התחמק מתשלומי מס ועל כך ירצה 8 חודשי מאסר בפועל וקנס על-סך 20,000 ₪

התחמק מתשלומי מס ועל כך ירצה 8 חודשי מאסר בפועל וקנס על-סך 20,000 ₪

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים ש' בורנשטין, מ' ברק נבו ו-ד' עטר) בע"פ 66428-01-19 מיום 4.6.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת הדין והתקבל ערעורו על גזר הדין של בית משפט השלום ברחובות (כב' סגנית הנשיאה א' פינק) בת"פ 38416-12-16 מיום 31.12.2018 ומיום 1.1.2019, בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע שתי עבירות של שימוש במרמה, ערמה או תחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

במהלך ניהול משפטו טען המבקש לפגמים בחקירה ולהתנהלות לא תקינה של רשויות המס, וכן הטיח טענות נגד התביעה ובית המשפט בדבר שקרים, זיוף, ומחיקת פרוטוקול. בית המשפט דחה את טענותיו וקבע  כי "טענותיו של הנאשם [המבקש – ג'.ק.] בדבר פגמים בחקירה היו ללא ביסוס ממשי… לא נמצא ממש בטענותיו של הנאשם בדבר מחדלי חקירה והתנהלות לא תקינה של רשויות החוק" (הכרעת הדין, פסקה 71). עוד נקבע כי "גם טענותיו של הנאשם [המבקש – ג'.ק.] בדבר התנהלות לא תקינה של רשויות התביעה ושל בית המשפט, נעדרות אחיזה כלשהי במציאות, כפי שניתן להתרשם מההחלטות הרבות שניתנו במהלך ניהול ההליך ומהפרוטוקולים המתעדים את הדיונים" (הכרעת הדין, פסקה 72).

בית המשפט גזר על המבקש את העונשים הבאים: 11 חודשי מאסר בפועל; שני מאסרים מותנים; קנס בסכום של 30,000 ש"ח או 300 ימי מאסר תמורתו; התחייבות בסכום של 50,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה מהסוג בה הורשע.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין וקבע כי טענות המבקש כלפי הכרעת הדין מופנות ברובן כלפי ממצאי עובדה ומהימנות. כמו כן, נדחו טענות המבקש בדבר התנהלות לא תקינה של רשויות התביעה ובית המשפט. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את ערעור המבקש על גזר הדין, העמיד את עונש המאסר על 8 חודשים ואת הקנס על 20,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר חלף זאת.

מכאן הבקשה שלפני בית המשפט העליון.

המבקש שב על טענותיו כלפי רשויות התביעה ובית המשפט השלום והלין על כך שבית המשפט המחוזי לא התייחס לטענותיו בהקשר זה.

לאחר שעיין בית המשפט בבקשה על נספחיה, הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 3667/14 קראדי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (1.6.2014)). לא מצא בית השפט כי הבקשה שלפניו עומדת באמות מידה אלו, משום שהיא אינה מעלה סוגיות כגון דא וכל הטענות המנויות בגדרה נוגעות לנסיבותיו הפרטניות של המבקש. למעשה, הבקשה ממוקדת בהשגה על קביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בממצאים אלו, תיעשה אך במקרים חריגים ומצומצמים, לא כל שכן עת עסקינן בערכאת ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"פ 9632/16 מקוריה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (15.12.2016)). לגופו של עניין, עיקר טענותיו של המבקש, המועלות בבקשה שלפניי, כבר נידונו ונבחנו באופן ממצה בידי שתי ערכאות. משכך, אין כל מקום להתערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי".

סוף דבר, הבקשה נדחית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בנו מחסן ללא היתר וישלמו קנסות כבדים

בנו מחסן ללא היתר וישלמו קנסות כבדים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת עמיתה מ' סוקולוב) בעפמ"ק 31320-02-19 מיום 19.5.2019, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (השופט ר' אופיר) בתו"ב 66665-05-17 מיום 30.12.2018 ומיום 14.1.2019 בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

המבקשים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבודות בניה ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) ולפי תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות התכנון והבניה).

על פי עובדות כתב האישום, בין החודשים אוקטובר 2014 למאי 2016, בנו המבקשים בקומת הקרקע של בניין הדירות בו הם מתגוררים מבנה בשטח של 5 מ"ר ובגובה של 2.2 מטר ללא היתר בניה כחוק.

בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב הרשיע את המבקשים בעבירות המיוחסות להם וגזר עליהם עונשי קנס שונים. זאת, תוך שהכריע בשתי סוגיות עיקריות: האם מדובר במבנה העומד בתנאי תקנה 29 לתקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות הפטור); והאם עומדת למבקשים טענת הגנה מן הצדק בשל האכיפה הבררנית הנטענת שננקטה נגדם.

המבקשים מפנים את בקשתם כלפי הסוגיה הראשונה: האם המבנה נשוא כתב האישום עומד בתנאי תקנה 29 לתקנות הפטור. אתמקד בהכרעות הנוגעות לסוגיה זו בלבד.

בית המשפט לעניינים מקומיים קבע בהכרעת הדין כי תקנה 2(4) לתקנות הפטור לא חלה בנסיבות העניין. על פי תקנה זו, תנאי למתן פטור הוא התאמה של המבנה החורג "לתכניות ולהנחיות המרחביות החלות במקום". נקבע כי תכנית 2421 החלה על האזור לא מאפשרת הקמת מחסן, או כל נספח אחר, מחוץ לשטח המבנה.

עוד נקבע כי תכנית 3450 – תכנית מתאר מקומית שכותרתה "הגדלת שטחי בניה בבתים צמודי קרקע" – לא חלה על הבנייה נשוא ההליך ואין בה כדי להועיל למבקשים.

לבסוף קבע בית המשפט כי המבנה נשוא הבקשה לא עמד בתנאים הקבועים בתקנה 29 לתקנות הפטור. זאת, מאחר שאף מעדות המבקשים עולה כי גובה המחסן הוא 2.07 מטר, בניגוד לאמור בתקנה 29(2) לתקנות הפטור.

ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע כי פרשנותו של בית המשפט לעניינים מקומיים לתוכנית 2421, שלפיה התוכנית אוסרת באופן גורף על בניית מחסן מחוץ לשטח המבנה, היא הפרשנות הנכונה.

עוד נקבע כי כנלמד מהתשריט שהוצג בפני בית משפט קמא, "עולה בבירור כי אין מדובר בבית צמוד קרקע אשר על בניה בשטחו חלה תוכנית 3450", אלא מדובר בבניין משותף ולכן אין התכנית חלה בנסיבות העניין.

מכאן הבקשה, במסגרתה שבים המבקשים על טענותיהם כפי שנטענו בפני הערכאות הקודמות. בפרט מדגישים המבקשים כי המחסן שנבנה מ-"חומרים קלים" פטור מקבלת היתר בהתאם לתקנות הפטור ולנוכח תחולת תכנית 3450 על הנכס, המאפשרת במפורש הקמת מחסנים.

בהתייחס לכך נטען כי פרשנותו של בית המשפט למושג "צמוד קרקע" שגויה, ולשיטתם גם בית משותף יכול להיכלל במסגרת הגדרה זו. בכך, מצמצמים המבקשים את טענתם לשאלת הגדרת המונח "צמוד קרקע" שבתכנית 3450, והם סבורים כי יש בכך משום שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטי ומצדיקה דיון במסגרת "גלגול שלישי".

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים במסגרתם מעוררת הבקשה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או למקרים בהם עולה חשש מפני עיוות דין או אי צדק.

הבקשה לא באה בגדרי אמות המידה האמורות, אלא ממוקדת בעניינם הפרטי של המבקשים ושאלת פרשנות תכנית ספציפית על נסיבותיהם האישית. אין בכך כדי להצדיק מתן רשות לערער.

אף לגופו של עניין לא מצא בית המשפט פגם בקביעותיהן של הערכאות הקודמות. אף אם יקבע – כפי שמעוניינים המבקשים, כי תכנית 3450 חלה בנסיבות העניין, הרי שגובה המבנה כעולה מעדות המבקש בפני בית משפט לעניינים מקומיים לא עומד בתנאים המוגדרים בתקנות הפטור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

החל בבנייה אך צו ההריסה יישאר בתוקף לאור שלא הציג תוכנית מפורטת

החל בבנייה אך צו ההריסה יישאר בתוקף לאור שלא הציג תוכנית מפורטת

בית המשפט העליון הכריע בימים אלה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מ' לומפ) ב-עפ"א 13339-09-18 מיום 5.5.2019 במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט פ' שטרק) ב-בב"נ 33565-06-18 מיום 23.7.2018.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ביום 14.5.2018 הוצא נגד המבקש צו הריסה מנהלי לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). הצו הוצא בגין ביצוע עבודה אסורה להכשרת קרקע וחפירת יסודות לבנייה בשטח של כ-500 מ"ר באזור דיר אל עמוד בירושלים.

בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים קיבל את בקשת המבקש לביטול צו ההריסה וקבע שצו ההריסה הוצא שלא כדין.

נקבע כי עבודות יישור הקרקע שבוצעו בשטח אינן טעונות היתר בנייה מאחר שבוצעו לצורך בניית גדר אשר פטורה מקבלת היתר בהתאם לאמור בתקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות התכנון והבניה או תקנות הפטור).

בתוך כך קבע בית משפט לעניינים מקומיים כי לא חלה על המקרקעין מושא הצו תכנית המגדירה את ייעודם, ועל כן ברירת המחדל היא שניתן לאשר שימושים חקלאיים בקרקע ככל שאלו לא פוגעים בתכנון עתידי של הרשות.

ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל.

בית המשפט המחוזי קבע כי תקנות התכנון והבניה, ובפרט הפטור המנוי בתקנה 5 לתקנות, לא חלות בנסיבות העניין. זאת, בהסתמך על רע"פ 7099/17 אוויסון בע"מ נ' מדינת ישראל (20.12.2017) (להלן: עניין אוויסון), במסגרתו נקבע כי דרושה תכנית מפורטת במקרקעין לצורך החלת תקנות הפטור.

בנסיבות העניין נקבע כי מאחר שלא חלה על המקרקעין תכנית מפורטת, ומכיוון שתכנית המתאר המחוזית הרלוונטית קובעת כי ייעוד המקרקעין הוא ל-"אזור לפיתוח עירוני", הרי שממילא אין תחולה לתקנות הפטור בעניינו של המבקש.

זאת ועוד צוין כי גם אם הייתה תכנית מפורטת כאמור, ספק אם הוראות הפטור חלות על בניית "חומה מאסיבית" כבמקרה דנן.

מכאן הבקשה, במסגרתה נטען כי בהתאם לתקנה 5 לתקנות הפטור רשאי היה המבקש לבצע את העבודות נשוא צו ההריסה, ולבנות גדר אשר אינה עולה על 1.5 מטר מעל פני הקרקע בהתאם לאמור בתקנה 5(א)(1). בפרט נטען כי על פי חוק התכנון והבניה, אין כל דרישה לקיומה של תכנית מפורטת לצורך עמידה בתנאי הפטור.

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים במסגרתם מעלה הבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם קיים חשש לעיוות דינו של המבקש.

עניינה של הבקשה דנן בפרשנות הוראות חוק התכנון והבניה ותקנות הפטור שהותקנו מכוחו, וישומן הקונקרטי על נסיבות העניין בין הצדדים. הבקשה לא מעלה כל סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, ומטעם זה דינה להידחות.

אף לגופו של עניין סבר בית המשפט העליון כי בדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע את המסגרת הכללית לאסדרה התכנונית. בין היתר מתנה סעיף זה כל עבודה או בניה בקיומה של  תכנית. סעיף 145ג לחוק התכנון והבניה מסמיך את שר האוצר לקבוע פטור מקבלת היתר להקמת סוגי בניינים, ביצוע עבודות וסוגי שימושים, וזאת בכפוף למספר הוראות. ההוראה הרלוונטית לענייננו מנויה בסעיף 145ג(ד) הקובע כי:

"אין בהוראת סעיף זה כדי לאפשר הקמת בניין, ביצוע עבודה או שימוש שלא בהתאם לתכנית, להנחיות מרחביות או להוראות לפי חוק זה".

מהוראה זו אנו למדים כי אין בסעיף 145ג ובתקנות שהתקין השר מכוחו "כדי לשנות את המבנה הבסיסי של החוק ואת עקרונותיו", וכמו כן החובה לקיומה של תכנית לצורך ביצוע עבודות או שימושים בקרקע (וראו: שרית דנה ושלום זינגר דיני כרך א 35 (2015)).

משכך, שימוש המתבצע בקרקע או שינוי הנעשה בה אשר יש בו כדי להביא לסיכול מימושה של תכנית קיימת או תכנית שעתידה להתקיים בקרקע מהווה שימוש אסור.

בנסיבות העניין נקבע כי עבודות ההכנה שבוצעו בקרקע נעשו ללא קיומה של תכנית פרטנית, ויש בהן כדי לסכל קיומה של תכנית כאמור. על כן, בדין קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה והכשיר את צו ההריסה שהוטל כנגד המבקש.

אשר על כן, בית המשפט העליון קבע שיש לדחות הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

סייעו בהצתה ובסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וירצו עבודות שירות

סייעו בהצתה ובסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וירצו עבודות שירות

נגד המערערים (שלערעוריהם ניתנה ההתייחסות לפי סדר הופעתם בכתב האישום) הוגש כתב אישום אחד במסגרתו יוחסו להם – בין היתר – עבירות של התפרעות, סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה והצתה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

לאחר שהוחל בשמיעת ראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון. המערערים חזרו בהם מכפירתם והודו בכתב אישום מתוקן. לכל המערערים יוחסה עבירת התפרעות. למערערים 1 וְ-3 בלבד יוחס אירוע של סיוע להצתה. למערער 2 יוחס סיוע לסיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, והוסכם כי הסיוע בא לביטוי בנוכחותו במקום שאינה מקרית.

הואיל וכל המערערים היו קטינים במועד ביצוע העבירה הוגשו תסקירים בעניינם. התסקירים שהוגשו לערכאה הדיונית כללו המלצה בדבר אי הרשעה. בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת י' שיטרית) סקר בהרחבה ובפירוט את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דנן בעניינם של קטינים והרשיע את כל המערערים בעבירות שיוחסו להם.

על המערער 1 הוטלו שלושה חודשי מאסר בעבירות שירות. על המערער 2 הוטל חודש מאסר בעבירות שירות. על המערער 3 הושתו שלושה חודשי מאסר אותם יישא בעבירות שירות. בנוסף  נגזרו עונשי מאסר על תנאי, קנס והתחייבות כספית כמפורט בגזר הדין.

לפנינו ערעורים על הרשעתם בדין של המערערים ועל גזר דינם,  בערעוריהם שבכתב ביקשו כל המערערים כי תבוטל הרשעתם בהיותם קטינים בעת ביצוע העבירה, בהינתן הפגיעה שהיא פועל יוצא של ההרשעה, הפער בין העבירות שיוחסו להם בכתב האישום המקורי לעומת אלה שיוחסו בכתב האישום המתוקן, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ומדיניות הענישה בעניינם של קטינים.

שירות המבחן לנוער הגיש לנו תסקירים משלימים לקראת הדיון בערעורים. בעניינו של המערער 1 ציין השירות כי בהינתן גורמי הסיכון, העדר שיתוף פעולה ובלא שניתן יהיה למצוא גורמי סיכוי, אין לשירות בשלב זה המלצה טיפולית. בעניינו של המערער 3 צוין כי נפתחו נגדו תיקים רבים והוא אף היה עצור לאחרונה. נוכח גורמי הסיכון הרבים גם בעניינו אין לשירות המבחן המלצה טיפולית. להבדיל מכך, בעניינו של המערער 2 צוין כי ההליך הפלילי והתהליך הטיפולי מהווים גורם הרתעתי חינוכי וטיפולי. עוד צוין כי ביצוע העבירות הוא חריג שאינו מאפיין את התנהגותו והרשעתו בדין עלולה לפגוע בהמשך לימודיו והתפתחותו המקצועית. לפיכך המליץ השירות לא להרשיעו בדין ולנקוט כלפיו בדרכי טיפול כמפורט בתסקיר.

שמענו את טיעוני הצדדים בדיון שלפנינו. הסנגורים המלומדים הדגישו את אפיוניו של כל מערער ומערער ואת הטעמים העומדים ביסוד ערעוריהם, שעל עיקריהם עמדנו לעיל. המדינה מצידה טענה כי יש להשאיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

שקלנו את טיעוני הצדדים. בכל האמור במערערים 1 ו-3 מצאנו כי אין עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שנתן ביטוי למכלול שיקולי הענישה, לרבות חומרת המעשה מחד גיסא ולקטינות המערערים והנגזר מכך, מאידך גיסא.

מצאנו כי יש להבחין בין עניינו של המערער 2 לבין עניינם של האחרים; הן בשל גילו הצעיר בעת ביצוע העבירות (15 שנה), הן בשל כך שבמדרג החומרה מצוי הוא בתחתית הסולם ביחס לאחרים, הן בשל ההמלצה החיובית של שירות המבחן המצביעה על הדרך השיקומית שעבר ועל הפגיעה שתגרם לו כפועל יוצא של הרשעה בנסיבות הקונקרטיות – כל זאת בשים לב למשקלו של השיקום כאשר מדובר בקטין ובהלכה הפסוקה שקובעת תנאים בנושא הימנעות מהרשעה.

אנו מחליטים אפוא לדחות את ערעורי המערערים 1 ו-3 ולקבל את ערעור המערער 2  (בע"פ 6254/18). הרשעתו של המערער 2 תבוטל וההתחייבות הכספית שניתנה בעניינו תעמוד בעינה. המערער 2 ייבצע 200 שעות שירות לתועלת הציבור, בהתאם לתסקיר שיוגש לנו על ידי שירות המבחן לנוער תוך 14 יום.

הממונה על עבודות השירות יגיש תוך 30 יום חוות דעת משלימה באשר למועד ומקום ביצוע עבודות השירות של המערערים 1 ו-3 ויינתן בעניינם פסק דין משלים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

על-אף מצבו הכלכלי הקשה יאלץ המערער לשאת בתשלום אגרת בית משפט

על-אף מצבו הכלכלי הקשה יאלץ המערער לשאת בתשלום אגרת בית משפט

 

בית המשפט העליון הכריע בבקשת ערעור על החלטת כב' הרשם ר' גולדשטיין ברע"א 3426/19 מיום 23.6.2019 במסגרתה דחה את בקשת המערער למתן פטור מתשלום אגרת בית משפט.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס

ביום 20.5.2019 הגיש המערער בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) מיום 7.5.2019 בפש"ר 30629-02-15. בד בבד הגיש המערער בקשה למתן פטור מתשלום אגרה.

ביום 23.6.2019 דחה הרשם את הבקשה, תוך שקבע כי המערער לא הניח תשתית עובדתית מתאימה ולא מסר פירוט סדור ומלא לעניין הכנסותיו, הוצאותיו ונכסיו. עוד ציין הרשם כי בקשה שהגיש המערער לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון בהליך אחר נדחתה מאותם טעמים (רע"א 8324/18). לצד זאת, הורה הרשם על העמדת העירבון על סכום של 15,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנַי.

לטענת המערער, שגה הרשם עת דחה את בקשתו לפטור מתשלום אגרה מפאת אי צירוף אסמכתאות המעידות על מצבו הכלכלי הקשה. לטענתו, בשל העובדה כי הוא פושט רגל, נמנע ממנו להחזיק בחשבון בנק ועל כן אין באפשרותו להביא אסמכתאות על אודות הכנסותיו והוצאותיו. עוד ציין המערער כי על פי תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) קיימת חזקה כי אדם המצוי בפשיטת רגל הינו חסר יכולת לשלם אגרה. בהקשר זה ציין המערער כי צירף לבקשתו מסמכים המעידים כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל הוגשו בקשות להוצאת צו מאסר נגדו, אשר לדבריו מעידים על מצבו הכלכלי. עוד טוען המערער כי שגה הרשם עת קבע את גובה העירבון, שכן בקשתו נגעה אך ורק לחיובו בתשלום אגרת בית משפט.

דין הערעור להידחות. כידוע, לרשם בית המשפט שיקול דעת הרחב בכל הנוגע לקביעת גובה העירבון ומתן פטור מתשלום אגרה, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעת זה (בש"א 3590/19 פלונית נ' פלוני (11.6.2019)). מעיון בבקשה, בהחלטת הרשם ובערעור שהוגש עליה, לא נמצא כי נפל כל פגם בהחלטה ואין כל עילה להתערב בה.

כפי שציין הרשם בהחלטתו, המערער לא הציג תשתית עובדתית מלאה ומבוססת המצדיקה קבלת פטור מתשלום האגרה. אכן, תקנה 14(ד) לתקנות האגרות קובעת כי הכרזה על המבקש כפושט רגל תהא "ראיה לכאורה" לחוסר יכולתו של מבקש הפטור לשלם את האגרה, אולם אין די בכך ועל המבקש לפרוש תשתית עובדתית בעניין זה, דבר אשר נמנע המערער מלעשות (בג"ץ 3622/12 שריאור נ' מדינת ישראל .((3.6.2012)

גם בטענת המערער כי לא היה על הרשם לקבוע במסגרת הבקשה לפטור מאגרה את גובה העירבון, לא מצאתי ממש. על פי תקנה 432 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אם מצא הרשם כי יש מקום לפטור בעל דין מתשלום אגרה, עליו לבחון האם יש למקום לפטור אותו גם מהפקדת עירבון. זאת, בין אם ביקש בעל הדין פטור ובין אם לא ביקש. הטעם לכך הוא שהתנאים למתן פטור מהפקדת עירבון דומים לתנאים למתן פטור מתשלום אגרה: מצבו הכלכלי של המבקש קשה וסיכויי הערעור להתקבל טובים. מנגד, הרף העומד בפני המבקש פטור מהפקדת עירבון גבוה מזה שעומד בפני המבקש פטור מתשלום אגרה. לפיכך, על דרך הכלל, במקום שבו לא ניתן פטור מתשלום אגרה לא יינתן פטור מהפקדת עירבון (בשג"ץ גורנשטיין נ' כנסת, פסקה 12 (21.7.2014)). בהתאם להחלטת בית המשפט העליון עולה כי צדק הרשם עת קבע את גבוה העירבון בשעה שדן בבקשתו של המערער למתן פטור מתשלום אגרה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

המוסלמים לא יעלו למכה לאור הליכי הפש"ר

המוסלמים לא יעלו למכה לאור הליכי הפש"ר

בית המשפט העליון הכריע בבקשתם של זוג מוסלמים שיתאפשר להם לצאת מהארץ לצורך קיום מצוות העלייה לרגל למכה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקשת ברע"א 4776/19 והמבקש ברע"א 4779/19 הם בני זוג, כל אחד מהם מצוי בהליך פשיטת רגל נפרד. ביום 19.6.2019 הגישו המבקשים, כל אחד בנפרד, בקשה לביטול זמני של צו עיכוב יציאה מן הארץ, מיום 25.7.2019 עד יום 20.8.2019, לצורך ביקור עליה לרגל במכה שבסעודיה. המבקשים טענו, כי הנסיעה – שמטרתה קיום מצווה המהווה אחת מחמשת היסודות של דת האסלאם – ממומנת על-ידי אחיו של החייב, והציגו שני ערבים בצירוף כתבי ערבות ותלושי שכר. בית המשפט המחוזי ביקש מהמבקשים לצרף את עמדת המנהלת המיוחדת, תוך התייחסות לפסק הדין ברע"א 3289/17 טאהא נ' הכנ"ר (30.4.2017) (להלן: עניין טאהא). המנהלת המיוחדת התנגדה לבקשות. לטענתה, הנימוק המפורט בהן אינו מספק לצורך מתן אישור כמבוקש, מה גם שהמבקשים יצאו לחו"ל לא מכבר, ואין הצדקה למתן אישור נוסף. כמו כן ציינה, כי המבקשים אינם משתפים פעולה במסגרת ההליכים, לא התייצבו לחקירה במשרדה, שאליה זומנו, ואינם מגישים דוחות בדבר הכנסותיהם והוצאותיהם.

ביום 9.7.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשות, וקבע כדלקמן:

"ברירת המחדל בכל הנוגע ליציאתו של חייב המצוי בהליך פש"ר הינה עיכוב יציאתו מן הארץ, אשר יעמוד בתוקפו עד לסיום ההליך. חריגה מכלל זה תיעשה רק על בסיס נימוקים משכנעים (למשל, בריאותיים, הומניים, משפחתיים או עסקיים) (שמטרתם להיטיב עם קופת פשיטת הרגל) וכד'), המצדיקים כי באיזון בין זכותו לבין זכויות הנושים, תגבר זכות החייב […] עוד נפסק, כי יש ליתן משקל גם למראית העין וצניעות הלכת הנדרשת מאדם המצוי בהליך פש"ר. החייבים כבר יצאו בזמן שהותם בהליך לחו"ל. החייבים לא הצביעו על נחיצות ממשית לקיים מצווה זו דווקא עתה ואין כל הצדקה ליתן להם אישור נוסף לעשות כן. ככל שבידי החייבים או מי מדורשי שלומם סכומי כסף שיש בהם כדי לסייע, הרי שמן הראוי כי סכומים אלה יופנו לכיסוי חובותיהם של החייבים ולא להנאה ממותרות. זאת ועוד, בהתנהלותם של החייבים בהליך, כפי שפורטה בתגובת המ"מ, יש כדי להטות את הכף כנגד בקשתם. החייבים לא משתפים פעולה עם המ"מ, לא התייצבו לחקירה, אליה זומנו על ידה ואינם מגישים דו"חות בדבר הכנסותיהם והוצאותיהם. לפיכך, הבקשות נדחות".

מכאן הבקשות לרשות ערעור שלפני בית המשפט העליון, בגדרן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשותיהם. לטענתם, אי ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, מונע מהם לקיים את מצוות דתם, ופוגע בחופש הדת שלהם. בהתאם לעניין טאהא, רשימת השיקולים שבגינם תאושר בקשת חייב ליציאה מן הארץ אינה סגורה. בנסיבות העניין – שאין מדובר בנסיעת מותרות, וכאשר המבקשים הציגו ערבים כנדרש – מן הראוי לקבוע כי חופש התנועה וחופש הדת של המבקשים גובר על זכויותיהם הקנייניות של הנושים.

לאחר שעיין בית המשפט בבקשות, הגיע לכלל מסקנה כי דינן להידחות, גם מבלי להיזקק לתשובות המשיבים. בעניין טאהא נקבע כדלקמן:

"לפי הדין הנוהג – ברירת המחדל, בכל הנוגע ליציאתו של חייב המצוי בעיצומו של הליך פשיטת רגל הינה כי לאחר שניתן לגבי החייב צו כינוס נכסים – יוצא לו צו עיכוב יציאה מן הארץ, וזה יעמוד בתוקפו בעיקרון עד לסיום הליכי פשיטת הרגל […] חריגה מכלל זה תיתכן רק באם ובעת שמוצגים על ידי החייב נימוקים משכנעים המצדיקים כי באיזון בין הזכויות המתנגשות – זכותו לחופש תנועה ולאינטרסים אישיים אחרים שונים, תגבר, בנסיבות, על זכותם הקניינית של נושיו. טעמים אפשריים לאישור הבקשה יכולים להתבסס איפוא על: שיקולים בריאותיים, הומניים, משפחתיים, או עסקיים (שמטרתם להיטיב עם קופת פשיטת הרגל), וכן עבור הזמן, ובלבד שבמשך תקופה ממושכת התנהל החייב כראוי. לא מדובר ברשימה סגורה, ולכן על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו. ודוק, לא כל מקרה המאופיין בשיקולים הנ"ל יוביל בהכרח לביטולו הזמני של צו עיכוב היציאה מן הארץ, ומנגד לא כל מקרה שאיננו בא באחד התרחישים המנויים לעיל יוביל לדחייה אפריורית של הבקשה" (ההדגשה הוספה – נ' ס').

ברע"א 6256/18 עזיזה נ' מרדכי (5.9.2018), ולאחר מכן ברע"א 2176/19 ועקנין נ' הכנ"ר (28.3.2019), עמדתי על כך שבהתאם לעניין טאהא, גם בקשה לנסיעה שאיננה 'הכרחית' עשויה להתקבל. ההחלטה בדבר נתונה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, שישקול במסגרת זאת את עמדת המנהל המיוחד; תכלית הנסיעה; משכה; עלותה; הגורם המממן; הצגת ערבויות ותצהירים כנדרש; השלב שבו מצוי הליך פשיטת הרגל; התנהלות החייב במסגרת ההליך, וכיוצא באלו שיקולים רלבנטיים. בנסיבות המתאימות, ניתן לשקול בחיוב מתן היתר לצאת את הארץ, גם כאשר אין מדובר בנסיעה 'חיונית', או כזו שמטרתה להיטיב עם קופת פשיטת הרגל.

בנדון דידן צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה, אך לאו דווקא מן הטעם שהמבקשים "לא הצביעו על נחיצות ממשית לקיים מצווה זו דווקא עתה". בנסיבות, די בהתנהלותם של המבקשים – ולמצער של המבקשת – במסגרת ההליך, כדי לדחות את בקשתם. כך, רק לאחרונה, ביום 7.4.2019, בוטל הליך פשיטת הרגל בעניינה של המבקשת, נוכח מחדליה החוזרים ונשנים (כחודש וחצי לאחר מכן הסירה המבקשת את מחדליה, בהסכמת המשיבים, וההליך הושב על כנו). לכך יש להוסיף את העובדה שמשך הנסיעה המבוקש אינו קצר (כ-3 שבועות), והמבקשים לא פירטו על אודות עלויות הנסיעה.

אשר על כן, הבקשות למתן רשות ערעור – נדחו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט סירב למנות כונס נכסים בכדי שהבנק לא ייפגע

בית המשפט סירב למנות כונס נכסים בכדי שהבנק לא ייפגע

בית המשפט העליון הכריע בבקשת ערעור שנסב על הכרעת בית המשפט המחוזי בתביעה שכנגד שהגישו המערערים. במוקד הדברים בקשה למינוי כונס נכסים שיקדם את הפרויקט שעתיד להיבנות על חלקות 28 וְ-29. נראה לכאורה כי הפרויקט נקלע למבוי סתום ומינוי כונס הינו אפיק אפשרי לקידומו הממשי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' אלטוביה) קבע כי אינו רואה להורות על מינוי כונס נכסים שכן הבנק המלווה, לזכותו עומדת משכנתא, עלול להיפגע מצעד זה והוא לא צורף כצד להליך. איננו סבורים כי קיום משכנתא צריך להוות מניעה למינוי כונס,  בנסיבות בהן זכויותיו של הבנק לא יפגעו  מצעד זה (מבלי שיש באמור כדי לחסום את דרכו של הבנק להעלות טענות בנושא זה אם ירצה בכך). המשיבים טוענים כי אין מקום למינוי כונס שכן יש שיתוף פעולה מצדם לקידום הפרויקט. דא עקא שאין דיון בנושא זה בפסק הדין – בהקשר בו עסקינן –  וממילא לא נקבעו בו ממצאים.

לאחר עיון הרכב השופטים בערעור הוחלט להחזיר את הדיון בסוגיית מינוי הכונס לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע ממצאים ויכריע מחדש בסוגיה זו.

באשר להשגת המערערים בנושא תביעתם הכספית שנדחתה – איננו שותפים לקביעת בית המשפט המחוזי כי היה מקום לדחיית התביעה על הסף בשל שהמערערים לא הסירו עיקולים שהוטלו על נושים של המשיבים 1 ו-3, בגדר החובה להקטנת הנזק. הואיל וההתחשבנות בין הצדדים בפרויקט לא הסתיימה, טענותיהם של הצדדים בהקשר זה שמורות להם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

המורה פוטרה ולא תקבל פיצויים

המורה פוטרה ולא תקבל פיצויים

משרד החינוך – המורה לא הסתדרה עם המנהלת ולא תישאר בתפקידה

בית המשפט העליון הכריע בעתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 3.6.2018 (הנשיא (בדימוס) י' פליטמן, סגן הנשיאה א' איטח, השופט ר' פוליאק ונציגי הציבור מר ש' צפריר ומר ד' קמפלר, ע"ע 39172-11-16 ו-ע"ע 49403-11-16) (להלן: פסק הדין ו-בית הדין הארצי, בהתאמה).

במסגרת פסק הדין נדחה ערעורה של העותרת והתקבל באופן חלקי ערעורה של המשיבה 2 על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 5.10.2016 (השופטת א' רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור מר י' גרינברג וגברת א' גנור, סע"ש 1387-11-14 ו-סע"ש 35079-10-14) (להלן: המדינה ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). בעתירה מבוקש כי נקבל את טענות העותרת בעילת לשון הרע, וכן כי נורה על הגדלת היקף הפיצויים שנפסקו לטובתה בגין פגמים שנפלו בהליך ה"העברה היזומה" שהתנהל נגדה.

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, ועל כן תיאור הדברים יובא להלן בקיצור נמרץ. העותרת היא עובדת הוראה במשרד החינוך החל משנת הלימודים התשנ"ה (1995-1994), ובשנת 2002 החלה לעבוד כמורה בחטיבת ביניים בבית ספר בראשון לציון (להלן: חטיבת הביניים ו-בית הספר, בהתאמה). המשיבות 3 ו-4 מנהלות את בית הספר – הראשונה מנהלת את חטיבת הביניים, והאחרת את בית הספר בכללותו (להלן: מנהלת חטיבת הביניים ו-מנהלת בית הספר, יכונו יחד: המנהלות). בשלהי שנת 2012 הועלו טענות להתנהלות בלתי ראויה מצד העותרת; ובעקבות זאת הודע לעותרת כי היא מתבקשת להפסיק ללמד בכיתה מסוימת וכי היא תחדל מלרכז את מערך התקשוב ואת מקצועות ההיסטוריה והאזרחות בחטיבת הביניים – תוך שצוין כי הדבר לא יוביל לפגיעה בשכרה. בהמשך לכך ועקב תיק חקירה משמעתי שנפתח בעניינה של העותרת, הודיעה נציבות שירות המדינה כי התנהלות העותרת אינה עולה כדי עבירת משמעת המצדיקה העמדה לדין; ואולם הומלץ להעבירה ללמד בבית ספר אחר מאחר ש"נראה כי חוסר תקשורת בין העובדת לבין מנהלת בית הספר אינו מאפשר עבודה תקינה של השתיים".

בנסיבות אלה, במאי 2014 נערך לעותרת שימוע על ידי מפקחת בית הספר בנושא העברה יזומה מבית הספר, ובתומו נמסר לעותרת כי הוחלט להעבירה למוסד חינוכי אחר בעיר עקב "אי התאמה לסגל ההוראה או האקלים הסביבתי" (להלן: החלטת ההעברה). ערעור פנימי על החלטת ההעברה נדחה באופן סופי באוקטובר 2014 (וזאת לאחר שניתנו לעותרת מספר הזדמנויות להשמיע את טענותיה בנדון), ונקבע כי העותרת תשובץ ללמד בבית ספר אחר בראשון לציון לאחר חג סוכות 2014.

ההליכים לפני בתי הדין לעבודה:

העותרת מיאנה להשלים עם החלטת ההעברה והגישה תביעה לבית הדין האזורי על מנת שיורה על ביטולה; ועוד קודם לכך נתבקש צו מניעה זמני שיעכב את ההעברה, ואולם זה נדחה בהחלטה מיום 6.11.2014. במסגרת התביעה טענה העותרת כי יש לבטל את החלטת ההעברה ולהשיבה לעבודה בבית הספר, וכן נתבקשו סעדים כספיים שונים בגין עילות שנוצרו אגב הליך ההעברה. לצד זאת, נטען כי המנהלות הפיצו "השמצות פראיות" כלפי העותרת שעולות כדי לשון הרע. בית הדין האזורי קבע כי אף שנפלו פגמים בהליך הפסקת העסקת העותרת בבית הספר, אלה אינם מצדיקים את ביטול החלטת ההעברה ודי בנסיבות העניין בפסיקת פיצוי כספי בגין נזק לא ממוני בסך 64,104 ש"ח (שש משכורות של העותרת) – זאת בין היתר לנוכח התנהלות העותרת שהובילה למשבר קשה ביחסי האמון בינה לבין המנהלות. בהקשר זה נאמר כי הליך השימוע שנערך לעותרת אינו עולה בקנה אחד עם נוהל העברה יזומה שחל על העברות יזומות של עובדי הוראה, אף לא עם עקרונות בסיסיים של הליך שימוע; ועוד צוין כי לא היה מקום להפקיע מידי העותרת את תפקיד ריכוז מקצוע התקשוב ואת שעות הלימוד בכיתה מסוימת באופן חד צדדי, ובלא לקיים הליך שימוע מקדים. עם זאת, צוין כי חרף הפגמים שנפלו בהליך ניתנו לעותרת מספר הזדמנויות להשמיע את טענותיה באריכות, ועוד נאמר כי לעותרת יש יד בפגמים שנפלו בהליך, שעה שסירבה להשתתף בחלק מן השימועים שאליהם זומנה. תשלום הפיצוי האמור הוטל על המדינה ובהתאם היא חויבה גם בתשלום הוצאות משפט לעותרת בסך 10,000 ש"ח.

לצד האמור, נדחו יתר טענותיה של העותרת לקבלת סעדים כספיים נוספים ובהם זכאותה לשכר עבודה ולזכויות סוציאליות בחודשים שבהם לא עבדה; ועוד נקבע כי אין מקום לקבל את טענת העותרת כי התנכלו לה בשל חשיפת ליקויים בבית הספר, ומשכך היא איננה זכאית לפיצוי כלשהו מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997. נוסף לזאת, נדחתה התביעה שהגישה העותרת נגד המנהלות בעילה של הוצאת לשון הרע מהטעם שהעותרת לא אזכרה בכתב התביעה "כל פירוט בנוגע לעילת לשון הרע באופן ספציפי והדברים נכתבו באופן כללי וללא פירוט", וההפניה למכתב מסוים שנכתב על ידי מנהלת בית הספר נעשתה בתצהיר בלבד. כן נאמר בהקשר זה כי ממילא המכתב האמור נשלח על ידי מנהלת בית הספר במסגרת תפקידה, ומשכך חלות לגביו מספר הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע). בנסיבות אלה, חויבה העותרת בתשלום הוצאות המנהלות בסך 4,000 ש"ח לכל אחת מהן.

המדינה והעותרת הגישו ערעור, כל אחת מטעמה, על פסק הדין של בית הדין האזורי. המדינה ערערה על חיובה בתשלום פיצויים לעותרת, בעוד העותרת ערערה על דחיית תביעתה בעילת לשון הרע ועל ההחלטה שלא לבטל את ההעברה היזומה (אך לבסוף חזרה בה מערעורה ככל שהוא נוגע להחלטת ההעברה). בית הדין הארצי קבע כי אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי נפלו פגמים בהליך ההעברה היזומה, שהתבססה על התרשמותו הבלתי אמצעית ממכלול העדויות והראיות שהוצגו לו; ואולם נקבע כי מאחר שמדובר בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני לא היה מקום לחשבו כמכפלה של מספר משכורות והפיצוי הופחת ל-20,000 ש"ח. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שמדובר "בפיצוי על פגמים בשימוע אגב החלטה על העברה יזומה (ולא אגב החלטת פיטורים שהשלכתם קשה יותר), אשר תוקנו ולא עמדו בבסיס החלטת ההעברה […]". בהינתן שסכום הפיצוי הופחת, חיוב ההוצאות שהושת על המדינה הועמד על 5,000 ש"ח. מנגד, ערעורה של העותרת בעניין עילת לשון הרע נדחה, ונקבע כי נכון היה לסלק את טענותיה בנדון על הסף בהיעדר פירוט ולו מינימלי בכתב התביעה מהן אותן "השמצות פראיות" שלשיטת העותרת עולות כדי לשון הרע; וכי הרושם הוא שלמעשה עיקר טענתה של העותרת הוא להתנכלות הנטענת של המנהלות כלפיה ולאו דווקא להוצאת לשון הרע כמשמעה בחוק. מכאן העתירה שלפנינו.

על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי במהלך הדיון בערעור לפני בית הדין הארצי פוטרה העותרת מעבודתה במשרד החינוך (פיטורים פדגוגיים); ובשלב זה מתנהלת תביעה בעניין הליך הפיטורים לפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (סע"ש 58524-09-17), וכן נוהלו מספר הליכים בעניין בקשות לצו מניעה בנדון.

הטענות בעתירה:

לטענת העותרת לא היה מקום לדחות את טענותיה בעילת לשון הרע, ודאי שלא על הסף – ובהקשר זה נאמר כי מכתב התביעה ברור כי הטענות בדבר לשון הרע הופנו כלפי מכתב ספציפי שנשלח על ידי מנהלת בית הספר. כן נטען כי שגה בית הדין הארצי בכך שהפחית את שיעור הפיצויים, שכן אלה התבססו על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהעדים והראיות; ובהתאם, נטען כי לא היה מקום להפחית את סכום ההוצאות שנפסק לטובת העותרת. העותרת עומדת על כך שהשגיאות המשפטיות שנפלו בפסק הדין מחייבות התערבות בו, ובהן הקביעה כי השימוע "המאוחר" שהתקיים ריפא את הפגמים שנפלו בשימוע המקורי; ולדבריה מקרה זה מעיד על הסלחנות המפליגה של בתי הדין לעבודה כלפי פרקטיקות בעייתיות שרווחות במשרד החינוך, המובילה לפגיעה אנושה במעמד המורים. בד בבד עם העתירה הגישה העותרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בעותק חסוי; וביום 17.9.2018 נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשה במעמד צד אחד, וכי ככל שהעותרת עומדת על הבקשה שומה עליה להמציא עותק גלוי ממנה לידי המשיבים להתייחסותם. העותרת בחרה ככל הנראה שלא לעשות כן, ומשכך לא היה עוד מקום להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע.

לטענת המדינה דין העתירה להידחות משלא נפלה טעות משפטית בפסק הדין, ומשלא הצביעה העותרת על עילה כלשהי המצדיקה התערבות בפסיקתם של בתי הדין לעבודה. עוד נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי שנפל בהגשתה (העתירה הוגשה כ-3 חודשים לאחר שניתן פסק הדין), זאת בפרט בהינתן שטענות העותרת אינן אלא חזרה על הטענות שנטענו על ידה לפני בית הדין הארצי ומאחר שממילא מדובר בטענות עובדתיות בעיקרן. בנקודה זו יצוין כי מנהלת חטיבת הביניים (המשיבה 3) מיוצגת יחד עם המדינה. מנהלת בית הספר מצטרפת לטענות המדינה, תוך שהיא מפרטת באריכות כשלים ופגמים שנפלו לשיטתה בהתנהלות של העותרת לאורך ההליכים. כן טוענת מנהלת בית הספר כי אין הצדקה להתערב בקביעות בתי הדין לעבודה בעניין עילת לשון הרע, בפרט לנוכח ההגנות הרבות שעומדות לה מכוח חוק לשון הרע; וכי טענות העותרת כלפיה הן בגדר "נקמנות אישית על עוול שנעשה לעותרת לטענתה".

לאחר שבית המשפט העליון עייו בעתירה ובתגובות לה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי, שלו המומחיות בתחום משפט העבודה. התערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה תיעשה במשורה ובריסון; ורק במקרים חריגים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית (ראו: בג"ץ 5141/18 רוזן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (10.3.2019); בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה – ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (10.1.2019); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1984)). חרף הנופך העקרוני שהעותרת מבקשת לשוות לעתירתה, העתירה אינה אלא ניסיון נוסף לתקוף את קביעות בתי הדין לעבודה שהובילו לדחיית טענותיה בעילת לשון הרע; וערעור על החלטת בית הדין הארצי להפחית את הפיצויים שנפסקו לה. משאלה פני הדברים, ניכר כי טענות העותרת הן ערעוריות גרידא ונטועות היטב בעניינה הפרטני ובתור שכאלה אין מקום לבררן במסגרת עתירה לבג"ץ. דברים אלה אמורים במיוחד שעה שטענותיה של העותרת נבחנו באריכות ובאופן מעמיק על ידי בית הדין האזורי ובמסגרת ערעור לבית הדין הארצי.

בית המשפט עוד הוסיף, כי אין בטענותיה של העותרת בעניין עילת לשון הרע משום שאלה משפטית מהותית המצדיקה התערבות, לא כל שכן סוגיה עקרונית וכללית החורגת מעניינה האישי. ובהקשר זה יוער כי קביעות בתי הדין לעבודה שלפיהן טענות העותרת בעילת לשון הרע לא פורטו כדבעי הן קביעות דיוניות שכבר משום כך אין הצדקה לשנות מהן, זאת על אחת כמה וכמה בהינתן שבית הדין האזורי מצא להתייחס לטענת לשון הרע אף לגופה. אלה פני הדברים אף ביחס לטענת העותרת לעניין הפחתת שיעור הפיצוי שנפסק לה; והעובדה שבית הדין הארצי מצא לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה בנושא אינה מצדיקה, כשלעצמה, לשנות מפסק הדין. יצוין בהקשר זה כי טענותיה "העקרוניות" של העותרת לעניין המדיניות הרכה שלכאורה נוהגת בבתי הדין לעבודה כלפי משרד החינוך נטענו בעלמא, ומוטב היה להן שלא יועלו לכתחילה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

הבנקים החליטו: לא מערערים על הממונה

הבנקים החליטו: לא מערערים על הממונה

בית המשפט העליון המליץ בימים אלו לבנקים למשוך את עתירתם נגד החלטת המומנה על התחרות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המ"מ הממונה על התחרות החליטה להתנגד לעסקת המיזוג בין בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: בנק מזרחי) לבין בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: בנק איגוד). על ההחלטה הוגשו עררים לבית הדין לתחרות. בנק מזרחי, בנק איגוד ובעלי המניות בבנק איגוד, ביקשו לעיין במידע ובחומרים שאספה רשות התחרות מאת הבנקים המערערים – בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, בנק הפועלים בע"מ, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, בנק אוצר החייל בע"מ, בנק מסד בע"מ ובנק לאומי לישראל בע"מ.

המידע והחומרים שנאספו, שימשו לצורך בדיקת עסקת המיזוג. בית הדין לתחרות נעתר בהחלטתו (מיום 25.12.2018) לפי סעיף 30 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, לחלק הארי של בקשת הבנקים ובעלי המניות המשיבים לעיון במסמכים, והתיר לבאי-כוח או מומחים כלכליים מטעמם לעיין בחומר בחדר מידע במשרדי רשות התחרות, בכפוף לחתימה על כתבי התחייבות לסודיות, ומבלי שתתאפשר העתקה או הוצאה של מידע מהחדר. מעבר למידע שנאסף מהבנקים המערערים, נאסף לצורך בדיקת עסקת המיזוג מידע מכ-36 צדדים שלישיים נוספים, וזה נמסר לבנקים המשיבים, וכך גם מידע שהתקבל מאת בנק ירושלים בע"מ, אשר נתן את הסכמתו לעיון במתכונת של חדר מידע.

טענות רבות ומקיפות, חלקן כבדות-משקל, נטענו בערעורים ובתשובות, בכתב ובעל-פה. הבנקים המערערים 'נקלעו' שלא בטובתם להליך, כצדדים שלישיים, שאינם חלק מעסקת המיזוג שהובאה לפתחה של רשות התחרות; הכבדה נגרמה להם, חשש מפני חשיפת סודות מסחריים, ועוד. הבנקים המערערים טענו על האופן הכוללני של הדיון בנושא העיון במסמכים, על כך שצריך היה לחלקוֹ לשלבים, וביקשו להחזיר את הדיון לבית הדין לתחרות כדי שיקיים דיון פרטני ויתן החלטה לגבי כל מסמך ומסמך, חלף החלטה כוללת שלפיה כל החומרים הם רלבנטיים. כמות עצומה של מידע נאספה, ולבטח אין צורך בחלק לא מבוטל ממנה. בדרך שבה נקט בית הדין לתחרות, כך נטען, אין איזון הולם בין זכותם של העוררים לעיון בחומר הנוגע להחלטת מ"מ הממונה, לבין ההגנה על סודותיהם המסחריים. מנגד נטען, כי כלל המסמכים שבתיק המיזוג נוגעים להחלטת מ"מ הממונה ושימשו לקראת קבלתה. המידע נאסף באופן הדרגתי, ללמדנו על כך שהצורך במידע נבע מסוגיות קונקרטיות שהתעוררו בעת בדיקת המיזוג. בחינת החומר כולו, שהתקבל מאת הבנקים המערערים, איפשרה למ"מ הממונה ללמוד על מאפייני הפעילות של הצדדים למיזוג ועל אופי פעילותם של המתחרים השונים בתחומים הללו, למפות את סוגי המוצרים והשירותים הניתנים על-ידם, ואת סוגי הלקוחות הרוכשים את השירותים, להגדיר מהם השווקים הרלוונטיים ומהם החששות התחרותיים המתעוררים כתוצאה מהמיזוג. עוד כהנה וכהנה טענו ב"כ הצדדים מזה ומזה, גם על שלבי הבדיקה, על התהליך, על התוצאה, ועל קבועי הזמן.

למקרא החלטת מ"מ הממונה, החלטת בית הדין לתחרות, וסיכומי ב"כ הצדדים; לאחר עיון בנספחיהם; ולמשמע דברי ב"כ הצדדים בדיון ביום 18.4.2019, העיר הרכב השופטים בבית המשפט העליון הערות אחדות והמליץ לבנקים המערערים שלא לעמוד עוד בשלב זה על ערעוריהם. בית המשפט העליון הסביר שעשה כן, בהתבסס במידה מסויימת על תקדימים מן העבר, חרף שינויים מחוייבים; על הנסיבות המיוחדות והמורכבות של העניין דנן; על "תאריך התפוגה" של עסקת המיזוג הנדונה; ושאר דברים שעמדנו עליהם בתמצית בגמר הדיון.

לבקשת ב"כ המערערים, ניתנה ארכה קצרה לצורך התייעצות ב"כ המערערים עם שולחיהם. ב"כ בנק לאומי הודיעו כי כמתבקש מסוגיה כה כבדת-משקל ומשמעותית עבור הבנק, ולאור פוטנציאל הנזק האדיר שעלול להיגרם לו בגין חשיפת מידע ונתונים – שחלקם נמנים עם סודותיו הכמוסים ביותר, בנק לאומי ליווה את ההליך בכל שלביו באמצעות דרגי הניהול הבכירים ביותר, וכך גם נעשה עתה בקשר עם המלצתנו הנ"ל. בלב כבד ובחשש רב החליט בנק לאומי להעתר להמלצת העליון. בנק לאומי שומר על זכותו ומבקש להבהיר כי אין בהחלטת בית הדין, וממילא לא במחיקת הערעור, משום הודאה או הסכמה לעצם השימוש בחומרים ו/או בנתונים השייכים לבנק לאומי, וכי בגין כל שימוש שיתבקש להעשות כאמור, יש להגיש לבית הדין בקשה קונקרטית אשר בנק לאומי לבדו, לצד הממונה על התחרות, יהיה צד לה. הבהרה דומה נתבקשה מאת קבוצת הבינלאומי; ההבהרה ניתנת כמבוקש בזאת, ותחולתה – כללית. אשר לבקשת בנק לאומי לשנות קמעא מן המתווה שנקבע בהחלטת בית הדין לתחרות, לא ראה העליון הצדקה להעתר לה. נרשמה גם הסכמת בנק דיסקונט, בנק מרכנתיל ובנק הפועלים להמלצה הנ"ל.

פסק הדין ציין והבהיר עם זאת, כי אין לראות בתוצאת פסק דין זה משום הנחיה או הלכה פסוקה לעתיד לבוא; התוצאה מותאמת לעניין המסויים שעל הפרק.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

תקפה את השכן עם קרש והורשעה בדין

תקפה את השכן עם קרש והורשעה בדין

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ד' ברלינר והשופטים א' נחליאלי חיאט ו-ש' יניב) בעפ"ג  24491-12-18 מיום 25.2.2019 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר) בת"פ 54220-09-16 מיום 11.10.2018.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקשת הורשעה, לאחר הליך הוכחות, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היזק לרכוש במזיד ושתי עבירות איומים. כתב האישום תיאר סכסוך שכנים בין המבקשת למתלונן, במהלכו תקפה המבקשת את המתלונן שלא כדין באמצעות קרש, וכן איימה עליו ושברה תריס בחלון דירתו באמצעות הקרש. הרשעת המבקשת התבססה על עדויותיהם של ארבעה עדים, המתלונן ובני משפחתו, אותן מצא בית משפט השלום מהימנות וכן על סרטון שצולם במהלך האירוע, בו נראית המבקשת שהיא אוחזת בקרש בידה, צועקת, ומכה בחלון המוזכר לעיל. לכך הצטרפו הודאותיה של המבקשת בחקירתה הנגדית כי איימה על המתלונן וכי חבטה עם הקרש בחלון. בגין האמור השית בית משפט השלום על המבקשת חודש מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והורה לה לחתום על התחייבות בסך 1,000 ש"ח.

ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין בפי המבקשת כל טענה של ממש ביחס לממצאי בית משפט השלום, מעבר לתחושה כי לא נעשה עימה צדק, והדגיש כי בית משפט השלום התייחס למבקשת במלוא הסבלנות וכי גרסתה נשמעה במלואה. בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאיו של בית משפט השלום מעוגנים היטב בחומר הראיות שהובא לפניו, וכי אין בפניו ערעור על מידת העונש, ועל כן דחה את הערעור.

להשלמת התמונה יצוין כי במהלך הדיון בבית משפט השלום, לבקשת המבקשת, שוחרר סנגורה מייצוג ומאז עמדה המבקשת על כך שתייצג את עצמה, וכך היה גם בערעורה לבית המשפט המחוזי ובבקשה שלפניי.

בבקשה שנדונה עתה – ככל שניתן להבין – טענה המבקשת כי הערכאות דלמטה לא העמיקו בחומר הראיות ולא אפשרו לה לספר את גרסתה לאירוע, וביקשה להורות על זיכויה.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, סבר בית המשפט כי דינה להידחות. על דרך הכלל, זכותו של נאשם היא כי עניינו ידון בפני שתי ערכאות, ורשות לערעור שני תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)). הבקשה שהוגשה עתה אינה עומדת באמות מידה אלו ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. למבקשת ניתן יומה בפני שתי ערכאות ששמעו באריכות את טענותיה ונתנו לה להציג את גרסתה. כפי שעמד בית המשפט המחוזי, הרשעתה של המבקשת מעוגנת היטב בחומר הראיות שהוצג, ואין מקום להתערב בה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.