עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון: "שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כדי להרתיע שופט ממלאכתו".
בית המשפט העליון, כבוד השופט י' עמית דחה בפסק דינו את ערעורו של ישראל בן עזרא, לאחר שתביעת לשון הרע שהגיש נדחתה בערכאה הראשונה והשניה ותוך ביקורת על ניסיונות סרק לפסול שופט מלדון בתיק, "על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו."
לידי עיריית עכו הגיע מידע שלפיו בן עזרא ביקש מקבלן "לנפח" הצעת מחיר, ומתוך התמורה ששילמה העיריה הועברו 8,000 ש"ח לבִתו. בעקבות זאת הוגשה תלונה במשטרה, ובהמשך החליטה המשטרה לסגור את תיק החקירה. ביום 30.5.2014 דווח על סגירת התיק בעיתון "צפון 1", בכתבה שכותרתה: "עכו: המשטרה סגרה את התיק נגד ישראל בן עזרא". בסיום הכתבה הובאה תגובה מטעם עיריית עכו, ותגובה זו היא מושא הסכסוך הנוכחי. נוסח התגובה הוא:
"עיריית עכו טרם קיבלה כל הודעה ממשטרת ישראל על סגירת התיק. התלונה שהוגשה על ידי היועצת המשפטית של העיריה עו"ד כנרת הדר נגד בן עזרא הוגשה לאחר שהתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין. בכוונת העיריה לערער על ההחלטה לסגור את התיק בפני היועץ המשפטי לממשלה ובמקביל להגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים שהוצאו מקופת העיריה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים".
העירייה אכן הגישה ערר על החלטה לסגור את התיק. הערר התקבל והוחלט לחדש את החקירה. בנוסף הוכנה בעיריה טיוטת תביעה אזרחית נגד המבקש.
פרסום התגובה בעיתון הוביל את המבקש להגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבה ונגד היועצת המשפטית של העיריה באופן אישי, על סך 500,000 ש"ח. בפסק דין מיום 16.12.2016 נדחתה התביעה (ת"א 60766-01-15). בית משפט השלום בעכו (כב' השופט א' בולוס) קבע כי מדובר בפרסום לשון הרע, אך המשיבה הצליחה להרים את הנטל ולהראות שהיא זכאית להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). נקבע כי בפני המשיבה נגלו "ממצאים מחשידים", שהונחו גם בפני בית המשפט, בעוד שגרסתו של המבקש מעוררת תמיהות ותהיות רבות. בנוסף נקבע כי הפרסום מגלה עניין לציבור, ולפיכך זכאית המשיבה ליהנות מהגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק. בנוסף נפסק, כי עומדת למשיבה גם הגנת תום הלב, משום שקיימת חובה מוסרית וחברתית לפרסם את החשדות (סעיף 15(2) לחוק). בהקשר זה הודגש כי הפרסום לא נעשה ביוזמת המשיבה אלא בתגובה לכתבה, ונקבע כי הפרסום נעשה בתום לב, לאחר שננקטו אמצעי זהירות ראויים.
המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' כהן; א' טובי; ת' נאות פרי) סמך את ידיו על מסקנותיו של בית משפט השלום בדבר תחולת ההגנות הקבועות בחוק, ודחה את הערעור בפסק דין מנומק מיום 3.7.2017 (ע"א 62261-01-17).
בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות רבות בפני בית המשפט העליון, תוך טענות שפסקי הדין של הערכאות הקודמות רצופים עשרות טעויות בדין ובעובדות. המבקש פרש את גרסתו העובדתית לאירועים מושא התלונה, וטען כי בנסיבות העניין לא חלה הגנת "אמת הפרסום". לעניין הגנת תום הלב נטען, בין היתר, כי ענייננו בפרסום על הגשת תלונה לרשות מוסמכת, שאינו חוסה תחת סעיף 15(8) לחוק; כי הפרסום נעשה בזדון; וכי המשיבה לא בדקה את נכונות הפרטים.
בית המשפט העליון קבע, כי לא נגרם למבקש עיוות דין או חוסר צדק. נוכח טענותיו של המבקש יש להבהיר, כי קורא סביר של הכתבה מבין כי עמדת המשיבה היא שהתעוררו חשדות נגד המשיב, וכי החשדות מבוססים על תשתית עובדתית מוצקה ("ממצאים חמורים"). בניגוד לטענת המבקש, המשיבה לא היתה חייבת להוכיח, לצורך הגנתה, כי החשדות התבררו כנכונים.
למעשה, המבקש טען שבקשתו מעוררת "שאלה חוקתית חשובה ביותר" בשתי סוגיות הנוגעות לדיני פסלות שופט. ובית המשפט העליון החליט להתייחס בקצרה לשתי השאלות שהציג המבקש:
"האם ראוי כי שופט בהרכב אשר דחה בקשה לפסול אותו מדיון בתיק, ייטול על עצמו את המושכות ויכתוב את פסק הדין בעצמו"?
ותשובת בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו. שופט רשאי להביע דעתו המקדמית (להבדיל מדעה מוקדמת) הן בערכאה הדיונית ועל אחת כמה וכמה בערכאת הערעור, שעה שטיעוני הצדדים פרוסים בפניו לאחר שהערכאה הדיונית נתנה פסק דינה, ואין בכך עילה לפסילתו.
"האם ראוי שבית המשפט ישחרר את פסק הדין מתחת ידו, בטרם חלף המועד להגשת ערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו"?
ותשובת בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי לעכב מתן פסק הדין.
בסופו של יום קבע בית המשפט העליון, כי הבקשה – שהשתרעה על 26 עמודים וכללה מאות עמודי נספחים – הייתה חסרת עילה על פניה. משכך, המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ₪.
קצת הפתיע אותי לקרוא בעיתון דה מרקר (themarker) בכתבה של כתב שוק ההון ערן אזרן אודות פנייה שפניתי למספר בנקים, אודות לקוח שלי שרצה לגייס 300,000,000 ₪ (שלוש מאות מיליון ₪) בשוק ההון בשביל להשקיע בפיתוח נוסף של המתחמים ובכדי לפתור בעיה משפטית שהייתה לו עם שני בתי מלון ולשם כך נעזר בשירותי.
הכתבה שפרסם עזרן עסקה בגישושים שנעשו במערכת הבנקאית ובשוק ההון, על מנת לגייס חוב עבור המלונות מג'יק סנרייז המתופעל על ידי רשת פתאל ומלון סנרטל פארק אילת שמתופעל על ידי רשת רימונים ובכדי לסיים את הסכסוך המשפטי רב השנים והאמוציות, עם בנק דיסקונט.
הסיקור המוזר של אזרן שנראה (לפחות לי) כאילו הוזמן על ידי בנק דיסקונט שלו אולי בגלל ההליכים המשפטיים האינטרס לפגוע בעסקה, ושכלל במהדורה המודפסת ובכותרת את המילים הון, תיווך, מלון…
הכתבה של אזרן עוד עברה שינויים ועריכות לא מעטות בגרסת האון ליין באינטרנט, אבל גם נכון למועד כתיבת שורות אלו אין ספק שהוא מתבסס על מידע שנמסר לכתב על ידי בנק כפי העולה מן הכתבה בהקשר לפנייתו של הח"מ, ולמרות שהכתבה לא חשפה לציבור את המידע הרלבנטי .למדי- על איזה בנק מדובר ?
זה קצת מציק, כי הטיעון של חיסיון לגבי מקור עיתונאי לא יוכל לעולם לגבור על זכותו של הציבור לדעת איזה בנק הפר את חובתו הקבועה בחוק לסודיות של הבנק: "חובתו של בנקאי שלא לגלות לצד ג’, שאינו מוסמך"
הבנק גם, לא יוכל לטעון לפגיעה בפרטיותו, שכן הבנק בחשיפת מידע עסקי או פניה של לקוח פוגע בפרטיותו של אדם בשר ודם, אשר חוק הגנת הפרטיות בא להגן עליו ואילו החיסיון העיתונאי במקרה זה אינו יכול לפגוע בזכות לפרטיות, לא שברור שמדליף המידע הסודי הינו בנק.
בקשר לאותה כתבה מוזרה, כדאי אולי לשתף, גם בפנייתו הראשונה של אזרן אלי, בטענה שהלקוח שלי ביקש ממני לדבר איתו ולמסור לו פרטים לצורך כתבה (מה שלטענת הלקוח שלי לא היה ולא נברא), וכעבר פחות מדקה- סמס מהלקוח שלי לגבי אזרן שדווקא טען בפניו שאני הוא זה שביקש שהלקוח ימסור מידע ?! (מה שכמובן לא היה ולא נברא).
אציין שניסיתי לאמת עם אזרן את הפנייה המוזרה והמקבילה אלי ואל הלקוח שלי בטענה שהפנינו אותו אחד אל השני, אבל הוא טען בסתמיות שהוא לא עשה שימוש בשמי..
בכל מקרה, לא אני לא יודע אם הכתבה התרשלה גם בעוד נושא או סתם ניסתה ליצור קצת צהוב בסיפור, אבל ראיתי ששוב ושוב הזכיר עזרן את שמי בכתבה בהקשר לחקירת פרשת איקיוטק, מסיבותיו שלו הוא רק שכח ציין שהפרשה נגנזה כמו שפורסם למשל בישראל היום.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
בפסק הדין בעניין העתירה שהתפרשה על פני 31 עמודים (לא כולל נספחים), התרשם בית המשפט העליון שדברי העותרות אינם סדורים, ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה על הסף, משאינה מגלה עילה להתערבותו (השוו: בג"ץ 6373/08 שלמה נ' בית נשיא מדינת ישראל (20.7.2008); בג"ץ 7178/97 קטש נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.12.1997); בג"ץ 5715/94 מלכה נ' שירות בתי הסוהר (20.10.1994)).
העתירה עסקה בכך, שבשנת 2005 פנתה העותרת 1 לעורך דין שייצג אותה בתביעת פיצויים.
עקב טענות שהיו לעותרת 1 נגד אופן ניהולו של עורך הדין את התביעה, בין היתר מכיוון שבחר לפנות לגישור, היא הפסיקה את התקשרותם, ופנתה לייצוג אחר
בשנת 2011 פנתה העותרת 1 ללשכה לסיוע משפטי (להלן: הלשכה) בבקשה לייצוג בהליכים נגד עורך הדין והמגשר, בטענה כי אלה התרשלו בניהול התביעה ובקידום הליך הגישור. פנייתה סורבה בטענה כי היא נעדרת סיכוי משפטי.
באפריל 2013 הגישה העותרת 1 ערעור על החלטת הלשכה לסיוע משפטי. לאחר מספר חודשים ניתנה החלטה על סגירת התיק.
בסוף 2013 הגישה העותרת 1 ערעור נוסף על החלטת הלשכה לסיוע משפטי, אשר נדחה בפסק דין.
במהלך 2013 הגישו העותרות תביעה נגד עורך הדין והמגשר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ללא ייצוג. בקשתן לפטור מאגרה בתיק נדחתה בשנת 2016.
בשנת 2015 הגישה העותרת 1 תביעה בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, ובה התבקש ביטול פסקי הדין בהם נדחו ערעוריה על החלטת הלשכה שלא לייצגה.
בשנת 2017 הגישו העותרות לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה לביטול ההחלטה המוזכרת בסעיף ו', שלא לפטור אותן מתשלום אגרה. במסגרת התביעה הוגשה בקשה לפטור מאגרה, שנדחתה.
העותרות הגישו ערעור נוסף על ההחלטה המוזכרת בסעיף ו'.
העותרות הגישו ערעור על החלטה נוספת הקשורה במתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה המוזכרת בסעיף ו'.
ביום 23.10.2017 הגישו העותרות עתירתן זו, ובה התבקש כי יוצא צו המורה, בין היתר, על הקפאת כל ההליכים בערעורים המוזכרים בסעיפים ט' ו-י', עד אשר תתקבל החלטה בתביעה המוזכרת בסעיף ז'. כן התבקש צו ביניים באותו עניין.
כאמור, בית המשפט העליון קבע שדין העתירה להידחות על הסף מהטעמים שפורטו לעיל. טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף הוא, שאין בית משפט העליון משמש ערכאת ערעור על החלטות של ערכאות שיפוטיות אחרות, ובכללן בתי המשפט האזרחיים, אלא "במקרים נדירים ביותר ובדרך כלל, מקום שעולה טענה של חוסר סמכות או אם מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור (ראו, לדוגמה, בג"ץ 10539/08 פלוני נ' יו"ר ראש הוצאה לפועל בטבריה,בפסקה ו (26.1.09); בג"ץ 499/12 קולקר נ' לשכת תביעות תעבורה ירושלים (18.01.2012); בג"ץ 5298/17 פלונית נ' פרקליטות מחוז מרכז (31.10.2017)). בית המשפט העליון קבע שלא מתקיימת איזו מן העילות המחריגות את הכלל. ואף כי הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בהליכים תלויים ועומדים.
בית המשפט העליון אף קבע, כי העותרות חוזרת ומטרידה את הערכאות השונות, כאשר כל הליך גורר אחריו הליכי ערעור, פטור מאגרה, הארכת מועד לפטור מאגרה וכיו"ב וקבע, כי לא לעולם חוסן וכי למרות מצבה הכלכלי היא עלולה למצוא עצמה משלמת הוצאות משפט בגין ההליכים- לטובת אוצר המדינה.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
לא מזמן פגשתי שאלה: מהן ההשקעות שיכולות לעשות הכי טוב לחסכונות שלנו ? בהתחשב בעובדה שבבנקים לא מקבלים כבר כמעט כלום על חסכונות. מי מאתנו לא מחפש איפה עדיין אפשר לקבל תשואות גבוהות בסיכון נמוך ?
אז שיהיה ברור שאני ממש לא מייעץ לאף אחד, אבל באופן אישי, יצא לי לחוש בתחושה לא נוחה כלל, כאשר גוף השקעות מוכר הזמין אותי להשקיע אצלו בהשקעה בנדל"ן באמצעות שותפות מוגבלת רשומה, ולאחר שננקב בהצעה מועד הסיום של ההשקעה, או האקזיט בשפת המשקיעים המיומנים, הסתבר שבדיעבד הפרוייקט בנדל"ן לוקח יותר זמן משהיה צפוי, ונקודת היציאה של מההשקעה פתאום כלל לא הייתה לי עוד ברורה.
באופן עקרוני, אני רואה בעייתיות עם מרבית הצעות ההשקעה בנדל"ן בחו"ל ואני מניח שלפחות לגבי חלק מההשקעות המוצעות היום לציבור, בטח כמשקיעים פוטנציאליים כבר סיפרנו לכם איפה לא מומלץ להשקיע סכום פנוי של 100 אלף שקל ומעלה. למרות שיש אפיקים רצויים יותר. אפיקים שהם מסוכנים פחות, ובכל זאת יכולים להניב לכם תשואה נאה. חלקם ידרשו מכם עבודה, בגלל הביורוקרטיה. חשוב לזכור שמדובר בדעה כללית בלבד, והיא אינה מחליפה התייעצות עם בעלי מקצוע. הבחירה הסופית, כמו תמיד, חייבת להיות שלכם.
שוק ההון והבורסה הינם מטבעם בעלי סיכון, אבל הם עדיין אופציה מבוקרת, המפוקחת על ידי הרשות לניירות ערך, אין ספק שאם הסכום הפנוי בידיכם הוא 100 אלף שקל ומעלה, הרי ששוק ההון יכול לעניין אותכם במיוחד גם בגלל התשואות שהוא יכול להניב וגם משום שמדובר בהליך פשוט, לעיתים של לחיצת כפתור בלבד.
אבל, חשוב להזהיר – בעיקר למשקיעים לא מיומנים – כגודל הסיכוי כך גודל הסיכון. לכן, כשאתם חושבים על שוק ההון תעשו את זה באמצעות בית השקעות מוכר, יועץ השקעות מנוסה, ורצוי מצליח, שיפזרו את הסיכונים במגזרים שונים מחד – אבל שימו לב- יגבו ממכם עמלות לא מבוטלות מאידך.
מתן הלוואות חברתיות נתפס כתחום בטוח יחסית, בשנתיים האחרונות קמו גופים למתן "הלוואות חברתיות" כמו "בלנדר" הגופים האלה מציעים הלוואות לציבור הרחב (החל מ-4.5 אחוזים לשנה), והם אטרקטיביים גם למשקיעים, להם מבטיחים מינימום של כ 6 אחוזים לשנה – ריבית טובה בהרבה מכל השקעה במסלול בנקאי או מסלול שמרני בשוק ההון, רק חשוב לציין, שמתוך התשואה המובטחת עוד גובות הפלטפורמות עמלות, כך שלפחות מניסיוני, נותר בידי המשקיע לאחר גם הפקדה ל'קרן הביטחון' המוצעת על ידי האתר, תשואה של פחות מ 4%.
פתרון אפשרי נוסף הנו רכישת חניה והשכרתה, לאחרונה נמכר מקום חניה בבניין משרדים הסובל ממצוקת חניה כמו כל מרכז תל אביב, בכ-160 אלף שקל, והוא מושכר ב-900 שקל לחודש – תשואה ברוטו של כ- 7 אחוזים.
הבעיה היכולה לצוץ– חניות למכירה בבנייני משרדים בתל אביב הן מצרך נדיר. ככל שמתקדמים אל ערים אחרות במרכז ניתן לרכוש חניות בבנייני משרדים גם ב-40 עד 50 אלף שקל (חולון, הרצליה ועוד) ולהשכירן ב-400-300 שקל לחודש ואף להשיג תשואות גבוהות יותר. איפה מוצאים חניות למכירה? בלוחות הנדל"ן באינטרנט, אצל מתווכים העוסקים בנדל"ן מסחרי וכו'.חשוב לומר,. שעל פי החוק אסור להעביר חנייה רשומה בטאבו לידיים אחרות (שכן היא חלק ממבנה המגורים), בנוסף מדובר בעסקת מקרקעין לכל דבר ועניין ולכן היא חייבת במס רכישה, הסכמים מפורטים ואם מדובר בעסק, גם בתשלום מע"מ.
אפשרות נוספת אשר יכול להיחשב בטוחה, הינה הלוואה להאצת צמיחה של עסקים יציבים וקיימים, ללא מתווכים ופלטפורמות, והמדובר בהשקעה שיכולה להניב בין 8% ל 10% אחוזי ריבית לשנה, בצורת תשואה מובטחת ומגובה בערבויות, ובתשלומים קבועים וידועים מראש, אשר מאפשרים למשקיע שליטה בהשקעתו.
עו"ד נועם קוריס: איגוד האינטרנט, לשון הרע והוצאת דיבה
כתבתי כמה טורים על איגוד האינטרנט הישראלי שעוסק במגוון תחומים הקשורים לאינטרנט בישראל, מסתבר שבמקרים מסויימים חברות מסחריות שעוברות שיימינג ברשת יכולות לפנות בעתירה למוסד הבוררות של איגוד האינטרנט שיסייע בידיהן.
השבוע פנה אלי למשרדי נועם קוריס ושות', לקוח במייל וביקש לקבל שירותים משפטיים ממשרדי בכדי להסיר מהאינטרנט פרסומים לא מחמיאים שפורסמו בפייסבוק, באמצעות אתר הנושא את שמו ובמקומות נוספים, זה הזכיר לי את הסיפור האישי שלי כשיום בהיר אחד בתחילת שנת 2016 רשמה חב' דומיין דה נט, שמחזיקה ברישיון מטעם איגוד האינטרנט, ולבקשת פלוני את שם המתחם המורכב משמי באנגלית עם סיומת ישראלית, ואפשרה לו לנהל אתר ובו פרסומים נגדי, גם לאחר שפניתי מספר פעמים לשירות הלקוחות הבעייתי שסיפקו לי בחברת דומיין דה נט, לא הופסקה ההפרה של זכויותיי.
יחד עם זאת, הגשתי עתירה עניינית לאחד ממוסדות איגוד האינטרנט הישראלי, שהינו מוסד ישוב הסכסוכים החלופי של האיגוד, ה IL-DRP, הפועל תחת כללי ה – IL-DRP הישראלי אשר אמורים להיות תואמים גם לכללי -DRP COM העולמיים.
גוף יישוב סכסוכים זה של איגוד האינטרנט עוסק במחלוקות לגבי שמות מתחם (url) המוכרים גם כשמות דומיינים, ובסמכותו להורות לרשם הדומיינים לבטל רישום של דומיין מסויים או להעביר את הבעלות בו, לגורם שעתירתו להעברת הבעלות בדומיין נמצאת מוצדקת.
בעשור האחרון פאנל IL-DRPהישראלי הכריע בעשרות עתירות שעניינן היה בעיקר ניסיונות לתפוס דומיינים הנושאים שמות של חברות מסחריות גדולות לצורך מכירתם תמורת כופר לאותן חברות, למשל עתירות של חב' פייסבוק וגוגל שהתבררו והוכרעו על ידי הפאנל הביאו לתוצאה שעל מחזיקי הדומיינים היה למסור את השליטה בדומיינים לחברות, ללא תנאי.
בעניינה של פייסבוק למשלקבע מוסד הבוררות של איגוד האינטרנט שיש להעביר את הדומיין לשליטת פייסבוק, אף ללא תשלום הכופר שהציעה פייסבוק לשלם אז, בסך של 3,000 דולר
לאחרונה (26.7.2017) הכריע פאנל ה IL-DRP הישראלי בעתירה לשחרור שם הדומיין noam-kuris.co.il, ההכרעה שהינה תקדימית בישראל, איגוד האינטרנט קיבל את העמדה, שגוף מסחרי שמוכיח את זכותו והכרתו בשם מסויים הנכלל בשם שנרשם כמתחם מסויים (דומיין), תחת הסיומת co.il רשאי להגיש עתירה לשחרור או העברת בעלות בשם המתחם.
בהחלטת הפאנל נקבע עוד ובצורה תקדימית בישראל, שכאשר האתר המפורסם בשם המתחם עוסק בביקורות ובטרוניות כנגד הגוף המסחרי, הרי שיש בכך עוד ראיה שרישום שם המתחם מלכתחילה נעשה בחוסר תום לב ובצורה פסולה.
התקדים בהחלטת הפאנל מותח קו גבול לתופעת השיימינג נגד גופים מסחריים בישראל, ואף מצרף קביעות משמעותיות לכך שבמקרים כפי שנעשו לעניין noam-kuris.co.il, נעשה הרישום ופרסום האתר בצורה פסולה, מטעה וחסרת תום לב, בהתאם לכללים שנקבעו בנושא בעולם.
