בבית המשפט העליון |
בר"מ 3876/17 |
לפני: | כבוד השופטת ע' ברון |
המבקשת: | ויקי קליזו |
נ ג ד |
המשיבה: | מדינת ישראל – משרד הפנים |
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו ב-רע"מ 21894-05-17 (כבוד השופט ש' שוחט) מיום 10.5.2017 |
בשם המבקשת: עו"ד יפעת כהן
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו ב-רע"מ 21894-05-17 (השופט ש' שוחט) מיום 10.5.2017 שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת, עובדת זרה מהפיליפינים השוהה מזה 19 שנים בישראל, למתן סעד זמני לעיכוב הרחקתה מהארץ עד להכרעה בערעור שהגישה על החלטת בית הדין לעררים בערר (ת"א) 2829-17 (הדיין מ' פשיטיצקי) מאותו יום, שדחתה את בקשתה לביטול צו ההרחקה שהוצא נגדה. |
המבקשת, נתינת הפיליפינים ילידת 1973, נכנסה לישראל לראשונה בראשית שנת 1997 עם אשרת עבודה בענף הסיעוד מסוג ב/1. בשנת 2004 היא יצאה מהארץ ובשנת 2005, לאחר שנישאה לאזרח ישראלי (להלן: אלבז), היא שבה לישראל באשרת תייר, ובהמשך קיבלה רישיון עבודה מסוג ב/1. מאז ועד היום ניסתה המבקשת להסדיר את מעמדה באמצעות הליך מדורג – ללא הצלחה. כך, בתחילה, מכוח נישואיה לאלבז; ולאחר שהשניים התגרשו, על סמך מערכת יחסים שניהלה עם אזרח ישראלי אחר (להלן: סוויסה), שאותו הכירה בשנת 2007 או בסמוך לכך. מכל מקום, עד לשנת 2016 הוארכו הרישיונות שניתנו לה לשהות בישראל מעת לעת.
בתום שימוע שנערך למבקשת ביום 11.2.2016, לאחר שסוויסה הודיע למשיב כי הוא מעוניין בסיום הזוגיות עם המבקשת, נאמר למבקשת שהוחלט להפסיק את ההליך המדורג בעניינה, ושעליה לצאת מישראל בתוך חודש ימים. ניסיונותיה של המבקשת למנוע את הרחקתה מהארץ העלו חרס, וביום 19.3.2017 אף נדחתה בקשה שהגישה המבקשת לרישיון שהייה מטעמים הומניטריים, תוך שנקבע כי עליה לצאת מהארץ בתוך 14 ימים. המבקשת לא עזבה את הארץ כפי שנדרשה, וביום 7.5.2017 נתפסה במהלך פעילות של יחידת האכיפה של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. באותו יום נערך לה שימוע שבסופו הוצאו נגדה צווי משמורת והרחקה; ביום 9.5.2017 הותיר בית הדין לביקורת משמורת את הצווים על כנם; וביום 10.5.2017 דחה בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (לעיל ולהלן: בית הדין לעררים), ערר שהגישה המבקשת, תוך שנקבע כי אין במשך הזמן הרב שהיא שוהה בארץ כדי להצדיק את הישארותה, וכי לא נפל פגם בהחלטת המשיב להרחיקה. בו ביום הוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו (השופט ש' שוחט) "ערעור מנהלי על החלטת בית הדין בעניינה של המבקשת" ובצדו "בקשה בהולה לעיכוב הליכים ובפרט הטיסה הקבועה למחר 11.5.2017". בית המשפט דחה את הבקשה לעיכוב הטיסה, בכפוף לתיקון החלטת בית הדין לעררים, שלפיו המשיב יהיה רשאי להרחיק את המבקשת מן הארץ בתום שלושה ימים ממועד מסירת צו ההרחקה לידי המבקשת, ולא בתום שלושה ימים ממתן הצו, כפי שנכתב.
על החלטה זו הוגשה בבוקר יום 11.5.2017 הבקשה שלפניי, ועמה בקשה למתן צו ארעי לעיכוב הרחקתה של המבקשת; ובהחלטתי מאותו יום הוריתי על עיכוב הרחקתה של המבקשת מן הארץ עד למתן החלטה אחרת.
לאחר שעיינתי בבקשה דנן ובתגובת המדינה לה, החלטתי לדון בבקשה כבערעור שהוגש לפי רשות שניתנה, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה למתן צו ביניים, שומה עליו לבחון הן את סיכויי הערעור והן שיקולים של מאזן הנוחות, כאשר מאזן הנוחות בשלב זה הוא השיקול המשמעותי יותר מבין השניים (ראו: בר"מ 6862/12 פלוני נ' שר הפנים – משרד הפנים פסקה 7 (20.11.2012). מאזן הנוחות בענייננו נוטה באופן מובהק לקבלת הערעור, וזאת בשל העובדה שהמבקשת שוהה בישראל מזה 19 שנים. גם אם בעצם הרחקתה של המבקשת אין משום נזק בלתי הפיך, ברי כי הדבר עלול להסב למבקשת נזק משמעותי, כלכלי ורגשי כאחד, ודומני כי יש בכך כדי להטות את הכף לעברה (ראו והשוו: בר"מ 9381/12 קבאסאג נ' משרד הפנים פסקה 15 (5.2.2013)). בנסיבות העניין ובלא לנקוט עמדה ביחס לסיכויי ההליך העיקרי, די אפוא בשיקולי מאזן הנוחות כדי להצדיק את מתן צו הביניים ולאפשר למבקשת להיות נוכחת בהליך המתנהל בעניינה ועד שזה יוכרע.
סוף דבר, הערעור מתקבל. ניתן בזה צו ביניים האוסר על הרחקת המבקשת מן הארץ, וזאת עד למתן פסק דין בהליך העיקרי בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.
ניתנה היום, כ"ח באייר התשע"ז (24.5.2017).
ש ו פ ט ת |