המורה פוטרה ולא תקבל פיצויים
משרד החינוך – המורה לא הסתדרה עם המנהלת ולא תישאר בתפקידה
בית המשפט העליון הכריע בעתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 3.6.2018 (הנשיא (בדימוס) י' פליטמן, סגן הנשיאה א' איטח, השופט ר' פוליאק ונציגי הציבור מר ש' צפריר ומר ד' קמפלר, ע"ע 39172-11-16 ו-ע"ע 49403-11-16) (להלן: פסק הדין ו-בית הדין הארצי, בהתאמה).
במסגרת פסק הדין נדחה ערעורה של העותרת והתקבל באופן חלקי ערעורה של המשיבה 2 על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 5.10.2016 (השופטת א' רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור מר י' גרינברג וגברת א' גנור, סע"ש 1387-11-14 ו-סע"ש 35079-10-14) (להלן: המדינה ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). בעתירה מבוקש כי נקבל את טענות העותרת בעילת לשון הרע, וכן כי נורה על הגדלת היקף הפיצויים שנפסקו לטובתה בגין פגמים שנפלו בהליך ה"העברה היזומה" שהתנהל נגדה.
עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, ועל כן תיאור הדברים יובא להלן בקיצור נמרץ. העותרת היא עובדת הוראה במשרד החינוך החל משנת הלימודים התשנ"ה (1995-1994), ובשנת 2002 החלה לעבוד כמורה בחטיבת ביניים בבית ספר בראשון לציון (להלן: חטיבת הביניים ו-בית הספר, בהתאמה). המשיבות 3 ו-4 מנהלות את בית הספר – הראשונה מנהלת את חטיבת הביניים, והאחרת את בית הספר בכללותו (להלן: מנהלת חטיבת הביניים ו-מנהלת בית הספר, יכונו יחד: המנהלות). בשלהי שנת 2012 הועלו טענות להתנהלות בלתי ראויה מצד העותרת; ובעקבות זאת הודע לעותרת כי היא מתבקשת להפסיק ללמד בכיתה מסוימת וכי היא תחדל מלרכז את מערך התקשוב ואת מקצועות ההיסטוריה והאזרחות בחטיבת הביניים – תוך שצוין כי הדבר לא יוביל לפגיעה בשכרה. בהמשך לכך ועקב תיק חקירה משמעתי שנפתח בעניינה של העותרת, הודיעה נציבות שירות המדינה כי התנהלות העותרת אינה עולה כדי עבירת משמעת המצדיקה העמדה לדין; ואולם הומלץ להעבירה ללמד בבית ספר אחר מאחר ש"נראה כי חוסר תקשורת בין העובדת לבין מנהלת בית הספר אינו מאפשר עבודה תקינה של השתיים".
בנסיבות אלה, במאי 2014 נערך לעותרת שימוע על ידי מפקחת בית הספר בנושא העברה יזומה מבית הספר, ובתומו נמסר לעותרת כי הוחלט להעבירה למוסד חינוכי אחר בעיר עקב "אי התאמה לסגל ההוראה או האקלים הסביבתי" (להלן: החלטת ההעברה). ערעור פנימי על החלטת ההעברה נדחה באופן סופי באוקטובר 2014 (וזאת לאחר שניתנו לעותרת מספר הזדמנויות להשמיע את טענותיה בנדון), ונקבע כי העותרת תשובץ ללמד בבית ספר אחר בראשון לציון לאחר חג סוכות 2014.
ההליכים לפני בתי הדין לעבודה:
העותרת מיאנה להשלים עם החלטת ההעברה והגישה תביעה לבית הדין האזורי על מנת שיורה על ביטולה; ועוד קודם לכך נתבקש צו מניעה זמני שיעכב את ההעברה, ואולם זה נדחה בהחלטה מיום 6.11.2014. במסגרת התביעה טענה העותרת כי יש לבטל את החלטת ההעברה ולהשיבה לעבודה בבית הספר, וכן נתבקשו סעדים כספיים שונים בגין עילות שנוצרו אגב הליך ההעברה. לצד זאת, נטען כי המנהלות הפיצו "השמצות פראיות" כלפי העותרת שעולות כדי לשון הרע. בית הדין האזורי קבע כי אף שנפלו פגמים בהליך הפסקת העסקת העותרת בבית הספר, אלה אינם מצדיקים את ביטול החלטת ההעברה ודי בנסיבות העניין בפסיקת פיצוי כספי בגין נזק לא ממוני בסך 64,104 ש"ח (שש משכורות של העותרת) – זאת בין היתר לנוכח התנהלות העותרת שהובילה למשבר קשה ביחסי האמון בינה לבין המנהלות. בהקשר זה נאמר כי הליך השימוע שנערך לעותרת אינו עולה בקנה אחד עם נוהל העברה יזומה שחל על העברות יזומות של עובדי הוראה, אף לא עם עקרונות בסיסיים של הליך שימוע; ועוד צוין כי לא היה מקום להפקיע מידי העותרת את תפקיד ריכוז מקצוע התקשוב ואת שעות הלימוד בכיתה מסוימת באופן חד צדדי, ובלא לקיים הליך שימוע מקדים. עם זאת, צוין כי חרף הפגמים שנפלו בהליך ניתנו לעותרת מספר הזדמנויות להשמיע את טענותיה באריכות, ועוד נאמר כי לעותרת יש יד בפגמים שנפלו בהליך, שעה שסירבה להשתתף בחלק מן השימועים שאליהם זומנה. תשלום הפיצוי האמור הוטל על המדינה ובהתאם היא חויבה גם בתשלום הוצאות משפט לעותרת בסך 10,000 ש"ח.
לצד האמור, נדחו יתר טענותיה של העותרת לקבלת סעדים כספיים נוספים ובהם זכאותה לשכר עבודה ולזכויות סוציאליות בחודשים שבהם לא עבדה; ועוד נקבע כי אין מקום לקבל את טענת העותרת כי התנכלו לה בשל חשיפת ליקויים בבית הספר, ומשכך היא איננה זכאית לפיצוי כלשהו מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997. נוסף לזאת, נדחתה התביעה שהגישה העותרת נגד המנהלות בעילה של הוצאת לשון הרע מהטעם שהעותרת לא אזכרה בכתב התביעה "כל פירוט בנוגע לעילת לשון הרע באופן ספציפי והדברים נכתבו באופן כללי וללא פירוט", וההפניה למכתב מסוים שנכתב על ידי מנהלת בית הספר נעשתה בתצהיר בלבד. כן נאמר בהקשר זה כי ממילא המכתב האמור נשלח על ידי מנהלת בית הספר במסגרת תפקידה, ומשכך חלות לגביו מספר הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע). בנסיבות אלה, חויבה העותרת בתשלום הוצאות המנהלות בסך 4,000 ש"ח לכל אחת מהן.
המדינה והעותרת הגישו ערעור, כל אחת מטעמה, על פסק הדין של בית הדין האזורי. המדינה ערערה על חיובה בתשלום פיצויים לעותרת, בעוד העותרת ערערה על דחיית תביעתה בעילת לשון הרע ועל ההחלטה שלא לבטל את ההעברה היזומה (אך לבסוף חזרה בה מערעורה ככל שהוא נוגע להחלטת ההעברה). בית הדין הארצי קבע כי אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי נפלו פגמים בהליך ההעברה היזומה, שהתבססה על התרשמותו הבלתי אמצעית ממכלול העדויות והראיות שהוצגו לו; ואולם נקבע כי מאחר שמדובר בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני לא היה מקום לחשבו כמכפלה של מספר משכורות והפיצוי הופחת ל-20,000 ש"ח. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שמדובר "בפיצוי על פגמים בשימוע אגב החלטה על העברה יזומה (ולא אגב החלטת פיטורים שהשלכתם קשה יותר), אשר תוקנו ולא עמדו בבסיס החלטת ההעברה […]". בהינתן שסכום הפיצוי הופחת, חיוב ההוצאות שהושת על המדינה הועמד על 5,000 ש"ח. מנגד, ערעורה של העותרת בעניין עילת לשון הרע נדחה, ונקבע כי נכון היה לסלק את טענותיה בנדון על הסף בהיעדר פירוט ולו מינימלי בכתב התביעה מהן אותן "השמצות פראיות" שלשיטת העותרת עולות כדי לשון הרע; וכי הרושם הוא שלמעשה עיקר טענתה של העותרת הוא להתנכלות הנטענת של המנהלות כלפיה ולאו דווקא להוצאת לשון הרע כמשמעה בחוק. מכאן העתירה שלפנינו.
על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי במהלך הדיון בערעור לפני בית הדין הארצי פוטרה העותרת מעבודתה במשרד החינוך (פיטורים פדגוגיים); ובשלב זה מתנהלת תביעה בעניין הליך הפיטורים לפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (סע"ש 58524-09-17), וכן נוהלו מספר הליכים בעניין בקשות לצו מניעה בנדון.
הטענות בעתירה:
לטענת העותרת לא היה מקום לדחות את טענותיה בעילת לשון הרע, ודאי שלא על הסף – ובהקשר זה נאמר כי מכתב התביעה ברור כי הטענות בדבר לשון הרע הופנו כלפי מכתב ספציפי שנשלח על ידי מנהלת בית הספר. כן נטען כי שגה בית הדין הארצי בכך שהפחית את שיעור הפיצויים, שכן אלה התבססו על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהעדים והראיות; ובהתאם, נטען כי לא היה מקום להפחית את סכום ההוצאות שנפסק לטובת העותרת. העותרת עומדת על כך שהשגיאות המשפטיות שנפלו בפסק הדין מחייבות התערבות בו, ובהן הקביעה כי השימוע "המאוחר" שהתקיים ריפא את הפגמים שנפלו בשימוע המקורי; ולדבריה מקרה זה מעיד על הסלחנות המפליגה של בתי הדין לעבודה כלפי פרקטיקות בעייתיות שרווחות במשרד החינוך, המובילה לפגיעה אנושה במעמד המורים. בד בבד עם העתירה הגישה העותרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בעותק חסוי; וביום 17.9.2018 נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשה במעמד צד אחד, וכי ככל שהעותרת עומדת על הבקשה שומה עליה להמציא עותק גלוי ממנה לידי המשיבים להתייחסותם. העותרת בחרה ככל הנראה שלא לעשות כן, ומשכך לא היה עוד מקום להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע.
לטענת המדינה דין העתירה להידחות משלא נפלה טעות משפטית בפסק הדין, ומשלא הצביעה העותרת על עילה כלשהי המצדיקה התערבות בפסיקתם של בתי הדין לעבודה. עוד נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי שנפל בהגשתה (העתירה הוגשה כ-3 חודשים לאחר שניתן פסק הדין), זאת בפרט בהינתן שטענות העותרת אינן אלא חזרה על הטענות שנטענו על ידה לפני בית הדין הארצי ומאחר שממילא מדובר בטענות עובדתיות בעיקרן. בנקודה זו יצוין כי מנהלת חטיבת הביניים (המשיבה 3) מיוצגת יחד עם המדינה. מנהלת בית הספר מצטרפת לטענות המדינה, תוך שהיא מפרטת באריכות כשלים ופגמים שנפלו לשיטתה בהתנהלות של העותרת לאורך ההליכים. כן טוענת מנהלת בית הספר כי אין הצדקה להתערב בקביעות בתי הדין לעבודה בעניין עילת לשון הרע, בפרט לנוכח ההגנות הרבות שעומדות לה מכוח חוק לשון הרע; וכי טענות העותרת כלפיה הן בגדר "נקמנות אישית על עוול שנעשה לעותרת לטענתה".
לאחר שבית המשפט העליון עייו בעתירה ובתגובות לה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי.
הלכה מושרשת היא כי בית משפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי, שלו המומחיות בתחום משפט העבודה. התערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה תיעשה במשורה ובריסון; ורק במקרים חריגים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית (ראו: בג"ץ 5141/18 רוזן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (10.3.2019); בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה – ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (10.1.2019); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1984)). חרף הנופך העקרוני שהעותרת מבקשת לשוות לעתירתה, העתירה אינה אלא ניסיון נוסף לתקוף את קביעות בתי הדין לעבודה שהובילו לדחיית טענותיה בעילת לשון הרע; וערעור על החלטת בית הדין הארצי להפחית את הפיצויים שנפסקו לה. משאלה פני הדברים, ניכר כי טענות העותרת הן ערעוריות גרידא ונטועות היטב בעניינה הפרטני ובתור שכאלה אין מקום לבררן במסגרת עתירה לבג"ץ. דברים אלה אמורים במיוחד שעה שטענותיה של העותרת נבחנו באריכות ובאופן מעמיק על ידי בית הדין האזורי ובמסגרת ערעור לבית הדין הארצי.
בית המשפט עוד הוסיף, כי אין בטענותיה של העותרת בעניין עילת לשון הרע משום שאלה משפטית מהותית המצדיקה התערבות, לא כל שכן סוגיה עקרונית וכללית החורגת מעניינה האישי. ובהקשר זה יוער כי קביעות בתי הדין לעבודה שלפיהן טענות העותרת בעילת לשון הרע לא פורטו כדבעי הן קביעות דיוניות שכבר משום כך אין הצדקה לשנות מהן, זאת על אחת כמה וכמה בהינתן שבית הדין האזורי מצא להתייחס לטענת לשון הרע אף לגופה. אלה פני הדברים אף ביחס לטענת העותרת לעניין הפחתת שיעור הפיצוי שנפסק לה; והעובדה שבית הדין הארצי מצא לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה בנושא אינה מצדיקה, כשלעצמה, לשנות מפסק הדין. יצוין בהקשר זה כי טענותיה "העקרוניות" של העותרת לעניין המדיניות הרכה שלכאורה נוהגת בבתי הדין לעבודה כלפי משרד החינוך נטענו בעלמא, ומוטב היה להן שלא יועלו לכתחילה.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב