אם היו גונבים לכם את הטלפון הנייד – אפי נוה נגד הדס שטייף

אם היו גונבים לכם את הטלפון הנייד ? אפי נוה והדס שטייף

הנייד שנגנב מראש לשכת עורכי הדין לשעבר הנו אחד הפרטים הראשונים שפורסמו סביב מעצרו של עו"ד אפי נוה, פרט שהראה עד כמה הפגיעה בפרטיותו הייתה חריפה, ועד כמה אפילו החסינות הפלילית שניתנה לעיתונאית הדס שטייף שפרצה את הטלפון הנייד הגנוב לא יכולה להצדיק מניעת מיצוי הדין האזרחי בעניינה והחזרת הטלפון הנייד הגנוב לבעליו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

תחשבו לעצמכם שעיתונאי או כל אדם אחר, שם את ידו על הטלפון שנגנב ממכם ושנעלתם בסיסמא, ואחרי שהסיסמא והטלפון נפרצים, נלקחים פרטי מידע מהטלפון, ובמידע שנצבר על הטלפון גם נעשה עוד שימוש איטי ומידתי- המתפרסם אט-אט- לשיקולו של הפורץ ואולי לפי צווי איסור הפרסום המתחדשים של בתי המשפט.

כבר בשבוע שעבר פנה עו"ד בועז בן-צור במכתב ההתראה לפני תביעה ששלח לגלי צה"ל, הבהיר בין היתר, כי:

נועם קוריס

"קיבלתם לידכם את הטלפון הנייד של מר נוה; פרצתם אותו; העתקתם את תכולתו; עניינתם בתכתובות האישיות של מר נוה; שידרתם עיקרים מעל גלי האתר; ומסרתם את התכתובות האמורות לידי המשטרה. התנהלות זו – לבד מכל שמדובר בהתנהלות שאינה חוקית (ובשל כך גם הוגשה תלונה למשטרה) – פגעה פגיעה חריפה ביותר במרשנו, כמו גם בצדדים שלישיים"

עוד במכתב הממוען לשטייף ולראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל, אילאיל שחר; לרזי ברקאי, מגיש התוכנית "מה בוער"; ולעורכת התוכנית, נורית קנטי; כותב עו"ד בן-צור כי "דומה שקשה עד מאוד להיזכר בהתנהלות עיתונאית כה לקויה ופסולה כפי זו העומדת על הפרק"

לפי אותו מכתב גם "נוה לא נתן לאיש רשות לעשות כל שימוש במכשיר הטלפון הנייד שלו. מדובר במכשיר טלפון המוגן באמצעות סיסמה, הכולל תכתובת אישית ופרטית של מר נוה עם גורמים שונים ובכללם: עורכי דין, לקוחות שנים, חברי כנסת, גורמים מהמערכת השופטת, חברים, שרים, עיתונאים ועוד. ככל אדם, מר נוה מנהל שיחות אישיות בנושאים שונים, שאינן מיועדות לאוזניהם של אחרים. שיחות אלה הן שיחות פרטיות במובהק. נטילתן, בחינתן והפצתן כמותן, לכל דבר ועניין, כהאזנת סתר אסורה". כעת, התנהלות שקשה ליישבה עם אמת מידה חוקית או עיתונאית כלשהי".

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

תקפה את הגננת של בתה והורשעה בדין

תקפה את הגננת של בתה והורשעה בדין

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סג"נ ג' כנפי-שטייניץ וכב' השופטים א' רומנוב ו-ד' כהן-לקח) בע"פ 14022-09-18 מיום 3.1.2019, בגדרו נדחו ערעורי המבקשת על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' גורדון) בת"פ 51228-08-16 מהימים 21.2.2018 ו-11.6.2018, בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

המבקשת הורשעה לאחר ניהול הליך הוכחות בעבירה של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) בגין תקיפת המתלוננת, הגננת לשעבר של בנה של המבקשת. במסגרת גזירת הדין נדחתה עתירת המבקשת לביטול ההרשעה משמדובר באירוע חמור; המבקשת לא לקחה אחריות על מעשיה; ולא הוכיחה כי ההרשעה תגרום לה לנזק קונקרטי. בהקשר זה נקבע כי בניגוד לטענותיה, לא הוכיחה המבקשת שהיא מועסקת בתעשייה בטחונית ועלולה להיות מפוטרת בעקבות הרשעתה, או כי הרשעתה תמנע תעסוקה בתעשייה בטחונית או ציבורית. על המבקשת נגזרו של"צ בהיקף של 160 שעות; מאסר מותנה; קנס בסך 600 ש"ח או 3 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלוננת בסך 400 ש"ח.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

ערעור המבקשת, כאמור, נדחה על שני חלקיו. באשר לערעור על הכרעת הדין עמד בית המשפט על כך שטענותיה של המבקשת מכוונות נגד ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר מבוססים היטב בחומר הראיות. כמו כן, לא מצא בית המשפט עילה לביטול הרשעתה, משעניינה של המבקשת לא עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך ביטול הרשעה. גם הערעור על חומרת העונש מצא בית המשפט לדחות משנקבע כי העונש שהוטל מאזן נכונה את כל השיקולים, מה גם שהמבקשת נמנעה מנטילת אחריות על מעשיה לאורך כל הדרך.

המבקשת ממאנת להשלים עם פסק הדין, ומכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 30.1.2019 יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע העונשים שהוטלו עליה עד להכרעה בה.

בבקשתה עותרת המבקשת לעיין מחדש בהלכה שנקבעה בע"פ 2083/96‏ כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: עניין כתב) לעניין החובה להוכיח נזק קונקרטי; חוזרת על טענותיה לעניין הנזק הקונקרטי שייגרם לה, לטענתה, אם הרשעתה לא תבוטל; ועוד עותרת להקלה בעונשה.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית שחורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), ודחייתה לא תגרום לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)).

בית המשפט העליון לא מצא כל עילה להתערב בקביעות בתי המשפט קמא לפיהן עניינה של המבקשת לא עומד באמות המידה שנקבעו בעניין כתב לעניין ביטול הרשעה, ואין בעניינה כדי להצדיק עיון מחדש בהלכה זו. מה גם שקביעות הערכאות קמא לעניין הנזק הקונקרטי שלטענתה ייגרם לה אם הרשעתה לא תבוטל הן קביעות עובדתיות אשר אין זו מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (ראו, מבין רבים, רע"פ 4749/18 ‏גירון נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (‏10.7.2018)).

יצוין כי לא הועלתה כל טענה משפטית בעניין עתירת המבקשת להקלה בעונשה, מה גם שהלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שעניינה חומרת העונש אלא במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה (ראו, מבין רבים, רע"פ 9090/18 ‏עודה נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (‏3.1.2019)). המקרה שלפניי אינו כזה.

לכך יש להוסיף כי הבקשה הוגשה יום לפני המועד שנקבע לתשלום הקנס והפיצוי, חרף העובדה כי פסק הדין קמא ניתן למעלה משלושה שבועות לפני כן. בית משפט זה עמד לא פעם על כך שאין מקום להגשת בקשות לעיכוב ביצוע "בדקה התשעים", מתוך תקווה כי קוצר הזמן יביא לעיכוב ביצוע העונש (השוו, בהקשר של בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, לרע"פ  2588/12 עבאסי נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (29.3.2012)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ניסה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה וישב רק 6 שנים במאסר

ניסה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה וישב רק 6 שנים במאסר

כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי לפיו הנאשם 1 בכתב האישום גייס את יתר הנאשמים לפעילות במסגרת חוליה אשר ביקשה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה המוצבים שם. לאחר שניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים, ובה זיכה בית המשפט את המבקש ממרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום והרשיע אותו בעבירות של אימונים צבאיים אסורים, נשיאת נשק וניסיון לנשיאת נשק ניתנה בימים האלו ההחלטה בדיון הנוסף בבית המשפט העליון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון דן בבקשת לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בפסק דינו של בית משפט זה (המשנה לנשיאה ח' מלצר, השופט נ' סולברג והשופט (בדימ') א' שהם) מיום 1.11.2018 בע"פ 8457/15 ובע"פ 592/16 אשר דחה את ערעור המבקש והותיר על כנה את הרשעתו בעבירות של אימונים צבאיים אסורים, נשיאת נשק, ניסיון לנשיאת נשק וקשירת קשר לפשע וכמו כן קיבל את ערעור המשיבה 4 (להלן: המשיבה) והרשיע אותו בעבירות של ניסיון שוד וקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה.

נועם קוריסרקע והליכים קודמים

נגד המבקש וארבעה נאשמים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 18.4.2013 ובו יוחסה להם שורה של עבירות ביטחוניות חמורות. בתמצית, על פי המתואר בכתב האישום, הנאשם 1 בכתב האישום (להלן: הנאשם 1) גייס את יתר הנאשמים לפעילות במסגרת חוליה אשר ביקשה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה המוצבים שם. ביום 13.7.2015, ניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים, ובה זיכה בית המשפט את המבקש ממרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום והרשיע אותו בעבירות של אימונים צבאיים אסורים, נשיאת נשק וניסיון לנשיאת נשק (להלן: הכרעת הדין המקורית). המשיבה ערערה על הכרעת הדין לבית משפט זה, וביום 2.9.2015 התקבל הערעור בסוגיית התוספות הראייתיות באישומים השונים והוחלט על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת של סוגיה זו. ביום 17.11.2015 ניתנה הכרעת דינו המשלימה של בית המשפט המחוזי, ובה הורשע המבקש באותן עבירות שבהן הורשע בהכרעת הדין המקורית, וכן הורשע בעבירה נוספת של אימונים צבאיים אסורים וקשירת קשר לביצוע פשע. ביום 8.12.2014, ניתן גזר דינו המשלים של בית המשפט המחוזי לפיו הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של 32 חודשים ושישה ימים, אשר חפף את ימי מעצרו עד לאותו מועד – ומשמעותו הייתה למעשה שחרורו של המבקש באותו היום. כמו כן הוטל עליו מאסר מותנה כמפורט בגזר הדין.

על הכרעת הדין וגזר הדין ערערו המשיבה 1 מזה והמבקש מזה. בית המשפט (השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן) דחה את בקשת המשיבה למעצר המבקש עד להכרעה בערעור והורה כי הוא ישוחרר בתנאים כמפורט בהחלטה מיום 10.12.2015.

ביום 1.11.2018 דחה, כאמור, בית משפט  העליון את ערעור המבקש וקיבל באופן חלקי את ערעור המשיבה על זיכוי המבקש מעבירות של ניסיון שוד וקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה. כפועל היוצא מכך החמיר בית משפט זה בעונשו של המבקש וקבע כי הוא ירצה מאסר בפועל בן שש שנים בניכוי תקופת המאסר שאותה ריצה עד אותו מועד.

לבקשה שהוגשה עתה רלוונטית הרשעת המבקש בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה. בפסק הדין עמד בית המשפט בהרחבה על המסגרת הנורמטיבית המבססת הרשעה בעבירה של סיוע לאויב במלחמה לפי סעיף 99 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). סעיף זה קובע כי "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם", ובית המשפט התייחס למחלוקת הפרשנית אשר מצאה ביטוי בע"פ 11328/03 מדינת ישראל נ' כיאניה (28.9.2005) (להלן: עניין כיאניה) בין הנשיא דאז א' ברק ובין השופט א' א' לוי, באשר ליסוד העובדתי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה זו. הוטעם, כי השופט א' לוי סבר שהרכיב ההתנהגותי הנדרש בעבירה מתייחס לרוב ל"מעשים שחומרתם מופלגת, ואשר לא נועדו כדי לגרום לפגיעה או נזק נקודתיים, אלא נודעת להם מטרה רחבה וכוללת יותר – להביא לערעור עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית". מנגד, עמדת הנשיא דאז א' ברק באותה פרשה הייתה כי התנהגות שעולה כדי "סיוע לאויב" היא אותה התנהגות "המשתלבת באופן מוחשי וקונקרטי בפעילותו של האויב, באופן שמבצעה מהווה, מבחינת סוג הפעילות ותוצאותיה, ידו הארוכה של האויב". בית המשפט בענייננו עמד על כך שהמחלוקת האמורה לא הוכרעה בעניין כיאניה (בקשה לקיים דיון נוסף בעניין נדחתה דנ"פ 9517/05 כיאניה נ' מדינת ישראל (11.12.2005)), ומבלי להכריע בין הגישות השונות הציע השופט (בדימ) א' שהם, שלושה מבחני עזר עיקריים אשר נועדו להבהיר מהם המעשים המקיימים את היסוד העובדתי של העבירה. מבחני עזר אלה נוגעים לאופי ההתארגנות, ככל שמדובר בהתארגנות ולא בפעילות של אדם בודד, ולמידת הבשלות שאליה הגיעה פעילותה של אותה התארגנות; לטיב ולהיקף הפעילות של ההתארגנות, תוך שימת לב לרמת התכנון, למידת הפירוט שלה ולאופי פעולות ההכנה שנעשו ולתוצאת הפעילות בשטח; וכן למידת חומרתם של המעשים שבוצעו. ביישום המבחנים הללו על ענייננו, הגיע בית המשפט למסקנה כי נותר ספק באשר לסיווג מעשיו של המבקש (ושל נאשמים נוספים שעניינם נדון יחדיו) כ"סיוע לאויב במלחמתו בישראל", וכי אף אין מדובר בניסיון לעבור עבירה זו.

עם זאת, בית המשפט קיבל את ערעור המשיבה בנוגע לזיכוי המבקש מעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה. נפסק כי המבקש היה הראשון שגויס על ידי הנאשם 1 לצורך ביצוע התכנית שעניינה גיוס 300 לוחמים לשם כיבוש הר הבית, וזאת הגם שהתכנית נותרה בגדר "תכנית כללית". עוד נקבע כי היה זה המבקש אשר הצהיר כי יפגיש בין הנאשם 1 לאנשים נוספים שיהיו מעוניינים ליטול חלק בביצוע התכנית. בנוסף, נקבע כי המבקש נכח בפגישות שהתקיימו בין חברי החוליה ואשר במסגרתן נקשר הקשר לביצוע הפיגוע בהר הבית, וכן היה שותף למרבית המעשים והפעילויות שבוצעו על ידי חברי החוליה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי המבקש היה חלק מן ה"מעגל הפנימי" של הפעילות העבריינית, והוא היה שותף לקשר הכללי לפעול לביצוע פיגוע נגד מתפללים יהודים בהר הבית; הוא פעל לגיוס חברים נוספים לחוליה; הוא השתתף באימונים צבאיים לצורך קידום התכנית; ניסה לפוצץ ביחד עם הנאשמים האחרים ואדם נוסף מטען צינור; ויצא עם נאשם נוסף לאתר שוטרים על מנת לחטוף את נשקם. על יסוד כל אלה, קבע בית המשפט כי השתכללה העבירה של קשירת הקשר, וכי בין המבקש לנאשמים האחרים נרקם רצון משותף לביצוע העבירה. באשר ליסוד הנפשי שבעבירה, נפסק כי הוכח שהמבקש התכוון להתקשר עם הנאשם 1, ובמסגרת ההתקשרות הוא ביקש להביא להגשמת המעשה האסור, בידיעה כי יש בכך כדי לסייע לאויב במלחמתו בישראל.

בפסק הדין הורה בית משפט העליון כי המבקש יתייצב לריצוי יתרת עונש המאסר שנגזר עליו ביום 26.11.2018, וביום 25.11.2018 קיבל בית המשפט (המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופטים נ' סולברג וא' שטיין) את בקשת המבקש לדחיית מועד התייצבותו ליום 17.12.2018.

הבקשה דנן

מכאן הבקשה שלפניי. לוז טענות המבקש הוא כי ככל שנקבע, ביישום מבחני העזר שנקבעו בפסק הדין, כי לא ניתן להרשיע אותו בעבירה של סיוע לאויב במלחמה או בניסיון לכך, אזי לא ניתן להרשיעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע עבירה זו. נטען כי בשים לב למבחני העזר שקבע בית המשפט, לא היה מקום לבחון את התקיימות יסודות עבירת קשירת הקשר במנותק מאותם מבחנים. זאת, בפרט בשים לב לחומרה היתירה הנודעת לעבירת הסיוע לאויב במלחמה ולעבירה של קשירת קשר לביצועה. בצד זאת הוסף כי ביישום מבחני העזר שנקבעו בית המשפט לא בחן את מכלול ההיבטים של התכנית העבריינית שלה היה המבקש שותף וכי לאור התחולה הרחבה של עבירת קשירת הקשר יש לבחון את התקיימות היסוד העובדתי בענייננו באופן זהיר. לבסוף, מעלה המבקש השגות הנוגעות להחמרת עונשו והוא טוען כי בית המשפט עשה כן ללא הנמקה מספקת ובלי שנתן משקל למכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין.

המשיבה מצידה מתנגדת לקבלת הבקשה. היא סבורה כי פסק הדין אינו מגלה כל עילה לקיום דיון נוסף, וכי טענות המבקש נוגעות כולן ליישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין עבירת קשירת הקשר. הודגש, כי טענות מסוג זה אין מקומן בהליך של דיון נוסף. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה, וכי בית המשפט נמנע במפורש מלהכריע במחלוקת שהתגלעה בין השופטים בעניין כיאניה. מכל מקום, כך מציינת המשיבה, אף לגופם של דברים לא נפלה כל טעות בפסק הדין ואין כל סתירה בין זיכויו של המבקש מעבירה של סיוע לאויב במלחמה ובין הרשעתו בעבירה של קשירת קשר לביצוע עבירה זו. לבסוף נטען כי הטענות שמעלה המבקש לעניין העונש הן טענות ערעוריות ואין מקומן בהליך של דיון נוסף.

מועד התייצבותו של המבקש לריצוי יתרת העונש שנגזר עליו עוכב עד להכרעה בבקשה דנן (ראו החלטת העליון מיום 16.12.2018)

עיינתי בבקשה על נספחיה ובתשובה לה ובאתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. פסק הדין קובע באופן מפורש כי אין הוא מכריע בין העמדות השונות בעניין כיאניה, ועיון בו מגלה כי אין בו כל חידוש לא כל שכן הלכה חשובה או קשה המצדיקה קיום דיון נוסף (השוו לדנ"פ 4488/18 רחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (11.6.2018) (להלן: עניין רחמני)). בצדק מציינת המשיבה כי טענותיו של המבקש נוגעות הלכה למעשה לאופן שבו יושמו המבחנים הפסיקתיים באשר להרשעה בעבירה של קשירת קשר ובפרט למשקל שניתן לצורך כך לנסיבות העובדתיות שהוכחו בעניינו של המבקש. זאת ועוד –אף אם נפלה טעות ביישום המבחנים במקרה דנן – ואינני קובעת כי כך הוא – טענות מסוג זה אין בהן כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף (דנ"פ 1912/18 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (8.3.2018)). הטענות שהעלה המבקש לעניין העונש שנגזר עליו אף הן אינן מצדיקות היעתרות לבקשה (עניין רחמני, שם).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הבריח ירקות ותקף את אנשי יחידת הפיצו"ח

הבריח ירקות ותקף את אנשי יחידת הפיצו"ח

בית המשפט העליון השאיר על כנו עונש של מאסר על תנאי וכן שירות לציבור ופיצוי כספי למתלונן שנגזרו על נהג משאית שהבריח ירקות ותקף את אנשי יחידית הפיצו"ח

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא י' שפסרו השופטות מ' ברק נבו וד' עטר) בעפ"ג 7410-01-18 מיום 10.7.2018, במסגרתו נדחה ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (השופטת א' סבחת-חיימוביץ) בת"פ 2020-07-15 מיום 25.9.2018, ומיום 22.11.2017, בהתאמה.

בית משפט השלום בפתח תקווה הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הפרעה לעובד ציבור לפי סעיף 288א(1) לחוק העונשין, ותקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין.

כעולה מעובדות כתב האישום, בתאריך 16.11.2014 שניים מאנשי יחידת הפיצו"ח של משרד החקלאות (יחידת הפיקוח על הצומח והחי; להלן: המתלוננים) "תפסו" משאית בה נהג המבקש באזור שער הגיא, בעקבות דיווח לפיו נעשה בה שימוש להברחת ירקות לשטח הארץ משטחי הרשות הפלסטינית.

המשאית הובלה למגרש רכבים בפתח תקווה, שם נדרש המבקש למסור את הקוד ומפתחות המשאית וכן מסמכים נוספים שהחביא בתוך מכנסיו. המבקש סירב למסור את קוד המשאית, ומסר מפתח אחר שאינו תואם למשאית. לאחר ששוב נדרש המבקש למסור את המסמכים שהוחבאו במכנסיו, החל להתפרע, לבעוט במתלוננים ולהכות בהם מכות אגרוף. בתגובה, הצמידו המתלוננים את המבקש לקרקע.

כתוצאה ממעשיו של המבקש, נגרמו לאחד המתלוננים חבלה מדממת ונפיחות במצחו.

בהמשך, ליוו המתלוננים את המבקש לכיוון היציאה ממגרש הרכבים, ובשלב זה איים עליהם האחרון באומרו "כשתגיעו למזרח ירושלים נשחט אתכם".

בבית משפט השלום טען המבקש כי המתלוננים הם שתקפו אותו, וכפר בטענה כי איים עליהם. לטענת המבקש, החיפוש על גופו לצורך תפיסת מסמכיו נעשה בחוסר סמכות ושלא כדין, ומכל מקום כך סבר בעת האירוע, ועל כן עומדת לו הגנת "טעות במצב הדברים".

נועם קוריס

עוד טען המבקש למחדלי חקירה, בכלל זה באופן איסוף סרטוני מצלמות האבטחה ממגרש הרכבים ובבדיקה האם בגדי המבקש הוכתמו בדמו שלו או בדמו של אחד המתלוננים, דבר שהקשה על המבקש לבסס את גרסתו.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות של איומים והפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו כפי שיוחסו לו בכתב האישום. כן הורשע המבקש בעבירה של תקיפת עובד ציבור, לאחר שנקבע כי דחף את אחד המתלוננים, היכה אותו במצחו וגרם לו חבלה, אך זוכה מיתר מעשי התקיפה אשר יוחסו לו בכתב האישום. זאת, נוכח הקביעה כי גרסת המתלוננים הייתה עדיפה בעיקרה על גרסת המבקש, הגם שנפלו בה פגמים; וכי נמצאו חיזוקים לגרסת המתלוננים בסרטוני מצלמות האבטחה ממגרש הרכבים ובתיעוד שיחות הטלפון של אחד המתלוננים ושל דודו של המבקש – אשר הגיע בשלב מסוים למגרש הרכבים – עם מוקד המשטרה.

כמו כן, נדחו טענות המבקש כי החיפוש נעשה בחוסר סמכות וכי עומדת לו הגנה בגין טעות במצב המשפטי; וכן נדחו טענותיו לעניין קיומם של מחדלי חקירה בהתנהלות המשטרה.

בגזר דינו עמד בית משפט השלום על הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשי המבקש, ושקל לקולא את נסיבות העבירה, אשר לא תוכננה מראש, ואת נסיבותיו האישיות של המבקש. לבסוף, השית בית המשפט על המבקש 7 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירות אלימות; 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירת הפרעה לעובד ציבור; צו של"צ בהיקף 100 שעות; קנס בסך 1,500 ש"ח או 5 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלונן אשר נחבל בראשו על סך 2,000 ש"ח.

בגזר הדין נדחתה בקשת המבקש לבטל את הרשעתו מהנימוק כי היא עלולה לפגוע באופן חמור בשיקומו.

המבקש ערער על פסק הדין בעניינו לבית המשפט המחוזי. לטענתו, הראיות שהוצגו בפני בית משפט השלום אינן מבססות מעבר לספק סביר את המסקנה כי תקף את המתלוננים – ועל כן יש לזכותו. בפרט, נטען כי די בסרטון מצלמות האבטחה שתיעד את אירוע התקיפה כדי להפריך את הטענה כי היה זה המבקש שתקף את המתלוננים.

לחילופין טען המבקש כי יש לבטל את הרשעתו מאחר ומדובר ב"מעידה חד פעמית" והרשעתו עלולה לפגוע בפרנסתו ובדימויו העצמי בפני משפחתו. לבסוף, נטען כי בית משפט השלום סטה לחומרא מרף הענישה המקובל ולא התחשב בנסיבותיו האישיות.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי בית משפט השלום ביסס את מסקנותיו כראוי, וכי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות שקבע. כמו כן נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטה שלא לבטל את הרשעתו, ואף לא בעונש שנגזר עליו.

בבקשה חוזר המבקש על טענותיו כי לא ניתן להוכיח את המעשים המיוחסים לו מעבר לספק סביר. בהקשר זה נטען כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק מתן רשות "ערעור שני", מאחר שלדבריו, בית המשפט המחוזי לא צפה בסרטון מצלמות האבטחה אשר תיעד את אירוע התקיפה (המסומן ב-ת/4).

עוד טוען המבקש כי יש לפסול את עדות המתלוננים לאור הקביעה שנפל "פגם" בחלק מעדותם. לבסוף, נטען כי אם המבקש יזוכה מעבירת התקיפה אשר יוחסה לו, יש לבטל את הרשעתו בביצוע יתר העבירות או לחלופין להחזיר את הדיון בנושא זה לבית משפט השלום.

כידוע, רשות ל"ערעור שני" תינתן רק במקרים נדירים אשר מעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כאשר נגרמו למבקש עיוות דין או אי-צדק מהותיים. כמו כן, הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעותיה העובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים.

בית המשפט העליון קבע שעניינו של המבקש אינו נמנה עם אותם מקרים.

טענותיו העובדתיות של המבקש נדונו בהרחבה על ידי הערכאות דלמטה, ונראה כי בקשתו מהווה ניסיון לביצוע "מקצה שיפורים" בהכרעותיהן.

בניגוד לנטען על ידי המבקש, בית המשפט המחוזי ציין כי הכרעתו מבוססת על עיון "בהודעת הערעור, בתיק בית המשפט קמא" ועל טיעוני הצדדים.

יתירה מזו, מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללמוד כי נדונו בהרחבה מכלול הסוגיות העובדתיות והמשפטיות הצריכות לעניין. אין לי אלא להביא דברים בשם אומרם, וזאת כדלקמן:

"הכרעת הדין על כל מרכיביה, מבוססת ומנותחת, היא ומסקנותיה כראוי, ורואים אנו עין בעין עם בית המשפט קמא את ניתוח העדויות והראיות שבאו לפניו וכן את מסקנותיו. דעתנו היא, שלא זו בלבד שלא נפלה כל שגגה מלפני בית המשפט קמא, אלא אדרבא, בחינתו של בית המשפט קמא את העובדות, הראיות, והטיעונים שהובאו לפניו, מלמדת על ניתוח יסודי ומתן תשומת לב מלאה לכל פרט ופרט שנטענו"

די בכך בכדי לדחות את טענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין המצדיק מתן רשות לערעור שני.

למעלה מן הצורך ציין בית המשפט העליון גם כי הכרעת דינו של בית משפט השלום (המשתרעת על 37 עמודים) אינה מתבססת על הסרטון שתיעד את אירוע התקיפה הנטענת בלבד, אלא על מכלול הראיות שהובאו בפניו, ובין היתר על עדויותיהם של המתלוננים, המבקש ודודו, אשר נכחו במקום; התנהגותו של המבקש ושל המתלוננים לאחר אירוע התקיפה, כפי שהשתקפו בסרטוני מצלמות האבטחה הנוספים; וכן תיעוד שיחות הטלפון למוקד המשטרתי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ביצע עבירות תרמית בשלוש חברות ציבוריות וירצה רק 10 חודשי מאסר

ביצע עבירות תרמית בשלוש חברות ציבוריות וירצה רק 10 חודשי מאסר

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון דחה ערעור על חומרת העונש שהשית בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) על המערער, בגזר דין מיום 18.6.2017 ב-ת"פ 37279-05-16 (כבוד השופט ח' כבוב). המערער הורשע ביום 27.3.2017 על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בשנית (להלן: כתב האישום), בביצוע שורת עבירות לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק ייעוץ השקעות), ולפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך). בתמצית, האישומים נגד המערער כוללים עיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון; השפעה על שערי מניות בדרכי תרמית; ועבירות דיווח לרשות לניירות ערך.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

המערער נדון לעשרה חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים את אחת העבירות שבהן הורשע; וקנס כספי בסך 120,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתו. במוקד הערעור ניצבת טענת המערער שלפיה לא היה מוצדק להטיל עליו עונש מאסר בפועל, וכי היה מקום להסתפק בעבודות שירות.

כתב האישום

על פי כתב האישום, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום החזיק המערער ברישיון לניהול תיקי השקעות בהתאם לחוק ייעוץ השקעות (להלן: רישיון ניהול), והיה הבעלים והמנהל שלחברת רוזמן ד. יזמות השקעות בע"מ (להלן: רוזמן יזמות). בשנת 2003 החל המערער, באמצעות רוזמן יזמות, לעסוק בארגון קבוצות משקיעים בשותפויות מוגבלות לצורך ביצוע השקעות משותפות בחברות שונות. בשנת 2007 התלה המערער את רישיון הניהול שלו, ובשנים 2008 עד 2012 סחר בניירות ערך לשם יצירת רווחים עצמיים.

האישום הראשון נגד המערער הוא בגין ניהול תיקי השקעות ללא רישיון. על פי כתב האישום, בשנים 2008-2005 נהג המערער להפנות לקוחות לקבלת שירותי ניהול תיקי השקעות לחברת רמבם שוקי הון והשקעות בע"מ (להלן: רמבם שוקי הון). על פי הסכם שנחתם בין המערער לבין הבעלים והמנהל של רמבם שוקי הון (להלן: רמבם), המערער היה זכאי ל-50% מההכנסות מתיקי הלקוחות שאותם הפנה לרמבם שוקי הון. בפועל, וחרף העובדה שהתלה את רישיון הניהול שלו, בשנים 2007 ו-2008 ניהל המערער בעצמו כ-30 מתיקי לקוחות, וזאת באישורו וסיועו שלרמבם. עוד על פי האישום הראשון, במקביל לניהול תיקי לקוחות ברמבם שוקי הון החזיק המערער וסחר בניירות ערך עבור עצמו, וניהל תיקי השקעות עבור בתו סיון רוזמן (להלן: סיון) ועבור רוזמן יזמות – וזאת חרף האיסור שחל על מנהל תיקי השקעות לעשות כן. על פי עובדות כתב האישום, בשנת 2008 ביצע המערער, באמצעות חשבונות בנק שבשליטתו, כ-3,000 עסקאות קנייה ומכירה של ניירות ערך בהיקף של כ-21 מיליון ש"ח.

בשל אלה, הואשם המערער בעבירה של עיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון – עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק ייעוץ השקעות; ורמבם הואשם בסיוע לעיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון – עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק ייעוץ השקעות יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בנקודה זו יצוין כי לכתחילה הוגש כתב האישום נגד המערער ורמבם יחדיו – ואולם בשלב מאוחר יותר של הדיון האישומים הופרדו, וזאת לנוכח הודאתו של רמבם בעבירה המיוחסת לו במסגרת של הסדר טיעון.

עניינו של האישום השני נגד המערער הוא בהשפעה בדרכי תרמית על שערי מניות. למן שנת 2009 ועד שנת 2011 שימש רמבם כמנהל תיקי השקעות שכיר בחברת דוד שוורץ ניהול השקעות בע"מ (להלן: שוורץ השקעות); שאז תיקי ההשקעות שנוהלו על ידי המערער ברמבםשוקי הון, הועברו לשוורץ השקעות. בין השנים 2011-2008 הכילו תיקי ההשקעות של מרבית לקוחותיו של המערער, תחילה ברמבם שוקי הון ולאחר מכן בשוורץ השקעות, אחוזים גבוהים במיוחד של מניית "גרינסטון" (כ-50% ואף יותר). מניות אלה היוו נתח משמעותי אף מתיק המניות של המערער עצמו, שעמד על שווי כולל של כ-200,000 עד 300,000 ש"ח. יבואר כיגרינסטון תעשיות בע"מ היא חברה ציבורית, שניירות הערך שלה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב (לעיל ולהלן: גרינסטון).

למן שנת 2008 קיבל המערער מעת לעת פניות מלקוחות שביקשו למכור את מנייתגרינסטון, וזאת בעקבות ירידות שחלו בשער המניה; והמערער מצידו פעל כדי להניא אותם מלעשות כן. במקביל, ועוד במסגרת האישום השני, השפיע המערער בדרך של תרמית על שער מניית גרינסטון – על ידי ביצוע "עסקאות עצמיות". המערער הזרים מחשבונות בנק שבשליטתו הוראות נוגדות לקניה ומכירה של מניית גרינסטון באותו יום; הוראות אלה התגבשו לעסקאות שנחזו על ידי הבורסה כעסקאות אקראי בלתי מתואמות (להלן: עסקאות עצמיות). בעשותו כן השפיע המערער על שער מניית גרינסטון, וחשף את ציבור המשקיעים לנתוני מסחר כוזבים. מדובר ב-614 עסקאות עצמיות בסכום כולל של 1.4 מיליון ש"ח, שנמשכו על פני 255 ימי מסחר בבורסה.

בגין מעשים אלה הואשם המערער בביצוע 614 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך – לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.

האישום השלישי נגד המערער נסוב אף הוא על השפעה על שער מניה (מניית "מולטימטריקס"), וכן על עבירות דיווח. בדומה לגרינסטון, מולטימטריקס בע"מ היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב (לעיל ולהלן: מולטימטריקס). על פי כתב האישום, בין השנים 2011-2008 החזיקו מרבית לקוחותיו של המערער במניותמולטימטריקס – כאשר היקף ההחזקות במניות אלה עמד על עשרות אחוזים מתוך כל תיק השקעות. גם בהקשר זה מדובר בתיקי השקעות שנוהלו על ידי המערער, תחילה באמצעות רמבםשוקי הון ובהמשך באמצעות שוורץ השקעות; ומניות מולטימטריקס נרכשו על פי הנחייתו של המערער.

באותה תקופה החזיק גם המערער (בעצמו ובאמצעות רוזמן יזמות) במניות מולטימטריקס; וכן ניהל עבור בתו סיון שני חשבונות בנק שבהם החזיקה במניות מולטימטריקס בשווי של למעלה ממיליון ש"ח. את המניות רכשה סיון בחודש פברואר 2008, בין היתר באמצעות הלוואה בסך של 250,000 ש"ח שקיבלה מרוזמן יזמות. החזקותיה של סיון עמדו על 4% מהון המניות המונפק של מולטימטריקס; וסיון היוותה חלק מדבוקת השליטה בחברה, ושימשה כדירקטורית בה בין השנים 2011-2007. חברת א. פרומיד הולדינג בע"מ החזיקה אף היא במניות השליטה במולטימטריקס (יחד עם סיון). חברה זו קיבלה הלוואה בסכום של כ-2.75 מיליון ש"ח מקבוצת משקיעים שגייס המערער; בהתאם להסכם ההלוואה, כ-8.6% ממניות מולטימטריקס מושכנו לטובת המשקיעים ושימשו כבטוחה להחזר ההלוואה.

בשנת 2008 הקים המערער שותפות מוגבלת, שבאמצעותה הלוו לקוחותיו למולטימטריקס סכום כולל של 850,000 אירו לכל הפחות. פירעון ההלוואה אמור היה להיעשות בין היתר באמצעות העברת מניות מולטימטריקס לשותפות המוגבלת.

משנת 2008, בעקבות ירידות בשער מניית מולטימטריקס, החל המערער לקבל פניות מלקוחותיו ברמבם שוקי הון שביקשו למכור את המניה – והמערער מצידו פעל על מנת לשכנע את הלקוחות להוסיף ולהחזיק בה. במקביל ביצע המערער פעולות תרמית במניה, בדרך של עסקאות עצמיות.

בשנת 2009, ביצע המערער תרמית נוספת במניית מולטימטריקס, וזאת בדרך של "עסקאות מתואמות" עם אחד מעובדיו ברוזמן יזמות. פעולות אלה, על פי כתב האישום, בוצעו לבקשתו של העובד שנקלע לקשיים כלכליים. במסגרת זו המערער נתן הוראות לביצוע פעולות במניות מולטימטריקס בחשבונות שבשליטתו; הוראות אלה נועדו להיפגש, ואמנם נפגשו, עם הוראות נוגדות שהזרים העובד (להלן: עסקאות מתואמות). גם בפעולות אלה השפיע המערער על שער מניית מולטימטריקס. פעילויות אלה התפרשו על פני 329 ימי מסחר, שבמהלכם ביצע המערער 925 עסקאות עצמיות בסכום כולל של 2.4 מיליון ש"ח, ו-13 עסקאות מתואמות בסכום כולל של 13,500 ש"ח.

ועוד במסגרת האישום השלישי, בין יום 18.7.2010 ליום 26.7.2010, בזמן שסיון (בתו של המערער) הייתה מבעלי השליטה במולטי מטריקס, ביצע המערער 17 עסקאות במניות מולטי מטריקס בחשבונה בסכום כולל של 320,714 ש"ח. זאת תוך שהמערער גרם לכך שעסקאות אלה לא ידווחו לציבור, והכל כדי להטעות משקיע סביר.

על יסוד האמור, בגדרי האישום השלישי הואשם המערער ב-938 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שער מניית מולטימטריקס, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. נוסף על כך הואשם המערער ב-17 עבירות לפי סעיף 53(א)(4)לחוק ניירות ערך יחד עם סעיף 37 לחוק ניירות ערך, וכן עבירות לפי תקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומידיים), התש"ל-1970 ותקנות ניירות ערך (מועדי הגשת הודעה של בעל ענין או נושא משרה בכירה), התשס"ג-2003 .

אף האישום הרביעי נסוב על השפעה על שער מניה בדרכי תרמית. בכתב האישום מתואר כי בשנת 2008 הקים המערער, באמצעות רוזמן יזמות, את ד. רוזמן ניפסון שותפות מוגבלת (להלן: שותפות ניפסון), ששימשה את המערער ולקוחותיו להשקעת סכום של כ-3 מיליון דולר בחברה בשם ניפסון מערכות דפוס דיגיטלי PLC. בחודש יוני 2011, הוקצו לשותפות ניפסון כ-2.5 מיליון מניות של חברת פולאר תקשורת בע"מ (להלן: פולאר) – חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב; בעקבות ההקצאה הפכה שותפות ניפסון לבעלת עניין בפולאר. בנוסף, בין השנים 2011 ו-2012 השקיע המערער בפולאר באופן אישי ובאמצעות רוזמן יזמות.

על פי האישום הרביעי, בין השנים 2012-2011 ביצע המערער תרמית במניית פולאר בדרך של עסקאות עצמיות – תוך שהזרים הוראות נוגדות לקניה ומכירה של המניה מחשבונות בשליטתו. הוראות אלה התגבשו לעסקאות באופן שחשף את ציבור המשקיעים לנתוני מסחר כוזבים, ויצר מצג שווא לגבי הפעילות בניירות הערך. תרמית זו התפרשה על פני 23 ימי מסחר, שבמהלכם ביצע המערער 40 עסקאות עצמיות בסכום כולל של כ-85,000 ש"ח. בעקבות מעשים אלה הואשם המערער ב-40 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שער מניית פולאר, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.

ההליך בבית המשפט המחוזי

ביום 27.3.2017 הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. תחילה כפר המערער באישומים נגדו, ואולם בהמשך הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלפיו חזר בו המערער מכפירתו – וזאת עוד לפני שהחל בית המשפט המחוזי בשמיעת העדויות; ובנושא העונש הסכימו הצדדים כי יטענו באופן חופשי לפני בית המשפט.

עוד קודם לכן, ביום 15.1.2017 הוגש לבית המשפט המחוזי הסדר טיעון בעניינו של רמבם – שבמסגרתו הודה רמבם בביצוע עבירה של סיוע לעיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון; בשונה מעניינו של המערער, מדובר היה בהסדר טיעון "סגור" לעניין העונש. משהוגש לו הסדר הטיעון עם רמבם, הורה בית המשפט המחוזי על הפרדת האישום בין המערער לבין רמבם, והרשיע את רמבם על סמך הודאתו בעבירת הסיוע. ביום 8.2.2017 אישר בית המשפט המחוזי את ההסדר שאליו הגיעו הצדדים לעניין העונש. בהתאם למוסכם, בגזר הדין הושת על רמבם עונש מאסר בפועל לתקופה של חודשיים שירוצה בדרך של עבודות שירות (במידה שיימצא מתאים לכך על ידי הממונה); קנס כספי בסך 15,000 ש"ח; והתחייבות להימנע מעבירה בסכום של 25,000 ש"ח. בתוך כך ציין בית המשפט כי בניגוד למערער, רמבם הורשע בעבירה אחת בלבד וכי מדובר בעבירה חמורה פחות מעבירות התרמית שביצע המערער.

בטיעוניה לפני בית המשפט המחוזי עמדת המשיבה היתה כי מתחם הענישה הראוי במקרה דנן נע בין 10 ל-18 חודשי מאסר בפועל. על פי הנטען, מתחם זה נותן ביטוי ראוי לתקופה הממושכת שבמהלכה בוצעו העבירות (מאות ימי מסחר בבורסה); התכנון המוקדם והמוקפד של העבירות; היקף הנזק שנגרם מביצוע התרמית במניותיהן של שלוש חברות ציבוריות שונות; הפגיעה באמון הציבור בשוק ההון בכלל, ובאמון המשקיעים שניהלו את תיקי ההשקעות שלהם אצל המערער בפרט. עוד נטען כי מתחם ענישה זה אף מביא בחשבון כדבעי את הנסיבותהמקילות הרלוונטיות לענייננו – ובהן חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, והתמשכות הליכי החקירה על פני מספר שנים. המשיבה סברה עוד כי יש לגזור על המערער עונש מאסר ברף התחתון של המתחם (10 חודשים) לצד קנס בסך של 150,000 ש"ח – וזאת תוך התחשבות בגילו של המערער (יליד שנת 1957) ובעובדה כי הוא נעדר עבר פלילי.

המערער טען מצידו כי מתחם הענישה ההולם נע בין עבודות שירות ל-10 חודשי מאסר בפועל; וכי יש לקבוע את עונשו ברף התחתון של מתחם זה, ולהשית עליו עונש של עבודות שירות ללא מאסר בפועל. לגישתו של המערער מן הראוי שהעונש שיוטל עליו יהיה דומה לרמת הענישה בעניינו של רמבם (שכאמור נגזרו עליו שני חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות) – שכן מדובר במי שהיו שותפים לביצוע העבירה; ועוד נטען כי שומה על בית המשפט להתחשב בקביעת העונש גם בכך שלמערער לא היתה כל כוונה לפגוע בלקוחותיו או להזיק להם, וגם לא לגנוב את כספיהם או להונות אותם. נוסף לזאת, לדברי המערער התמשכות החקירה וההליכים המשפטיים בעניינו הסבה לו עינוי דין של ממש; מאז פתיחת החקירה נגדו הוא סובל מדיכאונות ומחשבות אובדניות; והוא אף נאלץ למכור את דירת מגוריו היחידה כדי להשיב ללקוחותיו את כספם.

מטעם המערער העידו בבית המשפט המחוזי רו"ח מיכה אזולאי, מי שליווה את המערער במשך כ-20 שנה (להלן: רו"ח אזולאי); בנו של המערער, מר נתנאל רוזמן; ובת זוגו של המערער, גב' ענת ענאל. על פי האמור בגזר הדין, רו"ח אזולאי ציין בעדותו כי בעקבות המשבר הפיננסי העולמי שאירע בשנת 2008 נקלעו עסקיו של המערער לקשיים כלכליים, השקעות שביצע עבור לקוחותיו נפגעו, והמערער החל לצבור הפסדים כספיים עצומים. רו"ח אזולאי הדגיש בעדותו כי חרף הקשיים האמורים וגם בעיתות מצוקה, המערער עשה כל שביכולתו על מנת לפרוע את חובותיו לרשויות המס והמדינה ולהשיב כספים ללקוחותיו, ועל מנת לעשות כן אף מכר כאמור את דירת מגוריו. לדברי בית המשפט המחוזי בנו של המערער עמד בעדותו על המחיר הנפשי והמשפחתי הכבד שהמערער נשא בו מראשית הסתבכותו בפרשה; וגם הבן ביקש להדגיש את דאגתו של המערער למשקיעים שכספיהם ירדו לטמיון, אף על חשבון כספו של המערער עצמו. עוד הוסיף הבן, כי קיים חשש ממשי שהמערער יפגע בעצמו – וזאת בשל מצבו הנפשי הקשה, והחשש מפני העונש שיוטל עליו. בת זוגו של המערער ציינה בעדותה את מזגו הנעים של המערער, דאגתו לזולת, ושיתפה כיצד עמד לצידה ואף סעד אותה שעה שנלחמה במחלת הסרטן.

נוסף לעדויות, מטעם המערער הוגשו לבית המשפט המחוזי ראיות ומסמכים שונים – ובין היתר דוחות בנוגע למצבו הכלכלי של המערער שמהם ניתן ללמוד כי הוא נתון בחובות; מסמכים רפואיים על אודות מצבן הרפואי של אמו ובת זוגו של המערער, הזקוקות לעזרתו; וכן חוות דעת פסיכיאטרית מאת הרופא המטפל במערער, ד"ר אילן טל (להלן: ד"ר טל), שלפיה המערער סובל מתסמונת חרדתית כמעט קבועה ותסמונת דיכאונית אפיזודית. לבסוף בית המשפט שמע גם את דברי המערער עצמו, שתיאר בכאב רב את תהליך נפילתו וקריסתו הכלכלית בעקבות המשבר בשוק ההון העולמי. לדברי המערער הוא מעולם לא נטל לכיסו הפרטי ולו אגורה אחת מכספם של לקוחותיו; ההיפך הוא הנכון: לדבריו הסתבכותו בפרשה היא תולדה של ניסיון למנוע מלקוחותיו להפסיד את השקעותיהם – הגם שהדרך שבה פעל בהקשר זה היתה פסולה.

גזר הדין

בית המשפט המחוזי מצא כי יש לקבוע מתחם ענישה אחד לכל העבירות שבהן הורשע המערער – וזאת בשל הזיקה בין העבירות השונות, הדמיון ביניהן, והמניע המשותף לביצוען. בקביעת מתחם הענישה נתן בית המשפט משקל נכבד להיקף הניכר של הפעילות הבלתי חוקית שביצע המערער במסחר בבורסה – הן מבחינת ההיקף הכספי של עבירות התרמית שבהן הורשע, הן מספרן העצום והן התפרשותן על פני מאות רבות של ימי מסחר. בית המשפט הוסיף וקבע כי ניכר מכתב האישום שהעבירות לא בוצעו בלהט הרגע – אלא קדם להן תכנון מוקפד והוקדשה מחשבה למתווה התרמית. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בכך שהמערער התלה את רישיונו על מנת שיוכל לבצע עסקאות עצמיות, אך בה בעת המשיך לנהל את תיקי ההשקעות של לקוחותיו. ועוד נקבע בגזר הדין כי כל זאת נעשה תוך שהמערער מבין היטב את ההשלכות החמורות ומרחיקות הלכת של ניהול תיקי השקעות ללא רישיון, ושל ביצוע עסקאות עצמיות ומתואמות במניות הנסחרות בבורסה.

עוד בקביעת מתחם העונש ההולם ייחס בית המשפט המחוזי חשיבות למידת הפגיעה שהסבו מעשיו של המערער לאמון הציבור בשוק ההון – המבוסס על גילוי נאות ומידע אמין, וכן על טוהר המידות של בעלי הידע; לנזק שנגרם ללקוחותיו של המערער באופן אישי; וכן לפגיעה בדיווחי החברות הציבוריות שהמערער סחר במניותיהן, ובתמחור של המניות. בית המשפט נתן דעתו לטענת המערער שלפיה     הסתבכותו בעבירות נושא כתב האישום היא תולדה של קריסת שוקי ההון בעולם בשנת 2008, ואירעה על רקע המשבר הכלכלי דאז. ואולם לגישתו של בית המשפט גם אם כך הדבר, וגם אם יש ממש בטענתו שלפיה הוא ביצע את העבירות במטרה למזער את ההפסדים שנגרמו ללקוחותיו, ברי כי בפעולותיו ביקש המערער להשיא גם את רווחיו שלו. על פי המפורט בכתב האישום, המערער השקיע כספים שלו ושל בני משפחתו, בסכומים בלתי מבוטלים, בחברות שבמניותיהן ביצע עסקאות עצמיות – כאשר מטרתן של עסקאות אלה היתה להעלות את שווי המניות של החברות ובכך לשפר את מצבו הפיננסי של המערער עצמו.

על יסוד האמור הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי המשיבה עשתה חסד עם המערער כאשר עתרה לקביעת מתחם "חריג מאוד" כלשונו של בית המשפט, של 10 עד 18 חודשי מאסר בפועל. לגישתו של בית המשפט נסיבות כתב האישום, מדיניות הענישה הנהוגה ומגמת ההחמרה בענישה בעבירות כלכליות מחייבים לכאורה קביעת מתחם של מאסר בפועל למשך שנה עד שנה וחצי ברף התחתון, ו-3 עד 4 שנים ברף העליון. עם זאת ציין בית המשפט המחוזי, כי בעניינו של המערער מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן שבעטיין ראוי לאמץ את עמדתה של המשיבה בנוגע למתחם הענישה המקל:

"אין להתעלם מהעובדה שמעשי הנאשם, כמפורט בכתב האישום, החלו בשנת 2007 ונמשכו ברובם עד שנת 2011, כאשר בשנת 2012 נפתחה חקירה גלויה אך כתב אישום הוגש רק בחודש מאי 2016, הווה אומר, חלף פרק זמן של כ-5-9 שנים מאז ביצוע העבירות נשוא כתב האישום ועד להגשת כתב האישום, פרק זמן ארוך לפי כל קנה מידה, בלתי סביר, שיש בצדו עינוי דין לא מבוטל לנאשם שנתון שנים רבות בסיכון של הגשת כתב אישום כנגדו, בהיעדר כל יכולת להשפיע על מועד הגשת כתב האישום אשר נתון כל כולו לשיקול דעתה של הרשות החוקרת והמאשימה." (שם, פסקה 27).

אחר הדברים הללו העמיד בית המשפט את מתחם הענישה על 18-10 חודשי מאסר בפועל, כהצעת המשיבה.

בבואו לקבוע את עונשו של המערער בגדרו של מתחם העונש ההולם, ציין בית המשפט המחוזי לזכותו של המערער את הודאתו בביצוע העבירות, הטומנת בחובה לא רק חסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של העדים, אלא יש בה אף משום נטילת אחריות על המעשים. כן נתן בית המשפט את דעתו לעינוי הדין שנגרם לשיטתו למערער בחלוף הזמן מעת חשיפת הפרשה ועד להרשעתו; לנזק ולקושי שעוד צפויים למערער בריצוי עונש מאסר, לרבות בשל גילו ומצבו המשפחתי והנפשי; וכן להתנהלותו החיובית של המערער, שעשה כל מאמץ להוסיף ולהתפרנס גם בצל החשדות והאישומים נגדו, ואף מכר את דירת מגוריו, והכל על מנת למזער את הנזק שנגרם ללקוחותיו וכדי להשיב להם לפחות חלק מהשקעותיהם. עוד שקל בית המשפט לקולא את מצבן הרפואי של אמו של המערער ושל בת זוגו, להן המערער מסייע, וכן את עברו הנקי מפלילים.

בית המשפט הוסיף ושקל אם יש מקום לחרוג בעניינו של המערער ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום, ובהקשר זה נתן דעתו לחוות הדעת הפסיכיאטרית מאת ד"ר טל ולמצב הנפשי הקשה שבו שרוי המערער עוד מעת ביצוע העבירות. בגזר הדין צוין כי הרושם הוא שהמערער חושש מאוד מתוצאות ההליך המשפטי, באופן שבא לידי ביטוי בין היתר בקשיים בשינה חרף נטילת תרופות, מצב רוח ירוד ואף מחשבות אובדניות. עם זאת, בית המשפט סבר כי נסיבות ייחודיות אלה של המערער קיבלו ביטוי מספק במסגרת מתחם הענישה שעליו המליצה המשיבה – שהוא מקל באופן ניכר ביחס למקרים דומים אחרים, לא כל שכן שעה שהמשיבה הציעה לקבוע את עונשו ברף התחתון של המתחם ולהשית עליו 10 חודשי מאסר בלבד. לנוכח האמור הגיע בית המשפט המחוזי לידי מסקנה כי הקלה נוספת מעבר לכברת הדרך שהלכה המשיבה לקראת המערער תהיה בלתי סבירה בנסיבות העניין, ומצא לקבל את עמדת המשיבה גם בעניין זה.

סופו של דבר השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 10 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים את אחת העבירות שבהן הורשע; וקנס כספי בסך 120,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתו.

לבקשת המערער הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע עונש המאסר למשך 30 יום, וזאת בכפוף לערבויות שכבר הופקדו על ידו במסגרת הליכי המעצר (שיק בנקאי על סך 30,000 ש"ח, ערבות צד ג' על סך 100,000 ש"ח וצו עיכוב יציאה מן הארץ) (ראו פרוטוקול הדיון מיום 18.6.2017). בהחלטה מיום 11.7.2017 האריך בית המשפט המחוזי את עיכוב הביצוע לתקופה נוספת; ועם הגשת הערעור לביץ המשפט העליון ניתן בהסכמת הצדדים צו לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה סופית בערעור (החלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 19.7.2017).

טענות הצדדים בערעור

המערער עתר להקלה בעונשו, באופן שיושת עליו עונש מאסר הניתן לריצוי בדרך של עבודות שירות. לגישתו לא היה מקום לאמץ בגזר הדין את עמדת המשיבה לעניין העונש במלואה, שכן מדובר בגישה מחמירה ביחס למדיניות הענישה הנוהגת ולחומרת העבירות שבהן הורשע המערער. לחלופין טוען המערער כי אף אם המתחם שנקבע ראוי, היה מקום לחרוג ממנו לקולא בשל נסיבותיו האישיות הייחודיות. נוסף לזאת, המערער עותר להקל בקנס שהושת עליו – וזאת לנוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי עצמו שלפיהן המערער ירד מנכסיו, נתון בחובות ומצבו הכלכלי קשה ביותר.

המערער מוסיף וטוען לשורה של טעויות שנפלו בגזר הדין. בתוך כך נטען כי בית המשפט שקל לחומרה את ניגוד העניינים שבו היה המערער נתון לכאורה שעה שביצע מסחר עצמי במניות במקביל לניהול תיקי לקוחותיו; ואולם לגרסתו של המערער, נספח פעולות מסחר שצורף לכתב האישום מלמד כי בפועל מדובר ב-3 עסקאות עצמיות בלבד שביצע במקביל לניהול תיקי לקוחות, ובהיקף זניח למדי (23,000 ש"ח). את עיקר העסקאות העצמיות ביצע המערער לדבריו בתקופה מאוחרת יותר, כאשר תיקי הלקוחות כבר עברו מרמבם שוקי הון לשוורץ השקעות, שאז למערער לא הייתה עוד כל נגיעה אליהם.

עוד נטען בערעור, כי ניכר שבית המשפט היה ער לכך שבעת ביצוע העבירות היה המערער נתון במצב נפשי קשה ביותר, וזאת בעקבות קריסתו הכלכלית שנגרמה עם פרוץ המשבר העולמי בשוק ההון – ואולם לגישת המערער לא ניתן לנסיבות אלה משקל הולם בגזר הדין. ועוד בהקשר זה, המערער סבור כי שגה בית המשפט משלא התייחס כלל בגזר הדין ליומן שניהל המערער בזמן אמת במהלך התקופה הרלוונטית – וממנו עולה תמונה מכמירת לב בדבר המצוקה הנפשית שבה הוא היה שרוי בעת ביצוע העבירות. זאת ועוד. נטען כי אף אין בגזר הדין כל התייחסות לעובדה שזמן קצר לפני שניתן, אושפז המערער בבית חולים בשל אירוע מוחי חולף – וזאת לדבריו כתוצאה מהמתח הנפשי הרב שבו היה ועודנו נתון. לעמדת המערער היה מקום ליתן משקל רב יותר אף לעובדה שהעבירות בוצעו במטרה למזער את הפסדיהם של לקוחותיו (והפסדיו שלו) עקב המשבר הכלכלי – ולא לצורך גריפת רווח לכיסו של המערער. המערער מדגיש כי הוא פעל מתוך מחויבות ללקוחותיו ואמונה כנה בשווי המניות שבהן סחר, ובעובדה זו יש כדי להשליך על מידת החומרה המיוחסת למעשיו. כן צוין כי בניגוד למשתמע מפסק הדין, המסחר העצמי שביצע היה בהיקף זניח ביחס למחזורי המסחר באותן מניות, ועל כן לא היה בו כדי להשפיע בפועל על שערי המניות – עובדה שגם בה יש כדי להפחית מחומרת העבירות.

לשיטת המערער היה מקום לתת את הדעת בגזירת דינו אף לעניינם של שני המעורבים הנוספים בפרשה – ובהקשר זה הובהר כי תיק החקירה נגד אותו עובד ברוזמן יזמות, שיזם את ביצוע העסקאות המתואמות, נסגר מבלי להעמידו לדין; ועל רמבם, שהורשע בסיוע למערער בניהול תיקי השקעות ללא רישיון, הושתו 2 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וקנס בסך 15,000 ש"ח בלבד.

המשיבה מנגד סמכה ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. היא הדגישה את חומרת העבירות, היקפן המשמעותי ואת הפגיעה הגלומה בהן באמון הציבור בשוק ההון. לשיטתה של המשיבה, נסיבותיו של המערער אף אינן מצדיקות סטייה ממתחם העונש ההולם שנקבע בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון קבע, כי דינו של הערעור להידחות. בפתח הדברים הדגיש בית המשפט העליון, כי המערער הוא אדם כבן 60, איש משפחה ועבודה, שחי חיים נורמטיביים עד לפרוץ המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. הוא אב לשלושה ילדים, תומך בבת זוגו במאבקה במחלת הסרטן ובן מסור לאימו החולה; וניכר מן החומר שהובא לפני בית המשפט המחוזי כי הסתבכותו בפלילים מעיבה עד מאוד על מצבו הנפשי. כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, בנסיבות אלה גזירת דינו של המערער למאסר מאחורי סורג ובריח אינה פשוטה כלל ועיקר. ואולם בהינתן טיבן של העבירות שביצע המערער, היקפן, התכנון שקדם להן והנזק שבצידן, מדובר בגזר דין מאוזן וסביר שאין הצדקה להתערבות בו.

בית המשפט העליון הסביר את קביעתו בכך, שהעבירה העיקרית שבה הורשע המערער, במסגרת שלושה אישומים שונים, היא עבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, שעניינה השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של מניות. העונש המרבי הקבוע בצידה של עבירה זו הוא חמש שנות מאסר בפועל. התכלית שביסוד האיסור על תרמית בניירות ערך היא הגנה על המסחר במניות, תוך שמירה על שוק ההון כשוק משוכלל והוגן. כידוע, מסחר תקין בשוק ההון מבוסס בראש ובראשונה על גילוי נאות והעברת מידע אמין מצד המעורבים, וכן על טוהר המידות של אלה שבידם הידע והמיומנות במסחר במניות:

"התכלית המרכזית המונחת בבסיס האיסור המופיע בהקשר זה כיום בסעיף 54(א) לחוק ניירות ערך, הינה 'הצורך בהגנה על אמון הציבור בכלל, ועל ציבור המשקיעים בפרט, בשוק ניירות הערך, בהגינות המסחר שבו, ביעילותו ובתקינותו […] מטרת ההוראה בחוק היא גם לשפר את יכולתו של המשקיע הסביר לקבל החלטות על בסיס כל המידע הרלוונטי, תוך נטרול אותם גורמים שיש בהם כדי לעוות את המידע שבידי המשקיע […]' (ע"פ 5383/97 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 557, 568 (2000); כן ראו: ע"פ 1027/94 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 502, 515-514 (1999); זוהר גושן 'תרמית ומניפולציה בניירות ערך: תאומים לא זהים' משפטים ל 591, 600-598 (2000) (להלן: גושן))." (ההדגשה שלי-ע'ב') (ע"פ 8465/15 בן זקן נ' מדינת ישראל(12.9.2016), פסקה 14 (להלן: עניין בן זקן).

במקרה דנן – המערער השפיע בדרכי תרמית על שערי מניותיהן של שלוש חברות ציבוריות שונות, תוך שביצע מאות רבות של עסקאות עצמיות ומספר עסקאות מתואמות במניות בהיקף כספי של 4 מיליון ש"ח בקירוב, והכל במטרה להעלות את ערכן של המניות שבהן החזיק בעצמו והחזיקו לקוחותיו ובני משפחתו. אין המדובר במעידה חד-פעמית, שכן העבירות התמשכו על פני מספר שנים. אם לא די בכך, המערער ניהל את כספי לקוחותיו בלא רישיון ניהול – תוך שניצל את התליית רישיונו לטובת מסחר עצמי בחשבונות שלו ושל מקורביו. המערער אף גרם להפרת חובת הדיווח של סיון בתו בנוגע לעסקאות שביצע מחשבונה במניות מולטי מטריקס. כל אלה נעשו תוך שהמערער ניצל את מיומנותו ובקיאותו בשוק ניירות הערך, ואת ניסיונו כמנהל תיקי לקוחות משך שנים רבות.

על יסוד האמור, לא ניתן לשעות לטענת המערער כי מעשיו אינם נושאים חומרה יתרה. אף אם לעסקאות שביצע המערער היתה השפעה מוגבלת על שער המניות כנטען על ידו, הרי שהנזק העיקרי הגלום במעשיו אינו נובע ממידת הצלחתה של התרמית – אלא בפגיעה באמון הציבור בהוגנות המסחר בשוק ניירות הערך, ובטוהר המידות של מורשי המסחר בשוק זה (וראו למשל: ע"פ 5383/97 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 557 (2000)). נוסף לזאת, לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך בענישה משמעותית ומרתיעה בעבירות כלכליות; וכך נזדמן לחברי השופט י' דנציגר לציין באחת הפרשות שעמדו לפתחו:

"בל נטעה באופיין 'הלבן והנקי' של העבירות הכלכליות; מדובר בעבירות מתוחכמות וקשות לגילוי, אשר מבוצעות לרוב על ידי עבריינים בעלי מעמד והשכלה שעושים שימוש בכספיהם של אחרים, תוך ניצול כוחם ומעמדם ותוך הפרת חובות הנאמנות. לעיתים קרובות נותרות עבירות אלה סמויות מהעין במשך שנים רבות, וכשהן מתגלות, מתבררים גם הנזקים החמורים הנובעים מהן, אשר הינם בדרך כלל חמורים פי כמה וכמה מהנזקים שנגרמים כתוצאה מעבירות רכוש 'רגילות'. לא בכדי קבע בית משפט זה בשנים האחרונות שהגיעה העת להעלות את רף הענישה בעבירות כלכליות, לרבות הטלת עונשי מאסר בפועל במקרים המתאימים" (ע"פ 4430/13 שרון נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (31.3.2014)).

על חומרתן של העבירות שביצע המערער ניתן ללמוד גם בזיקה לפסיקתו של בית משפט זה מן העת האחרונה – ומן הראוי לציין בהקשר זה את ע"פ 99/14 מדינת ישראל נ' מליסרון בע"מ(להלן: עניין מליסרון), שם נדון בין היתר עניינו של נאשם שהורשע בעבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. בעניין מליסרון דובר בתרמית שנעשתה בניירות ערך, שבמסגרתה הושקעו כ-24 מיליון שקלים באג"ח של חברת מליסרון. בית המשפט הרשיע את הנאשם, שניהל את ענייניהן הכספיים של החברות המעורבות, וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל; מתחם הענישה שנקבע נע בין 9 ל-24 חודשי מאסר. יוער כי גם בעניין מליסרון, כבענייננו, התקיימו נסיבות שהצדיקו הקלה בעונשו של הנאשם – אך לנוכח המגמה המצטיירת של החמרה בענישה בעבירות מסוג זה והצורך בהרתעת הרבים, נמצא כי אין מקום להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. אמנם היקפה הכספי של התרמית בעניין מליסרון עולה באופן ניכר על היקפן הכספי של העבירות שביצע המערער שלפנינו – ואולם הנאשם שם ביצע פעולות תרמית בודדות, שהתפרשו על פני מספר ימים בלבד; מעשיו בוצעו כמנהל בחברות, בלא שהחזיק במניות בעצמו ובלא שהרוויח ממעשיו רווח ישיר; וגם שם עמדה לנגד עיניו של הנאשם מטרה לגיטימית בהשקעתו, נוסף על תרמית.

גם בעניין בן זקן הורשעו הנאשמים בעבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, ובנוסף גם בעבירות לפי חוק העונשין. שם מדובר היה בשורה של מעשי תרמית בניירות ערך, שבוצעו במהלך המסחר בבורסה ונמשכו ימים אחדים – והכל במטרה להעלות את ערכה של מניית "מנופים", על מנת שתעמוד בתנאי הסף לכניסה למדד תל אביב 100. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם העונש ההולם על 30 עד 60 חודשי מאסר בפועל, וקנס שנע בין 250,000 ש"ח עד מיליון ש"ח; וגזר על כל אחד משני הנאשמים, בן זקן ואלדר, 36 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 250,000 ש"ח. בערעורם של השניים עמד בית משפט זה על חשיבות ההרתעה בעבירות כלכליות, תוך שהוסיף והבהיר כי בלא לגרוע מן האמור נדרש שההחמרה בענישה תהא מדודה והדרגתית. בנסיבות המקרה נמצא כי נדרשת הקלה מסוימת בעונשים שנגזרו, ונקבע כי יש להעמיד את עונשו של בן זקן (שחלקו בעבירות היה משמעותי יותר) על 26 חודשי מאסר, ועל אלדר הושת עונש של 22 חודשי מאסר. לצד זאת נמצא כי יש להחמיר בקנסות שהוטלו על השניים, ובן זקן חויב בקנס בסך 800,000 ש"ח, ואלדר חויב בקנס של 500,000 ש"ח.

על רקע האמור, ברי כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער מצוי ברף הנמוך ביחס לרמת הענישה הנוהגת בפסיקה; וכך במיוחד בהינתן מגמת ההחמרה בעבירות כלכליות כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה. אשר לגזירת העונש בתוך מתחם העונש ההולם, ניכר מפסק הדין כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו כדבעי למגוון הנסיבות המקילות בעניינו של המערער – ובתוך כך ציין לשבחו של המערער את התנהלותו מאז הפרשה, ובפרט את נכונותו של המערער למכור את דירת מגוריו על מנת לשלם את חובותיו ללקוחותיו. כן ניתן משקל הולם להשפעה הקשה של ההליך הפלילי על מצבו הנפשי של המערער ועל בני משפחתו, ובפרט על אימו ובת זוגו שלהן מסייע המערער בהתמודדות עם מחלות קשות. התמשכות החקירה הפלילית וההליכים המשפטיים בעניינו של המערער, עד להודאתו במעשיו ומתן גזר הדין בעניינו, קיבלו אף הם ביטוי ראוי בגזר הדין. ובהקשר זה ראוי לציין כי לא הונח לפנינו יסוד לבוא בטרוניה עם גורמי החקירה בנוגע להתמשכות ההליכים – לא כל שכן בהינתן מורכבות חקירתן של עבירות כלכליות על דרך הכלל, ובפרט במקרה דנן שבו מדובר במסחר עצמי במניות.

על יסוד הנסיבות המתוארות העמיד בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער על הגבול התחתון של מתחם העונש; ומשהוברר כי מדובר במתחם שלכתחילה מקל עד מאוד עם המערער ביחס לחומרת העבירות שביצע ולמדיניות הענישה הנוהגת, לא היה מקום להוסיף ולסטות מן המתחם לקולא. מעשיו של המערער מחייבים עונש מאסר בפועל, ותקופת המאסר שנקבעה על הצד הנמוך הולמת את נסיבותיו האישיות המיוחדות וכך גם הקנס שהושת עליו.

טרם סיום ציין בית המשפט העליון, כי במסגרת הערעור עתר המערער לצרף לתיק בית המשפט ראיות חדשות בנוגע למצבו הרפואי – שמאז הדיון בערעור אושפז בשנית, בשל חשד לאירוע מוחי חולף נוסף; וכן בנוגע למצבה הרפואי של בת זוגו – שלמרבה הצער חלה החמרה במחלתה. כידוע הכלל הוא שאין להגיש ראיות חדשות בשלב הערעור, ובנסיבות המקרה אף נראה שאין בכוחן של ראיות אלה להביא לשינוי כלשהו בגזר הדין. מצבם הבריאותי של המערער ושל בת זוגו היה ידוע לבית המשפט המחוזי בעת שניתן גזר הדין, והמסמכים הרפואיים העדכניים שמבוקש להגישם אינם משנים את תמונת המצב הכוללת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הכתה קשיש חסר ישע ותשוחרר ממעצר

הכתה קשיש חסר ישע ותשוחרר ממעצר

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סג"נ י' כהן) במ"ת 37762-09-18 מיום 9.10.2018 בו הורה על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים המתנהלים נגדה בת"פ37745-09-18.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

העוררת, אזרחית מולדובה, הועסקה כעובדת סיעודית שטיפלה בקשיש יליד 1938 (להלן: הקשיש) הסובל מדמנציה, מצוי במצב סיעודי וזקוק לעזרה בפעולות היום יום.

נועם קוריסעל פי המפורט בכתב האישום, ביום 11.9.2018 תקפה העוררת את הקשיש בכך שאחזה בזרועו באמתו הימנית, משכה אותו בכוח וניסתה להכניסו למקלחת חרף התנגדותו. בשלב מסוים שפכה עליו כוס מים, אחזה בחוזקה באמות ידיו ובכפות ידיו, ניערה אותו, הכתה אותו על ידיו, הורידה את חולצתו בכוח והצליפה בו באמצעות החולצה. כתוצאה ממעשיה נחבל הקשיש בידיו והחל לדמם באופן מסיבי. בהמשך דחפה העוררת את הקשיש למקלחת, שם חבשה את פצעיו. על רקע האמור הואשמה העוררת בעבירה של תקיפת חסר ישע לפי סעיף 368ב(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

מכיוון שמעשיה של העוררת תועדו בסרטון של מצלמה שהייתה מותקנת בביתו של הקשיש, לא חלק בא כוחה במהלך הדיון בבקשת המעצר על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע כי בעניינה של העוררת מתקיימות שתי עילות מעצר, האחת מסוכנות והשנייה חשש להימלטות, לאור היותה עובדת זרה שמרכז חייה אינו בישראל. במסגרת בחינת חלופות מעצר הציע בא כוחה של העוררת לשחררה לביתם של בני זוג תושבי פרדס חנה (להלן: בני הזוג), שלהם היכרות קודמת עם העוררת, לאור טיפולה באמה של בת הזוג במשך תקופה של כשלוש שנים עד שהלכה לבית עולמה.

בית המשפט דחה את החלופה המוצעת, לאחר שמצא כי זו אינה ישימה משהטיל ספק בנכונותם של בני הזוג לשמש מפקחים, במיוחד לאור כוונתם של אלו לנסוע לחו"ל לביקור אצל בתם שצפויה ללדת בזמן הקרוב, כשהצפי של שהות בני הזוג בחו"ל היא לתקופה לא קצרה. חלופה נוספת שהוצעה על ידי העוררת ונדחתה על ידי בית המשפט היתה כי אחותה של העוררת, שגם היא מועסקת כמטפלת סיעודית, תתגורר בביתם של בני הזוג בהיותם בחו"ל ותפקח על העוררת. חלופה שלישית, לפיה בעת שבני הזוג ישהו בחו"ל העוררת תסגיר את עצמה ותשב במעצר – נדחתה אף היא.

בהעדר חלופה ראויה, הורה בית המשפט על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים.

בהודעת הערר ובטיעון בעל פה חזר בא כוח העוררת על החלופות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי ולחלופין ביקש לשחרר את העוררת בהתניית תנאים של התייצבות יומית שלה בתחנת משטרה, חתימה על התחייבות כספית ואף הפקדתם של מספר אלפי שקלים להבטחת התייצבותה. חרף הצהרת בא כוחה הקודם של העוררת על קיומן של ראיות לכאורה, טען בא כוחה הנוכחי לכרסום בעוצמתן וטען כי הדימום שנגרם לקשיש נבע בחלקו ממצבו הרפואי ולא רק ממעשיה של העוררת.

באת כוח המשיבה התנגדה לקבלת הערר וטענה כי מדובר בעוררת שאינה תושבת ישראל, שמרכז חייה הוא בחו"ל וקיים חשש להימלטות מאימת הדין. לשיטתה של המשיבה, יש להבטיח התייצבותה של העוררת למשפט ובדין דחה בית המשפט המחוזי את החלופות שהוצעו בהיותן לא ראויות. כן התנגדה המשיבה לטיעון בעניין הראיות לכאורה לאור הצהרת בא כוחה הקודם של העוררת בעניין זה.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בהחלטת המעצר, לא מצא בית המשפט העליון כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי בדחותו את חלופות המעצר שהוצעו על ידי העוררת. חלופת המעצר בבית בני הזוג מפרדס חנה נדחתה, ובדין נדחתה, לאור הספק שהטיל בית המשפט במוכנותם והבנתם של בני הזוג באשר לתפקידם ומשך זמן הפיקוח לו הם נדרשים במסגרת הסכמתם לשמש כמפקחים של העוררת בזמן מעצר הבית. באשר לחלופה לפיה אחותה של העוררת תשמש כמפקחת עליה בהעדרם של בני הזוג מהארץ, הרי שגם זו נדחתה ומטעמים נכוחים, וכפי שציין בית המשפט "לא שוכנעתי שבני הזוג מסכימים שהמשיבה ואחותה תתגוררנה בביתם בזמן שהם שוהים בחו"ל". גם האפשרות כי בית המעצר ישמש כחלופת מעצר לחלופת המעצר בפרדס חנה כאשר בני הזוג שוהים בחו"ל נדחתה ובדין כך.

עם זאת, בהינתן העובדה שהעילה העיקרית בגינה נעצרה העוררת עד לתום ההליכים נעוצה בצורך להבטיח התייצבותה למשפט ובגין החשש האינהרנטי להימלטותה מאימת הדין לאור היותה נתינה זרה שמרכז חייה אינו מצוי בישראל, הרי שניתן לאיין חשש זה בהצבת תנאים מגבילים ובהפקדת ערבויות (לעניין גובה הערבויות ראו בש"פ 7754/10 גאיאלאת נ' מדינת ישראל(1.11.2010)).

בית המשפט העליון קבע אפוא שיש לשחרר את העוררת, ככל שתמלא אחר כל התנאים הבאים ותמציא את ההתחייבויות והערבויות הבאות לבית המשפט המחוזי בחיפה:

א.        תמסור כתובת מגורים קבועה בישראל;

ב.        תתייצב בימים א' ו- ה' בתחנת המשטרה שבתחום מקום מגוריה;

ג.        תפקיד את דרכונה בידי משטרת ישראל;

ד.        יוצא נגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ שיעמוד בתוקפו עד לתום משפטה;

ה.        תפקיד את הערבויות הבאות: סך של 25,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית;

ו.        תמציא שתי ערבויות צד ג' על סך של 10,000 ש"ח כל אחת;

ז.        נאסר בזה על העוררת לעבוד בכל עבודה עם קשישים עד לתום משפטה. בנוסף תחתום            העוררת על כתב התחייבות עצמית על סך 20,000 ש"ח בו תתחייב באיסור עבודה כאמור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הודו בהצתה, קשירת קשר והתפרצות וגניבה ובית המשפט העליון הפחית מעונשם

הודו בהצתה, קשירת קשר והתפרצות וגניבה ובית המשפט העליון הפחית מעונשם

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור שהוגש בפניו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

המערערים הורשעו על יסוד הודאה בעבירה של קשירת קשר והצתה. המערער בע"פ 3431/18 צירף הליך נוסף של התפרצות לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה.

נועם קוריסהמערערים טוענים כי עונשי המאסר בפועל שהוטלו עליהם חורגים מרמת הענישה המקובלת, בהינתן אפיונן של עבירות ההצתה והודייתם בעבירות שייוחסו להם בגדר הסדר.

בנוסף, בא כוח המערער בע"פ 3431/18 שם דגש על כניסתו להליך שיקום מחוץ לכותלי הכלא. בעניין זה לא מצאנו כי חומרת העבירות בנסיבות המקרה מצדיקה קטיעת המאסר לשם פתיחתו של הליך שיקום, מה גם שכפי שעולה מהתסקיר המשלים, המערער בע"פ 3431/18 מסרב לעבור טיפול גמילה בין כותלי הכלא.

בהתייחס לרמת הענישה, אין מחלוקת בין הצדדים כי הענישה היא ברף הגבוה, הגם שלשיטת המדינה הדבר אינו מצדיק התערבות.

בית המשפט העליון בהרכב קבע, כי יש ליתן משקל לעובדה כי ההרשעה היא פועל יוצא של הסדר, שחסך שמיעת הליך ראיות מורכב.

בנסיבות אלו נקבע, שאין מקום לעלות את רף הענישה, ויש מקום ליתן משקל מתאים להודיית המערערים. משכך, הופחתו 10 חודשי מאסר מעונש המאסר בפועל שנגזר על המערערים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"ץ דחה עתירת רגבים לביצוע צווי הריסה

בג"ץ דחה עתירת רגבים לביצוע צווי הריסה

העתירה הוגשה על ידי רגבים ועל ידי החברה המרכזית לפיתוח השומרון והמשיבים שצויינו בעתירה הם שר הבטחון, מפקד פיקוד מרכז וראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

עניינה של עתירה זו בדרישת העותרים לנקוט בצעדי פיקוח ואכיפה נגד בנייתם של מספר מבנים תוך פלישה לאדמות מדינה.

נועם קוריס

העותרים מבקשים כי יוצאו וייאכפו צווי הריסה למבנים בתוך זמן קצוב.

המשיבים מצדם מבהירים כי הבינוי מוכר ליחידת הפיקוח ואף הוצאו בעניינו צווים סופיים להפסקת עבודה ולהריסה. לאחר הוצאת צווי ההריסה הגישו המחזיקים הצעת תכנית מפורטת. תהליכי קבלת ההחלטות בנושא זה במוסדות התכנון התמשכו ורק ביום 15.4.2018 נשלחה החלטת הוועדה למחזיקים שלפיה נדחתה התכנית.

המחזיקים הגישו עתירה נגד החלטת המשיבים שדחתה את התכנית המפורטת, והיא עדיין תלויה ועומדת (בג"ץ 3620/18; להלן: העתירה החדשה). למותר לציין שאיננו נוקטים כל עמדה לגבי ההליכים בעתירה זו.

המשיבים מציינים כי בכפוף לתוצאות העתירה החדשה, פעילויות פיקוח ואכיפה יינקטו לפי סדרי העדיפויות של הרשויות.

בית המשפט העליון לא מצא עילה להתערב בעמדה זו של המשיבים נוכח ההלכה המבוססת בדבר הסייגים להתערבות בעיצוב סדרי העדיפויות לאכיפת החוק (בג"ץ 5665/11 כפר אדומים נ' שר הבטחון פסקה 16 (10.10.2012)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון דחה עתירת אם עצורה בעניין הטיפול בבנה התינוק בן השנה

בית המשפט העליון דחה עתירת אם עצורה בעניין הטיפול בבנה התינוק בן השנה

בהחלטת בית המשפט העליון נכתב, כי בשעה 15:00, יום שישי 26.10.2018, הסתיים הדיון שהתקיים בבקשת רשות ערר, שהתמקדה בשאלות הומניטריות הנוגעות לטיפול בתינוק בן שנה שאמו נעצרה בבית משפט השלום בעכו בחשד לסחר בסמים והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, וערר על מעצרה נדחה בבית המשפט המחוזי בחיפה. הדיון התקיים על מנת להבטיח שניתן מענה לצרכיו של התינוק הרך, אשר על-פי הנטען עודנו יונק באופן חלקי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

השאלות הנוגעות למעצר התבררו בפני בית המשפט העליון, תוך מתן תשובות מתאימות גם במעמד צד אחד באשר לחקירה. באי-כוח המדינה גילו נכונות לבחון בפתיחות פתרונות שונים שיאפשרו מתן מענה לצרכיהם של התינוק והאם, ובכלל זה שאיבת חלב על בסיס יומי בנוכחות סוהרת, או אף פתרונות אחרים שייבחנו לגופם ככל שתוגש בקשה מתאימה. בית המשפט העליון חה את בקשת רשות הערר וציין שניתן לקוות שעל בסיס דין ודברים קולגיאלי בין הצדדים – צרכיהם של התינוק והאם יקבלו מענה מתאים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ארגון עדאלה ישלם הוצאות משפט בעתירתו נגד איילת שקד

ארגון עדאלה ישלם הוצאות משפט בעתירתו נגד איילת שקד

בהתאם לתקנות החדשות שאישרה שרת המשפטים, יהיה ניתן להטיל ערובה להוצאות בגין תביעות סרק שמגישים עובדים פלסטינאיים, העתירה נגד חוקיות התקנות נדחתה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

ביום 2.8.2016 פורסמו ברשומות תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) (תיקון), התשע"ו-2016, במסגרתן נתקנה תקנה 116א (בשל טעות סופר נכתב ברשומות תקנה 117א). התקנה, שכותרתה 'ערובה לתשלום הוצאות', מורה כדלקמן:

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה".

דברי ההסבר לתקנה מבארים את התכלית העומדת ביסודה:

"על פי המצב הקיים היום אין הוראה בתקנות בית הדין לעבודה המתייחסת לאפשרות להטיל ערובה על תובע להבטחת הוצאותיו של נתבע. הטלת חובה על תובע להפקיד ערובה כתנאי לקבלת כתב תביעתו או בשלב מאוחר יותר, נועדה במקרים המתאימים להבטיח כי אם התובע ייכשל בתביעתו ובית המשפט יטיל עליו הוצאות לטובת הנתבע הוא אכן ישלם זאת. בנוגע לתביעות המוגשות על ידי מי שאינם תושבי ישראל גובר הצורך להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים. אמנם הטלת ערובה כאמור עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות ככל שאינה מידתית ושאינה לתכלית ראויה, עם זאת, נוכח השונות בין אזרחי ישראל ותושביה לבין נתינים זרים, יש הצדקה לקביעת הסדר מחמיר יותר לגבי האחרונים. בתי הדין לעבודה עושים כבר היום שימוש בסמכות להטלת ערובה, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי 'בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע'. השימוש בהטלת ערובה לפי תקנות סד"א בבתי הדין נעשה בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ או תושב האזור או כאשר התובע אינו מציין את מענו בתביעתו, ואולם בפסיקה נקבע כי הפעלת הסמכות תיעשה במתינות, תוך הבאה בחשבון של ייחוד משפט העבודה בהפעלתה […] כמו כן נקבעו בפסיקה אמות מידה להטלת ערובה למי שאינו תושב ישראלי, ובפרט בנוגע לתושבי הרשות הפלסטינאית שרבים מהם עובדים בישראל […].

יצוין כי התיקון המוצע מחייב אומנם כברירת מחדל לקבוע ערובה לבקשת תובע מקום שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל. ואולם, לצד החובה ההסדר המוצע כולל מספר רכיבים כלהלן: ראשית, הטלת ערובה אינה נעשית באופן אוטומטי אלא לבקשתו של נתבע בלבד. באופן זה, מוטל על הנתבע לעשות מעשה אקטיבי על מנת לחייב את התובע, וכן בית הדין מחויב לקיים הליך שיפוטי לפני הטלת ערובה (זאת, להבדיל מהליך אוטומטי שאינו מצריך הליך שיפוטי וחוסם את התובע עוד בשלב הגשת התביעה אצל מזכירות בית הדין).שנית, על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו. בנוסף על כך, יכול התובע להיפטר מהפקדת ערובה על ידי כך שיראה לבית המשפט כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה. שלישית, לבית הדין שיקול דעת שלא להטיל ערובה 'מטעמים מיוחדים שירשמו', כגון במקרים בהם מתרשם בית המשפט כי בנסיבות העניין אין זה מן הצדק ומן ההגינות להטיל על התובע הפקדת ערובה. במסגרת זו, יוכל בית הדין לשקול את אופי הזכות הנתבעת והאם היותה זכות קוגנטית של העובד, את החלופות האפשריות לערובה, וכן את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, וזאת בהסתמך על הפסיקה אשר התוותה את שיקול הדעת עד כה" (ההדגשות במקור – נ' ס').

להשלמת התמונה, ביום 30.11.2015, כ-8 חודשים לפני פרסום התקנה, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – תובענת תושב אזור עימות), התשע"ו-2016 – הצעת חוק פרטית במסגרתה הוצע לקבוע חובה להפקדת ערובה על-ידי תושבי אזור עימות המגישים תביעות בבתי המשפט בישראל, ובכך להביא לצמצום משמעותי של תביעות סרק המוגשות על-ידי תובעים שיש קושי להיפרע מהם כאשר מושתות עליהם הוצאות משפט. הצעת החוק ירדה בסופו של דבר מסדר היום, בין היתר על רקע התנגדותם של הגורמים המקצועיים במשרד המשפטים.

התקנה פורסמה, כאמור, ביום 2.8.2016, ונכנסה לתוקף ביום 2.9.2016.

ביום 8.9.2016 הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרת העתירה ביקשו העותרות האגודה לזכויות האזרח בישראל, קו לעובד וארגון עדאלה – להורות על ביטולה של התקנה – הן מחמת שהותקנה בחוסר סמכות, הן בשל היותה בלתי-חוקתית; בד בבד הגישו העותרות בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה ביקשו להורות על השעיית פועלה של התקנה, עד להכרעה בעתירה.

ביום 10.10.2016 הגישה המדינה את תגובתה לבקשה למתן צו ביניים, וטענה כי דינה להידחות: הן על הסף – מחמת השיהוי בהגשתה, בשים לב לכך שהוגשה לאחר כניסתה של התקנה לתוקף; הן לגופה – בשים לב לשיקולי מאזן הנוחות ולסיכוייה הלא גבוהים של העתירה להתקבל. ביום 13.10.2016 נדחתה הבקשה למתן צו ביניים, והדיון בעתירה הועבר למותב תלתא.

ביום 8.5.2017 התקיים דיון ראשון בעתירה, ונשמעו טענות הצדדים מזה ומזה. לאחר הדיון הוחלט כדלקמן:

"בטרם נכריע באשר להמשך הטיפול ראינו לנכון לבקש משני הצדדים נתונים אמפיריים מפורטים באשר לתוצאותיה של התקנה עד הנה. נטייתנו היא – בלא שניטע מסמרות לפי שעה – לומר כי ההתמקדות צריכה להיות לא בשאלת הסמכות, שעל פני הדברים אפשר ליתן לה עיגון, אלא בשאלת הגישה לבית הדין. אכן, אנו יוצאים מן ההנחה כי בתי הדין, המנחים עצמם לפי התקנה גם כרוחה, קרי, איזון אל מול נתבעים אך חלילה לא נעילת הדלת בפני תובע לגיטימי שאין ידו משגת, מוצאים פתרונות ראויים בכל מקרה לנסיבותיו. עם זאת חשוב לנו לראות נתונים בפועל […] לא יאוחר מסוף יוני 2017 – ללא הארכות – יגישו הצדדים נתונים מלאים ככל שיוכלו להשיג על השימוש בתקנה על כל רכיביה ותוצאותיו בבתי הדין. לאחר מכן נחליט באשר להמשך הטיפול".

ביום 23.7.2017 הגישה המדינה הודעת עדכון, במסגרתה הציגה פילוח של החלטות בתי הדין לעבודה שעניינן בהטלת ערובה, תוך השוואה בין שתי תקופות – זו שקדמה לכניסת התקנה לתוקף, וזו שלאחריה. לטענת המדינה, בדיקת הנתונים האמפיריים מלמדת, כי "יישום התקנה בפועל אינו מבטא מגמה של 'נעילת דלת' בפני תובע לגיטימי – כלשון החלטת בית המשפט הנכבד –ואף רחוק מכך" (סעיף 11 להודעה). ביום 24.7.2017 הגישו העותרות הודעה מטעמן, במסגרתה הציגו נתונים המלמדים לטענתן על עלייה משמעותית בשיעור המקרים שבהם חויבו תובעים בהפקדת ערובה, כתנאי לבירור תביעתם. ביום 25.7.2017 נקבע כי התיק יקבע לדיון המשך.

ביום 11.9.2017 התקיים דיון שני בעתירה, שלאחריו הוחלט כדלקמן:

"בדיון מיום 8.5.2017 ביקשנו משני הצדדים 'נתונים אמפיריים מפורטים באשר לתוצאותיה של התקנה עד הנה'.

בהודעות מעדכנות מטעם המשיבים (מיום 23.7.2017) ומטעם העותרות (מיום 24.7.2017) קיבלנו מהצדדים נתונים שונים, המבוססים על בקשות להטלת ערובה ועל החלטות של בתי הדין האזוריים לעבודה, לגבי בקשות להטלת ערובה, בתקופות שונות –כאלה שקדמו לכניסת התקנה לתוקפה וכאלה שניתנו לאחר מכן.

יצויין כי הצדדים בחרו להתייחס ל"תקופות בדיקה" שונות: בעוד שהעותרות התייחסו לתקופה בת תשעה חודשים שלפני ולאחר כניסת התקנה לתוקף; התייחסו המשיבים לתקופה מוקדמת – שבין 2.9.2015 לבין 1.6.2016 – ולתקופה מאוחרת – שבין 2.9.2016 לבין 14.5.2017.

בפתח הדיון לפנינו העלו העותרות טענות שונות באשר לאי-דיוקים שנפלו במסד הנתונים שהוצג על ידי המשיבים ובמסקנות שהוסקו מנתונים אלו. בא כוח המשיבים הסביר את הדרך שננקטה על ידי המשיבים בבדיקת הבקשות וההחלטות של בתי הדין האזוריים לעבודה בתקופות הרלבנטיות והביע נכונות לבחון את הערות העותרות ולתקן –ככל שהדבר יידרש –את הטעון תיקון.

בהמשך הדיון ביקש ההרכב לברר אם יש בידי המשיבים נתונים אמפיריים באשר להיקף התופעה של 'תביעות סרק' שהוגשו כביכול בבתי הדין האזוריים לעבודה על ידי תובעים שאינם תושבי ישראל ושאינם אזרחים של אחת המדינות שהינן צד לאמנה הרלבנטית, שהיו לנגד עיני שרת המשפטים ושר הכלכלה והתעשייה, ושהובילו להתקנת תקנה 117א (מעבר לפניות של מעסיקים ישראלים שהינם חקלאים מבקעת הירדן בדבר "גל תביעות" שהוגשו נגדם על ידי עובדים פלסטיניים שהועסקו על ידם, שהובילו להנחתה על שולחן הכנסת של הצעת החוק הפרטית [הצעת חוק בתי המשפט (תיקון –תובענת תושב אזור עימות), התשע"ו-2016]).

המשיבים יגישו עד יום 12.11.2017 הודעה מעדכנת בה יפרטו את תוצאות הבדיקות שערכו באשר לטענות שהושמעו על ידי באי כוח העותרות בהתייחס לנתונים שהוגשו על ידם בהודעה המעדכנת מיום 23.7.2017, ובמידת הצורך יתקנו את מסד הנתונים שאותו הגישו. ההודעה דנן תכלול התייחסות אף לגבי הנתונים האמפיריים שהיו ברשות מתקין התקנות ערב התקנת תקנה 117א באשר להיקף התופעה של 'תביעות סרק' שהוגשו כביכול בבתי הדין האזורים לעבודה על ידי תובעים שאינם תושבי ישראל ושאינם אזרחים של אחת המדינות שהינן צד לאמנה. בין השאר ההודעה תתייחס לנתונים בדבר המקרים שבהם נפסקו הוצאות לחובת התובעים ואלה לא נגבו, לרבות תוך התייחסות לשאלה אם הוטל או שלא הוטל במקרים אלה ערבון. העותרות תהיינה רשאיות להגיש תגובה להודעה מעדכנת זו עד ליום 26.11.2017.

ביום 4.12.2017 הגישה המדינה הודעה מעדכנת. בהודעתה ציינה, כי לאחר שיג ושיח עם העותרות נבחנו הנתונים מחדש, בשים לב להערותיהן. גם לאחר הבחינה המחודשת שבה המדינה וטענה, כי ישום התקנה בפועל אינו מקים חשש ל'נעילת דלתות' לפני תובעים לגיטימיים. כמו כן התייחסה המדינה לנתונים בדבר תביעות סרק שעמדו לנגד עיניה של שרת המשפטים ערב התקנת התקנה, וטענה כי על שולחנה של השרה הצטברו תלונות שונות, מהן עלה החשש לתופעה של הגשת תביעות סרק בבתי הדין לעבודה על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל. זאת, על רקע המצב המשפטי המאפשר הגשת תביעות בסכומים ניכרים לבית הדין לעבודה ללא תשלום אגרה, או לחלופין בתשלום אגרה נמוכה מאד. לאחר בחינה של הנתונים, ולאחר שנשקלה גם האפשרות להעלות את שיעור האגרה בבתי הדין לעבודה, באה שרת המשפטים לכלל מסקנה כי הדרך הנכונה להתמודד עם התופעה היא באמצעות התקנת התקנה.

ביום 27.12.2017 התקיים דיון שלישי בעתירה. בדיון זה שבו ונדונו שאלת ישומה של התקנה בפועל מאז כניסתה לתוקף, ושאלת הנתונים העובדתיים שהובילו להתקנת התקנה. סוגיה נוספת שהתעוררה לראשונה במסגרת דיון זה, עניינה בשאלה האם קוימה כדבעי חובת ההיוועצות עם הציבור, בכלל זה גופים מעוניינים רלבנטיים (כגון ארגוני עובדים). מספר ימים לאחר מכן, ביום 3.1.2018, הוצא צו על-תנאי. ביום 22.3.2018 הגישה המדינה תשובה לצו על-תנאי, ביום 7.5.2018 הגישו העותרות עיקרי טיעון מטעמן וביום 10.5.2018 התקיים דיון רביעי בעתירה. עד כאן, בתמצית, השתלשלות הדיון בעתירה.

לטענת העותרות, התקנה נתקנה בחוסר סמכות, ומשכך אחת דינה – להתבטל. סעיף 43(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), שמכוחו הותקנה התקנה דנן, מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות שעניינן תשלומים טכניים, כגון אגרות, הוצאות משפט, תשלום עבור רישום פרוטוקול הדיון וכיוצא באלו תשלומים. ברם, הוא איננו מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות בעניין הפקדת ערובה, ולא בכדי. לטענת העותרות, חיוב תובע בהפקדת ערובה הוא עניין מהותי במערכת המשפט בכלל, ובבתי הדין לעבודה בפרט, בשל העובדה שנודעת לו השפעה על היקפה של זכות הגישה לערכאות. בהתאם לכלל ההסדרים הראשוניים, פגיעה בזכות זו או הגבלתה יכול שתֵעשה אך ורק מכוח הסמכה מפורשת בחוק. הסמכה כאמור לא ניתנה לשרת המשפטים, ודין התקנה אפוא להתבטל.

זאת ועוד; אפילו היתה לשרת המשפטים סמכות להתקנת התקנה, הרי שדינה להתבטל בהיותה בלתי-חוקתית. לטענת העותרות, התקנה פוגעת בזכות הגישה לערכאות של עובדים שאינם תושבי ישראל, אשר חלקם הארי אינו יכול לעמוד בנטל הכלכלי הכבד של הפקדת ערובה. כמו כן, התקנה פוגעת בזכות לשוויון, נוכח העובדה שהיא מפלה לרעה עובדים שאינם תושבי ישראל. תכליתה של התקנה אינה ראויה, הן בשל העובדה שהיא מבוססת על שיקול זר, פוליטי, של מניעת הגשת תביעות לגיטימיות מצד עובדים פלסטיניים, הן בשל העובדה שהיא שוללת את שיקול הדעת השיפוטי בשאלת הצורך בהטלת ערובה, תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. פגיעתה של התקנה בזכויות חוקתיות, כאמור, חריפה ובלתי-מידתית: ראשית, אין קשר רציונלי בין התקנה לבין האמצעי שאותו היא מבקשת להשיג, נוכח העובדה שהותקנה ללא בחינה רצינית של התשתית העובדתית הרלבנטית, ומבלי שהוכח כי אכן ישנה תופעה של הגשת 'תביעות סרק' על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל. שנית, במסגרת הליך התקנת התקנה לא נבחנו אמצעים שפגיעתם פחותה, כאלו שאינם שוללים מבית המשפט את שיקול הדעת לבחון כל מקרה לגופו.שלישית, תועלתה של התקנה נופלת מן הנזק הגורף והבלתי-הפיך שהיא גורמת למאות אלפי עובדים שאינם תושבי ישראל. לטענת העותרות, הנתונים הסטטיסטיים באשר ליישום התקנה שהוגשו על-ידי הצדדים במסגרת הדיון בעתירה מצביעים על עלייה משמעותית מאד בשיעור התיקים בהן הוטלה ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ומוכיחים את טענתן בדבר פגיעה בלתי-מידתית בזכויות החוקתיות לשוויון ולגישה לערכאות.

בנוסף טוענות העותרות, כי העדרה של תשתית עובדתית-אמפירית להתקנת התקנה מהווה פגם בהליך התקנתה. אף שנתבקשה לעשות כן, לא הצליחה המדינה להצביע ולוּ על מקרה אחד שבו הושתו הוצאות על עובד שאינו תושב ישראל, והנתבע לא הצליח לגבות את הוצאותיו. כל שהונח על שולחנה של השרה בעניין זה היה רשימה נקודתית ומצומצמת של תלונות מצד חקלאים בבקעת הירדן שהעסיקו עובדים פלסטיניים במשקיהם. הא ותו לא. יתר על כן, כפי שעולה מתגובות המשיבים, אותם מעסיקים לא הצביעו ולו על מקרה אחד שבו לא עלה בידם להיפרע ממועסק-תובע בגין הוצאות שהוטלו עליו. זאת ועוד, בשום שלב של הליך התקנת התקנה לא נערכה התייעצות עם ארגוני עובדים המייצגים גם עובדים שאינם אזרחי ישראל במטרה לקבל את עמדתם בסוגיה, אף שבנסיבות העניין היה מתבקש לעשות כן. לטענת העותרות, בהתאם להלכה שנפסקה בבג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל (6.8.2017) (להלן: עניין קוונטינסקי), דבר חקיקה – לא כל שכן חקיקת משנה – צריך שיתבסס על תשתית עובדתית סדורה וברורה. לא כך הם פני הדברים בענייננו, וגם מטעם זה יש להורות על ביטול התקנה.

עמדת המדינה היא כי דין העתירה להידחות. הוראת סעיף 43(ב)(4) לחוק בית הדין לעבודה מסמיכה את שר המשפטים להתקין תקנות בדבר הוצאות משפט; סמכות זו כוללת בתוכה גם את הסמכות להתקין תקנות בעניין הטלת ערובה, שנועדה להבטיח את תשלום הוצאותיו המשפטיות של הנתבע. אשר לטענה כי חיוב בהפקדת ערובה הוא עניין להסדר ראשוני נטען, כי אף שהתקנה טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות, הרי שהיא איננה עולה כדי הסדר מקיף וגורף הקובע מדיניות כללית, כזה שיש לעגנו בהסדר ראשוני.

אשר לטענה בדבר אי-חוקתיות התקנה נטען, כי לא כל פגיעה בזכות הגישה לערכאות היא בלתי-חוקתית, ויש לאזנה אל מול ערכים ואינטרסים נוספים. בנדון דידן, התקנה משקפת איזון חוקתי בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכות הקניין של הנתבע, קרי – זכותו להיפרע מהתובע בגין הוצאותיו המשפטיות, אם וכאשר נדחתה התביעה. הדברים נכונים ביתר שאת מקום שבו התובע אינו תושב ישראל, שאז על דרך הכלל הקושי להיפרע הימנו רב יותר. תכליתה של התקנה אפוא למנוע מצב דברים שבו נתבע אשר נאלץ לנהל הליך משפטי, על ההוצאות הרבות הכרוכות בכך, זוכה בדין, אך יוצא וידיו על ראשו. המנגנון הקבוע בתקנה מגשים תכלית זו, ועושה כן באופן מידתי, שקול ומאוזן. כך, הטלת ערובה אינה נעשית באופן אוטומטי, אלא מחייבת הגשת בקשת מתאימה מצדו של הנתבע, הדורשת בירור שיפוטי. מרחב שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי בירור זה הוא רחב ביותר, ובידו לפטור את התובע מהפקדת ערובה בהתקיים אחת משלוש חלופות: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי ניתן יהיה להיפרע הימנו אם תידחה תביעתו; או אם ראה בית המשפט לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו. יתר על כן, גם כאשר מורה בית המשפט על הפקדת ערובה אין זה 'סוף פסוק', ובידו של התובע להשיג על ההחלטה לפני בית הדין הארצי לעבודה.

אשר לטענה בדבר פגיעה בשוויון טוענת המדינה, כי התקנה מבוססת על הבחנה רלבנטית בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולגבות מהם את תשלום ההוצאות. הבחנה זו איננה חידוש של התקנה, והיא נהוגה ומקובלת בפסיקת בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה.

עוד טוענת המדינה, כי בחינת ישום התקנה בפועל מאז נכנסה לתוקפה ביום 2.9.2016, תומכת במסקנה כי חששותיהן של העותרות ל'נעילת דלת' בפני תובעים לגיטימיים אין להם על מה לסמוך. עיון בהחלטות השונות שניתנו עד כה על-ידי בתי הדין לעבודה מלמד, כי התקנה אכן הובילה לעלייה מסויימת במקרים שבהם נעשה שימוש בכלי של הטלת ערובה – כפי שהיה מצופה – אלא ששימוש זה נעשה באופן מדוד, מתון, מידתי וסביר, המעיד על הזהירות הננקטת מצד בתי הדין לעבודה בעשותם שימוש בכלי זה, ועל מרחב שיקול הדעת הנתון להם.

בהתייחס לטענה כי נפל פגם בהליך התקנת התקנה בשל העובדה שהתשתית העובדתית לא נבחנה לאשורה טוענת המדינה, כי נתונים עובדתיים שהונחו על שולחנה של שרת המשפטים הצביעו על קיומה של תופעה שבמסגרתה תובעים שאינם תושבי ישראל מנצלים את שיעור האגרה הנמוך בבתי הדין לעבודה על מנת להגיש תביעות סרק, ביודעם כי גם אם תידחה תביעתם ויוטלו עליהם הוצאות משפט, לא ניתן יהיה, מבחינה מעשית, להיפרע מהם. נתונים אלו עסקו בעיקרם במקרים שבהם נאלצו נתבעים לסיים את ההליך בפשרה, מתוך הבנה שתוצאה זו משתלמת עבורם יותר מבחינה כלכלית, מאשר ניהול הליך משפטי. ממילא אין לתמוה על כך שלא הוצגו מקרים רבים שבהם הושתו הוצאות על תובע שתביעתו נדחתה, אך הנתבע לא הצליח להיפרע ממנו. כמו כן מציינת המדינה, כי עניינה של התקנה בשאלת מדיניות, המצויה בגדרי שיקול דעתו הרחב של מחוקק המשנה, ובנסיבות אלו די בתשתית העובדתית שנפרשה לפני שרת המשפטים. מכל מקום, הקושי הכרוך בגביית הוצאות משפט ממי שאינו תושב ישראל, ועל אחת כמה וכמה מתושבי הרשות הפלסטינית, הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה; קושי זה הוכר בפסיקה לאורך השנים, והיה שריר גם מבלעדי התשתית העובדתית הקונקרטית שהונחה לפני שרת המשפטים במסגרת הליך התקנת התקנה. בשולי הדברים התייחסה המדינה לטענה שלפיה נפל פגם בהליך התקנת התקנה, מחמת אי-התייעצות עם גורמים רלבנטיים. אשר לחובת ההתייעצות עם שר הכלכלה והתעשייה נטען, כי זו קוימה כדבעי, כנדרש בחוק. אשר לסוגיית ההתייעצות עם גופים מעוניינים שלא מכוח חוק נטען, כי אף שהתייעצות מעין זו היא ראויה ומבורכת, הרי שאין בהעדרה כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בתקנה, לא כל שכן את ביטולה.

כשנתיים חלפו מאז נכנסה התקנה לתוקפה והוגשה העתירה שלפנינו. דרך ארוכה עברנו: ארבעה דיונים; שלושה הרכבים שונים; שתי טבלאות עמוסות נתונים אמפיריים מזה ומזה; וצו על-תנאי אחד; עתה יש להכריע. לאחר עיון בטענות הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, בא בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

כפי שהובהר כבר בשלב מוקדם יחסית של ההליך, לאחר הדיון הראשון בעתירה,"ההתמקדות צריכה להיות לא בשאלת הסמכות, שעל פני הדברים אפשר ליתן לה עיגון, אלא בשאלת הגישה לבית הדין" (החלטת ההרכב מיום 8.5.2017). סעיף 43(ב)(4) לחוק בית הדין לעבודה מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות בעניין הטלת הוצאות משפט. כפי טענת המדינה, סמכות זו טומנת בחובה, מיניה וביה, גם את הסמכות להתקין תקנות בעניין הטלת ערובה, שתכליתה להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע. כידוע, "אין הכרח כי תהא הרשאה מפורשת לכל פעולה של הרשות המינהלית. כדי שהפעולה תוכתר כחוקית, די בכך שפרשנותו התכליתית של החוק תצביע על קיומה של סמכות" (בג"ץ 4790/14 יהדות התורה נ' השר לשירותי דת, פסקה 20 (19.10.2014)). כמו כן, אין בידי לקבל את הטענה לפיה חל בענייננו כלל ההסדרים הראשוניים. התקנה אינה מחדשת דבר באשר לעצם האפשרות להטיל ערובה על תובע; כלי זה משמש תדיר את בתי הדין לעבודה זה מכבר, בהתאם לסמכות הנתונה להם מכוח סעיף 27(א) לחוק (הסעיף עוסק אמנם ברשמים, אך נכון מקל וחומר גם לשופטי בית הדין, כאמור בסעיף 41 לכתב התשובה מטעם המדינה). בדומה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עניינה של התקנה דנן הוא להסדיר את אופן השימוש בכלי זה בבתי הדין לעבודה; הסדרה זו היא ישומית באופייה, ואינה עניין להסדר ראשוני.

מוקד הדיון אפוא בשאלת סבירותה של התקנה. "הלכה היא, כי בית-משפט לא יפסול חקיקת משנה אלא אם כן היא לוקה באי-סבירות. אשר לאופייה ולדרגתה של אי-הסבירות השתמשה הפסיקה במונחים, כגון אי-סבירות משמעותית, אי-סבירות מהותית, אי-סבירות היורדת לשורש העניין, אי-סבירות קיצונית וכיו"ב. בביטויים אלה יש כדי לבטא אי-סבירות חריגה הדרושה על-מנת להביא לפסלותה של תקנה" (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, 325 (2000)).הנדון דידן רחוק מלבוא בגדרם של מצבים אלו. אכן, התקנה משנה את ברירת המחדל ביחס להטלת ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ובמובן זה – כפי שמודה גם המדינה – טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות. אלא שפגיעה זו הריהי מידתית וסבירה: ראשית, התקנה אינה חוסמת את דרכם של תובעים שאינם תושבי ישראל מלהגיש את תביעתם מלכתחילה; הטלת ערובה אינה נעשית באופן מוּכְני (אוטומטי), אלא רק לאחר שהנתבע הגיש בקשה מתאימה.שנית, גם לאחר הגשת הבקשה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובידו לפטור תובע מהפקדת ערובה באחד משלושה מצבים: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם תידחה התביעה; או אם ראה בית הדין לעשות כן 'מטעמים מיוחדים שירשמו'. שלישית, החלטת בית הדין האזורי להורות על הפקדת ערובה איננה סופית, והיא ניתנת להשגה לפני בית הדין הארצי לעבודה.

אופן ישומה של התקנה בפועל, מאז נכנסה לתוקף בחודש ספטמבר 2016, תומך אף הוא במסקנה כי אין עילה להתערבות שיפוטית בענייננו. כאמור, במסגרת הדיון בעתירה נתבקשו הצדדים להציג נתונים אמפיריים בדבר השינוי שיצרה התקנה בפועל, תוך השוואה בין התקופה שקדמה לכניסת התקנה לתוקף לבין זו שלאחריה. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתקנה הובילה לעלייה בשיעור המקרים שבהם תובעים שאינם תושבי ישראל חויבו בהפקדת ערובה. יחד עם זאת, יש מחלוקת בין הצדדים באשר להיקפה של עלייה זו – בעוד העותרות גורסות כי מדובר בעלייה משמעותית, טוענת המדינה כי מדובר בעלייה מתונה בלבד. העלייה בשיעור המקרים שבהם חויבו תובעים בהפקדת ערובה מובנת ואף מתבקשת, שהרי זו היתה המטרה של התקנת התקנה מלכתחילה. אשר לשיעור העלייה, הרי שאף אם היא משמעותית, כטענת העותרות, אין בכך כדי ללמד על כי התקנה איננה מידתית. סוף סוף, המוקד הוא בשאלת שיקול הדעת הנתון לבית הדין בהפעלת סמכותו. כפי טענת המדינה – טענה שגובתה במספר דוגמאות – הניסיון שהצטבר מאז כניסת התקנה לתוקף מלמד כי התקנה אינה פוגעת בעצמאותם של בתי הדין לעבודה, אשר דוחים בקשות להטלת ערובה בנסיבות המצדיקות זאת, תוך שימוש בכלים שמעניקה לשם כך התקנה. אין יסוד אפוא לחשש מפני 'נעילת דלתות' לפני תובעים לגיטימיים; הניסיון בשטח מלמד, כי התקנה מאפשרת לבתי הדין מרחב תמרון להפעיל את סמכותם בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה; לא רק להלכה – אלא גם למעשה.

יש לדחות גם את טענת העותרות בדבר פגיעה בלתי-מידתית בזכות לשוויון. ההבחנה בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל לעניין הטלת ערובה, לא זו בלבד שהיא מתחייבת מן השכל הישר, היא מושרשת ומקובלת מזה שנים רבות בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה: "במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו" (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פסקה 5 (30.5.2004)). שוֹנוּת זו בין תושבי ישראל לבין תושבי חוץ רלבנטית מאד לעניין הטלת ערובה. ההבחנה בהקשר זה סבירה אפוא, לבטח כאשר נתון לבית הדין מרחב שיקול דעת לפעול כחכמתו בהתאם לנסיבות העניין שלפניו, כאמור.

לטענת העותרות, המדינה לא הצביעה על נתונים אמפיריים המלמדים על תופעה של הגשת 'תביעות סרק' בבתי הדין לעבודה על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל; ממילא לא היתה לשיטתן הצדקה להתקנת התקנה מלכתחילה, ולפגיעה הנגרמת בעטייה. לטענת העותרות, הורתה ולידתה של התקנה בשיקולים זרים, פוליטיים, על רקע טענות שהשמיעו לפני שרת המשפטים "מעסיקים ספציפיים מאוד, בענף ספציפי וממגזר ממוקד ומצומצם" (סעיף 16 לעיקרי הטיעון מטעם העותרות). בהתאם לקביעותיו של בית המשפט בעניין קוונטינסקי, העדר תשתית עובדתית ראויה ומבוססת, בשים לב לפגיעתה של התקנה בזכויות חוקתיות, מחייב את ביטולה.

הנדון אינו דומה לראיה. בעניין קוונטינסקי נאמר כי תשתית עובדתית שצורפה להצעת חוק עשויה לשמש אינדיקציה – אחת מני רבות – להגשמת 'עקרון ההשתתפות' של חברי הכנסת בהליך החקיקה (שם, פסקה 80). לא נאמר שם כי העדר תשתית עובדתית מצדיק ביטולו של דבר חקיקה. יתרה מזאת, גבי דידי, ספק רב אם היה צורך להתחקות אחר התשתית העובדתית שהובילה להתקנת התקנה. לאחר שבאה התקנה לאוויר העולם, המוקד הוא בשאלת סבירותה. משנמצאה התקנה סבירה ומידתית, כבנדון דידן, שוב אינני רואה מקום להרהר אחר הנתונים העובדתיים שברקע להתקנתה. על כל פנים, בנסיבות העניין, די בתשתית העובדתית שהונחה על שולחנה של שרת המשפטים. כך לנוכח הקושי האינהרנטי להצביע על 'תביעות סרק', אשר מסתיימות בדרך כלל, משיקולי עלות-תועלת, בפשרה; כך לנוכח מרחב שיקול הדעת המוענק לבית הדין בגדרי התקנה, אשר נדרש לבחון למעשה את התשתית העובדתית בכל מקרה לגופו; כך לנוכח העובדה שההבחנה בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל לעניין הטלת ערובה, מושרשת ומקובלת בפסיקה זה מכבר.

לבסוף, אין לקבל את הטענה שלפיה נפל פגם בהליך התקנת התקנה מחמת אי-התייעצות עם גורמים רלבנטיים. התייעצות עם שר הכלכלה והתעשייה נתקיימה, כנדרש בחוק. התייעצות עם גופים רלבנטיים נוספים הריהי, ככלל, 'ראויה ומבורכת', כפי שטענה גם המדינה, אולם אין בהעדרה משום פגם בהליך התקנת התקנה.

על יסוד האמור, הוחלט לדחות את העתירה, ולבטל את הצו על-תנאי שניתן ביום 3.1.2018.

העותרות תישאנה בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.