מדריכי התיירים מדרום אפריקה לא יורשו להיכנס לישראל

מדריכי התיירים מרום אפריקה לא יורשו להיכנס לישראל

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע בימים אלו בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.2.2019 (השופט ע' שחם, עת"מ 7497-02-19) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים). לטענתם, הם "מארגנים ומלווים רוחניים של קבוצות תיור במסעי צליינות בארץ מזה כ-30 שנה"; ובמשך השנים ליוו עשרות סיורים מאורגנים בישראל לתיירים נוצרים במקומות שנחשבים קדושים עבורם. לצורך פעילותם זו, המבקשים נהגו לשהות בישראל מספר חודשים בשנה ואף שכרו דירה בעיר ירושלים – וכל זאת כאשר באמתחתם אשרת תייר מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר).

בשנים 2014 ו-2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת מעמדם בישראל, וכי לא תתאפשר כניסתם לישראל לצרכי עבודה מכוח אשרת תייר. בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנדון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת). ביום 6.2.2017 נדחתה בקשה נוספת של המבקשים להאריך את אשרת התייר, וזאת מחשש להשתקעותם בישראל וכן בהינתן החשד שהם מקיימים פעילות משיחית עם קבוצות תיור יהודיות; וערר פנימי על ההחלטה נדחה ביום 28.3.2017.

ערר על החלטה אחרונה זו התקבל בפסק דין של בית הדין לעררים מיום 5.12.2017 (הדיין מ' פשיטיצקי, (ערר י-ם) 2979-17). זאת לנוכח התרשמות בית הדין לעררים כי המבקשים אינם מעוניינים להשתקע בישראל, ומאחר שלא הוכח כי הם עוסקים בפעילות מיסיונרית. בהקשר זה צוין כי במהלך 30 השנים האחרונות המבקשים נכנסו ויצאו את ישראל מספר רב של פעמים עם קבוצות של תיירים, כאשר בכל כניסה קיבלו אשרת תייר; ועוד נאמר כי משכורת המבקשים משולמת להם מחברה דרום אפריקאית. בנסיבות אלה, ציין בית הדין לעררים כי תמוה בעיניו מדוע לאחרונה החליטה המשיבה לשנות את מדיניותה בנושא. בהתאם נקבע כי אין טעם לפגוע בפרנסת המבקשים שהציגו מסמך שלפיו במהלך שנת 2018 מתוכננות להגיע לישראל 20 קבוצות תיירים, אותן ארגנו בעוד מועד, זאת בפרט בהינתן שביטול הסיורים עתיד לפגוע גם בענף התיירות בישראל – ומשכך נקבע כי על המשיבה להעניק למבקשים אשרת תייר שתאפשר את כניסתם לישראל עד לסוף אותה שנה. לצד זאת, הובהר שככל שהמבקשים יבקשו להמשיך בפעילותם גם בשנת 2019 ואילך, יהיה עליהם להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה כדבעי.

בהמשך לכך, הקימו המבקשים חברה ישראלית בשם אי.פי.וי. טורס בע"מ, (המבקשת 1, ולהלן: החברה), וזו הגישה ביום 6.9.2018 בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר מומחה (להלן:בקשה להיתר העסקה). בקשה זו הוגשה ביחס לאמנדה בלבד, תוך שצוין כי היא משמשת כדירקטורית בחברה ו"אחראית על כל התחום הלוגיסטי והניהול של החברה, החל מגיוס קבוצות תיירים ועד למציאת מורי דרך מוסמכים אשר ילוו את הקבוצות כאן בישראל"; וכן צוין כי החברה מעוניינת להעסיק את אמנדה כ"מנכ"ל החברה בישראל". בהחלטתה מיום 6.1.2019 דחתה המשיבה את הבקשה להיתר העסקה, בהתחשב בעמדת משרד התיירות (המשיב 2, ולהלן: משרד התיירות) כי אין מקום להמליץ על מתן היתר לחברה להעסיק את אמנדה "לאור העובדה כי ישנם ישראלים שיכולים לבצע עבודה זו". המלצה זו התקבלה על דעת הוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים, שאומצה כאמור על ידי המשיבה. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור והבקשה למתן סעד זמני שבצדו.

המבקשים מיאנו להשלים עם ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר העסקה והגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שבה נתבקש צו שיורה למשיבה להעניק לחברה היתר להעסקת המבקשים – וזאת אף שהבקשה להיתר העסקה התייחסה רק לאמנדה (עת"מ 7497-02-19). בית המשפט דחה את העתירה תוך שנקבע כי "אין בעתירה טענות או תשתית המלמדת כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, במידה העשויה להצדיק התערבות בה" וכי "לא נסתרה קביעת משרד התיירות, כי ישראלים יכולים למלא את תפקיד מנכ"ל החברה". בהקשר זה צוין כי טענות המבקשים בעתירה לעניין כישוריה הייחודיים של אמנדה בליווי רוחני של קבוצות, אינם מצדיקים התערבות בהחלטה בדבר מתן היתר להעסקתה כמנכ"ל החברה; זאת בפרט מקום שטענות אלה לא קיבלו ביטוי בבקשה להיתר העסקה, ובהינתן שהמבקשים לא ביססו מומחיות ייחודית שאינה בנמצא בישראל, בהתייחס לתפקיד מנכ"ל החברה. ועוד נאמר אגב כך, כי אין דמיון של ממש בין החריג הקבוע בדין שלפיו "רועים רוחניים" רשאים לקיים הדרכות בישראל אף שאינם מורי דרך ישראליים, לנסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי המבקשים בעתירתם; וממילא הבקשה להיתר העסקה סבה על הבקשה להעסיק את אמנדה כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

לצד דברים אלה צוין כי לנוכח השתלשלות האירועים עד כה, העובדה שהמבקשים ארגנו קבוצות סיורים לשנת 2019 בהסתמך על ההנחה שהמשיבה תקבל את הבקשה להיתר העסקה, אינה יכולה להעמיד להם טענה להסתמכות סבירה המזכה אותם בסעד כלשהו. נוסף לזאת, נדחו טענות המבקשים כלפי המדיניות "החדשה" של המשיבה ביחס אליהם; ובהקשר זה נאמר כי לא נסתרה טענת המשיבה שלפיה אין מדובר בשינוי מדיניות כי אם באכיפת הדין הקיים המחייב מתן אשרת עבודה לנתינים זרים המבקשים לעבוד בישראל.

לטענת המבקשים הם הסתמכו על קביעות בית הדין לעררים, ועל כן ארגנו קבוצות תיירים להדרכה לשנת 2019 – ואלה שילמו זה מכבר ואף נקבעו להם סידורי לינה והסעה מלאים. בנסיבות אלה, מבוקש כי יינתן סעד זמני לתקופת הערעור שיאפשר את כניסתם של המבקשים לישראל באשרת תייר והמשך ליווי הקבוצות. במישור מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה תוביל לביטול הסיורים שנקבעו, והדבר יסב למבקשים נזק כספי וכן יפגע בשמם הטוב; בעוד קבלת הבקשה אינה נושאת בצדה נזק כלשהו, שכן המבקשים מלווים תיירים כשברשותם אשרת תייר מזה 30 שנה. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, בין היתר בהתחשב בכך שפסק הדין מתעלם מהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית משפט לעניינים מנהליים שלפיה המשיבה לא שינתה את מדיניותה אלא רק אכפה את הדין הקיים – בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע במפורש כי המשיבה שינתה את מדיניותה ביחס למבקשים.

המשיבים מצידם עומדים על כך שמאחר שבנקודת הזמן הנוכחית המבקשים אינם שוהים בישראל, בקשתם לקבל אשרת תייר עד להכרעה בערעור אינה אלא בקשה למתן צו עשה שיביא לשינוי המצב הקיים – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לצד זאת, נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן עובר לתיאום הסיורים לשנת 2019 היה ידוע להם כי עליהם לקבל אשרה כנדרש; ובהתאם, טענת ההסתמכות של המבקשים על כך שהם יקבלו היתר העסקה אינה במקומה. המשיבים מוסיפים כי סיכויי הערעור נמוכים, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה לדחות את הבקשה להיתר העסקה, בפרט בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים כגון אלה; והדברים אמורים במיוחד משההחלטה התקבלה על יסוד המלצת משרד התיירות שלפיה ישנם ישראלים שיכולים לבצע את העבודה הנדרשת על ידי החברה. זאת ועוד. המשיבים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין ומדגישים כי הבקשה להיתר העסקה הוגשה עבור אמנדה בלבד ולא עבור ג'ון, וכי זו סבה על כך שאמנדה תועסק כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

על המבקש סעד זמני בערעור מכוח סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שאחד השיקולים נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה האחרת – תוך שהבכורה ניתנת ל"מאזן הנוחות" (ראו:עע"מ 3312/18 אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 8 (24.5.2018); עע"מ 1113/18 ‏חנן נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏, פסקה 9 (29.3.2018)). לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות שבהן המבקשים אינם שוהים כעת בישראל, הסעד שבמוקד הבקשה הוא למעשה סעד מסוג צו עשה שיוביל לשינוי המצב הקיים ויאפשר למבקשים להיכנס לישראל כבר עתה לצורך ליווי קבוצות תיירים. הלכה היא שסעד שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד – ולא נמצא על ידי בית המשפט העליון הצדקה לחרוג מן הכלל בנסיבות המקרה (ראו והשוו: עע"מ 2342/19פלוני נ' משטרת ישראל – מחוז ש"י, פסקה 2 (3.4.2019); עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' מנהל האוכלוסין-משרד הפנים, פסקה 11 (12.1.2015)). והדברים אמורים במיוחד שעה שלנתין זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, לא כל שכן לעבוד בישראל, ולמדינה נתון מכוח עיקרון הריבונות שיקול דעת רחב ביחס לבאים בשעריה.

מעבר לכך, בית המשפט העליון גם לא מצא כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים. אולם בנסיבות העניין ספק אם מדובר ב"נזקים" שיש להביאם בחשבון, שכן למן שנת 2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת כניסתם לישראל לצרכי עבודה – ודומה כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם אם הוסיפו לקבוע סיורים לשנת 2019, בלא שניתנו להם אשרות כניסה לישראל לצורך כך ואף לאחר שנדחו בקשות שהגישו בנדון. יצוין בהקשר זה כי ייתכן שהמבקשים הותירו את הסיורים העתידיים על כנם על מנת שהדבר יהווה שיקול "לטובת" מתן אשרות כניסה זמניות, כשם שניתנו להם בעבר – אך מובן כי שיקול מעין זה אינו יכול להיזקף לזכותם. על כל פנים, אף אם היה מקום להתחשב בנזקים הנטענים, נראה כי לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. משאלה פני הדברים, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עע"מ 3833/17 אייל מכונים מסחר ושירותים בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים

בבית המשפט העליון

 

עע"מ  3833/17 – א'

 

לפני: כבוד השופטת ע' ברון

 

המערערת: אייל מכונים מסחר ושירותים בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבה: מדינת ישראל – רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים

 

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 24.4.2017 ב-עת"מ 53230-03-17 (כבוד השופטת ר' ברקאי)

 

בשם המערערת: עו"ד משה רביעי
בשם המשיבה: עו"ד עמרי אפשטיין

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המחוזי) מיום 24.4.2017 ב-עת"מ 53230-03-17 (השופטת ר' ברקאי), שבו נדחתה עתירת המערערת לביטול החלטת רשות הרישוי להתלות בפועל את כתב ההרשאה של המערערת להפעלת תחנת בדיקה לרישוי כלי רכב למשך ארבעה חודשים. ביום 26.4.17 עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע פסק הדין ל-30 ימים או עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה.

השתלשלות העניינים בתמצית

המערערת מחזיקה ברישיון מפעיל וכתב הרשאה להפעלת מכון רישוי באזור התעשייה בעיר נתיבות מאז שנת 2009 (להלן: מכון הרישוי); ובתוקף זה, רשאית המערערת, בין היתר, להעניק אישורי כשירות לכלי רכב לאחר שעברו בדיקת רישוי שנתית במכון הרישוי. וזאת בפיקוחו של משרד התחבורה, שקובע את הסטנדרטים לפעולת מכוני הרישוי ומפקח על פעילותם על ידי עריכת בדיקות וביקורות. בעקבות ליקויים שנמצאו בפעולות המערערת, ולפיהם ניתנו אישורי כשירות לכלי רכב על אף פגמים בטיחותיים וכן עיכובים בהעברת תעודות כיול בניגוד לנהלים, נערך למערערת ביום 6.7.2015 שימוע. בעקבות שימוע זה, הוחלט ביום 21.10.2015 על התלייה על תנאי של כתב ההרשאה של מכון הרישוי למשך שלושה חודשים לתקופה של שנתיים, כך שמכון הרישוי ימשיך לפעול, אך התנאי לכך הוא שבמסגרת התקופה האמורה לא יימצאו ליקויים במכון.

גם לאחר ההחלטה האמורה, שבו והתגלו ליקויים בפעולת מכון הרישוי, כאשר החמור שבהם הוא העברת רכב בעל ליקויי בטיחות חמורים את מבחן הכשירות השנתי תמורת כסף (250 ש"ח); דבר שהוביל להרשעתו של בוחן הרכב במקרה האמור, על פי הודאתו, בעבירת שוחד. נוסף על ליקוי זה, נמצאו מספר לא מבוטל של ליקויים פחותים בחומרתם. במצב דברים זה, נערך ביום 8.9.2016 שימוע נוסף בעניינו של מכון הרישוי, וביום 15.2.2017 קיבלה המשיבה החלטה להפעיל את שלושת חודשי ההתליה על תנאי וכן להוסיף על כך התלייה של חודש נוסף; ומשמע שכתב ההרשאה של מכון הרישוי יותלה בפועל, ומכון הרישוי יחדל מלפעול במשך ארבעה חודשים החל מיום 2.4.2017. כן הוחלט על התלייה בפועל של תעודת הבוחן של המנהל המקצועי של מכון הרישוי לתקופה של חודשיים.

על החלטה זו עתרה המערערת לבית המשפט המחוזי מן הטעם שההחלטה אינה מידתית, וכי נפלו פגמים בשימועים שנערכו לה טרם קבלת ההחלטות על התליית כתב ההרשאה. בפסק הדין נושא בקשה זו מיום 24.4.2017 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה מן הטעם שהעתירה הוגשה בשיהוי, וכן דחה את טענות המערערת לגופן.

הבקשה לעיכוב ביצוע

ביום 9.5.2017 הגישה המערערת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשתה טוענת המערערת כי ללא מתן צו המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עלול הערעור להתייתר; שכן סביר כי ההכרעה בערעור תינתן חודשים רבים לאחר סיום תקופת ההתליה – כך שאף אם תזכה המערערת בערעורה, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כן נטען כי לביצוע פסק הדין יהיו השלכות קשות, בין היתר בדמות פיטורי 14 עובדים במכון הרישוי ופגיעה בציבור הלקוחות של המכון, בהיעדר מכון רישוי נוסף בנתיבות. עוד טוענת המערערת כי למשיבה לא ייגרם כל נזק מהמשך פעילות מכון הרישוי ואין כל צורך ציבורי דוחק בסגירתו; והא ראיה כי ההליכים שננקטו כנגד מכון הרישוי התרחשו מעל לשנה ממועד קרות הליקויים שבגינם ניתנה ההחלטה להתלות את כתב ההרשאה של מכון הרישוי. אשר לסיכויי הערעור טוענת המערערת כי סיכויי הערעור "טובים ומבוססים".

מנגד טוענת המשיבה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי וסיכויי הערעור נמוכים ביותר. אשר למאזן הנוחות מציינת המשיבה כי אמנם ייתכן שתקופת ההתליה או חלקה יסתיימו טרם שיוכרע הערעור; אך אין בכך כדי להכריע את הכף, שכן מנגד עומד האינטרס הציבורי באכיפת ההחלטה תוך קיום פיקוח על פעילותו של מכון הרישוי, וזאת לשם הגנה על ציבור המשתמשים בכבישים. על כן, לשיטת המשיבה, בשל האינטרס הציבורי באכיפת ההחלטה וסיכויי הערעור הנמוכים, יש לדחות את הבקשה. כמו כן מציינת המשיבה כי בהחלטתה מיום 15.2.2017 התלתה המשיבה גם את רישיון הבוחן של המנהל המקצועי במכון הרישוי לתקופה של חודשיים. עם זאת, ועל אף שהערעור מופנה כלפי ההחלטה כולה, עובדה היא שהמערערת לא טענה דבר בנוגע להתליית רישיון הבוחן; ועל כן גם אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לעניין התליית כתב ההרשאה להפעלת מכון הרישוי, אין לעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע להתליית רישיון הבוחן של המנהל המקצועי, שבהתאם להחלטת המשיבה נקבע שתיכנס לתוקף ביום 28.5.2017.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, כלל הוא כי סעד זמני בערעור יינתן בהתקיים שני תנאים: סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש. אמנם מדובר בתנאים מצטברים, אך היחס ביניהם  הוא כשל "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך; ונפסק לא אחת כי ככלל, מאזן הנוחות הוא העיקר (ראו למשל: ע"א  5191/15 אייזיק נ' מורשת (31.8.2015), בפסקה 6; ע"א 4117/15 בן דוד נ' גדעון (17.8.20155), בפסקה 7). בגדרי בחינת מאזן הנוחות על בית המשפט לבחון אם בהיעדר צו המורה על עיכוב ביצוע יוכל המערער להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהערעור יתקבל (ראו: עע"מ  5834/14 ג.ב.ע.ם לוי נכסים והשקעות בע"מ נ' עיריית קריית ים (10.9.2014)). בענייננו, דומה כי לא יכול להיות חולק על כך שביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עלול בסבירות גבוהה לייתר את הערעור. כך, אף במקרה שיתקבל הערעור, תעמוד המערערת בפני שוקת שבורה, תוך שיגרמו לה ולעובדי מכון הרישוי נזקים כבדים. על כן, ואף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, דין הבקשה להתקבל.

אשר לטענת המשיבה בדבר האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת מכון הרישוי והפיקוח עליו, ייאמר כי אין בטענה זו כדי להטות את הכף לטובתה. אמנם בבקשה למתן סעד זמני שומה על בית המשפט לשקול, נוסף על האינטרסים הצרים של הצדדים בהליך, אף אינטרסים ציבוריים רחבים (ראו למשל: בר"מ 4434/11 פי.ג'י.אל הנדסה ותכנון תחבורה בע"מ נ' נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ (4.7.2011)), אך במקרה דנן לא שוכנעתי כי הפגיעה הנטענת באינטרס הציבורי היא כזו שיש בה כדי להצדיק דחיית בקשת המערערת. עם זאת, מצאתי כי יש ליתן ביטוי מסוים לחשש שהציגה המשיבה בדבר פעילותה של המערערת וזאת באמצעות הפקדת ערובה בסך 50,000 ש"ח (ערבות בנקאית או מזומן) על ידי המערערת, להבטחת ניהולו והפעלתו של מכון הרישוי על פי הנהלים.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת במובן זה שתעוכב התליית כתב ההרשאה של המערערת להפעלת מכון הרישוי עד להכרעה בערעור או עד מתן החלטה אחרת; וזאת בכפוף להפקדת הערובה כאמור. משלא נטען בבקשה שבפניי דבר לעניין התליית רישיון הבוחן של מנהלו המקצועי של המכון, זו תיכנס לתוקפה ביום 28.5.2017.

ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ז (‏25.5.2017).

    ש ו פ ט ת

הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל ,  עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrgעו"ד נועם קוריס כותב ב nfcעו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.ilעו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוקעו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטרעו"ד נועם קוריס בגוגל פלוסעו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוקעו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ,  לכתבה בביזפורטלעו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי.