קטגוריה: אינטרנט

למרות שהצדדים קבעו בולגריה- בית המשפט בישראל יכריע

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בימים אלו הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"א 20417-09-17 מיום 27.9.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקש (להלן: מסטרמן) לסילוק התביעה נגדו על הסף.

המשיבים ומסטרמן חברו במהלך שנת 2007 לעסקה, שעיקרה רכישה ופיתוח של מקרקעין בבולגריה. במסגרת העסקה העמידו המשיבים הלוואה בסך של 4.5 מיליון אירו לחברה בולגרית בשם Tiberia Properties Ltd.. ההלוואה לוותה בהסכמים כתובים (להלן: הסכמי ההלוואה), אשר כללו תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי. במרוצת השנים קיבלו המשיבים החזר חלקי של ההלוואה, בסך של 500 אלף אירו. במהלך שנת 2013 נודע להם כי יתרת סכום החוב בגין ההלוואה ירדה לטמיון ולא תושב להם. המשיבים הגישו תביעה, היא נשוא ההליך העיקרי, בגדרה הם טוענים כי על מסטרמן להשיב להם את מלוא סכום ההלוואה,  נוכח ערבות אישית שהעמיד להם לטענתם במסגרת הסכם בעל-פה (להלן: הסכם הערבות), ל-55% מסכום ההלוואה, ומחמת עילות נזיקיות שונות.

מסטרמן הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתו, בבסיס התביעה עומדים הסכמי ההלוואה הכוללים תניות שיפוט בהתאם לדין הבולגרי, ולפיכך אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בה. מסטרמן צרף לבקשתו חוות דעת מאת מומחה למשפט בולגרי שלפיה, בהתאם לדין הבולגרי, יש ליתן תוקף לתניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. עוד נכתב בחוות הדעת, כי על-פי הדין הבולגרי, התביעה בגין הסכם ההלוואה התיישנה זה מכבר, וכי ישנה דרישה של כתב להסכם ערבות, ולכן אין להסכם הערבות תוקף על-פי הדין הבולגרי. מכאן ביקש מסטרמן ללמוד כי התביעה הוגשה בישראל כמהלך 'טקטי', במטרה 'לעקוף' את הדין הבולגרי, שעל-פיו דינה היה להידחות. בקשתו של מסטרמן לא נתמכה בתצהיר, כיוון ש"בקשה לסילוק על הסף נבחנת על פי הבסיס הנורמטיבי והמשפטי ובהתאם לנטען בכתב התביעה", ומשום שלשיטתו, "הבקשה מבוססת בעיקרה על טעמים משפטיים".

בתגובה לבקשה טענו המשיבים כי בין הצדדים נכרת הסכם שותפות בעל-פה; הסכם ההלוואה והסכם הערבות הם חלק ממנו (להלן: הסכם השותפות). נטען כי בהתאם למבחן מירב הזיקות ועל-פי הציפיות הסבירות של הצדדים, חל על הסכם השותפות הדין הישראלי, משום שנכרת בישראל, על-ידי אזרחים ישראלים ובאמצעות עורכי דין ישראלים. התביעה בענייננו הוגשה מכוח הסכם השותפות, ולפיכך אין לקבל את הטענה כי חלות עליה תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. המשיבים תמכו את תשובתם בתצהיר, והוסיפו כי ראוי היה שמסטרמן יצרף תצהיר לבקשתו, משום שהיא כוללת טענות עובדתיות המנוגדות לאמור בכתב התביעה.

בפתח החלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בניגוד לטענתו של מסטרמן, ישנן סתירות בין המסד העובדתי שעליו מבוסס כתב התביעה לבין המסד העובדתי שעליו מבוססת בקשת הסילוק, ולכן היה עליו לתמוך את בקשתו בתצהיר. בהעדרו של תצהיר מטעם מסטרמן, ומכיוון שמסטרמן ביקש לבחון את טענותיו על-יסוד עובדות כתב התביעה, קבע בית המשפט כי הבקשה תיבחן בהתאם למסד העובדתי שלגביו טענו המשיבים. מהעובדות להן טענו המשיבים עלה, כי הן הסכם ההלוואה, הן הסכם הערבות, הריהם נדבכים של הסכם השותפות. לפיכך, אין להחיל על הסכם הערבות את תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה, אלא יש לבחון את הסכם הערבות כחלק מבחינת הסכם השותפות ובהתאם לדין החל עליו. בית המשפט המחוזי בחן את הדין החל על הסכם השותפות בהתאם למבחן מירב הזיקות ולציפייה הסבירה של הצדדים, וקבע כי מנסיבות כריתת ההסכם עולה כי חל עליו הדין הישראלי.

 

עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי חוות-הדעת שהוגשה מטעם מסטרמן, לפיה אין תוקף להסכם הערבות על-פי הדין הבולגרי משום שנעשה בעל-פה, מצביעה על כך שיש להחיל עליו את הדין הישראלי דווקא. זאת, משום שאין זה סביר שצדדים לחוזה ישכללו חוזה שאין לו תוקף מבחינה משפטית, ובשל הכלל שלפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל" (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). בית המשפט ציין גם כי הוא סבור שכדי לסלק תביעה על הסף מחמת תניית שיפוט יחודית, "על התניה להיות מפורשת, ברורה ובהירה ולהציג כי זו היתה כוונתם הכנה של הצדדים עת כרתו את ההסכם", מה שאין כן בענייננו. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי, כי על הסכם ההלוואה חל הדין הישראלי וכי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות המוסמך לדון בתביעה; משכך נקבע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

מכאן הבקשה לבית המשפט העליון.

עיקרי טענות מסטרמן

מסטרמן שב על טעמי בקשתו לסלק את התובענה על הסף בשל קיומן של תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי בהסכם ההלוואה. לשיטת מסטרמן, הסכם הערבות נכרך עם הסכם ההלוואה, ולכן פיצול הדיון ביחס לחוב הערבות וחוב ההלוואה עלול להוביל לתוצאות בלתי הוגנות. כמו כן נטען, כי יש לראות את הערב, מעצם הסכמתו להעמיד ערבות, כמי שמסכים מכללא לתנאי הסכם ההלוואה, לרבות תניות ברירת דין וסמכות שיפוט. לטענת מסטרמן, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הסכם הערבות מהווה נדבך של הסכם השותפות, מכיוון שלשיטתו, הסכם ערבות עוקב לעולם אחר הסכם ההלוואה אליה מתייחסת הערבות. עוד טועןמסטרמן, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שזקף לחובתו את אי-צירוף התצהיר לבקשת הסילוק, שכן העובדות שעליהן התבססה הבקשה היו עובדות כתב התביעה, ולכן לא היה רלבנטי לצרף לה תצהיר. הנושא העובדתי היחיד שהיה שנוי במחלוקת במסגרת הבקשה היה הדין בבולגריה ותחולת תניות ברירת הדין וסמכות השיפוט לפיו, ומשכך, צורפה חוות דעת מומחה לעניין זה.

מסטרמן מוסיף, כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו שלפיה יש להעדיף את הפרשנות הקובעת כי על הסכם הערבות חל הדין הישראלי משום שאחרת לא יהיה לו תוקף. פרשנות זו בוחנת את התנהגות הצדדים עובר לכריתת הסכם הערבות בפרספקטיבה של דיני החוזים הישראלים ובכך היא חוטאת בהנחת המבוקש. מסטרמן טוען גם כי המסקנה העולה מהמהלך הפרשני אותו ביצע בית המשפט המחוזי היא שיש להחיל על הסכם הערבות את הדין הישראלי, אך לא עולה ממנו כי יש לברר את עניינו במערכת המשפט הישראלית באופן הגובר על תניית השיפוט הייחודי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה ושקל את נימוקיה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות. סילוק תביעה על הסף הוא סעד חריג וחריף, אשר עשוי למנוע מהתובעים לברר את המחלוקת לגופה. לפיכך, "בית המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות בע"מ, פסקה 4 וההפניות שם (5.5.2011)). החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, ומאפשרות לצדדים לקבל את יומם בבית המשפט, אינן מצדיקות לרוב בירור נוסף בערכאת הערעור (רע"א 7851/17 מרגלית א.ש. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 5 וההפניות שם (1.11.2017)). הנדון דידן איננו מצדיק חריגה מגדרה המצומצם של ביקורת זאת.

השאלה העומדת במוקד המחלוקת שבין הצדדים היא, האם תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה חלות גם על הסכם הערבות. מסטרמן גורס כי בקשתו מבוססת על טיעונים משפטיים הנשענים על עובדות כתב התביעה. הבקשה לא כללה התייחסות של ממש למסד העובדתי אותו הציגו המשיבים, לפיו בין הצדדים נכרת חוזה שותפות אשר הסכם ההלוואה היווה אחד מנדבכיו. ברם, לטענה עובדתית זאת השפעה משמעותית על השאלה שלפני. המשיבים טענו, על יסוד המסכת העובדתית האמורה, כי הסכם הערבות שוכלל מכוח הסכם השותפות ולא כנספח להסכם ההלוואה, ולפיכך אין להחיל עליו את תניות השיפוט וברירת הדין המצויינות בהסכם ההלוואה. המשיבים הוסיפו, על יסוד אותה מסכת עובדתית, כי הפורום הנאות המוסמך לדון בהסכם השותפות ובהסכם הערבות הוא בית משפט בישראל. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן לשלול את הטענות המשפטיות האמורות, על יסוד המסד העובדתי לו טענו המשיבים בכתב התביעה. נוכח האמור, ההכרעה בתחולתן של תניות השיפוט וברירת הדין על הסכם הערבות, מחייבת את ניהול ההליך ובירור עובדות העניין הנדון לאשורן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ייבא אופניים חשמליים וירצה עבודות שירות

על פי כתב האישום, המבקשים ייבאו מסין מכולה לגביה הוצהר כי היא כוללת 125 יחידות אופניים. בבדיקת המכולה התברר, כי בניגוד להצהרה המבקשים, הייבוא כלל 125 יחידות אופניים עם מנוע עזר חשמלי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה, השופט י' צלקובניק, והשופטים י' עדן ו-ג' שלו) בע"פ 7668-07-18 מיום 16.1.2019 בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורם של המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ש' חביב) בת"פ 63555-12-12 מיום 9.1.2018 ומיום 24.5.2018 בהתאמה.

המבקשים הם חברה שעסקה, בין היתר, בייבוא כלי רכב חשמליים, וכן בעליה ומנהלה של החברה (להלן: המבקש). המבקשים הורשעו, אחר ניהול הוכחות, בעבירות לפי פקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: הפקודה): הברחת טובין לפי סעיף 211(א)(1) לפקודה; הגשת רשימון כוזב לפי סעיף 212(א)(4) לפקודה; מסירת אמרה שאינה נכונה לפי סעיף 212(א)(6) לפקודה; הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה; וכן השטת טובין בניגוד לצו פיקוח לפי סעיף 7 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979. בתמצית, על פי כתב האישום, המבקשים ייבאו מסין מכולה לגביה הוצהר כי היא כוללת 125 יחידות אופניים. בבדיקת המכולה התברר, כי בניגוד להצהרה המבקשים, הייבוא כלל 125 יחידות אופניים עם מנוע עזר חשמלי, אשר חלות הגבלות על ייבואם, ולשם שחרורם מהמכס נדרשים היתרים שונים שלא היו בידי המבקשים. בכך, לפי כתב האישום המבקשים הבריחו אופניים חשמליים תוך עשיית מעשי כזב, לרבות הגשת רשימון כוזב בדבר זהות הטובין המיובאים והצגת מצג כוזב לפיו יש בידם אישור ממכון התקנים לייבוא האופניים. המבקש הכחיש את ביצוע העבירות, וטען, בין היתר, כי מדובר בייבוא של אופניים רגילים וכי הזמין אופניים שונים מאלו שסופקו לו.

יודגש, כי כפי שעולה מחוות דעתו של המעריך הראשי במכס אשדוד (להלן: המעריך ראשי), שהוגשה כראייה לבית משפט השלום, האופניים שיובאו אינם אופניים חשמליים מוגמרים, אלא אופניים בעלי מאפיינים המאפשרים את הסבתם לאופניים חשמליים, וביניהם קיומו של תא למצבר, מד מהירות ושקע חשמלי לחיבור המצבר למטען.

לאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט השלום כי המבקשים ייבאו את האופניים על מנת להסב אותם לאופניים חשמליים ולמכור אותם ככאלה, והרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם. בית משפט השלום קבע כי עדותו של המבקש אינה קוהרנטית ועל כן אינה אמינה, והעדיף את אמרותיו בחקירה, לפיהן נהג לפצל את ייבוא האופניים החשמליים, באופן שהאופניים יובאו בנפרד והמרכיבים ה"חשמליים" בנפרד, והמוצר המוגמר הורכב בבית העסק של המבקשים. בית משפט השלום דחה את טענות המבקש לפסילת האמרות, משלא מצא כי נפלו פגמים בחקירה. כמו כן, הרשעת המבקש נתמכה בעדותו של המעריך הראשי, ובחוות הדעת מטעמו, בה צוין בין היתר, כי האופניים כוללים מרכיבים כגון לוח שעונים ותא מצבר, וכי באריזת כל אחד מזוגות האופניים שיובאו היה מטען שנועד להטענת מצבר, נתונים שאינם מתיישבים עם ייבוא אופניים רגילים. הרשעת המבקשים נתמכה בראיות נוספות, ביניהן עדויות מטעם סוכני המכס וכן רשימון ייבוא נוסף, לפיו המבקש הזמין מאותו הספק בסין מצברים ובקרים בכמות שתאמה את מספר זוגות האופניים שיובאו. לבסוף, נדחתה טענת המבקשים להגנת זוטי דברים, ונקבע כי אף שסכום המס שחסכו המבקשים אינו גבוה, טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי מצביעים על כך שאין מדובר במעשים פעוטי ערך.

בטרם מתן גזר הדין, הופנה המבקש לממונה על עבודות השירות, אך הוא נמצא לא מתאים בשל מצבו הרפואי. בגזר הדין עמד בית משפט השלום על סוג הטובין המוברחים, היקף ההברחה, הפגיעה בקופה הציבורית, וכן השיטתיות והתחכום אותם נקטו המבקשים, וקבע מתחם ענישה בין 4 ל-12 חודשי מאסר בפועל. בקביעת העונש, שקל בית המשפט השלום לקולה, בין היתר, את גילו של המבקש, את העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, את מצבו הרפואי ואת הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות בשנת 2010. לבסוף, הושתו על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 30,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תחתיו, וחתימה על התחייבות. על המבקשת הושת קנס בסך 80,000 ש"ח.

ערעורם של המבקשים על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק דינו דן בית המשפט המחוזי בהרחבה בשאלת סיווג האופנים. צוין, כי בהתאם לפסק הדין בע"א 566/73 נאות הככר מסעות וטיולים בע"מ נ' מדינת ישראל, כח(2) 128 (1974) (להלן: עניין נאות הככר), שאלת סיווגו של המוצר המיובא מכס תיבחן על פי תכונות המוצר המהותיות ולא על פי כוונותיו של היבואן, וכן כי הסיווג יעשה על בסיס הראיות שהוצגו, לרבות חוות דעת מומחים. עוד צוין כי על פי סעיף 3(2)(א) לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ב-2012, לפיו יסווג המוצר, גם כשאינו מושלם או מוגמר, כמוצר שלם ובתנאי שיש לו את "המאפיין המהותי של הפריט המוגמר או המושלם". בהמשך לכך נקבע כי סיווג האופניים כאופניים חשמליים מעוגן היטב בבסיס הראיות שהובאו בבית משפט השלום, ובפרט לאור חוות דעת המעריך הראשי, התרשמותם של עובדי וסוכני המכס, והתרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט השלום שבחן את האופניים. עוד בחן בית המשפט המחוזי בפירוט את היסוד הנפשי של המבקש ואת טענתו כי לא היה מודע לטיב האופניים, אך לא מצא כי נפל פגם במסקנותיו של בית משפט השלום. כמו כן, בית המשפט המחוזי שב ודחה את טענת המבקשים לתחולת הגנת "זוטי דברים". בשולי הדברים, מצא בית המשפט המחוזי לזכות את המבקשים מהרשעתם בעבירה של הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה. זאת, מאחר שהרשעת המבקשים התבססה על הטעייתו של "סוכן מכס", בעוד לשון העבירה מתייחס ל"פקיד מכס".

אשר לערעור על גזר הדין, הוחלט, לאחר בחינת הפסיקה הנוהגת, בשים לב לנסיבותיו של המבקש, ולאור נכונותו של בית משפט השלום לבחון את האפשרות לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, להפחית את עונשו של המבקש לשישה חודשי מאסר, אותם ניתן יהיה לבצע בעבודות שירות. כמו כן, הקנס שהושת על המבקשת הועמד על 50,000 ש"ח. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין התקבלה חוות דעת הממונה לפיה המבקש נמצא כשיר לביצוע עבודות שירות. בהמשך לכך, ביום 27.2.2019 הורה בית המשפט המחוזי על ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות. בהחלטה נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי העונש ביום 1.4.2019. ביום 2.4.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה מאוד לעיכוב ביצוע עונש עד להחלטה בבקשת רשות הערעור" שנדחתה, בין היתר, נוכח מועד הגשתה. ביום 7.4.2019 הוּדע לבית המשפט כי המבקש התייצב לריצוי העונש. ביום 8.4.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיון מחדש בבקשה לעיכוב ביצוע", שנדחתה.

ביום 14.4.2019 הוגשה הבקשה שלפניי, ועימה בקשה לעיכוב ביצוע העונש, בה ציין המבקש כי טרם החל בביצוע עבודות השירות מאחר שבידיו אישורי מחלה.

בקשת רשות הערעור

בקשה נטען כי בעניינם של המבקשים חרגו הערכאות דלמטה מפסיקתו המחייבת של בית משפט זה בעניין נאות הככר, לפיה אין להתייחס לכוונותיו של היבואן בעת קביעת סוג המוצר המיובא. לשיטתם, חריגה זו "מהנורמה המשפטית המקובלת של הלכה מחייבת" מעניקה לבקשה עניין ציבורי ומחייבת מתן רשות ערעור. בהמשך הבקשה הציגו המבקשים טענות רבות ושונות המופנות לכל חלקיו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לטענתם מצדיקות את זיכויים. לחלופין, טענו המבקשים כי יש לפחית באופן משמעותי מעונשם, שכן העונש שהושת עליהם חורג, לשיטתם, מהראוי. לטענתם, בגזירת הדין לא ניתן משקל מספיק לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של המבקש.

 דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה, על צרופותיה, סבר בית המשפט העליון כי דינה להידחות. רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)).

הבקשה כאן, ברובה המוחלט, כלל לא התיימרה לעמוד באמות מידה אלה. הבקשה מורכבת מטענות ערעוריות גרידא בהן עותרים המבקשים לשוב ולבחון את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר אושרו בידי בית המשפט המחוזי, ובכך היא מחטיאה את מטרתה של בקשת רשות ערעור. טענות המבקשים נסובות כולן על עניינם הפרטני ואינן מעלות כל חשש לעיוות דין, ומשכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

אשר לחלקה של הבקשה הנוגע להרשעה, בית המשפט המחוזי נתן מענה מנומק ומפורט לטענות המבקשים, תוך הפניות לחומר הראיות, ולא מצאתי פגם בקביעותיו. כידוע, התערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדה ומהימנות היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בלבד, לא כל שכן מקום שעסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כבענייננו (ראו, למשל, רע"פ 6781/18 סלימאן סאמר בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (1.11.2018)). כאמור, נקבע שענייננו אינו נכלל בגדר מקרים אלו.

אשר לחלקה של הבקשה המופנה לחומרת העונש, רשות ערעור הנסבה על חומרת העונשלא תינתן, אלא במקרים בהם ניכרת סטייה קיצונית מרף הענישה הנוהג והמקובל בעבירות דומות (רע"פ 9102/15 פאר נ' מדינת ישראל (26.1.2016); רע"פ 483/18 ברוכיאן נ' מדינת ישראל(14.2.2018)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו. די בעיון בפסיקה אליה הפנו המבקשים בבקשתם כדי ללמוד כי העונשים שהושתו עליהם אינם חורגים, ובוודאי שלא במידה ניכרת, מהענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשעו.

לפני סיום העיר בית המשפט, כי הבקשה דנן, לה נלוות בקשה לעיכוב ביצוע, הוגשה בחלוף 45 יום ממועד מתן ההחלטה בעניין התייצבותו של המבקש, וכשלושה חודשים לאחר מתן פסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי. לא די בכך, אלא שהבקשה הוגשה כשבועיים לאחר המועד שנקבע להתייצבותו של המבקש לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות ולאחר ששתי בבקשות קודמות שהגיש לעיכוב ביצוע העונש, שהוגשו בחלוף מועד ההתייצבות גם הן, נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. מכל האמור עולה כי הבקשה הוגשה לא "בדקה התשעים" אלא לאחר סיום תוספת הזמן. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת, כתוארה אז, מ' נאור ברע"פ 4073/05 אסרף נ' מדינת ישראל (27.04.2005):

"הבקשה הוגשה ברגע האחרון, ומבלי שצורפה לה תגובת המדינה. אשר על כן, לא היה מקום לעכב את הביצוע על יסוד הבקשה כפי שהוגשה. כפי שציינתי (למשל) ברע"פ 2669/04 לוי נ' מ"י (לא פורסם), 'אין לקבל נוהג של הכתבת לוח הזמנים לבית משפט זה מתוך תקווה שיינתן עיכוב ביצוע אך בשל קוצר הזמן'."

זאת ביתר שאת בענייננו, עת הבקשה הוגשה בלי תגובה, בלא נימוק למועד הגשתה, ולאחר שלמבקשים עמדו שלושה חודשים לשם הכנת בקשת רשות הערעור.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, וכך ממילא אין מקום לעכב את הביצוע. הרבה לפנים משורת הדין, אני הורה בית המשפט כי המבקש יתייצב לריצוי עבודות השירות לאחר חג הפסח, ביום 29.4.2019.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

לורי שם טוב למעצר בית- פרשת טרור ברשת

בית המשפט העליון שחרר בימים אלו את לורי שם טוב, אחת הנאשמות בפרשת טרור ברשת, למעצר בית ללא מפקחים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

כבוד השופט ע' גרוסקופף מבית המשפט העליון קבע בהחלטתו, כי העוררת, גב' לורי שם טוב, עצורה בכלא נווה תרצה מאז ה-27.2.2017, דהיינו מזה למעלה משנתיים וחודשיים. עניינו של הערר הוא החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופט אברהם היימן) מיום 16.4.2019, שלא לדון בבקשתה של העוררת לשחררה לחלופת מעצר באותו מועד, על סמך עיקרי הטיעון שהגישה, אלא לקיים דיון בעניין זה רק ביום 17.6.2019 (בהחלטה מיום 21.4.2019, שניתנה לאור בקשת סנגורה של העוררת, הוקדם המועד ל-30.5.2019). לאחר שבית המשפט העליון שמע באריכות את טיעוני הצדדים, הן לעניין הטענות שהועלו בערר, והן ביחס לתנאים לשחרור העוררת לחלופת מעצר, הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערר, ולהורות על שחרורה של העוררת לחלופת מעצר בהתאם לתנאים שיפורטו בהחלטה זו.

ההליך הפלילי בעניינה של העוררת הוא סבוך, וכולל מסכת מורכבת של הליכים שונים, אשר אף הגיעו מספר רב של פעמים לפתחו של בית משפט זה בהקשרים שונים. הבקשה שלפניי עוסקת בהליך המעצר בעניינה של העוררת, ואולם היא משיקה גם למסכת התדיינות בעניין ייצוגה של העוררת. על מנת שהתמונה המובאת לפני הקורא תהיה שלמה, יוצגו להלן בתמצית שבתמצית ההליך הפלילי המתנהל נגד העוררת, ההתדיינות בשאלת ייצוגה על ידי הסנגוריה הציבורית וההליכים השונים שהתקיימו בשאלת מעצרה עד תום ההליכים. על רקע זה, אפנה לעסוק בעניינו של הערר שלפניי, המהווה כאמור את החוליה האחרונה בדיון בשאלת מעצרה עד תום ההליך הפלילי המתנהל נגדה (תפ"ח 14615-04-17).

ההלך הפלילי בעניינה של העוררת

ביום 6.4.2017 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב האישום נגד העוררת, ונגד שני נאשמים נוספים, מר מרדכי (מוטי) לייבל ומר צבי זר (להלן: "הנאשמים הנוספים"). כתב האישום תוקן פעמיים לאחר הגשתו: ב-15.10.2017 וב-20.3.2018 (להלן אתייחס לכתב האישום הנוכחי נגד העוררת, שכותרתו "כתב אישום מתוקן בשנית", ואשר הוגש ב-20.3.2018, כ-"כתב האישום המתוקן"). כתב האישום המתוקן משתרע על פני 211 עמודים, וכולל לא פחות ממאה ועשרים אישומים. עיקר האישומים נגד העוררת נסוב על טענות כי פרסמה ברשת האינטרנט, בעצמה ויחד עם הנאשמים הנוספים, תכנים בוטים ומבזים, לרבות תכנים מיניים, ביחס לשורה ארוכה של מתלוננים, מרביתם עובדי ציבור, כשבמוקד מצויים גורמי רווחה וגורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט. העבירות הפליליות המרכזיות המיוחסות לעוררת הן פגיעה בפרטיות, הטרדות מיניות, העלבת עובדי ציבור, זילות בית משפט והפרת איסורי פרסום (לרבות תוך פגיעה בקטינים). בנוסף מיוחסות לעוררת גם עבירה של סחיטה באיומים ועבירות מֽרמה שונות.

על טיבם של המעשים המיוחסים לעוררת ניתן ללמוד מסעיפים 8 – 13 לכתב האישום, אשר יובאו להלן במלואם:

המעשים הפליליים נגד עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, בוצעו בין היתר בדרכים שלהלן:

א.       פרסום כתבות הכוללות תכנים מילוליים משמיצים, מכפישים ומבזים, נגד עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, תוך שימוש במילים בוטות, פוגעניות ובעלות תוכן מיני;

ב.       פרסום כתבות הכוללות המצאת סיפורים בדויים על אודות עובדי הציבור ומשפחותיהם, וכן המתלוננים האחרים ומשפחותיהם, בין היתר ביחס למעשים מיניים וביצוע עבירות פליליות חמורות שכביכול בוצעו על-ידם;

ג.       פרסום תמונותיהם האישיות של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, וכן תמונות של בני משפחותיהם, בצמוד למלל משפיל, מבזה ובוטה, בין היתר תוך חדירה לחשבונות הפייסבוק הפרטיים של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים וייבוא התמונות משם;

ד.       עריכת תמונות של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, על ידי יצירת תמונות בהן נראים פניהם בצמוד לגוף חשוף או עירום [בדרך של פוטומונטאז'];

ה.       פרסום פרטים אישיים של עובדי הציבור, ובהם פרסום מספרי תעודות זהות, פרסום כתובות מקום מגוריהם, פרסום מספרי הטלפוניים האישיים שלהם ופרסום פרטי חשבונות בנק השייכים להם ועוד.

במסגרת שני הקשרים ולשם קידומם, פרסמו הנאשמים את הכתבות המכפישות במספר רב של אתרים, וזאת במטרה להגדיל את מספר תוצאות החיפוש במנועי החיפוש השונים ברשת האינטרנט, בעת שמחפשים ברשת כתבות ואתרים מתייחסים לאנשים מושאי החיפוש, וכל זאת באופן שיהיה בו כדי למקם את אותן כתבות בראש הרשימה המתקבלת בתוצאות החיפוש.

זאת ועוד, במסגרת הקשר הראשון ולשם קידומו, סחטו באיומים נאשמת 1 ונאשם 2, את אחת המתלוננות מקבוצת המתלוננים האחרים (להלן: "המתלוננת"), תוך שהם מאיימים עליה בפגיעה בשמה הטוב ובפרסום דברים הנוגעים לחייה האישיים. סחיטה זו, הובילה לכך שהמתלוננת ויתרה על כספי פיצויים שנפסקו לה כדין במסגרת תביעת לשון הרע אשר הגישה נגד נאשמת 1 ונאשם 2.

בנוסף, במסגרת הקשר הראשון ולשם קידומו, הגיעו נאשמת 1 והנאשם 2, לבתי מגורים של עובדי ציבור, שם עמדו וקראו נגדם באמצעות מגביר קול (להלן: "מגפון") קריאות מבזות ומכפישות, על מנת שיגיעו לאוזני עובדי הציבור, בני משפחותיהם ושכניהם, והכל במטרה להלך עליהם אימים, לפגוע במהלך עבודתם, לרפות את ידיהם, להטרידם ולפגוע בפרטיותם.

במסגרת פעילות זו, צילמו נאשמים 1 ו-2 או מי מהם, סרטונים המתעדים את הפעילות, אותם פרסמו ברשת האינטרנט תחת השם "עושים שכונה".

פעילותם העבריינית של הנאשמים ופרסומיהם המכפישים היומיומיים, על אודות עובדי הציבור השונים והמתלוננים האחרים, גררה וסחפה אחריה פעילים רבים והובילה לתגובות אוהדות ואף כללה התבטאויות בוטות כלפי עובדי הציבור.בנוסף, בין השנים 2016-2008, ביצעה נאשמת 1 עבירות מרמה שונות, הכוללות זיוף מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה, אשר בוצעו כלפי המוסד לביטוח לאומי ומשרד הבינוי והשיכון. בנוסף, זייפה נאשמת 1 בשתי הזדמנויות שונות, פרוטוקולים שונים של בית המשפט לענייני משפחה, באופן בו יצרה מצג כוזב לפיו ניתן פסק דין לטובתה, מקום בו תוצאת פסק הדין הייתה הפוכה. בהמשך עשתה נאשמת 1 שימוש בפרוטוקולים המזויפים, בכך שהגישה גם אותם למוסד לביטוח לאומי ולמשרד הבינוי והשיכון. כתוצאה ממעשי המרמה השונים, קיבלה נאשמת 1 במרמה מעל ל-100,000 ש"ח.

ההתדיינות בשאלת ייצוגה של העוררת

אין חולק כי התמודדות עם כתב אישום עב כרס ומפורט כדוגמת זה שהוגש נגד העוררת והנאשמים הנוספים מחייב ידע משפטי, ומצדיק ייצוג משפטי. ואכן, לעוררת, כמו גם לנאשמים הנוספים, מונו סנגורים מטעם הסנגוריה הציבורית. ואולם העוררת, כמו גם אחד הנאשמים הנוספים (מר צבי זר), אינם שבעי רצון מהייצוג שניתן להם, וטוענים כי אין הוא הולם את ההיקף והמורכבות של ההליך הפלילי המתנהל נגדם. כתוצאה מכך התנהלו בבית המשפט קמא, וכן בבית משפט זה, מספר הליכים באשר לשאלת ייצוגה של העוררת (לפירוט ההליכים ראו בש"פ 317/19 מיום 20.1.2019, פסקאות 3-2).

בקליפת אגוז יצוין כי לעוררת מונו מספר סנגורים על ידי הסנגוריה הציבורית, אך אף אחד מן המינויים לא עלה יפה. בין היתר משום טענת העוררת כי סנגוריה אינם מייצגים אותה נאמנה, וטענות באי כוחה כי היא מקשה על עבודת הייצוג. בהתאם לקשיים אלו הגישו הן העוררת והן הסנגוריה הציבורית מספר בקשות לשחרור מייצוג. פסק הדין האחרון של בית משפט זה לעניין הייצוג ניתן בדיון שנערך לפני מותב תלתא ביום 11.3.2019 (בש"פ 868/19. השופטים עוזי פוגלמן, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין), בו הורה ההרכב על ניסיון נוסף לאפשר את ייצוג העוררת על ידי הסנגוריה הציבורית, בהינתן חשיבות הייצוג המשפטי בהליך הפלילי, קל וחומר כשעסקינן בהליך מורכב כגון זה בו נתונה העוררת. לאור החלטתנו זו מינה הסנגור המחוזי ביום 20.3.2019 את עו"ד גיל פרידמן לשמש כסנגורה של העוררת (להלן: "הסנגור הממונה"). ואולם גם מינוי זה אינו מקובל על העוררת, והיא הגישה כבר ביום 7.4.2019 בקשה לשחרור הסנגור הממונה מייצוגה. ביום 28.4.2019 קיים כבוד השופט בני שגיא דיון בבקשה זו בבית המשפט המחוזי, ובסיומו נתן הזדמנות נוספת לאפשרות ייצוגה של העוררת על ידי הסנגוריה הציבורית, תוך שהעניין אמור להיבחן שוב ביום 3.6.2019.

לצד זאת, יודגש, כי למרות שהעוררת נעדרת הכשרה משפטית, היא מגישה בקשות, משיגה על החלטות וכן מייצגת את עצמה בהליכים. כך גם הערר מושא דיון זה הוגש על ידי העוררת באופן עצמאי, וכך גם בדיון שנערך בבית המשפט העליון ביום 1.5.2019 טענה העוררת בעצמה. יצוין כי הסנגור הממונה, עו"ד פרידמן, נכח באולם, השתתף בדיון ותמך ככלל בעמדותיה.

הליכי המעצר עד תום ההליכים בעניינה של העוררת

בקשה לעצור את העוררת ואת הנאשמים הנוספים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם הוגשה ביום 6.4.2017, יחד עם הגשת כתב האישום. בא כוחה של העוררת באותה עת הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינה. החלטה כי העוררת והנאשמים הנוספים ישהו במעצר עד לתום ההליכים ניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 26.10.2017 (להלן: "החלטת המעצר"). בהחלטה זו התייחס בית המשפט לריבוי האישומים המיוחסים להם ולפרסומים הפוגעניים שפרסמו, וקבע שיש בהם כדי להעיד שאין בחלופת מעצר כדי להפיג או להפחית את מסוכנותם. העוררת ושני הנאשמים הנוספים השיגו על החלטה זו. העררים שהגישו שני הנאשמים הנוספים התקבלו בבית משפט זה, והם שוחררו למעצר בית (ראו בש"פ 9132/17 מיום 29.11.2017 בעניינו של מר צבי זר ובש"פ 9272/17 מיום 17.12.2017 בעניינו של מר מרדכי לייבל).

ההתפתחות בעניינה של העוררת הייתה שונה. בנבדל מהנאשמים הנוספים, סבר שירות המבחן כי המפקחים שהציעה אינם מתאימים, ומשכך לא ניתן לשחררה לחלופת מעצר. בשל כך, בתום הדיון בערר שהגישה העוררת לבית משפט זה ביחס להחלטת המעצר, סוכם כי יעשה מאמץ על ידי העוררת להציע מפקחים נוספים (בש"פ 8872/17 מיום 22.11.2017). בעקבות זאת הציעה העוררת בסבבים שונים מספר רב של מפקחים (שישה עשר בסך הכל), ואף הגישה ביום 13.3.2018 חוות דעת פרטית מטעמה בעניין זה (חוות דעת מאת "התחלה חדשה – מרכז טיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק", בה הוצעו מפקחים נוספים וכן הומלץ על שחרור העוררת למעצר באיזוק אלקטרוני ובפיקוח אנושי). ואולם כל הניסיונות למצוא מפקחים הולמים לא השביעו את רצון שירות המבחן, ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט זה. יוער כי לא נמצא דופי אישי במפקחים שהציעה העוררת, אך חלקם לא נמצאו מתאימים לפיקוח משום היכרותם עם העוררת והזדהות עם עמדותיה, וחלקם נדחו בשל היעדר היכרות מוקדמת עמה, שכרסמה ביכולת שירות המבחן לסמוך על יכולתם לפקח ולא כל שכן, לאכוף את מגבלות שחרורה (יצוין כי בין העוררת לבין בני משפחתה קיים נתק ממושך, כך שאין זה מפליא שמפקחיה הוצעו ממעגלי קרבה ותמיכה, או לחלופין זרות).

בין לבין הוארך מעצרה של העוררת פעמיים בבית משפט זה – ביום 26.3.2018 הוארך מעצרה ב-90 יום החל מיום 6.1.2018 (בש"פ 10235/17), ביום 17.4.2018 הוארך מעצרה ב-90 יום נוספים החל מיום 5.4.2018 (בש"פ 2525/18).

ביום 11.7.2018 התקיים דיון נוסף בעניין הארכת מעצרה של העוררת בבית משפט העליון לפני כבוד השופטת ענת ברון. הפעם ביקשה המשיבה הארכת המעצר ב-150 ימים נוספים, וכן נדון ערר שהגישה העוררת נגד דחיית בקשת עיון חוזר במעצרה, אחת מני רבות שהגישה לבית המשפט המחוזי. ביום 24.7.2018 ניתנה החלטה בבקשה ובערר (בש"פ 5005/18, להלן: "החלטת השופטת ברון"). בשים לב להתארכות ההליכים החליטה השופטת ברון כי יש להביא לכדי סיום את "סטטוס המעצר" הנוכחי של העוררת ולהעבירה למעצר בפיקוח אלקטרוני, בכפוף להגשת תסקיר מעצר משלים ודיווח בדבר היתכנות הפיקוח האלקטרוני. השופטת ברון קבעה מתווה ליישום החלטתה, במסגרתו מקום מעצרה יהיה הבית בו התגוררה עם בן זוגה בבת ים, שם היא תשהה בתנאי מעצר בית מלא ללא גישה לרשת האינטרנט. בית המשפט המחוזי יבחר ארבעה מפקחים (מתוך כלל 16 המפקחים שהעוררת הציעה עד אותו יום), למעט בן זוגה, ובכל עת תהיה נתונה לפיקוח של שניים מהמפקחים (פסקאות 19-18 להחלטת השופטת ברון).

בכפוף למתווה זה, ותוך הוראה לבית המשפט המחוזי לקיים בו דיון בהקדם האפשרי, האריכה השופטת ברון את מעצר העוררת בפעם השלישית. ביום 9.10.2018 האריך בית משפט העליון את מעצרה בפעם הרביעית ב-150 ימים נוספים, החל מ-2.10.2018, מבלי לגרוע מן האמור בהחלטת השופטת ברון (בש"פ 6589/18).

למרות האמור בהחלטת השופטת ברון, ועל אף חלוף הזמן מיום כניסת העוררת למעצר – אפשרות שחרורה בתנאי המתווה שקבעה לא הבשילה לכדי מימוש. העוררת טענה כי לא ניתן לשכן את המפקחים בבית אשר יועד לשהייתה במתווה שהציעה השופטת ברון, וביקשה להשתחרר שחרור מלא, ולמצער באותם תנאים שנקבעו לנאשמים הנוספים באותה עת, דהיינו מעצר בית ללא פיקוח. בקשות אלה נדחו (בש"פ 317/19 אשר ניתן ב-20.1.2019).

הארכת המעצר האחרונה שהתבקשה בעניינה של העוררת נדונה על ידי כבוד השופט דוד מינץ, אשר נתן את החלטתו ב-4.3.2019 (בש"פ 1394/19. להלן: "החלטת השופט מינץ").השופט מינץ האריך אומנם את המעצר ב-150 יום נוספים, החל מה-1.3.2019, ואולם בשים לב לחלוף הזמן, ולכך שדבר לא נשתנה בסטטוס המעצר של העוררת, ביקש להגמיש ולהקל על המתווה שקבעה השופטת ברון לשחרורה של העוררת למעצר בפיקוח אלקטרוני (ראו פסקה 4להחלטת השופט מינץ). בהתאם התבקש בית המשפט המחוזי לדון במתווה שהציעה השופטת ברון יחד עם השינויים שהוכנסו בו, וזאת לאחר שיוכן תסקיר משלים. תסקיר כאמור הוכן, ואולם כפי שציין בית המשפט המחוזי בדיון שנערך ביום 27.3.2019, הוא אינו מאפשר מעצר בפיקוח אלקטרוני, משום שעל פי האמור בו לא הוצע מערך פיקוחי מתאים. הדיון לגופו של עניין נדחה לבקשת הסנגור הממונה, ונקבע ליום 16.4.2019 – הוא מועד ההחלטה נושא ערר זה.

הערר מופנה כאמור נגד החלטתו של השופט היימן בדיון שהתקיים ביום 16.4.2019, והוא כולל שני ראשים: האחד עניינו סירובו של בית המשפט קמא לדון לגופה בבקשה שהגישה העוררת; השני בהחלטתו לדחות את הדיון בבקשה לשחרור לחלופת מעצר לפרק זמן של כחודשיים (תחילה עד ליום 17.6.2019, ואחר כך, לבקשת הסנגור להקדמת הדיון, עד ליום 30.5.2019). בית המשפט העליון קבע כי שיש ממש בערר משני הטעמים, ובוודאי בהצטברותם, והבהיר בקצרה את טעמיו.

ביום 15.4.2019 הגישה העוררת בעצמה לבית המשפט המחוזי מסמך שכותרתו "עיקרי טיעון מטעם המבקשת". במסמך זה ציינה כי הגישה בקשה לשחרר את עו"ד גיל פרידמן מייצוגה מטעם הסנגוריה הציבורית, וכי היא מבקשת להציג את עיקרי טיעונה לקראת הדיון ב-16.4.2019, בו אמורים היו להיבחן התנאים לשחרורה לחלופת מעצר בהתאם להחלטת השופט מינץ. עוד באותו יום קיבל השופט היימן החלטה בפתקית לפיה המבקשת מיוצגת על ידי הסנגוריה הציבורית, ולפיכך עליה להגיש את הבקשות באמצעות בא כוחה (בקשת רשות ערר שהוגשה ביחס להחלטה זו נדחתה ביום 18.4.2019. בש"פ 2829/19).

ביום 16.4.2019 במעמד הדיון, בו לא נכחה העוררת על פי בקשתה, אומנם ביקש הסנגור הממונה לדחות את הדיון עד לאחר ה-28.4.2019, המועד שנקבע לדיון בשאלת הייצוג, אולם ציין בצד זאת כי הוא מבקש מבית המשפט לשקול לקבל את עיקרי הטיעון ששלחה העוררת לבית המשפט. בית המשפט קמא דחה בקשה זו בלאקוניות, תוך שהוא מציין "באשר לבקשת הסנגור לקבל עיקרי טיעון שהעבירה המשיבה ישירות לתיק בית המשפט באמצעות מערכת נט המשפט. מצאתי לציין כי קראתי עיקרי הטיעון ונתתי החלטה בעניין זה ואין לי על כך להוסיף דבר".

ואולם התייחסות זו של בית המשפט מעוררת קושי ניכר, שכן הנימוק שניתן להתעלמות מהאמור במסמך שהגישה המבקשת בהחלטה מיום 15.4.2019 היה ש"על המבקשת להגיש בקשותיה באמצעות בא כוחה". לפיכך, משביקש הסנגור הממונה במעמד הדיון ב-16.4.2019 כי בית המשפט ייתן דעתו לאמור במסמך, אין זה ברור מדוע נמנע בית המשפט מלעשות כן, ובוודאי שלא ניתן היה לפטור את העניין בהפניה להנמקה שניתנה ב-15.4.2019.

זאת ועוד, בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, ובשים לב להתמשכות ההליכים, היה מקום לקיים דיון בחלופת המעצר בהקדם האפשרי, ולא לדחות את קיום הדיון בחודשיים תמימים. העוררת מצויה במעצר מאחורי סורג ובריח מזה למעלה משנתיים וחודשיים, בגין עבירות שאומנם אין להקל ראש בחומרתן, ואולם אינן מצויות במדרג העליון של החומרה, ואינן מצדיקות מעצר כה ממושך. בית המשפט העליון כבר הביע מספר פעמים את העמדה כי לאור התמשכות ההליכים בעניינה של העוררת יש מקום לאפשר שחרורה ממעצר מאחורי סורג ובריח (החלטה בדבר מעצר בפיקוח אלקטרוני ניתנה כמובהר כבר ביום 24.7.2018). למרות זאת, מצויה העוררת עדיין במעצר, משום שלטענתה אין היא יכולה לעמוד בתנאי השחרור שנקבעו לה בשעתו. כאמור, ביום 1.3.2019 קבע השופט מינץ, כי "יש למצוא פתרון למצב שנוצר כאשר חלפו כאמור למעלה מ-7 חודשים מאז ניתנה ההחלטה לשנות את תנאי המעצר", והורה כי על בית המשפט המחוזי לבחון אפשרות השמתה של המשיבה במעצר בפיקוח אלקטרוני תוך הקלה מסויימת בתנאים שנקבעו בהחלטת השופטת ברון. לאור הנחיות אלה, היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון בהקדם האפשרי בבקשה לשחרור לחלופת מעצר, מתוך שאיפה למצוא פתרון פרקטי שימנע את התמשכות המעצר, תוך שמירה על האינטרס הציבורי. דחיית הדיון בשחרור לחלופת מעצר בחודשיים תמימים, כך שהוא יתקיים למעלה משלושה חודשים לאחר המועד בו ניתנה הנחיית בית המשפט העליון, היא בלתי סבירה בעליל. לא זו אף זו, הדיון בשחרורה של העוררת לחלופת מעצר אינו יכול להידחות עד לאחר הסדרת הסוגיות הכרוכות בייצוגה, במיוחד כאשר הסנגור הממונה ביקש מבית המשפט לבחון את עיקרי הטיעון שהגישה העוררת (ויוזכר, כי הסנגור הממונה ביקש במעמד הדיון כי הדחייה לא תהיה למועד כה מאוחר, ואולם בית המשפט דחה בקשה זאת לאור אילוצי יומנו, ורק לאחר בקשה נוספת בכתב נאות להקדים קמעה את הדיון ל-30.5.2019).

צודקת אם כך העוררת כי יש לקיים דיון בעניין שחרורה לחלופת מעצר לאלתר, ולא ניתן לקבל החלטה הדוחה את העיון בנושא עד לאחר שיוסדר עניין ייצוגה. לפיכך, הערר שהגישה, ואשר מאחוריו עמד גם בא כוחה בדיון שהתקיים, מוצדק. מהו הסעד שראוי לפסוק בעקבות מסקנה זו?

המשיבה טענה, ובצדק, כי הסעד המקובל במקרים מסוג זה הוא החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, תוך הנחיה לקיים דיון בלוח זמנים קצר. ואולם, במקרה זה מצא בית המשפט העליון לנכון שלא לעשות כן, וזאת בעיקר משילוב של שני טעמים: ראשית, התמשכות מעצרה של העוררת, הן בשים לב לטיב האישומים נגדה, והן בשים לב לכך ששני המעורבים האחרים בפרשה שוחררו זה מכבר, מחייב דיון מהיר ויעיל בבקשתה לשחררה לחלופת מעצר; שנית, כפי שיובהר להלן, מתסקיר שירות המבחן שהוגש בינתיים, מתברר כי ההנחיות שניתנו על ידי בית משפט העליון בעבר אינן ישימות. לפיכך נדרש לשקול מחדש את החלופות, ולשם כך אין מנוס מקבלת החלטה בבית משפט העליון (שהרי בית המשפט המחוזי אינו יכול לסטות מההנחיות שניתנו בעבר על ידי בית המשפט העליון).

בית המשפט העליון הכריע, שיש מקום לשחרר את העוררת לחלופת מעצר בהתאם לתנאים המפורטים להלן:

א.    העוררת תמצא במעצר בית מלא, במשך כל שעות היום והלילה, בבית בו מתגורר בן זוגה, מר משה שלם, בבת ים (להלן: "מקום מעצר הבית"). מובהר בזאת כי אין דרישה לפיקוח על העוררת במקום מעצר הבית.

ב.   במקום מעצר הבית לא תהיה כל גישה לרשת האינטרנט, לא באמצעות מחשב ולא באמצעות מכשיר אלקטרוני אחר (ובכלל זה מכשיר נייד). אין מניעה שבמקום מעצר הבית יהיה מחשב נייח שאינו מחובר לרשת האינטרנט.

ג.    העוררת תהיה רשאית לצאת ממקום מעצר הבית לחלונות התאווררות, ובלבד שמשך היציאות לא יעלה על 4 שעות ביום, וכי במהלך כל יציאה יתלווה לעוררת בן מר משה שלם או מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט המחוזי.

ד.   העוררת לא תעשה כל שימוש ברשת האינטרנט, לא ממקום מעצר הבית ולא מכל מקום אחר, לא במישרין ולא באמצעות אחר. למרות האמור לעיל, העוררת תהיה רשאית לבצע חיפוש במאגרים משפטיים מכוונים, ובלבד שדרך הגישה למאגרים אלה תאושר מראש על ידי המשיבה, או על ידי בית המשפט. כן תהיה העוררת רשאית לערוך חיפוש ברשת האינטרנט באמצעות עורך דינה, או מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט לעניין זה. מובהר בזאת לעוררת ולמסייע בידה כי במסגרת החיפושים הללו מותר לעוררת להוריד כל מידע אך אסור לה להעלות מידע לרשת האינטרנט.

ה.   ניתן בזה צו פיקוח מעצר למשך 6 חודשים.

ו.    העוררת תחתום על התחייבות עצמית להבטחת עמידתה בתנאי השחרור לחלופת מעצר בסכום של 50,000 ש"ח.

ז.    מר משה שלם, וכן כל מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט, יחתמו על ערבות צד ג' לעמידת העוררת בתנאי השחרור בסכום של 25,000 ש"ח.

ח.   העוררת תפקיד בקופת בית המשפט פיקדון בסכום של 10,000 ש"ח לעמידה בתנאי השחרור לחלופת מעצר.

מובהר בזאת כי החתימה על ההתחייבות וערבות צד ג' והפקדת הפיקדון יעשו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ויהוו תנאי מקדים לשחרור לחלופת מעצר. פקודת שחרור תוצא על ידי בית המשפט המחוזי לאחר התקיימות התנאים המפורטים בפסקה 19 לעיל.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

תקפה את השכן עם קרש והורשעה בדין

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ד' ברלינר והשופטים א' נחליאלי חיאט ו-ש' יניב) בעפ"ג 24491-12-18 מיום 25.2.2019 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר) בת"פ 54220-09-16 מיום 11.10.2018.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – בבלוגספוט

המבקשת הורשעה, לאחר הליך הוכחות, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היזק לרכוש במזיד ושתי עבירות איומים. כתב האישום תיאר סכסוך שכנים בין המבקשת למתלונן, במהלכו תקפה המבקשת את המתלונן שלא כדין באמצעות קרש, וכן איימה עליו ושברה תריס בחלון דירתו באמצעות הקרש. הרשעת המבקשת התבססה על עדויותיהם של ארבעה עדים, המתלונן ובני משפחתו, אותן מצא בית משפט השלום מהימנות וכן על סרטון שצולם במהלך האירוע, בו נראית המבקשת שהיא אוחזת בקרש בידה, צועקת, ומכה בחלון המוזכר לעיל. לכך הצטרפו הודאותיה של המבקשת בחקירתה הנגדית כי איימה על המתלונן וכי חבטה עם הקרש בחלון. בגין האמור השית בית משפט השלום על המבקשת חודש מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והורה לה לחתום על התחייבות בסך 1,000 ש"ח.

ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין בפי המבקשת כל טענה של ממש ביחס לממצאי בית משפט השלום, מעבר לתחושה כי לא נעשה עימה צדק, והדגיש כי בית משפט השלום התייחס למבקשת במלוא הסבלנות וכי גרסתה נשמעה במלואה. בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאיו של בית משפט השלום מעוגנים היטב בחומר הראיות שהובא לפניו, וכי אין בפניו ערעור על מידת העונש, ועל כן דחה את הערעור.

להשלמת התמונה יצוין כי במהלך הדיון בבית משפט השלום, לבקשת המבקשת, שוחרר סנגורה מייצוג ומאז עמדה המבקשת על כך שתייצג את עצמה, וכך היה גם בערעורה לבית המשפט המחוזי ובבקשה שלפניי.

בבקשה שנדונה עתה – ככל שניתן להבין – טענה המבקשת כי הערכאות דלמטה לא העמיקו בחומר הראיות ולא אפשרו לה לספר את גרסתה לאירוע, וביקשה להורות על זיכויה.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, סבר בית המשפט כי דינה להידחות. על דרך הכלל, זכותו של נאשם היא כי עניינו ידון בפני שתי ערכאות, ורשות לערעור שני תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)). הבקשה שהוגשה עתה אינה עומדת באמות מידה אלו ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. למבקשת ניתן יומה בפני שתי ערכאות ששמעו באריכות את טענותיה ונתנו לה להציג את גרסתה. כפי שעמד בית המשפט המחוזי, הרשעתה של המבקשת מעוגנת היטב בחומר הראיות שהוצג, ואין מקום להתערב בה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.