בדיקת ה DNA שלחה את הרוצה למאסר

נועם קוריס

למעלה מ 16 שנים הסתובב הרוצח חופשי עד שדגימות די אנ איי הובילו ללכידתו והעמדתו לדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון (מפי השופט יצחק עמית, בהסכמת השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף) דחה היום את ערעורו של דניאל נחמני שהורשע ברצח האכזרי של נערה בת 17, נועה אייל ז"ל, בשנת 1998, והשאיר על כנו את עונש המאסר שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי –  מאסר עולם ו-16 שנות מאסר בפועל שירוצו במצטבר.

משך 16 שנים נותר הרצח של נועה אייל ז"ל בלתי מפוענח, עד אשר בשנת 2014  התאפשר פענוחו בזכות התקדמות מדעית בתחום הזיהוי הפלילי, היכולת לבצע "חיפוש משפחתי" במאגר דנ"א (כלומר, חיפוש המכוון למציאת דמיון בין הדגימות שבמאגר לדגימות מזירת הפשע, ולא רק זהות). החיפוש שערכה משטרת ישראל בשנת 2014 במאגר הדנ"א המשטרתי, העלה כי מנחם נחמני, אביו של דניאל נחמני, שפרופיל הדנ"א שלו נכלל במאגר, עשוי להיות קרוב משפחה של הרוצח. בדיקה ראשונית העלתה כי למנחם נחמני שני בנים, ולאחר סדרת בדיקות נוספות הגיעו במשטרה למסקנה כי דניאל נחמני הוא החשוד הרלוונטי. המשטרה עקבה אחרי דניאל נחמני באופן סמוי, תפסה דגימת רוק מיריקה שרקק באחד מרחובות ירושלים והעבירה את הדגימה לבדיקת דנ"א שהעלתה כי ישנה התאמה מלאה בין פרופיל הדנ"א של המערער לפרופיל הדנ"א שהופק ממוצגי הזירה. מהלכים אלה הובילו להשלמת החקירה, למעצרו של נחמני ולהעמדתו לדין. במהלך חקירתו ניטלה מנחמני בהסכמתו דגימה נוספת לשם הפקת דנ"א, וגם לפיה התקבלה התאמה מלאה לפרופיל שהופק ממוצגי זירת הרצח.

בפסק דין ארוך ומפורט דחה בית המשפט העליון את כל טענות ההגנה, לרבות הטענה שראיות הדנ"א הושגו בצורה בלתי חוקית, והטענה לפיה יש לפסול את השימוש ב"חיפוש המשפחתי", כמו גם את פירותיו. נפסק כי משטרת ישראל מוסמכת לבצע "חיפוש משפחתי" במאגר הדנ"א המשטרתי, שכן הדין מאפשר לה "לערוך השוואה" בין נתוני זיהוי שהופקו במהלך חקירה לנתוני זיהוי שבמאגר הדנ"א לצרכים פליליים. עוד נפסק, כי לא קמה עילה לפסול את דגימת הרוק של נחמני שנתפסה על-ידי המשטרה ברחוב, וכי הדבר אינו עולה כדי "חיפוש בגוף החשוד", כנטען ידי ההגנה. בית המשפט העליון ציין כי "אשמתו של המערער זועקת מההצטברות הראייתית" בתיק. בית המשפט דחה גם את הערעור על העונש ועל הקביעה כי הרצח בוצע "בנסיבות חריגות בחומרתן", בציינו כי "אין בכוחן של מילים לתאר את התופת שהעביר המערער את המנוחה ברגעי חייה האחרונים".

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בג"צ סירב להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד רוה"מ בנימין נתניהו

בג"צ דחה את עתירתו של פעיל השמאל אייבי בנימין וקבע כי אין להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד נתניהו

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

הצטרפו לפורטל הפייסבוק של עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – מדריך לתביעות ייצוגיות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

בעתירה דנן ביקש העותר כי בג"צ יורה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב 1 (להלן: היועץ) לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, שצורף לעתירה כמשיב 2, בחשד לביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש].

העותר מסתמך על מסמך שכותרתו "עיקרי הנימוקים שלא לפתוח בחקירה פלילית בפרשת המניות" שהוגש על-ידי היועץ במסגרת תשובה לעתירה שכבר הוגשה לבית משפט זה על-ידי התנועה למען איכות השלטון בישראל, ועודנה תלויה ועומדת (בג"ץ 3921/20). לשיטתו של העותר, העובדות המפורטות במסמך זה מקימות חשד לקיום עבירות לכאורה. העותר מציין שפנה בעניין זה ליועץ ביום 7.1.2021 וטרם נענה. כמו כן הוא מציין כי פנה לעותרת בהליך הנזכר לעיל וניסה להביאה להוסיף אף נושא זה לעתירתה, אך משלא עשתה כן פעל בעניין זה בעצמו.

בג"צ קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים. כאמור, פנייתו של העותר ליועץ נערכה לפני עשרה ימים בלבד. בנסיבות אלה העותר לא הותיר זמן סביר לבחון את טענותיו ולגבש מענה להן, ומשכך אין לראות בפנייתו מיצוי הליכים מספק (ראו: בג"ץ 355/19 ‏עמותת הרצליה למען תושביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (15.1.2019); בג"ץ 7944/19 פוקס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (1.12.2019); בג"ץ 7387/20 הלב היהודי ברשות אלי יוסף נ' ראש הממשלה (27.10.2020); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 351-348 (2017)).

אשר על כן נקבע, כי העתירה נדחית על הסף. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

ריסס גז מדמיע בבית הכנסת ויכלא למאסר

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (סגנית הנשיא א' הלמן והשופטים י' שטרית ו-ג' צפריר) בע"פ 22744-12-19, מיום 9.12.2020, בגדרו התקבל בחלקו ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בקרית שמונה (השופטת ר' שפילברג-כהן) בת"פ 1728-03-14, מיום 29.1.2018 ומיום 23.10.2019, בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

הצטרפו לפורטל הפייסבוק של עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס מדריך לתביעות ייצוגיות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

כעולה מכתב האישום, המבקש הגיע ביום 6.4.2013 לבית מדרש האר"י האשכנזי בצפת (להלן: בית הכנסת), במהלך טקס ברית מילה שנערך במקום, והחל לרסס בגז מדמיע, אשר גרם לנוכחים במקום, לרבות שני קטינים, להשתעל ולסבול מצריבה בעיניהם.

לאחר שאחד מהנוכחים במקום (להלן: המתלונן), ניגש אל המבקש לבדוק את פשר מעשיו, החל האחרון להכותו באגרופים על ראשו, הפילו ארצה ובעט בבטנו ובצלעותיו. כל זאת, תוך שצרח לעברו "אני ארצח אותך אני אהרוג אותך". כתוצאה ממעשיו של המבקש, נזקק המתלונן לטיפול רפואי.

בגין מעשה התזת הגז המדמיע יוחסה למבקש עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין) של תקיפה סתם; ובגין תקיפת המתלונן יוחסו למבקש עבירות לפי סעיף 380 ו-192 לחוק העונשין של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים.

בית משפט השלום הרשיע בהכרעת דינו מיום 29.1.2018, את המבקש במיוחס לו בכתב האישום, וזאת בתום שמיעת ראיות, תוך שנתן אמון בעדות המתלונן ובעדותם של נוכחים נוספים.

בגזר דינו, שקל בית משפט השלום את נסיבות ביצוע העבירות, ובכלל זה את התכנון שקדם למעשי המבקש וחלקו המרכזי בהם; האדישות הרבה שהפגין כלפי סבלם של משתתפי האירוע בבית הכנסת, אשר לא היה לו עימם דבר קודם לכן; ואת עוגמת הנפש שנגרמה לאורחי האירוע.

באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש שקל בית משפט השלום לחובת המבקש את עברו הפלילי, הכולל הרשעה בגין עבירות תקיפת בת זוג, הסגת גבול והפרת צווי בית משפט, שבוצעו בסמוך לאחר האירוע בתיק נשוא הליך זה, ובגינן ריצה המבקש עונש מאסר בפועל קצר במסגרת עבודות שירות. כמו כן, ניתן ביטוי להתנהלותו המזלזלת כלפי בית המשפט לאורך ההליך; האמור בתסקיר שירות המבחן וההתרשמות כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגותו העבריינית של המבקש, אשר אינו מעוניין להשתתף בהליך טיפולי; והעובדה כי המבקש לא התייצב כנדרש בפני הממונה על עבודות שירות.

לצד זאת, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, נמנע בית משפט השלום מלהטיל עליו קנס או פיצוי כספי.

בסופו של יום, בית משפט השלום גזר על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 4 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון או פשע או עבירת איומים; וכן התחייבות על סך 3,000 ש"ח להימנע מעבירת אלימות או עבירת איומים.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נתקבל בחלקו. נקבע כי "נותר ספק של ממש בזיהוי" המבקש על ידי המתלונן ואחר כמי שנכח בבית הכנסת בחלקו הראשון של האירוע, נשוא כתב האישום, זאת לאור אמירתו של המתלונן במהלך מסדר הזיהוי כי "הוא אינו מזהה באופן פוזיטיבי אף אחד". לפיכך זיכה בית המשפט המחוזי את המבקש מביצוע עבירה של תקיפה סתם.

משכך, נתקבל גם בחלקו הערעור על גזר הדין, באופן שהמבקש יישא ב-3 חודשי מאסר בפועל בלבד מאחורי סורג ובריח. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

בהקשר זה הודגש כי לנוכח עמדתו העקבית של הממונה על עבודות שירות, בשלוש חוות דעת שונות, אין להורות על נשיאת מאסר בדרך של עבודות שירות; וכן כי אין להסתפק בצו של"צ, חרף האמור בתסקיר שירות המבחן בעניין.

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש עד להכרעה בבקשה.

בבקשתו למתן רשות ערעור, המבקש טען כי שגה בית המשפט המחוזי עת גזר עליו עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, חרף מצבו הנפשי; וכי היה מקום להקל בעונשו מחמת שיקולי שיקום.

הלכה היא כי רשות ערעור תינתן במקרים חריגים בלבד, אשר מעוררים סוגיה משפטית עקרונית, החורגת מעניינו של המבקש, או במקרים בהם עולה חשש כי נגרם למבקש עיוות דין מהותי או אי צדק קיצוני.

יתירה מזאת, בקשת רשות ערעור על חומרת העונש לא תתקבל אלא במקרים של סטייה מהותית ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים (רע"פ 8388/19 שלאעטה נ' מדינת ישראל (18.12.2019))

הבקשה דנן, אינה עומדת באמות המידה האמורות, וכפי שכבר נכתב לא אחת, די בכך בכדי לדחותהּ.

בית משפט זה שב ופסק כי חרף חשיבותם של שיקולי שיקום, הם אינם חזות הכל, ולצידם ניצבים שיקולים נוספים, כגון שיקולי הרתעה, עיקרון הגמול והגנה על שלום הציבור (רע"פ 2486/19 נאטור נ' מדינת ישראל (11.4.2019)).

מעשיו של המבקש, אשר תקף את המתלונן על לא עוול בכפו וגרם לו לנזקי גוף, תוך שהשבית את שמחת ברית המילה וגרם לאורחי האירוע "לטלטלה" עמוקה, מצדיקים ענישה מוחשית, אשר יש בה כדי להרתיע מפני התנהגות אלימה במרחב הציבורי (ראו והשוו רע"פ 6819/19 סרוסי נ' מדינת ישראל (28.10.2019)).

בנסיבות אלו, בית המשפט העליון לא סבר כי העונש שנגזר על המבקש חמור באופן המצדיק מתן רשות ערעור.

ממילא, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש.

לפנים משורת הדין, הורה בית המשפט העליון על דחיית מועד התייצבות המבקש למאסר בשבוע, לצרכי התארגנות.

על המבקש להתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 24.1.2021 עד השעה 10:00 בבית מעצר קישון, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

"שתהיה לך צלקת כל החיים, שתזכור אותי טוב", 7 שנות מאסר בפועל בגין תקיפה

"שתהיה לך צלקת כל החיים, שתזכור אותי טוב", 7 שנות מאסר בפועל בגין תקיפה

בית המשפט העליון דן בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' פורת) בת"פ 18410-04-19 מיום 18.6.2020, בגדרו נגזרו על המערערים עונשי מאסר בפועל. זאת, בגין הרשעתם בשורת עבירות שעניינן בין היתר באיומיהם על המתלונן, גרימת נזק לרכושו ורכוש משפחתו, ותקיפתו – אשר במהלכה הושחתו פניו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – Legal-Article

על פי המפורט בכתב האישום המתוקן, ביום 23.3.2019 נסע מערער 1 ברכבו בסמוך לחנות אשר בבעלות אחיו של המתלונן ולחנות גיסו, קילל את האח, ואיים עליו כי הוא ואחרים ישובו למקום ויגרמו נזק לחנותו. זאת, חרף החלטת בית משפט השלום בחדרה מיום 9.12.2018, בגדרה אסר על בני המשפחות "ליצור כל קשר בעל תוכן מאיים" ביניהן, לשון כתב האישום המתוקן. דקות ספורות לאחר מכן, הגיעו המערערים לחנויות מצויידים באלות ומלוּוים באחרים והסבו להן נזק. זמן קצר לאחר מכן, הבחין המערער 3 במתלונן אשר שהה באותה עת ברכבו בקרבת מקום, ניגש אליו, וניסה להוציאו מהרכב. המתלונן נמלט מהמקום ברכבו בבהלה בעוד המערער 3 רץ בעקבותיו.במנוסתו, נכנס המתלונן לרחוב ללא מוצא. בעת שהחל לשוב על עקבותיו במטרה להיחלץ מהמקום, הגיעו המערערים 1, 2 ו-4 חמושים באלות ובסכין, ברכב בעל לוחית זיהוי מזויפת אשר רישיונו פג זה מכבר.

המערער 2, אשר נהג ברכב חרף היותו בשלילת רישיון נהיגה לצמיתות, התנגש במכוון ובעוצמה בחזית רכבו של המתלונן, במטרה לעצור אותו ממנוסתו. או אז, יצאו השלושה מרכבם, תפסו את המתלונן שהחל לנוס על נפשו, ויחד עם המערער 3, אשר הצטרף אליהם, היכו בו בכל חלקי גופו תוך שימוש באלות מתכת ועץ ובאגרופים, על אף תחינותיו כי יניחו לו – ואיימו עליו כי יגרמו למותו. בשלב מסוים, שלף המערער 1 סכין, התקרב אל המתלונן אשר שב והתחנן על חייו, וקרא למותו. המערערים 2 ו-3 החזיקו בגופו של המתלונן, והמערער 1 אחז בפניו וחתכם לאורכם, ממצחו של המתלונן ועד לאחורי אוזנו השמאלית, באומרו: "זה בשביל לא לשכוח אותי כל החיים, שתהיה לך צלקת כל החיים, שתזכור אותי טוב". המערערים הפילו את המתלונן ארצה, המשיכו להכותו בעודו שכוב על הקרקע, וחתכו את עורו באמצעות הסכין באזור החזה והגב.

עוברי אורח שהגיעו למקום בשל זעקות המתלונן צעקו לעבר המערערים שיחדלו ממעשיהם, אולם הללו המשיכו להכותו תוך שהמערער 1 הפטיר לעברו: "תמות יא מניאק, מפה לקבר". לבסוף, נמלטו המערערים מהמקום רגלית, ואילו המתלונן הובהל לבית החולים תוך שהוא סובל מחבלות חמורות ונזקק לאשפוז למשך ימים מספר.

בגין מעשים אלו, יוחסו למערערים עבירת החזקת סכין שלא כדין בצוותא, לפי סעיפים 186(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירת היזק בזדון בצוותא, לפי סעיפים 452 ו-29 לחוק זה.

 נוסף על כך, למערערים 2–4 יוחסה עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא, לפי סעיפים 333, 335(א)(1)(2) ו-29 לחוק העונשין; ולמערער 1 יוחסה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בצוותא, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-29 לחוק העונשין.

כמו כן, למערער 2 יוחסו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיפים 67 ו-62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף, לפי סעיפים 2 ו-62 לפקודה זו; ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

ביום 5.4.2020 הורשעו המערערים, על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום המתוקן. לבקשת המערער 3, צורף לגזר דינו תיק נוסף (ת"פ (שלום חד') 2037-05-18) שבו הורשע על פי הודאתו בעבירה של הסעת תושבים זרים שלא כדין לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952, בנסיבות סעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק זה (להלן: התיק המצורף).

בגזר דינו מיום 18.6.2020, עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיהם של המערערים, אשר פגעו בערכים שעניינם בהגנה על בריאות הגוף ושלמותו, ובהגנה על הרכוש, וקבע כי הפגיעה בערכים אלו היתה גבוהה לנוכח חומרת העבירות ותוצאותיהן הקשות. בהקשר זה צוין כי כעולה מתסקיר נפגע העבירה, נגרמו למתלונן נזקים קשים במישור הפיזי, הנפשי והכלכלי, שעמם ייאלץ להתמודד במשך שנים ארוכות.

בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת, לנוכח הרשעתו של המערער 1 בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ובשים לב לחלקו הדומיננטי בתקיפה ובאיומים על חיי המתלונן, נקבע בעניינו מתחם של 6–9 שנות מאסר בפועל; למערער 2, אשר יחד עם המערער 3 החזיק את המתלונן בעת שהתבצע חתך בפניו, ונהג ברכב על אף שרישיונו נשלל לצמיתות – נקבע מתחם של 40–72 חודשי מאסר בפועל; למערער 3 נקבע מתחם של 35–70 חודשי מאסר בפועל; ואילו למערער 4, אשר לא נטל חלק פעיל בהשחתת פניו של המתלונן, נקבע מתחם של 30–70 חודשי מאסר בפועל.

בקביעת עונשיהם בתוך מתחמים אלו, שקל בית המשפט המחוזי לחומרא את עברו הפלילי של המערער 1, אשר ריצה בעבר עונש של 24 חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולחובתו אף הרשעה בעבירה של תקיפת שוטר; ואת עברו התעבורתי של המערער 2, אשר לא היה בו כדי להרתיעו מביצוע עבירות תעבורה חמורות במהלך האירוע דנן.

עוד הדגיש בית המשפט המחוזי, כי המערערים לא הותירו עליו רושם שלפיו הם התחרטו חרטה כנה על מעשיהם, ואף מטעם זה קיים צורך בענישה מוחשית ומרתיעה שיהיה בה כדי לצמצם את החשש להישנות מעשים דומים על ידם בעתיד.

מנגד, נשקלה לקולא הודאתם של המערערים במיוחס להם, אף שזו נעשתה רק בתום פרשת התביעה; היותם הורים לילדים צעירים והמפרנסים העיקריים במשפחותיהם; ומעצרם של המערערים 3 ו-4 באיזוק אלקטרוני למשך 9 חודשים.

לאור כל האמור, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 1 עונש של 7 שנות מאסר בפועל, פיצוי בסך 25,000 ש"ח למתלונן, ומאסר מותנה; על המערער 2 נגזרו עונשים של 45 חודשי מאסר בפועל, פיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלונן, ומאסר מותנה; עונשו של המערער 3 נגזר ל-37 חודשי מאסר בפועל, פיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלונן, ומאסר מותנה, כאשר לכך נלווה עונש בגין התיק המצורף, של 3 חודשי מאסר בפועל שירוצו במצטבר, ופסילת מותנית של רישיון הנהיגה שלו; ואילו על המערער 4 נגזרו עונשים של 32 חודשי מאסר בפועל, פיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלונן, ומאסר מותנה.

הערעור שלפנינו מופנה כלפי חומרת עונשי המאסר בפועל שנגזרו על המערערים, החורגת לשיטתם באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים.

עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק להודאותיהם. לשיטתם, אומנם הודאותיהם ניתנו בשלב מאוחר בהליך, אולם "לו כתב האישום היה מוגש מלכתחילה במתכונת המתוקנת היו נחסכים שמיעת המתלוננים ובית המשפט היה חוסך זמן שיפוטי יקר", כלשונם.

נוסף על כך נטען, כי יום קודם לאירועים דנן פנה המערער 1 למשטרה והלין על איומים וקללות מצד המתלונן, ואף סיפר כי הוא חושד שברשות המתלונן נמצא אקדח. לטענתם, משתלונתו לא טופלה, ובשים לב לסכסוך המשפחתי בין הצדדים – הרי שהאירוע "נכפה" עליהם, ואף זאת, כך נטען, יש לשקול לזכותם.

בדיון שנערך לפני בית המשפט העליון ביום 1.12.2020 שבה באת-כוח המערערים על טענות אלו, והוסיפה כי ביום 7.10.2020 נחתם הסכם "סולחה" בין הצדדים. לטענתה, אף מטעם זה יש להקל בעונשיהם.

מנגד, באת כוח המשיבה סמכה ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי וביקשה לדחות את הערעור.

הודגש כי נסיבותיו החמורות של האירוע והנזקים הקשים אשר נגרמו למתלונן, כפי שמשתקפים מתסקיר נפגע העבירה, מצדיקים ענישה מחמירה ומרתיעה. זאת, בפרט בשים לב לכך שהמעשים נעשו תוך הפרה של החלטה שיפוטית שניתנה כשלושה חודשים בלבד עובר לאירוע; ולעברו הפלילי של המערער 1 הכולל עבירת אלימות בגינה נשא בעבר בעונש מאסר בפועל.

לבסוף נטען כי אין לייחס משקל רב להסכם ה"סולחה" שנערך בין הצדדים, שכן אין לדעת מה עומד בבסיסו לנוכח פערי הכוחות בין הצדדים.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בנימוקי הערעור ובנספחיו, ושמע את טיעוני באות כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בבוֹאה לגזור את דינו של הנאשם, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש שנגזר על ידה. התערבות כאמור תיעשה כאשר העונש שנקבע סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר קיימים שיקולי צדק אחרים המטים את הכף לעבר הקלה בעונש (ע"פ 6469/19 אבו דקה נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (27.11.2019)).

בנסיבות המקרה דנן, לנוכח חומרת המעשים בהם הורשעו המערערים ובשים לב לתוצאותיהם הקשות, איני סבור כי קיימת עילה המצדיקה התערבות בעונשם.

המסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום המתוקן, שבו הורשעו המערערים, מגוללת השתלשלות אירועים חמורה, קשה ואלימה. המערערים איימו על בני משפחת המתלונן, הסבו נזק לרכושם, רדפו אחריו, פגעו בגופו והותירו מום בפניו, אשר ישמש כ"אות קין", למען יידעו הכול מה עונשו של מי ש"העז" להתעמת עימם. תמונות הממחישות את הפגיעה בגופו של המתלונן אף הוצגו לעיוננו בדיון, ולא ניתן אלא לתהות הכיצד אירוע כה חמור וברוטאלי התרחש לאור יום.

אין להשלים עם האופן בו נטלו המערערים את החוק לידיהם, וביקשו לזרוע הרס, אימה ופחד בקרב המתלונן ובני משפחתו. על בתי המשפט ליתן ביטוי לחומרה שיש לראות בהתנהלות אלימה ובריונית של חבורות עבריינים הפוגעות בתחושת הביטחון הבסיסית בחברה, ונוטלות את הדין לידיהן. על כן, יש לקבוע ענישה חמורה ומרתיעה בגין מעשים כגון אלו, בתקווה כי יהיה בכך כדי למנוע את הישנותם של אירועים דומים.

בהתייחס להסכם ה"סולחה" שנערך בין הצדדים, הרי שכפי שציינה באת כוח המשיבה, אין אנו יודעים מה עמד מאחורי הסכם זה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הסכמתם על "שלילת" זכותו של המתלונן לפיצויים אשר נפסק כי על המערערים לשלם לו (וראו גם ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' סובח, בפסקה 22 5.11.2019)).

מכל מקום, בית המשפט העליון לא סבר כי יש בהסכם זה כדי לייתר את חיוב המערערים בתשלום הפיצויים שנקבעו לטובת המתלונן, ועל המערערים היה לעמוד בתשלומים כפי שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי – שהרי דינו לעניין גבייתו כדין קנס (סעיף 77(ג) לחוק העונשין).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

מי פלש ובנה פארק עצי נוי בשטח האש ?

בית המשפט העליון שבשבתו כבג"צ הכריע ודחה בימים אלו עתירה שהוגשה נגד צה"ל ואחרים בעניינו של פארק עצי נוי שנבנה בשטחי אש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – Legal-Articles

העתירה ניסתה לתקוף צווי פינוי שהוצאו נגד העותרת, עיריית טובאס (להלן: העותרת), בכל הנוגע לפארק עצי נוי שנטעה במקרקעין המצויים בשטח אש 901 שבבקעת הירדן באזור יהודה ושומרון (להלן גם: שטח האש ו-איו"ש). בגדר העתירה נתבקשו שורה של סעדים, ובהם כי נורה על ביטול צו סגירת שטח האש ביחס למקרקעין; כי המקרקעין יוחרגו משטח האש; כי יתאפשר לעותרת ולתושבים בה להיכנס ולשהות במקרקעין; וכי המקרקעין יוקצו לידי העותרת. 

במוקד העתירה עצי נוי שהעותרת נטעה בשנים 2014-2012 בחלקים מסוימים משטח אש 901 שלדבריה מצויים בתחום שיפוטה (חלקה 18 גוש 58 וחלקה 5 גוש 57; לעיל ולהלן: המקרקעין) – זאת, לטענתה, במטרה לשפר את הסביבה ואיכות החיים באזור. במהלך שנת 2015 נשלחו לעותרת שתי התראות טרם פינויה מן המקרקעין, בהתאם להוראות סעיף 6ב לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: צווי הפינוי); ועררים שננקטו על ידה לביטול צווי הפינוי נדחו בנימוק שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה. בהמשך לכך, העותרת הגישה בקשה כי המקרקעין יוקצו לה בהיותה "רשות ציבורית"; ובקשתה זו נדחתה מהטעם שעליה לפנות תחילה את המקרקעין ורק אז להגיש בקשה להקצאה.

העותרת מיאנה להשלים עם ההחלטה שלא להקצות לה את המקרקעין והגישה עתירה בנדון – בג"ץ 703/17 (להלן: העתירה הראשונה). בתגובה לעתירה זו, המשיבים עמדו על כך שהסירוב להקצאת המקרקעין נעוץ בין היתר בכך שמדובר בשטח אש פעיל המשמש לאימונים צבאיים, שהכניסה אליו נאסרה בצו סגירת שטח מס' 11/99/ס', התשנ"ט-1999 (להלן: צו הסגירה). העתירה הראשונה נדחתה ביום 6.12.2018 לאחר שהעותרת הודיעה כי היא מבקשת למשוך את עתירתה, תוך שמירת זכויות – לנוכח הצעת בית המשפט כי העותרת תמקד את טענותיה בסוגית שטח האש.

בנסיבות אלה, העותרת פנתה למשיב 1 (מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון), בבקשה להחרגת המקרקעין משטח האש. בבקשתה נטען כי המקרקעין משמשים לצרכים ציבוריים; כי השטח שעליו ניטעו העצים איננו משמש לאימונים; וכי בכל מקרה צו הסגירה לא חל על נטיעת עצים "ידידותיים לסביבה", שאינם יכולים להפריע לפעילות צבאית כלשהי. כן נטען כי האיסור על כניסה לשטח אש איננו חל בסופי שבוע וימי חג, ומכאן שניתן להתיר ביקור במקרקעין בימים אלה. הבקשה להחרגה נדחתה בתוך מספר ימים, בנימוק שמדובר בשטח אש פעיל ובעל חשיבות לאימוני צה"ל, תוך שהודגש כי בכל ימות השנה צו הסגירה איננו מאפשר להיכנס לשטח האש בלא קבלת היתר מראש.

מכאן העתירה שלפנינו. לכל אורך העתירה, העותרת מטילה ספק בעמדת המשיבים בנוגע לשטח האש, ולטענתה מעבודת מחקר שבוצעה ניכר כי "המטרה האמיתית מאחורי ההכרזות על שטחי אש היא אחת ויחידה: השתלטות על אדמות פלסטיניות לטובת הרחבת התנחלויות"; והדבר מתיישב עם העובדה שלטענתה המשיבים נכונים להחריג חלקים משטחי אש לטובת הרחבת גושי ההתיישבות היהודית באיו"ש, בעוד כלפי בנייה פלסטינית בשטחים דומים הם פועלים ביד קשה. כעדות לטענה זו, העותרת מפנה לכך שבענייננו שטח האש כלל איננו פעיל – ולדבריה, לא נראית בו נוכחות של חיילים לצרכי אימון ואין בו סימונים שיכולים להעיד על כך שמדובר בשטח אש. לטענת העותרת, העצים ניטעו במקרקעין שבתחום השיפוט שלה, ועל כן יש להחריג אותה ואת תושביה מן האיסור שנקבע בצו הסגירה, שכן הם למעשה "תושבי קבע" בשטח האש שנסגר רק בשנת 1999; וכך גם משום שמדובר במקרקעין המשמשים לצרכים ציבוריים, שממילא אינם מפריעים לפעילות הצבאית בשטח האש. העותרת מוסיפה וטוענת כי עקירת העצים מן המקרקעין סותרת את חובת המפקד הצבאי לפי הדין הבינלאומי לשמור על הסדר והחיים הציבוריים של התושבים המוגנים בשטח הכבוש; והדבר אף פוגע בזכותם החוקתית לכבוד האדם. בהתאם, נטען כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין מצו הסגירה ולהוציא לפועל את צווי הפינוי, דינה להתבטל מחמת האפליה שבה נוקטים המשיבים כלפי הפלסטינים לעומת האוכלוסייה היהודית באיו"ש, ומשום העובדה שעקירת העצים אינה אלא אכיפה בררנית הנגועה בשיקולים זרים.

יחד עם העתירה נתבקש צו ביניים שיאסור על המשיבים לפנות את העותרת מן המקרקעין עד להכרעה בעתירה – ובו ביום ניתן צו ארעי כמבוקש, בהמשך לצו הארעי שניתן בעתירה הראשונה ועמד בתוקפו עד להגשת עתירה זו. נוסף על כך, נתבקש לאחד את הדיון בעתירה עם שתי עתירות קודמות שהוגשו על ידי בא כוח העותרת, שעל פי הנטען סבות בין היתר על המדיניות הנוהגת בקשר עם אכיפת הבנייה הבלתי החוקית באיו"ש (בג"ץ 3472/16 ו-בג"ץ 8932/16).

המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף, כך, בראש ובראשונה בשל עשיית דין עצמי על ידי העותרת (או מי מטעמה), שפלשה לאדמות מדינה מוסדרות בלא לקבל היתר לעצם הכניסה לשטח האש, לא כל שכן לנטיעת העצים – וזאת על מנת לקבוע עובדות בשטח. בהקשר זה צוין כי מסיור שנערך לאחרונה במקרקעין ניכרים סימנים של תחזוקת הפלישה, וכי העצים שניטעו במקרקעין מוסיפים להתפתח. כן נטען כי טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף נעוץ בכך שהטענות בנוגע למניע שביסוד התנהלות המשיבים לא גובו בתשתית עובדתית, "ודאי לא בכזאת העומדת ברף הנדרש לסדיקת חזקת התקינות העומדת למפקד הצבאי ולרשויות המינהל האזרחי". בנוסף ולגופם של דברים, נטען כי מאחר ששטח האש הוא שטח צבאי הכרחי, שבשל גודלו ומאפייניו הטופוגרפיים נעשה בו שימוש נרחב לצורך אימונים צבאיים בכל ימות השנה, אין עילה להתערבות בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש – ומדובר בהחלטה עניינית וסבירה. בהמשך לכך נטען כי בנייה בלתי חוקית כמו גם נטיעת עצים, באדמות ששימשו קודם לכן לאימונים, פוגעת ביכולת צה"ל לערוך אימונים בשטח האש; כאשר באופן ספציפי הודגש כי מצב הנטיעות העובדתי כיום, מקבע את שולי שטח האש כשטח שלא ניתן להתאמן בו – והדבר פוגע בכשירות המבצעית של כוחות צה"ל; והדברים כוחם יפה על אחת כמה וכמה אם תתממש כוונת העותרת להקים במקום פארק שוקק מבקרים ומטיילים.

כן נטען כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין סבירה אף בראי העובדה שהעצים שניטעו הם מסוג "שיטה כחלחלה", ומדובר במין פולשני מדרגה 4 שנטיעתו עלולה להסב נזק משמעותי לשמורת טבע שקיימת באזור (שחלק מהמקרקעין אף ממוקמים בתוכה). עוד נאמר, כי ההגנה שניתנה ל"תושב קבע" לא נועדה לחול על מקרים שבהם ניטעים עצים ללא היתר במקרקעין מוסדרים של המדינה, במיוחד משעה שאין חולק כי איש לא מתגורר במקרקעין ואין בו מבנים המשמשים למגורים; והעובדה שהמקרקעין מצויים בתחום שיפוטה של העותרת איננה משנה מכך, ובוודאי שאיננה מלמדת על היותה "תושב קבע". בהתאם נטען כי פינוי העצים מן המקרקעין לא מהווה הפרה של הדין הבינלאומי ואף לא פגיעה בזכות לכבוד. עוד נאמר ביחס לטענות לאפליה ולאכיפה בררנית, כי טענות העותרת בהקשר זה מבוססת על תשתית עובדתית הנוגעת לשטח אש אחר לחלוטין, ולא הונח בסיס עובדתי הולם לאישושן; כאשר ביחס לשטח האש שבו עסקינן, המשיבים מדגישים כי לא אושרה בקשה לגריעת שטחים ממנו במהלך השנים האחרונות (לא מצד המגזר הישראלי ולא מצד המגזר הפלסטיני).

לאחר שהרכב בג"צ בחן את טענות הצדדים, ועיין בנספחים שצורפו לכתבי הטענות, הגיע לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

נקודת המוצא לדיון, שעליה אין חולק, היא העובדה שהעותרת נטעה בין השנים 2012 ל-2014 עצים במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה, מבלי שהייתה לה כל זכות במקרקעין. משאלה פני הדברים, העתירה שלפנינו אינה אלא ניסיון נוסף להכשיר בדיעבד נטיעות שבוצעו על ידי העותרת שלא כדין – ואין כל עילה להתערבות בג"צ בהחלטה שלא לתת לפלישה מעין זו יד, לא כל שכן מקום שמדובר בשטח אש סגור שהכניסה אליו אסורה. ויודגש כי טענת העותרת שמדובר במקרקעין המצויים בתחום שיפוטה, איננה משנה מכך שאין ולא הייתה לה זכות כלשהי במקרקעין. הנה כי כן, די בכך שהנטיעות בוצעו תוך עשיית דין עצמי, כדי לדחות את הטענות נגד החלטת המשיבים שלא להחריג את המקרקעין משטח האש.

זאת ועוד. מתגובת המשיבים, שמגובה בתצהירים מאת הגורמים המוסמכים, עולה כי שטח האש שבו מדובר הוא שטח אש פעיל שבשל מאפייניו הייחודיים חיוני למערך האימונים של צה"ל. עצי הנוי שניטעו מקבעים את המקרקעין כאזור שלא ניתן להתאמן בו, והדבר פוגע בכשירות של כוחות צה"ל וביכולת לעשות שימוש מיטבי בשטח האש – וייאמר כי טענות העותרת שלפיהן מדובר בשטח אש שאיננו פעיל נטענו בעלמא ללא תשתית עובדתית-ראייתית מינימלית; וכך גם הטענות שהעצים אינם מפריעים לשימוש בו. במצב דברים זה, ניכר כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, כך שצווי הפינוי יוותרו על כנם, היא החלטה עניינית וסבירה המושתתת על אינטרסים ציבוריים וביטחוניים מובהקים. והדברים אמורים בין היתר בהינתן שמן העבר השני על הפרק נטיעות של עצים שבוצעו שלא כדין, ואין מדובר בפינוי מתקנים המשמשים למגורי קבע או לצרכי מחייה חיוניים (ראו והשוו: בג"ץ 8035/08 כעאבנה נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה והשומרון, פסקה 6 (19.2.2009)). ייאמר עוד בהקשר זה, כי מאחר שמדובר בנטיעות מלפני שנים ספורות בלבד, שבוצעו שלא כדין וללא היתר, מוקשית לכאורה הטענה כי יש להותירן מכוח ההגנה הניתנת ל"תושב קבע", או בהתאם לחובות המנויות בדין הבינלאומי או בשל פגיעה בזכות לכבוד. הוא הדין בנוגע לטענה שיש להתערב בהחלטת המשיבים שלא להחריג את המקרקעין משטח האש לנוכח אפליה ואכיפה בררנית – שכן הדברים לא בוססו במידה הנדרשת, והושתתו על טענות כלליות ומהלכים שבוצעו ביחס לשטחי אש אחרים מבלי שהוברר הקשרם לענייננו. בהינתן המסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, אין צורך לדון בסעדים הנוספים שנתבקשו בעתירה לעניין הקצאת השטח לידי העותרת או מתן היתרים לתושבי העותרת לבקר במקרקעין.

סוף דבר, העתירה נדחתה. בהתאם התייתר הצורך לדון בבקשה לאיחוד דיון שהוגשה יחד עימה. לצורך התארגנות, הצו הארעי שניתן משהוגשה העתירה הועמד בתוקפו ל-30 יום.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.