מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.

הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה…", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מהו חוק קוגנטי

מהו חוק קוגנטי

האם ניתן לשנות תנאים בעבודה, פנסיה וצוואה? כל התשובות

אני מעסיק עובד שכיר שביקש ממני שבמקום שאפקיד עבורו כספים בקופת הפנסיה לפי החוק – אשלם לו במזומן את הסכומים המגיעים לו ברכיב הפנסיה, הוא אפילו שלח לי מכתב בנושא והצהיר שהוא מוותר על כל טענה, האם זה אפשרי?

תשובה: רבים מחוקי העבודה הינם חוקי הגנה שלא ניתן להתנות עליהם, אפילו בהסכמת העובד. כך למשל אסור לשלם פחות משכר מינימום גם העובד מסכים לכך וגם אסור לשלם לעובד את כספי הפנסיה במזומן, שכן החובה להפקיד את הכספים לקופת הפנסיה הינה חוק שאפילו העובד לא יכול לוותר עליו.

שאלה: בעלי ואני ערכנו צוואה. עורך הצוואה שכנע אותנו שצריך למנות מישהו מסוים לקיום החלוקה/ישור ההדורים וכך עשינו (כמובן ללא ידיעתו). אם התחרטנו ואיננו רוצים אדם זה, מה הפרוצדורה? האם אפשר למחוק וזה מספיק או שצריך לכתוב צוואה חדשה, או שיש דרך אחרת?

תשובה: שינוי הצוואה או מחיקת חלק ממנה עלול בסיכון גבוה לגרור את ביטול הצוואה לגמרי ולכן לא מומלץ לשנות את הצוואה אלא שמוטב לערוך צוואה חדשה ומעודכנת אשר תשקף את רצון המוריש. חשוב לומר שכל מקרה בו הצוואה האחרונה ניתנה בדעת שקולה, הרי שהצוואה האחרונה גוברת.

שאלה: איזה תנאים ניתן לקבוע בצוואה?

תשובה: באמצעות צוואה המנוסחת בצורה נבונה יכול המוריש להשפיע בצורה משמעותית על אשר יעשה לאחר מותו. כך יכול מוריש לקבוע תנאי המכונה 'תנאי דוחה' לפיו נכס מסוים יועבר לבעלות יורש רק בהתקיים תנאי מסוים (נניח שהבן יקבל את הדירה רק במידה ויתחתן) והמוריש אף יכול לקבוע תנאי מפסיק, כלומר שהאלמנה תקבל את הדירה וזו תישאר שלה ככל ולא תינשא שוב.

שאלה: קיבלתי בדואר כתב תביעה מבית המשפט בתביעות קטנות בעיר אחרת מרוחקת, האם אני יכול לבקש שהדיון יערך בעיר מגוריי ושלא אצטרך לנסוע לדיון בעיר האחרת המרוחקת?

תשובה: בית המשפט המוסמך לדון מבחינה גיאוגרפית בסכסוכים הינו בית המשפט המצוי במחוז בו גר הנתבע או במחוז בו קרה המקרה שבגינו הוגשה התביעה. במידה והוגשה נגדך תביעה בעיר מרוחקת שאינה עיר מגורייך וגם מהות התביעה אינה קשורה לאותה העיר, אתה בהחלט יכול לבקש מבית המשפט למחוק את התביעה או להעבירה לבית משפט במחוז רלוונטי.

שאלה: זכיתי בפסק דין נגד פלוני ולאחר שאותו פלוני לא שילם פתחתי תיק בהוצאה לפועל לגביית פסק הדין וקיבלתי הודעה מלשכת ההוצאה לפועל שאותו פלוני הגיש טענת "פרעתי", מהי טענת פרעתי בהוצאה לפועל?

תשובה: טענת "פרעתי" הקבועה בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז–1967 מאפשרת לחייב, הטוען כי מילא אחר פסק הדין שניתן בעניינו או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, להגיש בקשה בעניין זה לרשם ההוצאה לפועל, תוך שהחוק מסמיך את רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

תקפה את השכן עם קרש והורשעה בדין

תקפה את השכן עם קרש והורשעה בדין

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ד' ברלינר והשופטים א' נחליאלי חיאט ו-ש' יניב) בעפ"ג  24491-12-18 מיום 25.2.2019 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר) בת"פ 54220-09-16 מיום 11.10.2018.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקשת הורשעה, לאחר הליך הוכחות, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היזק לרכוש במזיד ושתי עבירות איומים. כתב האישום תיאר סכסוך שכנים בין המבקשת למתלונן, במהלכו תקפה המבקשת את המתלונן שלא כדין באמצעות קרש, וכן איימה עליו ושברה תריס בחלון דירתו באמצעות הקרש. הרשעת המבקשת התבססה על עדויותיהם של ארבעה עדים, המתלונן ובני משפחתו, אותן מצא בית משפט השלום מהימנות וכן על סרטון שצולם במהלך האירוע, בו נראית המבקשת שהיא אוחזת בקרש בידה, צועקת, ומכה בחלון המוזכר לעיל. לכך הצטרפו הודאותיה של המבקשת בחקירתה הנגדית כי איימה על המתלונן וכי חבטה עם הקרש בחלון. בגין האמור השית בית משפט השלום על המבקשת חודש מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והורה לה לחתום על התחייבות בסך 1,000 ש"ח.

ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין בפי המבקשת כל טענה של ממש ביחס לממצאי בית משפט השלום, מעבר לתחושה כי לא נעשה עימה צדק, והדגיש כי בית משפט השלום התייחס למבקשת במלוא הסבלנות וכי גרסתה נשמעה במלואה. בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאיו של בית משפט השלום מעוגנים היטב בחומר הראיות שהובא לפניו, וכי אין בפניו ערעור על מידת העונש, ועל כן דחה את הערעור.

להשלמת התמונה יצוין כי במהלך הדיון בבית משפט השלום, לבקשת המבקשת, שוחרר סנגורה מייצוג ומאז עמדה המבקשת על כך שתייצג את עצמה, וכך היה גם בערעורה לבית המשפט המחוזי ובבקשה שלפניי.

בבקשה שנדונה עתה – ככל שניתן להבין – טענה המבקשת כי הערכאות דלמטה לא העמיקו בחומר הראיות ולא אפשרו לה לספר את גרסתה לאירוע, וביקשה להורות על זיכויה.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, סבר בית המשפט כי דינה להידחות. על דרך הכלל, זכותו של נאשם היא כי עניינו ידון בפני שתי ערכאות, ורשות לערעור שני תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)). הבקשה שהוגשה עתה אינה עומדת באמות מידה אלו ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. למבקשת ניתן יומה בפני שתי ערכאות ששמעו באריכות את טענותיה ונתנו לה להציג את גרסתה. כפי שעמד בית המשפט המחוזי, הרשעתה של המבקשת מעוגנת היטב בחומר הראיות שהוצג, ואין מקום להתערב בה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מה הדין כאשר עו"ד חתם על הסכם גישור ללא אישור הלקוחה?

מה הדין כאשר עו"ד חתם על הסכם גישור ללא אישור הלקוחה?

במסגרת ערעור שנדון בימים אלו בבית המשפט העליון הכריע בית המשפט העליון בטענה בדבר חתימת הסכם גישור על ידי עורך הדין, ללא אישור הלקוחה לכאורה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בקצירת האומר, המבקשת הוכרזה פושטת רגל ביום 28.1.2016 על פי בקשת נושה. המבקשת בעלת זכויות בנכס ברחוב האפרסמון 10 בעיר אילת (להלן: הנכס) בשותפות עם משיבה 1 (להלן: הנושה). התגלעה מחלוקת בין המבקשת לבין הנושה בדבר החיובים הכספיים שביניהן. סכסוך זה הוכרע בהליך גישור בהסדר אשר קיבל את ברכתו של הנאמן ואושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 8.3.2018 (להלן: הסדר הגישור). אלא שלפי טענת המבקשת, היא לא נתנה את הסכמתה להסדר הגישור והיה זה בא-כוחה בשעתו שחתם על ההסדר ללא הסכמתה. אדרבה, לטענת המבקשת היא הגיעה להסדר מאוחר יותר וטוב יותר עם הנושה, המיטיב עם כלל הנושים, הסדר שבא לידי ביטוי במכתב מטעם הנושה מיום 16.9.2018 (להלן: ההסדר השני). בית המשפט המחוזי לא שעה לטענות המבקשת כי לא נתנה את הסכמתה להסדר הגישור, וקבע כי בכל מקרה ההסדר השני נטול תוקף – יהיה תוכנו אשר יהיה – בהיותו הסדר שלא נערך בידיעתו או בהסכמתו של הנאמן על נכסיה. המבקשת משיגה על החלטה זו מק"נ טעמים.

בית המשפט העליון קבע, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את עמדות הצדדים האחרים לה.

ראש לכל והכול מכל כל, אין להסכם מעין ההסדר השני שהוא בעל אופי חיובי-כספי-כלכלי שהמבקשת פושטת הרגל כרתה, כל תוקף. מושכלות יסוד הם כי לפי סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 נכסי פושט רגל מוקנים לנאמן. לפיכך, הנכס אינו עוד בבעלות המבקשת, וודאי שהיא אינה יכולה להגיע לכלל הסכמות בדבר גורלו. כמו כן, כפי שנאמר בהסדר השני גופו (סעיף ד שבו) "אין בהסכמה זו כדי להיכנס לתוקף ככל שבית המשפט ו/או הכנ"ר ו/או המנהל המיוחד יקבעו כי הסכם זה אינו בר תוקף – ובמקרה כזה יראו אותו כ-void". הלכה למעשה אפוא, ההסדר השני במקרה זה בטל אף מכוח הוראותיו עצמן.

המבקשת אמנם טוענת כי הנאמן ידע על קיומו של ההסדר השני והסכים לו. אכן עיון בראשית הפרוטוקול מיום 10.3.2019 עשוי ללמד כי הנאמן ידע בסופו של יום על ההסדר. ברם, הנאמן לא נתן את ברכתו להסדר והביע את דעתו הנחרצת באותו דיון כי לא אישר ולא היה מאשר את ההסדר מכיוון שלדעתו אין הוא מטיב עם כלל הנושים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בג"צ דחה עתירה נגד צווי הריסה וחייב ב 20,000 ₪ הוצאות

בג"צ דחה עתירה נגד צווי הריסה וחייב ב 20,000 ₪ הוצאות

עניינה של העתירה הייתה בבקשת העותר להורות על ביטול צווי הריסה שהוצאו נגד מבנה המצוי בסביבות הכפר צור באהר שבאזור יהודה ושומרון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

העתירה הוגשה ביום 25.4.2019. עוד באותו היום ניתן צו ביניים המורה למשיבים להימנע מביצוע צווי הריסה שהוצאו ביחס למבנה מושא העתירה. ביום 12.5.2019 הוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיבים. מהתגובה מתברר כי צווי ההריסה מושא העתירה עמדו לבחינת בית משפט זה אך לאחרונה, וכי שתי עתירות שהגיש העותר בעניין זה נדחו (בג"ץ 8970/17 כינאה נ' ראש המנהל האזרחי לאיו"ש (4.11.2018) ובג"ץ 8518/18 כינאה נ' ראש המנהל האזרחי לאיו"ש(13.12.2018), להלן: "העתירה הראשונה" ו-"העתירה השנייה", בהתאמה, ויחדיו: "העתירות הקודמות")).

בהחלטתו קבע בג"צ, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. חובה היתה על העותר לפרוש בעתירתו את מלוא היריעה העובדתית הרלוונטית, ובכלל זה – להביא לידיעת בית המשפט באופן ברור ומפורש את עובדת קיומן של העתירות הקודמות וההכרעה שניתנה בהן (בג"ץ 1638/10מירס תקשורת בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (17.3.2010); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי משפט מינהלי דיוני, כרך ד' 386-384 (2017)). הדבר נכון שבעתיים, כאשר הדברים אמורים בבקשה לצו ביניים, בה יש להקפיד במיוחד על גילוי נאות ומלא של העובדות (בג"ץ 893/09 צור נ' מינהל מקרקעי ישראל (18.11.2009)). בעניינו בחר העותר להציג את העתירות הקודמות בעתירתו באופן לאקוני ומטעה, כאילו מחקו את עתירתו בשל כך שלא הציג מסמכי בעלות תקינה – ולא כן היא. חמור מכך, פסק דינו של בית משפט זה (השופטים מ' מזוז, י' וילנר וא' שטיין) דחה את עתירתו השנייה של העותר בשל היותה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, שכן העותר נמנע מלציין בעתירה השנייה את העתירה הראשונה. העובדה כי העותר בחר פעם נוספת שלא להתייחס באופן ראוי להליכים קודמים – מוקשה, ומכל מקום התנהלות זו צובעת הן את העתירה והן את בקשתו של העותר למתן צו ביניים בחוסר ניקיון כפיים בולט. כבר מטעם זה דינה של העתירה להידחות על הסף, ללא שתתברר לגופה.

זאת ועוד, כפי שהובהר לעותר כבר בתגובה המקדמית של המשיבים לעתירתו השנייה, עתירות מהסוג דנן נידונות עתה בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. סעיף 5א לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, שכותרתו "סמכות בית משפט לעניינים מינהליים בירושלים לדון בענייני האזור", אשר חוקק במסגרת תיקון מס' 117, התשע"ח-2018, ונכנס לתוקפו ביום 26.10.2018 (להלן: "תיקון 117"), מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לדון בעניינים נוספים כמפורט בסעיף, ובתוספת הרביעית אשר התווספה גם היא במסגרת תיקון 117. בין עניינים אלו כלולה "החלטה של רשות לפי חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966" (פריט 2 לתוספת הרביעית). מכאן נלמד כי הליך שעניינו צווי הריסה שהוצאו בשטחי יהודה ושומרון על ידי ועדת המשנה לפיקוח של מועצת התכנון העליונה, כבמקרה בו עסקינן, מקומו להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.

להשלמת התמונה ציין הרכב בג"צ, כי בנוסף לסעד שעניינו ביטול צווי הריסה התבקש בית משפט זה להורות על "תיקון חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים הירדני משנת 1966 כך שתתאפשר הוצאת היתרי בניה כדין למבנים ארעיים המשמשים למגורים…" (סעיף ג' לעתירה) וכן להורות למשיבים להכין "תוכנית מתאר למגורים עבור תושבי המתחם…" (סעיף ד' לעתירה). ואולם, הסעדים הללו אינם הסעדים העיקריים בעתירה שלפנינו, אשר לוז עניינה בתקיפת ההחלטה הפרטנית שהתקבלה בעניינו של העותר בדבר הוצאת צווי הריסה. במצב דברים זה מקובלת עלינו עמדת המשיבים כי אין מקום לאפשר סיכול מלאכותי של כוונת המחוקק, כפי שמצאה ביטוי בתיקון מס' 117, לנתב את הדיון בתובענות כדוגמת זו בה עסקינן למסלול העתירה המנהלית (ראו נוסח סעיף 5א. לחוק אשר חוקק במסגרת תיקון 117, המקנה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים את הסמכות לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הרביעית, הפועלים ביהודה והשומרון (להלן – האזור), בעניין המנוי בתוספת הרביעית, למעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תחיקת הביטחון לרבות ביטולה, הכרזה על בטלותה או מתן צו להתקנתה" (ההדגשה הוספה). כן השוו: בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון לבנייה, פתח-תקווה, פ"ד נא(5) 385, 395 (1997); בג"ץ 6123/13 איזון נ' שר הביטחון, פסקה 5 (3.11.2013); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי משפט מינהלי דיוני, כרך ד' 241–245 (2017)).

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיבים בהליך בסך 20,000 ש"ח. בקובעו סכום זה קבע בג"ץ כי הוא התחשב ושם לנגד עיניו את העובדה כי עסקינן בעתירה שלישית, באותו עניין, אותה מביא העותר לפתחו של בית משפט זה, וכי זו העתירה השנייה אותה הוא מגיש בחוסר ניקיון כפיים.

צו הביניים שניתן ביום 25.4.2019 מבוטל בזאת, וכך גם הדיון שנקבע בתיק ליום 15.7.2019.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מי יספק טאבלטים למשרד לביטחון פנים?

מי יספק טאבלטים למשרד לביטחון פנים?

עתירה שהגישה חב' ראואל בע"מ והוכרעה על ידי בית המשפט העליון נדחתה בימים אלו תוך שנקבע שחב' תים נטקום בע"מ תספק את הטאבלטים ואילו חב' ראואל אולי תהיה זכאית לפיצוי כספי, בסיום ההליך.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, הרי שהמשיב 1 – המשרד לבטחון פנים – יצא במכרז, שתכליתו התקנת לאספקת טאבלטים לשם התקנתם ברכבי מערך הכבאות וההצלה. תכלית ההתקנה היא מתן שליטה ובקרה מרכזיים על מיקום הרכבים, תוך שיפור השליטה בהם וייעול ביצוע משימות הכיבוי וההצלה. הצעתה של המערערת נפסלה, בנימוק שלא עלה בידה לספק טאבלטים העונים לדרישות האבטחה והתמיכה בתוכנות הרלוונטיות למכרז. המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד פסילת הצעתה, והעתירה נדחתה. ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין עודנו תלוי ועומד (עע"מ 2762/19).

לאחר דחיית עתירה, הגישה המערערת עתירה נוספת, בה נטען כי חבר בוועדת משנה של ועדת המכרזים היה מצוי בניגוד עניינים, לנוכח היותו מועסק בחברה "אחיינית" של משיבה 2 (דהיינו מדובר בחברות-בנות של חברות-אחיות) – היא החברה שזכתה במכרז. המדינה הכירה בפגם שנפל ביחס לניגוד העניינים הנטען, וטענה כי ננקטו פעולות למניעת הישנות תקלה דומה בעתיד. לגופו של עניין העתירה נדחתה. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, וקבע כי התוצאה הראויה של הפגם על נסיבותיו היא בטלות יחסית, וזאת ממספר טעמים: התפקיד הטכני שנעשה על ידי חבר ועדת המשנה, שלא ניתן לייחס לו השפעה על התוצאה; שיהוי המערערת בהעלאת הטענה והמעשים העשויים שנעשו במסגרת פרק הזמן שחלף; והריחוק היחסי של הקשר שיוצר את ניגוד העניינים. המערערת הגישה ערעור גם על פסק דין זה, ולצידו הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני – צו להשעות כל התקשרות בין משיבות 1 ו-2.

המערערת טוענת כי סיכויי ההליך גבוהים, וכי כל אחת מן הקביעות של ערכאה קמא בטעות יסודה, ובין השאר: אין ריחוק מספיק בין החברות המדוברות, המשיבים האיצו את פעולותיהם במטרה ליצור מעשה עשוי, ופעולת ועדת המשנה לא הייתה טכנית גרידא. אשר למאזן הנוחות, נטען כי למשיבות לא ייגרם כל נזק מ"דחיית שדרוג" מחשבי רשות הכבאות וההצלה, ואילו למערערת ייגרם נזק כלכלי, שכן לשיטתה סיכוייה לזכות במכרז גבוהים ביותר. המשיבות, מנגד, סבורות כי סיכויי ההליך נמוכים, לנוכח פסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות הודגש השיהוי הרב שנפל בהגשת הבקשה לסעד זמני, המעשים העשויים שנעשו, הנזק הכלכלי שייגרם כתוצאה ממתן הסעד הזמני והאינטרס הציבורי הכבד בהתקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה.

מבט על סיכויי ההליך מעלה תמונה מורכבת. מן הצד האחד, אין חולק על כך שחבר ועדת המשנה פעל תוך ניגוד עניינים, וכי לו היו הגורמים הרלוונטיים מודעים לניגוד עניינים זה מראש – הוא לא היה ממונה לוועדת המשנה. מן הצד השני, בית המשפט לעניינים מינהליים נתן דעתו לעניין זה, ונימק את התוצאה אליה הגיע באמצעות מספר נימוקים. נעבור עתה למבחן השני בכגון דא – מאזן הנוחות. במסגרת זו מצוי הדגש בשתי טענות שהעלו המשיבות.

ראשית, האינטרס הציבורי בביצוע מהיר של התקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה. בניגוד לטענת המערערת, עולה כי לא מדובר ב"שדרוג" של מערכות, אלא בהתקנת כלי חשוב, שאמור לייעל את אופן הפעלת הכוחות בשטח, ולסייע גם בהגעה מהירה יותר של הכוחות לזירות הנדרשות. מול אינטרס ציבורי חשוב זה מצוי האינטרס הכלכלי של המערערת, שניתן לרפאו בדיעבד באמצעות פיצויים, היה ויתקבל הערעור.

שנית, השיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני והמעשים שנעשו עד למועד הגשת הבקשה. המערערת טענה שמהשיבות הזדרזו לבצע פעולות התקשרות שונות כדי ליצור מעשה עשוי, אך בה בעת לא ניתן כל הסבר מתאים לסד הזמנים שננקט על ידה. די לומר כי העתירה הראשונה שהגישה המערערת נדחתה בסוף חודש פברואר, הערעור על פסק דין זה הוגש ביום 17.4.2019, ואילו הבקשה לסעד זמני הוגשה רק ביום 6.5.2019 – פרק זמן ארוך יחסית לאחר שהמערערת למדה על ניגוד העניינים. עוד יצוין כי פסק הדין מושא הערעור דנן ניתן ביום 18.4.2019, והמערערת לא ביקשה סעד זמני עד להגשת הערעור דנן. במצב הנוכחי כבר בוצעו התקשרויות עם ספקים שונים בשווי של מאות אלפי שקלים אם לא יותר מכך.

סוף דבר, בית המשפט העליון קבע שבמכלול הנסיבות שתואר אין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. לנוכח ההנמקה אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ: מדריכי התיירים לא יורשו להיכנס לישראל

בג"צ: מדריכי התיירים לא יורשו להיכנס לישראל

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע בימים אלו בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.2.2019 (השופט ע' שחם, עת"מ 7497-02-19) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים). לטענתם, הם "מארגנים ומלווים רוחניים של קבוצות תיור במסעי צליינות בארץ מזה כ-30 שנה"; ובמשך השנים ליוו עשרות סיורים מאורגנים בישראל לתיירים נוצרים במקומות שנחשבים קדושים עבורם. לצורך פעילותם זו, המבקשים נהגו לשהות בישראל מספר חודשים בשנה ואף שכרו דירה בעיר ירושלים – וכל זאת כאשר באמתחתם אשרת תייר מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר).

בשנים 2014 ו-2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת מעמדם בישראל, וכי לא תתאפשר כניסתם לישראל לצרכי עבודה מכוח אשרת תייר. בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנדון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת). ביום 6.2.2017 נדחתה בקשה נוספת של המבקשים להאריך את אשרת התייר, וזאת מחשש להשתקעותם בישראל וכן בהינתן החשד שהם מקיימים פעילות משיחית עם קבוצות תיור יהודיות; וערר פנימי על ההחלטה נדחה ביום 28.3.2017.

ערר על החלטה אחרונה זו התקבל בפסק דין של בית הדין לעררים מיום 5.12.2017 (הדיין מ' פשיטיצקי, (ערר י-ם) 2979-17). זאת לנוכח התרשמות בית הדין לעררים כי המבקשים אינם מעוניינים להשתקע בישראל, ומאחר שלא הוכח כי הם עוסקים בפעילות מיסיונרית. בהקשר זה צוין כי במהלך 30 השנים האחרונות המבקשים נכנסו ויצאו את ישראל מספר רב של פעמים עם קבוצות של תיירים, כאשר בכל כניסה קיבלו אשרת תייר; ועוד נאמר כי משכורת המבקשים משולמת להם מחברה דרום אפריקאית. בנסיבות אלה, ציין בית הדין לעררים כי תמוה בעיניו מדוע לאחרונה החליטה המשיבה לשנות את מדיניותה בנושא. בהתאם נקבע כי אין טעם לפגוע בפרנסת המבקשים שהציגו מסמך שלפיו במהלך שנת 2018 מתוכננות להגיע לישראל 20 קבוצות תיירים, אותן ארגנו בעוד מועד, זאת בפרט בהינתן שביטול הסיורים עתיד לפגוע גם בענף התיירות בישראל – ומשכך נקבע כי על המשיבה להעניק למבקשים אשרת תייר שתאפשר את כניסתם לישראל עד לסוף אותה שנה. לצד זאת, הובהר שככל שהמבקשים יבקשו להמשיך בפעילותם גם בשנת 2019 ואילך, יהיה עליהם להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה כדבעי.

בהמשך לכך, הקימו המבקשים חברה ישראלית בשם אי.פי.וי. טורס בע"מ, (המבקשת 1, ולהלן: החברה), וזו הגישה ביום 6.9.2018 בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר מומחה (להלן:בקשה להיתר העסקה). בקשה זו הוגשה ביחס לאמנדה בלבד, תוך שצוין כי היא משמשת כדירקטורית בחברה ו"אחראית על כל התחום הלוגיסטי והניהול של החברה, החל מגיוס קבוצות תיירים ועד למציאת מורי דרך מוסמכים אשר ילוו את הקבוצות כאן בישראל"; וכן צוין כי החברה מעוניינת להעסיק את אמנדה כ"מנכ"ל החברה בישראל". בהחלטתה מיום 6.1.2019 דחתה המשיבה את הבקשה להיתר העסקה, בהתחשב בעמדת משרד התיירות (המשיב 2, ולהלן: משרד התיירות) כי אין מקום להמליץ על מתן היתר לחברה להעסיק את אמנדה "לאור העובדה כי ישנם ישראלים שיכולים לבצע עבודה זו". המלצה זו התקבלה על דעת הוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים, שאומצה כאמור על ידי המשיבה. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור והבקשה למתן סעד זמני שבצדו.

המבקשים מיאנו להשלים עם ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר העסקה והגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שבה נתבקש צו שיורה למשיבה להעניק לחברה היתר להעסקת המבקשים – וזאת אף שהבקשה להיתר העסקה התייחסה רק לאמנדה (עת"מ 7497-02-19). בית המשפט דחה את העתירה תוך שנקבע כי "אין בעתירה טענות או תשתית המלמדת כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, במידה העשויה להצדיק התערבות בה" וכי "לא נסתרה קביעת משרד התיירות, כי ישראלים יכולים למלא את תפקיד מנכ"ל החברה". בהקשר זה צוין כי טענות המבקשים בעתירה לעניין כישוריה הייחודיים של אמנדה בליווי רוחני של קבוצות, אינם מצדיקים התערבות בהחלטה בדבר מתן היתר להעסקתה כמנכ"ל החברה; זאת בפרט מקום שטענות אלה לא קיבלו ביטוי בבקשה להיתר העסקה, ובהינתן שהמבקשים לא ביססו מומחיות ייחודית שאינה בנמצא בישראל, בהתייחס לתפקיד מנכ"ל החברה. ועוד נאמר אגב כך, כי אין דמיון של ממש בין החריג הקבוע בדין שלפיו "רועים רוחניים" רשאים לקיים הדרכות בישראל אף שאינם מורי דרך ישראליים, לנסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי המבקשים בעתירתם; וממילא הבקשה להיתר העסקה סבה על הבקשה להעסיק את אמנדה כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

לצד דברים אלה צוין כי לנוכח השתלשלות האירועים עד כה, העובדה שהמבקשים ארגנו קבוצות סיורים לשנת 2019 בהסתמך על ההנחה שהמשיבה תקבל את הבקשה להיתר העסקה, אינה יכולה להעמיד להם טענה להסתמכות סבירה המזכה אותם בסעד כלשהו. נוסף לזאת, נדחו טענות המבקשים כלפי המדיניות "החדשה" של המשיבה ביחס אליהם; ובהקשר זה נאמר כי לא נסתרה טענת המשיבה שלפיה אין מדובר בשינוי מדיניות כי אם באכיפת הדין הקיים המחייב מתן אשרת עבודה לנתינים זרים המבקשים לעבוד בישראל.

לטענת המבקשים הם הסתמכו על קביעות בית הדין לעררים, ועל כן ארגנו קבוצות תיירים להדרכה לשנת 2019 – ואלה שילמו זה מכבר ואף נקבעו להם סידורי לינה והסעה מלאים. בנסיבות אלה, מבוקש כי יינתן סעד זמני לתקופת הערעור שיאפשר את כניסתם של המבקשים לישראל באשרת תייר והמשך ליווי הקבוצות. במישור מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה תוביל לביטול הסיורים שנקבעו, והדבר יסב למבקשים נזק כספי וכן יפגע בשמם הטוב; בעוד קבלת הבקשה אינה נושאת בצדה נזק כלשהו, שכן המבקשים מלווים תיירים כשברשותם אשרת תייר מזה 30 שנה. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, בין היתר בהתחשב בכך שפסק הדין מתעלם מהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית משפט לעניינים מנהליים שלפיה המשיבה לא שינתה את מדיניותה אלא רק אכפה את הדין הקיים – בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע במפורש כי המשיבה שינתה את מדיניותה ביחס למבקשים.

המשיבים מצידם עומדים על כך שמאחר שבנקודת הזמן הנוכחית המבקשים אינם שוהים בישראל, בקשתם לקבל אשרת תייר עד להכרעה בערעור אינה אלא בקשה למתן צו עשה שיביא לשינוי המצב הקיים – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לצד זאת, נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן עובר לתיאום הסיורים לשנת 2019 היה ידוע להם כי עליהם לקבל אשרה כנדרש; ובהתאם, טענת ההסתמכות של המבקשים על כך שהם יקבלו היתר העסקה אינה במקומה. המשיבים מוסיפים כי סיכויי הערעור נמוכים, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה לדחות את הבקשה להיתר העסקה, בפרט בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים כגון אלה; והדברים אמורים במיוחד משההחלטה התקבלה על יסוד המלצת משרד התיירות שלפיה ישנם ישראלים שיכולים לבצע את העבודה הנדרשת על ידי החברה. זאת ועוד. המשיבים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין ומדגישים כי הבקשה להיתר העסקה הוגשה עבור אמנדה בלבד ולא עבור ג'ון, וכי זו סבה על כך שאמנדה תועסק כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

על המבקש סעד זמני בערעור מכוח סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שאחד השיקולים נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה האחרת – תוך שהבכורה ניתנת ל"מאזן הנוחות" (ראו:עע"מ 3312/18 אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 8 (24.5.2018); עע"מ 1113/18 ‏חנן נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏, פסקה 9 (29.3.2018)). לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות שבהן המבקשים אינם שוהים כעת בישראל, הסעד שבמוקד הבקשה הוא למעשה סעד מסוג צו עשה שיוביל לשינוי המצב הקיים ויאפשר למבקשים להיכנס לישראל כבר עתה לצורך ליווי קבוצות תיירים. הלכה היא שסעד שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד – ולא נמצא על ידי בית המשפט העליון הצדקה לחרוג מן הכלל בנסיבות המקרה (ראו והשוו: עע"מ 2342/19פלוני נ' משטרת ישראל – מחוז ש"י, פסקה 2 (3.4.2019); עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' מנהל האוכלוסין-משרד הפנים, פסקה 11 (12.1.2015)). והדברים אמורים במיוחד שעה שלנתין זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, לא כל שכן לעבוד בישראל, ולמדינה נתון מכוח עיקרון הריבונות שיקול דעת רחב ביחס לבאים בשעריה.

מעבר לכך, בית המשפט העליון גם לא מצא כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים. אולם בנסיבות העניין ספק אם מדובר ב"נזקים" שיש להביאם בחשבון, שכן למן שנת 2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת כניסתם לישראל לצרכי עבודה – ודומה כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם אם הוסיפו לקבוע סיורים לשנת 2019, בלא שניתנו להם אשרות כניסה לישראל לצורך כך ואף לאחר שנדחו בקשות שהגישו בנדון. יצוין בהקשר זה כי ייתכן שהמבקשים הותירו את הסיורים העתידיים על כנם על מנת שהדבר יהווה שיקול "לטובת" מתן אשרות כניסה זמניות, כשם שניתנו להם בעבר – אך מובן כי שיקול מעין זה אינו יכול להיזקף לזכותם. על כל פנים, אף אם היה מקום להתחשב בנזקים הנטענים, נראה כי לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. משאלה פני הדברים, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס – נדחתה עתירה לביטול תקנות התכנון והבניה

עו"ד נועם קוריס – נדחתה עתירה לביטול תקנות התכנון והבניה

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון דחה לאחרונה עתירה שתוקפת את חוקיות התיקון לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) (תיקון), התשע"ו-2016 (להלן: התקנות).

העותרות היו חברות שרכשו חלקות מקרקעין בעיר פתח-תקווה. הסכם המכר נחתם ביום 19.4.2016. לטענתן, טרם הרכישה הן בדקו את אפשרויות הבניה המותרות על חלקות המקרקעין, לרבות היבטי החניה. זמן קצר לאחר מכן, ביום 23.6.2016, פורסמו התקנות ברשומות, ותחילתן נקבעה ל-30 ימים מיום פרסומן. לטענת העותרות, תקנות אלו צמצמו באורח ניכר את היקף החניה המותרת על החלקות, ובכך פגעו בעותרות שלא כדין.

התקנות

תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983 – הן התקנות המקוריות – חלו בכל מקום בו לא נקבעו הוראות אחרות בתכנית. ככלל, תקנות אלו קבעו תקן קבוע למספר מקומות חניה בנכס מקרקעין, בהתאם להיקף הבניה ולשימושי הקרקע בנכס.

במהלך העשורים האחרונים עוסקות רשויות המדינה השונות בבחינת המדיניות הנוגעת לתקני החניה. בתמצית, הקו המנחה את רשויות המדינה הוא להפחית את מספר מקומות החניה במרכזי המטרופולין, על מנת לצמצם את תנועת כלי הרכב שם ולהפחית את הגודש התחבורתי במרכזי הערים, ואת זיהום האוויר שבעטיו. במסגרת זו נבחנה, החל משנת 2003, אפשרות של תיקון תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), והחלפתן בהסדר עדכני שיתאם את המדיניות החדשה.

לאחר דיונים שהתקיימו במשך שנים בדבר תיקון התקנות, הופצה טיוטת התקנות דנן בשנת 2014. הערות שהתקבלו נדונו, שינויים מסויימים נעשו, וביום 8.6.2016 חתם שר האוצר על התקנות. הן פורסמו ברשומות, כאמור, ביום 23.6.2016.

ביסוד התקנות כמה עקרונות. המרכזי שבהם הוא עידוד השימוש בתחבורה ציבורית, באמצעות הפחתת מספר מקומות החניה באזורים הסמוכים למערכת תחבורה עתירת נוסעים (להלן: מתע"ן) – שלפי סעיף ההגדרות שבתקנות היא מערכת "מסילתית ושאינה מסילתית, הפועלת בנתיב נפרד או בלעדי לאורך 6 קילומטרים לפחות, אשר היצע מקומות הנסיעה בה עולה על 3,000 לשעה בכל כיוון". ככלל, בישוב שיש בו מתע"ן, קובעות התקנות מדרג של מספר מקומות חניה, בהתאם למידת קרבת המגרש לציר המתע"ן (ובמצבים מסויימים, בהתאם למידת הקִרבה ליציאת הולכי רגל מתחנה). בישוב שאין בו מתע"ן, נקבע בתקנות שינוי קטן במספר מקומות החניה ביחס לתקנות המקוריות.

המדרג שנקבע בתקנות, בישוב שיש בו מתע"ן, הוא בן שלושה שלבים: אזור במרחק אווירי של עד 300 מטרים מציר המתע"ן – בעל מספר מקומות חניה קטן (אזור א'); אזור במרחק של בין 300 מטרים ועד 600 מטרים מציר המתע"ן – בעל מספר מקומות חניה גבוה מעט יותר (אזור ב'); ואזור במרחק העולה על 600 מטרים – בעל מספר גבוה אף יותר של מקומות חניה (אזור ג').

בניגוד לתקנות המקוריות, שקבעו תקני חניה נוקשים, התקנות החדשות מעניקות שיקול דעת מסוים בקביעת התקן על-פיהן. בחלק מן המצבים נקבע מספר חניות מזערי, מספר חניות מרבי, או שנקבע טווח. תקנה 2א(א) לתקנות מסמיכה את רשות הרישוי המקומית לקבוע את התקן המדויק מעל למינימום, מתחת למקסימום או בתחום הטווח. בנוסף, מוסד תכנון רשאי לקבוע מספר שונה של מקומות חניה מזה שנקבע בתקנות, במסגרת תכנית מתאר המיועדת לכך, ובתנאים מסויימים. ועדה מקומית רשאית גם לערוך שינויים מסויימים בגבולות האזורים השונים שבמדרג הקבוע בתקנות, אם היא רואה צורך בכך.

העתירה

לטענת העותרות, מדובר בתיקון דרסטי הפוגע באינטרס ההסתמכות של בעלי מקרקעין, מבלי שנקבעו בו הוראות מעבר הולמות. התקנות הותקנו בחריגה ממתחם הסבירות, באופן שאינו מידתי, ללא מתן זכות שימוע למי שעלול להיפגע מהן, ותוך יצירת הפליה בין ערים שונות. לדעת העותרות, מכיוון שהשינוי המעוגן בתקנות הוא שינוי דרסטי, היה זה מן הראוי לערוך אותו באופן של אישור תכניות מתאר לאורך קווי המתע"ן ולא באופן גורף ואחיד. כך ניתן היה להגיש התנגדויות ולמצות את זכות השימוע והטיעון כדבעי. העותרות סבורות כי התקנות אינן עומדות במבחני המידתיות, מפני שאין קשר הכרחי בין הפחתת מקומות החניה לבין הגברת השימוש בתחבורה ציבורית; מפני שניתן היה לערוך שינוי מידתי ונקודתי באמצעות הליך תכנוני, שיביא לידי ביטוי את השוני בין הצרכים באזורים שונים; ומפני שהנזק שבתקנות לבעלי נכסים דוגמת העותרות, גדול מן התועלת הגלומה בהן.

הסעד המבוקש בעתירה הוא להורות על ביטול התקנות; לחלופין, לדחות את מועד כניסתן לתוקף עד שיקויים הליך יידוע הציבור ושמיעת התנגדויות וטענות; ולחלופי חילופין, לדחות את מועד כניסת התיקון לתקנות לתוקף עד למועד תחילת הפעלת המתע"ן.

עמדת המשיבים

לעמדת המשיבים, דין העתירה להידחות. שר האוצר התקין את התקנות מכוח סעיף 265(11) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המסמיכו במפורש להתקין תקנות בעניין"התקנתם של מקומות חניה". לעמדת המשיבים, לא נפל פגם בתקנות שהותקנו: ראשית, באשר לפגיעה בעותרות, הדגישו המשיבים כי התקנות אינן גורעות מתכניות שאושרו קודם מועד תחילתן. סעיף 7 לתקנות קובע במפורש, כי "תקנות אלה אינן באות לגרוע מהוראות בתכניות שהן בתוקף ביום תחילתן של תקנות אלה", וככל שוועדה מקומית מעוניינת להפחית ממספר מקומות החניה הקבוע בתכנית קיימת, היא יכולה לעשות זאת רק בתנאים מסויימים, ורק במסגרת הליך של הקלה לפי סעיף 149(א) לחוק התכנון והבניה, שבו ניתן להגיש התנגדויות. באופן ספציפי, לגבי המקרקעין שבבעלות העותרות, הרי שהתכנית החלה אינה מגדירה תקן למספר מקומות חניה, וכל שנאמר בה הוא שמספר מקומות החניה יחושב על-פי התקן התקף בעת הוצאת ההיתר, כך שאינטרס ההסתמכות שלהן לא נפגע.

שנית, באשר לטענות שלפיהן מועד כניסת התקנות לתוקף צריך להידחות עד למועד תחילת הפעלת המתע"ן, נטען כי מתקין התקנות נתן דעתו על הצורך בהדרגתיות בהקשר זה, וקבע הסדר מדורג בעניין. לפי ההסדר הקבוע בתקנות, ככל שאושרה תכנית מתאר ארצית או מחוזית להקמת מערכת הסעת המונים – שלא ניתן מכוחה להקים מתע"ן – הרי שיחול בתחום היישוב כולו מספר מקומות החניה שבאזור ג'. עם אישורה של תכנית מפורטת שניתן מכוחה להוציא היתר להקמת מתע"ן – יצומצם מספר מקומות החניה (בתחום אזור א' יחולו הוראות אזור ב', וביתר האזורים יחולו הוראות אזור ג'). עם הפעלת המתע"ן בפועל, יחולו ההוראות הקבועות בתקנות בשלמותן, על-פי החלוקה המלאה לשלושה אזורים.

שלישית, באשר לטענה שלפיה נדרש היה ליתן זכות טיעון לציבור, הרי שסעיף 265 לחוק התכנון והבניה, שמכוחו הותקנו התקנות, אינו כולל חובת היוועצות עם הציבור בכללותו, אלא עם המועצה הארצית בלבד; הלכה פסוקה היא כי הרשות המנהלית אינה מחויבת בעריכת שימוע ציבורי בטרם התקנת תקנה בת-פועל תחיקתי. מכל מקום, הליך התקנת התקנות היה יסודי, וכלל ישיבות של ועדת המשנה לתקנות ופניה למהנדסי כל הוועדות המקומיות על מנת לקבל התייחסות לתקנות המוצעות. כמו כן, הוזמנו נציגי השלטון המקומי, נציגי הקבלנים, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, פיקוד העורף, הכבאות ומשרד התחבורה – וזאת על מנת לשמוע את עמדתם של הגורמים הרלבנטיים כולם. ההיוועצויות עם כלל הגורמים הללו היא דרך נאותה לשתף את הציבור בהליך התקנת התקנות.

לבסוף, באשר לטענה כי דרך המלך לאישור תקני חניה חדשים היא באמצעות אישור תכניות נקודתיות, ולא באמצעות הסדרה כלל-ארצית בתקנות, נטען כי גישה זו מנוגדת להסמכה המפורשת להתקין תקנות בנושא זה, המעוגנת כזכור בסעיף 265 לחוק התכנון והבנייה. התקנות הללו קובעות נורמה משפטית-תכנונית אחידה, המשקפת את מדיניות השר בכל הנוגע לסוגיה של מקומות חניה. המשיבים הדגישו כי לצד נורמה אחידה זו, נשמרת למוסד תכנון הפררוגטיבה לשנות מן המספר הקבוע בתקנות, במסגרת תכנית מתאר מקומית לכלל הישוב או לחלק משמעותי ממנו, המיועדת לקביעת מקומות ושטחי חניה, תוך התייחסות למתע"ן.

הדיון בעתירה ובעקבותיו

בדיון שהתקיים חידד ב"כ העותרות את עמדתו לפני בית המשפט העליון, שלפיה אין היגיון בקביעת מדיניות אחידה לכלל הערים והיישובים, ויש להבחין בין הצרכים השונים של כל אחת ואחד. כמו כן הדגיש ב"כ העותרות כי קיים קושי בכניסת התקנות לתוקף כאשר המתע"ן אינו פעיל עדיין, ויארך עוד זמן רב עד אשר יופעל. מאידך גיסא, ב"כ המשיבים הדגיש מצדו כי התקנות החדשות אינן פוגעות בתקני חניה הקבועים כיום בתכניות שבתוקף, וכי הליך כניסת התקנות לתוקף הוא הדרגתי ומידתי.

בתום הדיון ניתנה החלטה ובה נקבע כך: "נחה דעתנו כי בעיקרו של דבר דינה של העתירה להידחות. בעניין אחד אנו מבקשים הגשת השלמה לתגובת המשיבים, וזאת בהתייחס אל הסעד שנתבקש בעתירה לחילופי חילופין: "לבוא וליתן טעם מדוע לא לדחות את מועד כניסת התיקון לתקנות לתוקף עד למועד תחילת הפעלת מערכת התחבורה עתירת נוסעים". השלמה בעניין זה לתגובת המשיבים דרושה, כדי שנוכל לוודא שניתן מענה לצרכים בתקופת הביניים עד להשלמת המתע"ן".

בפתח הדברים שבו המשיבים על ההדרגתיות הכפולה שנקבעה בתקנות, בממד המקום ובממד הזמן: עצם החלוקה לשלושה אזורים שונים, לפי מרחק מקו המתע"ן; ותחילה מדורגת, לפי השלב שבו מצויות ההכנות לפרישתו של קו המתע"ן. לפי תחילה מדורגת זו, כזכור, כל עוד אין אפשרות תכנונית להקים את המתע"ן – יחול בתחום היישוב כולו התקן שקבוע לאזור ג', ועם אישורה של תכנית מפורטת המאפשרת את הקמתה של מתע"ן, 'יוקפץ' כל אזור כלפי מעלה – באזור א' יחול האמור כלפי אזור ב', ובאזור ב' (וכן באזור ג') יחול האמור כלפי אזור ג'. רק במועד הפעלת המתע"ן בפועל יחושבו מקומות החניה הנדרשים לפי החלוקה המלאה לאזורים.

המשיבים סבורים כי מערכת הדרגתית זו נותנת מענה לצרכים בתקופת הביניים עד להשלמת המתע"ן. לגישתם, מדובר בתקנות המסדירות תחום מקצועי ומורכב, לאחר שהתבצע הליך חשיבה מקצועי ארוך ומפורט. בשים לב לכך, למתקין התקנות מסור שיקול דעת רחב באשר להסדר שנקבע על-ידו, ובהתאמה מצטמצם מרחב ההתערבות השיפוטית בעניינים שכאלו. שיקול הדעת שהניע את מתקין התקנות לקבוע את ההסדר באופן שכזה, ולא להמתין עם תחולת התקנות רק לשלב שבו תופעל המתע"ן בפועל, הוא שלגישתו נדרש ליצור שינוי תודעתי בקרב הציבור בנוגע לשימוש בתחבורה ציבורית, והדבר צריך לבוא לידי ביטוי תכנוני כבר בעת הנוכחית. זאת, שכן שינוי תודעתי הוא תהליך שאורך זמן, ולפיכך נדרש לקבוע מסגרת תכנונית המנתבת את הציבור לכיוון של שימוש בתחבורה ציבורית עוד קודם להפעלת המתע"ן. מטרת הקטנת תקן החניה היא יצירת שינוי בהרגלי הנסיעה. בהקשר זה מדגישים המשיבים כי קרבה לקו מתע"ן עתידי משמעו, פעמים רבות, קרבה לתחבורה ציבורית אחרת.

לאור זאת, אישור תקן חניה מוגדל בתקופת הביניים עד להפעלת המתע"ן, באזור שבו ברור כי מערכת כזו תופעל, יביא להגשת בקשות רבות למימוש תקן חניה גבוה משמעותית מזה שנקבע בתקנות. במצב כזה, האזור שבו תיכנס לפעולה המתע"ן 'יוצף' במקומות חניה לכלי רכב פרטיים, באופן שיקטין את התמריץ להשתמש בתחבורה הציבורית במקום בכלי רכב פרטי.

לבסוף מציינים המשיבים, כי לפי התחילה המדורגת הקבועה כעת, כמעט ואין שינוי בתקן החניה לבתי מגורים, והשינוי בשלב זה הוא כלפי מקרקעין המיועדים לתעשיה ולמשרדים בלבד; כי, כזכור, התקנות אינן פוגעות בתכניות שבהן כבר נקבע תקן חניה מסוים, וקבועה בהן סמכות למוסד תכנון לקבוע מספר שונה של מקומות חניה; כי למיטב ידיעתם לא הוגשה עתירה נוספת נגד התקנות, דבר המלמד על כך שהשינוי שנקבע בהן הופנם על-ידי הפועלים בתחום; וכי שינוי הוראת המעבר שבתקנות בשלב זה, כמעט שנתיים לאחר פרסומן, יפגע באופן משמעותי ביציבות ובוודאות התכנונית.

דיון והכרעה

כזכור, בתום הדיון נקבע כי "בעיקרו של דבר דינה של העתירה להידחות", למעט בנוגע לסוגיה אחת שדרשה השלמה, והיא סוגיית התחילה. הטעם לדחיית עיקרה של העתירה הוא שאין עילה לקבוע כי מחוקק המשנה פעל שלא כדין. סעיף 265(11) לחוק התכנון והבניה מסמיך את שר האוצר להתקין תקנות בעניין תקני מקומות חניה, ולפיכך אין עיגון לטענת העותרות כי ראוי שנושא זה יוסדר באופן אחר. יש גם היגיון באסדרת הנושא מנקודת מבט כללית, באמצעות תקנות, בשים לב למדיניות הרוחבית שמנהיג השר בשאיפה לצמצום התחבורה הפרטית במרכזי הערים. מכל מקום, במסגרת התקנות נותרת האפשרות שמוסד תכנון יתן דעתו על הנושא ויקבע – באמצעות תכנית מתאימה – כי באזור מסוים יוחל תקן אחר, בשל צרכים נקודתיים. לפיכך אין יסוד לטענה שנפל פגם בהחלטת המשיבים להסדיר את הנושא באופן כלל ארצי באמצעות התקנת התקנות.

אין לקבל גם את טענות העותרות בקשר לזכות הטיעון ולשיתוף הציבור. אכן, כטענת המשיבים, "בפסיקה נקבע כי אין חובה לקיים הליך של שיתוף הציבור בהליכי התקנת תקנות וחקיקת משנה, או בהליכי חקיקה ראשית, לרבות כאשר פרטים מסוימים נפגעים מן החקיקה" (בג"ץ 5975/12 חטיבת מפיצי הסיגריות במכונות אוטומטיות נ' משרד הבריאות, פסקה 15 (3.7.2013); ראו בהרחבה דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 475–481 (2010)). המחוקק הורה לשר האוצר להתקין את התקנות דנן לאחר היוועצות עם המועצה הארצית, וכך עשה, ואולם לא הטיל עליו חובה שבדין לעשות כן עם גורמים אחרים. מכל מקום, הליך התקנת התקנות כפי שנעשה בפועל כלל שמיעת עמדתם של גורמים מקצועיים רבים ומגוונים, ובנסיבות אלו אכן נשמע כדבעי קולו של הציבור במסגרת ההליך. לבסוף, אין בידינו לקבל גם את טענת העותרות בקשר לפגיעה באינטרס ההסתמכות של העותרות, בשים לב לכך שהתקנות אינן פוגעות בהוראות הקבועות בתכניות קיימות. אכן, בעניינן של העותרות התכנית אינה קובעת תקן מסוים, אלא קובעת שהתקן יעמוד על התקן התקף בעת הוצאת ההיתר. אולם דווקא בשל כך אין לעותרות אינטרס הסתמכות שיש להגן עליו – ובפרט בשים לב לכך ש"הלכה עמנו כי רשות מינהלית […] רשאית לשנות את מדיניותה בכל עת ואין לפרט זכות מוקנית כי מדיניות מסוימת תימשך" (רע"פ 4562/11 מוחתסב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין של השופט י' עמית (7.3.2013)).

בית המשפט העליון קבע, שאכן, ברי כי אין לשנות את המצב התכנוני באבחה אחת – ולהפחית באופן גורף את תקני החניה כאשר המתע"ן הוא עדיין בגדר תכנית בהתהוות. אולם התחולה ההדרגתית שנקבעה בתקנות עונה, על הצורך באיזון שבין הצורך בתכנון לטווח ארוך לבין הצורך שלא לפגוע יתר על המידה בבעלי הנכסים ובתקני החנייה שלהם לתקופה הנוכחית.

אשר על כן, בית המשפט העליון דחה את העתיקה וקבע שהעותרות ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

אופן התנהלות מול עורך דין רצוי מול מצוי בתאונת דרכים

אופן התנהלות מול עורך דין רצוי מול מצוי בתאונת דרכים

ד' פנה אלי לצורך ייצוג בתביעה מול חברת הביטוח בגין תאונת דרכים קשה שעבר . לאחר עיון במסמכים גליתי  שנותר  לו עוד כחודש ימים, עד שיחלוף המועד להגשת כתב התביעה.

שאלתי את ד' כיצד יתכן שתאונה שהתרחשה לפני כ7 שנים בקירוב, טרם הוגשה לבית משפט. ד' טען שעורכת הדין שייצגה או תו התפטרה מייצוג  לפני כשבוע ימים.

במשך השנים ניהלה  בא כוחו משא ומתן  עם חברת הביטוח , שלא הבשיל לכדי פיצוי ממשי. בנוסף הוסבר לו  ע"י העורכת הדין שעדיף להמתין אם הגשת כתב התביעה עד לתום 7 השנים, כדי למצות את מלוא הראיות שניתן להגיש לבית המשפט.

לכאורה טענה נכונה, תביעה מתיישנת לאחר 7 שנים וניתן תיאורטית להגישה עד לתום התיישנות.

אולם לא תמיד מה שנראה על פניו מוצדק מבחינה משפטית תואם את צרכי התיק. לא בכדי עורכי דין מיומנים טוענים שכל תיק נתפר בהתאם למידותיו.

עיון במסמכים לימד שעורכת הדין טעתה  לחלוטין בשיקול דעתה. שיקול דעת שבסופו של יום עלול היה לגרום לפיצוי שאינו הולם את נזקו ואף חמור מכך להעדר פיצוי בכלל.

מצד אחד כאמור טרם חלפו 7 שנים אולם מצד שני ד' היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש במשך מספר חודשיים וככל שחלפו השנים מאז שחרורו מבית החולים מצבו הוטב.

פרק הזמן הממושך למעשה ניתק את חבל הטבור בין הטענה  המתבקשת לקשר סיבתי הדוק בין התאונה לבין מצבו הנפשי, עד כדי שהחלו  להיות ספקות גלויים לעין , לגבי  תוקף המסמוך הרפואי מבית החולים לעומת מצבו דהיום.

מבחינה משפטית, ניהול תיק שנוגע לתאונת דרכים אינו דומה לתיק נזיקין אחר. בתאונת דרכים אסור בתכלית האיסור להציג חוות דעת משפטית בפני בית המשפט, במידה ובעל דין יציג אותה עלול הדבר לחייבו  בהוצאות משפט. על מנת לקבל מינוי למומחה צריך להציג "ראשית ראייה" למינוי מומחה.

מצד אחד ד' הציג ראשית ראיה למינוי מומחה מצד שני חלפו למעלה מחמש שנים מיום האשפוז שלו וקיימים מסמכים רפואיים שסותרים את האמור בבית החולים לחולי נפש שבו היה מצוי מרשי מספר חודשיים.

רק לאחר מאבק משפטי עיקש, הצלחתי לשכנע את בית המשפט למנות לד'  מומחה רפואי מטעם בית המשפט . לא כל טעות ניתן לתקן באופן מוחלט, ישנן טעויות  שלא ניתנות לריפוי.

בית המשפט "התרשם" מהחלמה של ד' ופסק לו פיצוי שקטן באלפי מונים מהפיצוי אם היה מגיש את התביעה בסמוך לשחררו מבית החולים ולא מנהל משא ומתן סרק במשך שנים עם חברת הביטוח.

פנייה מוקדמת לעורך דין שזה תחום עיסוקו תוך כדי ביקורת תמידית מצד הלקוח על אופן התקדמות התיק, היה מונע לחלוטין מצב שבו בית המשפט מתלבט אם למנות מומחה וספקות לגבי גובה הפיצוי ובסופו של יום היה מתקבל פיצוי גבוה לאין שיעור מהפיצוי שהתקבל הלכה למעשה.

הכותב אמיר לוינשטיין עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, מומחה לדיני נזיקין וביטוח.

ועוד כמה מאמרים:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

 

משרד עורכי דין נועם קוריס – לא לאלימות נגד נשים

משרד עורכי דין נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בלוג

עו"ד נועם קוריס קו עיתונות  

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק

עו"ד נועם קוריס ביוטיוב

עו"ד נועם קוריס בטוויטר

עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס

עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק

עו"ד נועם קוריס ב pinterest.com

עו"ד נועם קוריס בבלוגר      

עו"ד נועם קוריס בלינקדין

עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר

עו"ד נועם קוריס בתפוז         

עו"ד נועם קוריס ב simplesite

עו"ד נועם קוריס ב saloona

עו"ד נועם קוריס ב wordpress

NEWS1 נועם קוריס עו"ד 

עו"ד נועם קוריס

 

מאמרים פרי עטם של משרד עו"ד נועם קוריס

מאמרם מאת עו"ד נועם קוריס
מאמרים מאת עו"ד נועם אברהם
מאמרים מאת עו"ד נועה מאיר

מאמרים מאת עו"ד יפית לוי

מאמרים מאת עו"ד יסידור שוורצמן

מאמרים מאת עו"ד  עינב זכאי

מאמרים מאת עו"ד  איתי ריזניק

מאמרים מאת עו"ד   ארז פרסי

מאמרים מאת עו"ד   לאה אביב

עו"ד על משרד עו"ד נועם קוריס ושות:

 

נועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריסנועם קוריס