נשכח חודש במעצר- טעות בחישוב הימים על ידי המדינה

נועם קוריס

נשכח חודש במעצר- טעות בחישוב הימים על ידי המדינה

אל בית המשפט העליון הגיעה בקשת המדינה להאריך את מעצרו של נאשם, כחודש לאחר שמעצרו הקודם הסתיים וכאשר המדינה חישבה את ימי המעצר עם שגיאות. מה החליט בית המשפט העליון ?

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

בית המשפט העליון נדרש בימים אלו ליתן החלטה במסגרת בקשה ראשונה להארכת מעצר בפיקוח אלקטרוני לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), בתשעים יום או עד למתן הכרעה בתיק העיקרי (ת"פ 36814-12-18, בית המשפט המחוזי בחיפה).

בהתאם להחלטה, עולה שהתיק כדברי ההחלטה "נסע בנתיב שלא רבים נוסעים בו" – וטוב שכך. די לדברי בית המשפט העליון להפנות לכך שבבקשה מבוקשת הארכת מעצר של תשעים ימים, החל מתאריך 16.10.2019, והיא הוגשה בתאריך 19.11.2019. הסיבה לפער זה נעוץ בכך שהמדינה עשתה טעות חישובית בשדה של מעצר מעורב – מעצר מאחורי סורג ובריח ומעצר באיזוק אלקטרוני, ביחס לסעיף 62 לחוק המעצרים. מתברר כי הטעות התגלתה למדינה בתאריך 19.11.2019.

בית המשפט העליון שמע את טענות הצדדים וקבע שיתן החלטה מנומקת בבקשה שהגישה המדינה כבר בימים הקרובים, בינתיים לפי החלטת בית המשפט נותרה הסוגיה הבאה: מה דינו של המשיב כעת? התשובה לכך ברורה: אין הוא נמצא במעצר. סעיף 61(א) לחוק המעצרים קובע:

נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ואם היה נתון המעצר בפיקוח אלקטרוני – תקופה המצטרפת כדי 18 חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. (הדגשה שלי)

זו לשון החוק והיא קטגורית. אין זה פוסל את האפשרות להגיש בקשה להארכת מעצר, אבל עד ששופט בית המשפט העליון יאריך את המעצר מעבר לתשעים יום, אין הסמכה להחזיק את המשיב במעצר. הפסיקה הדגישה כי מעצר באיזוק אלקטרוני נחשב למעצר לעניין זה (ראו בש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' טחימר (3.11.2016)).

עם כל ההבנה לעומס של הפרקליטות, יש להידרש לעניין הבא. למעשה מדובר בשתי תקופות: התקופה הראשונה – 16.10.2019 עד 19.11.2019 – בה המערער הוחזק במעצר בלי סמכות (להלן: התקופה הראשונה). זוהי תקופה של למעלה מחודש ימים. התקופה השנייה היא מה-19.11.2019 עד היום – 21.11.2019 (להלן: התקופה השנייה). זוהי תקופה קצרה של יומיים. ואולם, בהיבטים עקרוניים שונים הפגם בתקופה השנייה חמור יותר מהתקופה הראשונה. הסיבה לכך היא שהפגם בתקופה הראשונה נעשה מתוך טעות. המדינה לא הייתה מודעת לכשל. ברם, התקופה השנייה – הגם שהיא קצרה – הייתה אחרי שהכשל התברר למדינה. בנסיבות אלו, יש להקפיד אף ביתר שאת על הוראות החוק. נזכיר ונזכיר שוב כי מדובר במעצר. אין עוצרים ללא אסמכתא בחוק או ללא החלטה שיפוטית. שני הדברים אינם בנמצא במקרה זה. בנסיבות אלו היה על המדינה להודיע כי כל עוד בית משפט זה לא נתן החלטה להאריך את מעצרו של המשיב, לא ניתן להחזיק אותו במעצר באיזוק אלקטרוני.

באת-כוח המשיב הודיעה כי היא מסכימה ומבקשת שהמשיב ימשיך לשהות במקום בו הוא נמצא – "בית חם", מסגרת טיפולית פרטית המשמשת כחלופת מעצר – אך לא בתנאי מעצר באיזוק אלקטרוני. הדין עימה.

יוצא כי על המדינה להפיק שני לקחים ממקרה זה: הלקח הראשון, והתייחסתי לכך בהחלטות שונות קודמות, הוא כי בעידן המחשב יש לוודא שהמעקב אחרי סיום תקופת המעצר והצורך להגיש בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים נעשה, כדי ששגיאות כאלו לא יחזרו. באת-כוח המדינה הודיעה בדיון כי בכוונת המדינה להדק את הנהלים – וחבל שהדבר לא נעשה קודם. הלקח השני הוא שכאשר מתבררת טעות, מצופה דווקא מהמדינה להקפיד לפעול לפי נתיב הדין. נציין את המובן מאליו – מעצר הוא פגיעה חמורה בחירותו של אדם. לנוכח האינטרס הציבורי להגן על החברה, ניתן גם ניתן לעצור אדם כאשר הדבר נדרש. אך זאת ייעשה רק בהתאם להוראות הדין.

לכן, יש להבהיר כי בשלב זה המשיב אינו מוחזק במעצר באיזוק אלקטרוני. תנאי השחרור האחרים בתוקף.

עוד קבע בית המשפט העליון בהחלטתו, כי ההחלטה המנומקת בבקשת המדינה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, תוך חידוש תנאי המעצר באיזוק אלקטרוני, תינתן בימים הקרובים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס במגזין ביזנס – רשת קו עיתונות

נועם קוריס

הטיפ המשפטי

ניתן לשלוח שאלות למדור במייל kurislaw@gmail.com

שאלה: האם יש חוק שקובע איזה מידע פרטי יכולות החברות הגדולות לאסוף על האזרחים ומה הוא קובע ?

תשובה: חוק הגנת הפרטיות קובע כללים שונים בנוגע להגדרה מהו מידע פרטי ואיזה שימוש רשאי אדם אחר או תאגיד אחר לעשות במידע הפרטי שלנו.

לאחרונה תוקנו גם תקנות לגבי מאגרי מידע בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, תקנות אלו קובעות שעל התאגיד המחזיק מאגר מידע עם נתונים פרטיים גם חייב לפרסם פרטים נוספים על מאגר המידע שהוא מחזיק עלינו, על דרך איסוף המידע, דרך אבטחת המידע, האפשרויות בדבר השימוש במידע עלינו ועוד נתונים על זכותנו שימחק או יתוקן מידע הקשור אלינו.

התקנות החדשות גם מחייבות את התאגידים למסור לנו נתונים על איזה מידע הם מחזיקים עלינו- אם אנו פונים ודורשים זאת.

נועם קוריס
נועם קוריס

שאלה: האם עו"ד, בהתאם לכללי האתיקה של לשכת עורכי דין, חייב לנהל חשבון נפרד לכל לקוח בנאמנות ולמסור ללקוח פרטי גישה לחשבון זה ? מהם הכללים ביחס לחשבון נאמנות ש עו"ד עבור לקוח ?

תשובה: בדרך כלל מחוייב עו"ד להחזיק חשבון נאמנות נפרד עבור כל לקוח ולעיתים אפיל עבור כל עסקה של לקוח בנפרד ואז ברור שהלקוח רשאי לעיין בחשבו הנאמנות שבעצם שייך לו בלבד.

קיים מקרה חריג אחד בקשר לחשבונות נאמנות ולפיו עו"ד רשאי לנהל חשבון נאמנות אחד כללי שבו הוא אינו מחוייב לדווח מי הנהנים. בחשבון הנאמנות הכללי החריג רשאי עו"ד להחזיק סכום שלא יעלה על 300,000 ₪ ואף אסור לבצע בחשבון זה פעולות בסכום של למעלה מ 99,999 ₪ ביממה אחת.

בתור נהנה בחשבון נאמנות כללי עדיין עומדת בפנייך הזכות המלאה לדעת בדיוק מה קורה בכספים שמוחזקים עבורך בנאמנות אך יש למסור לך פרטים רק אודות כספים שלך בחשבון ולא אודות כספים של לקוחות אחרים באותו חשבון נאמנות כללי.

שאלה: נחקרתי במשטרה ולאחר מספר חודשים קיבלתי מכתב שאומר שהתיק נסגר בהעדר אשמה, מה משמעות העדר האשמה.

תשובה: לאחר חקירת משטרה על מחלקת התביעות במשטרה או במקרים מסויימים על הפרקליטות להחליט האם יוגש כתב אישום בתיק או אם לאו. במידה ומוחלט שלא להגיש כתב אישום בסיון החקירה נגנזת החקירה ונסגרת באחת משלוש עילות גניזה.

העדר עניין לציבור הנה עילת סגירה שאומרת שעל אף שלכאורה קיימות ראיות מספיקות להרשעה בתיק, עדיין חומרת העבירה או אינטרסים ציבוריים אחרים אינם מצדיקים הגשת כתב אישום בנושא.

העדר ראיות והעדר אמה, כאשר כך מנחה פרקליט המדינה את ציבור התובעים בהידרשם לעילת הסגירה:

"חוסר ראיות" מול "היעדר אשמה"

אם הגיע התובע למסקנה כי אין בתיק ראיות מספיקות להעמדה לדין, עליו להכריע בדבר עילת הסגירה של התיק. בהקשר זה על התובע לשאול את עצמו: האם הראיות שבתיק מותירות ספק סביר לגבי חפותו של החשוד? אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, הרי שעילת הסגירה הראויה היא "חוסר בראיות מספיקות". אם התשובה היא שלילית, יש לסגור את התיק בעילה של  היעדר אשמה."

עו"ד נועם קוריס מייסד משרד נועם קוריס ושות' בשנת 2004. משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס בעל תואר מסטר במשפט מאוניברסיטת בר אילן.

הפקעת הדירה לא תעוכב, יקבל רק 3 מיליון ש"ח בינתיים

נועם קוריס

במסגרת המהלכים לפיתוח טיילת תל אביב הפקיעה עיריית תל אביב דירה מידי תושב, בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי) בה"פ 28125-05-11 מיום 9.9.2019 בגדרו התקבלה בקשת המשיבות עיריית תל אביב והועדה לתכנון ובניה להפקעת הדירה בה מתגורר המבקש (להלן: הדירה), וניתן צו למסירת החזקה בדירה בתוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע כי המבקש זכאי לפיצוי בגין ההפקעה בסך של 3,075,408 ש"ח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ובצדו בקשה לעיכוב ביצועו, היא הבקשה שנדונה עתה. בערעורו השיג המבקש על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן בעניין חוקיות ההפקעה והן בעניין סכום הפיצוי שנפסק לזכותו. כך, נטען כי המבקש מחזיק בנכס ששטחו הוא 153 מ"ר (שתי יחידות), ולא 74 מ"ר (יחידה אחת) כפי שנקבע בפסק הדין. עוד נטען כי המבקש זכאי לפיצוי בגין החצר שבמקרקעין מושא המחלוקת, וכי נפלו פגמים בחוות הדעת השמאית של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. לנוכח כל האמור, נטען כי יש לבטל את ההפקעה, ולחילופין להורות למשיבות לשלם למבקש פיצויי הפקעה בסך של כ-14 מיליון ש"ח.

בבקשת עיכוב הביצוע טוען המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, לנוכח הטעויות בפסק הדין עליהם הצביע המבקש בערעורו. עוד נטען כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה. בתוך כך, נטען כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין עלול להיגרם למבקש נזק בלתי הפיך, וערעורו על חוקיות ההפקעה יהפוך לתיאורטי. המבקש טוען עוד כי המקרקעין עליהם בנויה הדירה כוללים נכסים רבים ונוספים אשר פינויים טרם החל, והוא לא צפוי להתבצע בעתיד הקרוב. משכך, נטען כי המשיבות לא תפגענה אם יעוכב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור.

המשיבות מתנגדות לבקשת עיכוב הביצוע, וטוענות כי דינה להידחות. בתוך כך נטען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי עסק אך בגובה הפיצוי הכספי המגיע למבקש בגין הפקעת הדירה, וזאת משום שהמבקש כלל לא העלה טענות נגד ההפקעה או חוקיותה במסגרת תשובתו להמרצת הפתיחה. משכך, נטען כי המבקש אינו רשאי להעלות טענות אלה במסגרת הערעור ובקשת עיכוב הביצוע, וכי אף הסיכוי לקבלת טענותיו בדבר גובה הפיצוי קלוש, שכן פסק הדין מבוסס על הערכת שמאי ועל קביעות עובדתיות בדבר גודל הדירה וזכויותיו של המבקש בה.

המשיבות מוסיפות כי סכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין (בניכוי מיסי חובה כדין ומימוש עיקול שהוטל על-ידי עורך דינו של המבקש בעבר) כבר הופקד אצל באת-כוח המבקש. בנסיבות אלה, נטען כי אף שיקולי מאזן הנוחות תומכים בדחיית הבקשה. נטען כי אף אם בסופו של דבר יתקבלו טענותיו של המבקש בדבר גובה הפיצוי, הרי שאין חשש שהמבקש לא יוכל לגבות את הסכום הנוסף שייפסק מהעירייה. כן נטען כי המבקש יכול לעשות שימוש בפיצוי שהועבר לבאת כוחו לשם מציאת מגורים חלופיים, ולו לתקופת הביניים עד להכרעה בערעור. לבסוף, המשיבות מוסיפות כי הדירה ממוקמת על שפת הים, וכי אי-פינויה מונע המשך פיתוח חיוני של הטיילת באופן הגורם לנזק ציבורי.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי הטענות בדבר אי-חוקיות ההפקעה מהוות הרחבת חזית וכי המבקש העלה טענות אלה לראשונה בסיכומיו. כך, בתשובתו להמרצת הפתיחה כמו גם בתצהיר שהגיש הבהיר המבקש כי "אינני נכנס לשאלת מהות ההפקעה והפינוי המתבקשת … ואולם אני מתנגד … לטענות … לפיהם עלי למסור את החזקה בנכס … בטרם יינתן לי פיצוי ודיור חלופי" (ראו פסקה 33 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסעיף 5 לתצהיר המבקש). לנוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי טענות אלה. עוד צוין בהקשר זה, כי בנסיבות בהן טענות אלה הועלו לראשונה רק בשלב הסיכומים, הרי שהמבקש אף לא הניח תשתית עובדתית לתמיכה בהן. עוד נקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי יש לדחות את טענות המבקש בדבר חוקיות ההפקעה אף לנוכח הכלל לפיו אין לאפשר טענות כאלה במסגרת הליך למסירת חזקה בהתאם לסעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כבענייננו.

בנסיבות אלה, ומבלי לטעת מסמרות בנדון, סבר בית המשפט העליון כי סיכויי הערעור להתקבל בשאלת חוקיות ההפקעה – קלושים.

לנוכח האמור, ואף מבלי להידרש לשאלת סיכויי הטענות הנוספות שבערעור להתקבל, לא נמצא טעם להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין המחייב את המשיבות לשלם למבקש את פיצויי ההפקעה. שהרי, אף אם טענותיו של המבקש בדבר גובה הפיצוי לו הוא זכאי תתקבלנה, הרי שהמשיבות תשלמנה את הסכום שייפסק, ככל שייפסק, ללא כל קשר לסכום שכבר שולם על ידן. משכך, ואף לנוכח האמור בתשובת המשיבות בדבר האינטרס הציבורי בהמשך פיתוח הטיילת, דין הבקשה להידחות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

מדיניות פרטיות – חשוב לדעת ! מה חייבים לגלות לגולשים פי תקנות הגנת הפרטיות ?

נועם קוריס

מדיניות הפרטיות – לא הרבה יודעים ! במה מחוייבים בעלי האתרים

התקנות החדשות בחוק הגנת הפרטיות מחייבות בין היתר לפרסם מדיניות פרטיות בקשר עם מאגרי מידע שנשמרים, שימו לב שהמועצה להגנת פרטיות מעודדת אתרי אינטרנט לפרסם מדיניות פרטיות פשוטה, מנוסחת בשפה ידידותית, שתבהיר לגולשים מהם נוהגי האתר בתחום איסוף המידע האישי והשימוש בו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

למרות שפעמים רבות יכול מסמך גנרי לענות על דרישות תקנות חוק הגנת הפרטיות, כדאי לשים לב שלא תמיד יכולה להופיע מדיניות פרטיות כמסמך שנוסח בצורה אחידה. כפי שמציע אתר תקנון בקטגוריית מדיניות פרטיות, לעיתים דרישת מסמך מדיניות הפרטיות ותנאיו הוא נגזרת מנהגיו ופעילותו הפרטניים של כל אתר ואתר. על מסמך מדיניות הפרטיות לשקף בצורה מדוייקת ושלמה את הפעילות. במידה שחל שינוי בצורת ההתנהלות הנהוגה באתר, על המדיניות לשקפו במועד תחילתו.

בין הנקודות שמסמך מדיניות פרטיות צריך להתייחס אליהן –

  • זהות הגוף המפעיל את האתר, מענו ודרכי ההתקשרות עימו;
  • איזה מידע אוסף האתר אודות המשתמש, תוך אבחנה בין מידע שנאסף בידיעת המשתמש מראש (לדוגמה: טפסים מקוונים המשתמש נדרש למלא) לבין מידע שנאסף כחלק מתהליך הגלישה באתר (כדוגמת כתובת IP שממנה מגיע הגולש, דפים שהוא צופה בהם וכיו"ב);
  • האם המידע מזהה אישית את הגולש;
  • כיצד יישמר המידע הנאסף;
  • האם חלה על המשתמש חובה חוקית למסור את המידע או שמסירתו מותלית ברצונו;
  • מה השימוש שייעשה במידע;
  • האם המידע יימסר לצדדים שלישיים, ואם כן – לאילו צדדים שלישיים ובאילו נסיבות;
  • האם האתר מפעיל אמצעים העלולים לשמש להתחקות אחר גולשיו, כדוגמת Cookies או Web Beakons.
  • במידה שמופעלים אמצעים כדוגמת Cookies – מהם אמצעים אלה, לאיזה מטרה הם משמשים, האם הגולש יכול לנטרל אותם ומה תהיה תוצאת הניטרול;
  • האם האתר מתיר לצדדים שלישיים – כדוגמת מפרסמים או חברות לניהול פרסום המשלבות 'באנרים' באתר – להתחקות אחר משתמשי האתר. אם כן, באילו אמצעים מתבצעת התחקות זו, לאיזו מטרה, מהו המידע האישי שהיא חושפת אודות הגולש וכיצד ניתן להמנע ממסירתו;
  • איזה צעדים נוקט האתר לאבטחת המידע הנאסף ומה מידת הבטחון שהם מעניקים לגולש;
  • הודעה בדבר זכותו של הגולש לעיין במידע ולתקנו או למוחקו, כאמור בהוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981;
  • הבהרה האם מדיניות הפרטיות תתוקן מעת לעת, מה תהיה תחולת התיקון והיכן וכיצד יפורסם.

לא מיותר לציין, כי בהתאם לפרסומים, המועצה להגנת פרטיות בישראל סבורה עוד כי –

  • הצבת 'רוגלות' (Spywares) לסוגיהן במחשב המשתמש היא עבירה פלילית לכאורה אם לא קיבלה הסכמה מפורשת ומודעת של המשתמש. לעניין זה הסכמה מודעת פירושה חתימת הלקוח על טופס משוב חיובי וברור.
  • בכל מקום שהמידע הנאסף אודות הגולש הוא מידע המזהה או עלול לזהותו אישית, אין להסתפק במדיניות פרטיות אלא לקבל הסכמה מפורשת של הגולש לאיסוף המידע. בפרט יש להקפיד בכך בעת שהמידע הנאסף מיועד להעברה לצדדים שלישיים או בעת שאתר האינטרנט מתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על גולשיו (לדוגמה: בעת שחברות המנהלות את הפירסום באתר מורשות להציב Cookies במחשב המשתמש באמצעות ה'באנרים' שהן מציגות בפניו);
  • המועצה קוראת שלא להשתמש באמצעים המנטרים את פעילות הגולש באתר, כדוגמת Cookies, אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לתפקוד תקין כאמור ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר. במקרה כזה ממליצה המועצה להימנע ככל הניתן משימוש ב- Cookies קבועים ולהסתפק ב- Session Cookies בלבד, שיפקעו עם סגירת הדפדפן. בכל מקרה קוראת המועצה שלא לאחסן ב- Cookie מידע אישי בכלל, ובלתי מוצפן בפרט, כדוגמת כתובות דואר אלקטרוני;
  • המועצה קוראת שלא להתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על פעילות גולש באתר אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לכך ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר;

נוסח לדוגמה של מדיניות פרטיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח

נועם קוריס משה אביב

נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח

היעדרות ללא אישור מעבודות השירות יכולה לעלות בהמרת העונש בחזרה למאסר מאחורי סורג ובריח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ט' חיימוביץ) בעת"א 9480-09-19 מיום 3.10.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקש לביטול החלטת ראש אגף האסיר בשירות בתי הסוהר שהורתה על הפסקת עבודות השירות שריצה המבקש, ונשיאת יתרת עונשו בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות של התפרצות, גניבה, קבלת דבר במרמה, הונאה בכרטיס חיוב וניסיון הונאה בכרטיס חיוב. ביום 18.1.2018 נגזר דינו של המבקש לעונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, ועונשים נלווים נוספים. בגזר הדין נקבע כי המבקש יבצע את עבודות השירות ב"בית לשובע" בתל אביב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וגיליונות השימוע בעניינו של המבקש מגוללים מסכת ארוכה של התחמקויות והיעדרויות מצדו של המבקש בקשר לעבודות השירות שנדרש לעשות. יצוין בתמצית כי עולה שלמבקש ניתנו הזדמנויות רבות חוזרות ונשנות להשלים את עבודות השירות שהושתו עליו, אך הוא הרבה להיעדר ללא אישור (כאשר בחלק מהחודשים עבד במשך ימים ספורים בלבד), חדל מלהגיע למקומות עבודה מיוזמתו, נפלט ממקומות עבודה לאחר שסירב לבצע את המוטל עליו וגם הביע מספר פעמים את אדישותו כלפי ביצוע עבודות השירות ואת רצונו לרצות את עונש המאסר בין כותלי בית הסוהר.

כך, במהלך התקופה, מחודש מאי 2018 ועד לחודש אפריל 2019 נעדר המבקש מעבודות השירות ללא אישור במשך 104 ימים. הוחלפו למבקש – חלק מהפעמים לאחר שנפלט מעבודה בשל תפקודו הלקוי וחלק מהפעמים לבקשתו – מספר מקומות עבודה. נערכו לו שמונה שיחות בירור, עד אשר זומן ליום 4.2.2019 לשימוע לפני הפסקה מנהלית של עבודות השירות לפי סעיף 51ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאחר השימוע, ניתנה למבקש הזדמנות נוספת להשלים את ביצוע עבודות השירות, אך הוא המשיך להיעדר ממקום העבודה ללא כל אישור. ביום 3.4.2019 הוצא נגד המבקש צו הפסקה מנהלית של עבודות השירות, ונקבע כי עליו להתייצב בבית הסוהר ביום 2.5.2019 לריצוי 86 ימים המהווים את יתרת עונשו.

נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"א 56439-04-19). בעיקר טען המבקש באותה עתירה כי הליך השימוע בוצע שלא כדין נוכח העובדה שהוא לא היה מיוצג, כאשר בהתחשב במצבו הרפואי יש ליתן לו הזדמנות נוספת לקיים שימוע ולרצות את עונשו בעבודות שירות, במקום אשר יתאים למגבלותיו הרפואיות. בית המשפט המחוזי קבע ביום 20.5.2019 כי לא ניתן לומר שנפל פגם בהליך השימוע או בהחלטה על הפסקת עבודות השירות. עם זאת, לפנים משורת הדין, נאות בית המשפט ליתן למבקש – אשר הביע התחייבות לציית להוראות הממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה) – הזדמנות נוספת בדרך של חידוש הליך השימוע. לפיכך, נקבע כי המבקש יוזמן להליך שימוע אליו יתייצב בליווי בא-כוחו.

ואכן, המבקש הוזמן לשימוע ליום 10.6.2019, אליו התייצב, אך זאת כשהוא אינו מיוצג. בנסיבות אלו, השימוע נדחה ליום 24.6.2019, אך בתאריך זה המבקש לא התייצב כלל. לפנים משורת הדין זומן המבקש לשימוע נוסף, ליום 16.7.2019, אך כבר בעת שזומן הודיע כי הוא מתכוון להגיע לבדו, וללא בא-כוחו. המבקש אכן התייצב לשימוע בגפו, ולא הציג מסמכים רפואיים חדשים שלא הוגשו קודם לכן. לפיכך, במסגרת השימוע הומלץ על הפסקת עבודות השירות, וביום 15.8.2019 הוצא לו בשנית צו הפסקת עבודות השירות.

גם על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. במסגרת העתירה טען המבקש כי יש מקום לבטל את ההחלטה להורות על הפסקת עבודות השירות, להשיבו לעבודות השירות ולהורות לממונה על עבודות השירות למצוא לו מקום עבודה התואם את מגבלותיו הרפואיות. כמו כן נטען כי הממונה פעל משיקולים זרים ועשה כל שניתן כדי למנוע ממנו להשלים את עבודות השירות.

ביום 3.10.2019 נדחתה העתירה. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהחלטה. זאת, כאשר הגורמים הרלוונטיים נהגו במבקש בסבלנות אין קץ, נתנו לו אין ספור הזדמנויות והחליפו לו מקומות עבודה רבים. על אף שבית המשפט אפשר למבקש לעבור הליך שימוע נוסף, גם במהלך השימוע האחרון לא העלה המבקש כל טענה שיש בה כדי להסביר את התנהגותו לאורך תקופת עבודות השירות, כגון מסמך רפואי המצדיק את ההיעדרויות הרבות או המבהיר כי הוא אינו מסוגל לבצע את עבודות השירות במסגרות בהן שובץ, ואיזה סוג עבודה הוא יכול לעשות. על כן, לא נמצא כי נפל פגם בהמלצת הממונה ובהחלטה להפסיק את עבודות השירות. המבקש נדרש להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 1.12.2019.

מכאן לבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך בעליון, טען כי היה על הממונה לשבצו לעבודה מתאימה ולאפשר לו לסיים את עבודות השירות, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.5.2019. משלא נעשה כן, שגה בית המשפט בקבעו כי הוא מזלזל במערכת בית המשפט שעה שלא ניתנה לו ההזדמנות להשתלב במקום עבודה נוסף. מעבר לכך, בהליך השימוע האחרון נפל פגם משמעותי, שכן הממונה לא התחשב במצבו הכלכלי העגום אשר מנע ממנו לשכור את שירותיו של עורך דין.

בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור וקבע, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים שבהם עולה מן הבקשה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 3497/12 ארלסקי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (24.12.2012); רע"ב 3492/19 אליהו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (26.5.2019)). הבקשה בענייננו נטועה כל כולה בעניינו הספציפי של המבקש ובנסיבות המסוימות שבהן הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו עליו. אף כלל לא נטען על ידי המבקש לקיומה של שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור. יתר על כן, אף לפי הגישה המקלה לקבלת רשות ערעור, בנסיבות בהן, כבענייננו, ההחלטה הראשונה התקבלה על ידי גוף מנהלי ורק ההחלטה השנייה התקבלה על ידי גוף שיפוטי (ראו למשל: רע"ב 4982/14 זולונוב נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (1.9.2014)), אין כל מקום להיעתר לבקשה.

ריצוי עונש מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות הינו פריווילגיה שיפוטית, אשר עלולה להישלל ממי אשר אינו עומד באחריות הנדרשת לשם כך. בכלל זה, היעדרויות מעבודה, איחורים או אי-ביצוע המשימות במסגרת העבודה, עלולים להביא להמרת העונש למאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת בהתאם להוראת סעיף 51ט לחוק העונשין (רע"ב 7868/12 אפנג'ר נ' בית המשפט המחוזי נצרת, פסקה 9 (10.11.2013), רע"ב 3863/18 ניסימוב נ' נציבת בתי הסוהר, פסקה 23 (17.5.2018); רע"ב 2436/19 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.4.2019)).

בענייננו, המבקש נעדר מעבודתו ללא אישור במשך למעלה מ-100 ימים, וניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לשנות את התנהגותו. ביניהן שיחות בירור רבות בהן הובהרה לו החובה המוטלת עליו וההשלכות שתהיינה לאי-עמידה בתנאי העבודה כנדרש. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו והמשיך להיעדר מעבודות השירות ללא הצדקה. טענותיו בדבר מחלות שונות אשר מונעות ממנו ביצוע כל סוגי המסגרות בהן שובץ, לא גובו בכל אסמכתא. גם לאחר שבית המשפט המחוזי הורה – לפנים משורת הדין – לערוך למבקש שימוע נוסף, וזאת בין היתר על רקע טענתו כי בשימוע הראשון לא ניתנה לו האפשרות להיות מיוצג, ועל רקע בקשתו להצגת מסמכים רפואיים, לא חדל המבקש מלתעתע במערכת. בפעם הראשונה התייצב לשימוע ללא עורך דין, בפעם השנייה לא הופיע כלל (כאשר תחילה מסר ששכח את המועד, ורק לאחר מכן הציג מסמך רפואי בדבר מחלה) ובפעם השלישית התייצב כשהוא אינו מיוצג. מכל מקום, לא הוצגו כל מסמכים רפואיים המגבים את הטענות בדבר מחלות רקע קשות המונעות ממנו ביצוע עבודות השירות במסגרות בהן שובץ עד כה, או מגבילות אותו מביצוע עבודה מסוימת.

משכך, העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לפיה ההחלטה המנהלית על הפסקת עבודות השירות מוצדקת. בוודאי שאין בהחלטה זו – בנסיבות העניין ונוכח התנהלותו של המבקש – משום חריגה ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות. אדרבה, המבקש הדגיש את הסאה.

בהתאם כאמור, הבקשה נדחתה. נקבע כי מועד ההתייצבות לריצוי המאסר עליו הורה בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

העליון הורה לצה"ל להחזיר סירות לעזה

העליון הורה לצה"ל להחזיר סירות לעזה

בג"צ הורה להחזיר סירות שנתפסו לעזה וחייב את המדינה בהוצאות משפט

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

במקורה כוונה העתירה שהוגשה לצורך השבת כלי שיט של דייגים מרצועת עזה שנתפסו בידי חיל הים עם כל הציוד שעל סיפונן. כפי שיבואר להלן, כתוצאה מהגשת העתירה חלו התפתחויות שייתרו את עיקר הסעדים שהתבקשו בה.

נועם קוריס

ביום 8.9.2016 יצא העותר 1 (להלן: העותר), שהוא תושב רצועת עזה, יחד עם בנו ואדם נוסף, להפלגה מחוף דיר אלבלח. לטענת המדינה, הסירה בבעלותו, שהיא סירה מנועית גדולה מסוג "מכמורתן", חרגה מהמרחב המותר לדיג ברצועת עזה על-פי הוראות חיל הים, ובהמשך לכך ירה כוח של חיל הים לעבר הסירה. בסופו של דבר היא נתפסה ונלקחה מהמקום. העותר עוכב, ולאחר תחקור שוחרר לביתו עוד באותו ערב. אולם, הסירה על ציודה לא הושבה. לטענת העותר, לא ניתן לו כל מסמך המעיד על תפיסת הסירה ותכולתה, או כזה המסביר את עילת התפיסה.

ביום 25.10.2016 פנה העותר באמצעות הארגונים המשמשים כאן כעותרים 4-2 בבקשה להשיב לו את סירתו. ביום 18.5.2017 נענה העותר על-ידי מפקדת הפרקליט הצבאי הראשי כי "חרף העובדה שמפעילי הסירות הפרו את המגבלות הביטחוניות על השיט ברצועת עזה ולא נשמעו להנחיות חיל הים" הוחלט לשחרר את הסירה, יחד עם סירות נוספות שנתפסו, וזאת לפי הנטען "לפנים משורת הדין". בהקשר זה אף הוצבו תנאים להחזרת הסירות, ובהם שתיאום האיסוף, ההעמסה וההובלה של הסירות מבסיס חיל הים באשדוד למעבר כרם שלום ייעשו מטעמו של העותר. מנגד, העותר טען כי קיום התנאים מטיל עליו חבות כספית שאין באפשרותו לעמוד בה, וכי משמעותם היא הלכה למעשה ויתור על קבלת הסירה. בהמשך לכך, ביום 8.10.2018 פנה העותר יחד עם דייגים נוספים בדרישה להשבת סירותיהם מבלי שהדבר יהיה כרוך בעלויות או בתנאים נלווים. ביום 21.10.2018 נמסר לעותר כי בחינת הנושא טרם הסתיימה. ביום 29.1.2019, לאחר שלא התקבלה תשובה לפנייה כעבור שלושה חודשים, חרף מכתבי תזכורת שנשלחו, הוגשה העתירה.

בעתירה התבקשה השבת סירתו של העותר, לצד השבת סירותיהם של דייגים אחרים שנתפסו על-ידי חיל הים – לאלתר. בעיקרו של דבר, נטען בעתירה כי הסירות מוחזקות במשך תקופה ארוכה ללא סמכות וללא כל החלטה שיפוטית, באופן שרירותי ובלתי סביר. בנוגע לסירתו של העותר נטען כי מדובר בסירה גדולה המשמשת מקור פרנסה עיקרי, אם לא יחיד, למשפחתו של העותר ולמשפחות נוספות.

ביום 1.5.2019, לאחר מתן אורכות, הגישו המשיבים תגובה מקדמית מטעמם, ובה ציינו כי בכוונתם "לפעול במהלך החודשים הקרובים להשבת הסירה לרצועת עזה, כמו גם את שאר סירות הדיג מרצועת עזה שנתפסו על-ידי חיל הים ושלא התבקשה החרמתן (כ-65 סירות), והכל בכפוף לשיקולים ביטחוניים ומדיניים ולהערכת המצב הביטחונית". בהתאם לכך טענו המשיבים כי לשיטתם העתירה התייתרה, אך הוסיפו כי הם נכונים להוסיף ולעדכן את בית המשפט בהתקדמות הטיפול בנושא.

ביום 14.5.2019 השיבו העותרים לאמור בתגובתה המקדמית, והעירו כי משתמע ממנה שלא היה כל בסיס להחזקת הסירות מושא העתירה, מבלי שהתבקשה החרמתן, תוך פגיעה במקור פרנסתם היחיד של רבים. מעבר לכך נטען כי תגובת המשיבים אינה מפרטת באיזה אופן יושבו הסירות, ואם גם זו הפעם יוצבו תנאים לצורך החזרתן. כן נטען שהתגובה המקדמית אינה כוללת התחייבות להשבת הציוד שהכילו הסירות עובר לתפיסתן.

ביום 16.6.2019 הוגשה תגובה נוספת מאת המשיבים, בהתאם להחלטה שניתנה בעניין זה. הפעם צוין כי בכוונת המשיבים לפעול להשבת סירתו של העותר בתוך שבועיים, בכפוף לכך שבשל קשיים טכניים ובטיחותיים לא ניתן יהיה לעשות כן דרך הים, אלא דרך היבשה, דבר שיגרור "התאמות שונות". כן צוין כי עדיין עומדת לעותר האפשרות לפעול בעצמו להשבת הסירה. באשר ליתר הסירות נטען כי בכוונת המשיבים לפעול גם כן להשבתן, בהליך שעתיד להסתיים בפרק זמן של עד ארבעה חודשים. בתגובתם ביקשו המשיבים לשוב ולעדכן את בית המשפט ביחס להתקדמות הטיפול בנושא.

בהמשך לכך, ביום 8.7.2019 עדכנו המשיבים כי סירתו של העותר הועברה לרצועת עזה דרך היבשה "למיטב הבדיקה, יחד עם כלל הציוד שהיה עליה בעת תפיסתה, למעט שני מכשירי ניווט שנמצאו לאחר החזרתה של הסירה ואשר יושבו מחר לרצועת עזה". בנוסף, צוין כי ביום 3.7.2019 הושבו לרצועת עזה 20 סירות דיג דרך הים, וזאת במסגרת מה שהוגדר "השלב הראשון" בתהליך ההשבה של הסירות (שבתחילתו החזיקו המשיבים כאמור בכ-65 מהן). בהתאם לכך, המשיבים חזרו וטענו כי דין העתירה להימחק, אך הוסיפו גם כי לחלופין הם מבקשים להתיר להם לעדכן פעם נוספת בחלוף פרק זמן נוסף.

ביום 1.8.2019, אף זאת בהתאם להחלטה שניתנה, עדכנו המשיבים כי בפרק הזמן שחלף מאז הודעתם הקודמת הושבו לרצועת עזה 43 סירות דיג נוספות דרך הים או היבשה, כך שבסך הכול הם החזירו 64 סירות מאז הוגשה העתירה. בהתאם לכך, על-פי הנטען, נותרו בידי המשיבים 6 סירות דיג, ששתיים מהן נתפסו לאחר הגשת העתירה ומשום כך היא לא חלה עליהן ושאף הוגשו בעניינן בקשות חילוט במסגרת של הליך פלילי. עניינן של 4 הסירות הנוספות עודנו נבחן, כך הוסבר, מאחר שהן שימשו לצרכי פעילות חבלנית עוינת או לפריצת הסגר הימי על רצועת עזה.

באותה הודעה מעדכנת התייחסו המשיבים גם לציוד שהיה על הסירות שהושבו לרצועה. המשיבים ציינו כי נותרו בידיהם 10 מנועים בעלי הספק של למעלה מ-25 כ"ס, המהווים ציוד דו-שימושי מפוקח המנוי בפרט 46 לתוספת הראשונה לצו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית), התשס"ט-2008, ולכן עניינם עודנו נבחן. כן נטען כי אין בידי המשיבים תיעוד מסודר בנוגע לכלל הציוד שנתפס על כל סירה וסירה, מאחר שחלפו מספר שנים מאז תפיסתן. עוד הוער בתגובה כי אף רשתות דיג שהיו על הסירות במועד תפיסתן אינן בנמצא לאחר שנזרקו לים יחד עם הדגים שהיו עליהן בעת התפיסה או לאחריה בשל סיכון תברואתי, וכי אף ביחס לכך אין בידי המשיבים תיעוד מסודר. כן הוטעם כי בכוונת המשיבים לפעול לשיפור התיעוד של סירות דיג מרצועת עזה והציוד על גביהן במועד תפיסתם, ככל שכך יארע בעתיד.

ביום 19.8.2019 השיבו העותרים להודעות העדכון האמורות. בעיקרו של דבר, העותרים ציינו כי הסירות הושבו לרצועה כשהן שבורות ובלתי שמישות, וכי השינוע של חלקן דרך היבשה ולא דרך הים הסב להן נזקים כבדים. העותרים טוענים עוד שאין הם מסוגלים לתקן את הסירות – הן בשל כך שהעלויות הכספיות הכרוכות בתיקונים גבוהות ביותר והן מאחר שחומרים רבים הדרושים לתיקונן אינם מותרים בכניסה לרצועה. ביחס לעותר עצמו נטען כי כבר נאלץ לשאת בעלויות של שינוע הסירה בסך של כ-9,000 שקלים ושל כ-45,000 דולרים לתיקון הנזקים, סכומים המתווספים לסך של כ-100,000 דולר שבו מוערך אובדן רווחיו בשלוש השנים שבהן לא הושבה לו הסירה. על רקע האמור, בשלב זה ביקשו העותרים לקבוע מנגנון פיצוי כחלופה להשבה בעין של הסירות, שהפכה לטענתם לבלתי אפשרית כתוצאה מהאופן הרשלני שבו הוחזקו הסירות בשנים שחלפו מאז נתפסו. בנוסף, העותרים טענו כי לפי חשבונם בידי המשיבים ישנו מספר גדול יותר של סירות ומנועים בהשוואה לנתונים שנמסרו.

ביום 19.8.2019 הורה בג"צ למשיבים להגיב לאמור בהודעה מטעם העותרים, ולהתייחס לאפשרות של חיובם בהוצאות. בתגובתם מיום 29.9.2019, היא התגובה האחרונה ברצף ההודעות שתואר, הוסיפו המשיבים נתונים בדבר הסירות והמנועים שנותרו בחזקתם, וכן התייחסו לסוגיית הפיצוי ולהוצאות. בכל הנוגע לבקשה לקביעת מנגנון פיצוי, נכתב כי דינה של זו להידחות על הסף בהיותה טענה אזרחית שמקומה להתברר בערכאות הרלוונטיות. בהקשר זה צוין כי באפשרותם של בעלי הסירות לפנות באופן פרטני לחטיבת תביעות וביטוח במשרד הביטחון ולהעלות את מכלול טענותיהם בעניין, ואם הדבר נדרש – לנקוט בהליך אזרחי מתאים.

בנקודת הזמן הזו, לאחר שסירתו של העותר הושבה לו ועמה גם סירותיהם של 63 תושבים נוספים מרצועת עזה, התקבלו למעשה הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה כפי שהוגשה, ובהתאם לכך הטיפול בה מגיע אל קצו. יחד עם זאת, העתירה חשפה התנהלות המחייבת את התייחסות בג"צ לטעמו, ולו בקצרה. מכלול ההיבטים הנוגעים לתנועת סירות מעזה והמגבלות החלות עליהן לא הועמד לעיון בג"צ. עם זאת, ההתנהלות העולה מדבריהם של המשיבים עצמם אינה מניחה את הדעת. השבת הסירות – פעולה שהמדינה אינה חולקת עליה כשלעצמה – התעכבה במשך זמן ארוך ביותר. כמו כן, דומה שלא ננקטו צעדים מתאימים לתיעוד הנוגע לתפיסתו של ציוד רב ערך – הן באופן אובייקטיבי והן מבחינתם של הנוגעים בדבר, שזה היה מטה לחמם. למעשה, והדברים קשורים זה בזה, מתיאור מצבן של הסירות הרושם המצטייר הוא של אדישות לגורלן. מהיבט אחר עולה גם היעדר מוכנות לאתגר של טיפול בתפיסת רכוש ותיעוד מתאים, שעשויה להיות לו חשיבות במישורים נוספים מעבר לפן האנושי של העותרים, כדוגמת הקפדה על טוהר המידות בשמירה על נכסים המוחזקים על-ידי הרשויות ומקצועיות בניהול לוגיסטי. בית המשפט העליון ציין כי רשם לפניו את התחייבות המדינה לפעול בעתיד בסוגיית התיעוד, והביע תקווה כי כך יהא גם בסוגיות הנלוות לכך.

ומה באשר לנזקים שנגרמו לסירות? ההליך הנוכחי אינו המסגרת המתאימה לבחינת זכויותיהם הכספיות של העותרים בקשר לנזקים שנגרמו להם – הן מאחר שהדברים לא נכללו בהליך המקורי והן מאחר שההליך הבג"צי אינו מותאם לדיון בשאלות של פסיקת פיצויים, במקרה הרגיל (ראו עוד: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 57, 398, 414, 427-421 (2017)). אף לגוף הדברים הסוגיה היא מורכבת, ולכן בג"צ לא הביע עמדה בנושא. אולם, חשוב לציין כי המדינה הותירה את הדלת פתוחה לבירורן של תביעות מתאימות.

סוף דבר: לנוכח ההתפתחויות שחלו מאז הגשת העתירה, התייתר הדיון בסעדים שהתבקשו בה, ועל כן היא נדחיתה. עם זאת, לנוכח ההתנהלות שפורטה לעיל וריבוי ההודעות שהוגשו, נקבע שהמשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך 12,000 שקלים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בגצ דחה את בקשת הנאשם להעיד

נועם קוריס מגדל משה אביב

בגצ דחה את בקשת הנאשם להעיד

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק דחה בימים אלו עתירה שהוגשה על ידי נאשם שביקש להשלים את עדותו במשפט וסורב.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

העתירה שבפנינו מכוונת נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 29.8.2019 (ת"פ 42814-10-14, השופטת ד' מרשק-מרום). בהחלטה זו, שניתנה במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד העותר עו"ד דוד לוי, נדחתה בקשתו לאפשר לו להשלים את עדותו בחקירה ראשית. הסעדים המבוקשים בעתירה הם אפוא שניים – להורות על בטלותה של ההחלטה, וכן להורות לבית המשפט המחוזי לאפשר לעותר להשלים את עדותו בחקירה ראשית ביום 19.11.2019, הוא המועד שנקבע להמשך עדותו בחקירה נגדית.

בתמצית יצוין כי נגד העותר, עורך דין במקצועו, הוגש בשנת 2014 כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבה בידי מורשה, בין היתר בגין תקופה שבה ייצג את רשות המיסים בתיקי הוצאה לפועל. עדותו של העותר כחלק מפרשת ההגנה נשמעה כבר במהלך שנת 2017, אולם בהמשך התעכב ניהול ההליך מסיבות שונות שאין זה המקום לפרטן, לרבות כאלה הקשורות בבקשות רבות שהגיש העותר עצמו. לענייננו יצוין רק כי ביום 9.7.2019 הורה בית המשפט המחוזי כי פרשת ההגנה תימשך וקבע מועדי דיון נוספים לצורך כך.

ביום 26.8.2019 הגיש העותר לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשה להתיר למבקש להעיד בחקירה ראשית משלימה". בתמצית, העותר טען בבקשתו כי בעקבות מידע שמסר בחקירתו הנגדית, פתחה משטרת ישראל בחקירה כנגד גורם בכיר ברשות המסים, וכי פרטי חקירה שנודעו לעותר רק לאחר שסיים להעיד בחקירה ראשית הם רלוונטיים לעדותו ויש לאפשר לו להשלימם. העותר הוסיף וטען כי בעקבות החקירה האמורה שנפתחה לכאורה הוא פנה לגורמים בכירים בשירות המדינה, ובכלל זה ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המדינה ולראש שירות הביטחון הכללי בבקשות שונות הנוגעות לעניין זה. המדינה מצדה התנגדה לבקשת העותר להשלמת עדותו. המדינה ציינה כי כל האירועים המתוארים בבקשה בנוגע לחקירה משטרתית שנפתחה לכאורה בעקבות עדותו של העותר הם פרי דמיונו בלבד, וכי מכל מקום מדובר לכאורה בעדות שמועה שאינה לגיטימית.

כאמור בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של העותר בהחלטה העומדת ביסוד העתירה דנן. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כך: "אין מקום להתיר השלמת עדות ראשית של הנאשם, גם מאחר ועיקר הטענות הועלו על-ידו במהלך ההליך. עם זאת, אתיר לו להגיש את המסמכים מבין המצ"ב לבקשה הנוכחית אשר נכתבו על-ידו, כתחליף להשלמת העדות הראשית, והתובע יוכל להתייחס אליהם בחקירתו הנגדית בישיבה הקרובה".

בעתירה, חזר העותר על הטענות שהעלה בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי. הוא הוסיף וטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מונעת ממנו לקבל את יומו בבית המשפט ולהציג את גרסתו המלאה, ובכך גורמת לו נזק חמור. העותר טוען כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, ועל כן יש מקום לכך שבית משפט העליון יתערב בה.

לאחר ששופטי בג"צ עיינו בעתירה נמצא כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתשובה. ההחלטה הנתקפת בעתירה היא החלטת ביניים בהליך פלילי. כידוע, למעט במקרים חריגים שנקבעו במפורש בחוק, אין אפשרות להשיג על החלטות ביניים בהליך פלילי אלא במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. על כן, בית משפט זה שב וקבע פעמים רבות כי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה יכולה לשמש "נתיב חלופי" לתקיפת החלטת ביניים בהליך פלילי באופן שעוקף את הכלל האמור, למעט במקרים חריגים שבחריגים (ראו: בג"ץ 179/17 ביטון נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פסקה 7 (9.1.2017); בג"ץ 936/18 אבוטבול נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד, פסקה 7 (7.2.2018)). חריגים אלה כוללים מקרים שבהם מתעוררת בעיה מהותית של חוסר סמכות או כאשר מתגלה תופעה של שרירות קיצונית (ראו: בג"ץ 8388/07 פאדל נ' שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, פסקה 3 (8.10.2007)). במקרה דנן, העותר כלל לא טען כי מתקיים אחד החריגים האמורים, ואף עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מעלה כי אין זה המקרה המתאים לחרוג מן הכלל. הדברים אמורים אף ביתר שאת בשים לב להתמשכות ההליך הפלילי כנגד העותר, ובהתחשב בכך שאחד שהרציונאלים המרכזיים העומדים בבסיסה של אי-ההכרה באפשרות לערער על החלטות ביניים בהליך הפלילי היא השאיפה כי המשפט יתנהל במהירות וביעילות (ראו: בג"ץ 6396/06 כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן, פסקה 2 (10.8.2009)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בגצ אישר: המחבלים לא יפגשו עם עורכי דינם

בגצ אישר: המחבלים לא יפגשו עם עורכי דינם

בהחלטה שניתנה בימים אלו על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דן בית המשפט העליון בעניינן  של שתי עתירות המופנות כלפי החלטת ראש צוות החוקרים הממונה על חקירת העותרים למנוע מפגש בין העותרים ובא כוחם, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 58(ג) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009. נוכח העניין העובדתי המשותף שביסודן, וטענות בא הכוח המייצג את שני העותרים, הדיון בעתירות אוחד – אם כי עניינו של כל עותר ייבדק, כמובן, לגופו באופן עצמאי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

טענתו העיקרית של בא כוח העותרים נעוצה בהפעלת אלימות נגד מרשיו במהלך חקירתם. קיימנו דיון במעמד שני הצדדים. לאחר מכן, ובהסכמת בא כוח העותרים, עיינו בחומר המסווג וקיימנו דיון ממושך במעמד צד אחד, תוך בקשת הבהרות והסברים מגורמי הביטחון. אף חזרנו וקיימנו דיון המשך לאחר מספר שעות, במהלכן נערכו בירורים נוספים והתקבל חומר נוסף, לפי בקשת הרכב השופטים.

נועם קוריס

העותר בבג"ץ 7040/19 מצוי במעצר לצורכי חקירה מתאריך 3.10.2019. מעצרו הוארך על ידי בית המשפט הצבאי ביהודה עד לתאריך 31.10.2019, והוא מנוע מלפגוש את בא כוחו ממועד מעצרו ועד היום, 30.10.2019, בשעה 23:59.

העותר בבג"ץ 7044/19 נעצר ביום 23.10.2019, ומעצרו הוארך עד יום 31.10.2019. תקופת מניעת המפגש עם בא כוחו חופפת את התקופה האמורה.

שני העותרים חשודים בביצוע עבירות ביטחון חמורות.

ראשית לכל, בית המשפט העליון השתכנע כי עילת ההגנה על ביטחון האזור קיימת, בשלב זה, בצורה ברורה. מנקודת מבט זו, אין מקום להתערב בצו בדבר מניעת המפגש עם בא כוח העותרים. בהגיעו למסקנה זו, לא התעלם בית המשפט מהשוני בתקופות של מניעת המפגש. כלל הוא כי ככל שהתקופה ממושכת יותר, גובר הנטל על הגורם הביטחוני לבסס את המשך המניעה. ואמנם, מסקנתו של בית המשפט היא שאין להתערב בהחלטות הנידונות, שניתנו על פי הצו בדבר הוראות ביטחון, תקפה גם לגבי העותר בבג"ץ 7040/19, חרף התקופה שבה מדובר.

בג"ץ בחר גם להתייחס לטענה בדבר אופן חקירתם של העותרים.

לאחר שקילת העניין, מסקנת בית המשפט היא כי, מן הנימוקים שפורטו – לרבות בחלק החסוי של פסק הדין – אין בטענה האמורה כדי להצדיק התערבות בהחלטות המשיב בדבר מניעת המפגש, לפי הצו בדבר הוראות ביטחון. כך לגבי שני העותרים. כאמור, שופטי ההרכב התמקדו בצו למניעת מפגש הנידון. על רקע טענות ב"כ העותרים, יצוין כי מן החומר שהוגש עולה כי בריאותם של שני העותרים תקינה. עוד יצוין כי אף בית המשפט הצבאי שדן בהארכות המעצר של העותרים נדרש גם לעניין זה בהחלטותיו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

בג"צ דחה עתירת אסיר נגד ענישה קולקטיבית

בג"צ דחה עתירת אסיר נגד ענישה קולקטיבית

המבקש, אסיר בשם חאלד מחאמרה ושותפיו לתא הורשעו בדין משמעתי, לאחר שבמהלך חיפוש בתאם נמצא ציוד תקשורת אסור בהחזקה. בעקבות זאת הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, שכותרתה 'ענישה קולקטיבית', וביקש "לעצור הליך רעוע ובלתי מובן… הרבה אסירים סובלים ממנו ואני אחד האסירים". ב"כ המשיב טען כי דין העתירה להימחק על הסף, הן מחמת שהיא נעדרת פירוט, הן מאחר שהמבקש לא שילם את אגרת בית המשפט, הן משום שלא מיצה הליכים כנדרש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

ביום 19.6.2019, לאחר דיון, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, וקבע כדלקמן:

"העותר מלין על ענישה קולקטיבית שהוטלה עליו ועל אסירים אחרים […] מתשובת המשיב עולה כי העותר נשפט בדין משמעתי ביחד עם אסירים אחרים, מאחר שנמצא בתאו ציוד אסור בהחזקה ובכלל זה, ארבע אוזניות של רט"ן, רכיבים אלקטרוניים, מלחם מאולתר ומטען מאולתר. העותר ואחרים הורשעו בדין משמעתי ונגזרו עליהם עונשים ההולמים את הנושא, וכן ננקט הליך מנהלי של שלילת טובות הנאה. העותר לא מיצה הליך מנהלי קודם הגשת העתירה. לדבריו, פנה בבקשה ליועץ המשפטי לפני 20 יום, אולם העתירה הוגשה לפני כחודש וחצי, בטרם העותר פנה ליועץ המשפטי בבקשה לבטל את ההליך לפי סעיף 8 לפקודת הציבור 04.13.00. בנסיבות הללו, מאחר והעותר לא מיצה הליך מנהלי טרם פנייה לבית המשפט, אני נעתר לבקשת ב"כ המשיב ומוחק את העתירה על הסף".

נועם קוריס

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון (בית המשפט העליון העיר שבדומה לעתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, גם בקשה זו אינה מפורטת ואינה ברורה כל צרכה), במסגרתה הלין המבקש 'על החוק הזה' (ככל הנראה על 'הענישה הקולקטיבית'), ומבקש לבטלו.

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) קבע, כי דין הבקשה להידחות. נימוקיו היו, ראשית, שטענות המבקש אינן מפורטות ואינן ברורות, וממילא לא ניתן לדון בהן כדבעי. שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מקום להידרש לטענות המבקש שעה שלא הקדים ומיצה הליכים כנדרש.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

בג"צ הפעיל את חיסיון הגנת יחסי החוץ

נועם קוריס משה אביב

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק דחה בימים אלו עתירה שדרשה ממשרד המשפטים לתת מידע בדבר התקשרויות עם משרדי עורכי דין בעולם בקשר עם יחסי החוץ של המדינה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

העותרים, קובי סניץ, סהר ורדי, עופר ניימן, פרופ' רחל גיורא, עו"ד איתי מק  הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בעת"מ 68862-11-17 מיום 13.8.2018 (כב' השופט א' אברבנאל) שדחה את עתירתם מלכתחילה.

המערערים הגישו בקשה על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק), במסגרתה ביקשו לקבל מידע אודות התקשרויות שנעשו עם גורמים זרים כחלק מהמאבק בתופעת הדה-לגיטימציה לישראל. הבקשה מוענה תחילה למשרד החוץ ולמשרד לעניינים אסטרטגיים, ובהמשך, משהתקבלה תגובת המשרדים לפיה לא ביצעו התקשרויות כאמור, הופנתה הבקשה למשרד המשפטים. משרד המשפטים השיב כי יש ברשותו מידע על התקשרויות שביצעו גורמים מטעמו עם משרדי עורכי דין זרים לצורך התמודדות משפטית עם תנועת ה-BDS. למכתב צורפו חלק מן המסמכים הרלוונטיים, הכוללים את הנוהל הפנימי בדבר "התקשרות עם משרדי עורכי דין ומומחים משפטיים בחו"ל" ושורה של פרוטוקולים והחלטות של ועדת המכרזים המשרדית שאישרה את ההתקשרות. חלק מהמידע הושמט מהמסמכים שצורפו לבקשה (לרבות סעיף 1 לנוהל האמור), ומסמכים רלוונטיים אחרים לא צורפו.

בעקבות תשובת משרד המשפטים, הוגשה העתירה מושא הערעור דנן, אשר התמקדה בבקשה לחשוף את זהות משרדי עורכי הדין ואת מהות ההתקשרות עימם. יצוין כי משרד המשפטים חשף את סעיף 1 לנוהל במסגרת תגובתו לעתירה. לאחר עיון במעמד צד אחד בחומר החסוי ובחוות דעת מטעם משרד החוץ ומטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט בין-לאומי (להלן: חוות הדעת המקצועיות), בית משפט קמא דחה את העתירה. בפסק הדין נקבע כי ישנו חשש ממשי שחשיפת המידע תפגע ביחסי החוץ של ישראל, ועל כן היא אסורה לפי סעיף 9(א)(1). עוד נפסק כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשות לנוכח העובדה שהיא מצויה בליבת שיקול הדעת המקצועי של הגורמים האמונים על יחסי החוץ של ישראל, ובהתחשב בכך שאין במידע חשיבות ציבורית רבה. יצוין כי בעקבות הצעת בית המשפט בדיון, המדינה הסכימה לחשוף חלקים מתוך חוות הדעת המקצועיות.

מכאן הערעור שלפנינו בו המערערים טענו כי ישנו עניין ציבורי רב בגילוי המידע, בייחוד משום שהסתרתו מעוררת חשד להתנהלות בלתי חוקית ובלתי תקינה כלפי פעילים פוליטיים המבקרים את ישראל. מנגד, כך נטען, החשש מפני פגיעה ביחסי החוץ של ישראל אינו משמעותי, הן משום שהתקשרות עם משרדי עורכי דין אינה פעולה המצויה בליבת העשייה בתחום יחסי החוץ, הן מפני שחלק מהמידע כבר נחשף.

המשיבים סמכו ידיהם על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה חשיפת המידע אסורה לפי סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע. בנוסף, נטען כי חלק מהמסמכים שלא נמסרו הם תרשומות פנימיות, אשר אין חובה לגלותן לפי סעיף 9(ב)(4); כי הפרטים הנוגעים לשכר הטרחה שמשולם למשרדים חוסים בגדר הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(6); כי סעיפי הסודיות שנכללו בחוזי ההתקשרות עם המשרדים מקימים תחולה לסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(7); וכי לנוכח כל האמור, מסירת המידע עלולה לפגוע בתפקוד התקין של הרשות כאמור בסעיף 9(ב)(1).

הערעור נסב בעיקרו על שאלת התקיימותו של סייג ההגנה על יחסי החוץ של המדינה, אשר בהתקיימו אין לגלות את המידע המבוקש. כמו כן, ככל שהסייג מתקיים, נשאלת השאלה אם העניין הציבורי מצדיק את גילוי המידע מכוח סעיף 17(ד) לחוק.

בטרם נדרש לשאלות אלו כסדרן, הזכיר בית המשפט בקצרה את מושכלות יסוד בנוגע לחוק חופש המידע. החוק מיוסד על שני רציונליים מרכזיים – "הטעם הדמוקרטי" ו"טעם הבעלות" – מהם נגזרים צידוקי המשנה של החוק. הרציונל הראשון מבוסס על הזכות לדעת, שבתורה נגזרת מחופש הביטוי, והרציונל השני נובע מהעמדה הנורמטיבית לפיה הציבור הוא בעליו של המידע והרשות מחזיקה בו כנאמן (ראו ביתר פירוט בעע"מ 3300/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע, בפסקה 6 לפסק דיני והאסמכתאות שם (5.9.2012) (להלן: עניין גישה); עע"מ 5089/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' בנק ישראל, בפסקה 10 לפסק דיני (30.5.2018) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל)). אולם, הזכות לקבלת מידע אינה מוחלטת, ובנסיבות מסוימות, המפורטות בסעיפים 9-8 לחוק, היא עשויה לסגת מפני אינטרסים מוגנים אחרים.

הסייגים הרלוונטיים לענייננו מעוגנים כולם בסעיף 9, אשר עניינו בסוגי מידע שהרשות מנועה מלמסור (סעיף 9(א)) ובסוגי מידע שאינה מחויבת למסור (סעיף 9(ב)). הסייג המרכזי עליו ביססה הרשות את החלטתה במקרה דנן, ואשר בית משפט קמא אישר את התקיימותו, מעוגן בסעיף 9(א)(1), שזו לשונו:

מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו

(א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)     מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם.

בעניין 'הארץ' צוין כי סייג יחסי החוץ מיושם ברחבי העולם בעיקר במצבים המצויים בליבת התחום של יחסי החוץ (עע"מ 2975/15 הוצאת עיתון 'הארץ' נ' משרד החוץ, בפסקה 31 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (6.6.2016) (להלן: עניין 'הארץ')). על כן, ראיתי להידרש תחילה לטענת המערערים לפיה התקשרות עם משרדי עורכי דין אינה מצויה בליבה זו. סוגיית הדה-לגיטימציה היא בעלת חשיבות רבה בכל הנוגע למעמדה הבין-לאומי של המדינה, באשר "חוסנה של מדינה נגזר, בין היתר, ממעמדה בקרב אומות העולם, מהלגיטימציה לקיומה ולפעולותיה, ומחוסנה הכלכלי" (בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, בפסקה 1 לפסק דיני (15.4.2015)). ואכן, ישראל נוקטת אמצעים שונים על מנת להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה בהקשר זה. בתוך כך, הוקם כוח-משימה במשרד המשפטים שתפקידו להתמודד עם הליכים משפטיים במישור הבינלאומי (החלטה ב/17 של ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) מיום 20.10.2009, בעניין "הקמת כוח-משימה במשרד המשפטים להתמודדות עם הליכים משפטיים במישור הבינלאומי"). כוח-המשימה, ששולב מאז במחלקה למשפט בינלאומי במשרד המשפטים, פועל כחלק מצוות בין-משרדי שמתכלל ומוביל את "המערכה נגד תופעת הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל" (החלטה ב/30 של ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) מיום 13.10.2015, בעניין "המערכה למאבק בתופעת הדה-לגיטימציה נגד ישראל"). ההתקשרות עם משרדי עורכי הדין הזרים נעשתה במסגרת פעילותו של משרד המשפטים בצוות הבין-משרדי ולצורך קידום מטרות הצוות. על כן, ושלא כטענת המערערים, ברי כי עסקינן במידע הקשור בסוגיה רגישה וייחודית הנמצאת בליבת העיסוק הישראלי ביחסי חוץ.

לשון סעיף 9(א)(1) מלמדת כי על מנת שתקום תחולה לסייג יחסי החוץ, והמידע יוותר חסוי, יש להוכיח כי קיים חשש שהגילוי יפגע ביחסי החוץ של ישראל. נדרש כי החשש יהיה בעל משקל ממשי, בהתחשב בתוחלת הפגיעה הצפויה ביחסי החוץ (עניין 'הארץ', בפסקה 26 לפסק דינה של הש' ד' ברק-ארז)). לא מצאנו פגם בהחלטת הרשות בדבר התקיימותו של הסייג. ההחלטה התקבלה על סמך בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, כמצוות סעיף 10 לחוק (ועל כן איני נדרש לגישות השונות בדבר תחולתו של סעיף זה על סוגי המידע המנויים בסעיף 9(א). בהקשר זה, ראו עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל, בפסקה 11 לפסק דיני (30.5.2018); ועע"מ 615/15 אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא בטחוני, בפסקה 12 לפסק דיני (11.4.2016)). יתר על כן, חשיפת המידע באופן חלקי עונה על דרישת המידתיות העולה מסעיף 11 לחוק. גם לגופו של עניין, ולאחר שעיינתי במידע החסוי ובחוות הדעת המקצועיות, שוכנעתי כי קיים חשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

לאור מסקנתו של בית המשפט כי התקיים סייג יחסי החוץ לא ראה בית המשפט להידרש לשאלת התקיימותם של יתר הסייגים שנטענו.

סעיף 17(ד) מסמיך את בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית ייחודית ביחס להחלטת הרשות, ולהורות על מסירת המידע מקום בו התרשם כי העניין הציבורי בגילוי המידע גובר על הטעמים לדחיית הבקשה (וראו בהרחבה בעניין גישה, בפסקאות 13-12 לפסק הדין). אין לכחד כי התנהלות המדינה בכל הנוגע להתמודדות עם תופעת החרם מעוררת עניין ציבורי, אך סבורני כי החשיפה החלקית של המסמכים הרלוונטיים מאזנת כראוי בין העניין הציבורי במידע לבין הקשיים הטמונים בחשיפתו. על כן, אין הצדקה להתערבות בהחלטת הרשות ובפסק דינו של בית משפט קמא.

ולאחר הדברים האלה, ציין בית המשפט כי הלכה למעשה, הדיון נסב על מספר פרטים שהושחרו בתוך החומר שנמסר למערערים, ובמהלך הדיון עיינו במעמד צד אחד בקטעים המושחרים, אשר מהווים אך חלק קטן מתוך החומר. ניכר על-פניו כי החומר שהושחר עוסק בעיקר בזהות משרדי עורכי הדין ובתנאים המסחריים של ההתקשרות (התעריף). יש בכך כדי להעמיד את הדיון לעיל בפרספקטיבה הראויה, ובהיבט זה טוב היה לערעור משלא הוגש. ברי כי חשיפה של זהות משרדי עורכי הדין וחשיפת שכר הטרחה, עלולה להקשות על ההתקשרות עם אותם משרדים (כמו גם לחשוף סודות מסחריים שלהם) וממילא לפגוע בהתמודדות של מדינת ישראל עם תופעת ה-BDS.

ולבסוף, בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בגובה ההוצאות שהושתו על המערערים בסך 3,000 ₪ ואף הוסיף עליהן 4,000 ₪ נוספים, זאת למרות טענות המערערים כי בפסיקת ההוצאות בית משפט קמא לא התחשב בטעמים הציבורים שבגינם הוגשה העתירה ובעובדה שהגשתה הובילה לחשיפת מידע נוסף.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.