מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.

הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה…", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע בצו את הפסקת הפעילות של חוות הפרפרים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ראשיתו של המקרה הנו בבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון מיום 20.8.2015 למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות במעמד צד אחד בשל הפעלת חוות הפרפרים, לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) (בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק זה).

על פי האמור בבקשה, על המקרקעין הידועים כגוש 10163 חלקה 20, חלה תוכנית ש/23א אשר קובעת כי ייעודם חקלאי (להלן: המקרקעין), והמבקש מפעיל בהם עסק לגידול פרפרים לצורך מכירתם וכן מרכז מבקרים המיועד בעיקרו לילדים, וזאת ללא היתר מתאים מכוח חוק התכנון והבניה.

ביום 9.9.2015 קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופט י' גולדברג) את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, והורה על איסור שימוש במקרקעין ומניעת פעולות נוספות בו שלא בהתאם להיתר, וזאת החל מיום 9.12.2015.

ביום 11.2.2016 הגיש המבקש בקשה לביטול הצו אשר נדחתה ביום 4.4.2016 תוך שנקבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום 30.6.2016.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עפ"א 24136-05-16 נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' בש) קבע כי "לא ניתן לראות את קיומו של מרכז המבקרים במקרקעין כשימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי", ומשכך העסק המנוהל על-ידי המבקש בחוות הפרפרים לא מהווה שימוש מותר ב-'קרקע חקלאית' כלשונו בסעיף 156(א) וסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 6888/16) שהגיש המבקש הועברה לדיון בפני הרכב תלתא, ולאחר דיון במעמד הצדדים, ביום 20.3.2017 התקבל הערעור באופן חלקי באופן שבית המשפט זה (השופטים י' עמית, א' שהם ו-ד' ברק-ארז) הורה על התליית צו ההפסקה השיפוטי עד למתן החלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים.

נקבע כי "אין חולק כיום שגידול פרפרים כשלעצמו מהווה פעילות חקלאית והמחלוקת היא אך ורק לגבי מרכז המבקרים" וכי יש להשיב את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך בחינת הראיות לגבי אופי הפעילות במרכז המבקרים, "וכן על מנת לבחון טענתו [של המבקש – י' א'] שהשתתפות בפעילות חקלאית תמורת תשלום אינה משנה את היעוד החקלאי ואינה שונה מפעילויות חקלאיות אחרות בתשלום כמו פינות ליטוף, קטיף דובדבנים, דייג בבריכות דיג וכיו"ב".

ביום 12.9.2018 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, על פי הנתונים שהובאו בפניו, לרבות עדותו של המבקש, כי גידול הפרפרים – המוכר כשימוש חקלאי בקרקע – מהווה "פעילות נלווית, משנית, לפעילות אירוח המבקרים", וזו האחרונה מהווה "מטרה לא חקלאית" כהגדרתה בסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.

עוד נקבע כי גביית התשלום אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא פעילות המבקרים.

בסיכומו של דבר הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על חידוש צו ההפסקה השיפוטי תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה.

המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה המובילה למטרה חקלאית, והאכלת פרפרים, גם אם באמצעות המבקרים בחווה, היא אכן פעולה כזו. עוד נטען כי אין כל מקום להבחין בין פעילותה העיקרית לפעילותה המשנית של החווה, ויש לראות בכל פעילות הנעשית לצד הפעילות החקלאית כנלווית אליה.

ביום 22.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שקבע כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר על פיהן נקבע כי "עיקר פעולת החווה, תכליתה והטעם לקיומה הוא קיומו של מרכז המבקרים, ולא הפעילות החקלאית שהיא גידול הפרפרים".

כמו כן, נדחתה טענת המבקש לפיה די בפעולת האכלת הפרפרים, הנחשבת כשלעצמה לפעילות חקלאית, כדי לקבוע כי הפעילות במרכז המבקרים מהווה שימוש למטרה חקלאית.

בתוך כך נקבע כי המבקש לא הציג כל ראיה בפני בית משפט לעניינים מקומיים על יכולתה של חוות הפרפרים להתקיים ללא הפעילות התיירותית במרכז המבקרים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פעילות האכלת הפרפרים לא מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בקרקע, ולכן פעולות המבקש במקרקעין מהוות שימוש בהם למטרות שאינן חקלאיות.

בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון הופנתה בעיקרה כלפי קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיהן הפעילות שמבצע המבקש בחוות הפרפרים אינה מהווה שימוש חקלאי, ועל כן יש בה משום שימוש אסור במקרקעין.

לטענת המבקש, גידול הפרפרים מהווה מטרה כלכלית, והאכלתם על ידי המבקרים באמצעות מקל הטבול במי סוכר היא חיונית לשם הפיכת הפעילות החקלאית לכלכלית.

עוד טוען המבקש כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה "המובילה למטרה חקלאית", ואין דרישה כי המטרה הדומיננטית של השימוש בקרקע תהיה שימוש חקלאי, כקביעת בית המשפט המחוזי.

לשיטת המשיבה, הבקשה מופנית כלפי יישום ההלכות הקיימות על נסיבות העניין הקונקרטי, וקביעותיהן של הערכאות הקודמות הן עובדתיות בעיקרן, ונסובות סביב השאלה האם מדובר בפעילות חקלאית המותרת בהתאם לייעוד המקרקעין.

בהתייחס לכך נטען כי ההלכה הפסוקה קבעה כי פעילות חקלאית מותרת היא כזו ה"דרושה במישרין לייצור חקלאי". לצורך בחינה זו, נבחנת אופי הפעילות במקרקעין, היקף הפעילות והשלכותיה על הסביבה החקלאית.

המשיבה הוסיפה וטענה כי הערכאות הקודמות יישמו את הדין האמור על עובדות המקרה והסיקו כי פעילות מרכז המבקרים, שאינה חקלאית, היא הפעילות העיקרית בחווה והיא אינה דרושה במישרין לגידול הפרפרים, וככזו – מהווה שימוש אסור במקרקעין על פי ייעודם.

לאחר שעניינו של המבקש נדון בפני בית משפט זה ברע"פ 6668/16, נקבע כי על בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון את התשתית הראייתית הנוגעת לעניין, ולאפשר את הוכחת אופי הפעילות במקרקעין, היקפה, והשלכותיה על הסביבה החקלאית.

עוד נדרש בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם הפעלת "חוות פרפרים" במתווה הנדון כמוה כהפעלת "פינת ליטוף" או שמא דומה יותר לפעילויות כגון קטיף עונתי של פירות.

בית המשפט העליון קבע בפסק דינו, כי הערכאות הקודמות בחנו את הסוגיות שבדיון, ואת ההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה, בין היתר בעע"מ 4487/12 סטולרו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון (9.10.2013) (להלן: עניין סטולרו) (ראו גם: ר"ע 30/86 פ.א.ב. שירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (1986) (להלן: עניין פ.א.ב.)), וקבעו על בסיס הראיות שהובאו בפניהן כי השימוש העיקרי במקרקעין נשוא הבקשה הוא לשם הפעלת מרכז מבקרים תיירותי, שהקשר בינו לבין השימוש החקלאי בקרקע רופף לכל הפחות.

קביעותיו של בית המשפט המחוזי נסמכות על עניין סטולרו האמור, ואינן מחדשות הלכה. על כן, אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או חשש לעיוות דינו.

זאת ועוד, אף לגופו של עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי.

סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית:

"(א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.

(ב)   "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים."

כידוע, כבר בעניין פ.א.ב. קבע הנשיא מ' שמגר כי פרשנות התיבה "במישרין" בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה בייצור".

בהמשך, בעניין סטולרו נקבע על בסיס הלכה זו, כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך "הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי" (עניין סטולרו, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).

בענייננו, הוכח כי עיקר הפעילות בחוות הפרפרים היא פעילותו של מרכז המבקרים, משום שאין כל פעילות כלכלית אחרת המתקיימת במקרקעין, לרבות מכירת פרפרים. משהפעלת מרכז מבקרים לא דרושה במישרין לצורך גידול הפרפרים, ומשהיקף פעילותו של מרכז המבקרים כה רחב, לא מצא בית המשפט העליון כי נפלה טעות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי הפעלת "חוות הפרפרים" נעשית בניגוד לייעוד הקרקע ועל כן הוא דחה את בקשת רשות הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

שותפתו של השוטר הנוגח תעמוד לדין?

בית המשפט העליון הכריע ביום (28.5.19) בעתירה שהוגשה נגד רס"ל מזל אוחיון שהייתה שותפתו של שי פורטל שכונה בתקשורת "השוטר הנוגח" ואשר הורשע בשני מקרים של תקיפת אזרחים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

השוטר לשעבר שי פורטל הורשע לפני כשנה בבית המשפט ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.

פורטל הפעיל אלימות בשני אירועים שונים: באירוע הראשון, כשוטר תנועה, הוא נגח באדם אשר סירב לעריכת חיפוש על גופו. כשאותו אדם התרחק לאחור הנאשם גם התקדם לעברו וריסס בפניו גז פלפל. אז השוטר אזק את האדם והוביל אותו לתחנת משטרת גלילות.

השוטר כתב לאחר מכן דו"ח פעולה כוזב ולפיו אותו אזרח הוכה על ידו מהסיבה שסירב לעיכוב ומעצר. אותו אזרח נחקר בחשד לאיומים, הפרעה לשוטר והעלבתו. פורטל אף אמר לשוטרת, שותפתו למשמרת, לכתוב גם בדו"ח הפעולה שלה שאותו אזרח סירב למעצר.

באירוע נוסף שהתרחש במשמרת אחרת, אזרח התבקש לעשות בדיקת אלכוהול על ידי שוטרת. הוא נבדק ויצא לא שיכור. השוטרת ביקשה את רישיונו ונוצרה התקהלות סביבה. השוטר פורטל ביקש לסייע לה, והחל עימות מילולי בינו לאזרח.

פורטל עצר את אותו אזרח בגין תקיפה. בניידת, כשהחשוד אזוק, הוא קילל וירק על השוטר. בתגובה, השוטר חבט בראשו בחזקה עם ארגז וריסס אותו בגז פלפל. אותו מתלונן שרט אותו בהמשך, וסבל מחבלות.

היום קבע בית המשפט העליון, שעל פרקליטות המדינה ועל מח"ש לנמק בפניו מדוע לא יעמידו לדין משמעתי גם את השותפה של השוטר הנוגח, תוך שנקבע כי מוצא צו על תנאי, המופנה כלפי המשיבים, והמורה להם לנמק מדוע אין להעמיד לדין משמעתי את משיבה 4, וזאת בגין המעשים המתייחסים לדו"ח הפעולה שערכה בעניינו של השוטר לשעבר שי פורטל, בנוגע להתנהגותו ולהתנהגות העותר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ: מדריכי התיירים לא יורשו להיכנס לישראל

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.2.2019 (השופט ע' שחם, עת"מ 7497-02-19) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים). לטענתם, הם "מארגנים ומלווים רוחניים של קבוצות תיור במסעי צליינות בארץ מזה כ-30 שנה"; ובמשך השנים ליוו עשרות סיורים מאורגנים בישראל לתיירים נוצרים במקומות שנחשבים קדושים עבורם. לצורך פעילותם זו, המבקשים נהגו לשהות בישראל מספר חודשים בשנה ואף שכרו דירה בעיר ירושלים – וכל זאת כאשר באמתחתם אשרת תייר מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר).

בשנים 2014 ו-2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת מעמדם בישראל, וכי לא תתאפשר כניסתם לישראל לצרכי עבודה מכוח אשרת תייר. בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנדון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת). ביום 6.2.2017 נדחתה בקשה נוספת של המבקשים להאריך את אשרת התייר, וזאת מחשש להשתקעותם בישראל וכן בהינתן החשד שהם מקיימים פעילות משיחית עם קבוצות תיור יהודיות; וערר פנימי על ההחלטה נדחה ביום 28.3.2017.

ערר על החלטה אחרונה זו התקבל בפסק דין של בית הדין לעררים מיום 5.12.2017 (הדיין מ' פשיטיצקי, (ערר י-ם) 2979-17). זאת לנוכח התרשמות בית הדין לעררים כי המבקשים אינם מעוניינים להשתקע בישראל, ומאחר שלא הוכח כי הם עוסקים בפעילות מיסיונרית. בהקשר זה צוין כי במהלך 30 השנים האחרונות המבקשים נכנסו ויצאו את ישראל מספר רב של פעמים עם קבוצות של תיירים, כאשר בכל כניסה קיבלו אשרת תייר; ועוד נאמר כי משכורת המבקשים משולמת להם מחברה דרום אפריקאית. בנסיבות אלה, ציין בית הדין לעררים כי תמוה בעיניו מדוע לאחרונה החליטה המשיבה לשנות את מדיניותה בנושא. בהתאם נקבע כי אין טעם לפגוע בפרנסת המבקשים שהציגו מסמך שלפיו במהלך שנת 2018 מתוכננות להגיע לישראל 20 קבוצות תיירים, אותן ארגנו בעוד מועד, זאת בפרט בהינתן שביטול הסיורים עתיד לפגוע גם בענף התיירות בישראל – ומשכך נקבע כי על המשיבה להעניק למבקשים אשרת תייר שתאפשר את כניסתם לישראל עד לסוף אותה שנה. לצד זאת, הובהר שככל שהמבקשים יבקשו להמשיך בפעילותם גם בשנת 2019 ואילך, יהיה עליהם להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה כדבעי.

בהמשך לכך, הקימו המבקשים חברה ישראלית בשם אי.פי.וי. טורס בע"מ, (המבקשת 1, ולהלן: החברה), וזו הגישה ביום 6.9.2018 בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר מומחה (להלן:בקשה להיתר העסקה). בקשה זו הוגשה ביחס לאמנדה בלבד, תוך שצוין כי היא משמשת כדירקטורית בחברה ו"אחראית על כל התחום הלוגיסטי והניהול של החברה, החל מגיוס קבוצות תיירים ועד למציאת מורי דרך מוסמכים אשר ילוו את הקבוצות כאן בישראל"; וכן צוין כי החברה מעוניינת להעסיק את אמנדה כ"מנכ"ל החברה בישראל". בהחלטתה מיום 6.1.2019 דחתה המשיבה את הבקשה להיתר העסקה, בהתחשב בעמדת משרד התיירות (המשיב 2, ולהלן: משרד התיירות) כי אין מקום להמליץ על מתן היתר לחברה להעסיק את אמנדה "לאור העובדה כי ישנם ישראלים שיכולים לבצע עבודה זו". המלצה זו התקבלה על דעת הוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים, שאומצה כאמור על ידי המשיבה. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור והבקשה למתן סעד זמני שבצדו.

המבקשים מיאנו להשלים עם ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר העסקה והגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שבה נתבקש צו שיורה למשיבה להעניק לחברה היתר להעסקת המבקשים – וזאת אף שהבקשה להיתר העסקה התייחסה רק לאמנדה (עת"מ 7497-02-19). בית המשפט דחה את העתירה תוך שנקבע כי "אין בעתירה טענות או תשתית המלמדת כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, במידה העשויה להצדיק התערבות בה" וכי "לא נסתרה קביעת משרד התיירות, כי ישראלים יכולים למלא את תפקיד מנכ"ל החברה". בהקשר זה צוין כי טענות המבקשים בעתירה לעניין כישוריה הייחודיים של אמנדה בליווי רוחני של קבוצות, אינם מצדיקים התערבות בהחלטה בדבר מתן היתר להעסקתה כמנכ"ל החברה; זאת בפרט מקום שטענות אלה לא קיבלו ביטוי בבקשה להיתר העסקה, ובהינתן שהמבקשים לא ביססו מומחיות ייחודית שאינה בנמצא בישראל, בהתייחס לתפקיד מנכ"ל החברה. ועוד נאמר אגב כך, כי אין דמיון של ממש בין החריג הקבוע בדין שלפיו "רועים רוחניים" רשאים לקיים הדרכות בישראל אף שאינם מורי דרך ישראליים, לנסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי המבקשים בעתירתם; וממילא הבקשה להיתר העסקה סבה על הבקשה להעסיק את אמנדה כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

לצד דברים אלה צוין כי לנוכח השתלשלות האירועים עד כה, העובדה שהמבקשים ארגנו קבוצות סיורים לשנת 2019 בהסתמך על ההנחה שהמשיבה תקבל את הבקשה להיתר העסקה, אינה יכולה להעמיד להם טענה להסתמכות סבירה המזכה אותם בסעד כלשהו. נוסף לזאת, נדחו טענות המבקשים כלפי המדיניות "החדשה" של המשיבה ביחס אליהם; ובהקשר זה נאמר כי לא נסתרה טענת המשיבה שלפיה אין מדובר בשינוי מדיניות כי אם באכיפת הדין הקיים המחייב מתן אשרת עבודה לנתינים זרים המבקשים לעבוד בישראל.

לטענת המבקשים הם הסתמכו על קביעות בית הדין לעררים, ועל כן ארגנו קבוצות תיירים להדרכה לשנת 2019 – ואלה שילמו זה מכבר ואף נקבעו להם סידורי לינה והסעה מלאים. בנסיבות אלה, מבוקש כי יינתן סעד זמני לתקופת הערעור שיאפשר את כניסתם של המבקשים לישראל באשרת תייר והמשך ליווי הקבוצות. במישור מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה תוביל לביטול הסיורים שנקבעו, והדבר יסב למבקשים נזק כספי וכן יפגע בשמם הטוב; בעוד קבלת הבקשה אינה נושאת בצדה נזק כלשהו, שכן המבקשים מלווים תיירים כשברשותם אשרת תייר מזה 30 שנה. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, בין היתר בהתחשב בכך שפסק הדין מתעלם מהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית משפט לעניינים מנהליים שלפיה המשיבה לא שינתה את מדיניותה אלא רק אכפה את הדין הקיים – בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע במפורש כי המשיבה שינתה את מדיניותה ביחס למבקשים.

המשיבים מצידם עומדים על כך שמאחר שבנקודת הזמן הנוכחית המבקשים אינם שוהים בישראל, בקשתם לקבל אשרת תייר עד להכרעה בערעור אינה אלא בקשה למתן צו עשה שיביא לשינוי המצב הקיים – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לצד זאת, נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן עובר לתיאום הסיורים לשנת 2019 היה ידוע להם כי עליהם לקבל אשרה כנדרש; ובהתאם, טענת ההסתמכות של המבקשים על כך שהם יקבלו היתר העסקה אינה במקומה. המשיבים מוסיפים כי סיכויי הערעור נמוכים, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה לדחות את הבקשה להיתר העסקה, בפרט בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים כגון אלה; והדברים אמורים במיוחד משההחלטה התקבלה על יסוד המלצת משרד התיירות שלפיה ישנם ישראלים שיכולים לבצע את העבודה הנדרשת על ידי החברה. זאת ועוד. המשיבים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין ומדגישים כי הבקשה להיתר העסקה הוגשה עבור אמנדה בלבד ולא עבור ג'ון, וכי זו סבה על כך שאמנדה תועסק כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

על המבקש סעד זמני בערעור מכוח סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שאחד השיקולים נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה האחרת – תוך שהבכורה ניתנת ל"מאזן הנוחות" (ראו:עע"מ 3312/18 אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 8 (24.5.2018); עע"מ 1113/18 ‏חנן נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏, פסקה 9 (29.3.2018)). לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות שבהן המבקשים אינם שוהים כעת בישראל, הסעד שבמוקד הבקשה הוא למעשה סעד מסוג צו עשה שיוביל לשינוי המצב הקיים ויאפשר למבקשים להיכנס לישראל כבר עתה לצורך ליווי קבוצות תיירים. הלכה היא שסעד שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד – ולא נמצא על ידי בית המשפט העליון הצדקה לחרוג מן הכלל בנסיבות המקרה (ראו והשוו: עע"מ 2342/19פלוני נ' משטרת ישראל – מחוז ש"י, פסקה 2 (3.4.2019); עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' מנהל האוכלוסין-משרד הפנים, פסקה 11 (12.1.2015)). והדברים אמורים במיוחד שעה שלנתין זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, לא כל שכן לעבוד בישראל, ולמדינה נתון מכוח עיקרון הריבונות שיקול דעת רחב ביחס לבאים בשעריה.

מעבר לכך, בית המשפט העליון גם לא מצא כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים. אולם בנסיבות העניין ספק אם מדובר ב"נזקים" שיש להביאם בחשבון, שכן למן שנת 2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת כניסתם לישראל לצרכי עבודה – ודומה כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם אם הוסיפו לקבוע סיורים לשנת 2019, בלא שניתנו להם אשרות כניסה לישראל לצורך כך ואף לאחר שנדחו בקשות שהגישו בנדון. יצוין בהקשר זה כי ייתכן שהמבקשים הותירו את הסיורים העתידיים על כנם על מנת שהדבר יהווה שיקול "לטובת" מתן אשרות כניסה זמניות, כשם שניתנו להם בעבר – אך מובן כי שיקול מעין זה אינו יכול להיזקף לזכותם. על כל פנים, אף אם היה מקום להתחשב בנזקים הנטענים, נראה כי לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. משאלה פני הדברים, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

קיר טיפוס קרית אונו חוזר לבעליו

שנים לאחר שבגיבוי ראש העיר, קיר הטיפוס שנבנה בעלות מליוני שקלים – לא הושב לידי בעליו. מי שהחזיקו בקיר, עשו בו שימוש תוך כדי שהם מתנהלים משפטית והגיעו עד ל'עליון' שפסק: הקיר לבעליו

קיר איילת ארבר בקרית אונו, המאבק על הקירות טיפס עד לבית המשפט העליון שקבע בהחלטת כבוד השופט מני מזוז, כי קיר הטיפוס יוחזר לבעלים החוקי, לחברת אלפא אפיקים וכל מסקנה אחרת הייתה מביאה להתעשרות חברת הארד רוק ללא זכות שבדין.

בשבועות האחרונים נשמעו קולות ורחשים רבים בדבר הדרמה המתחוללת בקיר הטיפוס שבקרית אונו, בו גם נהגו להתאמן כוכבי הנינג'ה יובל שמלא ואלוף העולם בטיפוס לשעבר אלכס חזנוב.

משך מספר שנים מתופעל הקיר על ידי חברת הארד רוק ובחסות וגיבוי ראש העירייה מר ישראל גל, עתה קבע בית המשפט העליון שהיה מדובר בגזלה נגד החברה שהקימה את הקיר ושבהתאם להסכמים קיר הטיפוס נשאר בבעלותה, חברת אלפא אפיקים.

בהתאם להסכמים בן הארד רוק לעירייה, היה על הארד רוק לבנות קירות טיפוס חדשים אך מסתבר שהארד רוק העדיפה, בגיבוי העירייה, למנוע מהמפעיל הקודם (אלפא אפיקים) לקבל לידיו בחזרה את הקירות השייכים לו ולהמשיך להינות מהם בעצמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

אלפא אפיקים תקבל את קירות הטיפוס שבבעלותה- כך פסק בית המשפט העליון במסגרת החלטתו בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שהגישה חברת הארדרוק (קירות טיפוס) בע"מ.

בית המשפט העליון דחה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שנלר; ק' ורדי – סג"נ; ו- ע' רביד) בע"א 55915-10-18 מיום 10.4.2019, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ד' קוברסקי) מיום 4.10.2018 במסגרתו התקבלה תובענת המשיבה להצהיר כי קירות הטיפוס באולם הספורט ברח' הזית 1 בקריית אונו (להלן: האולם), למעט "קיר איילת" הינם בבעלותה, ובהתאם הורתה לעיריית קריית אונו (להלן: העירייה) ולמבקשת לאפשר לה לפרקם. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב ב"קביעות עובדתיות ברורות וחד משמעיות של בית משפט קמא שנתמכו בראיות ובעדויות", לפיהן המשיבה היא הבעלים של הקירות, וכל מסקנה אחרת הייתה מביאה להתעשרותה של המבקשת ללא זכות שבדין. "גם אם היו יכולים הקירות לדבר", כך נקבע, הרי משהוכח כי הקירות הוקמו במהלך התקופה בה המשיבה הייתה בעלת ההרשאה היחידה באולם; כאשר בחוזה בין המשיבה לבין העירייה נאמר שכל השקעות / מתקני הטיפוס יהיו בבעלותו הבלעדית של המפעיל והעירייה לא מימשה את זכותה לשלם למפעיל עבור השקעותיו (בניכוי פחת); ומשלא הוכחה שנים כה רבות דרישה או טענה של צד כלשהו לבעלות בקירות – לא ניתן לפסוק אחרת.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החליט בית המשפט העליון, מתוקף סמכותו לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצא כי הקביעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בית המשפט העליון עוד קבע שהמבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

איים על בת זוגתו וישב במעצר עד תום ההליכים

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) בעמ"ת 53316-03-19 מיום 8.4.2019 בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' תבור) במ"ת 51307-01-19 מיום 7.3.2019.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ביום 21.1.2019 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו ארבע עבירות של איומים נגד זוגתו לשעבר ובני משפחתה, ועמה בקשה לעוצרו עד לתום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 30.1.2019, עמד בית משפט השלום על כך שאין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בדמות מסוכנות סטטוטורית, וציין כי המבקש עבר בדיקה פסיכיאטרית ונמצא כשיר לעמוד לדין וכי לחובתו הרשעות קודמות בעבירות מתחום האלימות והאיומים. כמו כן, הורה בית משפט השלום לשירות מבחן לערוך תסקיר בעניינו של המבקש שיבחן ראשית את מצבו של המבקש, ולאחר מכן את חלופת המעצר שהוצעה.

בתסקיר שנערך התרשם שירות המבחן כי קיים סיכון במצבו של המבקש להישנות מעורבות אלימה בתחום הזוגי וכן סיכון להפרת התנאים ולצריכת חומרים פסיכו-אקטיביים. כמו כן, בחן שירות המבחן חלופת מעצר בישיבה בבת ים בפיקוח רב הישיבה, אך התרשם כי הפיקוח אותו הציע הרב אינו הולם את הסיכון הנשקף מהמבקש. לפיכך, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרורו של המבקש. לאחר קבלת התסקיר, התקיים ביום 20.2.2019 דיון בבית משפט השלום, אליו התייצב הרב, בסופו הורה בית משפט השלום לבחון את אפשרות מעצרו של המבקש בפיקוח אלקטרוני בישיבה בפיקוחם של הרב ושל בת זוגו הנוכחית של המבקש.

בתסקיר המשלים שנערך העריך שירות המבחן כי נוכח מצבו של המבקש נדרשת "חלופה סמכותית, אסרטיבית ומשמעותית, כדוגמת קהילה לתחלואה כפולה, אשר תכלול הרחקה גאוגרפית, בקרה רציפה אחר התנהלותו ובחירותיו, כמו גם מתן מענה טיפולי יעיל לצרכיו, כשהערכתנו כי המפקחים המוצעים יתקשו להירתם ולבסס מערך פיקוחי הולם ומותאם". משכך, העריך שירות המבחן כי גם מעצר בפיקוח אלקטרוני לא יפחית את הסיכון במצבו של המבקש, ולא יתן מענה לצרכיו.

לאחר קבלת התסקיר המשלים, ביום 7.3.2019, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לדחות את הדיון על מנת לאפשר לרב, שנעדר מהדיון בשל מחלה, להתייצב בפני בית המשפט בשנית, בקבעו כי לא מצא שהתרשמות נוספת מהרב תוכל לשנות את תמונת הסיכון הברורה העולה מתסקירי שירות המבחן. בית משפט השלום עמד על כך שהעבירות המיוחסות למבקש, כשלעצמן, עשויות לשאת חלופות מעצר, אלא שהסיכון אינו נבחן על פי העבירות לבדן, אלא על יסוד התמונה המוצגת במלואה. בנסיבות המקרה דנן, נקבע, התמונה העומדת בפני בית המשפט מלמדת על הסיכון הנשקף מהמבקש, עליו יש להוסיף פיקוח אנושי בלתי-אפקטיבי. משכך, מקום שהמתלוננת נמצאת בקרבת מקום ולאור החשש שתואר בתסקיר שירות המבחן, חלופת המעצר בישיבה אינה מתאימה להפחתת הסיכון.

ערר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט השלום בציינו כי מאחר שנמצא כי מסוכנותו של המבקש היא ברף גבוה ביותר, בדין הורה בית משפט השלום על מעצרו גם מבלי לבחון את חלופת המעצר לגופה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לא נעלמה מעיניו העובדה כי מסוכנותו של המבקש, הנובעת ממצבו הנפשי, אינה בהכרח בשליטתו, אך אין בכך כדי להביא לקבלת הערר.

מכאן הבקשה בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי שקבע כי אין חלופת מעצר שתוכל לאיין את מסוכנותו של המבקש ולפיכך אין טעם לבחינת חלופת המעצר הקונקרטית. עוד טוען המבקש כי שגו הערכאות דלמטה שנמנעו מלהתרשם באופן בלתי אמצעי מהמפקחים המוצעים. לטענתו, החלטת בית המשפט המחוזי גורמת לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, הוא קבע כי דינה להידחות. בקשת רשות לערור ניתנת רק במקרים חריגים בהם קיימת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או מקום בו קיימות נסיבות פרטניות המצדיקות זאת, כגון מניעת עוול קשה, פגיעה שאינה מידתית בזכויות הנאשם, או שגגה ברורה בהחלטת המעצר (בש"פ 4253/17 דבש נ' מדינת ישראל (18.6.2017); בש"פ 1811/18 ספי נ' מדינת ישראל (4.3.2018)). הבקשה שלפנינו ממוקדת בעניינו הפרטני של המבקש בלבד, ואינה מעלה כל נסיבות חריגות המצדיקות היעתרות לבקשה ב"גלגול שלישי". די בכך לדחיית הבקשה.

לגופם של דברים, כפי שעמדו הערכאות דלמטה, מצבו המורכב של המבקש מלמד על סיכון אותו לא תוכל לאיין חלופת המעצר שהוצעה. החלטה זו כוללת שני מרכיבים, האחד – מצבו של המבקש, המקים מידה לא מבוטלת של סיכון, והשני – העדר יכולתם של חלופת המעצר שהוצעה והמפקחים שהוצעו לאיין את הסיכון הנובע ממצבו של המבקש. בנסיבות העניין, לנוכח הקרבה של חלופת המעצר שהוצעה למקום מגוריה של המתלוננת ומכיוון שהחלופה עצמה איננה הרמטית מספיק ואינה נותנת מענה לצרכיו הטיפוליים של המבקש, לא היה בהתרשמות בלתי אמצעית מהמפקחים עצמם כדי לשנות מהחלטת המעצר. אשר על כן, ההחלטה על מעצרו של המבקש בדין יסודה והיא אינה מקימה כל עילה להתערבות. בשולי הדברים יוער, כי אין בכך כדי לסגור את הדלת באופן מוחלט על חלופות מעצר אחרות, ככל שתוצע חלופה שתתאים לצרכיו המיוחדים של המבקש ותאיין את הסיכון הנשקף ממנו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.