מי פלש ובנה פארק עצי נוי בשטח האש ?

בית המשפט העליון שבשבתו כבג"צ הכריע ודחה בימים אלו עתירה שהוגשה נגד צה"ל ואחרים בעניינו של פארק עצי נוי שנבנה בשטחי אש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – Legal-Articles

העתירה ניסתה לתקוף צווי פינוי שהוצאו נגד העותרת, עיריית טובאס (להלן: העותרת), בכל הנוגע לפארק עצי נוי שנטעה במקרקעין המצויים בשטח אש 901 שבבקעת הירדן באזור יהודה ושומרון (להלן גם: שטח האש ו-איו"ש). בגדר העתירה נתבקשו שורה של סעדים, ובהם כי נורה על ביטול צו סגירת שטח האש ביחס למקרקעין; כי המקרקעין יוחרגו משטח האש; כי יתאפשר לעותרת ולתושבים בה להיכנס ולשהות במקרקעין; וכי המקרקעין יוקצו לידי העותרת. 

במוקד העתירה עצי נוי שהעותרת נטעה בשנים 2014-2012 בחלקים מסוימים משטח אש 901 שלדבריה מצויים בתחום שיפוטה (חלקה 18 גוש 58 וחלקה 5 גוש 57; לעיל ולהלן: המקרקעין) – זאת, לטענתה, במטרה לשפר את הסביבה ואיכות החיים באזור. במהלך שנת 2015 נשלחו לעותרת שתי התראות טרם פינויה מן המקרקעין, בהתאם להוראות סעיף 6ב לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: צווי הפינוי); ועררים שננקטו על ידה לביטול צווי הפינוי נדחו בנימוק שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה. בהמשך לכך, העותרת הגישה בקשה כי המקרקעין יוקצו לה בהיותה "רשות ציבורית"; ובקשתה זו נדחתה מהטעם שעליה לפנות תחילה את המקרקעין ורק אז להגיש בקשה להקצאה.

העותרת מיאנה להשלים עם ההחלטה שלא להקצות לה את המקרקעין והגישה עתירה בנדון – בג"ץ 703/17 (להלן: העתירה הראשונה). בתגובה לעתירה זו, המשיבים עמדו על כך שהסירוב להקצאת המקרקעין נעוץ בין היתר בכך שמדובר בשטח אש פעיל המשמש לאימונים צבאיים, שהכניסה אליו נאסרה בצו סגירת שטח מס' 11/99/ס', התשנ"ט-1999 (להלן: צו הסגירה). העתירה הראשונה נדחתה ביום 6.12.2018 לאחר שהעותרת הודיעה כי היא מבקשת למשוך את עתירתה, תוך שמירת זכויות – לנוכח הצעת בית המשפט כי העותרת תמקד את טענותיה בסוגית שטח האש.

בנסיבות אלה, העותרת פנתה למשיב 1 (מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון), בבקשה להחרגת המקרקעין משטח האש. בבקשתה נטען כי המקרקעין משמשים לצרכים ציבוריים; כי השטח שעליו ניטעו העצים איננו משמש לאימונים; וכי בכל מקרה צו הסגירה לא חל על נטיעת עצים "ידידותיים לסביבה", שאינם יכולים להפריע לפעילות צבאית כלשהי. כן נטען כי האיסור על כניסה לשטח אש איננו חל בסופי שבוע וימי חג, ומכאן שניתן להתיר ביקור במקרקעין בימים אלה. הבקשה להחרגה נדחתה בתוך מספר ימים, בנימוק שמדובר בשטח אש פעיל ובעל חשיבות לאימוני צה"ל, תוך שהודגש כי בכל ימות השנה צו הסגירה איננו מאפשר להיכנס לשטח האש בלא קבלת היתר מראש.

מכאן העתירה שלפנינו. לכל אורך העתירה, העותרת מטילה ספק בעמדת המשיבים בנוגע לשטח האש, ולטענתה מעבודת מחקר שבוצעה ניכר כי "המטרה האמיתית מאחורי ההכרזות על שטחי אש היא אחת ויחידה: השתלטות על אדמות פלסטיניות לטובת הרחבת התנחלויות"; והדבר מתיישב עם העובדה שלטענתה המשיבים נכונים להחריג חלקים משטחי אש לטובת הרחבת גושי ההתיישבות היהודית באיו"ש, בעוד כלפי בנייה פלסטינית בשטחים דומים הם פועלים ביד קשה. כעדות לטענה זו, העותרת מפנה לכך שבענייננו שטח האש כלל איננו פעיל – ולדבריה, לא נראית בו נוכחות של חיילים לצרכי אימון ואין בו סימונים שיכולים להעיד על כך שמדובר בשטח אש. לטענת העותרת, העצים ניטעו במקרקעין שבתחום השיפוט שלה, ועל כן יש להחריג אותה ואת תושביה מן האיסור שנקבע בצו הסגירה, שכן הם למעשה "תושבי קבע" בשטח האש שנסגר רק בשנת 1999; וכך גם משום שמדובר במקרקעין המשמשים לצרכים ציבוריים, שממילא אינם מפריעים לפעילות הצבאית בשטח האש. העותרת מוסיפה וטוענת כי עקירת העצים מן המקרקעין סותרת את חובת המפקד הצבאי לפי הדין הבינלאומי לשמור על הסדר והחיים הציבוריים של התושבים המוגנים בשטח הכבוש; והדבר אף פוגע בזכותם החוקתית לכבוד האדם. בהתאם, נטען כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין מצו הסגירה ולהוציא לפועל את צווי הפינוי, דינה להתבטל מחמת האפליה שבה נוקטים המשיבים כלפי הפלסטינים לעומת האוכלוסייה היהודית באיו"ש, ומשום העובדה שעקירת העצים אינה אלא אכיפה בררנית הנגועה בשיקולים זרים.

יחד עם העתירה נתבקש צו ביניים שיאסור על המשיבים לפנות את העותרת מן המקרקעין עד להכרעה בעתירה – ובו ביום ניתן צו ארעי כמבוקש, בהמשך לצו הארעי שניתן בעתירה הראשונה ועמד בתוקפו עד להגשת עתירה זו. נוסף על כך, נתבקש לאחד את הדיון בעתירה עם שתי עתירות קודמות שהוגשו על ידי בא כוח העותרת, שעל פי הנטען סבות בין היתר על המדיניות הנוהגת בקשר עם אכיפת הבנייה הבלתי החוקית באיו"ש (בג"ץ 3472/16 ו-בג"ץ 8932/16).

המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף, כך, בראש ובראשונה בשל עשיית דין עצמי על ידי העותרת (או מי מטעמה), שפלשה לאדמות מדינה מוסדרות בלא לקבל היתר לעצם הכניסה לשטח האש, לא כל שכן לנטיעת העצים – וזאת על מנת לקבוע עובדות בשטח. בהקשר זה צוין כי מסיור שנערך לאחרונה במקרקעין ניכרים סימנים של תחזוקת הפלישה, וכי העצים שניטעו במקרקעין מוסיפים להתפתח. כן נטען כי טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף נעוץ בכך שהטענות בנוגע למניע שביסוד התנהלות המשיבים לא גובו בתשתית עובדתית, "ודאי לא בכזאת העומדת ברף הנדרש לסדיקת חזקת התקינות העומדת למפקד הצבאי ולרשויות המינהל האזרחי". בנוסף ולגופם של דברים, נטען כי מאחר ששטח האש הוא שטח צבאי הכרחי, שבשל גודלו ומאפייניו הטופוגרפיים נעשה בו שימוש נרחב לצורך אימונים צבאיים בכל ימות השנה, אין עילה להתערבות בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש – ומדובר בהחלטה עניינית וסבירה. בהמשך לכך נטען כי בנייה בלתי חוקית כמו גם נטיעת עצים, באדמות ששימשו קודם לכן לאימונים, פוגעת ביכולת צה"ל לערוך אימונים בשטח האש; כאשר באופן ספציפי הודגש כי מצב הנטיעות העובדתי כיום, מקבע את שולי שטח האש כשטח שלא ניתן להתאמן בו – והדבר פוגע בכשירות המבצעית של כוחות צה"ל; והדברים כוחם יפה על אחת כמה וכמה אם תתממש כוונת העותרת להקים במקום פארק שוקק מבקרים ומטיילים.

כן נטען כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין סבירה אף בראי העובדה שהעצים שניטעו הם מסוג "שיטה כחלחלה", ומדובר במין פולשני מדרגה 4 שנטיעתו עלולה להסב נזק משמעותי לשמורת טבע שקיימת באזור (שחלק מהמקרקעין אף ממוקמים בתוכה). עוד נאמר, כי ההגנה שניתנה ל"תושב קבע" לא נועדה לחול על מקרים שבהם ניטעים עצים ללא היתר במקרקעין מוסדרים של המדינה, במיוחד משעה שאין חולק כי איש לא מתגורר במקרקעין ואין בו מבנים המשמשים למגורים; והעובדה שהמקרקעין מצויים בתחום שיפוטה של העותרת איננה משנה מכך, ובוודאי שאיננה מלמדת על היותה "תושב קבע". בהתאם נטען כי פינוי העצים מן המקרקעין לא מהווה הפרה של הדין הבינלאומי ואף לא פגיעה בזכות לכבוד. עוד נאמר ביחס לטענות לאפליה ולאכיפה בררנית, כי טענות העותרת בהקשר זה מבוססת על תשתית עובדתית הנוגעת לשטח אש אחר לחלוטין, ולא הונח בסיס עובדתי הולם לאישושן; כאשר ביחס לשטח האש שבו עסקינן, המשיבים מדגישים כי לא אושרה בקשה לגריעת שטחים ממנו במהלך השנים האחרונות (לא מצד המגזר הישראלי ולא מצד המגזר הפלסטיני).

לאחר שהרכב בג"צ בחן את טענות הצדדים, ועיין בנספחים שצורפו לכתבי הטענות, הגיע לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

נקודת המוצא לדיון, שעליה אין חולק, היא העובדה שהעותרת נטעה בין השנים 2012 ל-2014 עצים במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה, מבלי שהייתה לה כל זכות במקרקעין. משאלה פני הדברים, העתירה שלפנינו אינה אלא ניסיון נוסף להכשיר בדיעבד נטיעות שבוצעו על ידי העותרת שלא כדין – ואין כל עילה להתערבות בג"צ בהחלטה שלא לתת לפלישה מעין זו יד, לא כל שכן מקום שמדובר בשטח אש סגור שהכניסה אליו אסורה. ויודגש כי טענת העותרת שמדובר במקרקעין המצויים בתחום שיפוטה, איננה משנה מכך שאין ולא הייתה לה זכות כלשהי במקרקעין. הנה כי כן, די בכך שהנטיעות בוצעו תוך עשיית דין עצמי, כדי לדחות את הטענות נגד החלטת המשיבים שלא להחריג את המקרקעין משטח האש.

זאת ועוד. מתגובת המשיבים, שמגובה בתצהירים מאת הגורמים המוסמכים, עולה כי שטח האש שבו מדובר הוא שטח אש פעיל שבשל מאפייניו הייחודיים חיוני למערך האימונים של צה"ל. עצי הנוי שניטעו מקבעים את המקרקעין כאזור שלא ניתן להתאמן בו, והדבר פוגע בכשירות של כוחות צה"ל וביכולת לעשות שימוש מיטבי בשטח האש – וייאמר כי טענות העותרת שלפיהן מדובר בשטח אש שאיננו פעיל נטענו בעלמא ללא תשתית עובדתית-ראייתית מינימלית; וכך גם הטענות שהעצים אינם מפריעים לשימוש בו. במצב דברים זה, ניכר כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, כך שצווי הפינוי יוותרו על כנם, היא החלטה עניינית וסבירה המושתתת על אינטרסים ציבוריים וביטחוניים מובהקים. והדברים אמורים בין היתר בהינתן שמן העבר השני על הפרק נטיעות של עצים שבוצעו שלא כדין, ואין מדובר בפינוי מתקנים המשמשים למגורי קבע או לצרכי מחייה חיוניים (ראו והשוו: בג"ץ 8035/08 כעאבנה נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה והשומרון, פסקה 6 (19.2.2009)). ייאמר עוד בהקשר זה, כי מאחר שמדובר בנטיעות מלפני שנים ספורות בלבד, שבוצעו שלא כדין וללא היתר, מוקשית לכאורה הטענה כי יש להותירן מכוח ההגנה הניתנת ל"תושב קבע", או בהתאם לחובות המנויות בדין הבינלאומי או בשל פגיעה בזכות לכבוד. הוא הדין בנוגע לטענה שיש להתערב בהחלטת המשיבים שלא להחריג את המקרקעין משטח האש לנוכח אפליה ואכיפה בררנית – שכן הדברים לא בוססו במידה הנדרשת, והושתתו על טענות כלליות ומהלכים שבוצעו ביחס לשטחי אש אחרים מבלי שהוברר הקשרם לענייננו. בהינתן המסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, אין צורך לדון בסעדים הנוספים שנתבקשו בעתירה לעניין הקצאת השטח לידי העותרת או מתן היתרים לתושבי העותרת לבקר במקרקעין.

סוף דבר, העתירה נדחתה. בהתאם התייתר הצורך לדון בבקשה לאיחוד דיון שהוגשה יחד עימה. לצורך התארגנות, הצו הארעי שניתן משהוגשה העתירה הועמד בתוקפו ל-30 יום.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.