קטגוריה: זכויות

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה המכוונת נגד תקנות ההתייעלות הכלכלית (כללי חלוקה לרשויות הסמוכות לנמל התעופה בן-גוריון) (הוראת שעה), התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או  תקנות החלוקה), אשר הותקנו מכוחו של סעיף 25א לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016 (להלן: החוק, או  חוק ההתייעלות 2016).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון 

העותרות, עיריית ראשון לציון ועיריית חולון, מבקשות לבטל את התקנות, ולחלופין – לתקנן, וזאת בנימוקים שונים, שעיקרם אי-סבירות כללי החלוקה שנקבעו בתקנות והשיקולים שביסודם. בקשת העותרות למתן צו ביניים למניעת חלוקת הכספים בהתאם לתקנות עד להכרעה בעתירה נדחתה (החלטת השופטת י' וילנר מיום 12.2.2019).

להלן בתמצית רבה רקע הדברים. בחוק ההתייעלות 2016 כוננה "קרן לצמצום פערים בין רשויות מקומיות", אשר כספיה אמורים להיות מחולקים בכל שנה לפי כללי חלוקה שייקבעו בתקנות על ידי שר האוצר ושר הפנים, בהתאם לאמות מידה שנקבעו בחוק (פרק ד' – סעיפים 25-21 לחוק).

בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2019), התשע"ח-2018 תוקן חוק ההתייעלות 2016 והוסף סעיף 25א, הקובע הסדר ספציפי לחלוקת כספים שיוקצו בכל שנת כספים לתשלום לרשויות המקומיות הסמוכות לנמל התעופה בן גוריון (להלן: נתב"ג). סעיף 25א לחוק קובע כי כספים אלה יחולקו בהתאם לכללי חלוקה שיקבע בתקנות שר הפנים בהסכמת שר האוצר, בהתאם לעקרונות אותם מונה סעיף 25א לחוק.

בהתאם לאמור, הותקנו ביום 31.12.2018 תקנות החלוקה מושא העתירה. תקנות אלה הותקנו כהוראת שעה לשנים 2019-2018 בלבד, והן קובעות כללים לחלוקת הכספים לרשויות המקומיות הסמוכות לנתב"ג לשנים 2018-19, בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 25א לחוק, המבוססים בעיקרם על מידת הקרבה לנתב"ג, האיתנות הכלכלית של הרשות המקומית וגודל האוכלוסיה של הרשות המקומית.

תקנות החלוקה הותקנו כאמור כהוראת שעה לשנים 2018-19, ותוקפן נקבע עד ליום 31.12.2019 (תקנה 8). ואולם בשל התפזרות הכנסת והבחירות מועד פקיעתן נדחה, בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת, עד "לתום שלושת החודשים הראשונים לתקופת כהונתה של הכנסת הנכנסת", היינו עד ליום 16.6.2020.

העותרות קובלות על כך שבהתאם לתקנות החלוקה הן אינן נמנות על הרשויות הזכאיות לקבל מכספי החלוקה, בהיותן "עירייה איתנה", כהגדרתה בפקודת העיריות. לטענתן, כללי החלוקה שנקבעו בתקנות לוקים בחוסר סבירות בכך שהם מתעלמים משיקול רלבנטי – אף שאינו נמנה על העקרונות הקבועים בסעיף 25א לחוק – והוא  עוצמת הפגיעה הנגרמת לרשות המקומית מפעילות נתב"ג. לצד זאת הועלו על ידי העותרות טענות המתייחסות לעיתוי התקנת התקנות ערב הבחירות וכן להעדר הליך שימוע מספק.

בתגובה מפורטת מטעם שר הפנים ושר האוצר (המשיבים 2-1, להלן: המשיבים) הם עמדו על הרקע וההליכים שקדמו לחקיקת סעיף 25א לחוק ההתייעלות 2016 ולהתקנת תקנות החלוקה, וכן ניתן מענה מפורט לטענות השונות שהעלו העותרות, ובכלל זה הובהר כי הכללים שנקבעו בתקנות לחלוקת הכספים לרשויות הסמוכות לנתב"ג  לשנים 2018-19, משקפים את העקרונות שנקבעו בחוק גופו.

גם המשיבות האחרות לעתירה, עיריות ומועצות מקומיות אחרות שבקרבה לנתב"ג, הגישו תגובותיהן – הרשויות אשר בהתאם לתקנות נהנות מכספי החלוקה – התנגדו לעתירה, ואילו אחרות שמצבן דומה לזה של העותרות – תמכו בעתירה.

להשלמת התמונה נציין כי בפני בית משפט זה תלויה ועומדת עתירה אחרת, שהוגשה קודם לעתירה דנן, התוקפת את חוקתיותו של סעיף 25א(ב) לחוק ההתייעלות 2016. בעתירה זו ניתן צו-על-תנאי, והיא קבועה לדיון בחודש יולי שנה זו בפני הרכב מורחב (בג"ץ 2600/18 מועצה מקומית בית דגן נ' כנסת ישראל). שתי עתירות נוספות, שהוגשו לאחר העתירה דנן, המכוונות גם כן נגד הוראת סעיף 25א לחוק וכן נגד התקנות, ממתינות לתגובות המשיבים וטרם נקבעו לדיון (בג"ץ 1675/19 המועצה המקומית סביון נ' כנסת ישראל, ו- בג"ץ 1702/19 עיריית קרית אונו נ' כנסת ישראל).

ביום 3.3.2020 התקיים דיון בעתירה, במסגרתו נשמעו באריכות טיעוני באי כוח הצדדים. בסיום שמיעת טיעוני באי כוח העותרות והמשיבים המליץ בית המשפט לעותרות לחזור בהן מן העתירה תוך שמירת זכויות, וזאת בין היתר מאחר שמדובר בתקנות העומדות בפני פקיעה, וממילא תידרש בחינה מחודשת של כללי החלוקה קודם להתקנת התקנות לשנת 2020. בהמשך לכך ניתנה החלטה לפיה יודיעו העותרות עד ליום 11.3.2020 אם הן עומדות על עתירתן.

ביום 11.3.2020 הודיעו העותרות כי הן עומדות על עתירתן, ולצד זאת הן ביקשו להשהות את ההכרעה בעתירה עד להכרעה בעתירות האחרות הנזכרות לעיל.

המשיבים  התבקשו להגיב לעמדת העותרות. בתגובה מטעמם התנגדו המשיבים להשהיית ההכרעה בעתירה, וזאת מאחר ותוקף התקנות יפקע קודם לדיון ולהכרעה בעתירות האחרות. כן צוין כי לקראת התקנת תקנות החלוקה לשנה הנוכחית יוכלו העותרות, אם רצונן בכך, להציג עמדתן בפני השרים, וכן בפני ועדת הכספים של הכנסת אשר אמורה לקיים דיון בסעיף 25א לחוק. נוכח האמור נטען כי העתירה הנוכחית בנוגע לחלוקת הכספים לשנים 2018-19 אינה עוד אקטואלית, ואילו התקנות לשנת 2020 טרם הותקנו, ועל כן אין טעם בהותרת העתירה תלויה ועומדת.

לאחר עיון הגיע הרכב בית המשפט למסקנה כי הדין עם המשיבים, וכי דין העתירה להידחות, תוך שמירת זכותן של העותרות להעלות טענותיהן בנוגע לכללי החלוקה שיש לקבוע במסגרת התקנות לשנת 2020.

עתירת העותרות מכוונת כאמור נגד תקנות החלוקה, שהן הוראת שעה לשנים 2018-19. כמצוין לעיל, בעתירת העותרות לא ניתן צו ביניים וחלוקת הכספים בהתאם לתקנות מוצתה, והתקנות צפויות לפקוע בימים הקרובים. בנסיבות אלה העתירה אינה אקטואלית עוד, והיא מיצתה עצמה ועל כן אין מנוס מדחייתה (בג"ץ 5027/17 פורום יצרני חשמל פרטי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (‏4.7.2018)). עם זאת, שמורות לעותרות טענותיהן בנוגע לכללי החלוקה שייקבעו בתקנות שיותקנו לשנת 2020.

גם בעתירות התלויות ועומדות, שעיקרן כאמור בתקיפה חוקתית של הוראת סעיף 25א לחוק, אין כדי להצדיק הותרת העתירה דנן תלויה ועומדת.

בית המשפט ציין עוד, כי גם בטענות העותרות לגופן של התקנות לא מצאנו הצדקה להותרת העתירה תלויה ועומדת, ולענין זה נוסיף כי אין אנו סבורים גם כי נפל פגם בהתקנת התקנות כנטען, עקב כך שהן הותקנו "בתקופת בחירות". בהתאם לחוק מדובר בחלוקת כספים ביחס לכל שנת כספים, ומפירוט ההליכים שהוצג לפנינו עולה בבירור כי הליכי גיבוש כללי החלוקה והכנת התקנות על ידי הדרגים המקצועיים במשרדי האוצר והפנים, בוצעו עוד קודם להחלטה על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות, וללא כל זיקה אליהן. בנסיבות אלה לא הייתה כל הצדקה לעכב את התקנת התקנות וחלוקת הכספים לרשויות הזכאיות.

העתירה נדחתה אפוא, תוך שמירת זכויות וטענות העותרות בנוגע להתקנת תקנות החלוקה לשנה הנוכחית.  בנסיבות הענין לא נקבע צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון דחה בימים אלו את בקשתו של ממונה לשעבר ברשות המסים לאפשר לו משפט חוזר לאחר שהורשע בהסדר טיעון בשורת עבירות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

ההכרעה בבקשה לפתוח מחדש בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בעניינו של המבקש, מר בנימין ינאי, ניתנה בימים אלו תוך דחיית האפשרות למשפט חוזר.

 

המבקש הועסק כממונה בכיר (מבצעים חקירות) באגף המכס והמע"מ ברשות המיסים והורשע, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק שירות המדינה), זאת לאחר שנמצא כי מסר פרטים כוזבים – ביחס לעברו התעסוקתי וההשכלה שרכש – בקורות החיים שהגיש במסגרת מועמדותו במכרז לאיוש משרת סמנכ"ל בכיר (מינהל ומשאבי אנוש) ברשות המיסים.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעניין אמצעי המשמעת שיינקטו נגד המבקש, קבע בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין המשמעתי) בתאריך 11.01.2016 כי על המבקש יושת עונש משמעתי של נזיפה חמורה והפקעת משכורת אחת. כמו כן ציין בית הדין המשמעתי בגזר דינו את הודעת המבקש בפניו, לפיה הוא עתיד לעזוב את תפקידו ברשות המיסים בתוך תקופה קצרה לאחר מתן גזר הדין.

המבקש לא ערער על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הנ"ל, אלא הגיש בתאריך 26.02.2018 בקשה למשפט חוזר בפני בית משפט העליון, בגדרה ביקש להשיג על הרשעתו ועל העונש שהוטל עליו.

בתאריך 24.01.2019, דחה בית המשפט העליון את הבקשה וזאת מן הטעם שהליך בקשה לקיום משפט חוזר בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק בתי המשפט – איננה האכסניה המתאימה לדון בהשגותיו של המבקש, שכן במסגרת בקשה לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט – אין הסמכות נתונה להורות על קיום משפט חוזר בהליכי משמעת שאינם הליך פלילי. כך נפסק מבלי להכריע בשאלה האם קיימת סמכות כזו, לאב בית הדין המשמעתי, לאור ההסדרים הקבועים בסעיפים 60-56 לחוק שירות המדינה.

המבקש פנה איפוא לאב בית הדין המשמעתי, ובקשתו נדחתה על ידי כב' אב בית הדין א' כהן בתאריך 12.08.2019, וזאת עקב לשונו של סעיף 56 לחוק שירות המדינה, המאפשר, לשיטתו, להורות על קיומו של משפט חוזר רק על פי בקשתו של מי שנגזר עליו עונש של פיטורין או פסילה, ולא העונשים שנגזרו על המבקש.

בבקשתו לבית המשפט העליון, מבקש המבקש להשיג על ההחלטה הנ"ל של בית הדין המשמעתי, וזאת משורה של טעמים:

ראשית, לטענת המבקש, אי הסדרה של האפשרות להגיש בקשה למשפט חוזר, למי שהורשע בדין משמעתי, אך נגזר עליו עונש שאינו פיטורין או פסילה, הינו בבחינת חוסר, ("לקונה"), בהוראות החוק, אותו היה על אב בית הדין המשמעתי למלא.

שנית, לטענת המבקש, פרשנות תכליתית של סעיף 56 לחוק שירות המדינה תומכת בעמדתו כי יש לבית הדין המשמעתי סמכות להורות על קיומו של משפט חוזר גם למי שנגזר עליו עונש קל מפיטורין או פסילה.

לבסוף, המבקש טוען, כי בנסיבות העניין יש לראות בעונש שנגזר עליו, ובהודעה שמסר בדבר פרישתו משירות המדינה, כאילו מדובר למעשה בעונש של פיטורין, אף שלא נגזרו עליו פיטורין כעונש פורמלי.

לאחר שבית המשפט עיין בבקשה שבפניו – נמצא כי דינה להידחות על הסף, וזאת מבלי להידרש לטענותיו של המבקש ואף מבלי להזדקק לתגובתה של המשיבה.

להלן בתמציתיות את הנימוקים למסקנה זו.

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר בדין המשמעתי, נתונה לאב בית הדין המשמעתי, כפי שקובע סעיף 56 לחוק שירות המדינה:

"על פי בקשתו של נידון לפיטורים או לפסילה או של היועץ המשפטי לממשלה, רשאי אב בית הדין, להורות על קיום דיון חוזר בענינו של הנידון"

(ההדגשה שלי – ח"מ)

גם אם נפלה שגגה בהחלטתו של אב בית הדין, ובית המשפט העליון לא קבע כך, הרי שההליך של משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט – איננו ההליך המתאים לערער או להשיג על החלטתו בנושא.

 

כפי שצוין בהחלטה מתאריך 24.01.2019 הרי שבמסגרת בקשה לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט – לא ניתן לבקש, או להורות על קיום משפט חוזר בהליכי משמעת שאינם הליך פלילי, ובוודאי שלא ניתן להשתמש בנתיב זה גם כדי לערער או להשיג על החלטותיה של הערכאה המוסמכת לכך.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ דחה בימים אלו את עתירת מורה בדבר התגמול לעובדי ההוראה בעבור הלמידה מרחוק.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

העתירה הוכוונה בעיקרה כלפי ההחלטות שהורו על פעולה של מערכת החינוך במתכונת של "עבודה מרחוק" במהלך חלק מן התקופה שבה אירע משבר הקורונה, ובאופן ספציפי על הפחתת שכרם של עובדי ההוראה כתוצאה מכך. כמפורט בהמשך, העתירה נדחתה בשל פגמים בעתירה כפי שהוגשה, כמו גם שינוי הנסיבות המשמעותי שחל בינתיים במערכת החינוך.

 

בתמצית, במרכז הטענות שעליהן נסבה העתירה עמדה החלטת ממשלה מס' 4910 שעניינה "היערכות המגזר הציבורי לעבודה במתכונת חירום בתקופת משבר נגיף הקורונה" מיום 20.3.2020, כפי שתוקנה בהחלטת ממשלה מס' 4996 מיום 19.4.2020. החלטה זו קבעה, בין היתר, כי בתקופה זו יעמוד היקף משרתם של עובדי ההוראה ככלל (ככל שלא חל בעניין הסכם קיבוצי מיוחד ובנתון לחריגים) על 50%.

 

העותרת, שלטענתה מייצגת אלפי עובדים במערכת החינוך (מבלי שהוסיפה פרטים בקשר לכך), גרסה כי הסדר זה (שאותו הגדירה כ"תקנות שעת חירום"), מגלם פגיעה כלכלית קשה בציבור עובדי ההוראה, שרובו נשים. לשיטתה, ההחלטה בעניין זה הייתה "מחטף" שנעשה ללא סמכות בדין ותוך פגיעה בזכויות יסוד, ובהן זכויותיהם של העובדים לקניין, לחופש העיסוק ולכבוד. כמשיבים לעתירה צירפה העותרת את ראש הממשלה ואת שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (שיכונו להלן יחד: המדינה), כמו גם את כנסת ישראל (להלן: הכנסת).

 

ביום 3.5.2020, בסמוך לאחר הגשת העתירה, ניתנה החלטה שהורתה לעותרת לפרט מה היו הצעדים שנקטה עובר להגשתה. בהתאם לכך, ביום 6.5.2020 העותרת הגישה הודעה שבה ציינה, בין היתר, כי ביום 28.4.2020 וביום 30.4.2020 פנתה במכתבים למשרד ראש הממשלה, ובהם הציגה את "טענות המורים לעניין החזרה ללימודים של מערכת החינוך" וכי פניותיה אלה לא זכו במענה. כמו כן, היא צירפה מכתב ששלחה יושבת-ראש סיעה בהסתדרות המורים למנכ"ל משרד החינוך ביחס למכסת ימי החופש של ציבור עובדי ההוראה.

 

ביום 21.5.2020 הגישה המדינה את תגובתה המקדמית לעתירה, ובגדרה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מכמה טעמים, ובהם העובדה שהעותרת לא מיצתה הליכים כנדרש. המדינה טוענת כי עיון במסמכים שצירפה העותרת מלמד כי מרביתם הם פניות ששלחו ארגוני המורים לציבור עובדי ההוראה וכלל לא הופנו אל מי מהמשיבים או אל גורמי ממשלה אחרים הנוגעים בדבר. יתר על כן, הפנייה היחידה שנעשתה למנכ"ל משרד החינוך וצורפה לעתירה לא הייתה מטעם העותרת עצמה. עוד נטען כי המכתבים שהעותרת כן שלחה מלמדים כי לא העלתה בפני הגורמים הרלוונטיים את טענותיה הספציפיות ביחס לתיקון בהחלטת ממשלה 4910, ואף לא המתינה למענה להם, אלא מיהרה להגיש את העתירה דנן.

 

טענות סף נוספות שמעלה המדינה נוגעות לאי-בהירות באשר לזיקתה של העותרת לנושא העתירה ולאי-צירופם של משיבים רלוונטיים, אשר נגזר למעשה מהתשתית המשפטית החסרה שהונחה בבסיסה של העתירה. המדינה מטעימה בהקשר זה כי הטענות בעתירה כוונו כנגד ההוראה בדבר הפחתת שכר שנטען כי היא תקנה לשעת חירום, הגם שלמעשה נקבעה בהחלטת ממשלה. בהמשך לכך, נטען כי עקב הנחתה השגויה של העותרת בדבר הבסיס המשפטי להחלטות שהתקבלו היא צירפה את הכנסת כמשיבה לעתירה, אף שזו אינה נוגעת בדבר כלל. טענה זהה הועלתה בידי הכנסת עצמה. לצד זאת, נטען, העותרת נמנעה מצירופם של משיבים רלוונטיים מבין משרדי הממשלה, כמו גם מצירופם של ארגוני המורים.

 

יוער כי בצד דברים אלה המדינה מציינת כי היא נכונה לבוא בדברים עם ארגוני המורים הרלוונטיים באשר להשלכות שהיו למשבר הקורונה על עובדי ההוראה בגין מתכונת עבודתם במהלך משבר הקורונה.

 

בשים לב לאמור לעיל, ביום 21.5.2020 ניתנה החלטה שהורתה לעותרת להודיע אם היא מוסיפה לעמוד על העתירה, וביום 25.5.2020 היא הודיעה שאכן כך הוא. בהודעה זו העותרת חזרה על טענותיה ואף גרסה כי עמדת המדינה כי אין מדובר בתקנות לשעת חירום נגועה בחוסר תום לב.

 

לאחר שבית המשפט עיין בעתירה, בנספחיה ובתגובות לה, מצא הרכב השופטות כי דינה להידחות על הסף. העתירה אינה מעלה טענות משפטיות ההולמות את הביסוס הנורמטיבי להחלטה שאותה היא תוקפת – החלטת ממשלה. בהמשך לכך, וכפי שציינו המשיבים השונים, נפלו פגמים בצעדים למיצוי הליכים כמו גם בצירופם של הצדדים המתאימים לעתירה. די היה בכך לדחיית העתירה.

 

על כך ניתן להוסיף, גם אם למעלה מן הצורך, כי בהתחשב בצעדים שננקטו להפעלתה מחדש של מערכת החינוך, אף השתנתה באופן מהותי התשתית העובדתית שעמדה ביסוד העתירה, ואף מטעם זה אין מקום לדון בה.

 

סוף דבר: העתירה נדחתה. לפנים משורת הדין לא חוייבה העותרת בהוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון (כבוד השופט עופר גרוסטקוף) הכריע בימים אלו בעתירה שהוגשה בעניין שידור ההליכים מתוך אולם הדיונים בו מואשם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

ההחלטה עוסקת בערעור על פי סעיף 70ד(א)(2) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, אשר הוגש על ידי שני עיתונאים (המערערים 1 ו-2) ופורום נאמני ארץ ישראל בליכוד (המערער 3). עניינו של הערעור בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם), מיום 21.5.2020 במסגרת ת"פ 67104-01-20 מדינת ישראל נ' נתניהו, שלא להתיר את צילום דיוני בית המשפט בהליך הפלילי המתנהל בתיק זה.

עובר להחלטה מושא הערעור, ביום 10.5.2020 הורה בית המשפט קמא כי נוכח הנחיות משרד הבריאות לאור התפרצות נגיף הקורונה, יוגבלו מספר האנשים שיוכלו להיכנס לאולם הדיונים. עוד נקבע כי הדיון יוקרן בטלוויזיה במעגל סגור בשני אולמות נוספים, בהתאם להנחיות משרד הבריאות, וכי הוא לא יצולם ולא ישודר בשידור ישיר (להלן: "ההחלטה מיום 10.5.2020").

המערערים טוענים כי צילום הדיונים מתבקש לצורך שמירה על "תיעוד מדויק ומלא של הדיונים [למערערים], לצדדים ולבית המשפט מחד, וכדי לפרסמם לציבור כצרכני התקשורת של המבקשים, מאידך" (פסקה 9 לערעור). לטענת המערערים, מההחלטה מיום 10.5.2020 ניתן ללמוד כי בית המשפט קמא לא אסר את צילום הדיונים בהליך הפלילי ושידורם לציבור, אלא אך ורק את שידורם באופן ישיר. על כן, אין מניעה, לשיטתם, לפרסם את הצילומים בשלב מאוחר למועד התקיימות הדיונים. עוד טוענים המערערים כי החלטת בית המשפט קמא פוגעת באופן קשה בחופש הביטוי של המערערים ושל ציבור קוראיהם ומאזיניהם. יתרה מכך, המערערים גורסים כי אי התרת שידור הדיונים יביא לפגיעה בעקרון פומביות הדיון, בעקרון השוויון בפני החוק וכן לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק, בשים לב לעניין הציבורי הרב בהליך הפלילי בענייננו.

בית משפט העליון נדרש לסוגיה מושא הערעור אך בתחילתו של השבוע במסגרת בג"ץ 3072/20 גרינצייג נ' בית משפט המחוזי בירושלים (17.5.2020) (להלן: "עניין גרינצייג"), שם נדחתה עתירתם של שני עיתונאים ושל עיתון גלובס התוקפת את ההחלטה מיום 10.5.2020. משהערעור שלפנינו מעלה טענות בעלות אופי דומה, אשר נדונו והוכרעו על ידי מותב תלתא, לא ראה כבוד השופט גרוסטקופף כל הצדקה להידרש לכך בשנית (וראו גם עניין גרינצייג, פסקה 7). ויובהר, אין בטענת המערערים כי בקשתם "אינה ל'שידור ישיר' כבקשת העותרים הנ"ל בבג"ץ, אלא לשמירת התיעוד של הדיונים ופרסומם שלא 'בשידור ישיר'", כדי להביא למסקנה שונה מזו שאליה הגיע המותב שדן בעניין גרינצייג.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ דחה בימים אלו את עתירת איגוד הפיוזתרפיסטים תוך חיוב בהוצאות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

העתירה כוונה לביטול החלטת המועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג) מיום 29.5.2018, אשר אישרה פתיחת תכנית לימודים לתואר ראשון (B.Sc) בספורטתרפיה (להלן: התכנית), אצל משיבה 7, הקריה האקדמית אונו (להלן: המכללה).

תמצית רקע עובדתי וטיעוני הצדדים

ביוני 2017 הגישה המכללה למל"ג בקשה לפתוח תכנית לימודים לתואר ראשון בספורטתרפיה. בדיקת הבקשה הוטלה על שני סוקרים, פרופ' חיים פיק (להלן: פרופ' פיק) ופרופ' גדעון מן (להלן ביחד:  הסוקרים). ביום 3.1.2018 התקבלה חוות דעתו הראשונית של פרופ' פיק, אשר סקרה את מכלול ההיבטים האקדמיים והמינהלתיים הנוגעים לתכנית, העלתה הערות ושאלות שונות וביקשה את התייחסות המכללה למספר נושאים, ובכללם באשר להבדלים שבין ספורטתרפיה לבין פיזיותרפיה. בסוף חוות הדעת ציין פרופ' פיק כי הוא רואה בחיוב את פתיחת התכנית. ביום 8.2.2018 התקבלה במל"ג התייחסותה של המכללה להערותיו ולשאלותיו של פרופ' פיק. באשר לטיב ההבדל שבין ספורטתרפיה לפיזיותרפיה, הבהירה המכללה כי בעוד שתחום הפיזיותרפיה מתמקד בטיפול בשלבים שלאחר פציעה, דוגמת אבחון, טיפול ושיקום, הרי שספורטתרפיה מתמקדת בעבודה על מגרש הספורט – בניית תכנית למניעת פציעות, מתן טיפול ראשוני לספורטאי הפצוע על המגרש וכן השלמת החלקים האחרונים של שיקום הספורטאי לאחר הטיפול הרפואי והפיזיותרפיסטי על ידי ליוויו במגרש.

ביום 12.2.2018 ביקרו פרופ' פיק ופרופ' מן במכללה, נפגשו עם גורמים בכירים בה ובחנו את תשתיותיה הקיימות. בהמשך לכך, ניתנה ביום 1.3.2018 גם חוות דעתו של פרופ' מן, אשר עבר על מלוא החומר בעניינה של התכנית, בחן תכניות לימוד ממוסדות בארצות זרות והתרשם מביקורו במכללה. פרופ' מן המליץ גם הוא על פתיחת תכנית הלימודים, בשים לב לכך שהתכנית ותשתיותיה הפיזיות של המכללה עמדו כולן בדרישות. בחוות הדעת הוער לתשומת ליבה של המכללה כי נושא התרגול המעשי אינו מודגש כראוי בתכנית; וכן הועלתה שאלת ההבדל בין פיזיותרפיה לספורטתרפיה, תוך שצוין כי קיימת חפיפה מובנית בין העיסוק בשני התחומים.

ביום 22.3.2018 העבירה המכללה התייחסות נוספת להצעות ושאלות הסוקרים והודיעה כי תאמץ את המלצותיהם. בתגובה להערת פרופ' מן בנוגע לנושא התרגול המעשי, הבהירה המכללה כי הלומדים בתכנית ייחשפו לתרגול מעשי במסגרת הלימודים המעשיים בכיתה, סימולציות ותצפיות אקטיביות,  והודיעה כי תגדיל את שעות התרגול המעשי בתואר ב-25%, ל-300 שעות. באשר להערת פרופ' מן לענין החפיפה בין ספורטתרפיה לפיזיותרפיה, הובהר כי אומנם קיימת חפיפה מסוימת, אולם זו מצויה רק בשולי המקצוע, תוך שהובהרו שוב ההבדלים בין שני התחומים.

ביום 28.3.2018 הודיעו הסוקרים, בהמשך לחוות הדעת שניתנו על ידיהם, כי בחנו את התייחסות המכללה להערות והם ממליצים על פתיחת התכנית.

ביום 29.5.2018 קיימה ועדת המשנה לענין מדעים ופארא-רפואה של המל"ג דיון בבקשת המכללה והמליצה לאשר אותה. בהמשך לכך דנה בבקשה גם מליאת המל"ג והחליטה על אישור פתיחת תכנית הלימודים.

ביום 15.1.2019 פנתה העותרת 1 (להלן: העמותה), יחד עם אחרים, למל"ג וטענה כי מינוי הסוקרים לבחינת בקשת המכללה חרג מנוהלי המל"ג – אשר לשיטתה מחייבים הקמת ועדת בדיקה לבחינת הבקשה. כן נטען כי פרופ' פיק אינו בעל מומחיות מתאימה לשמש כסוקר של תכנית ספורטתרפיה, ואף מצוי בניגוד עניינים. בתגובה, נמסר לפונים כי הדברים יובאו לדיון בפני ועדת המשנה, ובהתאם נערכה במל"ג בדיקה נוספת של הנושא, שכללה בין היתר קבלת התייחסות המכללה לפנייה, בירור עם משרד הבריאות ובדיקת תכניות ספורטתרפיה בחו"ל.

ביום 13.8.2019 דנה ועדת המשנה בטענות העמותה והחליטה שלא לבטל את המלצתה בדבר אישור התכנית. ביום 24.9.2019 דנה מליאת המל"ג בפניית העמותה ובהמלצת ועדת המשנה, ולאחר שהובא בפניה מכלול החומר בנושא מצאה אף היא כי אין עילה לביטול החלטת האישור.

באשר לטענה לדמיון התכנית לתכנית לימודי פיזיותרפיה, צוין כי בדברי הסוקרים הובהר שמדובר בתכניות שונות במהותן ובשני תחומים נפרדים, שכן בוגרי התכנית לספורטתרפיה אינם נדרשים בהתאם לחוק לרישוי משרד הבריאות ולכן התכנית איננה כוללת הכשרה מעשית קלינית – כמקובל במקצועות בריאות אחרים. עוד הובהר כי מינוי הסוקרים נעשה בהתאם לנוהל המל"ג, שהתקבל בהחלטתה מאוגוסט 2017,  הקובע מתי יש צורך במינוי סוקרים ומתי במינוי וועדה, וכי לא נפל כל פגם בכשירותו של פרופ' פיק לתפקיד.

טענתם העיקרית של העותרים הינה, כי על אף שהובהר על ידי המל"ג, בדיוניה השונים ובמענה לפניות העותרים, כי תכנית הספורטתרפיה אינה כוללת מרכיב טיפולי, ובשל כך אף אינה נדרשת להתנסות מעשית או הכשרה קלינית, הרי שמפרסומיה הרשמיים של המכללה ניבטת כנטען תמונה שונה. בנוסף, נטען כי עצם השם ספורטתרפיה יוצר חשש מובנה להטעיה כי מדובר בתואר טיפולי. לפיכך, נטען, כי בפרסומיה גורמת המכללה להטעיית הציבור, תוך שהיא מציעה תואר טיפולי שאינו עומד בדרישות חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008 (להלן: חוק הסדרת העיסוק).

עוד נטען, כי לפי נוהלי המל"ג היה מקום לבחון את בקשת המכללה באמצעות מינוי ועדת בדיקה ולא בדרך של מינוי שני סוקרים. לענין זה נטען גם להעדר כשירות מקצועית של פרופ' פיק לשמש כסוקר, וכן לקיומו של ניגוד עניינים בפעילותו של פרופ' פיק כסוקר, וזאת מאחר שד"ר אלה בין, ראש החוג לספורטתרפיה במכללה, מועסקת כמורה מן החוץ בחוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב, שפרופ' פיק עומד בראשו. לבסוף נטען לפגיעה בחופש העיסוק של הפיזיותרפיסטים, וכן בזכותם לשוויון, שכן כעת יוכלו ספורטתרפיסטים להעניק טיפול שניתן על ידי פיזיותרפיסטים, מבלי להיות מחויבים בהכשרה מעשית בה מחויבים פיזיותרפיסטים.

בתגובת משיבי המדינה – המל"ג ומשרדי הבריאות והחינוך (להלן: המשיבים) –  נטען כי אין בסיס מבחינה עובדתית לטענה בדבר חפיפה משמעותית בין שני התחומים, וכי מקצוע הספורטתרפיה מהווה כביכול ניסיון לעקוף את דרישות הלימוד וההכשרה של העיסוק בפיזיותרפיה. טענה זו זכתה לבירור ממצה על ידי המל"ג והסוקרים מטעמה, ונמצא כי ספורטתרפיה הוא מקצוע שונה ונפרד המתמקד בתחום הספורט, התנועה ותורת האימון, והוא אינו עוסק בתחומים הנוירולוגיים והשיקומיים המאפיינים פיזיותרפיה. כן צוין כי עיקר עבודת הספורטתרפיסט היא במתנ"סים, קבוצות ספורט, חדרי כושר וכיו"ב, בשונה מהפיזיותרפיסט, שעבודתו מתבצעת בבתי חולים, מרכזי שיקום ובקופות החולים. ואף אם קיימת חפיפה מסוימת, נטען כי היא מצויה בשולי המקצוע בלבד. כן הובהר כי תכניות לימוד בספורטתרפיה אינן דבר חדש, וכי תכניות כאלה קיימות בישראל (למשל במכון וינגייט), כמו בעולם, מזה שנים, ובוגריהן מחזיקים בתעודות  ספורטתרפיסט ועוסקים בתחום.

במישור המשפטי נטען מטעם המשיבים, כי גם אם פתיחת התכנית בספורטתרפיה תשפיע על משלח ידם של הפיזיותרפיסטים, לא נתונה להם זכות מוקנית למניעת תחרות, כשהלכה פסוקה היא כי אין באינטרס של אדם העובד בתחום מקצועי כדי להצדיק הגבלה על אחרים המבקשים לפעול באותו תחום; קל וחומר  לאור קיומם בענייננו של הבדלים בין שני התחומים. כמו כן הובהר כי הוראות חוק הסדרת העיסוק אינן מסדירות את מקצוע הספורטתרפיה ואינן אוסרות על שימוש בתואר ספורטתרפיסט, שימוש הנוהג  בישראל זה שנים לא מעטות. עוד צוין כי בחינה שערך המל"ג בפרסומי המכללה אינה מבססת את טענת העותרים להטעיה בפרסום. 

ואשר לטענה בדבר ניגוד עניינים של פרופ' פיק ובאשר לכשירותו לשמש כסוקר, נטען כי מדובר במומחה בעל שם עולמי, המכהן כראש החוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב, וכי אין בקיומה של ההיכרות האקדמית הנטענת כדי להקים מניעות לתפקיד. ולבסוף, לענין מינוי הסוקרים הובהר כי טענת העותרים נסמכת על נוהל משנת 2015, שאינו עדכני, שהוחלף בנוהל משנת 2017, שאינו מחייב בחינת תכנית לימודים בתחום חדש באמצעות ועדה.

גם המכללה השיבה בתגובתה בפירוט לטענות שבעתירה, באופן דומה לנטען מטעם המשיבים. המכללה עמדה בתגובתה בפירוט רב על לימודי הספורטתרפיה בישראל ובעולם, תוך שהיא מבהירה מדוע אין זהות בין שני התחומים, כעולה מהשוני בתכני הלימוד ומהתעודות המקצועיות השונות שניתנות לבוגרי התואר. בתוך כך  הובהר כי ספורטתרפיסט מלווה את הספורטאי לפני ואחרי טיפולי פיזיותרפיה, אך אינו מעניק לו טיפול פיזיותרפי. כן מציינת המכללה כי אין באישור התכנית משום חשש להטעיית הציבור, בשים לב לעובדה כי תחום הספורטתרפיה אינו נכלל בחוק הסדרת העיסוק; כי מדובר בתחום הקיים בארץ כבר שנים רבות ולא "הומצא" על ידי המכללה; וכי שמות התעודות אותן מקבלים בוגריו תואמים את המקובל בעולם.

המשיב 9, בית החולים לוינשטיין, קבל על צירופו כמשיב לעתירה, אף שאין לו כל נגיעה לענין, וביקש מחיקתו כמשיב.

בדיון לפנינו חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טיעוניהם שבכתב, כמפורט לעיל. בא כוח העותרים שב והדגיש את החשש לפגיעה בתחום העיסוק של הפיזיותרפיסטים כתוצאה מאישור התכנית. נטען כי לענין זה חטאו המל"ג ומשרד הבריאות לתפקידם באישור התכנית.

באת כוח המשיבים הדגישה כי מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר בחינה מקצועית מקיפה, וכי נקודת המוצא היא חופש עיסוק, ועל המבקש להגבילו הנטל להצביע על העילה החוקית לכך. בא כוח המכללה שב ועמד על האבחנה שבין שני המקצועות, והבהיר כי אף שקיימת חפיפה מסוימת בנושאי הלימוד, אין חפיפה בעיסוק. צוין כי מכון וינגייט מקיים לימודי תעודה לספורטתרפיה כבר למעלה מעשור, וכי במכללה התכנית כבר יצאה לדרך לאחר האישור שניתן בחודש מאי 2018, ובינתיים שני מחזורים כבר החלו בלימודיהם, בשנה האקדמית הקודמת ובשנה הנוכחית, ולקראת תחילת השנה האקדמית הקרובה (2020-21) צפוי להתחיל בלימודיו המחזור השלישי.

בא כוח המשיב 9 שב וקבל על צירופו כמשיב לעתירה.

לאחר עיון במכלול כתבי הטענות מטעם כל הצדדים והחומר הרב שצורף על ידם, ולאחר שבית המשפט העליון שמע באריכות גם את  טיעוני באי כוח הצדדים בעל-פה, לא מצא בית המשפט כי העותרים ביססו כל עילה להתערבותנו בהחלטת המל"ג לאשר את התכנית.

החלטת המל"ג מיום 29.5.2018, בה אושרה למכללה תכנית הלימודים לתואר ראשון בספורטתרפיה, מושא עתירה זו, ניתנה על ידה מכוח סמכותה לפי סעיף 23 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) מהווה בהתאם לחוק את "המוסד הממלכתי לענייני השכלה גבוהה במדינה" (סעיף 3 לחוק), ובידה הפקיד המחוקק את הסמכות ואת שיקול הדעת "להסמיך מוסד מוכר להעניק תואר מוכר" (סעיף 23 לחוק). המל"ג מורכבת בהתאם לחוק מאנשי מקצוע בכירים, שרובם הגדול נמנה על "בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה, שהמליץ עליהם שר החינוך והתרבות לאחר התייעצות עם המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה" (סעיף 4א לחוק).

החלטת המל"ג בענייננו התקבלה, כמפורט לעיל, לאחר הליך בדיקה סדור, ולאחר שהנושא נבחן באופן מקצועי ומעמיק על ידי שני סוקרים מקצועיים מטעם המל"ג, בעלי מעמד מקצועי בכיר, אשר בחנו את הנושא, ערכו ביקור במכללה, דרשו וקיבלו הבהרות לסוגיות שונות שהעלו, והגישו למל"ג את חוות דעתם לפיה יש לאשר את התכנית. בהמשך לכך נבחן הנושא על ידי ועדת משנה של המל"ג וכן על ידי מליאת המל"ג שהחליטו לאשר את התכנית.  בנוסף, משהועלו טענות על ידי העותרים, נערכה במל"ג בדיקה נוספת של הנושא – שכללה בין היתר קבלת התייחסות המכללה לטענות,  בירור עם משרד הבריאות ובדיקת תכניות ספורטתרפיה בחו"ל – שלאחריה שבו ודנו ועדת המשנה ומליאת המל"ג בנושא והוחלט לעמוד על החלטת האישור.

בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שמדובר בסוגיה מקצועית, שההכרעה בה נמסרה על ידי המחוקק לסמכותה ולשיקול דעתה המקצועי של המל"ג, לא בנקל ייטה בית המשפט להתערב בהחלטה מעין זו. בית משפט זה חזר ושנה פעמים הרבה כי –

 

"בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו… כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים… מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה… אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו" (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004)).

 

            וכן באותה רוח:

 

"הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטת הרשות המוסמכת שבתחום מומחיותה המקצועית של הרשות אך מן הטעם שישנן חוות דעת מקצועיות סותרות… הלכה זו נובעת ממושכלות היסוד של הביקורת השיפוטית שלפיהן בית משפט זה אינו בא בנעלי הרשות, ובמיוחד כך כשמדובר בהכרעה בסוגיות מקצועיות מובהקות שבהן נהנית הרשות מהידע המקצועי, מהמומחיות ומהניסיון הרלוונטיים לקבלת ההחלטה" (בג"ץ 6269/12 הנהגת ההורים הארצית נ' שר החינוך, פסקה 16 (‏29.4.2015)).

 

וראו עוד לענין זה מבין רבים: בג"ץ 5263/16 נשר – מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 11 (23.7.2018); בג"ץ 6271/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (‏26.11.2012); בג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פסקה 10 (2006); בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, פ"ד נ(3) 2, 20 (1996); בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 271-270 (2002); בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח נ' נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441, 486 (1994); בג"ץ 13/80 "נון" תעשיות שימורים בע"מ נ' משרד הבריאות, פ"ד לד(2) 693, 696-695 (1980); בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון, פ"ד לד(3) 706, 713 (1980).

עיון בטענות העותרים אל מול הסברי המשיבים אינו מעלה כל פגם בהחלטה או בהליך קבלתה אשר עשוי להצדיק את התערבותנו. המשיבים, כמו גם המכללה, עמדו על ההבדלים שבין פיזיותרפיה לבין ספורטתרפיה, ואף אם אכן קיימים תחומי השקה בין שני תחומי העיסוק כנטען, אין בכך כדי לפגום בהחלטה שנתקבלה. שטחי חפיפה ותחומי השקה בין מקצועות, בעיקר באותו תחום במובן הרחב (כגון בתחומי מקצועות הרפואה והבריאות), אינם תופעה חריגה, ובהעדר קביעה לפי סעיף 5 לחוק הסדרת העיסוק של פעולות שיוחדו בחוק רק לבעל תעודה במקצוע הפיזיותרפיה, אין בחפיפה הנטענת משום פעולה בניגוד לחוק.

אין גם ממש בטענה לפגיעה בחופש העיסוק של העותרים. בצדק נטען מטעם המשיבים כי למעשה העותרים הם המבקשים למנוע או להגביל את חופש העיסוק של זולתם. כאמור, אף אם קיימת חפיפה מסוימת, לעותרים לא נתונה זכות למניעת תחרות, ובמיוחד משהובהר שמדובר בתחומי פעילות שונים בעיקרם.

לבסוף, בית המשפט לא מצא גם ממש בטענה בדבר ניגוד עניינים כביכול של פרופ' פיק, מהטעמים שצוינו על ידי המשיבים, כמפורט לעיל.

על כל אלה יש להוסיף כי כעולה מסקירת ההליכים לעיל, העתירה הוגשה בשיהוי. החלטת המל"ג לאשר את תכנית הלימודים בספורטתרפיה במכללה התקבלה ביום 29.5.2018. רק כעבור כשבעה וחצי חודשים פנו העותרים למל"ג בענין זה, וגם לאחר קבלת ההחלטה הנוספת השתהו העותרים כחודשיים וחצי לפני שהגישו את העתירה. בנסיבות אלה אנו עומדים למעשה אל מול "מעשה עשוי", שכן, כפי שצוין על ידי בא כוח המכללה, התכנית כבר יצאה לדרך לפני כשנתיים, וכבר לומדים בה שני מחזורים, ומחזור שלישי צפוי להתחיל בשנת הלימודים האקדמית הקרובה.

אשר על אלה קבע בית המשפט העליון שיש לדחות את העתירה.

עוד נקבע, כי העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 6-1 בסך כולל של 15,000 ₪, ובסכום הוצאות זהה לטובת המשיבה 7. כן יישאו העותרים בהוצאות המשיב 9, אשר צירופו כמשיב לא נדרש, בסך 7,500 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

קורונה: המדינה תשיב לעתירת גני האירועים

ממשלת ישראל, ראש ממשלת ישראל, שר הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות והמשנה למנכ"ל משרד הבריאות יאלצו להגיש את תשובתם לעתירה ב בג"ץ 3432/20.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון

כבוד השופט מני מזוז הורה למדינה להשיב לעתירה שהוגשה על ידי טרקלין אולמות ואירועים – אולמי מונדיאל, י.ג. היכלי מלכות, כליל מלכות, נאות שש אולמי קונקורד ונאות ירושלים, יוסקוביץ גרופ אירועים – אולמי דימול פלטינום, טעמים בכתום – אולמי נוף ירושלים, מרכז אירועים שירה חדשה, דוד רוטמן – אולמי פאבליון, בראשית אירועים – אולמי בראשית, יחדיו אירועים – אולמי רמת רחל, שירותי מזון יואב – ארמונות חן

בהתאם להחלטה המשיבים יגישו תגובה מקדמית תמציתית לעתירה, וזאת עד ליום 4.6.2020 שעה 12:00.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.