פורסם ב

בש"פ 4105/17 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

 

בש"פ 4105/17

 

לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן

 

העוררת: לורי שם טוב

 

  נ ג ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) במ"ת 14280-04-17 מיום 16.5.2017

 

תאריך הישיבה:                          כ"ו באייר התשע"ז        (22.5.2017)

 

בשם העוררת: עו"ד יהונתן רבינוביץ

 

בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר

 

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) מיום 16.5.2017, שבמסגרתה הוארך מעצרה של העוררת עד למתן החלטה אחרת בבקשה למעצרה עד תום ההליכים. בהחלטה זו נקבע כי הדיון הבא יתקיים מחר, 23.5.2017.

ביום 6.4.2017 הוגש כתב אישום נגד העוררת ושניים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים). לפי עובדות כתב האישום, העוררת קשרה קשר עם כל אחד משני הנאשמים האחרים, בנפרד, לבצע עבירות פליליות נגד גורמי רווחה, גורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט, ונגד אחרים (להלן: עובדי ציבור). במסגרת כך ביקשו הנאשמים להטריד ולפגוע בפרטיותם של עובדי ציבור שעסקו בעניינים שנוגעים להוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ולסכסוכים על משמורת ילדים. עוד צוין בכתב האישום, כי במסגרת פעילותם פרסמו הנאשמים פרטים מזהים של קטינים מתוך הליכים חסויים, וזאת בכדי לחבל בהליכי אימוץ של אותם קטינים. כמו כן, פרסמו הנאשמים ברשת האינטרנט תכנים מכפישים ובוטים (חלקם מיניים) ביחס לעובדי ציבור וביחס למתלוננים נוספים; וכן, פרטים אישיים של עובדי ציבור, ובהם כתובות מגורים, מספרי טלפון אישיים ופרטי חשבונות בנק. עוד עולה מכתב האישום כי העוררת הגיעה לבתי מגורים של עובדי ציבור וקראה נגדם קריאות מבזות; וכי העוררת ביצעה עבירות מרמה שונות, ובכלל זה זיוף של מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה. נוכח כך, הואשמה העוררת בין השאר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; סחיטה באיומים; הטרדה מינית; פגיעה בפרטיות; זיוף בנסיבות מחמירות; זילות בית המשפט; העלבת עובד ציבור; עבירות מחשב; איסור פרסום; לשון הרע; והתחזות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם.

ביום 6.4.2017 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. במהלך הדיון בא כוחה דאז של העוררת – שייצגהּ לצורך הדיון האמור – ביקש דחיה לשם הסדרת ייצוגה בתיק, לימוד חומר הראיות וגיבוש עמדה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' הימן) ציין בהחלטתו כי לנוכח האמור בכתב האישום קיים "ניצוץ ראייתי", קבע את הדיון הבא ליום 18.4.2017, והורה על המשך מעצרם של הנאשמים, ובכלל זה העוררת, עד למתן החלטה אחרת.

בדיון שהתקיים בהליך העיקרי ביום 18.4.2017 ציין בא כוחה דאז של העוררת – עו"ד אפרים דימרי – כי טרם הוסדר ייצוג בתיק העיקרי, כי הוא מייצג את העוררת לצורך דיון זה וכי היא מכירה את כתב האישום. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' שגיא) הורה כי הסנגוריה הציבורית תדאג למינוי סנגורים לעוררת ולשני הנאשמים הנוספים; הורה למשיבה להשלים את הכנת רשימת חומר החקירה והכנת התיק לצילום; וקבע את סדרי הדיון בהליך העיקרי.

בדיון נוסף שהתקיים בהליך העיקרי ביום 24.4.2017 ציינה העוררת בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' שגיא) כי היא מכירה את כתב האישום, ובצד זאת הוסיפה כי לא קראה אותו "בעיון". בתום הדיון קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי רשם לפניו את דבריהם של הנאשמים (ובכלל זה העוררת) שלפיהם הם מכירים את כתב האישום.

בדיון המשך בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהתקיים ביום 7.5.2017, עדכנה נציגה מטעם הסנגוריה הציבורית כי הסנגוריה פועלת להסדר ייצוגם של הנאשמים בתיק. בית המשפט (כב' השופט א' הימן) הורה לסנגוריה להסדיר את הייצוג בהקדם. בנוסף, הורה בית המשפט כי המשיבה תודיע לבאי כוח הנאשמים באותה עת "אודות חומר חקירה העומד וזמין לצילום", והורה על דחיית הדיון ליום 16.5.2017.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 16.5.2017 בבית המשפט המחוזי הבהיר בא כוחה של העוררת – עו"ד יהונתן רבינוביץ – כי הוא הסנגור שמונה לייצוגה בתיק מטעם הסנגוריה הציבורית, וטען כי העוררת עצורה במעצר לא חוקי בשל שני טעמים מרכזיים. האחד, משום שחלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש כתב האישום בעניינה ביום 6.4.2017, ובית המשפט הוסיף להאריך את מעצרה של העוררת מבלי שנקבע שקיים רף ראייתי מתאים לשלב זה של המשך המעצר. נטען כי מצב עניינים זה עומד בסתירה להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). לפי הטעם השני, חלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש כתב האישום וטרם בוצעה הקראת כתב אישום כדין לעוררת. נטען כי אין בכך שבא כוחה של העוררת שייצגהּ בדיון שנערך ביום 18.4.2017 ציין כי העוררת "מכירה את כתב האישום" כדי לעמוד בדרישות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), וכי גם מטעם זה – מעצרה של העוררת לא חוקי. נוכח שני טעמים אלה, התבקש לשחרר את העוררת ממעצר. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' הימן) דחה את שתי הטענות האמורות שהעלה בא כוח העוררת. נקבע כי במקרה דנן התמלא התנאי בדבר הרף הראייתי הנדרש לשם המשך הארכת מעצרם של הנאשמים. בית המשפט הבהיר כי בהחלטתו מיום 6.4.2017 בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי", כוונתו היתה כי ניצוץ זה אינו נובע מכתב האישום (כפי שצוין שם), כי אם מהבקשה להארכת מעצר ומ"פירוט הראיות שבה". באשר לטענה כי בחלוף 30 ימים טרם הוקרא לעוררת כתב האישום, קבע בית המשפט כי כעולה מפרוטוקול הדיון בתיק העיקרי מיום 24.4.2017 ובהתאם להחלטתו של בית המשפט מאותו היום שלפיה הנאשמים מכירים את כתב האישום – תנאי זה התמלא, ומשכך דינה גם של טענה זו להידחות.

מכאן הערר שלפניי.

בערר ובדיון שהתקיים לפניי שב בא כוחה של העוררת על שני הטעמים שלפיהם מעצרה של העוררת אינו חוקי. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי קיים "ניצוץ ראייתי" בהתבסס על הבקשה להארכת מעצר, ומבלי שהובאו לעיונו חומרי החקירה. כמו כן, נטען כי המשיבה טרם העבירה את מלוא חומרי החקירה בתיק אל בא כוח העוררת, וזאת אף שחלפו 46 ימים מאז נעצרה העוררת. כמו כן, נטען כי לא הוקרא לעוררת כתב האישום, ולכן בחלוף 30 ימים מהגשתו הפך מעצרה לא חוקי נוכח הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. בהקשר זה נטען כי משהעוררת ציינה בפני בית משפט קמא כי לא קראה את כתב האישום בעיון, שגה בית המשפט בקבעו כי התמלאו התנאים הנדרשים בדין באשר להיכרותה של העוררת עם תוכנו של כתב האישום.

בא כוחה של המשיבה טען בדיון שהתקיים לפניי כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי בתיקים שבהם חומר הראיות רב – כמקרה דנן – אין אפשרות של ממש כי בית המשפט יוכל לעיין בכל חומר הראיות ועליו לסמוך על האמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים ולהפנות שאלות לתביעה לגבי הראיות המרכזיות בתיק, במידת הצורך. בענייננו, בית המשפט לא מצא להפנות שאלות לתביעה שכן התרשם כי החומר הראייתי, כפי שפורט בבקשה למעצר עד תום ההליכים, עומד בנטל הנדרש לשם קיומו של "ניצוץ ראייתי". באשר להקראת כתב האישום לעוררת, נטען כי בא כוחה של העוררת שייצגהּ בדיון לפני בית משפט קמא ביום 18.4.2017 ציין בפני בית משפט קמא כי העוררת קראה את כתב האישום, ולכן התמלאו התנאים הקבועים בדין לעניין זה. עוד נטען כי כתב האישום מתפרס על 163 עמודים וכי העוררת ציינה בפני בית המשפט כי היא מכירה את כתב האישום, הגם שהוסיפה שלא קראה אותו "בעיון" – ולכן בנסיבות אלו קוימה התכלית שלפיה על נאשם להכיר את כתב האישום שבעטיו הוא שוהה במעצר.

לאחר שקראתי את הודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים, לא ראיתי לקבל את טענת העוררת שלפיה מעצרה אינו חוקי.

תחילה לטענה כי מעצרה של העוררת אינו חוקי נוכח הוראות סעיף 21 לחוק המעצרים. כידוע, לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מעצר לתקופה שבין תחילת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ועד למתן החלטה בה, במסגרת "מעצר ביניים". לשם הפעלת סמכות זו נדרשת קיומה של תשתית ראייתית כלשהי, שזכתה בפסיקה לכינוי "ניצוץ ראייתי", אשר הנטל להוכחתה קל מזה המוטל על התביעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים (בש"פ 5195/13 אבו מור נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.7.2013); בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל(19.1.2010) (להלן: עניין פיניאן); בש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 759 (1991)). מעצר הביניים נועד לאפשר לבית המשפט לדחות את המשך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לאחר שהדיון בבקשה החל אך טרם הסתיים, מבלי שיתממש הסיכון הגלום באי החזקתו של הנאשם במעצר (עניין פיניאן, פסקאות 12-11). במקרה שלפניי, בא כוחה של העוררת טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת ביסס את קביעתו בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי" אך על הפירוט המצוי בבקשה למעצר עד תום ההליכים. נטען כי היה על בית המשפט לעיין בחומר הראיות על מנת לקבוע אם קיים "ניצוץ ראייתי", ומשלא עשה כן – מעצרה של העוררת אינו חוקי. אין בידי לקבל טענה זו.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו נושא הערר שלפניי כי קביעתו בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי" התבססה לא רק על הבקשה להארכת מעצר גופה, כי אם גם על פירוט הראיות שבה. בא כוח המשיבה עמד על כך שכתב האישום במקרה דנן כולל אישומים רבים, והיקפו של החומר הראייתי רב. חברי השופט י' עמית התייחס למקרים כגון דא בעניין פיניאן:

"לעיתים חומר הראיות עצום ורב […] ברי כי בשלב זה, בעוד בית המשפט דן בתיקי המעצרים המובאים בפניו, אין אפשרות של ממש אפילו 'לרפרף' על כל חומר הראיות, ואין לבית המשפט אלא לסמוך על האמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בצירוף הבהרות מטעם התביעה לגבי הראיות המרכזיות בתיק" (שם, פסקה 15).

השופט עמית הוסיף וציין שם:

"לכך יש להוסיף, כי נוכח חזקת ההגינות בה אנו מעמידים את התביעה, חזקה עליה כי בבקשה למעצר עד תום ההליכים לא בדתה ראיות שאינן קיימות בחומר החקירה, ואם נכתב בבקשה כי חומר הראיות כולל עדות של עד מדינה, תימצא עדות כזו בחומר הראיות. רוצה לומר כי בחינת ה'ניצוץ הראייתי' לצורך מעצר ביניים, ממילא אינה חורגת בהרבה מסקירה ראשונית של הראיות שפורטו בבקשה למעצר עד תום ההליכים" (שם, פסקה 166).

במקרה דנן בית המשפט המחוזי התרשם כי פירוט הראיות שמופיע בבקשה למעצר עד תום ההליכים עומד ברף הנדרש להקמתו של "ניצוץ ראייתי", אף מבלי שמצא בנסיבות המקרה להפנות שאלות לתביעה שנוגעות לראיות שפורטו, וזו מצידה לא ראתה להוסיף הערות נוספות. עיינתי גם אני בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה לבית משפט קמא ונתתי דעתי לראיות לכאורה שפורטו בה, והמדובר בין היתר בעדויות מתלוננים וגורמים נוספים; בכתובות IP הקשורות למחשבו האישי של בן זוגה של העוררת, אשר מהן נפתחו אתרי אינטרנט נושא כתב האישום; האזנות סתר שבוצעו לעוררת שמהן עולה קשר ישיר לניהול אתרי האינטרנט נושא כתב האישום; ממצאים פורנזיים נוספים שנמצאו במחשבה האישי של העוררת; מחקרי תקשורת ועוד. בהינתן פירוט זה איני מוצא עילה להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא כי קיים במקרה דנן "ניצוץ ראייתי" שנדרש לשם הפעלת הסמכות להאריך מעצר במסגרת מעצר ביניים (הגם שככלל ראוי כי התביעה תהיה ערוכה להציג את עיקרי החומר ככל שבית המשפט יראה לבקש הבהרות נוספות, כפי שעולה מהערתו של השופט עמית בעניין פיניאן בפסקה 15). נוכח דברים אלה, אין בידי לקבל את הטענה כי מעצרה של העוררת אינו חוקי בשל היעדרו של "ניצוץ ראייתי".

למען השלמת התמונה יצוין כי מהודעה שהגיש בא כוח המשיבה היום עולה כי בדיון שיתקיים מחר בבית המשפט המחוזי יובא לדיון חומר הראיות לכאורה במלואו.

עתה לטענת העוררת כי מעצרה אינו חוקי מכיוון שלא הוקרא בפניה כתב האישום וחלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש. כידוע, הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי – שקובעת את המתכונת שלפיה יש להקריא לנאשם את כתב האישום בתחילת המשפט או לחילופין שיודיע הסנגור כי הנאשם קרא את כתב האישום, בתנאים שנקבעו שם – נועדה להבטיח כי כתב האישום ותוכנו הובאו לידיעתהנאשם (בש"פ 5988/03 אמארה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (20.7.2003) (להלן: עניין אמארה)). סעיף 60 לחוק המעצרים מורה כי אין להחזיק במעצר נאשם שחלפו מעל ל-30 ימים ממועד הגשת כתב האישום וטרם החל משפטו. העוררת טוענת כי משלא הוקרא לה כתב האישום, משפטה טרם החל, ולכן מעצרה מעל ל-30 ימים אינו חוקי. דא עקא, בא כוחה הקודם של העוררת – אשר ייצגהּ בדיון שהתקיים ביום 18.4.2017 – ציין בפני בית המשפט המחוזי כי העוררת מכירה את כתב האישום. נוסף על כך, העוררת עצמה חזרה על דברים אלה בדיון בתיק העיקרי שהתקיים ביום 24.4.2017. בערר שלפניי נטען כי מכיוון שהעוררת הוסיפה וציינה באותו דיון מיום 24.4.2017 – בסמוך לדבריה כי היא מכירה את כתב האישום – כי לא עלה בידה לקרוא את כתב האישום "בעיון", אין לקבוע כי התמלאו הוראות סעיף 143 לחוק. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין מקום להורות על שחרורה המידי של העוררת ממעצר בשל פגם שנפל בהקראת כתב האישום.

תכליתו של סעיף 60 לחוק המעצרים היא להבטיח שאדם לא יהיה נתון במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו. בהקשר זה נפסק לא אחת כי לא כל פגם בהקראת כתב האישום יביא בהכרח לשחרורו של נאשם ממעצר לא חוקי, אלא נדרש לבחון, בין השאר, אם הוגשמה התכלית העומדת בבסיס הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, וכי לא נגרם לנאשם עיוות דין (בש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (10.12.2007); עניין אמארה, פסקה 5; בש"פ 1943/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 869, 873 (2003)). הגשמת תכלית הוראות החוק האמורות היא אחד השיקולים המרכזיים המשפיעים על התשובה לשאלה אם ניתן לרפא את הפגם בדיעבד בעניינו של הנאשם הקונקרטי. אם נפל פגם שאינו יורד למהות העניין ואינו פוגם בזכויות המהותיות של הנאשם הרי שאין בכך כדי להוביל לשחרור הנאשם ממעצר, ועל כל מקרה להיבחן לפי נסיבותיו הפרטניות (בש"פ 7829/10 טרמצי נ' מדינת ישראל, פסקאות 13, 19 (27.10.2010) (להלן: עניין טרמצי)). במקרה דנן, נפל פגם בהקראת כתב האישום לעוררת משהדבר לא נעשה במתכונת המדויקת הקבועה בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. עם זאת, איני סבור כי השלכות פגם זה הן שחרורה של העוררת ממעצר. סבורני כי התכלית העומדת בבסיס הוראות החוק האמורות התקיימה בנסיבות המקרה שלפניי. בא כוחה הקודם של העוררת, ובהמשך גם העוררת עצמה, ציינו בפני בית המשפט המחוזי, בשני דיונים שונים, כי העוררת מכירה את כתב האישום. כמו כן, מקובלת עלי טענת בא כוח המשיבה כי גם מדבריה של העוררת בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 24.4.2017 – שלפיהם הפרסומים שמופיעים בכתב האישום לא נמצאים ברשת האינטרנט – עולה כי היא מודעת לתוכנו של כתב האישום. בנסיבות אלו איני סבור שנפגעה זכות מהותית של העוררת היורדת לשורש ההליך, או שנגרם לה עוות דין וממילא ריפוי הפגם אפשרי בדיעבד בנסיבותיו של המקרה דנן, והנחתי היא כי כך ייעשה ללא דיחוי (והשוו עניין טרמצי, פסקה 30).

קודם לחתימת הדברים אזכיר כי עד לנקודת הזמן הנוכחית לא הועבר מלוא חומר החקירה לעוררת. העוררת תוכל להעלות טענותיה בהקשר זה, על ההשלכות שנודעות לכך לשיטתה, לפני בית המשפט המחוזי בדיון שיתקיים מחר.

נוכח כל המקובץ, ובכפוף להערותיי, דין הערר להידחות.

ניתנה היום, ‏כ"ו באייר התשע"ז (‏22.5.2017).

פורסם ב

בר"מ 3876/17 ויקי קליזו נ' מדינת ישראל משרד הפנים

בבית המשפט העליון

 

בר"מ  3876/17

 

לפני: כבוד השופטת ע' ברון

 

המבקשת: ויקי קליזו

 

  נ  ג  ד

 

המשיבה: מדינת ישראל – משרד הפנים

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו ב-רע"מ 21894-05-17 (כבוד השופט ש' שוחט) מיום 10.5.2017

בשם המבקשת:                   עו"ד יפעת כהן

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו ב-רע"מ 21894-05-17 (השופט ש' שוחט) מיום 10.5.2017 שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת, עובדת זרה מהפיליפינים השוהה מזה 19 שנים בישראל, למתן סעד זמני לעיכוב הרחקתה מהארץ עד להכרעה בערעור שהגישה על החלטת בית הדין לעררים בערר (ת"א) 2829-17 (הדיין מ' פשיטיצקי) מאותו יום, שדחתה את בקשתה לביטול צו ההרחקה שהוצא נגדה.

המבקשת, נתינת הפיליפינים ילידת 1973, נכנסה לישראל לראשונה בראשית שנת 1997 עם אשרת עבודה בענף הסיעוד מסוג ב/1. בשנת 2004 היא יצאה מהארץ ובשנת 2005, לאחר שנישאה לאזרח ישראלי (להלן: אלבז), היא שבה לישראל באשרת תייר, ובהמשך קיבלה רישיון עבודה מסוג ב/1. מאז ועד היום ניסתה המבקשת להסדיר את מעמדה באמצעות הליך מדורג – ללא הצלחה. כך, בתחילה, מכוח נישואיה לאלבז; ולאחר שהשניים התגרשו, על סמך מערכת יחסים שניהלה עם אזרח ישראלי אחר (להלן: סוויסה), שאותו הכירה בשנת 2007 או בסמוך לכך. מכל מקום, עד לשנת 2016 הוארכו הרישיונות שניתנו לה לשהות בישראל מעת לעת.

בתום שימוע שנערך למבקשת ביום 11.2.2016, לאחר שסוויסה הודיע למשיב כי הוא מעוניין בסיום הזוגיות עם המבקשת, נאמר למבקשת שהוחלט להפסיק את ההליך המדורג בעניינה, ושעליה לצאת מישראל בתוך חודש ימים. ניסיונותיה של המבקשת למנוע את הרחקתה מהארץ העלו חרס, וביום 19.3.2017 אף נדחתה בקשה שהגישה המבקשת לרישיון שהייה מטעמים הומניטריים, תוך שנקבע כי עליה לצאת מהארץ בתוך 14 ימים. המבקשת לא עזבה את הארץ כפי שנדרשה, וביום 7.5.2017 נתפסה במהלך פעילות של יחידת האכיפה של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. באותו יום נערך לה שימוע שבסופו הוצאו נגדה צווי משמורת והרחקה; ביום 9.5.2017 הותיר בית הדין לביקורת משמורת את הצווים על כנם; וביום 10.5.2017 דחה בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (לעיל ולהלן: בית הדין לעררים), ערר שהגישה המבקשת, תוך שנקבע כי אין במשך הזמן הרב שהיא שוהה בארץ כדי להצדיק את הישארותה, וכי לא נפל פגם בהחלטת המשיב להרחיקה. בו ביום הוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו (השופט ש' שוחט) "ערעור מנהלי על החלטת בית הדין בעניינה של המבקשת" ובצדו "בקשה בהולה לעיכוב הליכים ובפרט הטיסה הקבועה למחר 11.5.2017". בית המשפט דחה את הבקשה לעיכוב הטיסה, בכפוף לתיקון החלטת בית הדין לעררים, שלפיו המשיב יהיה רשאי להרחיק את המבקשת מן הארץ בתום שלושה ימים ממועד מסירת צו ההרחקה לידי המבקשת, ולא בתום שלושה ימים ממתן הצו, כפי שנכתב.

על החלטה זו הוגשה בבוקר יום 11.5.2017 הבקשה שלפניי, ועמה בקשה למתן צו ארעי לעיכוב הרחקתה של המבקשת; ובהחלטתי מאותו יום הוריתי על עיכוב הרחקתה של המבקשת מן הארץ עד למתן החלטה אחרת.

לאחר שעיינתי בבקשה דנן ובתגובת המדינה לה, החלטתי לדון בבקשה כבערעור שהוגש לפי רשות שניתנה, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה למתן צו ביניים, שומה עליו לבחון הן את סיכויי הערעור והן שיקולים של מאזן הנוחות, כאשר מאזן הנוחות בשלב זה הוא השיקול המשמעותי יותר מבין השניים (ראו: בר"מ 6862/12 פלוני נ' שר הפנים – משרד הפנים פסקה 7 (20.11.2012). מאזן הנוחות בענייננו נוטה באופן מובהק לקבלת הערעור, וזאת בשל העובדה שהמבקשת שוהה בישראל מזה 19 שנים. גם אם בעצם הרחקתה של המבקשת אין משום נזק בלתי הפיך, ברי כי הדבר עלול להסב למבקשת נזק משמעותי, כלכלי ורגשי כאחד, ודומני כי יש בכך כדי להטות את הכף לעברה (ראו והשוו: בר"מ 9381/12 קבאסאג נ' משרד הפנים פסקה 15 (5.2.2013)). בנסיבות העניין ובלא לנקוט עמדה ביחס לסיכויי ההליך העיקרי, די אפוא בשיקולי מאזן הנוחות כדי להצדיק את מתן צו הביניים ולאפשר למבקשת להיות נוכחת בהליך המתנהל בעניינה ועד שזה יוכרע.

סוף דבר, הערעור מתקבל. ניתן בזה צו ביניים האוסר על הרחקת המבקשת מן הארץ, וזאת עד למתן פסק דין בהליך העיקרי בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

ניתנה היום, ‏כ"ח באייר התשע"ז (‏24.5.2017).

 

    ש ו פ ט ת
פורסם ב

בש"א 3457/17 אוסנת מזוז נ' אודי בר

בבית המשפט העליון

 

בש"א  3457/17

 

לפני: כבוד השופט מ' מזוז

 

המבקשת: אוסנת מזוז

 

  נ  ג  ד

 

המשיב: אודי בר

 

בקשה להעברת מקום דיון הקבוע ליום 21.5.2017

בשם המבקשת:                      בעצמה

החלטה

בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 להעברת מקום דיון בת"ק 49627-02-17 מבית משפט לתביעות קטנות בטבריה לבית משפט לתביעות קטנות באזור המרכז.

ענייננו בתביעה שהגיש המשיב  נגד המבקשת בבית משפט לתביעות קטנות בטבריה ביום 22.2.2017.

המבקשת טוענת כי יש להעביר את מקום הדיון לבית משפט לתביעות קטנות באזור המרכז, קרוב למקום מגוריה, מכיוון שלטענתה סיכויי התביעה נמוכים וקיום הדיון בטבריה יגזול ממנה זמן יקר.

המשיב הודיע לבית המשפט כי הוא מתנגד לבקשה.

לאחר עיון בדברים, הגעתי למסקנה כי אין בידי לקבל את הבקשה. נקודת המוצא היא כי לתובע יתרון בבחירת המקום בו תידון תובענתו, בכפוף לעמידתו בכללי הסמכות המקומית, והדבר נתון לשינוי רק אם עומד הנתבע בנטל להראות כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת העברת הדיון למקום אחר (ראו, בין רבים, בש"פ 1116/04 ברדיצ'בסקי נ' מדינת ישראל(8.2.2004); בש"א 908/17 דואיב נ' בקבני (5.2.2017)). אינני סבור כי המבקשת עמדה בנטל המוטל עליה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ‏כ"ב באייר התשע"ז (‏18.5.2017).

    ש ו פ ט

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן ,עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל , עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היום, עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg,עו"ד נועם קוריס כותב ב nfc, עו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.il,  עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס ביוטיוב, עו"ד נועם קוריס בטוויטר, עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס, עו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ, עו"ד נועם קוריס כותב בדה מרקר

פורסם ב

עע"מ 3833/17 אייל מכונים מסחר ושירותים בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים

בבית המשפט העליון

 

עע"מ  3833/17 – א'

 

לפני: כבוד השופטת ע' ברון

 

המערערת: אייל מכונים מסחר ושירותים בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבה: מדינת ישראל – רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים

 

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 24.4.2017 ב-עת"מ 53230-03-17 (כבוד השופטת ר' ברקאי)

 

בשם המערערת: עו"ד משה רביעי
בשם המשיבה: עו"ד עמרי אפשטיין

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המחוזי) מיום 24.4.2017 ב-עת"מ 53230-03-17 (השופטת ר' ברקאי), שבו נדחתה עתירת המערערת לביטול החלטת רשות הרישוי להתלות בפועל את כתב ההרשאה של המערערת להפעלת תחנת בדיקה לרישוי כלי רכב למשך ארבעה חודשים. ביום 26.4.17 עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע פסק הדין ל-30 ימים או עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה.

השתלשלות העניינים בתמצית

המערערת מחזיקה ברישיון מפעיל וכתב הרשאה להפעלת מכון רישוי באזור התעשייה בעיר נתיבות מאז שנת 2009 (להלן: מכון הרישוי); ובתוקף זה, רשאית המערערת, בין היתר, להעניק אישורי כשירות לכלי רכב לאחר שעברו בדיקת רישוי שנתית במכון הרישוי. וזאת בפיקוחו של משרד התחבורה, שקובע את הסטנדרטים לפעולת מכוני הרישוי ומפקח על פעילותם על ידי עריכת בדיקות וביקורות. בעקבות ליקויים שנמצאו בפעולות המערערת, ולפיהם ניתנו אישורי כשירות לכלי רכב על אף פגמים בטיחותיים וכן עיכובים בהעברת תעודות כיול בניגוד לנהלים, נערך למערערת ביום 6.7.2015 שימוע. בעקבות שימוע זה, הוחלט ביום 21.10.2015 על התלייה על תנאי של כתב ההרשאה של מכון הרישוי למשך שלושה חודשים לתקופה של שנתיים, כך שמכון הרישוי ימשיך לפעול, אך התנאי לכך הוא שבמסגרת התקופה האמורה לא יימצאו ליקויים במכון.

גם לאחר ההחלטה האמורה, שבו והתגלו ליקויים בפעולת מכון הרישוי, כאשר החמור שבהם הוא העברת רכב בעל ליקויי בטיחות חמורים את מבחן הכשירות השנתי תמורת כסף (250 ש"ח); דבר שהוביל להרשעתו של בוחן הרכב במקרה האמור, על פי הודאתו, בעבירת שוחד. נוסף על ליקוי זה, נמצאו מספר לא מבוטל של ליקויים פחותים בחומרתם. במצב דברים זה, נערך ביום 8.9.2016 שימוע נוסף בעניינו של מכון הרישוי, וביום 15.2.2017 קיבלה המשיבה החלטה להפעיל את שלושת חודשי ההתליה על תנאי וכן להוסיף על כך התלייה של חודש נוסף; ומשמע שכתב ההרשאה של מכון הרישוי יותלה בפועל, ומכון הרישוי יחדל מלפעול במשך ארבעה חודשים החל מיום 2.4.2017. כן הוחלט על התלייה בפועל של תעודת הבוחן של המנהל המקצועי של מכון הרישוי לתקופה של חודשיים.

על החלטה זו עתרה המערערת לבית המשפט המחוזי מן הטעם שההחלטה אינה מידתית, וכי נפלו פגמים בשימועים שנערכו לה טרם קבלת ההחלטות על התליית כתב ההרשאה. בפסק הדין נושא בקשה זו מיום 24.4.2017 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה מן הטעם שהעתירה הוגשה בשיהוי, וכן דחה את טענות המערערת לגופן.

הבקשה לעיכוב ביצוע

ביום 9.5.2017 הגישה המערערת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשתה טוענת המערערת כי ללא מתן צו המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עלול הערעור להתייתר; שכן סביר כי ההכרעה בערעור תינתן חודשים רבים לאחר סיום תקופת ההתליה – כך שאף אם תזכה המערערת בערעורה, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כן נטען כי לביצוע פסק הדין יהיו השלכות קשות, בין היתר בדמות פיטורי 14 עובדים במכון הרישוי ופגיעה בציבור הלקוחות של המכון, בהיעדר מכון רישוי נוסף בנתיבות. עוד טוענת המערערת כי למשיבה לא ייגרם כל נזק מהמשך פעילות מכון הרישוי ואין כל צורך ציבורי דוחק בסגירתו; והא ראיה כי ההליכים שננקטו כנגד מכון הרישוי התרחשו מעל לשנה ממועד קרות הליקויים שבגינם ניתנה ההחלטה להתלות את כתב ההרשאה של מכון הרישוי. אשר לסיכויי הערעור טוענת המערערת כי סיכויי הערעור "טובים ומבוססים".

מנגד טוענת המשיבה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי וסיכויי הערעור נמוכים ביותר. אשר למאזן הנוחות מציינת המשיבה כי אמנם ייתכן שתקופת ההתליה או חלקה יסתיימו טרם שיוכרע הערעור; אך אין בכך כדי להכריע את הכף, שכן מנגד עומד האינטרס הציבורי באכיפת ההחלטה תוך קיום פיקוח על פעילותו של מכון הרישוי, וזאת לשם הגנה על ציבור המשתמשים בכבישים. על כן, לשיטת המשיבה, בשל האינטרס הציבורי באכיפת ההחלטה וסיכויי הערעור הנמוכים, יש לדחות את הבקשה. כמו כן מציינת המשיבה כי בהחלטתה מיום 15.2.2017 התלתה המשיבה גם את רישיון הבוחן של המנהל המקצועי במכון הרישוי לתקופה של חודשיים. עם זאת, ועל אף שהערעור מופנה כלפי ההחלטה כולה, עובדה היא שהמערערת לא טענה דבר בנוגע להתליית רישיון הבוחן; ועל כן גם אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לעניין התליית כתב ההרשאה להפעלת מכון הרישוי, אין לעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע להתליית רישיון הבוחן של המנהל המקצועי, שבהתאם להחלטת המשיבה נקבע שתיכנס לתוקף ביום 28.5.2017.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, כלל הוא כי סעד זמני בערעור יינתן בהתקיים שני תנאים: סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש. אמנם מדובר בתנאים מצטברים, אך היחס ביניהם  הוא כשל "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך; ונפסק לא אחת כי ככלל, מאזן הנוחות הוא העיקר (ראו למשל: ע"א  5191/15 אייזיק נ' מורשת (31.8.2015), בפסקה 6; ע"א 4117/15 בן דוד נ' גדעון (17.8.20155), בפסקה 7). בגדרי בחינת מאזן הנוחות על בית המשפט לבחון אם בהיעדר צו המורה על עיכוב ביצוע יוכל המערער להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהערעור יתקבל (ראו: עע"מ  5834/14 ג.ב.ע.ם לוי נכסים והשקעות בע"מ נ' עיריית קריית ים (10.9.2014)). בענייננו, דומה כי לא יכול להיות חולק על כך שביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עלול בסבירות גבוהה לייתר את הערעור. כך, אף במקרה שיתקבל הערעור, תעמוד המערערת בפני שוקת שבורה, תוך שיגרמו לה ולעובדי מכון הרישוי נזקים כבדים. על כן, ואף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, דין הבקשה להתקבל.

אשר לטענת המשיבה בדבר האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת מכון הרישוי והפיקוח עליו, ייאמר כי אין בטענה זו כדי להטות את הכף לטובתה. אמנם בבקשה למתן סעד זמני שומה על בית המשפט לשקול, נוסף על האינטרסים הצרים של הצדדים בהליך, אף אינטרסים ציבוריים רחבים (ראו למשל: בר"מ 4434/11 פי.ג'י.אל הנדסה ותכנון תחבורה בע"מ נ' נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ (4.7.2011)), אך במקרה דנן לא שוכנעתי כי הפגיעה הנטענת באינטרס הציבורי היא כזו שיש בה כדי להצדיק דחיית בקשת המערערת. עם זאת, מצאתי כי יש ליתן ביטוי מסוים לחשש שהציגה המשיבה בדבר פעילותה של המערערת וזאת באמצעות הפקדת ערובה בסך 50,000 ש"ח (ערבות בנקאית או מזומן) על ידי המערערת, להבטחת ניהולו והפעלתו של מכון הרישוי על פי הנהלים.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת במובן זה שתעוכב התליית כתב ההרשאה של המערערת להפעלת מכון הרישוי עד להכרעה בערעור או עד מתן החלטה אחרת; וזאת בכפוף להפקדת הערובה כאמור. משלא נטען בבקשה שבפניי דבר לעניין התליית רישיון הבוחן של מנהלו המקצועי של המכון, זו תיכנס לתוקפה ביום 28.5.2017.

ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ז (‏25.5.2017).

    ש ו פ ט ת

הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן , עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל ,  עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היום, עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg, עו"ד נועם קוריס כותב ב nfc, עו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.il, עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס ביוטיוב, עו"ד נועם קוריס בטוויטר, עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס, עו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ,  לכתבה בביזפורטל, עו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי.

פורסם ב

ע"א 10154/16 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' יגאל ישינובסקי ואח'

בבית המשפט העליון

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשות כל הזמן. עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק, עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', בלינקדין נועם קוריס, נועם קוריס  בקפה דה מרקר

 

  ע"א  10154/16 – א'
   
לפני: כבוד השופט י' עמית  

 

המבקש: בנק מזרחי טפחות בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. יגאל ישינובסקי
  2. נירה ישינובסקי
  3. נאור ישינובסקי
  4. ישינובסקי פיתוח והשקעות
  5. שי בצלאל ישינובסקי
  6. נ.י. נכסי השרון בע"מ

 

בקשה למתן סעד זמני ועיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.8.2016 בת"א 2311-06 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון

 

בשם המבקשים: עו"ד יצחק גולדשטיין

 

בשם המשיבה 2: עו"ד גור עמרם

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ע' ברון) בת"א 2311-06 מיום 23.8.2016, בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המשיבים הנסבה על זכותו של המבקש לממש נכסים לצורך פירעון חובותיהם.

העובדות הצריכות לעניין יובאו להלן בתמצית. המשיבים 1, 3 ו-5 הם אחים שפעלו במסגרת המשיבה 4, שותפות בלתי רשומה העוסקת ביזמות וקבלנות (להלן: השותפות). המשיבה 2 היא רעייתו של המשיב 1 (להלן ובהתאמה: המשיבה ו-המשיב). עסקי השותפות, חשבונו הפרטי של המשיב 3 וחשבונם המשותף של המשיבים 2-1 (להלן ובהתאמה: החשבון המשותף ו-בני הזוג) נוהלו על ידי המבקש (להלן: הבנק), אשר העניק מעת לעת אשראי הן לשותפות והן לשותפים באופן אישי. בתמורה לאשראי שהעמיד הבנק לשותפות שועבדו לטובתו מספר נכסים, ביניהם בית המגורים של בני הזוג ברעננה (להלן: הקוטג').

השותפות נקלעה לקשיים כספיים ובמקביל החלו להצטבר חובות גם בחשבון המשותף של בני הזוג. בשלב מסוים הוגשה על ידי המשיב "בקשת חידוש אשראי בחשבון המשותף" ובסעיף "בטחונות מוצעים" נכתב כי כנגד האשראי ישועבד הקוטג' ברעננה. הבקשה אושרה ובשנים שלאחר מכן המשיב העביר לבנק פוליסות ביטוח של הקוטג' שכללו סעיף שעבוד לטובת הבנק.

בין השותפות לבנק התנהל משא ומתן להסדרת החוב כאשר הצדדים חלוקים אם הבשיל לכדי הסכם מחייב. בחודש מרץ 2004 החל הבנק במימוש הבטוחות, כאשר לשיטתו, כל אחד מהשעבודים שנרשמו מבטיח את יתרת החוב הן בחשבון השותפות והן בחשבונות הפרטיים.

מכאן ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, אשר נסב על השאלה האם רשאי הבנק לפרוע את החובות שהצטברו בחשבונות העסקיים ובחשבונות הפרטיים באמצעות כל אחד מהשעבודים שנרשמו לטובתו במהלך השנים.

בפסק דינו מיום 23.8.2016 קבע בית המשפט, בהתייחס לקוטג' של בני הזוג, כי אף שמלכתחילה הנכס שועבד לצורך הבטחת הלוואה שניתנה לשותפות, בחלוף השנים השעבוד הוחל בהסכמת המשיב גם על חובות החשבון המשותף. עם זאת, הבנק לא קיבל את הסכמתה של המשיבה להרחבת השעבוד ומשכך הוא לא חל על זכויותיה. נקבע כי הבנק רשאי להיפרע רק ממחצית מהזכויות בנכס, קרי חלקו של המשיב בקוטג', וזאת בכפוף להגנה שבסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

על פסק הדין הגישו הצדדים ערעורים לבית משפט זה. בהמשך, הוגשה הבקשה שבפניי, במסגרתה ביקש הבנק להורות כי המשכנתא הרשומה על חלקה של המשיבה לא תימחק עד להכרעה בערעור שהוגש מטעמו.

בבקשה נטען כי ביום 21.2.2017 המשיבים פנו לבנק בדרישה למחוק לאלתר את המשכנתא ואת צו ניהול הנכסים הרשומים על חלקה של המשיבה בקוטג', זאת למרות שפסק דינו של בית משפט קמא לא הורה על כך במפורש והבנק ניאות לבקשתם לעכב את מימוש דירתו של המשיב 3 עד להכרעה בערעור. נטען כי בבקשתם זו פעלו המשיבים בחוסר תום לב ובמטרה להבריח את הנכס, וכי אם הערעור יתקבל והבנק יהיה זכאי לממש אף את חלקה של המשיבה, יהיה קושי ברישום משכנתא חדשה ובגביית החוב והדבר יסב לבנק נזק רב ובלתי הפיך.

המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי הוגשה בחוסר תום לב ולוקה בשיהוי כבד; כי הערעור מכוון כנגד קביעות עובדתיות וסיכוייו נמוכים; כי הנזק שיגרם לבנק הוא נזק כספי; וכי המשיבה היא אישה מבוגרת וחולה, וככל שתזדקק לעזרה רפואית או תבקש לעבור לדיור מוגן היא תבקש לממש את זכויותיה בקוטג'. נטען כי הותרת המשכנתא הרשומה על כנה, לא תאפשר למשיבה לשכור מטפלת ולהנות בערוב ימיה מנכסיה, ובכך יגרם לה נזק בלתי הפיך המטה את מאזן הנוחות לטובתה.

איני מוצא לשוב ולהידרש להלכות בדבר עיכוב ביצוע במקרקעין (וראו לדוגמא, ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, פסקה 14 (7.4.2013); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי, פסקה 17 (‏13.4.2014); ע"א 1796/14 חלילה נ' נשר, פסקה 11 (17.4.2014); ע"א 6360/15 אבו זהרייה נ' עזבון המנוחה סילביה חליל סלאמן, פסקה 8 (30.11.2015)). בהינתן שמחצית מהזכויות בקוטג' משועבדות לבנק ובהינתן הקושי במכירתו במצב זה, איני רואה במה יגרע חלקה של המשיבה אם עד להכרעה בערעור תימנע מלבצע דיספוזיציה בחלק שלה בנכס (מחצית). חזקה על הבנק כי ימנע ממימוש חלקו של המשיב בנכס, ומשכך, במהלך תקופה זו זכויותיה בנכס ישמרו לה והיא תוכל להנות מפירותיו בדרך שאינה כוללת את מכירתו. לכאורה, מכירת הזכויות על ידי המשיבה אינה מהווה כשלעצמה נזק בלתי הפיך, שהרי מדובר בעניין כלכלי הניתן לפיצוי כספי (ע"א 1612/11 עזבון המנוחה איטה ברנהולף נ' אוחנה, פסקה 8 (8.5.2011)). ברם, נוכח גובה החוב של המשיבים לבנק, העומד על כמעט תשעה מיליון ₪, קיים חשש כי הבנק לא יוכל להיפרע מהמשיבה אם יזכה בערעורו ולא יוכל לגבות את מלוא החוב (ראו והשוו: רע"א 10487/07עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פסקה 6 (3.1.2008) וע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ סניף הגדוד, פסקה 11 (20.11.2008)).

בנסיבות אלה שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים להיעתר לבקשה, להותיר את המצב על כנו ולהימנע ממחיקת המשכנתא על חלקה של המשיבה. משהגעתי למסקנה זו איני מוצא להידרש לסיכויי הערעור.

על כן, ניתן בזה צו המורה למשיבים שלא לפעול למחיקת המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על חלקה של המשיבה בקוטג' ברעננה הידוע כגוש 6581 חלקה 577/2 וכן שלא לפעול למחיקת צו ניהול על ידי כונס הנכסים על הנכס.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח באייר התשע"ז (24.5.2017).

    ש ו פ ט
פורסם ב

הרשות השופטת- בתי המשפט המחוזיים

  בישראל שישה בתי משפט מחוזיים: בירושלים, בתל אביב-יפו, במחוז מרכז, בחיפה, בבאר שבע ובנצרת. מכהנים בהם כיום כ-‏90 שופטים.
.
  סמכות: בית המשפט המחוזי יושב כבית משפט של ערכאה ראשונה וכבית משפט לערעורים על פסקי הדין של בית משפט השלום. כן יושב הוא בערעורים על החלטות שיפוטיות ומעין שיפוטיות שונות של בתי דין מינהליים ושל גופים שונים, על פי סמכות מיוחדת בחוקים המקימים אותו.
  כערכאה ראשונה, יש לבית המשפט המחוזי מעין סמכות שיפוט שיורית. הוא דן בכל עניין שאינו בסמכותו של בית המשפט השלוםושאינו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר.
  בעניינים פליליים, דן בית המשפט המחוזי בעניינים שאינם בסמכות בית משפט השלום. עיקרם – משפטים בשל עבירות שעונשן מוות או משפטים בעבירות שדינן מאסר העולה על שבע שנים, בכפיפות לאמור בעניין סמכות בית משפט השלום.
  בעניינים אזרחיים, דן בית המשפט המחוזי בעיקר בתביעות כספיות שסכום התביעה או שווי הנושא בהן עולה על 2.5 מיליון ש"ח.
 בית משפט לעניינים מינהליים, בשנת 2000 התקבל בכנסת חוק בתי המשפט לעניינים מינהלים. מכוח חוק זה מכהנים בתי המשפט המחוזיים גם כבתי משפט לעניינים מינהלים ודנים, בין היתר, בעתירות של הפרט נגד הרשות, בערעורים מינהלים על החלטות של גופים שונים בשורה של נושאים הקבועים בתוספת לחוק וכן בתובענות מינהליות.
שאר הנושאים שלא פורטו בתוספת לחוק, ממשיכים להיות נדונים לפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ).
  בית המשפט המחוזי דן גם בעניינים אחרים. בכללם: עתירות אסירים, ערעורים בענייני מיסים וערעורים בעניין פנקס הבחירות לכנסת. ערעורים על תוצאות הבחירות לכנסת נדונים לפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי בחיפה יושב גם כבית משפט לימאות. שופטי בית המשפט המחוזי, שנתמנו לכך, מכהנים כאבות בתי הדין לחוזים אחידים ולהגבלים עסקיים.
  עד לשנת ‏1951 דן בית המשפט המחוזי ברוב ענייני המעמד האישי שאינם בסמכותם הייחודית של בתי הדין הדתיים. סמכות זו הועברה לאחרונה לבית משפט השלום בשבתו כבית משפט לענייני משפחה. העברה זו מסמנת מהפיכה בשיפוט בתי המשפט. תכליתה – להפוך בהדרגה את בית המשפט המחוזי לערכאת ערעור בעיקרה.
רוב סמכויות בתי המשפט המחוזיים בשבתם כערכאה ראשונה, לבד מפשעים חמורים ולבד מעניינים אזרחיים מסוימים, אמורות לעבור לבתי משפט השלום.
  יש כוונה להעביר בהדרגה לבתי המשפט המחוזיים גם סמכויות מבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ). בשנת ‏1997 הוגשה לכנסת הצעת חוק המסמיכה את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מסוימים שהיו עד עתה בסמכות בג"צ. יישבו בהם שופטים שיתמחו בכך. הם יידונו על פי הסמכויות, העילות, סדרי הדין והסעדים הנוהגים בבג"צ.
  כבית משפט לערעורים – יושב בית המשפט המחוזי בערעורים על פסקי דין של בתי משפט השלום. כן יושב הוא בערעורים על פסקי דין של בתי דין מינהליים על פי סמכות מיוחדת בחוקים המקימים אותם ועל החלטות של ראשי ההוצאה לפועל.
  הלכה מנחה – הלכה שפסק בית משפט מחוזי מנחה את בתי משפט השלום.
  שופטים – בכל בית משפט מחוזי מכהנים מספר שופטים שקובע שר המשפטים. בראש בית המשפט המחוזי – עומד נשיא, ולידו – סגן נשיא אחד או יותר.
.
  הרכב – ברגיל דן בית המשפט המחוזי בשופט אחד. בשבתו כבית משפט לערעורים על פסקי דין של בית משפט השלום, דן בית המשפט המחוזי בהרכב של שלושה שופטים. כך גם בדונו, כערכאה ראשונה, בפשעים חמורים במיוחד (כגון: רצח, ניסיון לרצח, אונס, עבירות מין במשפחה ועבירות נגד ביטחון המדינה), ובכל עניין אחר שנשיא בית המשפט המחוזי או סגן הנשיא הורו שיידון בשלושה.
  אב בית הדין – בית משפט מחוזי הדן בשלושה ונשיא בית המשפט ביניהם – הנשיא הוא אב בית הדין; אם סגן הנשיא ביניהם ואין נשיא ביניהם – סגן הנשיא הוא אב בית הדין; אם אין סגן נשיא ביניהם – הוותיק שבהם. את הוותק קובעים לפי תאריך המינוי של השופט לבית המשפט המחוזי.
  ערעור – פסקי דין של בית משפט מחוזי ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון. הערעור הוא בזכות – על פסקי דין של בית משפט מחוזי בשבתו כערכאה ראשונה; ברשות – על פסקי דין של בית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים. הרשות ניתנת בפסק הדין עצמו, או מאת שופט של בית המשפט העליון. החלטות ביניים של בית משפט מחוזי בעניינים אזרחיים ניתנות גם הן לערעור ברשות לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה לכך רשות מאת שופט של בית המשפט העליון.


 
פורסם ב

בית המשפט העליון – מתוך אתר הרשות השופטת

בית המשפט העליון
מעמדו
שופטים
בית משפט לערעורים סמכויות:
בית משפט גבוה לצדק
"דיון נוסף"
"משפט חוזר"
הרכב
אב בית הדין
בית המשפט העליון
ראו: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-‏1984,
סעיפים ‏32‎-25.
.
  מעמדו: בית המשפט העליון עומד בראש מערכת השיפוט במדינה. מקום מושבו בירושלים. תחום שיפוטו – המדינה כולה. הלכה שפוסק בית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון. זה עקרון התקדים המחייב הנוהג בישראל.
  שופטים: את מספר שופטי בית המשפט העליון קובעת הכנסת בהחלטה. ברגיל, מכהנים בבית המשפט העליון חמישה עשר שופטים.
היום מכהנים חמישה עשר שופטים. בראש בית המשפט העליון ובראש מערכת השיפוט בכללה עומד נשיא בית המשפט העליון. לידו – המשנה לנשיא.
  סמכויות: בית המשפט העליון יושב כבית משפט לערעורים וכבית משפט גבוה לצדק.
  כבית המשפט לערעורים, דן בית המשפט העליון בערעורים (פליליים ואזרחיים) על פסקי דין ועל החלטות אחרות של בתי המשפט המחוזיים. כן דן הוא בערעורים על החלטות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות שונות, שעניינן, למשל, חוקיות הבחירות לכנסת, שיפוט משמעתי של לשכת עורכי הדין, עתירות אסירים, ומעצר מינהלי.
  כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ), דן בית המשפט העליון כערכאה ראשונה, בעיקר בטענות נגד החוקיות של החלטות שלטוניות:
החלטות של הממשלה, של רשויות מקומיות וכן של גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין.
  "דיון נוסף" בית המשפט העליון יושב גם ב"דיון נוסף" על פסקי-דינו. עניין שפסק בו בית המשפט העליון – בין בשבתו כבית משפט לערעורים ובין בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – בשלושה שופטים או יותר, רשאי הוא לדון בו דיון נוסף במספר גדול יותר של שופטים. דיון נוסף אינו מתקיים אלא במקרים מיוחדים ומעטים, בהם נודעת, לדעת בית המשפט, חשיבות מיוחדת לפסק הדין.
  משפט חוזר: בית המשפט העליון רשאי להורות גם על קיום משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית. משפט חוזר יכול להיערךבתנאים שנקבעו לכך בחוק, בעיקר, אם נתגלו עובדות חדשות או התעורר חשש של ממש כי נגרם עיוות דין לנאשם. בפועל משפטים חוזרים נדירים ביותר.
  הרכב: בית המשפט העליון, הן בשבתו כבית משפט לערעורים והן בשבתו כבג"צ, יושב ברגיל בהרכב של שלושה. שופט אחד דןבבקשות ביניים, בצווים זמניים ובבקשות למתן צווים על תנאי, וכן בערעורים על החלטות ביניים של בתי המשפט המחוזיים או על פסקי דין של דן יחיד בבית משפט מחוזי שדן בערעור, על פסק דין או על החלטה של בית משפט שלום. בית המשפט העליון יושב בהרכב של חמישה שופטים או יותר בדיון נוסף. בית המשפט העליון יכול לדון במספר בלתי זוגי גדול יותר משלושה שופטים בעניינים שכרוכות בהם שאלות יסוד משפטיות או חוקתיות.
  אב בית הדין: עניין שיושב בו בדין נשיא בית המשפט העליון – הנשיא הוא אב בית הדין; יושב בדין המשנה לנשיא ואין הנשיא יושב בו – המשנה לנשיא הוא אב בית הדין; בהרכב אחר – הוותיק שבשופטים הוא אב בית הדין. את הוותק קובעים לפי תאריך מינוי השופט לבית המשפט העליון.
פורסם ב

עו"ד נועם קוריס – על הימורים, פשיטות משטרה ויעוץ משפטי

עו"ד נועם קוריס –  על הימורים, פשיטות משטרה ויעוץ משפטי

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

השבוע פנה אלי לקוח קבוע שלי והתייעץ איתי לגבי איזה עניין, הוא אמר לי שהוא "רוצה לוודא" שמותר לו לעשות איזה משהו שלדבריו "כולם עושים".

לאור חיסיון של יעוץ עו"ד לקוח, בואו נאמר, שהוא התייעץ איתי לגבי סוג של פרסום באינטרנט, ולא אכנס כאן יותר לעומקו של יעוץ, רק אציין שמייד הסברתי לו את האיסור, ואחרי שניסה להתעקש גם שלחתי לו בווטסאף, גם את נוסח החוק הרלוונטי.

תקשיבו, זה עדיין לא שכנע אותו, הוא התקשר אלי ונתן לי דוגמאות של אחרים שמפרסמים בצורה שבה הוא רוצה לפרסם, לדבריו.

הוא אפילו שלח לי בווטסאף, פרסום קצת דומה למה שהוא תיאר, של מישהו אחר.

בכל מקרה, ההתעקשות שלו פתאום הזכירה לי לקוח אחר, שבשנת 2005 הפעיל את אחד מאתרי האינטרנט הגדולים והמובילים בישראל וביקש "רק לוודא" איתי, שגם לו מותר לפרסם הימורים בחו"ל, כמו בוואלה, נענע ו MSN.

אז דרך אגב, באמת בכל האתרים הגדולים היו המון פרסומים ובאנרים שהובילו לאתרי הימורים גדולים בחו"ל, בעיקר בארה"ב.

אז מכוון שלא הכרתי היטב את התחום, עשיתי קצת בדיקות של החוקים השונים, וראיתי שחוק העונשין, בסעיף 224 וב סעיף 227, שאומר כך:

 "השתתפות בעריכת הגרלות והימורים

המציע, מוכר או מפיץ כרטיסים, או כל דבר אחר, הבאים להעיד על זכות להשתתף בהגרלה או בהימור, וכן המדפיס או המפרסם הודעה על הגרלה או על הימור, דינו–מאסר שנה אחת כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(33)."

אוסרים על פרסום הימורים בישראל, למיטב הבנתי ללא קשר למיקום הגיאוגרפי של הימורים אלו, זה גם מה ששלחתי לו.

אני זוכר שהוא ממש התאכזב, אולי הוא אפילו כעס, לאתרים כמו וואלה, נענע, MSN היה כבר אז יעוץ משפטי מהמשרדים הנחשבים בישראל. "איך הם מפרסמים?" הוא הקשה אלי.

"אתה עו"ד, תעשה שגם אני אוכל לפרסם כמוהם!"

זה היה מאוד מתסכל, הרי לאתרי הענק האלו, שבבעלות מיקרסופט וואלה תקשורת ונענע יש יועצים משפטיים ידועים, והנחתי שמפעילי האתרים התייעצו עימם, ואפילו הלקוח שלי התעקש ושאל אותי, מה הבעיה "לשעות כמו כולם", ורק אני לא מצאתי איך לאפשר ללקוח שלי לפעול לפי שאיפותיו העיסקיות, ובמסגרת החוק.

אני זוכר שחפרתי וחפרתי וממש ניסיתי למצוא פתרון חוקי ואז פתאום אחרי כמה ימים הלקוח שלח לי סמס עם המילה "תודה!" ועוד כתבה על כך שמשטרת ישראל פשטה על משרדי וואלה, וחקרה חשודים, ותפסה חומרים- והכל בגלל פרסום הימורים לא חוקיים ובדיוק אותם הבאנרים.

אחרי זמן קצר גם פורסם, שהמשטרה פשטה על משרדי נענע, MSN, וספורט און ליין. הנה זה עדיין מופיע כאן: 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3194450,00.html

אז לא עקבתי אחר כך על הפרשה של ההימורים בוואלה, ולא בדקתי האם העמידו מישהו לדין בעניין, אבל אין לי ספק שהיום כבר אף אתר גדול לא מפרסם הימורים בצורה לא חוקית.

עכשיו מה שנשאר לי זה לחזור שוב אל הלקוח שלי מעכשיו 2017, ולהסביר לו את דעתי על "כולם עושים" ו"כמו כולם".

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

עו"ד נועם קוריס – כותב על הסרה מגוגל והתיישנות באינטרנט

עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

תגיות:

עו"ד נועם קוריס, וואלה, הימורים, משטרת ישראל, כמו כולם

פורסם ב

עו"ד נועם קוריס – על גביית חובות, הסתבכות בפלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס –  על גביית חובות, הסתבכות בפלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

בשנת 2004 כאשר רק הקמתי את משרד עורכי הדין שבבעלותי, אחד מלקוחותיי היה ח', בעל עסק בינוני שהיה מעביר אל משרדי את כל השיקים החוזרים שהתקבלו אצלו בעסק, לצורך גבייתם באמצעות ההוצאה לפועל. 

יום אחד, במסגרת ישיבות העבודה ביננו, משך ח' את אחד מהשיקים החוזרים בחבילה אותה הביא אל משרדי לצורך הטיפול המשפטי בהם, ואמר לי: "את השיק הזה חבל לתת לך, זה שיק של שוכר בדירה שלי ואגש עליו בעצמי, חבל לשלם שכר טרחה…"

לא היה מדובר בשיק גדול, אלא בשיק בגין שכר דירה לחודש אחד בדירה קטנה בפריפריה ואחרי שהבעתי את תמיהתי מה ההבדל בין שיק זה לבין יתר השיקים שח' קיבל במהלך עסקיו הרגיל בעסקו, התראתי בחצי פה בפני ח' שחבל שיסתבך ועדיף לו לגבות את סכום השיק באמצעות משרדי ולאחר שהתעקש לגבות בעצמו את השיק הספציפי הזה, המשכתי בשגרת יומי.

כמה שעות לאחר מכן, בשעת לילה מאוחרת, התקשר אלי ח' מספר פעמים ולבסוף שעניתי סיפר לי ח' שהוא עצור בתחנת המשטרה מסובים, שכן ויכוח קולני בינו לבין השוכר החייב הביא את השכנים להזעיק משטרה, כאשר הבירור הראשוני שערכה המשטרה במקום, הצדיק לטעמה את הובלתו של ח' לעיכוב ולחקירה בתחנת המשטרה.

אז לא היה לי נעים לומר לח' "אמרתי לך" ולמרות שלא עסקתי בדין הפלילי כלל, נסעתי עוד באותו הלילה לתחנת מסובים של משטרת ישראל, שכנעתי את הקצינה האחראית לשחרר את ח' לדרכו, ונאלצתי לחייב את ח' בשכר טרחה המצדיק יציאת חירום של עורך דין באמצע הלילה ונסיעתו לתחנת משטרה… 

אני לא זוכר בדיוק את הסכום של שכר הטרחה שדרשתי, אבל אני בטוח שהוא היה גבוה יותר מסכום השיק או מחודש שכירות של דירה קטנה בפריפריה (זה גם היה בשנת 2004, כשמחירי השכירות של הדירות היו פחות גבוהים), אבל מה שבטוח, הסיפור הזה הוא מהות המקצוע שלי וגם היום, כאשר משרדי מייצג חברות ענק כניופאן, בזק ואח', אני תמיד מזכיר את הסיפור הזה.

מוסר השכל: מסתבר שבישראל כמעט תמיד תצטרך עורך דין, ועורך דין ששוכרים לפני הבעיה תמיד יעלה פחות מעורך דין ששוכרים אחרי הבעיה. 

תחשבו על זה. 

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004

תגיות:

עו"ד נועם קוריס, חובות, פלילים

פורסם ב

עו"ד נועם קוריס – חברות הביטוח צריכות לפצות מבוטחים גם בגין נזקי המע"מ

עו"ד נועם קוריס – חברות הביטוח צריכות לפצות מבוטחים גם בגין נזקי המע"מ

די ידוע, שחברות הביטוח מנסות להימנע מתשלום המע"מ על הנזקים המכוסים בפוליסות הביטוח.

הסיפור הוא סיפור פשוט שלצערנו קורה יום-יום, יש תאונת דרכים, בעל הרכב הנפגע מזמין שמאי ומתקן את רכבו, ואז שולח את החשבון לחברת הביטוח, במקרה בו אני נתקלתי,  חברת הביטוח שירביט.

חברת הביטוח בודקת את החשבון ואז קובעת שאת רכיב המע"מ בקשר לתיקון היא לא צריכה לשלם, כי המדינה תשלם אותו במקומה, לפחות אם מדובר בעוסק מורשה או בחברה בע"מ.

חברת הביטוח גם תעמיס קשיים, תדרוש אישור רואה חשבון לאי קיזוז המע"מ, תדרוש הסבר, ותמשיך ותתעקש גם כשהמחלוקת תגיע לבית המשפט.

כך, להערכתי מיליארדים של שקלים, שהינם רכיב המע"מ בנזקי רכבים בתאונות דרכים לא משולמים למבוטחים על ידי חברות הביטוח, אלא שהנפגעים מופנים לקבל את רכיב המע"מ באמצעות החזרי מע"מ, בדיווח העוסק שלהם לשלטונות.

חברת הביטוח שירביט המורגלת כל כך בנוהג של לא לשלם את רכיב המע"מ לנפגעים ומבוטחים, הרהיבה טיעונים בדיון בתיק בו טיפלתי בבית המשפט,  ואף הסבירה שעל מבוטח לקחת יעוץ מקצועי בתחום המיסים בכדי שהיא לא תשלם את רכיב המע"מ, והמדינה תשלם במקומה.

לתפיסתי, לא ניתן לחייב אדם לפנות לקבל את החזרי המע"מ על נזקיו דווקא מרשויות המס ולא נכון לאפשר לחברת הביטוח לדרוש ממבוטח אן מצד שלישי 'להתגושש' מול רשויות המס, בגין נזק מבוטח ברכיב המע"מ.

לציין, שגם מהצד השני, בשאלה האם יש לשלם מע"מ בגין פיצוי, התשובה המסתמנת היא שאין חובה לשלם מע"מ בגין פיצוי על גניבה או תאונה, כך שנראה שרשויות המס גם הן אינן מקבלות את הטענה השיגרתית של חברות הביטוח, בעניין המע"מ.

כך למשל, סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ") קובע אימתי יוטל מס ערך מוסף, כדלקמן: 
"על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העסקה או הטובין, כפי שקבע שר האוצר בצו לאחר התייעצות עם ועדת הכספים של הכנסת." 
סעיף 1 לחוק מע"מ מגדיר "עסקה" כך: 
"1.מכירת נכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקו…; 
2.מכירת נכס אשר נוכה מס התשומות שהוטל על מכירתו למוכר או על יבואו בידי המוכר; 
3.עסקת אקראי;" 


יוצא, שאם הפיצוי מחברת הביטוח נתקבל בגין נזק הגניבה, ולא בעבור "עסקה" כהגדרתה לעיל, אזי הפיצוי אינו חייב במע"מ, ולפיכך החברה או האדם אינם חייבים להוציא חשבונית מס בגין הפיצוי. 

שופט אמיץ אחד בבית המשפט בנתניה קיבל את טיעוני והסביר בפסק דינו לשירביט ואולי גם לשאר חברות הביטוח, שגם לדעתו, אי אפשר לכפות על נפגע בתאונה להתחיל להתדיין עם שלטונות המס בשביל לחסוך לחברת הביטוח כספים, וכדבריו בפסק הדין: "לא מקובלת עלי הגישה לפיה מי שניזוק בין היתר בתשלום מע"מ (להבדיל מעסקה רצונית שהובילה לתשלום מע"מ) צריך לנסות לשכנע את מע"מ לקזז את המע"מ ששילם במסגרת עיסקו…"

אומנם פסק הדין ניתן נגד חברת הביטוח שירביט, אבל נראה שהחלטת בית המשפט בהחלט יכולה להתאים גם למקרים הקשורים ליתר חברות הביטוח ואולי עוד תובעים נחושים ושופטים אמיצים יביאו להפסקת הסבסוד של חברות הביטוח מכספי משלמי המיסים ומקופת מע"מ והמדינה.

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004

תגיות:

עו"ד נועם קוריס, שירביט, מע"מ