר נתיבות מאז שנת 2009 (להלן: מכון הרישוי); ובתוקף זה, רשאית המערערת, בין היתר, להעניק אישורי כשירות לכלי רכב לאחר שעברו בדיקת רישוי שנתית במכון הרישוי. וזאת בפיקוחו של משרד התחבורה, שקובע את הסטנדרטים לפעולת מכוני הרישוי ומפקח על פעילותם על ידי עריכת בדיקות וביקורות. בעקבות ליקויים שנמצאו בפעולות המערערת, ולפיהם ניתנו אישורי כשירות לכלי רכב על אף פגמים בטיחותיים וכן עיכובים בהעברת תעודות כיול בניגוד לנהלים, נערך למערערת ביום 6.7.2015 שימוע. בעקבות שימוע זה, הוחלט ביום 21.10.2015 על התלייה על תנאי של כתב ההרשאה של מכון הרישוי למשך שלושה חודשים לתקופה של שנתיים, כך שמכון הרישוי ימשיך לפעול, אך התנאי לכך הוא שבמסגרת התקופה האמורה לא יימצאו ליקויים במכון.

גם לאחר ההחלטה האמורה, שבו והתגלו ליקויים בפעולת מכון הרישוי, כאשר החמור שבהם הוא העברת רכב בעל ליקויי בטיחות חמורים את מבחן הכשירות השנתי תמורת כסף (250 ש"ח); דבר שהוביל להרשעתו של בוחן הרכב במקרה האמור, על פי הודאתו, בעבירת שוחד. נוסף על ליקוי זה, נמצאו מספר לא מבוטל של ליקויים פחותים בחומרתם. במצב דברים זה, נערך ביום 8.9.2016 שימוע נוסף בעניינו של מכון הרישוי, וביום 15.2.2017 קיבלה המשיבה החלטה להפעיל את שלושת חודשי ההתליה על תנאי וכן להוסיף על כך התלייה של חודש נוסף; ומשמע שכתב ההרשאה של מכון הרישוי יותלה בפועל, ומכון הרישוי יחדל מלפעול במשך ארבעה חודשים החל מיום 2.4.2017. כן הוחלט על התלייה בפועל של תעודת הבוחן של המנהל המקצועי של מכון הרישוי לתקופה של חודשיים.

על החלטה זו עתרה המערערת לבית המשפט המחוזי מן הטעם שההחלטה אינה מידתית, וכי נפלו פגמים בשימועים שנערכו לה טרם קבלת ההחלטות על התליית כתב ההרשאה. בפסק הדין נושא בקשה זו מיום 24.4.2017 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה מן הטעם שהעתירה הוגשה בשיהוי, וכן דחה את טענות המערערת לגופן.

הבקשה לעיכוב ביצוע

ביום 9.5.2017 הגישה המערערת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשתה טוענת המערערת כי ללא מתן צו המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עלול הערעור להתייתר; שכן סביר כי ההכרעה בערעור תינתן חודשים רבים לאחר סיום תקופת ההתליה – כך שאף אם תזכה המערערת בערעורה, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כן נטען כי לביצוע פסק הדין יהיו השלכות קשות, בין היתר בדמות פיטורי 14 עובדים במכון הרישוי ופגיעה בציבור הלקוחות של המכון, בהיעדר מכון רישוי נוסף בנתיבות. עוד טוענת המערערת כי למשיבה לא ייגרם כל נזק מהמשך פעילות מכון הרישוי ואין כל צורך ציבורי דוחק בסגירתו; והא ראיה כי ההליכים שננקטו כנגד מכון הרישוי התרחשו מעל לשנה ממועד קרות הליקויים שבגינם ניתנה ההחלטה להתלות את כתב ההרשאה של מכון הרישוי. אשר לסיכויי הערעור טוענת המערערת כי סיכויי הערעור "טובים ומבוססים".

מנגד טוענת המשיבה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי וסיכויי הערעור נמוכים ביותר. אשר למאזן הנוחות מציינת המשיבה כי אמנם ייתכן שתקופת ההתליה או חלקה יסתיימו טרם שיוכרע הערעור; אך אין בכך כדי להכריע את הכף, שכן מנגד עומד האינטרס הציבורי באכיפת ההחלטה תוך קיום פיקוח על פעילותו של מכון הרישוי, וזאת לשם הגנה על ציבור המשתמשים בכבישים. על כן, לשיטת המשיבה, בשל האינטרס הציבורי באכיפת ההחלטה וסיכויי הערעור הנמוכים, יש לדחות את הבקשה. כמו כן מציינת המשיבה כי בהחלטתה מיום 15.2.2017 התלתה המשיבה גם את רישיון הבוחן של המנהל המקצועי במכון הרישוי לתקופה של חודשיים. עם זאת, ועל אף שהערעור מופנה כלפי ההחלטה כולה, עובדה היא שהמערערת לא טענה דבר בנוגע להתליית רישיון הבוחן; ועל כן גם אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לעניין התליית כתב ההרשאה להפעלת מכון הרישוי, אין לעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע להתליית רישיון הבוחן של המנהל המקצועי, שבהתאם להחלטת המשיבה נקבע שתיכנס לתוקף ביום 28.5.2017.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, כלל הוא כי סעד זמני בערעור יינתן בהתקיים שני תנאים: סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש. אמנם מדובר בתנאים מצטברים, אך היחס ביניהם  הוא כשל "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך; ונפסק לא אחת כי ככלל, מאזן הנוחות הוא העיקר (ראו למשל: ע"א  5191/15 אייזיק נ' מורשת (31.8.2015), בפסקה 6; ע"א 4117/15 בן דוד נ' גדעון (17.8.20155), בפסקה 7). בגדרי בחינת מאזן הנוחות על בית המשפט לבחון אם בהיעדר צו המורה על עיכוב ביצוע יוכל המערער להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהערעור יתקבל (ראו: עע"מ  5834/14 ג.ב.ע.ם לוי נכסים והשקעות בע"מ נ' עיריית קריית ים (10.9.2014)). בענייננו, דומה כי לא יכול להיות חולק על כך שביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עלול בסבירות גבוהה לייתר את הערעור. כך, אף במקרה שיתקבל הערעור, תעמוד המערערת בפני שוקת שבורה, תוך שיגרמו לה ולעובדי מכון הרישוי נזקים כבדים. על כן, ואף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, דין הבקשה להתקבל.

אשר לטענת המשיבה בדבר האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת מכון הרישוי והפיקוח עליו, ייאמר כי אין בטענה זו כדי להטות את הכף לטובתה. אמנם בבקשה למתן סעד זמני שומה על בית המשפט לשקול, נוסף על האינטרסים הצרים של הצדדים בהליך, אף אינטרסים ציבוריים רחבים (ראו למשל: בר"מ 4434/11 פי.ג'י.אל הנדסה ותכנון תחבורה בע"מ נ' נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ (4.7.2011)), אך במקרה דנן לא שוכנעתי כי הפגיעה הנטענת באינטרס הציבורי היא כזו שיש בה כדי להצדיק דחיית בקשת המערערת. עם זאת, מצאתי כי יש ליתן ביטוי מסוים לחשש שהציגה המשיבה בדבר פעילותה של המערערת וזאת באמצעות הפקדת ערובה בסך 50,000 ש"ח (ערבות בנקאית או מזומן) על ידי המערערת, להבטחת ניהולו והפעלתו של מכון הרישוי על פי הנהלים.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת במובן זה שתעוכב התליית כתב ההרשאה של המערערת להפעלת מכון הרישוי עד להכרעה בערעור או עד מתן החלטה אחרת; וזאת בכפוף להפקדת הערובה כאמור. משלא נטען בבקשה שבפניי דבר לעניין התליית רישיון הבוחן של מנהלו המקצועי של המכון, זו תיכנס לתוקפה ביום 28.5.2017.

ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ז (‏25.5.2017).

ש ו פ ט ת

הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן , עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל ,  עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היום, עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg, עו"ד נועם קוריס כותב ב nfc, עו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.il, עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס ביוטיוב, עו"ד נועם קוריס בטוויטר, עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס, עו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ,  לכתבה בביזפורטל, עו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי.

בבית המשפט העליון

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשות כל הזמן. עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק, עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', בלינקדין נועם קוריס, נועם קוריס  בקפה דה מרקר

 

	ע"א  10154/16 – א'
לפני:		כבוד השופט י' עמית

 

המבקש:

בנק מזרחי טפחות בע"מ

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. יגאל ישינובסקי
	2. נירה ישינובסקי
	3. נאור ישינובסקי
	4. ישינובסקי פיתוח והשקעות
	5. שי בצלאל ישינובסקי
	6. נ.י. נכסי השרון בע"מ

 

בקשה למתן סעד זמני ועיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.8.2016 בת"א 2311-06 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון

 

בשם המבקשים:

עו"ד יצחק גולדשטיין

 

בשם המשיבה 2:

עו"ד גור עמרם

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ע' ברון) בת"א 2311-06 מיום 23.8.2016, בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המשיבים הנסבה על זכותו של המבקש לממש נכסים לצורך פירעון חובותיהם.

העובדות הצריכות לעניין יובאו להלן בתמצית. המשיבים 1, 3 ו-5 הם אחים שפעלו במסגרת המשיבה 4, שותפות בלתי רשומה העוסקת ביזמות וקבלנות (להלן: השותפות). המשיבה 2 היא רעייתו של המשיב 1 (להלן ובהתאמה: המשיבה ו-המשיב). עסקי השותפות, חשבונו הפרטי של המשיב 3 וחשבונם המשותף של המשיבים 2-1 (להלן ובהתאמה: החשבון המשותף ו-בני הזוג) נוהלו על ידי המבקש (להלן: הבנק), אשר העניק מעת לעת אשראי הן לשותפות והן לשותפים באופן אישי. בתמורה לאשראי שהעמיד הבנק לשותפות שועבדו לטובתו מספר נכסים, ביניהם בית המגורים של בני הזוג ברעננה (להלן: הקוטג').

השותפות נקלעה לקשיים כספיים ובמקביל החלו להצטבר חובות גם בחשבון המשותף של בני הזוג. בשלב מסוים הוגשה על ידי המשיב "בקשת חידוש אשראי בחשבון המשותף" ובסעיף "בטחונות מוצעים" נכתב כי כנגד האשראי ישועבד הקוטג' ברעננה. הבקשה אושרה ובשנים שלאחר מכן המשיב העביר לבנק פוליסות ביטוח של הקוטג' שכללו סעיף שעבוד לטובת הבנק.

בין השותפות לבנק התנהל משא ומתן להסדרת החוב כאשר הצדדים חלוקים אם הבשיל לכדי הסכם מחייב. בחודש מרץ 2004 החל הבנק במימוש הבטוחות, כאשר לשיטתו, כל אחד מהשעבודים שנרשמו מבטיח את יתרת החוב הן בחשבון השותפות והן בחשבונות הפרטיים.

מכאן ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, אשר נסב על השאלה האם רשאי הבנק לפרוע את החובות שהצטברו בחשבונות העסקיים ובחשבונות הפרטיים באמצעות כל אחד מהשעבודים שנרשמו לטובתו במהלך השנים.

בפסק דינו מיום 23.8.2016 קבע בית המשפט, בהתייחס לקוטג' של בני הזוג, כי אף שמלכתחילה הנכס שועבד לצורך הבטחת הלוואה שניתנה לשותפות, בחלוף השנים השעבוד הוחל בהסכמת המשיב גם על חובות החשבון המשותף. עם זאת, הבנק לא קיבל את הסכמתה של המשיבה להרחבת השעבוד ומשכך הוא לא חל על זכויותיה. נקבע כי הבנק רשאי להיפרע רק ממחצית מהזכויות בנכס, קרי חלקו של המשיב בקוטג', וזאת בכפוף להגנה שבסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

על פסק הדין הגישו הצדדים ערעורים לבית משפט זה. בהמשך, הוגשה הבקשה שבפניי, במסגרתה ביקש הבנק להורות כי המשכנתא הרשומה על חלקה של המשיבה לא תימחק עד להכרעה בערעור שהוגש מטעמו.

בבקשה נטען כי ביום 21.2.2017 המשיבים פנו לבנק בדרישה למחוק לאלתר את המשכנתא ואת צו ניהול הנכסים הרשומים על חלקה של המשיבה בקוטג', זאת למרות שפסק דינו של בית משפט קמא לא הורה על כך במפורש והבנק ניאות לבקשתם לעכב את מימוש דירתו של המשיב 3 עד להכרעה בערעור. נטען כי בבקשתם זו פעלו המשיבים בחוסר תום לב ובמטרה להבריח את הנכס, וכי אם הערעור יתקבל והבנק יהיה זכאי לממש אף את חלקה של המשיבה, יהיה קושי ברישום משכנתא חדשה ובגביית החוב והדבר יסב לבנק נזק רב ובלתי הפיך.

המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי הוגשה בחוסר תום לב ולוקה בשיהוי כבד; כי הערעור מכוון כנגד קביעות עובדתיות וסיכוייו נמוכים; כי הנזק שיגרם לבנק הוא נזק כספי; וכי המשיבה היא אישה מבוגרת וחולה, וככל שתזדקק לעזרה רפואית או תבקש לעבור לדיור מוגן היא תבקש לממש את זכויותיה בקוטג'. נטען כי הותרת המשכנתא הרשומה על כנה, לא תאפשר למשיבה לשכור מטפלת ולהנות בערוב ימיה מנכסיה, ובכך יגרם לה נזק בלתי הפיך המטה את מאזן הנוחות לטובתה.

איני מוצא לשוב ולהידרש להלכות בדבר עיכוב ביצוע במקרקעין (וראו לדוגמא, ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, פסקה 14 (7.4.2013); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי, פסקה 17 (‏13.4.2014); ע"א 1796/14 חלילה נ' נשר, פסקה 11 (17.4.2014); ע"א 6360/15 אבו זהרייה נ' עזבון המנוחה סילביה חליל סלאמן, פסקה 8 (30.11.2015)). בהינתן שמחצית מהזכויות בקוטג' משועבדות לבנק ובהינתן הקושי במכירתו במצב זה, איני רואה במה יגרע חלקה של המשיבה אם עד להכרעה בערעור תימנע מלבצע דיספוזיציה בחלק שלה בנכס (מחצית). חזקה על הבנק כי ימנע ממימוש חלקו של המשיב בנכס, ומשכך, במהלך תקופה זו זכויותיה בנכס ישמרו לה והיא תוכל להנות מפירותיו בדרך שאינה כוללת את מכירתו. לכאורה, מכירת הזכויות על ידי המשיבה אינה מהווה כשלעצמה נזק בלתי הפיך, שהרי מדובר בעניין כלכלי הניתן לפיצוי כספי (ע"א 1612/11 עזבון המנוחה איטה ברנהולף נ' אוחנה, פסקה 8 (8.5.2011)). ברם, נוכח גובה החוב של המשיבים לבנק, העומד על כמעט תשעה מיליון ₪, קיים חשש כי הבנק לא יוכל להיפרע מהמשיבה אם יזכה בערעורו ולא יוכל לגבות את מלוא החוב (ראו והשוו: רע"א 10487/07עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פסקה 6 (3.1.2008) וע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ סניף הגדוד, פסקה 11 (20.11.2008)).

בנסיבות אלה שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים להיעתר לבקשה, להותיר את המצב על כנו ולהימנע ממחיקת המשכנתא על חלקה של המשיבה. משהגעתי למסקנה זו איני מוצא להידרש לסיכויי הערעור.

על כן, ניתן בזה צו המורה למשיבים שלא לפעול למחיקת המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על חלקה של המשיבה בקוטג' ברעננה הידוע כגוש 6581 חלקה 577/2 וכן שלא לפעול למחיקת צו ניהול על ידי כונס הנכסים על הנכס.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח באייר התשע"ז (24.5.2017).

ש ו פ ט