| בבית המשפט העליון |
| ע"א 3180/17 |
| לפני: | כבוד השופט ע' פוגלמן |
| המבקש: | דניאל אברהמיאן |
| נ ג ד |
| המשיבים: | 1. אלבק ששון |
| 2. רונית ששון |
| בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיא י' שפסר) בת"א 56237-02-17 מיום 13.3.2017 |
| בשם המבקש: | בעצמו |
| החלטה |
המבקש הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי ובה ביקש לבטל הליכי הוצאה לפועל של הריסת מבנים הבנויים בחלקתו ופינויו משם, במסגרת מחלוקת בינו לבין המשיבים בעניין חלוקת מקרקעין (להלן: התביעה; תיק ההוצאה לפועל; והמבנים). בצד התביעה הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, ובה ביקש כי בית המשפט יורה למשיבים להימנע מביצוע הריסה ופינוי המבנים בתיק ההוצאה לפועל עד להכרעה בתביעה.
בהחלטה מיום 13.3.2017 דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י' שפסר) את הבקשה וקבע כי זו באה בהמשך להליכים רבים שהוגשו על ידי המבקש בערכאות שונות, שנדחו (להלן: ההחלטה בבקשה לסעד זמני או ההחלטה). נקבע כי ראשית ההליכים בשני פסקי בוררות (מהשנים 2010 ו-2013) שאושרו על ידי בתי המשפט הרלוונטיים, בהם הותוותה תכנית חלוקה ברורה ושוויונית של המקרקעין, על בסיס איזון שטחים ובגבול גמיש – על פי מדידה שהוזמנה ואומצה על ידי הבורר (להלן: תכנית המדידה). עוד ציין בית המשפט כי על פי תכנית המדידה ההריסה הנדונה היא של מבנים שלא משמשים למגורים, הפולשים לשטח המשיבים. נוכח דברים אלה, ובשים לב לכך שטענת המבקש שלפיה צו ההריסה הוצא בטעות נגדו (בעוד מדובר בעצם בביתו של אחיו) הועלתה על ידו לראשונה בתביעה, קבע בית המשפט כי אין יסוד לטענות המבקש בדבר טעות בזיהוי המבנים וממילא אין סיכוי של ממש לתביעתו לביטול הליכי הפינוי, המתנהלים בהתאם לתכנית המדידה ותנאי החלוקה שנקבעו כאמור בהחלטות קודמות. אשר למאזן הנוחות, ציין בית המשפט כי אין לפנינו הריסת בית מגורים, כי אם הריסת מחסן שנבנה שלא כדין ומשכך אין מקום להורות על העיכוב המבוקש של הליכי פינוי השטח, שהיה אמור להימסר למשיבים כבר לפני שנים לא מבוטלות. עוד צוין כי המבקש נמנע מלתאר בבקשתו את קיומם של ההליכים האחרים שניהל; את פסקי הדין החלוטים שניתנו במסגרת הסכסוך דנא; ואת ההליך שנקט באותו עניין לפני בית משפט השלום, שנדחה בפסק דין מיום 2.3.2017 (עש"א 66210-09-16). נקבע כי התנהלות זו מצד המבקש לוקה בחוסר ניקיון כפיים, וגם בכך יש כדי להצדיק דחיית בקשתו למתן סעד זמני.
על רקע כל האמור לעיל, דחה בית המשפט את הבקשה למתן סעד זמני והורה למבקש לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח. עוד הורה בית המשפט כי על המבקש להודיע אם הוא עומד, נוכח האמור בהחלטה, על ניהול ההליך העיקרי עד ליום 26.3.2017 ובהתאם תינתן החלטה משלימה; וכי בהעדר הודעה כאמור, תימחק התביעה. בפסק דין מיום 2.4.2017, משלא הגיש המבקש הודעה בהתאם להחלטה, מחק בית המשפט את התביעה.
המבקש, שאינו מיוצג בהליך לפני בית משפט זה, הגיש ערעור על פסק הדין ועל ההחלטה בבקשה לסעד זמני ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע של תשלום הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו בהחלטה. בערעור נטען, בתמצית וככל שניתן להבין, כי על בית המשפט היה למנות מומחה בשאלת זיהוי המבנים המיועדים להריסה ולפינוי; וכי לא ניתן ליישם את חלוקת המקרקעין לפי תכנית המדידה. בבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנקבעו בהחלטה – היא המונחת לפניי – טוען המבקש כי בית המשפט לא נקב במועד לביצוע התשלום וכי המשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל לתשלום החיוב האמור מבלי למסור למבקש הודעה מוקדמת על כך.
דין הבקשה להידחות משאין בפי המבקש טענה באשר לנזק שייגרם לו אם תבוצע ההחלטה בדבר תשלום הוצאות המשפט עובר להכרעה בערעור. שיקול זה – שעניינו במאזן הנוחות – מטה את הכף לדחות את הבקשה, במיוחד כאשר בענייננו מבוקש לעכב ביצועה של החלטה המטילה חיוב כספי, אשר ברגיל לא יעוכב בשל הגשת ערעור, ובהעדר טענה (ותימוכין מתאימים) כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו (ראו למשל 6568/14 ונטורה נ' נאמן, פסקה 5 (6.11.2014)). די בכך כדי לדחות את הבקשה וזאת מבלי להידרש לסיכויי הערעור שהגיש המבקש.
הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ט באלול התשע"ז (20.9.2017).
| ש ו פ ט |