קטגוריה: כתב אישום

פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) הגישה לפני זמן קצר כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בעיר נגד אורן קובי וחברות שבבעלותו הכולל עבירות של (כל נאשם על פי חלקו): סחיטה באיומים (ריבוי עבירות), תקיפה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), הונאת נושים הסתרת נכסים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), עבירות מס, עבירות על חוק המע"מ, הלבנת הון (ריבוי עבירות) ועבירות נוספות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב THEMARKER

עו”ד נועם קוריס –  מקור ראשון,  על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס: "תובענה ייצוגית יכולה לשרת את הציבור יותר מכל …

על פי כתב האישום, שהוגש על ידי עו"ד אלעד ברק, בשנת 2012 הקים קובי את קבוצת "אדמה" שעסקה בסיחור אופציות בלעדיות לקניית קרקע חקלאית. קבוצת "אדמה" הציעה לקהל הרחב השקעה בנדל"ן חקלאי. בשנת 2016 קרסה קבוצת אדמה, בעקבות הקריסה, נכנס הנאשם להליכי פשיטת רגל ופירוק.

החל משנת 2017, בעודו תחת חקירה פלילית, תוך הליכי פשיטת רגל ולאחר הטלת צו כינוס על נכסיו – הקים הנאשם בחשאי, מערך חברות שתחום עיסוקו זהה לזה של קבוצת אדמה. ביודעו כי התנהלותו הובילה לכך שמוסדות בנקאיים ורשויות המדינה יסרבו לתת לו שירותים, רשם הנאשם את א.א ואישה נוספת כבעלים יחיד בחברות.

במסגרת הליכי הפשיטה והפירוק, תבעו הנושים מהנאשם וחברת אדמה מעל ל-244,000,000 ₪, במהלך שנת 2016 הוטל צו כינוס על נכסי הנאשם. בכדי להמשיך לייצר הכנסות לשימושו האישי ועל מנת להונות ולהסתיר מנושיו את הכנסותיו, פעל הנאשם להקמת חברות בעלות תחום עיסוק דומה לחברת אדמה, תוך הסוואת שליטתו בחברות והיותו נהנה בהם.

החל משנת 2017, הכניס הנאשם באמצעות מערך החברות הכנסות בסך של כ 72 מיליון ₪. את אותן ההכנסות העביר הנאשם אל חשבונות הבנק ייעודיים במטרה להסתיר את נכסיו מנושיו בהליך פשיטת הרגל. במקביל, הנאשם נכנס להסכם עם נושיו, שאושר בהחלטת בימ"ש באפריל 2018, המבוסס על הצהרות שקר, מצגי שווא באשר למצבת נכסיו ומקורות הכנסתו.

הסדר הנושים שהושג במרמה היטיב עם הנאשם בכך שהסיר שלל מגבלות שהוטלו עליו, אפשר לו לעבוד וקבע כי על הנאשם לשלם לקופת הנושים 16,000,000 ₪ תוך 7 שנים או 50% מסך החובות שיאושרו ע"י הנאמן – מחילת החוב מוערכת בכ-33,000,000 ש"ח. על מנת לעמוד בתנאי התשלום שנקבעו בהסדר הנושים העביר הנאשם את נכסיו ממערך החברות אל קופת הנושים באמצעות צדדי ג' במטרה להסתיר את נכסיו.

בנוסף, החל משנת 2017, העביר הנאשם ממערך החברות נכסים בגובה של כ- 19 מיליון ₪ לשימושו האישי בין היתר לטובת רכבי יוקרה מסוג Ferrari, Land Rover ו-Mercedes Benz, תשלומי שכ"ט עו"ד ועוד.

כמו כן, על מנת להתחמק ממס העביר הנאשם לידיו מעל ל- 8 מיליון ₪ מקופת אחת החברות לטובת צרכיו האישיים מבלי שנרשמו כמתחייב בספרי החברות. הנאשם אף השמיט עסקה בסכום של מעל למיליון ₪ מרישומי החברה.

עוד על פי כתב האישום, א.א, שהייתה בעליה של 5 חברות במערך החברות, לא לקחה החלטה מהותית בחברה, מודרה, נסחטה באיומים כאשר הביעה את מורת רוחה או התנגדות לאופן התנהלות החברות והנאשם אף איים להפיץ סרטון אינטימי שלה. בנוסף, בשני מקרים שונים אף תקף הנאשם את א.א. על מנת להטיל עליה אימה ולגרום לה להמשיך לשתף עימו פעולה. בין היתר, שלח לה הנאשם את ההודעות הבאות: "מחר אם אין צ'קים חדשים של … אני אקפל אותך לקופסא";  "אם את משחקת עם הסיסמאות; מחר בבוקר אין עובדים; אותך מחזיר אותך לבית קברות";  "אני שם אותך ואת אמא שלך בסגולה ליד אבא שלך ביום ראשון; חכי תראי מי זה אורן קובי הפעם… אני אראה של  מי החברה הזו בפעם האחרונה"; "ושוב תביני, קשה לך להפנים זה שהקמתי את העסק ושמתי על שמך; נגיע גם לבית קברות; הכל הולך"

כמו כן, במהלך התקופה הרלבנטית לכתב האישום, תקף הנאשם עובד שעבד תחתיו כאיש מכירות; איים הנאשם על מוכר, אשר מכר לו מספר סלולרי קליט, ובשל סכסוך על התשלומים בעבור המספר ניתק לו את המספר, ואיים על בעל קרקע שנקשר עם מערך החברות, אשר ביקש להסיר את הערות האזהרה שנרשמו על הקרקע שבבעלותו בשל חוב של מערך החברות.

החקירה בתיק התנהלה על ידי יחידת ההונאה מחוז תל אביב של המשטרה והוגש על ידי עו"ד אלעד ברק מהצוות הכלכלי של פרקליטות מחוז ת"א.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה עתירה נגד הליך משמעתי צבאי שהתנהל נגד העותר בגין סירוב פקודה, ואשר בגדרו נגזרו עליו 18 ימי מחבוש בפועל. זאת, נוכח סירובו של העותר, אשר אובחן כנושא את נגיף הקורונה, להתפנות למתקן צבאי ייעודי (להלן: כפר המחלימים). בעתירה מבוקש ליתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל ההליך המשמעתי שהתנהל נגד העותר כאמור; מדוע לא תבוטל ההחלטה למנוע מהעותר את האפשרות להישפט בפני בית דין צבאי; ומדוע לא תבוטל מדיניות המשיבים ה"גורפת", כך נטען, לפיה נדרשים חיילים הנושאים את נגיף הקורונה לשהות בכפר המחלימים. עוד התבקשו צו הביאס קורפוס וצו ביניים המורים על שחרור העותר ממחבוש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

העותר משרת בצה"ל בדרגת רב-טוראי. ביום 6.8.2020 נלקחה מן העותר דגימת קורונה אשר נמצאה חיובית, ובעקבות זאת, הוא נדרש ביום 8.8.2020 להתפנות לכפר המחלימים, אך סירב לעשות זאת וביקש להעביר את תקופת הבידוד וההחלמה בביתו. ביום 23.8.2020 שוחרר העותר מחובת הבידוד, ובחלוף יומיים הוא חזר ליחידתו. ביום 30.8.2020 הועמד העותר לדין משמעתי בפני קצין שיפוט בכיר (להלן: קצין השיפוט) בגין סירובו להתפנות לכפר המחלימים. בהמשך לכך, ביקש העותר להישפט בפני בית דין צבאי, ובקשתו הועברה להכרעת פרקליט צבאי, אשר דחה את הבקשה והשיב את הדיון בעניינו של העותר לקצין השיפוט.

ההליך המשמעתי נמשך אפוא באותו היום, ובמסגרתו כפר העותר באשמה שיוחסה לו, אך הודה בכך שסירב להתפנות לכפר המחלימים חרף הנחיה שניתנה לו בנדון. על יסוד זה, הורשע העותר בעבירת סירוב לקיים פקודה (סעיף 122 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955), ונגזרו עליו, כאמור, 18 ימי מחבוש בפועל. 

עוד יצוין כי לאחר השבת הדיון בעניינו של העותר לקצין השיפוט, פנה בא-כוחו של העותר אל מדור הדין המשמעתי בבקשה לעיכוב ההליך המשמעתי לשם היערכות לקראתו או הגשת עתירה לבית משפט זה. בא-כוח העותר התבקש להציג בפני מדור הדין המשמעתי ייפוי כוח, אך ביני לביני, נמשך ההליך המשמעתי, בגדרו הורשע העותר וניתן גזר דינו כאמור.

בעתירתו מעלה העותר טענות שונות בדבר פגמים מהותיים ודיוניים שנפלו בהליך המשמעתי, ובתוך כך, נטען כי לאחר דחיית בקשתו להישפט בפני בית דין צבאי, היה מקום להשיב את עניינו לדיון בפני קצין שיפוט אחר; כי נשללה ממנו הזכות להתגונן כראוי בפני קצין השיפוט, כמו גם האפשרות להציג חוות דעת מטעם בא-כוחו; כי הרשעתו לא נומקה כיאות; וכן כי בקשת בא-כוחו לעכב את ההליך המשמעתי לא נדונה כלל, בעוד שההליך המשמעתי נמשך בטרם הוכרעה בקשה זו. עוד נטען כי זכות הטיעון של העותר נפגעה אף בגין דחיית בקשתו להישפט בפני בית דין צבאי; וכי אין מקום לשלול את חירותו מן הטעם שסירב להתפנות לכפר המחלימים, שכן עומדת לעותר הזכות לסרב לאשפוז או לטיפול רפואי, למעט במקרים חריגים.

בתגובתם המקדמית טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף. בתוך כך, נטען כי יש לדחות על הסף את טענות העותר הנוגעות להליך המשמעתי שנערך בעניינו, וזאת מחמת אי-מיצוי הליכים. לטענת המשיבים, לעותר עומדת הזכות להגיש ערר על הרשעתו ועל גזר דינו לקצין שיפוט בכיר ממונה, וכן הוא זכאי להגיש בקשה להמתקת עונשו לאלוף פיקוד הדרום; לפנות למדור הדין המשמעתי לשם בחינת ההליך; ואף להשיג על הפסק שניתן בדין המשמעתי בפני הפרקליט הצבאי הראשי או סגנו. למרות זאת, כך נטען, העותר לא מיצה הליכים על-פי המסלולים המתוארים לעיל, ואף ייפוי הכוח של בא-כוחו הועבר למדור הדין המשמעתי רק לאחר הגשת העתירה דנן. כן נטען כי יש לדחות את טענות העותר ביחס להליך המשמעתי אף לגופן, שכן לא נפל כל פגם בהליך זה המצדיק התערבות שיפוטית. 

עוד טענו המשיבים, בין היתר, כי יש לדחות אף את טענת העותר בדבר דחיית בקשתו להישפט לפני בית דין צבאי. נטען כי ההכרעה בסוגיות מעין אלה נתונה לפרקליט צבאי, אשר נדרש לשקול האם העבירה הנדונה חוצה את הרף הפלילי. אשר לעבירת סירוב פקודה נטען כי מדובר בעבירה משמעתית בעיקרה, אשר נדונה ככלל בדרך של הליך משמעתי, וכן נטען כי עניינו של העותר אינו מעורר מורכבות חוקתית ייחודית המצדיקה בחינתו בפני בית דין צבאי. משכך, טוענים המשיבים כי אין מקום להתערבות בשיקול דעתם של גורמי הפרקליטות הצבאית בהקשר זה.

המשיבים הוסיפו וטענו כי יש לדחות על הסף את טענות העותר בדבר המדיניות הנוגעת לשהיית חיילים הנושאים את נגיף הקורונה בכפר המחלימים. נטען כי בעת שנקרא העותר להתפנות לכפר המחלימים הוא לא ראה להשיג על הוראה זו, וחלף זאת, עשה דין לעצמו וסירב פקודה, למרות שהובהר לו כי סירובו יוביל לתגובה משמעתית. נטען כי רק לאחר שננקט נגד העותר הליך משמעתי, הגיש הוא את העתירה דנן – הנגועה, אפוא, בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים. אף לגופם של דברים נטען כי מדיניות פינויים של חיילים לכפר המחלימים מבוססת על שיקולים מקצועיים של גורמי הרפואה בצה"ל, והעתירה דנן אינה מבססת כל עילה להתערבות בנדון. כמו כן, נטען כי בניגוד לטענת העותר, לא מדובר ב"אשפוז כפוי" ואף אין כל כוונה ליתן לחיילים הנושאים את נגיף הקורונה טיפול רפואי בכפייה.

בתשובתו לתגובת המשיבים טוען העותר כי תגובה זו נעדרת התייחסות לסוגיות המהותיות המועלות בעתירתו, ובייחוד לסוגיית הכפייה הכרוכה בהפניית חיילים לכפר המחלימים. העותר מעלה בתשובתו טענות שונות בסוגיה אחרונה זו, וטוען עוד, בין היתר, כי אין ממש בטענת המשיבים בדבר שיהוי שנפל בהשגתו על מדיניות המשיבים בנדון, שכן הוא סבל מתסמיני נגיף הקורונה במשך כחודש ימים, ואף לא צפה כי תוטל עליו סנקציה של מחבוש. כן נטען באשר לטענה בדבר אי-מיצוי הליכים, כי העתירה דנן הוגשה באופן מידי נוכח כליאתו של העותר, וכי אין בהגשת ערר או חנינה כדי לרפא את הפגם שנפל בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו.

לאחר ששבית המשפט העליון עיין בעתירה דנן ובתגובת המשיבים, בא הוא לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף – על כל ראשיה.

הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט בשבתו כבג"צ, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת. במקרה דנן, העותר מעלה לפנינו השגות רבות בדבר פגמים שנפלו בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו, בעוד שמתגובת המשיבים עולה כי עומדת לעותר הזכות להגיש ערר על הרשעתו ועל גזר דינו, כמו גם בקשה להמתקת העונש שהושת עליו. יתר על כן, סעיף 168 לחוק השיפוט הצבאי מקנה לפרקליט הצבאי הראשי סמכויות ביקורת על הליכים משמעתיים, ובין היתר, מוסמך הוא לבטל פסק שניתן בדין משמעתי "אם סבר כי קיים חשש של ממש לעיוות דין אם לא יעשה כן, לרבות בשל כך שהדיון המשמעתי התנהל באופן הפוגע בסדרי הדין שנקבעו בחוק זה או בהוראה על פיו", אם "קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון בעבירה" או אם "קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון את הנאשם". הנה כי כן, בפני העותר עומדים מגוון הליכי השגה וערר בגדרם יכול הוא להעלות את טענותיו בדבר פגמים דיוניים ומהותיים שנפלו בהליך המשמעתי, ואף את טענתו לפיה היה מקום להעמידו לדין בפני בית דין צבאי. ואולם העותר, לא מיצה הליכים כנדרש, וכאמור, כלל נקוט הוא בידינו כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יידרש, ככלל, לעתירה בטרם מוצו כלל ההליכים הרלוונטיים בפני הגורמים המינהליים המוסמכים (ראו והשוו: בג"ץ 778/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 10 (11.4.2007); בג"ץ 3373/20 סמיונוב נ' פרקליטות המדינה מחלקת עררים, פסקה 15 (25.6.2020)). די בכך כדי לדחות את טענות העותר ביחס להליך המשמעתי.

אשר לטענות העותר בדבר מדיניות פינויים של חיילים הנושאים את נגיף הקורונה לכפר המחלימים, הרי שטענות אלה לוקות בשיהוי המצדיק את דחייתן על הסף. זאת, נוכח העובדה שהעותר נדרש להתפנות לכפר המחלימים כבר ביום 8.8.2020, אך לא ראה להשיג על הנחיה זו "בזמן אמת", אלא רק במסגרת העתירה דנן – אשר הוגשה ביום 31.8.2020, ולאחר הרשעתו של העותר בדין משמעתי ומתן גזר הדין בעניינו. חלף זאת, עשה העותר דין לעצמו וסירב פקודה, למרות שכעולה מתגובת המשיבים, נמסר לו כי סירובו זה יוביל לנקיטת צעדים משמעתיים נגדו. לצד ההבנה למצבו הרפואי של העותר, אין בכך כדי להצדיק את השיהוי האמור ועשיית דין עצמי. לא אחת נקבע "שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם" (ראו: בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004); בג"ץ 2150/10 פוקס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (21.4.2011)). די, אפוא, בהתנהלות העותר ובשיהוי שחל בהעלאת טענותיו לגבי מדיניותם האמורה של המשיבים, כדי לדחות אף טענות אלה על הסף.

למעלה מן הצורך, בית המשפט ציין גם כי לגופם של דברים לא ראה להתערב במדיניות המשיבים ביחס לפינוי חיילים לכפר המחלימים. מדובר בסוגיה מקצועית-רפואית, המסורה לשיקול דעתם הנרחב של גורמי הרפואה בצה"ל, וכידוע, בית משפט זה לא ייטה להתערב בכגון דא (ראו והשוו: בג"ץ 1517/06 בן דוד נ' ראש המטה הכללי צבא ההגנה לישראל, פסקה 2 (16.8.2006); בג"ץ 5254/20 תל יה אירועי יוקרה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקאות 13-12 (17.8.2020)). בענייננו, העותר לא הציג בעתירתו טעם מבורר להתערבות שיפוטית בשיקול דעתם המקצועי של הגורמים המוסמכים והמקצועיים בצה"ל, ויש אפוא לדחות את טענות העותר בנדון.

במאמר מוסגר, והרבה מעבר לנדרש, ציין בית המשפט כי בתגובת המשיבים צוין שראש ענף שירותי הרפואה בחיל הרפואה הוסמך לאשר לחיילים הנושאים את נגיף הקורונה להיוותר בביתם בתקופת הבידוד, וזאת במקרים חריגים המצדיקים זאת. עוד עולה מן התיאור העובדתי המוצג בתגובת המשיבים כי בקשת העותר שלא להתפנות לכפר המחלימים ולשהות בביתו בתקופת הבידוד, הועברה על-ידי מפקדיו לקצינת הרפואה הפעילה של פיקוד הדרום, וזו מסרה כי העותר אינו עומד בקריטריונים לבידוד בבית. מכך עולה כי אין ממש בטענת העותר לפיה עסקינן במדיניות גורפת החלה על כלל החיילים המאובחנים כחולי קורונה, וכי נסיבותיו הקונקרטיות של העותר אכן נבחנו על-ידי הגורמים המקצועיים המוסמכים, אשר מצאו שאין מקום להתיר לו להעביר את תקופת הבידוד בביתו.

סוף דבר: בית המשפט הורה כי העתירה נדחתה על הסף ורק לפנים משורת הדין, לא חייב את העותר בצו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בערעור פלילי של ניצולת שואה שהועמדה לדין לאור סכסוך חניה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז–לוד (סגני הנשיאה ו' מרוז וי' שינמן והשופטת ה' עובדיה) בע"פ 56782-10-19 מיום 2.6.2020, בגדרו התקבל בחלקו ערעור המבקשת על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת ה' רוזנברג שיינרט) בת"פ 58902-11-17 מימים 10.9.2019 ו-16.9.2019 בהתאמה.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 1.5.2017 קיבל אחד משכניה של המבקשת (להלן: השכן) דוח חניה. השכן ורעייתו (להלן: המתלוננת) שסברו כי למבקשת – עמה היו מסוכסכים – היה יד בדבר, עקרו תמרור חניה השייך לה. בהמשך לכך, הגיעה המתלוננת לביתה של המבקשת, התפתח ביניהן ויכוח קולני והמבקשת סטרה למתלוננת. בעקבות זאת, איימו השכן ובנו על המבקשת כי יפגעו בה, תוך שקיללו אותה נמרצות, מתוך כוונה להפחידה ולהקניטה.

כאמור בהכרעת דינו של בית משפט השלום, בטרם הוגש כתב אישום נגד המבקשת, הוכנו גם טיוטות כתב אישום נגד השכן ובנו, אך נוכח אופי העבירות הוצע למבקשת, לשכן ולבנו הסדר מותנה, אשר ימנע את הצורך בניהול הליך פלילי בעניינם. אך בעוד שהשכן ובנו הסכימו לכך, המבקשת סירבה, כך שהוגש כתב אישום והתנהל הליך פלילי רק בעניינה.

לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית משפט השלום את המבקשת בעבירה שיוחסה לה. נקבע, כי בסרטונים שצולמו בזירת האירוע ניתן לראות את המבקשת סוטרת לפניה של המתלוננת; כי עדותו של השכן אודות האירועים, שנתמכה באותם סרטונים, נמצאה מהימנה; וכי גרסתה של המבקשת היתה "גרסה משתנה ומתפתחת, גרסה מתלהמת ומתחמקת, אשר ניכרו בה סתירות מהותיות".

טענתה של המבקשת להגנה מן הצדק, נוכח אי העמדתו לדין של השכן חרף איומיו כלפיה – נדחתה, שכן לא הוכחה אכיפה בררנית פסולה נגד המבקשת. נקבע כי משסירבה המבקשת להסדר מותנה, בדומה לזה שהוצע לשכן ובנו – אין לה אלא להלין על עצמה.

בגזר דינו קבע בית משפט השלום כי מעשיה של המבקשת פגעו "ברף הנמוך" בערכים המוגנים שעניינם תחושת הביטחון ושלמות הגוף של האזרח; כי מדובר "בעבירה מינורית יחסית", שבוצעה ללא תכנון מקדים, מתוך סערת רגשות, לאחר עקירת תמרור חניה השייך לה, כשהאירוע נלווה לצעקות ולגידופים נגדה; וכי הסטירה לא גרמה למתלוננת לנזק גופני.

עוד נקבע, כי הרף התחתון של מתחם העונש ההולם את העבירה, הוא ענישה הצופה פני עתיד בלבד.

בבואו לגזור את עונשה בתוך המתחם, שקל בית המשפט לקולא את גילה המתקדם של המבקשת והיותה ניצולת שואה; היעדר עבר פלילי בעניינה; תרומתה לקהילה בשל עיסוקה במגוון פעילויות התנדבותיות; ולבסוף – כי ההרשעה עצמה מהווה עונש עבורה.

לנוכח האמור, עונשה של המבקשת נגזר על הרף התחתון, כך שחויבה לחתום על התחייבות בסך 2,500 ש"ח, לבל תעבור כל עבירת אלימות במשך שנתיים.

בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו את ערעור המבקשת.

נקבע כי בחירתה של המבקשת לנהל הליך פלילי ולסרב להצעת המשיבה לסגירת תיק בהסדר מותנה, הובילה לאפשרות שתורשע בדין חרף נסיבותיה האישיות.

עם זאת, נוכח הסכמת המשיבה – אותה מצא בית המשפט המחוזי "מתיישבת עם תחושת הצדק" – בוטלה הרשעתה של המבקשת.

מכאן הבקשה לעליון, בה נטען כי נסיבות המקרה מעוררות "שאלות משפטיות עקרוניות בעלות השלכה רחבה" באשר לשיקול דעתה של התביעה להעמיד לדין "באופן אוטומטי" את מי שמסרב להצעה לסגירת תיק בהסדר, בניגוד להוראות סעיף 67ז(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982.

עוד נטען, כי העמדתה של המבקשת לדין בנסיבות העניין לקתה בחוסר סבירות; וכי היה על בית המשפט להורות על זיכויה, בין היתר, נוכח הגנת "זוטי דברים" והגנה מן הצדק.

בית המשפט העליון קבע, שהלכה ידועה היא כי רשות לערער בגלגול שלישי לא תינתן אלא במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או כאשר מתעורר חשש כי למבקש נגרם עיוות דין מהותי או אי צדק קיצוני (רע"פ 6478/18 מדינת ישראל נ' קמארי, פסקה 11 (23.1.2019)).

הבקשה דנן אינה נמנית עם מקרים חריגים אלו. חרף ניסיונותיה של המבקשת לשוות לבקשתה נופך עקרוני, עיון בה מעלה כי היא נטועה כל כולה בעניינה הפרטני של המבקשת ובנסיבותיה האישיות.

חרף האמור, נאמר כי ההחלטה על העמדת המבקשת לדין פלילי בנסיבות העניין, מוקשית לפי דעתו של העליון. זאת, בשים לב לנסיבות האירוע, ובהן סערת הרגשות בה היתה נתונה המבקשת בשל צעקות וגידופים שהושמעו כלפיה, עקירת תמרור החניה שלה ונטילת הטלפון הנייד שלה בכוח על ידי השכן, כעולה מעדותו בבית משפט השלום (עמ' 71 להכרעת הדין), והיעדר נזק גופני שנגרם למתלוננת; כמו גם לנוכח נסיבותיה האישיות של המבקשת – קשישה ניצולת שואה, ללא עבר פלילי, אשר לא נשקפת ממנה סכנה כלשהי לביטחון הציבור.

ואולם, חרף האמור, לא מצא העליון כי נסיבות המקרה בכללותן מצדיקות מתן רשות ערעור. בפרט, בשים לב לביטול הרשעתה של המבקשת, בהסכמת המשיבה, בבית המשפט המחוזי; ונוכח שיקול הדעת הרחב הנתון למשיבה בהחלטותיה להעמיד לדין (והשוו לרע"פ מדינת ישראל נ' רותם (5.5.2020)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון דחה עתירה בגדרה התבקש לבטל את החלטתו של השופט א' שטיין בבש"פ 3686/20 מיום 6.7.2020 (להלן: ההחלטה) בהתאם להוראת סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, וליתן החלטה בבקשה שהגיש העותר ולחילופין, להעביר את הבקשה למותב אחר למתן החלטה. זאת משלשיטתו, בית המשפט לא קיים את חובת ההנמקה בהחלטה שניתנה בעניינו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

ביום 8.6.2020 הגיש העותר בקשה להעברת מקום הדיון בת"פ 8395-08-19 מדינת ישראל נ' גרוסמן ואח' לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כך שהדיון יועבר מבית המשפט המחוזי תל-אביב לבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: הבקשה). לבקשה צורפה חוות דעת רפואית על פיה קיומו של משפט בעיר מרוחקת עלול להוות סיכון בריאותי משמעותי לעותר. ביום 6.7.2020 דחה השופט א' שטיין את הבקשה, זאת לאחר קבלת תגובת המשיבה ותשובת העותר לתגובה, בקבעו כי "המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו. הקושי שעליו הוא מצביע, על אף שאין להקל בו ראש, אין בו כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת בירור ההליך בבית המשפט המחוזי בירושלים." עוד ציין בית המשפט כי בקשתו של העותר אינה נמנית על אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בגדרם יועבר מקום דיון ללא הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום. 

בעתירה לפני לבג"צ טוען העותר כי נגרמה לו פגיעה "בעיקרי הצדק הטבעי" משההחלטה ניתנה בלא כל הנמקה תוך התעלמות מקיומה של חוות הדעת הרפואית על אף קביעותיה לפיהן קיום הדיון בבית משפט מרוחק מהווה סיכון בריאותי לחיי העותר; כי חוות הדעת הרפואית שצירף לבקשתו לא נסתרה על ידי המשיבה; כי תשובת העותר לתגובת המשיבה לא קיבלה ביטוי בהחלטה; וכי "הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי ירושלים". כאמור, העותר מבקש לבטל את ההחלטה, וליתן החלטה בבקשה במותב אחר משלטענתו אין בהנמקה מאוחרת כדי להביא לריפוי הפגם המהותי.  

בג"צ קבע שדין העתירה להידחות על הסף. 

הלכה מושרשת היא כי בית משפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו בו בהליכים אחרים (ראו למשל בג"ץ 4894/20 אדם טבע ודין נ' דוד מינץ בית המשפט העליון, בפסקה 2 (19.7.2020); בג"ץ 6964/19 לורי שם טוב נ' בית המשפט העליון, בפסקה 2 (‏27.10.2019)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון דחה בימים אלו את בקשתו של ממונה לשעבר ברשות המסים לאפשר לו משפט חוזר לאחר שהורשע בהסדר טיעון בשורת עבירות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

ההכרעה בבקשה לפתוח מחדש בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בעניינו של המבקש, מר בנימין ינאי, ניתנה בימים אלו תוך דחיית האפשרות למשפט חוזר.

 

המבקש הועסק כממונה בכיר (מבצעים חקירות) באגף המכס והמע"מ ברשות המיסים והורשע, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק שירות המדינה), זאת לאחר שנמצא כי מסר פרטים כוזבים – ביחס לעברו התעסוקתי וההשכלה שרכש – בקורות החיים שהגיש במסגרת מועמדותו במכרז לאיוש משרת סמנכ"ל בכיר (מינהל ומשאבי אנוש) ברשות המיסים.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעניין אמצעי המשמעת שיינקטו נגד המבקש, קבע בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין המשמעתי) בתאריך 11.01.2016 כי על המבקש יושת עונש משמעתי של נזיפה חמורה והפקעת משכורת אחת. כמו כן ציין בית הדין המשמעתי בגזר דינו את הודעת המבקש בפניו, לפיה הוא עתיד לעזוב את תפקידו ברשות המיסים בתוך תקופה קצרה לאחר מתן גזר הדין.

המבקש לא ערער על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הנ"ל, אלא הגיש בתאריך 26.02.2018 בקשה למשפט חוזר בפני בית משפט העליון, בגדרה ביקש להשיג על הרשעתו ועל העונש שהוטל עליו.

בתאריך 24.01.2019, דחה בית המשפט העליון את הבקשה וזאת מן הטעם שהליך בקשה לקיום משפט חוזר בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק בתי המשפט – איננה האכסניה המתאימה לדון בהשגותיו של המבקש, שכן במסגרת בקשה לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט – אין הסמכות נתונה להורות על קיום משפט חוזר בהליכי משמעת שאינם הליך פלילי. כך נפסק מבלי להכריע בשאלה האם קיימת סמכות כזו, לאב בית הדין המשמעתי, לאור ההסדרים הקבועים בסעיפים 60-56 לחוק שירות המדינה.

המבקש פנה איפוא לאב בית הדין המשמעתי, ובקשתו נדחתה על ידי כב' אב בית הדין א' כהן בתאריך 12.08.2019, וזאת עקב לשונו של סעיף 56 לחוק שירות המדינה, המאפשר, לשיטתו, להורות על קיומו של משפט חוזר רק על פי בקשתו של מי שנגזר עליו עונש של פיטורין או פסילה, ולא העונשים שנגזרו על המבקש.

בבקשתו לבית המשפט העליון, מבקש המבקש להשיג על ההחלטה הנ"ל של בית הדין המשמעתי, וזאת משורה של טעמים:

ראשית, לטענת המבקש, אי הסדרה של האפשרות להגיש בקשה למשפט חוזר, למי שהורשע בדין משמעתי, אך נגזר עליו עונש שאינו פיטורין או פסילה, הינו בבחינת חוסר, ("לקונה"), בהוראות החוק, אותו היה על אב בית הדין המשמעתי למלא.

שנית, לטענת המבקש, פרשנות תכליתית של סעיף 56 לחוק שירות המדינה תומכת בעמדתו כי יש לבית הדין המשמעתי סמכות להורות על קיומו של משפט חוזר גם למי שנגזר עליו עונש קל מפיטורין או פסילה.

לבסוף, המבקש טוען, כי בנסיבות העניין יש לראות בעונש שנגזר עליו, ובהודעה שמסר בדבר פרישתו משירות המדינה, כאילו מדובר למעשה בעונש של פיטורין, אף שלא נגזרו עליו פיטורין כעונש פורמלי.

לאחר שבית המשפט עיין בבקשה שבפניו – נמצא כי דינה להידחות על הסף, וזאת מבלי להידרש לטענותיו של המבקש ואף מבלי להזדקק לתגובתה של המשיבה.

להלן בתמציתיות את הנימוקים למסקנה זו.

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר בדין המשמעתי, נתונה לאב בית הדין המשמעתי, כפי שקובע סעיף 56 לחוק שירות המדינה:

"על פי בקשתו של נידון לפיטורים או לפסילה או של היועץ המשפטי לממשלה, רשאי אב בית הדין, להורות על קיום דיון חוזר בענינו של הנידון"

(ההדגשה שלי – ח"מ)

גם אם נפלה שגגה בהחלטתו של אב בית הדין, ובית המשפט העליון לא קבע כך, הרי שההליך של משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט – איננו ההליך המתאים לערער או להשיג על החלטתו בנושא.

 

כפי שצוין בהחלטה מתאריך 24.01.2019 הרי שבמסגרת בקשה לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט – לא ניתן לבקש, או להורות על קיום משפט חוזר בהליכי משמעת שאינם הליך פלילי, ובוודאי שלא ניתן להשתמש בנתיב זה גם כדי לערער או להשיג על החלטותיה של הערכאה המוסמכת לכך.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון (כבוד השופט עופר גרוסטקוף) הכריע בימים אלו בעתירה שהוגשה בעניין שידור ההליכים מתוך אולם הדיונים בו מואשם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

ההחלטה עוסקת בערעור על פי סעיף 70ד(א)(2) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, אשר הוגש על ידי שני עיתונאים (המערערים 1 ו-2) ופורום נאמני ארץ ישראל בליכוד (המערער 3). עניינו של הערעור בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם), מיום 21.5.2020 במסגרת ת"פ 67104-01-20 מדינת ישראל נ' נתניהו, שלא להתיר את צילום דיוני בית המשפט בהליך הפלילי המתנהל בתיק זה.

עובר להחלטה מושא הערעור, ביום 10.5.2020 הורה בית המשפט קמא כי נוכח הנחיות משרד הבריאות לאור התפרצות נגיף הקורונה, יוגבלו מספר האנשים שיוכלו להיכנס לאולם הדיונים. עוד נקבע כי הדיון יוקרן בטלוויזיה במעגל סגור בשני אולמות נוספים, בהתאם להנחיות משרד הבריאות, וכי הוא לא יצולם ולא ישודר בשידור ישיר (להלן: "ההחלטה מיום 10.5.2020").

המערערים טוענים כי צילום הדיונים מתבקש לצורך שמירה על "תיעוד מדויק ומלא של הדיונים [למערערים], לצדדים ולבית המשפט מחד, וכדי לפרסמם לציבור כצרכני התקשורת של המבקשים, מאידך" (פסקה 9 לערעור). לטענת המערערים, מההחלטה מיום 10.5.2020 ניתן ללמוד כי בית המשפט קמא לא אסר את צילום הדיונים בהליך הפלילי ושידורם לציבור, אלא אך ורק את שידורם באופן ישיר. על כן, אין מניעה, לשיטתם, לפרסם את הצילומים בשלב מאוחר למועד התקיימות הדיונים. עוד טוענים המערערים כי החלטת בית המשפט קמא פוגעת באופן קשה בחופש הביטוי של המערערים ושל ציבור קוראיהם ומאזיניהם. יתרה מכך, המערערים גורסים כי אי התרת שידור הדיונים יביא לפגיעה בעקרון פומביות הדיון, בעקרון השוויון בפני החוק וכן לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק, בשים לב לעניין הציבורי הרב בהליך הפלילי בענייננו.

בית משפט העליון נדרש לסוגיה מושא הערעור אך בתחילתו של השבוע במסגרת בג"ץ 3072/20 גרינצייג נ' בית משפט המחוזי בירושלים (17.5.2020) (להלן: "עניין גרינצייג"), שם נדחתה עתירתם של שני עיתונאים ושל עיתון גלובס התוקפת את ההחלטה מיום 10.5.2020. משהערעור שלפנינו מעלה טענות בעלות אופי דומה, אשר נדונו והוכרעו על ידי מותב תלתא, לא ראה כבוד השופט גרוסטקופף כל הצדקה להידרש לכך בשנית (וראו גם עניין גרינצייג, פסקה 7). ויובהר, אין בטענת המערערים כי בקשתם "אינה ל'שידור ישיר' כבקשת העותרים הנ"ל בבג"ץ, אלא לשמירת התיעוד של הדיונים ופרסומם שלא 'בשידור ישיר'", כדי להביא למסקנה שונה מזו שאליה הגיע המותב שדן בעניין גרינצייג.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.