נתמך קצבת ביטוח לאומי ובכל זאת יחוייב בתשלום האגרה

נתמך קצבת ביטוח לאומי ובכל זאת יחוייב בתשלום האגרה

במקרים רבים ניתן פטור מתשלום אגרה אך במקרים אחרים מסתבר שבית המשפט העליון מחייב בתשלום אגרת בית המשפט גם את מי שידו לכאורה אינו משגת.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת כבוד הרשם ר' גולדשטיין מיום 17.6.2019 בבג"ץ 4117/19, במסגרתה נדחתה בקשת המערער לקבלת פטור מתשלום אגרה.

ביום 17.6.2019 הגיש המערער עתירה לבית משפט זה. בד בבד הוגשה בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, בה נטען כי המערער חסר רכוש ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי בלבד. באותו היום, הרשם החליט על דחיית הבקשה בשל היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה וסיכוייו הלכאוריים הנמוכים של ההליך. הרשם הורה על תשלום האגרה עד ליום 1.7.2019, ועל מחיקת העתירה במידה והאגרה לא תשולם עד התאריך האמור.

לטענת המערער, דחיית הבקשה פגעה בזכותו לגישה לערכאות המשפט. בנוסף טען כי לא ניתן לו מספיק זמן לשלם את האגרה מיום קבלת החלטת הרשם לידיו.

בית המשפט העליון קבע, כי דין הערעור להידחות. לרשם בית משפט שיקול דעת רחב בעניינם של תשלום אגרה והפקדת עירבון, וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל (ראו למשל: בש"א 8259/18 פלונית נ' ד"ר לינה פינקל (23.11.2018)). בענייננו, לא נפל פגם בהחלטת הרשם, אשר אינה מגלה כל עילה להתערבות.

בית המשפט העליון הוסיף, כי באותו היום בו הוגשה בקשתו של המערער, ביום 17.6.2019, ניתנה החלטת הרשם בעניינה. על בעל דין המגיש בקשה לבית משפט לפטור מתשלום אגרה לבדוק מה עלה בגורלה (ראו למשל: דנג"ץ 1671/14 שקד נ' עיריית כרמיאל (10.4.2014)). לכן, בית המשפט העליון קבע כי אין מקום בענייננו לשעות לטענת המערער כי לא ניתן לו זמן סביר למילוי הוראת הרשם בשל המועד הנטען לגילויה של ההחלטה על ידו. נוסף על כך, מעיון בבקשה עולה כי המערער לא הגיש פירוט של מצבו הכלכלי כנדרש ממנו במסגרת בקשה למתן פטור מתשלום אגרה ולא הסמיך את טענותיו על ראיות כלשהן. גם בשל כך היה מקום לדחות את בקשתו וממילא גם את ערעור זה.

הערעור אפוא נדחה. לפנים משורת הדין ניתנה למערער הארכת מועד לתשלום האגרה עד ליום 28.7.2019. אם לא ייעשה כן יימחק ההליך ללא צורך בהודעה נוספת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

המדינה: לעכב עונשו של מורשע בשוחד

המדינה: לעכב עונשו של מורשע בשוחד

המשיב דניאל אלינסון הורשע בעבירת שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאחר שנמצא כי העניק שוחד בהיקף כספי של 92,649 דולר אמריקני. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט העמית צ' גורפינקל) גזר על המשיב עונש מאסר של 9 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, וכן עונש מאסר על תנאי. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש, ובגדרו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע העונש, עד למתן פסק הדין בערעור.

נועם קוריס משה אביב
עו"ד נועם קוריס

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בקשה זו הובאה לפני בית המשפט העליון (כבוד השופט ע' פוגלמן). אשר שקל את בקשת המדינה, ואת התנגדות בא כוחו המלומד של המשיב. ככלל, מדיניותו של בית משפט העליון היא להיעתר לבקשת המדינה לעיכוב של עונש מאסר בעבודות שירות עד להכרעה בערעור על קולת העונש; על מנת שלא לכבול את ידי בית המשפט בבוחנו את הערעור, בכך שהעונש כבר רוצה (ע"פ 7705/12 מדינת ישראל נ' תודיאל(29.10.2012); ע"פ 6689/11 מדינת ישראל נ' עובד (26.9.2011)).

אכן, קיימים אינטרסים נוגדים אותם יכול המשיב להעלות ואותם יש לשקול ולהכריע תוך איזון ביניהם. במקרה דנן, טען בא כוח המשיב כי המשיב נערך לנשיאה בעונש וסיים את עבודתו, וכי יש ליתן לכך משקל מתאים.

בהקשר זה יש לציין כי כבר בעת מתן גזר הדין הודיעה המדינה לבית המשפט המחוזי כי בכוונתה לשקול הגשת ערעור, וביקשה לעכב את עונש המאסר; כך שלא יכולה הייתה להיות למשיב ציפייה סבירה כי ערעור לא יוגש – ובפועל הוגש ערעור, ללא שיהוי (בהינתן פגרת חג הפסח).

בנסיבות אלה, לא ראה בית המשפט העליון לחרוג מהכלל, והורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בדרך של עבודות שירות עד למתן פסק דין בערעור.

בית המשפט העליון הדגיש, כי אין באמור משום נקיטת עמדה בנוגע לסיכויי הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

איים, תקף והעליב – מעצר עד תום ההליכים

איים, תקף והעליב – מעצר עד תום ההליכים

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כבוד השופט חגי טרסי) מיום 14.4.2019 בעמ"ת 1430-04-19, במסגרתה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת אילה אורן) מיום 10.3.2019 במ"ת 31545-02-19.

ביום 13.2.2019 הוגש כתב אישום נגד המבקש, במסגרתו יוחסו לו עבירות של איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות אשר כוונו נגד רעייתו, וכן עבירות נהיגה בשכרות והעלבת עובד ציבור. לצד זאת נקבע כי המבקש יימצא במעצר עד לתום ההליכים נגדו. המבקש פנה בבקשה לשקול שחרורו לחלופת מעצר, אך לאחר דיון בעניין קבע בית משפט השלום כי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן אשר יצדיקו סטייה מהכלל, לפיו בהינתן ראיות לכאורה לעבירות אלימות במשפחה, ישהה אדם במעצר עד תום ההליכים. זאת, בשים לב לתסקיר שירות המבחן למבוגרים אשר הוגש בעניינו, ממנו עלה כי המבקש נתון במצב נפשי בלתי יציב, אשר לא זכה עד כה לטיפול ראוי, וכי הוא סובל מצריכה מופרזת של אלכוהול, אשר מחמירה את מצבו. בנוסף, התרשם שירות המבחן כי ישנה רמת סיכון גבוהה מאד להישנות עברות אלימות במשפחה מצד המבקש, וכי הוא איננו ער לצורך בטיפול. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי אין בחלופת מעצר או באיזוק אלקטרוני כדי לאיין את מסוכנותו, ובהתאם הורה על מעצר המבקש עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי דחה את הערר שהוגש על החלטה זו, כשהוא מנמק דחייה זו בממצאי התסקיר, ובמיוחד המסוכנות הנשקפת מהמבקש וחוסר מודעותו לנחיצות הטיפול במצבו.

בבקשה לעליון חזר המבקש וכפר במסוכנותו, וטען כי האירועים שהביאו להגשת כתב האישום נגדו התרחשו כולם במסגרת אותה יחידת זמן, וכי הם בגדר אירוע חד פעמי, על רקע משבר אישי קשה, אשר אינו מאפיין את התנהלותו במשך 22 שנות נישואיו. כך גם העידו בני משפחתו, לרבות רעייתו. בנוסף, המבקש ציין כי התרשמות שירות המבחן כי יחסו לקבלת טיפול שלילי מקורה באי הבנה, וכי ממילא ביטא בבית המשפט קמא את שאיפתו להשתלב בהליך טיפולי מתאים.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה הגיע למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית, או כאשר מתעורר חשש לאי-צדק חמור או עיוות דין למבקש (רע"פ 5295/18 מאור נ' מדינת ישראל – המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, פסקה 13 (15.8.2018); בש"פ 2785/19 יאיר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (18.4.2019)). הבקשה עתה, עם כל ההבנה לנסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש, אינה באה בגדר אותם חריגים. המקרה אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, והחלטות בתי המשפט דלמטה לא רק שהן מנומקות ומפורטות כדבעי, אלא שהן מעוגנות בשקלול מכלול הנסיבות הנוכחיות, כפי שהוערכו על ידי גורמי המקצוע בשירות המבחן למבוגרים.

ויובהר, בתי המשפט קמא לא סתמו את הגולל על האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר. אדרבא, הן הדגישו כי החלטותיהן ניתנות בשים לב למצב הדברים שהוצג לפניהן, ובמיוחד סירובו של המבקש להכיר בכך שמעשיו אינם בגדר כשל נקודתי, וחוסר נכונותו לקבל סיוע וטיפול ההולם את מצבו. בא כוח המבקש טען כי לאחרונה שינה המבקש את עמדתו, וכי הוא מוכן להשתלב בהליך טיפולי מתאים. אם אכן כך, הרי שבאפשרותו לפנות בבקשה לבית המשפט השלום לעריכת תסקיר משלים, אשר יביא בחשבון התפתחות מבורכת זו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הנחה: חברת החשמל תשלם פחות מ 6.5 אחוז

הנחה: חברת החשמל תשלם פחות מ 6.5 אחוז

חברת חשמל תבעה נזקים של 320 מיליון ₪ ותשלם אגרה רק עבור סכום של 20 מיליון ₪, פחות מ 6.5 אחוז מהסכום הנתבע.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור. התביעה בעניין זה הוגשה על ידי המשיבה (להלן: "חברת החשמל") נגד מספר נתבעים (המבקש, המשיבים הפורמאליים ונתבעים נוספים שנמחקו בינתיים), כאשר מכל אחד מהם נתבע סכום שונה, וסכום התביעה הכולל הועמד מלכתחילה, לצורכי אגרה, על 20 מיליון ש"ח (סך הפיצויים שנתבעו בכתב התביעה המקורי עמד על 37,687,170 ש"ח). לימים אושר לחברת החשמל להגיש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו הועמד הסכום שנתבע מהמבקש, ביחד עם אחר (המשיב הפורמאלי 2), על 3,836,625 ש"ח. כלל הסכומים הנתבעים בכתב התביעה המתוקן עומד על פי האמור בבקשת רשות הערעור על למעלה מ-320 מיליון ש"ח, ואולם המגבלה לצורכי אגרה נותרה 20 מיליון ש"ח בלבד.

במצב דברים זה, סבר המבקש כי על חברת החשמל להבהיר מהו הסכום הנדרש ממנו, בשים לב לכך שסכום התביעה הכולל הוגדל משמעותית. חברת החשמל דחתה דרישה זו, והבהירה כי הסכום הנתבע מהמבקש נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן הוא 3,836,625 ש"ח, שהוא סכום הנמוך מהסעד הכספי בגינו שולמה אגרה. תשובה זו לא סיפקה את המבקש, שכן לשיטתו על חברת החשמל להבהיר כיצד היא מפחיתה את סכום התביעה נגד הנתבעים השונים, באופן המתיישב עם הגדלת סכום התביעה הכולל. אלא שלדרישה זו אין בסיס משפטי, שכן, כפי שהובהר ברע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ(12.7.2012): "הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע" (פסקה 6). מעמדה עקרונית זו מתבקשת המסקנה כי נתבע המגביל את תביעתו לצורכי אגרה מגביל אך את הסכום הכולל שיכול להיפסק לטובתו, ואינו נדרש להגביל את רכיבי התביעה באופן שיתיישב עם הגבלה זו (וראו גם בת"א (מרכז) 7394-07-10 טרייד אין השרון נ' ג'רסי, פסקה 114 (3.9.2014). ערעור על פסק דיני נדחה בע"א 8839/14 שהדי נ' טרייד אין השרון בע"מ (25.9.2017)). מטעם זה נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט קמא (כבוד סגן הנשיא, השופט יצחק כהן), ומטעם זה קבע בית המשפט העליון גם דינה של בקשת רשות ערעור זו להידחות.

בית המשפט העליון קבע, שהמבקש מנסה להבחין את ההלכה שנקבעה בשניים: ראשית, בשל כך שבכתב התביעה המקורי הגבילה חברת החשמל לצורכי אגרה לא רק את הסכום הכולל של התביעה, אלא גם את הסכום הנתבע מחלק מהנתבעים, באופן שהסכום המצרפי של התביעות הועמד על 20 מיליון ש"ח. אכן כך נהגה חברת החשמל בשעתו, ואולם אין בכך כדי לחייבה לנהוג באותה דרך גם עתה, משאושר לה להגיש כתב תביעה מתוקן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

גנב 45 אלף ₪ מהמעסיק וירצה 5 חודשי מאסר בעבודות שירות

גנב 45 אלף ₪ מהמעסיק וירצה 5 חודשי מאסר בעבודות שירות

 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' כרמל, כ' מוסק ו-ש' רנר) בעפ"ג 22210-02-18 מיום 17.7.2018, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג'סקפה-שפירא) בת"פ 12192-08-15 מיום 31.12.2017.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירה של גניבה בידי עובד (לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). המבקש גנב בשיטתיות מהחברה בה עבד מזומנים בסך של 45,560.80 ש"ח.

בהתאם להמלצת שירות המבחן, בית המשפט דחה פעמיים את הטיעונים לעונש על מנת לאפשר למבקש להשתלב בקבוצה טיפולית. בתסקיר השלישי הומלץ על הטלת צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן למשך שנה, במהלכו ישתתף המבקש בקבוצה טיפולית ייעודית שעתידה להיפתח כשלושה חודשים לאחר מכן. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לדחיית הטיעונים לעונש פעם שלישית, בין היתר, לאחר שנודע לו כי המבקש לא השיב את הסכום שגנב. זאת, בניגוד לטענת המבקש לפיה סכום הגניבה קוזז כנגד זכויותיו עקב פיטוריו.

בית משפט השלום מיקם את עונשו של המבקש בתחתית המתחם שקבע וגזר עליו חמישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; ארבעה חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 2,000 ש"ח; וצו מבחן למשך שנה.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בפסק-הדין ציין בית המשפט המחוזי כי הקביעה לפיה הסכום שנגנב לא הושב לחברה היא קביעה עובדתית אשר נומקה כדבעי ולא מצא מקום להתערב בה. כן נקבע כי אין הצדקה לסטות לקולא ממתחם הענישה משיקולי שיקום וכי המשך ההליך הטיפולי ייעשה במסגרת צו המבחן.

בבקשה שהגיש לבית המשפט העליון, טען המבקש, בין היתר, כי נגרם לו עיוות דין לאחר שבית משפט השלום סירב לדחות את הטיעונים לעונש עד לאחר השתלבותו בקבוצה הייעודית, ובית המשפט המחוזי סירב להורות על הכנת תסקיר משלים גם לאחר ששולב בקבוצה, כך נמנע ממנו להוכיח את הפוטנציאל לשיקומו. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משהתייחס לטענותיו כעתירה לסטייה ממתחם העונש, בעוד שבפועל בקשתו הייתה לקבלת תסקיר משלים לצורך בחינת עניינו. המבקש עותר להגשת תסקיר משלים בעניינו, ולהשלמת טיעון קצרה ביחס לסטייה מהמתחם משיקולי שיקום.

בית המשפט העליון קבע, כי מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" שמורה למקרים נדירים בהם הבקשה מצריכה הכרעה בסוגיה משפטית עקרונית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר קיים חשש לעיוות דין או לאי-צדק שנגרם למבקש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין כלשהו או כי מתקיימים שיקולי צדק המצדיקים מתן רשות ערעור. לפיכך, הבקשה איננה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה, ודינה להידחות.

לגופו של עניין, בית המשפט העליון ציין, כי בתסקיר השלישי שהוגש לבית משפט השלום הומלץ להטיל על המבקש צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן, משיקולי שיקום, אך בית משפט השלום לא אימץ המלצה זו משסבר כי מתחם העונש ההולם כולל, למצער, רכיב של מאסר בדרך של עבודות שירות. הלכה היא כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ את המלצת שירות המבחן. המלצת שירות המבחן כשמה כן היא ומלאכת גזירת הדין נתונה לבית המשפט. בית המשפט השלום בחן את עניינו של המבקש לאור מדיניות הענישה הנוהגת ונסיבות ביצוע העבירה וגזר את דינו בתחתית המתחם שנקבע. לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית משפט השלום בגזירת הדין. מאותו נימוק, לא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. גם בטענה כי בית המשפט המחוזי שגה משלא הורה על קבלת תסקיר משלים, לא מצאתי ממש. ערכאת הערעור אינה מחויבת להזמין תסקיר משלים, כל אימת שהוגש תסקיר בערכאה הדיונית, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו, למשל, רע"פ 7683/13פרלמן נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (‏23.2.2014); רע"פ 7109/14 סייג נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (‏20.11.2014)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הצית פנצ'ריה וירצה שנתיים מאסר

הצית פנצ'ריה וירצה שנתיים מאסר

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן, סג"נ) ב-תפ"ח 20048-06-16, בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המערער, במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת הצתה, וכן קנס בסך של 5,000 ש"ח, או 15 ימי מאסר תחתיו.

המערער, יליד 1996, הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, שייחס לו ביצוע עבירת הצתה, הקבועה בסעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין). ההודאה והתיקון לכתב האישום נעשו על-פי הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, עובר לאירועים שבמוקד הערעור, התגלע סכסוך בין משפחת המערער לבין משפחת חמאיסה המתגוררת ברהט (להלן: המשפחה). על רקע הסכסוך האמור, המערער הגיע בתאריך 05.06.2016, סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, אל האזור בו מצוי בית המשפחה, כשברשותו בקבוק המכיל חומר דליק.

המערער ניגש אל פנצ'רייה שהייתה בסמוך לבית המשפחה, ושפך את החומר הדליק ברחבי הפנצ'רייה, לרבות על צמיגים שהיו במקום. בעוד המערער שופך את חומר הבערה התעורר ו', אחד מעובד הפנצ'רייה, ויצא לכיוונו, אולם המערער הספיק להצית את המקום, ונמלט. האש אחזה בצמיגים, בציוד ובמְכולת המשרד של הפנצ'רייה – וכילתה את הציוד והצמיגים. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירת ההצתה.

המערער הודה, כאמור, בעובדות כתב האישום, והורשע בתאריך 17.09.2017. הצדדים הגיעו, במסגרת הסדר הטיעון, אף להסכמה לגבי טווחי הענישה, כאשר הוסכם כי המשיבה תגביל עצמה בטיעוניה לעונש שיושת על המערער ל-24 חודשי מאסר בפועל, ואילו המערער יטען לרכיב המאסר כראות עיניו.

בתאריך 25.02.2018, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער ודיון בו נשמעו טיעוני באי-כוח הצדדים לעונש – בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער.

בגזר הדין, בית המשפט המחוזי הנכבד שקל את מדיניות הענישה הנהוגה בפסיקה בעבירות הצתה בנסיבות דומות, וכן את הערכים החברתיים של שמירת החיים, הגוף והרכוש, אשר נפגעו בעקבות מעשה העבירה. בית המשפט המחוזי הנכבד אף עמד על הנסיבות החמורות שאפפו את ביצוע העבירה והתבטאו בכך שהמערער לא נמנע מלהצית בית עסק המצוי בסביבת בתי מגורים ובנסיבות בהן ההיקף והעוצמה הצפויים של הדליקה היו משמעותיים – דבר שהגביר גם את הסיכויים לפגיעה בגוף ובנפש בעקבות התפשטות הדליקה, או בפגיעה ב-ו', אשר שהה, כאמור, בסמוך.

לנוכח מכלול השיקולים הנ"ל, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מתחם הענישה למעשה העבירה שביצע המערער – נע בין שנתיים לחמש שנות מאסר בפועל.

אשר לגזירת העונש בתוך המתחם, בית המשפט המחוזי הנכבד הדגיש את חשיבות עקרון הגמול בנסיבות העניין, ולצד זאת שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות: גילו הצעיר, הודאתו וחרטתו על מעשיו, הפגיעה האפשרית בו ובמשפחתו, עברו הפלילי הנקי, חלוף הזמן למן ביצוע העבירה, וכן המלצת שירות המבחן למבוגרים, לפיה יש מקום להטלת עונש שיקומי על המערער.

בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס לעמדות הצדדים לגבי העונש, כפי שסוכמו בהסדר הטיעון ונתן משקל לעובדה שהוסכם כי המשיבה תטען לעונש שאיננו עולה על שנתיים מאסר בפועל. לאחר ששקל כל אלה, השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים המפורטים בפיסקה 1 שלעיל.

תמצית טענות הצדדים בערעור

בא-כוח המערער טען כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כאשר העמיד את מתחם הענישה בעניינו בטווח שבין שנתיים עד חמש שנות מאסר, נתון שאיננו משקף, לעמדתו, את מדיניות הענישה הנהוגה, ואף נוגד את הסכמת הצדדים, לפיה המשיבה הגבילה עצמה בטיעוניה לעונש גג של שנתיים מאסר בפועל בלבד.

בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי העונש שהושת על המערער חורג לחומרה ובאופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן, לשיטתו, את המשקל הראוי לתסקיר שירות המבחן, ולנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל אלו: הודאתו בביצוע העבירה, עברו הפלילי הנקי והחותם שעתיד מאסר ממושך להטביע בו ובמשפחתו.

על כן, בא-כוח המערער סבר כי מוצדקת הקלה משמעותית בעונש שהושת על המערער, כך שיבוטל עונש המאסר, ותחתיו יבוא צו מבחן ושירות לתועלת הציבור.

בדיון שנערך בתאריך 23.07.2018, בא-כוח המשיבה טען כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד הולם את חומרת העבירות בהן הורשע המערער, והוא מבטא איזון ראוי בין מכלול השיקולים הרלבנטיים, בהתחשב בחומרה היתרה הגלומה בעבירה שבביצועה המערער הודה והורשע.

תסקיר משלים מטעם שירות המבחן למבוגרים הוגש לעיוננו בתאריך 17.07.2018, ובגדרו צוין כי המערער, אשר החל בריצוי מאסרו בתאריך 29.04.2018, מביע צער וחרטה על ביצוע העבירה והוא משתלב בפעילויות הטיפוליות בבית הסוהר.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בהודעת הערעור ונימוקיה, ולאחר ששמע את טיעוני באי-כוח הצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הטעמים לכך יובאו בקצרה להלן.

הלכה היא מלפני בית משפט זה כי התערבות בעונש שגזרה הערכאה המבררת תיעשה במקרים חריגים בלבד – בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, כאשר העונש שנגזר חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: 1821/17 פלוני נ' מדינת ישראל (29.04.2018); ע"פ 604/16בדארנה נ' מדינת ישראל (10.01.2017)). בנסיבות העניין דנן, לא ראינו מקום לסטות מהלכה זו, שכן ההשגות שהועלו בערעור אינן מגלות עילה טובה להתערבותו של בית משפט זה בעונשים שהושתו על המערער.

כמתואר לעיל, הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, כלל למעשה גם הסכמה לעניין העונש המירבי לו תטען המשיבה, שנתיים מאסר בפועל. ואולם, בית המשפט המחוזי לא ראה עצמו מחוייב בהכרח להסכמה זו, וקבע כי המתחם נע במכלול בין שנתיים לחמש שנות מאסר בפועל.

כידוע, השיקולים העומדים ביסוד קביעת מתחם הענישה בידי בית המשפט בעניינו של נאשם וגזירת העונש בתוכו, שונים מאלו העומדים בבסיס ההתקשרות בין צדדים לכתב אישום במסגרת הסדר טיעון. על שוני זה עמדתי בפרשה אחרת (ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (04.12.2013); וראו גם: ע"פ 6799/14 אופיר נ' מדינת ישראל(16.03.2015); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (03.02.2014)).

מן ההיבט המוסדי, טווח ענישה מוסכם, או ענישה מוסכמת במסגרת הסדר טיעון, נקבעים על-ידי הצדדים לכתב האישום, בהתאם לשיקולים ולאינטרסים המניעים אותם. מנגד מתחם הענישה נקבע על-ידי בית המשפט, בהתאם לתיקון מס' 113 לחוק העונשין, ומערך השיקולים והערכים המותווה במסגרת זו.

מן ההיבט המהותי, ההסכמות הכלולות בהסדר הטיעון הינן פרי משא ומתן בין הצדדים לכתב האישום, בעוד שקביעת מתחם הענישה הינה פרי החלטה עצמאית של בית המשפט. משכך, המוסכם בהסדר הטיעון מבטא, לעיתים מזומנות, את מיצוי כושר המיקוח של צד זה או אחר, או שיקולים נוספים (כמו קשיים ראייתיים בהוכחת האישום, ועוד) והוא איננו מאזן, בהכרח, בין כל האינטרסים המערכתיים, הציבוריים והפרטניים, לגבי אותו נאשם – אותם אמור לשקול בית המשפט. המתחם מהווה איפוא אמת מידה לסבירות "טווח הענישה" שהוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון.

הבדלים אלה, בהצטרפם אל ערכים חשובים אחרים, דוגמת עצמאות שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, מורים כי בית המשפט איננו כבול בהכרח להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון לעניין טווח הענישה וגזירת העונש, ומשכך, מבחינה עקרונית, לא נפלה כל טעות מצד בית המשפט המחוזי הנכבד כאשר ראה לציין מתחם ענישה שונה מרף העונש המקסימלי שהוסכם על הצדדים במסגרת טווחי הענישה אליהם הגיעו.

בחינה פרטנית של הדברים מגלה כי אכן, מתחם הענישה אותו העמיד בית המשפט המחוזי – משקף את חומרת מעשיו של המערער, הערכים המוגנים שנפגעו, ומדיניות הענישה הנוהגת.

חומרת העבירה בה המערער הורשע, עבירת ההצתה, היא רבה. הסיכון הגלום במעשה ההצתה, ובהשלכות ההרסניות והבלתי-צפויות העלולות להיגרם מהבערת אש בלתי מבוקרת – מחייבת, בדרך כלל, ענישה מוחשית ומרתיעה (עיינו: ע"פ 3116/13קבלאן נ' מדינת ישראל (15.10.2013); ע"פ 2599/07 קריין נ' מדינת ישראל (30.4.2007);ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (18.03.2007); ע"פ 9299/09 קסקס נ' מדינת ישראל, פיסקה י' (19.9.2010)). חומרה זו אף נלמדת מלשון המחוקק, אשר קבע עונש כבד, בן 15 שנות מאסר, בצד עבירת ההצתה. יחד עם זאת, נקבע לא אחת, כי מנעד הענישה האפשרי בגין עבירת ההצתה הוא רחב וכל מקרה נקבע בהתאם לנסיבותיו (ראו: ע"פ 6463/11ברדוגו נ' מדינת ישראל (05.06.2012)).

במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי הנכבד נהג בהתאם למושכלות אלה, והעמיד את מתחם הענישה בעניינו של המערער באופן שאיננו חורג מהמקובל במקרים דומים, תוך מתן דגש לנסיבות המקרה הפרטני (ראו: ע"פ 907/14 רחמים נ' מדינת ישראל(18.11.2014); ע"פ 1951/14 מקונן נ' מדינת ישראל (15.02.2015)). בהקשר לכך, בית המשפט המחוזי הנכבד נתן את דעתו לחומרה שבעבירת ההצתה והערכים המוגנים שביסודה, סקר את מדיניות הפסיקה הנשקפת מפסקי הדין עליהם נסמכו הצדדים, ושקל אף נסיבות לחומרה העולות מאופי ביצוע העבירה, בכללן: העובדה שהמעשים כוונו כלפי בית עסק המצוי בקרבת בית מגורים, מעשה העבירה בוצע בשעת לילה בה אנשים מצויים בבתיהם, ולנוכח נזקי הרכוש שנגרמו בעקבות ההצתה, אשר רק במזל לא נסתיימו בפגיעות חמורות יותר – ברכוש, בגוף ובנפש. לא מצאנו לפיכך כי נפלה טעות כלשהי במלאכת האיזון, או בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד.

לנוכח האמור, בית המשפט העליון דחה את טענת בא-כוח המערער כי המעשים המיוחסים למערער מצויים ברף הנמוך של עבירת ההצתה, וכי ראוי היה לקבוע בעניינו של המערער מתחם ענישה שונה מזה אשר ציין בית המשפט המחוזי הנכבד.

בצד האמור לעיל – גם איננו סבורים כי נסיבותיו האישיות של המערער מצדיקות התערבות לקולא בעונש שהושת עליו, שהיה בקצה טווח הענישה עליו הוסכם בין הצדדים, כך שהמערער נטל "סיכון" זה על עצמו.

בסופו של דבר, וכפי שפורט לעיל, נסיבות חייו ועברו של המערער נלקחו בחשבון בעת מתן גזר הדין, והן באו לידי ביטוי במסגרת העונש, אשר נמצא כאמור בסף התחתון של מתחם הענישה וברף העליון של טווח הענישה המוסכם (בכך בית המשפט המחוזי הנכבד ביטא למעשה את דעתו שטווח הענישה שהוסכם היה מתון יחסית). במסגרת זו בית המשפט המחוזי הנכבד אף התחשב בגילו הצעיר של המערער, בעברו הפלילי הנקי, בהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן וכן בתסקיר שירות המבחן, שאילולא כן יתכן והיה חורג מהסדר הטיעון.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

דקר צעיר במועדון וירצה עונש של 13 שנות מאסר

דקר צעיר במועדון וירצה עונש של 13 שנות מאסר

 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

במסגרת האירוע סכין שנשלפה במהלך בילוי במועדון הביאה למותו של אדם בדמי ימיו. המערער שדקר את המנוח ז"ל, הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון בהריגתו ובעבירות נלוות, ונגזרו עליו 13 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ותשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ להורי המנוח.

המערער הגיש את הערעור לבית המשפט העליון, נגד חומרת עונש המאסר.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1)+(2) לחוק; קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

העבירות בוצעו על רקע היכרות רבת שנים ומריבות עבר בין המערער לבין יעקב ברמי (להלן: המנוח) ואחיו התאום יצחק ברמי (להלן: יצחק). כתב האישום המתוקן הוגש נגד המערער ושניים אחרים (להלן: הנאשמים 3-2). בתמצית, ביום 25.9.2015 הגיע המערער לבילוי במועדון בירושלים כשהוא נושא על גופו סכין בעלת להב באורך 9 ס"מ (להלן: הסכין) מוסלקת ומוצמדת לבגדיו התחתונים. המערער בילה עם מכריו, ביניהם הנאשמים 3-2, ואילו המנוח, יצחק ואחרים בילו אף הם במועדון. במהלך הבילוי צרכו המערער, יצחק והמנוח אלכוהול.

בשלב מסוים המערער ויצחק נפגשו במרפסת חיצונית של המועדון והתפתחה ביניהם שיחה. לאחר מספר דקות, התפתח דין ודברים בין המערער ליצחק על רקע חשדו של יצחק כי המערער מציק בחיזוריו לה', אחת מקבוצת המבלים שהגיעה עמו למועדון. לאחר האמור, ה' חזרה למועדון, ואחריה חזרו גם יצחק והמערער כשהם מחבקים זה את זה. בהמשך, המערער שב וחיזר אחר ה' בזמן שזו המתינה ליצחק שהיה במרפסת. לאחר שיצחק וה' חזרו למועדון כשהם מחזיקים ידיים, ניגש המערער ליצחק, אמר לו דבר מה וליפף את ידו סביב מותנו של יצחק. במקביל, יצחק ליפף את ידו סביב צווארו של המערער ואמר לו דבר מה בחזרה. אז, הוביל המערער את יצחק לכיוון היציאה מהמועדון, וזאת על אף ניסיון התנגדות מצד יצחק. המנוח ראה את המתרחש והלך בעקבותיהם. המערער הוליך את יצחק כשהם מחובקים אל השירותים הממוקמים במסדרון סמוך לכניסה למועדון, ואז דחף המערער את יצחק לתוך תא השירותים והחל להכותו בחוזקה בפניו, והתפתח ביניהם עימות פיזי. המנוח הצליח להיכנס אל תא השירותים והכה גם הוא את המערער. במהלך הקטטה, שהמשיכה אל מחוץ לתא השירותים, שלף המערער את הסכין ודקר את יצחק 4 דקירות בבטנו ובירך רגל שמאל. מבלים שהיו בקרבת מקום הפרידו בין הניצים.

לאחר מכן, המנוח הוביל את יצחק כשהוא פצוע לעבר היציאה מהמועדון במטרה לעזוב את המקום והם נעמדו בשביל ממול למועדון. יצחק התקשר לאחיהם הגדול, סיפר לו על שאירע וביקש שיבוא לקחתם. בינתיים, המערער יצא את תא השירותים כשבאותה העת גמלה בליבו החלטה "לבוא חשבון" עם יצחק ועם המנוח. המערער הגיע לשולחן שבו ישבו הנאשמים 3-2 ומכריהם, סימן למי מיושבי השולחן לבוא עמו, וניגש לנאשם 3 ואמר לו לבוא עמו. בשלב זה קשרו המערער והנאשמים 3-2 קשר לפגוע פיזית ביצחק ובמנוח, והם פנו לעברם על מנת לתקוף אותם. המערער והנאשמים 3-2 יצאו מהמועדון, כשהמערער נושא על גופו את הסכין והנאשם 2 מחזיק בתרסיס גז מדמיע. המערער והנאשם 2 הבחינו ביצחק ובמנוח עומדים על השביל והחלו לצעוד לעברם במהירות כאשר המערער צועק לעברם ומקלל אותם.

בשלב זה הבחינו בהם יצחק והמנוח, ויצחק אשר שוחח עם אחיהם הגדול ניתק את השיחה. המערער והנאשם 2 המשיכו להתקדם לעבר יצחק והמנוח, והאחרונים החזיקו אבנים כדי להתגונן מפניהם. אבן שנזרקה על ידי אחד מהאחים לעבר המערער כדי למנוע את התקדמותו פגעה בצווארו. יצחק והמנוח התקדמו גם הם לעבר המערער והנאשם 2. בשלב זה הכה המנוח באמצעות אבן בראשו של המערער, יצחק הכה בראשו של הנאשם 2, והמערער נפגע באופן שהצריך טיפול רפואי. המערער חש מאויים, שלף את הסכין ודקר את המנוח שלוש דקירות בפלג גופו העליון – דקירה אחת בחזה אשר חדרה לליבו של המנוח, דקירה נוספת בגב ודקירה שלישית בגבול המותן והעכוז. המנוח ניסה להגן על עצמו, אך התמוטט במקום על הכביש.

המערער והנאשמים 3-2 ברחו מהמקום ובמהלך המנוסה השליך המערער את הסכין לפתח ביוב. על מנת למנוע מהמשטרה לאתרו ולעצרו, ביקש המערער מאחיו שיאסוף אותו וסמוך לאחר מכן העלים את הטלפון הנייד שהיה ברשותו. בהמשך, המערער פנה לקבל טיפול רפואי וסיפר כי נחבל כתוצאה מנפילה מסוס.

המנוח נפטר מפצעיו סמוך לאחר מעשי הדקירות. כמו כן, כתוצאה מהמעשים נגרמו ליצחק ארבעה פצעי דקירה עם חדירה מינימלית לתת העור.

לאחר שהחלה שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון והמערער הודה בכתב האישום המתוקן. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תטען לעונש של 13 שנות מאסר ואילו ההגנה רשאית לטעון באופן חופשי.

נוכח ההגבלה בדבר הרף העליון של העונש, בית המשפט המחוזי לא הרחיב במסגרת גזר הדין ביחס למתחם הענישה הראוי, אך הדגיש כי באישומים שבמרכזם עבירת הריגה קיים מנעד עונשים רחב מאוד, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה. צוין כי בפרשה החמורה כאן נלוות לעבירת ההריגה עבירות נוספות, וכי יש לתת ביטוי מיוחד לכך שההריגה בוצעה באמצעות סכין.

בית המשפט עמד על עברו הפלילי של המערער הכולל עבירות אלימות והחזקת סכין בשני מקרים קודמים, וציין כי הדבר מלמד על מסוכנות נמשכת מצידו וכי לא ניתן שלא לייחס לכך משקל רב. עוד ציין בית המשפט את כאבם ונזקיהם של בני משפחת המנוח, כפי שעלו מעדותם ומתסקירי נפגע עבירה שהונחו בפניו. ביחס לשיקולים לקולאניתן משקל להודאת המערער ולכך שעובר לשלב הקריטי של האירוע המערער חש מאויים, הגם שעניינו לא עולה לכדי הגנה עצמית.

בית המשפט קיבל את ההסדר אליו הגיעו הצדדים והדגיש את הסכנה הגלומה בתופעת הסכינאות בכלל ובמועדוני לילה ובצירוף צריכת אלכוהול בפרט. בהינתן עברו הפלילי של המערער, הכולל עבירות אלימות והחזקת סכין, לא מצא בטענות ההגנה כדי להטות את הכף לטובתו, כך שבהסדר הטיעון שוקללו מלוא השיקולים לקולא הקיימים בעניינו. על כן, נגזר עונשו של המערער ל-13 שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה לפי סימן א' או ח' לפרק י' לחוק; ותשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ להורי המנוח.

טענתו המרכזית של המערער במסגרת הערעור היא, כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לנסיבות ביצוע העבירה ולקרבתו של המערער לסייג ההגנה העצמית. לשיטתו, דווקא מיקומן של הדקירות בגופו של יצחק בחלקו הראשון של האירוע מלמדות כי למערער לא הייתה כוונה להרוג וכי יש בכך כדי ללמד על נסיבות שליפת הסכין בחלקו השני של האירוע ועל קרבה לסייג ההגנה העצמית. נטען כי המערער פעל מתחושת סכנה לחייו שקמה לראשונה כאשר הותקף על ידי יצחק והמנוח בתא השירותים, וזו התעצמה בהמשך כשהותקף על ידם באבנים. עוד נטען כי הסיבה לנשיאת הסכין היתה תחושת סכנה שחש המערער עקב תשאול שעבר במשטרה בעקבות מציאת מטען חבלה בקרבת ביתו כחודשיים עובר לאירוע מושא כתב האישום.

המערער הדגיש כי בשני חלקי האירוע הוא לא הצטייד בסכין שלופה מראש אלא שלף את הסכין במהלך הקטטה ולאחר שהותקף בצוותא על ידי המנוח ויצחק. הנסיבות שקדמו למותו של המנוח מלמדות על עבירת המתה ברף נמוך אותה ביצע המערער מתוך צורך להגן על עצמו, אף אם לא חל הסייג בדבר הגנה עצמית. לאור האמור, לא היה נכון להטיל עליו את העונש המקסימלי לו עתרה המשיבה.

בנוסף טען המערער כי לא ניתן משקל ראוי לטיבו של הסדר הטיעון, לתיקונים שנעשו בכתב האישום במסגרת ההסדר, להודאת המערער ולאינטרס ההסתמכות שלו. נטען כי למעשה, גזר הדין נעדר התייחסות מהבחינה האופרטיבית לנסיבות לקולא הקיימות בעניינו. נטען כי פסק הדין התייחס באופן סלקטיבי לעובדות כתב האישום ולחלקם של המנוח ויצחק במעשים באופן המחמיר עם המערער. בשל כל אלה, טען המערער כי עונש המאסר שהושת עליו מכביד בצורה בלתי צודקת, מחמיר מרמת הענישה במקרים דומים, ומחייב את התערבותו של בית משפט זה.

המשיבה התנגדה לקבלת הערעור. ב"כ המשיבה הדגישה את נסיבות המקרה ואת היות האירוע דו שלבי שהסלמתו רובצת לפתחו של המערער. לשיטתה, בית המשפט נדרש לכלל השיקולים הרלוונטיים לעניין, לרבות עברו הפלילי של המערער ותסקיר נפגעי העבירה, והעונש שנקבע אינו חורג מרמת הענישה הראויה.

לאחר שבית המשפט העליון שמע את טיעוני ב"כ הצדדים ואת דברי הורי המנוח, ועיין בתסקיר נפגע העבירה ובמכתב מטעם ההורים שהובאו לעיונו, הגיע ההרכב שבדין למסקנה כי דין הערעור להידחות.

המערער הורשע בהריגת המנוח ובשורת עבירות נלוות, על פי הודאתו בהסדר טיעון. נסיבות המקרה, כפי שהן עולות מכתב האישום המתוקן בו הודה המערער, הן קשות וחמורות ביותר. המערער שיצא לבילוי במועדון הצטייד מבעוד מועד בסכין והסליקה בבגדיו על מנת שלא תתגלה. בית המשפט המחוזי ציטט את דברי השופט מ' חשיןבהתייחסו אל תופעת הסכינאות ולפיהם "סכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה" (ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (20.12.2004)). בענייננו, לא רק שסכינו של המערער נשלפה במערכה "השנייה", היא הקטטה הראשונה בתא השירותים, שעל נקלה יכלה להסב נזק חמור יותר משהסבה בפועל – אלא שהיא שבה והופיעה במערכה "השלישית", היא הקטטה מחוץ למועדון והביאה בסופו של יום לתוצאה קטלנית.

מקרי אלימות בהם הסכין היא כלי לפתרון סכסוכים, מגיעים לפתחם של בתי המשפט חדשות לבקרים. לצערנו, כמו במקרה שלפנינו, לא פעם תוצאתם היא קיפוח חיים של אדם בשל עניין של מה בכך. תת תרבות הסכין היא רעה חולה במחוזותינו, ובקביעת העונש יש לתת ביטוי לחומרת המעשים ולאובדן חיי האדם (ע"פ 4205/14 בן יצחק נ' מדינת ישראל, בפסקה 90 (29.5.2016); ע"פ 3839/12 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (3.4.2013); ע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (9.5.2010)).

אין להלום את טענת המערער כי עסקינן במקרה גבולי המצוי על סף הסייג של הגנה עצמית. האירועים שקדמו לעימות הפיזי בין הצדדים וחלקם של המנוח ויצחק באירועי אותו הלילה מלמדים אחרת. עם זאת, יש לזכור כי המערער היה זה שהוביל את יצחק אל השירותים, דחף אותו אל התא והחל בתקיפתו, כשהמנוח הגיע למקום בעקבותיהם. חמור מכך – לאחר שהמנוח ויצחק הפצוע מדקירות סכינו של המערער יצאו מהמועדון במטרה לעזוב את המקום, היה זה המערער שיצא בעקבותיהם, לא לפני שקרא לנאשמים 3-2 לחבור אליו. עסקינן אם כן באירוע דו שלבי שהסלמתו רובצת לפתחו של המערער. נדגיש כי האמור עולה בפירוש מעובדות כתב האישום המתוקן, ועובדות מוסכמות אלה הן הבסיס לקביעת הנורמה המשפטית בדבר העונש הראוי בגין המעשה. בכך שומרים אנו על נקודת המוצא לפיה "אין לבית המשפט אלא את העובדות והנסיבות בהן הודה הנאשם, ואל לו להביא בחשבון, לצורך גזירת הדין, עובדות שלא בא זכרן בכתב האישום בו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון עמו" (ע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 (14.10.2014); וראו גם ע"פ 2994/12 זגורי נ' מדינת ישראל, בפסקה 17(23.10.2012); ע"פ 7349/14 מדינת ישראל נ' פלונית, בפסקה 15 (14.5.2015)).

בנוסף נקבע, שאין לקבל את טענת המערער כי הדקירות בגופו של יצחק ומיקומן מעידים על נסיבות המקרבות את המעשה לסייג ההגנה העצמית. אדרבא, העובדה כי המערער שלף את הסכין ודקר כבר בחלקו הראשון של האירוע, מעידה על קלות דעתו ופזיזותו של המערער בשימוש בסכין, זאת, בפרט כשלחובתו הרשעות קודמות בעבירות אלימות ובהחזקת סכין, בגינן ריצה בעבר עונש מאסר. לא בכדי ציין בית המשפט המחוזי כי דומה שלדידו של המערער הסכין "אינה אלא איבר נוסף בגופו, חפץ שאין הוא נכון לצאת כלל מביתו בלעדיו".

בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצא בית המשפט העליון, כי נפל פגם בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, או כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות ביצוע העבירה, תחושת האיום אותה חש המערער, שהינה תולדה של כניסתו למצב זה – משהחליט לצאת בעקבות המנוח ואחיו כדי להיפרע מהם – גולמה בהסדר העונשי שהוצג בפני בית המשפט, ובית המשפט לא שגה משלא מצא ליתן משקל נוסף ולקולא לנסיבה זו בגזירת הדין לאור נסיבות הביצוע הכוללות,  התוצאה הקשה של קיפוח חיי אדם ועברו המכביד של המערער.

זאת ועוד, בהינתן עונשו של המערער מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר, לא מצא העליון מקום להתערב בעונשו של המערער אף אם הוא זהה לרף העליון של הטווח. כידוע, בית משפט זה יטה שלא להתערב בגזר דין של ערכאה דיונית למעט במקרים חריגים שהמקרה שלפנינו לא נמנה עליהם, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר העונש שהושת מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר טיעון (ראו למשל, ע"פ 6449/10 חן נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (29.5.2012); ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (4.12.2013)).בהינתן עברו הפלילי של המערער; ההרשעה בעבירות נוספות, ונסיבות ביצוע העבירה העולות מכתב האישום המתוקן, התוצאה הקשה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת, ואף רחוק מכך (ראו והשוו 6265/11 בן בסט נ' מדינת ישראל (25.10.2012); ע"פ 3839/12 פלוני נ' מדינת ישראל (3.4.2013); ע"פ 6943/16גלקין נ' מדינת ישראל (‏28.1.2018)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

סחר בסמים, יישב 15 חודשים בכלא ולא יוכל לצאת לחופשה ולהשתתף בחתונת אחותו

סחר בסמים, יישב 15 חודשים בכלא ולא יוכל לצאת לחופשה ולהשתתף בחתונת אחותו    

 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.8.2018 (עת"א 99-08-18, השופט א' משניות), שדחה את עתירת האסיר שהגיש המבקש.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 15 חודשים בגין הרשעתו בעבירות סמים. ביום 23.7.2018 המבקש הגיש לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) בקשה לצאת לחופשה חריגה לצורך השתתפות בחתונתה של אחותו ביום 10.8.2018. לטענת המבקש, הבקשה הוגשה במועד זה מאחר שהאירוע עצמו נקבע בתוך פרק זמן קצר, מסיבות משפחתיות.

עוד בטרם ניתנה החלטת שב"ס בעניין, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. שב"ס הגיש תגובה לעתירה, ובה הבהיר כי הוא מתנגד ליציאתו של המבקש לחופשה, בין היתר לנוכח עמדתם השלילית של גורמי הטיפול, התנגדותה של משטרת ישראל, וכן חומר מודיעיני עדכני המייחס למבקש, בין היתר, מעורבות שלילית בכלא.

ביום 2.8.2018 התקיים דיון בעתירה ובסיומו ניתן פסק הדין הדוחה את העתירה. בית המשפט המחוזי ציין כי הבקשה בעניין היציאה לחתונה הוגשה פחות מ-20 ימים עובר למועד האירוע, תוך חריגה מפקודות שב"ס לפיהן על בקשה מסוג זה להיות מוגשת  45 ימים עובר למועד האירוע. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הטענה בדבר הנסיבות המשפחתיות שהובילו להגשת הבקשה באיחור לא פורטה בבקשה שהוגשה לשב"ס. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי חופשה חריגה אינה זכות מוקנית, וכי ההיענות לה תלויה בין היתר בהתנהגותו של האסיר. במקרה דנן, כך צוין, עולה מחוות דעת סוציאלית כי המבקש מכור לסמים ואינו משולב בהליך טיפולי כלשהו, ועל כן המלצת גורמי הטיפול היא שלא לתמוך בשחרורו לחופשה חריגה בשלב זה. בשולי הדברים, העיר בית המשפט המחוזי כי דרכו של המבקש פתוחה להגיש בקשה לביקור פתוח מורחב עם בני משפחתו, וכי חזקה על שב"ס שבקשה כאמור – ככל שתוגש – תישקל בכובד ראש.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על טענתו לפיה מועד החתונה נקבע בסמוך למועד הגשת הבקשה לשב"ס, מסיבות אישיות-משפחתיות, ולכן לא היה בידו להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר כפי שמורות פקודות שב"ס. על כן, כך נטען, לא היה מקום לתת למועד הגשת הבקשה משקל בהחלטה. בנוסף, המבקש טוען כי המסוכנות הנשקפת ממנו בשל כך שאינו משולב בהליך טיפולי ניתנת לאיון באמצעות קביעת תנאים מגבילים משמעותיים.

לאחר שבית המשפט העליון שקל את הדברים הוא הגיע לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש. כוחה של הלכה זו יפה גם מקום שבו האסיר מבקש כי תאושר לו חופשה על מנת להשתתף בשמחה משפחתית של קרוב מדרגה ראשונה (ראו: רע"ב 1109/18 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (8.2.2018)). הבקשה דנן אינה מקיימת אמת מידה זו, בשים לב לכך שהיא ממוקדת בעניינו הקונקרטי של המבקש. זאת ועוד: כידוע, ככלל לא יחליף בית משפט זה את שיקול הדעת המסור לשב"ס בכל הנוגע למתן חופשות לאסירים (ראו: רע"ב 7676/15 זנו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (12.11.2015)). איני סבורה כי בענייננו התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות לחרוג מכלל זה, וזאת אף בהתעלם משאלת מועד הגשת הבקשה – לנוכח העמדה הברורה שהובעה על ידי הגורמים המקצועיים בעניינו של המבקש. למעלה מן הצורך, ייאמר כי על פני הדברים דומה שהטעמים שבגינם הסתייג שב"ס מיציאתו של המבקש לחופשה חריגה הם טעמים סבירים המעוגנים בנסיבות המאסר.

אם כן, מבלי להקל ראש ברצונו של המבקש להשתתף בשמחה המשפחתית וחרף העובדה שיש להצטער על כל מקרה שבו השתתפות כזו אינה אפשרית בשל מאסר, לא מצא בית המשפט העליון, כי המקרה מצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, המבקש רשאי להגיש בקשה מתאימה אחרת לשב"ס על מנת להיפגש עם בני משפחתו במסגרת שאינה חופשה חריגה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הורי האסיר יוכלו לשבת לצדו במהלך הביקורים, ללא מחיצה, עד שתושלם הנגשת מתחם הביקורים לנכים

הורי האסיר יוכלו לשבת לצדו במהלך הביקורים, ללא מחיצה, עד שתושלם הנגשת מתחם הביקורים לנכים

בית המפשט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 5.6.2019 (עת"א 8779-05-19, השופט העמית א' יעקב). בית המשפט המחוזי דחה שתי עתירות שהגיש המבקש בדבר מתכונת הביקורים של בני משפחתו בבית הכלא.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקש נדון בשנת 2001 לעונש של מאסר עולם לאחר שהורשע ברצח אשתו, וכעת הוא מרצה את עונשו בכלא איילון (להלן: הכלא). עד לפני כשנה נערכו ביקוריהם של בני משפחתו בכלא במתכונת מיוחדת, בחדר נפרד וללא מחיצה, בהתאם להחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 14814/00, סגן הנשיא פ' מרכוס). החלטה זו נתנה מענה לצורך לקיים ביקורים אלה בליווי עובדת סוציאלית, בין היתר לנוכח גילם הצעיר (אז) של ילדי המבקש ומכלול הנסיבות המשפחתיות. מתכונת זו של הביקורים הופסקה על-פי החלטה נוספת של בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.4.2018(תמ"ש 37085-01-16, השופטת א' שמאי-כתב), בהתאם לשינוי הנסיבות שחל בינתיים.

יצוין כבר עתה כי מקורה של הבקשה בקשיים שהתעוררו בכל הנוגע למתכונת הביקור של הורי המבקש כאשר החלו לבקרו בהתאם להסדר החל על כלל האסירים במתחם הביקורים הכללי בכלא (להלן: מתחם הביקורים) ולא בחדר הנפרד, מכוח פקודת נציבות בתי הסוהר 04.42.00 בעניין "סדרי ביקור אצל אסירים".

במהלך הביקור הראשון של בני משפחת המבקש במתחם הביקורים התברר כי זה אינו נגיש לאנשים בעלי מוגבלות, וכי עניין זה יוצר קושי מבחינת הוריו הקשישים של המבקש, הסובלים ממגוון של קשיים ונכויות, ובפרט מבחינת אמו שנעזרת בכיסא גלגלים. בהתאם לכך הורתה סגנית מפקד הכלא כי אחת לחודש, בעת שהוריו של המבקש מבקרים אותו, יתאפשר להם להיכנס למקום בצד שבו יושבים האסירים, שלא בהתאם לנהלים הרגילים המורים על הפרדה בין האסירים לבין בני המשפחה המבקרים אותם (כשביניהם מחיצת זכוכית). כן ניתנו אישורים פרטניים להארכת משך הביקור לשעה.

בין לבין הוחל בעבודות להנגשתו של מתחם הביקורים, וכך ביום 20.3.2019 נמסר למבקש כי בביקור הקרוב יתאפשר רק לאמו לשבת לצדו. בהמשך, בביקור שנערך ביום 2.5.2019 נדרשו כל בני משפחתו של המבקש לשבת בצד המבקרים.

ביום 5.5.2019 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי ובה ביקש להורות למשיב להמשיך ולכבד את ה"הסכם" שנעשה עמו "המאפשר נגישות להוריו הנכים בבואם לבקר אותו בכלא, ולהתאימה למצב בריאותם הירוד והמידרדר". בעקבות זאת, ביום 12.5.2019 הודיעה סגנית מפקד הכלא למבקש כי מאחר שהליך ההנגשה טרם הסתיים, תתאפשר כניסת אמו מצד האסירים, אך כי בסיום התהליך ייערכו הביקורים בהתאם למתכונת הרגילה הקבועה בפקודת הנציבות.

ביום 5.6.3019 התקיים דיון בעתירה בבית המשפט המחוזי, ובמהלכו מסרו גורמי המשיב כי הנגשת מתחם הביקורים לאנשים הנעזרים בכיסאות גלגלים תסתיים בתוך 30 ימים. בהתאם לכך דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, אך ציין כי "עד לסיום השיפוץ, ימשיכו הדברים להתנהל כפי שהתנהלו עד היום.

בעקבות בקשות נוספות שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בעניין זה הודיע המשיב ביום 17.6.2019 כי לפנים משורת הדין הוחלט כי עד שיסתיימו העבודות להנגשת המתחם, תותר כניסת שני הוריו של המבקש כך שישבו בצד של האסירים. בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי כי "בנסיבות העניין, קוימה ההחלטה". בו ביום הוגשה הבקשה דנן למתן רשות ערעור.

בבקשתו שב המבקש על טענתו כי יש להמשיך ולקיים את הסיכום שנערך עמו בנוגע לאופי הביקורים של הוריו הנכים. לטענת המבקש, עניינו מעלה שאלות עקרוניות החורגות מנסיבותיו ונוגעות להנגשה של המרחב לבעלי מוגבלויות. מנגד, המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות, מאחר שכול כולה נסבה על נסיבותיו הפרטניות ועל רצונו של המבקש כי תינתן לו הטבה שאינה ניתנת לכלל האסירים. כן צוין כי מאחר שהליך ההנגשה של מתחם הביקורים בכלא מתעכב במספר שבועות לנוכח קשיים הקשורים לקו הביוב של שירותי הנכים, הוריו של המבקש יוכלו לשבת לצדו של המבקש במהלך ביקוריהם בכלא.

דין הבקשה להידחות. במתכונתה הנוכחית הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, וכן אינה מצביעה על כל עיוות דין שנגרם למבקש, שכבר זכה להתחשבות מרבית. בנסיבות אלה, אין מקום להיעתר לה ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"ב 5116/16 מכתבי נ' שרות בתי הסוהר (21.11.2016); רע"ב 3101/18 סעיד נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (16.7.2018); רע"ב 4970/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (19.8.2018אכן, ברקע הדברים עומד עניין עקרוני: החשיבות הנודעת להנגשת המרחב הציבורי עבור אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, נושא שלא ניתן להגזים בחשיבותו. ניתן להצטער על כך שמתחם הביקורים בכלא שבו מוחזק המבקש לא היה מונגש עד לאחרונה, ולצד זאת להתרשם לטובה מן המאמצים שנעשים בתחום זה בעת הזו. חזקה על המשיב שהליך ההנגשה אכן יסתיים במהרה וייתן מענה לכלל בעלי המוגבלויות שעתידים לבוא בשעריו. מכל מקום, בנקודת הזמן הנוכחית, חרף האצטלה העקרונית שמשווה המבקש לטענותיו, הלכה למעשה הוא עותר לשמר הטבה שאינה דרושה לו עוד, במיוחד לנוכח התחייבות המשיב שלפיה הוריו יוכלו לשבת לצדו במהלך הביקורים, ללא מחיצה, עד שתושלם הנגשת מתחם הביקורים לנכים. אין כל טעם להעדיף את המבקש על פני אסירים אחרים בכל הנוגע למתכונת הביקורים אצלו מן הרגע שניתן מענה לסוגית הנגישות.

נסיים בהבעת תקווה כי המשיב יוסיף לשקוד על הנגשת המתקנים לרווחת האסירים ובני משפחותיהם. בהקשר הנוכחי, יש לדברים חשיבות כפולה: הן מהיבט זכותם של אנשים עם מוגבלות לשוויון והן מהיבט הבטחת התנאים המאפשרים ביקורי משפחות בכלא, שהם חשובים כל כך לאסירים ולבני משפחותיהם כאחד.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט לא התערב בהשעיית 10 התלמידים

 

בית המשפט לא התערב בהשעיית 10 התלמידים

המבקשים הם תלמידים במכללה האקדמית לחינוך גבעת וושינגטון, אשר החליטה להעמידם לדין משמעתי, וכעולה מן החומר שהוגש לבית המשפט – להרחיקם מהלימודים מיום 28.4.2019 עד להחלטת ועדת המשמעת בעניינם. הדיון בוועדת המשמעת קבוע ליום 30.4.2019. ביום 24.4.2019 הגישו המבקשים המרצת פתיחה נגד החלטת המשיבה, ובצדה הגישו בקשות לצו ארעי במעמד צד אחד ולצו מניעה זמני, שלפיהן יוכלו המבקשים להמשיך בלימודים כסדרם; וכי ועדת המשמעת לא תדון בעניינם עד להכרעה בהמרצת הפתיחה. באותו היום דחה בית המשפט המחוזי בלוד (כב' השופט א' סטולר) את הבקשות. נקבע כי לא נמצא טעם ליתן צו ארעי במעמד צד אחד ולמשיבה ניתנו 14 ימים להשיב לבקשה. בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו נדחתה ביום 25.4.2019.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקשים טוענים, בתמצית, כי אי מתן הצווים יסב להם נזק בלתי הפיך. ראשית, מפאת אובדן ימי הלימודים. שנית, נטען כי הסעד העיקרי המבוקש בהמרצת הפתיחה הוא מניעת כינוסה של ועדת המשמעת ולכן אי מניעת כינוסה בשלב זה ייתר את ההליך העיקרי. עוד נטען כי בשל ליקויים נטענים בהליך המשמעתי בעניינם ובהרכב הוועדה, סיכויי הליך המרצת הפתיחה גבוהים. משכך, ובשים לב לדחיפות הזמנים, יש להיעתר לבקשה וליתן את הצווים שהתבקשו מאת בית המשפט המחוזי במעמד צד אחד.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת הרשות לערער, הגיע לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, בקשת רשות לערער על החלטת הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים תינתן במשורה ורק במקרים שבהם יש בדחיית הבקשה כדי לגרום למי מהצדדים נזק בלתי הפיך או להשפיע באופן מהותי על זכויותיהם (רע"א 3921/16 רבוע כחול נדל"ן בע"מ נ' ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת, פסקה 4 (17.5.2016); רע"א 6649/15 ‏אלמגור מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' המועצה האזורית עמק הירדן, פסקה 4 (20.10.2015)). בענייננו, בית המשפט לא שוכנע כי כינוסה של ועדת המשמעת או הרחקתם של המבקשים מהלימודים בתקופת הביניים יגרום לנזק כאמור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.