מיליון דולר יישארו בידי המדינה

בית המשפט העליון נדרש בימים אלו לקביעה בדבר הותרת רכוש בשווי של יותר ממיליון דולר שהמדינה תפסה בקשר לפרשיית הימורים והלבנת הון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

נועם קוריס- קבלו נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

במסגרת הדיון בבקשה עלה כי המבקשים חשודים בעבירות הלבנת הון, ניהול הימורים וארגונם, קשירת קשר לפשע ועבירות מס, וביום 14.4.2019 נתפס רכוש שלהם: דירות, כלי רכב וכספים.

ביום 10.6.2019 בית משפט השלום בראשון לציון (ה"ת 49301-05-19; השופט ג' אבנון) קבע שאין לשחרר את עיקר התפוסים. צוין כי מוסכם על הצדדים קיומו של חשד סביר לביצוע העבירות (ובית המשפט עיין בחומר והגיע בעצמו למסקנה דומה), כי המשיבה טוענת לעבירות שהושג בהן רכוש בשווי כ-6,200,000 ש"ח, וכי שווי התפוסים קטן מסכום זה. על כן נקבע כי קיימת הצדקה להותיר את הרכוש תפוס. לצד זאת, הותר להשיב כלי רכב אחד, כפוף להפקדת 30% ממחירו ולתנאים נוספים.

בהחלטה נוספת מיום 2.10.2019 הורה בית משפט השלום להשיב למבקשים 25,000 ש"ח שנתפסו, בשל התמשכות ההליכים ובשל התנהלות המשיבה שגרמה לדחיית דיון.

ביום 31.12.2019 נדרש שוב בית משפט השלום לתפוסים, והפעם קיבל בחלקה את בקשת המשיבה להאריך את החזקת התפוסים (ה"ת 63492-09-19, מ"י 30572-04-19; השופט ג' אבנון).

נקבע כי עדיין קיים חשד סביר נגד המבקשים, אולם "בשלב זה של ההליך מצופה מהמבקשת להצביע על התפתחות בעוצמתם של החשדות" (פסקה 4), בעיקר חיזוק לעדויות שנגבו מהמהמרים.

בחינת הודעות של כמה מהמרים הביאה להערכה מופחתת של שווי הרכוש שהושג בעבירות (לפי ההוראות בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס–2000, להלן: "שווי העבירות"), עד כדי 4,300,000 ש"ח. מאחר שמאז ההחלטה הקודמת לא בוסס חלק הארי של החשדות, מצא בית משפט השלום כי הסיכוי לחלט בתום ההליך רכוש ששוויו למעלה מחצי מ"שווי העבירות", כלומר 2,150,000 ש"ח, הוא נמוך.

בהתחשב בשווי התפוסים – כ-3,500,000 ש"ח – הוחלט להאריך ב-150 יום את החזקת הדירות וחלק מהכספים (אף שערכם הכולל עולה על הסכום המותר לתפיסה); ולשחרר כלי רכב וערבויות שניתנו להשבתם, חשבונות בנק וכספים אחרים.

בית המשפט המחוזי קיבל ביום 4.2.2020 את ערר המשיבה ודחה את ערר המבקשים (ע"ח 9258-01-20; השופט ח' טרסי).

נקבע כי את פוטנציאל החילוט יש לגזור מ"שווי העבירות", כי אין מקום להפחית מפוטנציאל זה לאחר שנקבע, וכי בענייננו שווי התפוסים נמוך גם מ"שווי העבירות" העדכני, ועל כן אין לשחרר דבר ממנו.

מכאן הבקשה שהוגשה לעליון. לגישת המבקשים, עניינם מעלה שאלה משפטית המצדיקה לתת רשות לערור ב"גלגול שלישי", והיא אם פוטנציאל החילוט שווה ל"שווי העבירות", או שניתן לקבוע אותו גם בהתחשב במשקל הראיות.

לטענתם, חולשת הראיות עשויה לצמצם את היקף הרכוש המחולט בשלב קביעת "שווי העבירות", ובדומה, כעניין ש"בסמנטיקה", אפשר להפחית את פוטנציאל החילוט בשל קשיים בראיות. נטען כי בית המשפט המחוזי כלל לא עיין בראיות.

כידוע, רשות לערור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים נדירים המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של המבקש, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין מהותי.

בית המשפט העליון לא מצא כי הבקשה שלפניי מעוררת שאלה עקרונית או כי שיקולי צדק מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה, ודי בכך כדי לדחותהּ.

בבקשה לחילוט זמני של רכוש בגין חשד לעבירת הלבנת הון על בית המשפט לבחון בשלב ראשון את דבר קיומן של ראיות לכאורה מספיקות, ובשלב שני אם הן מקימות סיכוי סביר לכך שהחשוד יורשע בעבירות המיוחסות לו ולכך שיהיה ניתן לחלט את רכושו ("פוטנציאל חילוט") (ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013)). החילוט בסוף ההליך ייקבע לפי "שווי העבירות", ובהתאם לכך יש לחשב את הערך המרבי של הרכוש הנתון לחילוט זמני. בשלב שלישי יש לבחון אם החילוט המבוקש מידתי, למשל על דרך של בחינת חלופות לו (ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.8.2019)).

כאמור, בשלב של קביעת "פוטנציאל החילוט" מתבררת סוגיית הסיכוי הסביר להרשעה ולחילוט בתום ההליך הפלילי. כחלק מכך מעיין בית המשפט בראיות ומעריך את יכולתן (כפי שהיא נחזית לכאורה בשלב זה) להביא להרשעה ואת "שווי העבירות" המתגלות מהן (ראו למשל ע"פ 6352/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, פסקאות 30–36 (8.4.2018) (להלן: עניין חסדי דוד)). בחינה זו נערכת בהיבט תוכן הראיות בלבד, ולשיקולים בדבר קצב איסוף הראיות אין ככלל השפעה עליה.

בית המשפט העליון גם הזכיר, כפי שכבר נפסק, קביעת "שווי העבירות" אינה סוף פסוק, ועל בית המשפט לבחון שיקולים נוספים בהחליטו איזה רכוש לחלט. בין היתר, ניתן לשקול גם את דיות הראיות – אולם לא לשם חישוב "שווי העבירות", אלא כדי להכריע מה ראוי לחלט מתוך הרכוש שמגיע כדי שווי זה:

"במסגרת ההחלטה בדבר מתן צו זמני יש משמעות לעוצמת התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד הנאשם, במובן זה שתתקיים 'מקבילית כוחות' בין עוצמת הראיות לבין היקף הרכוש שייתפס. ככל שהתשתית הראייתית נגד הנאשם דלה יותר, וככל שהמקרה מעלה שאלות פרשניות המפחיתות מן הסיכוי שהנאשם יורשע בסופו של הליך, כך תפחת הנכונות להורות על תפיסתו של מלוא פוטנציאל החילוט – ולהיפך" (עניין חסדי דוד, בפסקה 37).

כך, יש לשקול גם את מידתיות החילוט, כפי שנקבע בע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל (11.8.2019), אשר בתי המשפט קמא והמבקש אזכרו.

בנסיבות דנן בית משפט השלום מצא כי הראיות מצביעות על "שווי עבירות" בסך 4,300,000 ש"ח, ועוד קודם לכן קבע כי קיים חשד סביר לביצוע העבירות. אותו חשד סביר התבסס על הראיות שהספיקו למצוא "פוטנציאל חילוט" בהחלטות הקודמות בעניין זה, ולא נטען כי בינתיים נפגמו משקלן או אמינותן.

בכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נחתם שלב בדיקת "פוטנציאל החילוט". הדרישה להוסיף ראיות בשל התמשכות ההליך מקומה אולי בשלב הבא, בדיקת המידתיות, אולם הערכאות שלפניי לא נדרשו לסוגיה זו. אם יש למבקשים טענות בנוגע אליה, הן שמורות להם.

במצב הדברים האמור עולה "שווי העבירות" על שווי התפוסים, ומשבית משפט השלום לא קבע טעם אחר לשחרור חלק מהרכוש, לא היה מקום להורות על כך.

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור והורה על הותרת התפוסים בידי המדינה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

גוגל לא תסיר תכנים פוגעניים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נועה גרוסמן) בת"א 15035-06-19 מיום 8.12.2019 בגדרה נדחתה בקשת המבקשים למתן צווים זמניים נגד המשיבות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

בתמצית, עניינה של התביעה העיקרית שמנהלים המבקשים היא בפרסומים שהועלו ברשת האינטרנט אשר לטענתם עולים לכדי לשון הרע (להלן: "הפרסומים הפוגעניים"). התביעה הוגשה הן נגד המחברים של אותם פרסומים (להלן: "מחברי הפרסומים") והן נגד האתרים שמשמשים פלטפורמה לפרסומם (להלן: "בעלי הפלטפורמות"). יצוין כי חלק מהנתבעים הם אזרחים ישראליים וחלקם אזרחים זרים.

נועם קוריס

ביום 8.8.2019 הגישו המבקשים בקשה לצווים זמניים שעניינה הסרת הפרסומים הפוגעניים. ביום 12.11.2019 נתן בית המשפט קמא החלטה בעניינם של הנתבעים 4-1 בהליך קמא אשר דוחה את הבקשה מחמת שני טעמים מרכזיים: הצווים הזמניים שהתבקשו חופפים במידה רבה לסעד העיקרי שהתבקש בתביעה; ולאור השלב בו נמצא ההליך, כאשר טרם הושלמו ההמצאות, ובשים לב לכך שהנתבעים הנ"ל הם כולם תושבי חוץ (להלן: "ההחלטה הראשונה").

יש להזכיר, שביום 21.11.2019, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעים 4 ו-5 בהליך קמא, שהנם אזרחים זרים אשר היו חלק ממחברי הפרסומים (להלן: "פסק הדין בהיעדר הגנה"). בעקבות זאת, צמצמו המבקשים את הבקשה לצווים זמניים רק לפרסומים שלגביהם ניתן פסק הדין האמור.

ביום 8.12.2019 ניתנה החלטה בעניינן של הנתבעות 6 ו-7 בהליך קמא, בעלות פלטפורמות שהן המשיבות בהליך דכאן, אשר דוחה את הבקשה לצווים זמניים מטעמים דומים לאלה של ההחלטה הראשונה (להלן: "ההחלטה השנייה").

בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על ההחלטה השנייה. בקשה זו מתמקדת אך ורק בפרסומים של הנתבעים 4 ו-5 שביחס אליהם ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. לטענת המבקשים, בהינתן פסק הדין בהיעדר הגנה הקובע כי הפרסומים של הנתבעים 4 ו-5 אינם חוקיים, יש מקום להסירם מהפלטפורמות של המשיבות, ואין צורך להמתין לדיון בתובענה העיקרית. בכך, לטענתם, יצומצמו הנזקים שנגרמים להם מדי יום ביומו. יצוין כבר עתה כי מחברי הפרסומים ביחס אליהם מתבקשים הצווים הזמניים (הם הנתבעים 4 ו-5 בהליך קמא) לא צורפו כמשיבים לבקשה זו, ובית המשפט העליון העיר שייתכן כי כבר מטעם זה היה ראוי לדחות את בקשת רשות הערעור.

לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, ביום 8.1.2020, ביטל בית המשפט קמא את פסק הדין שניתן נגד הנתבעים 4 ו-5 בהליך קמא בעקבות קבלת בקשה לתיקון כתב התביעה שהגישו המבקשים. נוכח זאת, נקבע כי כתב התביעה המתוקן יומצא לכלל הנתבעים, לרבות נתבעים 4 ו-5 בהליך קמא. בקשה לביטול ההחלטה שהגישו המבקשים נדחתה ביום 9.1.2020. לאור זאת, ביום 28.1.2020, התבקשה עמדת המבקשים האם הם עומדים על בקשת רשות הערעור. בין לבין, ביום 21.1.2020 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת רחל ערקובי, אליה הועבר הטיפול בתיק בבית המשפט המחוזי, שעניינה בבקשת נוספת של המבקשים להשיב את פסק הדין בהיעדר הגנה על כנו.

ביום 29.1.2020 הודיעו המבקשים כי הם עומדים על הבקשה דנן. לשיטתם, פסק הדין בהיעדר הגנה עומד על כנו והם מבססים עמדה זו על האמור בהחלטת בית המשפט מיום 21.1.2020. יחד עם זאת, הוסיפו המבקשים כי "למען הזהירות בלבד, ככל שבית המשפט הנכבד סבור שפסק הדין אינו עומד על כנו, הרי שהמבקשים יגישו בקשת רשות ערעור על החלטת הביטול של כב' השופטת גרוסמן, ובד בבד, יבקשו כי בקשת רשות ערעור זו תדון לאחר שתוכרע אותה בקשת רשות ערעור (שכן אחרת תמנע מהמבקשים האפשרות לערער על ההחלטה מושא הליך זה)" (סעיף 14 להודעה מיום 29.1.2020).

בית המשפט העליון קבע, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כאמור, הבקשה נשענת על ההבחנה בין הפרסומים שהועלו על ידי הנתבעים 4 ו-5 בהליך קמא לבין הפרסומים שהועלו על ידי מחברי פרסומים אחרים. ואולם, משהנתון המבחין חדל להתקיים, דהיינו פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בוטל, נשמט הבסיס תחת בקשת רשות הערעור.

ניסיונם של המבקשים להישען על החלטתו של בית המשפט קמא מיום 21.1.2020 לא יצלח. למען בהירות הדברים, אביא את עיקרה:

למניעת ספקות והואיל והתיק הועבר לטיפולי רק לאחרונה, ועל מנת למנוע בלבול, בשלב זה יואילו [המבקשים] להימנע מלנקוט בהליכים לאור פס"ד שניתן בהעדר הגנה.

ניתנת לנתבע 5 האפשרות להגיש בתוך 30 יום בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. ככל ולא תוגש בקשה זו, יוכלו התובעים לעשות שימוש בפסק הדין ולנקוט על פיו בכל הליך בהתאם לשיקול דעתם.

כאמור, אין בהחלטה זו כדי לסייע למבקשים. ודוק, את הפסקה האחרונה בציטוט מתוך ההחלטה אין לקרוא כמתיימרת לבטל את החלטתה של כב' השופטת גרוסמן מיום 8.1.2020 (החלטה שבקשה לביטולה נדחתה כאמור ביום 9.1.2020), אלא כקוצבת את המועד בו על הנתבע 5 להגיב לכתב התביעה המתוקן שהומצא לו, בהתאם להחלטה מיום 8.1.2020.

סוף דבר: לעת הזו, בקשת רשות הערעור כפי שהוגשה אינה יכולה לעמוד, והיא נדחתה איפוא. יחד עם זאת, בית המשפט העליון העיר כי אין בהחלטתו כדי למנוע מהמבקשים להגיש בעתיד בקשה לצווים זמניים, ככל שהתפתחות ההליך תצדיק זאת. טענות הצדדים שמורות להם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

הארכת מועד מיוחדת לאוכלוסיות המוחלשות

בית המשפט העליון (כבוד הרשמת שרית עבדיאן) הכריעה בימים אלו בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 27.8.2019 (ה"פ 22888-03-18; כבוד השופט מ' תמיר) (להלן: פסק הדין). בגדרי פסק הדין נדחתה תביעה שהגישה המבקשת על דרך של המרצת פתיחה בגדרה ביקשה להצהיר כי המשכון שנרשם לטובת המשיב על זכויותיה בדירה בעיר פתח תקווה בטל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

המבקשת, הגב' פטל הגישה את הבקשה שבכותרת ביום 24.11.2019. במסגרת בקשתה טוענת המבקשת, אשר הייתה מיוצגת על-ידי הלשכה לסיוע משפטי בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, כי פנתה מיד לאחר מתן פסק הדין באמצעות בא-כוחה אל הלשכה לסיוע משפטי לצורך קבלת אישור להגשת ערעור לבית משפט זה, וכי בשל עיכובים שחלו בטיפול בבקשתה, נדרשת לה הארכת מועד להגשת הערעור. המבקשת מציינת כי היא הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, ואולם זו נדחתה משום שלא הוגשה לערכאת הערעור. על רקע האמור ובשים לב למצבה הכלכלי והבריאותי וכן למהות ההליך, עותרת המבקשת למתן ארכה להגשת הערעור בת 45 ימים לצורך הגשת הערעור. המשיב, בנק לאומי, מתנגד מצדו לבקשה.

לפי החלטת בית המשפט, קיימים בענייננו, שיקולים כבדי משקל המושכים לעבר דחיית הבקשה. המועד האחרון להגשת הערעור חלף עוד ביום 29.10.2019 (בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת חג הסוכות) ומכאן כי הבקשה שבכותרת הוגשה באיחור ניכר. יצוין כי  הבקשה להארכת מועד, שהוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי ביום 3.11.2019, הוגשה באיחור אף היא. זאת, למרות שמצופה מבעל דין להגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ההליך הערעורי, גם מקום בו הארכת המועד נדרשת לצורך הסדרת ייצוג על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, וזאת כחלק מהחובה לנהוג כבוד בסדרי הדין ובבית המשפט, וכן כדי למנוע מהצד שכנגד לפתח צפייה לגיטימית לסיום ההליך (ראו: בש"א 9102/18 לוי נ' ניב זר בתפקידו כמנהל מיוחד, פיסקאות 9-7 (11.3.2019)).

יחד עם זאת, ולמרות השיקולים שפורטו לעיל, סברה כבוד הרשמת, כי קיימים מספר שיקולים אשר בהצטברם יחד מטים את הכף לעבר מתן ארכה קצובה להגשת ההליך: ראשית, המבקשת פעלה בשקידה הראויה ובזריזות המתבקשת ופנתה ללשכה לסיוע משפטי בסמוך לאחר מתן פסק הדין ולכן לפחות חלק מסיבת האיחור נעוצה כאמור בהמתנה לאישור מטעם הלשכה לסיוע משפטי (ראו והשוו, למשל: בש"ם 2209/14 חזיזה נ' מדינת ישראל, משרד השיכון, פיסקה 2 (22.4.2014)). שנית, תשובתו של המשיב לבקשה אינה כוללת אינדיקציות להסתמכות קונקרטית על סופיותו של פסק הדין. שלישית, וזה העיקר, יש לתת משקל לא מבוטל בענייננו לנסיבות חייה של המבקשת, כפי שפורטו בפיסקה 22 לפסק הדין, וכבר הבעתי דעתי בעבר כי "הקושי המובנה בהסדרת הייצוג לאוכלוסיות מוחלשות שידם אינה משגת צריך להוות שיקול בבחינת בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי" (ראו: בש"א 1514/18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פיסקה 5 (14.11.2018); בש"א 932/18 פלונית נ' פלוני, פיסקאות 14-13 (16.6.2019). כן ראו: בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון, פ"ד נד(4) 702, 705 (2000); בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי, פיסקה 2 (1.6.2009)). נסיבות חייה של המבקשת, הקושי המובנה בהסדרת ייצוגה, מהות ההליך והיותו ערעור בזכות (להבדיל מערעור ברשות) ופערי הכוחות בין הצדדים, מובילים כולם למסקנה כי אין יהיה זה נכון לחסום את שעריו של בית משפט זה בפני המבקשת.

הבקשה מתקבלת אפוא במובן זה שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין מוארך עד ל-14 ימים מיום המצאת החלטה זו לידי המבקשת. תוך קביעה שהחלטה זו תצוין בפתח ההליך, ככל שיוגש, ותצורף לו כנספח. 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

לקראת הדיון בפסילת ח"כ יזבק

לקראת הדיון בפסילת ח"כ יזבק

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, דרש מח"כ היבא יזבק הסברים לגבי התבטאות ממנה עלולה להשתמע תמיכה בפגיעה בחיילי צה"ל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הוגשו מספר בקשות לפסול את ח"כ יזבק מהתמודדות בבחירות, בין היתר, בגין העילה הקבועה בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, העוסקת ב"תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל".

במכתב ששלח הערב מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, ענר הלמן, לבאי-כוחה של יזבק, נאמר כי היועץ המשפטי לממשלה רואה בחומרה רבה התבטאויות שמהן עולה, במפורש או במשתמע, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, לרבות פגיעה בחיילי צה"ל.

הלמן מוסיף, כי היועמ"ש מבקש לקבל מח"כ יזבק התייחסות ברורה, מגובה בתצהיר מטעמה, בפרט לאמירה מסוף הריאיון הטלוויזיוני שנערך בערוץ 13:

"מראיין: האם זה חלק מהתנגדות סבירה מבחינתך, ולגיטימית לכיבוש, לפגוע בחיילים או לפגוע ברמטכ"ל.

ח"כ יזבק: החוק הבינלאומי בעצמו מאפשר לעמים שהם תחת כיבוש לפעול למען שחרורם.

מראיינת: כלומר, את תופסת כלגיטימי פגיעה בחיילים?

ח"כ יזבק: מה שלא לגיטימי זה המשך הכיבוש".

הבהרה זו נדרשה על ידי היועמ"ש בכדי שיוכל היועץ המשפטי לממשלה להשלים את גיבוש עמדתו ביחס לבקשות הפסילה בעניינה

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

נדחה ערעור המקור איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו

איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו- העליון דחה ערעור המקור

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.4.2019 בע"ח 2471-04-19 (השופט א' סטולר – סג"נ), בגדרה נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון, לפיה נדחתה בקשת המבקשים להסיר את צו איסור הפרסום החל על חלק מן החומרים הקשורים לפרשת הרפז.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

תחילתה של פרשת הרפז בשנת 2010, אז נחשף בתקשורת מסמך ובו תכנית לבניית תדמית חיובית למועמד לכהונה כרמטכ"ל, האלוף (מיל') יואב גלנט, תוך פגיעה בשמו הטוב של הרמטכ"ל שכיהן בעת ההיא, רב-אלוף (מיל') גבי אשכנזי (להלן: אשכנזי). על גבי המסמך הוטבע סמליל (לוגו) משרדו של היועץ האסטרטגי והפרסומאי, אייל ארד. לאחר שנחשף המסמך, הגיש ארד תלונה במשטרה על זיוף, וטען כי אין לו קשר למסמך. לימים התברר, בעקבות חקירה במשטרה, כי המסמך זויף על-ידי סגן-אלוף (מיל') בועז הרפז (להלן: הרפז). הפרשה עוררה הד ציבורי וסיקור תקשורתי נרחב, ובמקביל, נחקרה על-ידי הרשויות השונות – מבקר המדינה, שפרסם ביום 6.1.2013 דוח שעסק בפרשה; המשטרה הצבאית; ומשטרת ישראל, שבדקה את היבטיה הפליליים של הפרשה. במסגרת החקירה הפלילית, נפתחו תיקי חקירה נגד המעורבים בפרשה, וביניהם כמה מן המשיבים לבקשה דנא: אשכנזי, אל"מ (מיל') ארז וינר (להלן: וינר), ששימש כעוזרו של אשכנזי, והיועץ המשפטי לממשלה, האלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט (להלן: מנדלבליט), ששימש באותם ימים כפרקליט הצבאי הראשי. בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודה וינשטיין, מיום 21.5.2015, נסגר תיק החקירה נגד מנדלבליט מחוסר אשמה. בהחלטה נוספת של היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2016, נסגרו גם תיקיהם של המעורבים האחרים בפרשה, זולת הרפז, אשר הועמד לדין, ולימים הורשע בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף.

כחלק מבדיקת מבקר המדינה והחקירה הפלילית, נתפסו, תומללו ונותחו מספר רב של שיחות טלפון והקלטות נפח אשר הוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. השיחות הוקלטו בעקבות פקודה שנתן קודמו של אשכנזי בתפקיד, רב-אלוף (מיל') דן חלוץ, ולפיה הוקלטו שיחות הטלפון, ובוצעו הקלטות נפח בלשכת הרמטכ"ל, כברירת מחדל, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מאז החלו הרשויות לחקור בפרשה, הוצאו מספר צווי איסור פרסום ביחס לחומרי החקירה, לרבות השיחות שהוקלטו. כך למשל, בפסק הדין בבג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (28.6.2012) (להלן: בג"ץ וינר), התקבלה בקשה מטעם מבקר המדינה, לאסור על פרסומם של החומרים ששימשו את המבקר בבדיקתו, והועברו למבוקרים לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דוח המבקר. כמו כן הוצאו צווי איסור פרסום נוספים בערכאות שונות, לבקשתן של המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל, מכוח סעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהמשך, ביום 21.6.2015, פנה אשכנזי לבית משפט השלום בראשון לציון, מכוח סעיפים 70(ד) ו-70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, בבקשה לאסור על פרסום כלל השיחות שלהן הוא צד, בשל פגיעה בפרטיותו. בהחלטה מיום 24.6.2015 נעתר בית המשפט לבקשתו, והוציא צו איסור פרסום גורף ביחס לכלל השיחות.

בשנים שחלפו, הוגשו, והתקבלו, מספר בקשות לצמצום צו איסור הפרסום הגורף. בתוך כך, הותרו לפרסום 14 שיחות, שחשיפתם נתבקשה בשנת 2014 על-ידי עיתון 'הארץ'. בהמשך, ביום 31.5.2015, התקבלה בקשה שהוגשה מטעם מדינת ישראל, ביחס ל-3 שיחות הקשורות להחלטה לגנוז את תיק החקירה בעניינו של מנדלבליט. כמו כן, נעתר בית המשפט לבקשה נוספת שהוגשה מטעם המדינה, בתחילת שנת 2016, ועניינה בהתרת פרסומן של שיחות שצוטטו או אוזכרו בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את תיקי החקירה בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. בקשת רשות הערעור שלפנינו, עוסקת בבקשה נוספת לצמצום צו איסור הפרסום, שהוגשה ביום 27.2.2019 על-ידי המבקשים, העיתונאי ברוך קרא, ומערכת תכנית התחקירים 'המקור' (להלן ביחד: המקור). תחילה ביקשו 'המקור' להסיר את צו איסור הפרסום הגורף, ובהמשך גידרו את בקשתם להתרת פרסום תמלילים של 16 שיחות, שאותם ביקשו לשלב במסגרת כתבה העוסקת בהתנהלות לשכתו של אשכנזי, בחמשת הימים הסמוכים לחשיפת מסמך הרפז. במרוצת ההליך התברר, כי 4 מן השיחות המבוקשות כבר פורסמו בהתאם להחלטות קודמות, ועל כן נתחמה הבקשה ל-12 השיחות הנותרות. 'המקור' ביקשו לשדר את הכתבה האמורה לפני מועד הבחירות לכנסת ה-21, והסבירו כי העניין הציבורי בכתבה ובשיחות התעצם, משהודיע אשכנזי על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת.

הבקשה לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה בהחלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 31.3.2019. בהתאם להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שקל בית המשפט את זכות הציבור לדעת מזה, ואת פרטיותם של המשוחחים מזה. צוין, כי ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל נועדו לצרכים ביטחוניים-מבצעיים, ונתפסו לצורכי חקירה, שבסופה הוחלט שלא להעמיד את מרבית המעורבים לדין. בית המשפט הוסיף, כי ההאזנה לשיחות במסגרת הליכי החקירה, גרמה לפגיעה משמעותית בפרטיותם של המעורבים. כמו כן, עמד בית המשפט על הצורך בשמירת מעטה סודיות על המתרחש בלשכת הרמטכ"ל, תוך אפשרות לקיום שיח חופשי בלשכות ביטחוניות בפרט, ולשכות ממלכתיות בכלל. נוכח האמור, קבע בית המשפט, כי "ללא קשר לתוכנן של 16 השיחות שלצורך פרסומן צמצמו המבקשים את בקשתם, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולקבוע כי פרסום איזה מהשיחות המוקלטות (שמע ותמליל) שנתפסו במהלך בדיקת המבקר ובמהלך חקירת הפרשה, עלול לפגוע פגיעה חמורה בפרטיותם של הצדדים לשיחות ושל אלו המוזכרים בהן, ומשכך צו איסור הפרסום יעמוד בעינו, ללא מגבלת זמן". מעבר לכך קבע בית המשפט, לאחר עיון בתמלילי השיחות, כי פרסומן של השיחות יפגע 'פגיעה של ממש' בפרטיותם של המשוחחים, וגם מטעם זה יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובהחלטה מיום 7.4.2019 נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי חרף הסכמתו עם התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום, "היה מקום להידרש במסגרת ההחלטה, לדיון פרטני בשיחות נושאות הבקשה דנן", ומשכך, בחן באופן פרטני את השיחות שפרסומן נתבקש. תחילה קבע בית המשפט, כי חלק מהשיחות חוסה תחת צו איסור הפרסום שניתן בפסק הדין בבג"ץ וינר, שכן מדובר בשיחות אשר נכללו בחומר החקירה ששימש את מבקר המדינה (להרחבה על אודות תנאיו של אותו צו איסור פרסום ראו בג"ץ וינר, בפסקה 12). עוד קבע בית המשפט, כי שיחה מסוימת שקיימו אשכנזי ומנדלבליט, מוגנת בחיסיון עו"ד-לקוח בשל אופי היחסים בין הרמטכ"ל, לבין הפרקליט הצבאי הראשי, וגם מן הטעם הזה אין להתיר את פרסומה. לאחר מכן, עמד בית המשפט על הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, העוסקת באיזון הנדרש בין העניין הציבורי בפרסום, לבין שמירה על ערכים מתחרים, ביניהם "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" של המעורבים. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי לא יהיה בפרסום השיחות כדי להביא לציבור תועלת בידיעתן, שכן החלקים הרלבנטיים מתוכן כבר פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה. מצד שני קבע בית המשפט, כי פרסום השיחות יפגע פגיעה חמורה בפרטיותם של אשכנזי, וינר, והמשוחחים האחרים. לפיכך נקבע, כי אין הצדקה לפרסם את השיחות, ובהתאם נדחה הערעור, וצו איסור הפרסום נותר בתוקפו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו שבה לטענת 'המקור', בקשתם עונה על אמות המידה שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה), לעניין מתן רשות ערעור, וזאת לאור חשיבותה הציבורית של פרשת הרפז. זאת ועוד נטען, כי החלטות בתי המשפט דלמטה מעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות רוחבית, ובפרט מלינים 'המקור' על כך שבקשתם לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה ללא קשר לתוכן השיחות.

לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט המחוזי ערך איזון שגוי בין הפגיעה הנטענת בפרטיות המשוחחים, לבין חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת על אודות השיחות. לטענת 'המקור', נוכח חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, יש ליתן פרשנות מצמצמת לחריגים המנויים בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. מכאן, שכדי להחיל את החריג שעניינו פגיעה בפרטיות, "יש להראות שהפגיעה החמורה בפרטיות היא משמעותית עד מאוד" (ההדגשה במקור – נ' ס'). בהקשר זה נטען, כי הערכאות דלמטה לא בחנו את השיחות מושא הבקשה באופן פרטני, ולמעט אמירות כלליות ולקוניות, לא הובהר מדוע פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים. לעמדת 'המקור', השיחות המבוקשות עוסקות בעניינים מקצועיים גרידא, ואינן קרובות לרף הנדרש לשם הוכחת פגיעה בפרטיות, בהקשר של איסור פרסום. אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות טוענים 'המקור', כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו, כי משפורסמו חלקים מן השיחות בדוחות הציבוריים, מוצה העניין הציבורי שבפרסום. לשיטתם, אין לקבל גישה שלפיה "דוח של מבקר המדינה או של היועץ המשפטי לממשלה סותם את הגולל א-פריורית על פרסומים נוספים באותו עניין בשל היעדר עניין ציבורי". כמו כן נטען, כי לפרסומן של השיחות נודעת חשיבות ציבורית עליונה, נוכח מיהות המשוחחים – אישי ציבור בדרגים הגבוהים ביותר, שחלקם מכהנים בתפקידים ציבוריים בכירים גם היום; ונוכח נושא השיחות – פרשת הרפז, אשר נושאת חשיבות ציבורית רבה כשלעצמה. 'המקור' הדגישו, כי לפרסום החומרים בעת הזאת משמעות רבה, נוכח כניסת אשכנזי לזירה הפוליטית. מעבר לאמור טענו 'המקור', כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, כי חלק מן השיחות חוסות תחת צו איסור הפרסום שהוּצא בבג"ץ וינר. לדבריהם, אותו צו ניתן על מנת להגן על טוהר הליך הביקורת של מבקר המדינה ותקינותו, ותחולתו מוגבלת לחומרים ששימשו את המבקר לשם כך. עוד נטען, כי גם הנימוק בדבר חיסיון עו"ד-לקוח, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי מונע פרסום שיחות שקיימו אשכנזי ומנדלבליט – שגוי, שכן התנאים להכרה בחיסיון שכזה אינם מתקיימים בנדון דידן.

בתגובה מטעם אשכנזי (שאליה הצטרף וינר), נטען כי הבקשה אינה מצדיקה רשות ערעור, שכן בניגוד לטענת 'המקור' – אין בהחלטות בתי המשפט דלמטה משום שינוי מההלכה הקיימת, אלא ישום של עקרונות מוכרים. דחיית בקשת 'המקור' בבית משפט השלום, ודחיית ערעורם בבית המשפט המחוזי, נעשו לאחר בחינה פרטנית של השיחות האמורות על-ידי שתי ערכאות, ומשעה שהבקשה דנן לא מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית – אין הצדקה לבירור ב'גלגול שלישי'. לחלופין נטען, כי אם תינתן רשות לערער – יש לדחות את הערעור לגופו. לדבריו של אשכנזי, ברי כי פרסום תמלילי השיחות יפגע בפרטיותו, ובפרטיותם של צדדים נוספים, וזאת על-פי הוראות שונות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות): סעיף 2(2) – האזנת סתר אסורה; סעיף 2(5) – העתקת תוכן כתב שלא נועד לפרסום, ללא הסכמה; וסעיף 2(9) – שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם, שלא למטרה שלשמה נמסרה. אשכנזי הסביר, כי ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים-מבצעיים, ולאחר מכן הואזנו ותומללו לשם הכנת דוח מבקר המדינה וקיום החקירה הפלילית. פרסום ההקלטות בתקשורת, יחרוג מהמטרות שלשמן נאספו ונתפסו. הדלפת תמלילי השיחות לגורמי תקשורת, כך נטען, אינה מקימה לציבור זכות לדעת את תוכנן. בהקשר זה הודגש, כי העובדה שאשכנזי היה נתון להאזנה רציפה, במשך שנים, היא חסרת תקדים, וגרמה לחדירה חמורה לפרטיותו. עוד צוין, כי גורמים רבים לקחו חלק ב'מפעל ההאזנה', וביניהם חיילים, שוטרים, פרקליטים – אולם על אף חשיפתם לחומרים הרגישים, לא בוצעה החתמה על טפסי סודיות, לא סומנו עותקים של התמלילים, או כיוצא באלה צעדים שמטרתם למנוע את חשיפתם שלא לצורך. מעבר לכך נטען, כי פרסום השיחות יפגע באינטרסים נוספים, שעיקרם בצורך לשמור על סודיות השיחות בלשכת הרמטכ"ל, ולאפשר לבעלי תפקידים ציבוריים לנהל שיח פרטי, פתוח ולגיטימי, מבלי חשש לפרסום דבריהם ברבים. נוכח האמור טוען אשכנזי, כי בנסיבותיו החריגות של העניין, מעצם חשיפת שיחותיו, תיגרם פגיעה אנושה בפרטיותו, ויש לאסור על פרסום כל שיחה נוספת מתוך מאגר השיחות שהוקלטו בלשכתו.

אשכנזי הוסיף וטען, כי בחינה פרטנית של השיחות המבוקשות מוליכה לאותה מסקנה. אותן שיחות כוללות התייעצויות פנימיות שלו עם עוזריו ויועציו; שיחות פרטיות על אלופים במטה הכללי של צה"ל; רכילות על גורמים שונים. בהקשר זה נטען, כי בעוד שפרסום שיחות אלו, לאור תוכנן, יפגע בפרטיות המשוחחים, העניין הציבורי שבפרסומן הריהו מוגבל. לעניין זה סבור אשכנזי, כי משפורסמו דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה – מומשה ומוצתה זכות הציבור לדעת. יתרה מכך, 'המקור' לא הצביעו על מידע קונקרטי שנכלל בשיחות המבוקשות, שלא פורסם בדוחות הציבוריים, ויש בו כדי להוסיף לעניין הציבורי. בחינה פרטנית של אותן שיחות, כך נטען, "מעלה בבירור כי לשיחות אלה אין כל תרומה ממשית לאינטרס הציבורי ולזכות הציבור לדעת". בהמשך טען אשכנזי, כי פרסום השיחות אסור גם מכוח צווי איסור פרסום קבועים וסופיים שהוציא בית משפט זה, במסגרת בג"ץ וינר, ובג"ץ 921/13 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.10.2013). בשולי הדברים טען אשכנזי, כי ההקלטות מלשכתו מקורן בהאזנת סתר אסורה, שכן לא ידע על כך שמתבצעת הקלטה מלאה ורציפה, הכוללת גם הקלטת נפח.

בתגובה מטעם המדינה נטען, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה ואין מקום ליתן לגביה רשות ערעור. מכל מקום, נטען כי החלטות הערכאות דלמטה נכונות לגופן, ואין הצדקה להתערב בהן. לטענת המדינה, בנסיבות הייחודיות של העניין, "הפגיעה החמורה בפרטיות נובעת לא רק מתוכן השיחות, אלא גם או בעיקר מכך ששיחותיהם של המשיבים, ובייחוד המשיבים 2 ו-6 [אשכנזי ווינר – נ' ס'], הוקלטו למטרות אחרות לחלוטין, וכי המשיבים מעולם לא שיערו כי הקלטות אלו תתפרסמנה". עצם פרסום השיחות למטרה החורגת מהמטרה המקורית שלשמה הוקלטו השיחות – צרכים צבאיים-ביטחוניים – יפגע פגיעה חמורה בפרטיות המשוחחים. המדינה הזכירה, כי תיק החקירה שנפתח על רקע החשד הפלילי בעניינו של אשכנזי, ובגדרו בוצע מהלך החקירה החודרני, נגנז בעילה של העדר אשמה. על כל פנים, טוענת המדינה, הפגיעה בפרטיות נובעת גם מתוכן השיחות, המאופיינות כשיח בין עמיתים, בעל אופי פתוח, לא פורמלי, וזאת להבדיל מישיבות עבודה מקצועיות. הגנה על האפשרות לקיים שיחות שכאלו משרתת את האינטרס הציבורי שבשימור שיח חופשי בצבא ובארגוני ביטחון אחרים. עוד לעניין הפגיעה בפרטיות, ציטטה המדינה מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2013: "לא יהיה זה מיותר לציין, כי במהלך קריאת התמלילים והקשבה לחלק מהשיחות, נמצאנו לא אחת חווים גם תחושת אי נוחות רבה מעצם ההקשבה והחדירה לפרטיות של הדוברים". אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות, הבהירה המדינה כי לעמדתה, ככלל, אין בדוחות ציבוריים כשלעצמם, כדי למצות את העניין הציבורי שבפרסום מסוים הקשור לאותם דוחות. יחד עם זאת, פשיטא שבמסגרת בחינת העניין הציבורי בפרסום, על בית המשפט להביא בחשבון את הנתונים שכבר פורסמו, לרבות מידע שהובא במסגרת דוחות ציבוריים. בנדון דידן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא נמצא בשיחות המבוקשות מידע חדש המוסיף על המידע שכבר מצוי בידי הציבור בקשר לפרשת הרפז. אשר לטענות בדבר ההשפעה של בג"ץ וינר, וקיומו של חיסיון עו"ד-לקוח ביחס לחלק מן השיחות, ציינה המדינה כי הקביעות באשר לנושאים אלו ניתנו מעבר לצורך, והטענות שהעלו ה'מקור' בהקשרים אלו אינן נדרשות להכרעה.

דיון בבקשה התקיים בבית המשפט העליון ביום 19.12.2019. במהלכו, שב ב"כ 'המקור' על הטענה, כי הבקשה מצדיקה רשות ערעור נוכח הקביעה התקדימית, לפיה במצבים שבהם הושג מידע באקט חודרני, ומבוקש לאסור על פרסום המידע מכוח הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ניתן לבסס פגיעה בפרטיות גם מבלי להידרש לתוכן המידע. עוד נטען, כי הבקשה מתייחסת לשיחות מסוימות שאין בהן מידע פרטי, ולפיכך לא תיגרם פגיעה בפרטיותם של המשוחחים. כמו כן נטען, כי בבקשות כגון דא הנטל הוא על מבקש איסור הפרסום, להוכיח שנפגעה פרטיותו, ואילו בתי המשפט דלמטה הפכו את היוצרות בכך שהטילו את הנטל על 'המקור', להסביר מהו העניין הציבורי בפרסום השיחות. מכל מקום, טען ב"כ המבקש, גלום בשיחות המבוקשות עניין ציבורי רב. לדבריו, פרשת הרפז עודנה מעוררת סימני שאלה, בין היתר בכל הנוגע להתנהלותם של אשכנזי ומנדלבליט. בהקשר זה הודגש, כי אין להסתפק במידע שפורסם במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה, ולתת למוסדות הציבור 'מונופול' על העניין הציבורי.

ב"כ המדינה השיב, כי פרשת הרפז 'נטחנה עד דק', רבות דובר על אודותיה, ובשלב זה, כל המידע הדרוש לציבור על מנת לגבש דעה מושכלת בנוגע לפרשה – כבר ראה אור. אשר לפגיעה בפרטיות צוין, כי בשים לב להיקף השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולחשש מפני הדלפות נוספות, לא די בבחינה פרטנית של 12 השיחות המבוקשות, אלא יש לבחון את הדברים במבט צופה פני עתיד. כמו כן הדגיש ב"כ המדינה, כי הפגיעה בפרטיותו של אשכנזי, ופרטיותם של יתר המשוחחים, הוצדקה מלכתחילה על מנת למלא צרכים ביטחוניים-מבצעיים, ולאחר מכן לצרכי החקירה הפלילית, אולם אין בכך כדי לאפשר שימוש בשיחות לכל מטרה שהיא.

באת-כוחו של אשכנזי טענה, כי בכל ההזדמנויות שניתנו ל'מקור' – הן בערכאות דלמטה, הן בבקשת רשות הערעור, הן במהלך הדיון לפנינו – הם לא הסבירו מה נתחדש בשיחות המבוקשות, ובמה יועיל פרסומן לשיח הציבורי על אודות פרשת הרפז. כמו כן צוין, כי לאחר שגורמי החקירה הפכו כל אבן, והאזינו לשיחות רבות שהוקלטו בלשכתו של אשכנזי, נסגרה החקירה הפלילית בעניינו בעילה של העדר אשמה. בהקשר זה, הזכירה באת-כוחו של אשכנזי את עמדת המדינה כפי שהושמעה על-ידי ב"כ המדינה בדיון שהתקיים בבית משפט השלום: "הצו שהוצא כאן נוגע לכל השיחות המוקלטות, התחיל בחמש מאות אלף, נופו שלוחות לא רלוונטיות, והקשיבו בפועל למאה אלף שיחות, באמצעות 25 משקלטים במשך 6 חודשים. אם אני דנה בזה תאורטית ואני הולכת עם הידע שיש לי היום במנהרת הזמן אחורה, לשלב שבו פתחנו בחקירה […], היום אני יודעת על הראיות מה שלא ידעתי אז, שכלל לא היתה הצדקה בדיעבד להקשיב לשיחות הללו" (עמוד 118 לקובץ נספחי בקשת רשות הערעור; ההדגשה במקור – נ' ס').

פגיעה חמורה בפרטיות?

לפי קביעת בית המשפט העליון, הרי שהשיחות שפרסומן התבקש, הן חלק ממאגר עצום הכולל מאות אלפי שיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים פנימיים, בעקבות פקודה שניתנה לפני כניסתו של אשכנזי לתפקיד. ההקלטות הללו שימשו לאחר מכן את מבקר המדינה במסגרת בדיקתו, ואת גורמי החקירה אשר בחנו את היבטיה הפליליים של הפרשה. בתוך כך, האזינו גורמי החקירה במשטרה לרבבות שיחות, הסתייעו לשם כך בחיילות מחיל המודיעין, ולמדו: "שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף" (לאה גולדברג, סליחות). מדובר בפעולת חקירה חריגה שבחריגות – האזנה רציפה ומתמשכת, לשיחות עבודה ושיחות פרטיות כאחד, הכרוכה בחדירה אל נבכי שגרת יומו של אשכנזי, וסיפקה הצצה יחודית אל רזי פעילות לשכת הרמטכ"ל. בהמשך, תומללו מאות שיחות אשר סווגו כרלבנטיות לעניין פרשת הרפז, וחלקן פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה. מקצת מתמלילי השיחות שלא פורסמו, הודלפו לידי 'המקור', אשר מבקשים להשתמש בהן למטרת שידור הכתבה האמורה.

סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות מורנו, כי "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" – הריהו פגיעה בפרטיות. העניין שלפנינו נופל בגדרי הגדרה זו. משפורסם דוח מבקר המדינה, והתקבלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה – מומשה המטרה שלשמה בוצעה ההאזנה. במצב דברים זה, בהתאם להוראת הסעיף הנ"ל, כל פרסום של שיחות נוספות מהמאגר, או שימוש בהן שלא לצורך שבגינו הוקלטו – יהיה בו משום פגיעה בפרטיותם של המשוחחים, וזאת ללא קשר לתוכן השיחות. אולם בכך לא תמה מלאכתנו, שכן הקביעה כי נפגעה פרטיותו של מאן דהוא, היא כשלעצמה אינה מספיקה; עלינו להידרש לתוכן השיחות. רק כך ניתן יהיה לקבוע אם הפגיעה בפרטיות היא חמורה, כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולהעריך את עוצמת הפגיעה, על מנת לאזנהּ אל מול מידת העניין הציבורי בפרסום.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בתמלילי השיחות הנדונות, בא הוא לכלל מסקנה כי פרסומן יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו של אשכנזי, ובפרטיותם של המשוחחים הנוספים. מטבע הדברים, לא צוטטו בהחלטה מקטעי השיחות המבוקשות; אחרת – תסוכל מטרת צו איסור הפרסום. אך נאמרבתמצית:כי השיחות מלמדות על הרגלי עבודה של אשכנזי; יש בהן פרטי רכילות על צדדים שלישיים; התייעצויות פנימיות של אשכנזי עם יועציו, חלקן בנושאים שאינם נוגעים לפרשת הרפז; שיחות אישיות הנוגעות לדילמות פרטיות של המעורבים. מעבר לכל אלה, השיחות מאופיינות בנימה חופשית ולא רשמית. שיח פרטי בין עמיתים לעבודה, בין מפקד ליועציו ופקודיו. פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים, כמו גם באינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח בלשכות בכירים בכלל, ובלשכות ביטחוניות בפרט. לצרכי הניהול השוטף של הצבא, נדרש הרמטכ"ל לקיים שיחות והתייעצויות פרטיות. הידיעה על כך שיש 'אוזניים לכותל', המקשיבות לכלל השיחות היוצאות והנכנסות אל קווי הטלפון של הרמטכ"ל, כמו גם הקלטה רציפה של המתרחש בתוך כותלי הלשכה, לצד חשש מפני שהחומרים יודלפו לצדדים שלישיים ויפורסמו לרשות הרבים – עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי; וזאת ידע כל אדם המצוי תחת מעקב. הרמטכ"ל יחויב לשקול כל תג ותג, לחשוב על השפעות הרוחב של אמירותיו, גם כאשר מדובר בשיחות שגרתיות בענייני דיומא, עם יועציו הקרובים ביותר. תהא זו מגבלה קשה שעלולה לפגוע בתפקודו, וכפועל יוצא מכך, בתפקוד הצבא כולו. הדעת נותנת, כי למען ניהול תקין של הצבא (ושל רשויות ציבור וארגוני ביטחון אחרים), עלינו לשמר מתחם שבו ניתן לדבר בחופשיות, בפרטיות, מבלי שתאפיל על המשוחחים עננה מתמדת בדמות חשש מפני פרסום אמירותיהם. אמנם מדובר בשיחות פרטיות-מקצועיות, ולא בשיחות פרטיות בנושאים אישיים, ויש בכך כדי להפחית קמעא מעוצמת הפגיעה, אך עובדה זו אינה משנה את המסקנה העקרונית בנוגע לפגיעה בפרטיות.

על יסוד האמור, התגבש לפי החלטת בית המשפט העליון התנאי הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – פרסום השיחות יביא לפגיעה חמורה בפרטיות, אשר יש בה כדי להצדיק את הותרת צו איסור הפרסום על כנו.

לעניין העניין הציבורי בפרסום השיחות, מן העבר השני, ניצבים גם כן ערכים כבדי משקל כשלעצמם: חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת – כולם ערכים ראשונים במעלה. יתכנו מצבים שבהם על אף פגיעה בפרטיות, העניין הציבורי שבפרסום מסוים יצדיק את הפרסום. אולם חשוב לדייק מהו אותו 'עניין ציבורי': "פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים', אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו" (עניין חברת החדשות, פסקה 38). עינינו הרואות, בכל הנוגע לעניין ציבורי – לא לילך רכיל אנו מבקשים, אלא לחשוף מידע שבידיעתו תועלת של ממש לציבור. כפי שיפורט להלן, סבורני כי העניין הציבורי הגלום ב-12 השיחות המבוקשות – אינו עונה על הגדרה זו, ואינו מצדיק את פרסום השיחות.

'המקור' משליכים יהבם על העניין הציבורי שבפרשת הרפז בכללותה. על כך אין חולק – העניין הציבורי בפרשת הרפז רב. מדובר בפרשה מורכבת, אשר עסקה בממשק שבין בכירי צה"ל בדרגים הגבוהים ביותר, לבין הדרג המדיני הבכיר. הפרשה עוררה קשת רחבה של שאלות – אתיות, ציבוריות ופליליות – ולא לחינם הולידה בדיקה נרחבת של מבקר המדינה, וחקירה פלילית של המעורבים. אינטרס ציבורי חשוב הוא, כי פרשות מעין אלו יבדקו ויחקרו עד תום, וכי פרטים מתוכן יפורסמו ברבים, לצורך ביקורת על רשויות הציבור, ובמטרה שהציבור יוכל לגבש דעה מושכלת על התנהלות אישי הציבור. אלא שענייננו אינו באומדן העניין הציבורי שבפרשת הרפז, כי אם באיתור 'תוספת העניין', התועלת השולית שיביא עמו פרסום 12 השיחות הנדונות. בנסיבות אלו, הוטל על 'המקור' להראות מה יתנו ומה יוסיפו השיחות המסוימות על המידע שכבר פורסם בנוגע לפרשה.

פרשת הרפז מעסיקה את השיח הציבורי מזה עשור. כפי שטענו 'המקור' בבקשתם, הפרשה זכתה "לסיקור ועיסוק נרחב, כמעט חסר-תקדים" (פסקה 19 לבקשת רשות הערעור). העיסוק בנושא לא הסתכם בסיקור תקשורתי. הפרשה עברה תחת שבט הביקורת של מבקר המדינה, ודרישה וחקירה של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוציאו דוחות מפורטים שפורסמו לעיני הציבור. אמת נכון הדבר, דוחות ציבוריים – כגון דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה – אינם ממצים, כשלעצמם, את העניין הציבורי בנושא שבו הם עוסקים. יש להותיר פתח לביקורת ציבורית ותקשורתית החורגת אל מעבר לאמור באותם דוחות, ואין מקום לשלול, א-פריורית, את קיומו של מידע נוסף רלבנטי, מחדש וראוי לפרסום. יחד עם זאת, בבחינת עניין ציבורי בפרסום מסוים, לא ניתן להתעלם ממידע שכבר פורסם בקשר לנושא הנדון, בין אם בתקשורת, בין אם במסגרת דוחות ציבוריים שונים. ההיקף הנרחב של המידע שכבר פורסם על אודות פרשת הרפז, מחדד את הנטל המוטל על 'המקור', להסביר מה הייחוד שבשיחות המבוקשות, כיצד יתרום פרסומן לשיח הציבורי. כזאת לא נעשה בענייננו; לא בבקשת רשות הערעור, גם לא בדיון לפנינו. אדרבה, עיון בתמלילי השיחות, וביתר המידע שהובא לעיוננו, מלמד שלא 'כצעקתה'; רב הגלוי על הנסתר. התועלת השולית שתצמח מפרסום השיחות המבוקשות היא זניחה ביחס למידע הרב שכבר פורסם, ואינה מצדיקה את הפגיעה בפרטיות שבצמצומו של צו איסור הפרסום.

'המקור' באו בשם עקרונות יסודיים וחשובים במשפטנו: קידום שיח ציבורי ביקורתי ומימוש זכות הציבור לדעת, לצד חשש מהגבלות לא מידתיות על חופש העיתונות, אשר יצננו את פעילותם של גופי התקשורת. לעיתונות החוקרת תפקיד מרכזי בחברה דמוקרטית, ועלינו להיזהר מלכבול את ידיה, לנטרל את אופייה הביקורתי. אכן, "חופש העיתונות מגלם בתוכו לא רק את זכותו של העיתונאי, אלא גם את זכותו של כל פרט ופרט בחברה ליהנות מפירותיה של עבודת העיתונות ואת אינטרס הציבור בעצם קיומה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014)). בל נשכח שחשיפה עיתונאית היא שהביאה את פרשת הרפז לידיעת הציבור – וטוב שכך. אולם אין בהותרת צו איסור הפרסום על כנו משום פגיעה בחופש העיתונות, או בזכות הציבור לדעת, אלא מידה טובה של מתינות, ושמירה על מעמדה הנעלה של הזכות לפרטיות. הציבור סקרן, כָּמֵהַּ למידע, לבטח כשבאישי ציבור בכירים עסקינן. אל לבית המשפט להתפתות ולהרוות את צמאונם של הסקרנים, לפרסם חומרים רגישים מכל הבא ליד. שומה על בית המשפט לקיים איזון אמיתי ושקול, לתת את הדעת על פגיעה אפשרית בפרטיות, או באינטרסים אחרים, מול העניין הציבורי שבפרסום החומר המבוקש. בנדון דידן, איזון בין הערכים המתחרים הביאני לכלל מסקנה, כי אין הצדקה לצמצם את צו איסור הפרסום על השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולפרסם את השיחות שביקשו 'המקור'.

ודוק: אין באמור לעיל כדי ליתן 'חסינות' מוחלטת לבעלי תפקידים ציבוריים מפני דיון ציבורי בעניינם; לא על דרך הכלל, ולא בעניין הפרטני של פרשת הרפז. בנסיבות מתאימות, מוצדק וראוי יהיה לפרסם חומרים, גם אם הושגו באמצעות מקורות רגישים, גם כשמדובר באישי ציבור בכירים. אשר למאגר השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, במבט צופה פני עתיד – ככל שיוגשו בקשות נוספות להסרת צו איסור הפרסום הגורף או לצמצומו, תיבחן כל בקשה לגופה, בהתאם לנסיבותיה. מכל מקום, בהתחשב בנסיבות הייחודיות שבהן הוקלטו השיחות, אם אכן יוגשו בקשות שכאלה, יִדָּרשו המבקשים להצביע על טעמים חזקים אשר יצדיקו סטייה מן האיזון שנקבע עד כה.

על יסוד האמור, הוחלט כי פרשת הרפז חשובה, אך זכות הציבור לדעת מומשה בה; וכאן בשולי הפרשה, ההגנה על הפרטיות במה שנוגע לתריסר שיחות הטלפון הנדונות, גוברת על זכות הציבור לדעת את תוכנן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

אזרח הגיש נגדו קובלנה פלילית והוא לא יקבל סניגור ציבורי

נועם קוריס

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת הרשמת ש' עבדיאן בבש"פ 8229/19 מיום 19.12.2019, אשר דחתה השגה על החלטת מזכירות בית המשפט שלא לקבל למרשם הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' ברלינר) בעק"נ 44657-10-19 מיום 5.11.2019.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

ביום 5.11.2019 מחק בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המערער על החלטת בית משפט השלום (השופטת ת' שחם קינן, ק"פ 31311-05-19) במסגרתה נדחתה בקשת המערער למנות לו סנגור מהסניגוריה הציבורית. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו בכך שלא ניתן להגיש ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי.

המערער ביקש לנקוט בהליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי, אך מזכירות בית משפט זה סירבה לקבל את ההליך למרשם. המערער הגיש השגה על החלטת המזכירות, אשר נדחתה על ידי הרשמת ביום 19.12.2019. נקבע כי לא נפלה טעות בהחלטת המזכירות, שכן משלא ניתן לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי, קל וחומר שלא ניתן להגיש הליך ערעורי על החלטה שמחקה ערעור על החלטת ביניים מעין זו.

בערעור שהוגש לעליון, המערער טען כי יש לאפשר לו להגיש את ההליך המבוקש, ולדון בבקשתו לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית. המערער הפנה להחלטות של בית משפט העליון אשר לשיטתו מבססות את זכותו להגיש את הערעור, ביניהן החלטה מיום 9.7.2019 בע"פ 3798/19 במסגרתה הורה בית המשפט בעניין מינוי סניגור פרטי במימון המדינה למערערת שם על החזרת הדיון לערכאה הדיונית.

בית המשפט העליון קבע כי דין הערעור להידחות. נקבע שלא נפל כל פגם בהחלטת הרשמת אשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כאמור בהחלטת הרשמת ובהחלטת בית המשפט המחוזי, החלטה בעניין בקשה למינוי סנגור מהסניגוריה הציבורית היא החלטת ביניים בהליך פלילי אשר ניתן לערער עליה רק במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (ע"פ 3269/19 פלוני נ' הסניגוריה הציבורית (4.6.2019); ע"פ 6907/19 שם טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.11.2019)). מכאן שגם לא היה מקום לקבל את ההליך לרישום, והחלטת מזכירות בית המשפט בעניין זה ניתנה בדין (ראו: בש"פ 7884/19 שם טוב נ' מדינת ישראל (28.11.2019)). כמו כן, אין לשעות לטענת המערער באשר להחלטה בע"פ 3798/19 בה לכאורה ניתנה זכות ערעור, שכן באותו מקרה בית המשפט לא דן בערעור לגופו של עניין והחזיר את התיק לערכאה הדיונית בשל הסכמת המשיבה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

נשכח חודש במעצר- טעות בחישוב הימים על ידי המדינה

נועם קוריס

נשכח חודש במעצר- טעות בחישוב הימים על ידי המדינה

אל בית המשפט העליון הגיעה בקשת המדינה להאריך את מעצרו של נאשם, כחודש לאחר שמעצרו הקודם הסתיים וכאשר המדינה חישבה את ימי המעצר עם שגיאות. מה החליט בית המשפט העליון ?

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

בית המשפט העליון נדרש בימים אלו ליתן החלטה במסגרת בקשה ראשונה להארכת מעצר בפיקוח אלקטרוני לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), בתשעים יום או עד למתן הכרעה בתיק העיקרי (ת"פ 36814-12-18, בית המשפט המחוזי בחיפה).

בהתאם להחלטה, עולה שהתיק כדברי ההחלטה "נסע בנתיב שלא רבים נוסעים בו" – וטוב שכך. די לדברי בית המשפט העליון להפנות לכך שבבקשה מבוקשת הארכת מעצר של תשעים ימים, החל מתאריך 16.10.2019, והיא הוגשה בתאריך 19.11.2019. הסיבה לפער זה נעוץ בכך שהמדינה עשתה טעות חישובית בשדה של מעצר מעורב – מעצר מאחורי סורג ובריח ומעצר באיזוק אלקטרוני, ביחס לסעיף 62 לחוק המעצרים. מתברר כי הטעות התגלתה למדינה בתאריך 19.11.2019.

בית המשפט העליון שמע את טענות הצדדים וקבע שיתן החלטה מנומקת בבקשה שהגישה המדינה כבר בימים הקרובים, בינתיים לפי החלטת בית המשפט נותרה הסוגיה הבאה: מה דינו של המשיב כעת? התשובה לכך ברורה: אין הוא נמצא במעצר. סעיף 61(א) לחוק המעצרים קובע:

נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ואם היה נתון המעצר בפיקוח אלקטרוני – תקופה המצטרפת כדי 18 חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. (הדגשה שלי)

זו לשון החוק והיא קטגורית. אין זה פוסל את האפשרות להגיש בקשה להארכת מעצר, אבל עד ששופט בית המשפט העליון יאריך את המעצר מעבר לתשעים יום, אין הסמכה להחזיק את המשיב במעצר. הפסיקה הדגישה כי מעצר באיזוק אלקטרוני נחשב למעצר לעניין זה (ראו בש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' טחימר (3.11.2016)).

עם כל ההבנה לעומס של הפרקליטות, יש להידרש לעניין הבא. למעשה מדובר בשתי תקופות: התקופה הראשונה – 16.10.2019 עד 19.11.2019 – בה המערער הוחזק במעצר בלי סמכות (להלן: התקופה הראשונה). זוהי תקופה של למעלה מחודש ימים. התקופה השנייה היא מה-19.11.2019 עד היום – 21.11.2019 (להלן: התקופה השנייה). זוהי תקופה קצרה של יומיים. ואולם, בהיבטים עקרוניים שונים הפגם בתקופה השנייה חמור יותר מהתקופה הראשונה. הסיבה לכך היא שהפגם בתקופה הראשונה נעשה מתוך טעות. המדינה לא הייתה מודעת לכשל. ברם, התקופה השנייה – הגם שהיא קצרה – הייתה אחרי שהכשל התברר למדינה. בנסיבות אלו, יש להקפיד אף ביתר שאת על הוראות החוק. נזכיר ונזכיר שוב כי מדובר במעצר. אין עוצרים ללא אסמכתא בחוק או ללא החלטה שיפוטית. שני הדברים אינם בנמצא במקרה זה. בנסיבות אלו היה על המדינה להודיע כי כל עוד בית משפט זה לא נתן החלטה להאריך את מעצרו של המשיב, לא ניתן להחזיק אותו במעצר באיזוק אלקטרוני.

באת-כוח המשיב הודיעה כי היא מסכימה ומבקשת שהמשיב ימשיך לשהות במקום בו הוא נמצא – "בית חם", מסגרת טיפולית פרטית המשמשת כחלופת מעצר – אך לא בתנאי מעצר באיזוק אלקטרוני. הדין עימה.

יוצא כי על המדינה להפיק שני לקחים ממקרה זה: הלקח הראשון, והתייחסתי לכך בהחלטות שונות קודמות, הוא כי בעידן המחשב יש לוודא שהמעקב אחרי סיום תקופת המעצר והצורך להגיש בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים נעשה, כדי ששגיאות כאלו לא יחזרו. באת-כוח המדינה הודיעה בדיון כי בכוונת המדינה להדק את הנהלים – וחבל שהדבר לא נעשה קודם. הלקח השני הוא שכאשר מתבררת טעות, מצופה דווקא מהמדינה להקפיד לפעול לפי נתיב הדין. נציין את המובן מאליו – מעצר הוא פגיעה חמורה בחירותו של אדם. לנוכח האינטרס הציבורי להגן על החברה, ניתן גם ניתן לעצור אדם כאשר הדבר נדרש. אך זאת ייעשה רק בהתאם להוראות הדין.

לכן, יש להבהיר כי בשלב זה המשיב אינו מוחזק במעצר באיזוק אלקטרוני. תנאי השחרור האחרים בתוקף.

עוד קבע בית המשפט העליון בהחלטתו, כי ההחלטה המנומקת בבקשת המדינה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, תוך חידוש תנאי המעצר באיזוק אלקטרוני, תינתן בימים הקרובים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס במגזין ביזנס – רשת קו עיתונות

נועם קוריס

הטיפ המשפטי

ניתן לשלוח שאלות למדור במייל kurislaw@gmail.com

שאלה: האם יש חוק שקובע איזה מידע פרטי יכולות החברות הגדולות לאסוף על האזרחים ומה הוא קובע ?

תשובה: חוק הגנת הפרטיות קובע כללים שונים בנוגע להגדרה מהו מידע פרטי ואיזה שימוש רשאי אדם אחר או תאגיד אחר לעשות במידע הפרטי שלנו.

לאחרונה תוקנו גם תקנות לגבי מאגרי מידע בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, תקנות אלו קובעות שעל התאגיד המחזיק מאגר מידע עם נתונים פרטיים גם חייב לפרסם פרטים נוספים על מאגר המידע שהוא מחזיק עלינו, על דרך איסוף המידע, דרך אבטחת המידע, האפשרויות בדבר השימוש במידע עלינו ועוד נתונים על זכותנו שימחק או יתוקן מידע הקשור אלינו.

התקנות החדשות גם מחייבות את התאגידים למסור לנו נתונים על איזה מידע הם מחזיקים עלינו- אם אנו פונים ודורשים זאת.

נועם קוריס
נועם קוריס

שאלה: האם עו"ד, בהתאם לכללי האתיקה של לשכת עורכי דין, חייב לנהל חשבון נפרד לכל לקוח בנאמנות ולמסור ללקוח פרטי גישה לחשבון זה ? מהם הכללים ביחס לחשבון נאמנות ש עו"ד עבור לקוח ?

תשובה: בדרך כלל מחוייב עו"ד להחזיק חשבון נאמנות נפרד עבור כל לקוח ולעיתים אפיל עבור כל עסקה של לקוח בנפרד ואז ברור שהלקוח רשאי לעיין בחשבו הנאמנות שבעצם שייך לו בלבד.

קיים מקרה חריג אחד בקשר לחשבונות נאמנות ולפיו עו"ד רשאי לנהל חשבון נאמנות אחד כללי שבו הוא אינו מחוייב לדווח מי הנהנים. בחשבון הנאמנות הכללי החריג רשאי עו"ד להחזיק סכום שלא יעלה על 300,000 ₪ ואף אסור לבצע בחשבון זה פעולות בסכום של למעלה מ 99,999 ₪ ביממה אחת.

בתור נהנה בחשבון נאמנות כללי עדיין עומדת בפנייך הזכות המלאה לדעת בדיוק מה קורה בכספים שמוחזקים עבורך בנאמנות אך יש למסור לך פרטים רק אודות כספים שלך בחשבון ולא אודות כספים של לקוחות אחרים באותו חשבון נאמנות כללי.

שאלה: נחקרתי במשטרה ולאחר מספר חודשים קיבלתי מכתב שאומר שהתיק נסגר בהעדר אשמה, מה משמעות העדר האשמה.

תשובה: לאחר חקירת משטרה על מחלקת התביעות במשטרה או במקרים מסויימים על הפרקליטות להחליט האם יוגש כתב אישום בתיק או אם לאו. במידה ומוחלט שלא להגיש כתב אישום בסיון החקירה נגנזת החקירה ונסגרת באחת משלוש עילות גניזה.

העדר עניין לציבור הנה עילת סגירה שאומרת שעל אף שלכאורה קיימות ראיות מספיקות להרשעה בתיק, עדיין חומרת העבירה או אינטרסים ציבוריים אחרים אינם מצדיקים הגשת כתב אישום בנושא.

העדר ראיות והעדר אמה, כאשר כך מנחה פרקליט המדינה את ציבור התובעים בהידרשם לעילת הסגירה:

"חוסר ראיות" מול "היעדר אשמה"

אם הגיע התובע למסקנה כי אין בתיק ראיות מספיקות להעמדה לדין, עליו להכריע בדבר עילת הסגירה של התיק. בהקשר זה על התובע לשאול את עצמו: האם הראיות שבתיק מותירות ספק סביר לגבי חפותו של החשוד? אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, הרי שעילת הסגירה הראויה היא "חוסר בראיות מספיקות". אם התשובה היא שלילית, יש לסגור את התיק בעילה של  היעדר אשמה."

עו"ד נועם קוריס מייסד משרד נועם קוריס ושות' בשנת 2004. משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס בעל תואר מסטר במשפט מאוניברסיטת בר אילן.

נדחתה עתירה למתן אישור הגשת קובלנה נגד פרקליטים

במסגרת העתירה שנדחתה בימים אלו על ידי בג"צ,מירה וד"ר דניאל כרסנטי העותרים, ביקשו כי בג"צ יורה למשיבים להשיב לשתי פניות של העותרים שעניינן בקשה למתן "אישור לתביעה אישית כנגד פרקליטים מפרקליטות מח"ש", האחת מאוגוסט 2018 והשנייה מיולי 2019. לדברי העותרים, הפניות הוגשו בהתאם לסעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שלפיו: "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". כן נטען כי אף שהתקבל מענה מסוים לפנייה הראשונה מאוגוסט 2018, מדובר במענה חלקי וחסר מאחר שאין בו התייחסות להגשת "תביעה פלילית" נגד הפרקליטים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

בתגובה המקדמית מטעם המשיבים נמסר כי לאחר הגשת העתירה, ביום 22.10.2019, ניתן מענה מפורט לבקשה העותרים לנקוט בקובלנה הפלילית. משכך, נטען כי העתירה מיצתה את עצמה ויש להורות על מחיקתה.

משניתן מענה לבקשת העותרים לנקוט בקובלנה פלילית, אין עוד תוחלת לסעדים שנתבקשו בעתירה; והצדק עם המשיבים כי היא התייתרה. ויוער, כי עצם העובדה שהמענה מוען רק לעותר 1, איננה גורעת מכך.

משאלה פני הדברים, העתירה נמחקה; ובקשת העותר 1 להשיב לתגובה המקדמית – שאינה אלא ההתייחסות שמבוקש להגיש – נדחתה. בנסיבות המקרה ולמרות שהמענה התקבל רק לאחר הגשת העתירה, לא ניתן צו להוצאות. למעלה מן הצורך ובלא להביע עמדה, הובהר על ידי בג"צ כי ככל שהעותרים מעוניינים בכך, פתוחה בפניהם הדרך להשיג על המענה שהתקבל באמצעים העומדים להם על פי דין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

מדיניות פרטיות – חשוב לדעת ! מה חייבים לגלות לגולשים פי תקנות הגנת הפרטיות ?

נועם קוריס

מדיניות הפרטיות – לא הרבה יודעים ! במה מחוייבים בעלי האתרים

התקנות החדשות בחוק הגנת הפרטיות מחייבות בין היתר לפרסם מדיניות פרטיות בקשר עם מאגרי מידע שנשמרים, שימו לב שהמועצה להגנת פרטיות מעודדת אתרי אינטרנט לפרסם מדיניות פרטיות פשוטה, מנוסחת בשפה ידידותית, שתבהיר לגולשים מהם נוהגי האתר בתחום איסוף המידע האישי והשימוש בו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

למרות שפעמים רבות יכול מסמך גנרי לענות על דרישות תקנות חוק הגנת הפרטיות, כדאי לשים לב שלא תמיד יכולה להופיע מדיניות פרטיות כמסמך שנוסח בצורה אחידה. כפי שמציע אתר תקנון בקטגוריית מדיניות פרטיות, לעיתים דרישת מסמך מדיניות הפרטיות ותנאיו הוא נגזרת מנהגיו ופעילותו הפרטניים של כל אתר ואתר. על מסמך מדיניות הפרטיות לשקף בצורה מדוייקת ושלמה את הפעילות. במידה שחל שינוי בצורת ההתנהלות הנהוגה באתר, על המדיניות לשקפו במועד תחילתו.

בין הנקודות שמסמך מדיניות פרטיות צריך להתייחס אליהן –

  • זהות הגוף המפעיל את האתר, מענו ודרכי ההתקשרות עימו;
  • איזה מידע אוסף האתר אודות המשתמש, תוך אבחנה בין מידע שנאסף בידיעת המשתמש מראש (לדוגמה: טפסים מקוונים המשתמש נדרש למלא) לבין מידע שנאסף כחלק מתהליך הגלישה באתר (כדוגמת כתובת IP שממנה מגיע הגולש, דפים שהוא צופה בהם וכיו"ב);
  • האם המידע מזהה אישית את הגולש;
  • כיצד יישמר המידע הנאסף;
  • האם חלה על המשתמש חובה חוקית למסור את המידע או שמסירתו מותלית ברצונו;
  • מה השימוש שייעשה במידע;
  • האם המידע יימסר לצדדים שלישיים, ואם כן – לאילו צדדים שלישיים ובאילו נסיבות;
  • האם האתר מפעיל אמצעים העלולים לשמש להתחקות אחר גולשיו, כדוגמת Cookies או Web Beakons.
  • במידה שמופעלים אמצעים כדוגמת Cookies – מהם אמצעים אלה, לאיזה מטרה הם משמשים, האם הגולש יכול לנטרל אותם ומה תהיה תוצאת הניטרול;
  • האם האתר מתיר לצדדים שלישיים – כדוגמת מפרסמים או חברות לניהול פרסום המשלבות 'באנרים' באתר – להתחקות אחר משתמשי האתר. אם כן, באילו אמצעים מתבצעת התחקות זו, לאיזו מטרה, מהו המידע האישי שהיא חושפת אודות הגולש וכיצד ניתן להמנע ממסירתו;
  • איזה צעדים נוקט האתר לאבטחת המידע הנאסף ומה מידת הבטחון שהם מעניקים לגולש;
  • הודעה בדבר זכותו של הגולש לעיין במידע ולתקנו או למוחקו, כאמור בהוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981;
  • הבהרה האם מדיניות הפרטיות תתוקן מעת לעת, מה תהיה תחולת התיקון והיכן וכיצד יפורסם.

לא מיותר לציין, כי בהתאם לפרסומים, המועצה להגנת פרטיות בישראל סבורה עוד כי –

  • הצבת 'רוגלות' (Spywares) לסוגיהן במחשב המשתמש היא עבירה פלילית לכאורה אם לא קיבלה הסכמה מפורשת ומודעת של המשתמש. לעניין זה הסכמה מודעת פירושה חתימת הלקוח על טופס משוב חיובי וברור.
  • בכל מקום שהמידע הנאסף אודות הגולש הוא מידע המזהה או עלול לזהותו אישית, אין להסתפק במדיניות פרטיות אלא לקבל הסכמה מפורשת של הגולש לאיסוף המידע. בפרט יש להקפיד בכך בעת שהמידע הנאסף מיועד להעברה לצדדים שלישיים או בעת שאתר האינטרנט מתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על גולשיו (לדוגמה: בעת שחברות המנהלות את הפירסום באתר מורשות להציב Cookies במחשב המשתמש באמצעות ה'באנרים' שהן מציגות בפניו);
  • המועצה קוראת שלא להשתמש באמצעים המנטרים את פעילות הגולש באתר, כדוגמת Cookies, אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לתפקוד תקין כאמור ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר. במקרה כזה ממליצה המועצה להימנע ככל הניתן משימוש ב- Cookies קבועים ולהסתפק ב- Session Cookies בלבד, שיפקעו עם סגירת הדפדפן. בכל מקרה קוראת המועצה שלא לאחסן ב- Cookie מידע אישי בכלל, ובלתי מוצפן בפרט, כדוגמת כתובות דואר אלקטרוני;
  • המועצה קוראת שלא להתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על פעילות גולש באתר אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לכך ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר;

נוסח לדוגמה של מדיניות פרטיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.