פורסם ב

מי רשאי לערוך ברית נישואין ולהירשם במרשם הזוגיות ?

בית המשפט העליון דחה עתירה שביקשה להתיר נישואין של זוגות חד מיניים באמצעות הגדרות חוק הזוגיות וללא דת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – Legal-Articles

עניינה של עתירה שהוגשה לאחרונה בהגדרת "בני זוג" הרשאים לערוך ברית זוגיות ולהירשם במרשם הזוגיות על פי חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע-2010 (להלן גם: החוק). העותרים בדעה כי על בית המשפט להורות כי החוק יחול באופן שווה על כל איש ואישה חסרי דת ללא תלות בנטייתם המינית, כך שיורשו לבוא בברית הזוגיות מכוחו גם בני זוג בני אותו מין. דין העתירה להידחות על הסף, בשל היותה לעת הזו עתירה אקדמית. עניינה של העתירה בשאלה משפטית, אשר במהלך עשר השנים שחלפו מאז חקיקת החוק לא התעוררה בחיי המעשה, מאחר שטרם נמצא ולו זוג אחד מאותו מין אשר ביקש ליישם לגביו את הוראות החוק. במצב דברים זה, המדובר בשאלה אקדמית, אשר אין הצדקה לבררה במסגרת הליך משפטי בכלל, ועתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בפרט. זוהי תמצית הדברים, ולהלן עיקר פרטיהם.

לפני כעשור נחקק חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, אשר מטרתו "לאפשר לקבוצת אוכלוסיה המונה כ-300,000 איש ואישה תושבי ישראל, שאינם יכולים להינשא זה לזו לפי הדין האישי משום שאינם בני אחת העדות הדתיות שיש לה בישראל בית דין מוכר – יהודים, מוסלמים, דרוזים ובני העדות הנוצריות שלהן בישראל בית דין מוכר (להלן – חסרי דת), להקים זוגיות ומשפחה המוכרים על פי חוק בישראל" (דברי ההסבר להצעת חוק ברית הזוגיות לחסר דת, התשס"ט-2009, עמ' 748 (20.7.2009) (להלן: דברי ההסבר)).

יאמר כבר בראשית הדברים, נכון לעת הזו, התקוות שתלו בחוק לא הגשימו את עצמן. למרות גודלה של אוכלוסיית היעד למענה נועד (300 אלף איש ואישה לפי דברי ההסבר), השימוש במוסד המשפטי אותו כונן החוק – עריכת ברית זוגיות בפני רשם הזוגיות הנרשמת במרשם הזוגיות – בעשר השנים שחלפו מאז כניסתו לתוקף היה מועט מאד, והוא אף מצוי בסימן ירידה בשנים האחרונות. בתגובה המקדמית של המשיבים 2 ו-3 (להלן: התגובה המקדמית) נמסרו לעניין זה הנתונים הבאים:

 

2010

2011

2012

2013

2014

2015

2016

2017

2018

2019

2020

סה"כ

בקשות לרישום

11

58

37

17

19

7

5

4

1

4

6

169

תעודות רישום

 

25

46

18

19

10

1

6

2

 

7

134

בקשות למחיקה

 

 

 

6

2

4

2

 

4

3

2

23

מחיקות מהרישום

 

 

 

1

6

3

2

1

4

2

 

19

 

על רקע זה נפנה לעתירה שלפנינו. סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח "בני זוג", עליהם חל החוק, במילים "בני זוג שהם איש ואישה". לטענת העותרים, בהגדרה זו מדירה הכנסת מתחולתו של החוק בני זוג בני אותו מין, ולכן על בית המשפט לתקן את הפגיעה בזכויותיהם החוקתיות לשוויון ולחיי משפחה על ידי קביעה כי המונח "בני זוג" לצורך החוק יפורש ככולל אף בני זוג בני אותו המין, ולחלופין להגיע לאותה תוצאה על ידי הרחבת ההגדרה בדרך המכונה "Reading-in", ולחלופי חלופין להכריז על בטלותו של רכיב זה בחוק. העתירה הופנתה נגד הכנסת והיועץ המשפטי לממשלה, וכן נגד רשם הזוגיות על פי החוק, אשר לפי סעיף 4 לו מוסמך לנהל את המרשם של בני זוג חסרי דת שבאו בברית הזוגיות (לעיל ולהלן: רשם הזוגיות). 

המשיבים גורסים מנגד כי יש להורות על דחיית העתירה על הסף, כבר מהטעם שבחיי המעשה לא התעורר ולו מקרה קונקרטי אחד בו נדרשה הכרעה בשאלה שהעותרים מבקשים להעלות לדיון בפני בית משפט זה. במילים אחרות, לא נמצא ולו זוג אחד של בני או בנות אותו מין שביקש לבוא בברית הזוגיות בהתאם לחוק. המשיבים מציינים בנוסף כי למן חקיקת החוק הוגשו בקשות מעטות בלבד לרישום ברית זוגיות מכוחו, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה לפיה אין מקום לערוך בחינה חוקתית בסוגיה רגישה ומורכבת זו בלא בחינה מקדימה של החלטה מינהלית קונקרטית.

לבקשת העותרים, התאפשר להם להשיב לתגובה המקדמית. במסגרת זו נטען כי העותר 2 נפגע במישרין מהדרתו בהגדרת "בני זוג" בחוק, וכי מכל מקום המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים בהם ידון בית משפט זה אף בהעדר עותר קונקרטי. לעניין זה, הודגש המסר הפוגעני הטמון בחוק ביחס לאוכלוסייה המונה לטענת העותרים עשרות אלפי אנשים, וכן פרק הזמן הממושך שבו צפוי להתברר הליך בעניינם של בני זוג קונקרטיים בני אותו מין. לשיטת העותרים, בשים לב לעלות הניכרת של הליך משפטי כאמור, ניתן להניח כי בני זוג מאותו מין יפנו להסדיר את נישואיהם בחו"ל בעלות פחותה יותר, ומשכך לעולם לא יימצא עותר פרטני מתאים להגשת העתירה.

למקרא העתירה, תגובתם המקדמית של המשיבים ותשובת העותרים, הגיע הרכב השופטים לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה עתירה אקדמית.

בצדק ציינו המשיבים, כי העתירה עוסקת בשאלה אקדמית, אשר אינה דורשת הכרעה בעת הנוכחית. העותרים מציגים פסיקה ענפה בדבר מרכזיותן של זכויות היסוד לשוויון ולחיי משפחה בשיטת משפטנו, ומבקשים כי נקיים לאורה דיון בשאלת פרשנותה וחוקתיותה של הגדרת "בני זוג" לעניין חוק ברית הזוגיות לחסרי דת. ואולם, בהצבעה על שאלה משפטית, מעניינת וחשובה ככל שתהיה, אין די כדי להצדיק קיומו של הליך משפטי "אמיתי" (להבדיל מהליך משפטי "מדומה", כדוגמת "משפט מבויים"). על מנת להניע התדיינות משפטית נדרש להצביע על קיומו של סכסוך (Lis) בין העותר או התובע לבין המשיבים או הנתבעים, ולמצער, במקרים מתאימים, על כך שקיימת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית שיש צורך מעשי להכריע בה. עמד על כך אך לאחרונה חברי השופט ניל הנדל, באלו המילים:

"[בית המשפט] אינו רק מביע עמדה או מגיע לשורה תחתונה, ואפילו לא רק מכריע. מלאכתו היא לפסוק. במסגרת זאת הוא קובע עובדות, יוצר נורמות, מיישם כללים ואף מכווין התנהגות ומחנך. אך זהו תפקידו עת תלוי ועומד סכסוך הדורש הכרעה נכון למועד נתינתה. בית המשפט אינו יועץ ואינו פילוסוף, אף לא פילוסוף של המשפט, ואל לו לכתוב מאמרים או להכריע בשאלות משפטיות אקדמיות או תיאורטיות. עת לפסוק ועת להימנע מפסיקה. כשם שהוא אינו חפץ להיכנס לעניין לא לו, כך הוא אינו נרתע כאשר עניין בָּשֵׁל מגיע לפתחו. בית המשפט פועל במגרש החיים ומחובר לארץ רק כאשר שדה החברה זקוק שיאמר את דברו" (בג"ץ 1273/20 משמר הדמוקרטיה הישראלית נ' הכנסת ה-22, פסקה 10 (9.9.2020) (להלן: עניין משמר הדמוקרטיה)).

מושכלות ראשונים אלה חלים גם על עתירות המעלות שאלות משפטיות חשובות ועקרוניות, והם יפים אף לעתירות חוקתיות (בג"ץ 1853/02 נאוי נ' שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות, פסקה 3 (8.10.2003); בג"ץ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל, חוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) מרים נאור (18.1.2006); בג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת, פסקה 18 לחוות דעתו של הנשיא אשר גרוניס (17.9.2014); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 394-390 (2017); יצחק זמיר "ביקורת שיפוטית בעניינים תאורטיים" ספר סטיב אדלר 583, 599-592 (2016)). 

הניסיון הנצבר מהפעלת החוק מצביע על כך שלא קיימת, נכון למצב הדברים בעת הזו, משמעות מעשית להכרעה בשאלה המשפטית שהעתירה מבקשת להניח לפתחו של בית משפט העליון. העותרים עצמם לא הגישו מעולם בקשה לבוא בברית הזוגיות על פי החוק (העותרת 1 היא עמותה. ביחס לעותר 2 צוין בעתירה כי הוא "חסר דת, תושב ואזרח המדינה, המשתייך לקהילת הלהט"ב, וחפץ כי תינתן לו האפשרות לבוא בברית הזוגיות עם בחיר ליבו". עם זאת, מהתגובה המקדמית עולה כי העותר 2 מעולם לא פנה בבקשה לבוא בברית הזוגיות עם בחיר לב מסוים). לא זו אף זו, מהתגובה המקדמית עולה כי בעשור שחלף מאז כניסת החוק לתוקף (22.9.2010) לא הוגשה למיטב ידיעת המשיבים 2 ו-3 כל בקשה לבוא בברית הזוגיות על ידי בני זוג מאותו מין. במצב דברים זה, השאלה שמבקשים העותרים להעלות היא אקדמית גרידא. ודוק, יתכן כי מצב הדברים היה שונה לו העתירה הייתה מוגשת בסמוך למועד חקיקת חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, ואולם בהינתן שחלפו עשר שנים ממועד כניסתו של החוק לתוקף, לא ניתן להתעלם מהניסיון המעשי שהצטבר מהפעלתו, ולהתייחס לשאלה שהתבררה כאקדמית, כאילו יש חשיבות מעשית להכרעה בה.

ודוק, בית משפט זה עשוי במקרים חריגים להתייחס לעתירה תיאורטית, שאין לה השלכה על חיי המעשה (בין אם מאחר שההכרעה בה התייתרה, בין אם מאחר שהיא מוקדמת ובין אם בשל היותה אקדמית). על פי רוב נעשה הדבר מקום בו מבחינה מעשית לא ניתן יהיה לפסוק בסוגיה נתונה, אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים (עניין משמר הדמוקרטיה, פסקה 8 וההפניות שם). ואולם, ברי כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם חריגים אלה, שכן אין כל מניעה כי השאלה המוצגת בעתירה תוכרע בעתיד, ככל שתהיה אקטואלית, ועל יסוד תשתית עובדתית קונקרטית.

ויובהר, אין מחלוקת בדבר מעמדן הרם של הזכות לשוויון ושל הזכות לחיי משפחה ככלל, ולגבי בני זוג בני אותו המין בפרט, ומשנה תוקף לכך ניתן לא מכבר בבג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים (27.2.2020). אולם, משהתברר כי העתירה שלפנינו אינה אלא עתירה אקדמית, הרכב השופטים קבע שאינו נדרש במסגרת ההליך הנוכחי לסוגיות הרגישות והמורכבות שעוררו העותרים, להן ערים גם המשיבים כעולה מתגובתם. יתכן כי סוגיות רגישות אלה יבואו על פתרונן בעתיד מבלי צורך בהתערבות שיפוטית, ואם לא, וככל שיתברר כי יש בני זוג מאותו מין המבקשים הלכה למעשה לעשות שימוש בהסדרי החוק, שערי בית משפט העליון יוותרו פתוחים לבירורן של סוגיות אלה בעתירה מתאימה.

נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

פורסם ב

מי פלש ובנה פארק עצי נוי בשטח האש ?

בית המשפט העליון שבשבתו כבג"צ הכריע ודחה בימים אלו עתירה שהוגשה נגד צה"ל ואחרים בעניינו של פארק עצי נוי שנבנה בשטחי אש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – Legal-Articles

העתירה ניסתה לתקוף צווי פינוי שהוצאו נגד העותרת, עיריית טובאס (להלן: העותרת), בכל הנוגע לפארק עצי נוי שנטעה במקרקעין המצויים בשטח אש 901 שבבקעת הירדן באזור יהודה ושומרון (להלן גם: שטח האש ו-איו"ש). בגדר העתירה נתבקשו שורה של סעדים, ובהם כי נורה על ביטול צו סגירת שטח האש ביחס למקרקעין; כי המקרקעין יוחרגו משטח האש; כי יתאפשר לעותרת ולתושבים בה להיכנס ולשהות במקרקעין; וכי המקרקעין יוקצו לידי העותרת. 

במוקד העתירה עצי נוי שהעותרת נטעה בשנים 2014-2012 בחלקים מסוימים משטח אש 901 שלדבריה מצויים בתחום שיפוטה (חלקה 18 גוש 58 וחלקה 5 גוש 57; לעיל ולהלן: המקרקעין) – זאת, לטענתה, במטרה לשפר את הסביבה ואיכות החיים באזור. במהלך שנת 2015 נשלחו לעותרת שתי התראות טרם פינויה מן המקרקעין, בהתאם להוראות סעיף 6ב לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: צווי הפינוי); ועררים שננקטו על ידה לביטול צווי הפינוי נדחו בנימוק שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה. בהמשך לכך, העותרת הגישה בקשה כי המקרקעין יוקצו לה בהיותה "רשות ציבורית"; ובקשתה זו נדחתה מהטעם שעליה לפנות תחילה את המקרקעין ורק אז להגיש בקשה להקצאה.

העותרת מיאנה להשלים עם ההחלטה שלא להקצות לה את המקרקעין והגישה עתירה בנדון – בג"ץ 703/17 (להלן: העתירה הראשונה). בתגובה לעתירה זו, המשיבים עמדו על כך שהסירוב להקצאת המקרקעין נעוץ בין היתר בכך שמדובר בשטח אש פעיל המשמש לאימונים צבאיים, שהכניסה אליו נאסרה בצו סגירת שטח מס' 11/99/ס', התשנ"ט-1999 (להלן: צו הסגירה). העתירה הראשונה נדחתה ביום 6.12.2018 לאחר שהעותרת הודיעה כי היא מבקשת למשוך את עתירתה, תוך שמירת זכויות – לנוכח הצעת בית המשפט כי העותרת תמקד את טענותיה בסוגית שטח האש.

בנסיבות אלה, העותרת פנתה למשיב 1 (מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון), בבקשה להחרגת המקרקעין משטח האש. בבקשתה נטען כי המקרקעין משמשים לצרכים ציבוריים; כי השטח שעליו ניטעו העצים איננו משמש לאימונים; וכי בכל מקרה צו הסגירה לא חל על נטיעת עצים "ידידותיים לסביבה", שאינם יכולים להפריע לפעילות צבאית כלשהי. כן נטען כי האיסור על כניסה לשטח אש איננו חל בסופי שבוע וימי חג, ומכאן שניתן להתיר ביקור במקרקעין בימים אלה. הבקשה להחרגה נדחתה בתוך מספר ימים, בנימוק שמדובר בשטח אש פעיל ובעל חשיבות לאימוני צה"ל, תוך שהודגש כי בכל ימות השנה צו הסגירה איננו מאפשר להיכנס לשטח האש בלא קבלת היתר מראש.

מכאן העתירה שלפנינו. לכל אורך העתירה, העותרת מטילה ספק בעמדת המשיבים בנוגע לשטח האש, ולטענתה מעבודת מחקר שבוצעה ניכר כי "המטרה האמיתית מאחורי ההכרזות על שטחי אש היא אחת ויחידה: השתלטות על אדמות פלסטיניות לטובת הרחבת התנחלויות"; והדבר מתיישב עם העובדה שלטענתה המשיבים נכונים להחריג חלקים משטחי אש לטובת הרחבת גושי ההתיישבות היהודית באיו"ש, בעוד כלפי בנייה פלסטינית בשטחים דומים הם פועלים ביד קשה. כעדות לטענה זו, העותרת מפנה לכך שבענייננו שטח האש כלל איננו פעיל – ולדבריה, לא נראית בו נוכחות של חיילים לצרכי אימון ואין בו סימונים שיכולים להעיד על כך שמדובר בשטח אש. לטענת העותרת, העצים ניטעו במקרקעין שבתחום השיפוט שלה, ועל כן יש להחריג אותה ואת תושביה מן האיסור שנקבע בצו הסגירה, שכן הם למעשה "תושבי קבע" בשטח האש שנסגר רק בשנת 1999; וכך גם משום שמדובר במקרקעין המשמשים לצרכים ציבוריים, שממילא אינם מפריעים לפעילות הצבאית בשטח האש. העותרת מוסיפה וטוענת כי עקירת העצים מן המקרקעין סותרת את חובת המפקד הצבאי לפי הדין הבינלאומי לשמור על הסדר והחיים הציבוריים של התושבים המוגנים בשטח הכבוש; והדבר אף פוגע בזכותם החוקתית לכבוד האדם. בהתאם, נטען כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין מצו הסגירה ולהוציא לפועל את צווי הפינוי, דינה להתבטל מחמת האפליה שבה נוקטים המשיבים כלפי הפלסטינים לעומת האוכלוסייה היהודית באיו"ש, ומשום העובדה שעקירת העצים אינה אלא אכיפה בררנית הנגועה בשיקולים זרים.

יחד עם העתירה נתבקש צו ביניים שיאסור על המשיבים לפנות את העותרת מן המקרקעין עד להכרעה בעתירה – ובו ביום ניתן צו ארעי כמבוקש, בהמשך לצו הארעי שניתן בעתירה הראשונה ועמד בתוקפו עד להגשת עתירה זו. נוסף על כך, נתבקש לאחד את הדיון בעתירה עם שתי עתירות קודמות שהוגשו על ידי בא כוח העותרת, שעל פי הנטען סבות בין היתר על המדיניות הנוהגת בקשר עם אכיפת הבנייה הבלתי החוקית באיו"ש (בג"ץ 3472/16 ו-בג"ץ 8932/16).

המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף, כך, בראש ובראשונה בשל עשיית דין עצמי על ידי העותרת (או מי מטעמה), שפלשה לאדמות מדינה מוסדרות בלא לקבל היתר לעצם הכניסה לשטח האש, לא כל שכן לנטיעת העצים – וזאת על מנת לקבוע עובדות בשטח. בהקשר זה צוין כי מסיור שנערך לאחרונה במקרקעין ניכרים סימנים של תחזוקת הפלישה, וכי העצים שניטעו במקרקעין מוסיפים להתפתח. כן נטען כי טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף נעוץ בכך שהטענות בנוגע למניע שביסוד התנהלות המשיבים לא גובו בתשתית עובדתית, "ודאי לא בכזאת העומדת ברף הנדרש לסדיקת חזקת התקינות העומדת למפקד הצבאי ולרשויות המינהל האזרחי". בנוסף ולגופם של דברים, נטען כי מאחר ששטח האש הוא שטח צבאי הכרחי, שבשל גודלו ומאפייניו הטופוגרפיים נעשה בו שימוש נרחב לצורך אימונים צבאיים בכל ימות השנה, אין עילה להתערבות בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש – ומדובר בהחלטה עניינית וסבירה. בהמשך לכך נטען כי בנייה בלתי חוקית כמו גם נטיעת עצים, באדמות ששימשו קודם לכן לאימונים, פוגעת ביכולת צה"ל לערוך אימונים בשטח האש; כאשר באופן ספציפי הודגש כי מצב הנטיעות העובדתי כיום, מקבע את שולי שטח האש כשטח שלא ניתן להתאמן בו – והדבר פוגע בכשירות המבצעית של כוחות צה"ל; והדברים כוחם יפה על אחת כמה וכמה אם תתממש כוונת העותרת להקים במקום פארק שוקק מבקרים ומטיילים.

כן נטען כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין סבירה אף בראי העובדה שהעצים שניטעו הם מסוג "שיטה כחלחלה", ומדובר במין פולשני מדרגה 4 שנטיעתו עלולה להסב נזק משמעותי לשמורת טבע שקיימת באזור (שחלק מהמקרקעין אף ממוקמים בתוכה). עוד נאמר, כי ההגנה שניתנה ל"תושב קבע" לא נועדה לחול על מקרים שבהם ניטעים עצים ללא היתר במקרקעין מוסדרים של המדינה, במיוחד משעה שאין חולק כי איש לא מתגורר במקרקעין ואין בו מבנים המשמשים למגורים; והעובדה שהמקרקעין מצויים בתחום שיפוטה של העותרת איננה משנה מכך, ובוודאי שאיננה מלמדת על היותה "תושב קבע". בהתאם נטען כי פינוי העצים מן המקרקעין לא מהווה הפרה של הדין הבינלאומי ואף לא פגיעה בזכות לכבוד. עוד נאמר ביחס לטענות לאפליה ולאכיפה בררנית, כי טענות העותרת בהקשר זה מבוססת על תשתית עובדתית הנוגעת לשטח אש אחר לחלוטין, ולא הונח בסיס עובדתי הולם לאישושן; כאשר ביחס לשטח האש שבו עסקינן, המשיבים מדגישים כי לא אושרה בקשה לגריעת שטחים ממנו במהלך השנים האחרונות (לא מצד המגזר הישראלי ולא מצד המגזר הפלסטיני).

לאחר שהרכב בג"צ בחן את טענות הצדדים, ועיין בנספחים שצורפו לכתבי הטענות, הגיע לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

נקודת המוצא לדיון, שעליה אין חולק, היא העובדה שהעותרת נטעה בין השנים 2012 ל-2014 עצים במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה, מבלי שהייתה לה כל זכות במקרקעין. משאלה פני הדברים, העתירה שלפנינו אינה אלא ניסיון נוסף להכשיר בדיעבד נטיעות שבוצעו על ידי העותרת שלא כדין – ואין כל עילה להתערבות בג"צ בהחלטה שלא לתת לפלישה מעין זו יד, לא כל שכן מקום שמדובר בשטח אש סגור שהכניסה אליו אסורה. ויודגש כי טענת העותרת שמדובר במקרקעין המצויים בתחום שיפוטה, איננה משנה מכך שאין ולא הייתה לה זכות כלשהי במקרקעין. הנה כי כן, די בכך שהנטיעות בוצעו תוך עשיית דין עצמי, כדי לדחות את הטענות נגד החלטת המשיבים שלא להחריג את המקרקעין משטח האש.

זאת ועוד. מתגובת המשיבים, שמגובה בתצהירים מאת הגורמים המוסמכים, עולה כי שטח האש שבו מדובר הוא שטח אש פעיל שבשל מאפייניו הייחודיים חיוני למערך האימונים של צה"ל. עצי הנוי שניטעו מקבעים את המקרקעין כאזור שלא ניתן להתאמן בו, והדבר פוגע בכשירות של כוחות צה"ל וביכולת לעשות שימוש מיטבי בשטח האש – וייאמר כי טענות העותרת שלפיהן מדובר בשטח אש שאיננו פעיל נטענו בעלמא ללא תשתית עובדתית-ראייתית מינימלית; וכך גם הטענות שהעצים אינם מפריעים לשימוש בו. במצב דברים זה, ניכר כי ההחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, כך שצווי הפינוי יוותרו על כנם, היא החלטה עניינית וסבירה המושתתת על אינטרסים ציבוריים וביטחוניים מובהקים. והדברים אמורים בין היתר בהינתן שמן העבר השני על הפרק נטיעות של עצים שבוצעו שלא כדין, ואין מדובר בפינוי מתקנים המשמשים למגורי קבע או לצרכי מחייה חיוניים (ראו והשוו: בג"ץ 8035/08 כעאבנה נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה והשומרון, פסקה 6 (19.2.2009)). ייאמר עוד בהקשר זה, כי מאחר שמדובר בנטיעות מלפני שנים ספורות בלבד, שבוצעו שלא כדין וללא היתר, מוקשית לכאורה הטענה כי יש להותירן מכוח ההגנה הניתנת ל"תושב קבע", או בהתאם לחובות המנויות בדין הבינלאומי או בשל פגיעה בזכות לכבוד. הוא הדין בנוגע לטענה שיש להתערב בהחלטת המשיבים שלא להחריג את המקרקעין משטח האש לנוכח אפליה ואכיפה בררנית – שכן הדברים לא בוססו במידה הנדרשת, והושתתו על טענות כלליות ומהלכים שבוצעו ביחס לשטחי אש אחרים מבלי שהוברר הקשרם לענייננו. בהינתן המסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטה שלא להחריג את המקרקעין משטח האש, אין צורך לדון בסעדים הנוספים שנתבקשו בעתירה לעניין הקצאת השטח לידי העותרת או מתן היתרים לתושבי העותרת לבקר במקרקעין.

סוף דבר, העתירה נדחתה. בהתאם התייתר הצורך לדון בבקשה לאיחוד דיון שהוגשה יחד עימה. לצורך התארגנות, הצו הארעי שניתן משהוגשה העתירה הועמד בתוקפו ל-30 יום.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

קורונה- בג"צ נתן צו זמני נגד איכוני השב"כ

בית המשט העליון בשבתו כבג"צ הוציא תחת ידיו צו זמני נגד איכוני השב"כ לאיתור מגעים של מאומתים לקורונה שאינם משתפים פעולה עם החקירה האפדימיולוגית.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב THEMARKER

עו”ד נועם קוריס –  מקור ראשון,  על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור – מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס: "תובענה ייצוגית יכולה לשרת את הציבור יותר מכל …

לאחר עיון במכלול החומר שבתיק, שמיעת באי כוח הצדדים בדיון ונוכח האמור בהודעות המעדכנות שהוגשו מטעם המשיבים ביום 2.11.2020, ובתגובה שהוגשה מטעם העותרים ביום 5.11.2020, נתן בג"צ צו על תנאי המופנה כלפי המשיבים ומורה להם לבוא וליתן טעם:

(א) מדוע לא ייקבע כי הסמכת שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ) לבצע איתור מגעים של חולים מאומתים בנגיף הקורונה, בהתאם לסעיפים 3 ו-5 לחוק הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש וקידום השימוש בטכנולוגיה אזרחית לאיתור מי שהיו במגע קרוב עם חולים (הוראת שעה), התש"ף-2020 (להלן: החוק), תוגבל למקרים שבהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית, או שלא מסר כלל דיווח על מגעים.

(ב)  מדוע לא ייקבע כי המשיב 4 אינו עומד בחובה המוטלת עליו בסעיף 12א לחוק, לקידום טכנולוגיה אזרחית כחלופה להסתייעות בשב"כ, ומדוע לא יפעל לקידום חלופה כאמור.

תצהירי תשובה יוגשו בתוך 21 ימים. המשיבים 5-2 יפרטו בתצהיר התשובה מטעמם, בין היתר, על טיבה של החלופה הטכנולוגית האזרחית-וולונטרית הנזכרת בסעיף 10 להודעתם המעדכנת מיום 2.11.2020, וכן יעמדו על התהליכים ולוחות הזמנים לפיתוחה.

בג"צ קבע עוד, שהעותרים יהיו רשאים להגיש תגובה מטעמם, ככל שירצו בכך, בתוך 7 ימים ממועד הגשת תצהירי התשובה מטעם המשיבים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

בג"צ: ישראייר לא תוכל למכור כרטיסי טיסה

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה בימים אלו עתירה שהגישה חברת התעופה ישראייר נגד מגבלות הקורונה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב על תביעות ייצוגיות

 עו"ד נועם קוריס – כותב  ב legal-articles.co.il

במוקד העתירה ניצבה תקנה 2(א)(16)(א)(2) לתקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת השהייה במרחב הציבורי והגבלת פעילות), התש"ף-2020, המתירה יציאה ממקום המגורים לצורך "טיסה משדה תעופה", רק אם –

"הנוסע רכש כרטיס טיסה עד יום ז' בתשרי התשפ"א (25 בספטמבר 2020) ויש לו אישור בכתב על רכישת כרטיס הטיסה במועד כאמור" (להלן: תקנה 2).

לטענת העותרת (להלן: ישראייר) – המציינת כי בגין הגבלה זו נותרו בטיסות שאושרו לה "מאות מקומות ריקים", ונגרם לה נזק כספי רחב היקף – האיסור על נוסע שרכש את כרטיס הטיסה במועד מאוחר יותר לצאת לשדה התעופה, פוגע הן בזכותו החוקתית "לצאת מישראל" (סעיף 6(א)) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), והן בזכויות ישראייר לקניין ולחופש העיסוק. פגיעה כזו תיתכן, אפוא, רק "בחוק […] או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (שם, סעיף 8; סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק) – אלא שהעותרת סבורה כי הסמכה כזו אינה בנמצא. אדרבה, סעיף 12(א)(8)(א) לחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), התש"ף-2020 (להלן: חוק הקורונה), מסמיך את הממשלה להתקין תקנות בדבר "הגבלות על הפעלת כלי טיס, שדות תעופה ומנחתים, לעניין השוהים בהם", אך אינו מאפשר לה, לדעת ישראייר, למנוע טיסות אל ומחוץ לישראל. בנסיבות אלה, תקנה 2 אינה עומדת, לדעת ישראייר, בתנאי פסקאות ההגבלה, ואף מפרה את עקרון חוקיות המינהל.

בד בבד, ישראייר גורסת כי תקנה 2 אינה מידתית – בין היתר, משום שהיקף ההדבקה בישראל גדול מזה שבמדינות היעד; נוכח הבדיקות שעל כל נוסע לערוך לפני הכניסה בשערי נמל התעופה בן גוריון; ובשל הנזק החריף לישראייר. כמו כן, טוענת החברה כי ההבחנה בין נוסעים על בסיס מועד רכישת כרטיסי הטיסה מפלה, שרירותית, בלתי סבירה – ונטולת תשתית עובדתית ראויה. אשר על כן, ישראייר מבקשת להורות על בטלות תקנה 2, ולהתיר לכל נוסע שרכש כרטיס "לטיסה מתוכננת של העותרת שכבר אושרה ליציאה משדה התעופה טרם התקנתה של [תקנה 2], להגיע לשדה התעופה.

בג"צ קבע, שדין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובת המשיבים – בשל אי מיצוי הליכים עובר להגשתה. לדברי ישראייר:

"ביום 29.9.20 פנה בעל פה מר אורי סירקיס, מנכ"ל ישראייר, למר עופר מלכה, מנכ"ל משרד התחבורה, וביקש ממנו לפעול על מנת להתיר לנוסעים לצאת ממקום מגוריהם לטיסות מאושרות בלבד של ישראייר, וזאת גם אם כרטיס הטיסה נרכש לאחר יום 25.9.20. מנכ"ל משרד התחבורה השיב כי לא ניתן להיעתר לבקשתה של ישראייר".

העותרת סבורה כי שיחה זו – יחד עם "פרסום באתר העיתון 'גלובס'", בדבר פנייתה של מנכ"לית התאחדות משרדי הנסיעות ויועצי התיירות לשרי התחבורה והאוצר בעניין – ממלאת אחר חובת מיצוי ההליכים. דא עקא, על הפנייה המוקדמת לרשות "להציג את הטענות והבקשות שעליהן נסבה העתירה, גם אם אין לצפות לאותה מידה של פירוט או הכנה משפטית באותו שלב" (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי: משפט מינהלי דיוני כרך ד, 349 (2017)). זאת, מתוך הבנה כי במסגרת שיח כזה "לעיתים תשתכנע הרשות בצדקתו של הפונה אליה. לעיתים ישתכנע הוא בצדקת הרשות […] יתרה מכך, הפנייה לרשות – והתשובה המנומקת המתקבלת בעקבות כך – מאפשרת בהמשך לבית-המשפט לבחון את שיקול הדעת המנהלי שהופעל, ולקיים ביקורת שיפוטית" (בג"ץ 4934/08 מלכית נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 3 (25.6.2008)). ככל שניתן לשפוט מן התיאור המופיע בעתירה, מנכ"ל ישראייר "ביקש" לפעול לשינוי תקנה 2, אך אין כל אינדיקציה לכך ששטח בפני הרשות המוסמכת את טענותיה המשפטיות של החברה, באופן שאפשר לרשות לנהל עמה שיח אמיתי, תוך צמצום וחידוד נקודות המחלוקת.

אף בדיווח העיתונאי שהוזכר לעיל אין די –

"שכן אין לדעת מהן הטענות המדויקות שאותם גורמים העלו בפניו, אם בכלל, ומהן התשובות והנימוקים שניתנו להם בתגובה. לא די בידיעות המתפרסמות בכלי התקשורת אליהן מכוונים העותרים בהקשר זה, כדי לספק מענה לכל אלה" (שם).

הנה כי כן, אף שהעותרת אינה מתכחשת לכך שחובת מיצוי ההליכים עומדת בעינה גם כאשר הסעד המבוקש הוא ביטול חקיקת משנה (בג"ץ 2030/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר המשפטים, פסקה 15 (18.03.2020)), היא לא פעלה בהתאם – ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה על הסף.

בשולי הדברים, הזכיר בית המשפט שבמוקד העתירה ניצבה הטענה כי תקנה 2, המונעת מנוסע שלא רכש מבעוד מועד כרטיס טיסה לצאת את ביתו, הותקנה ללא הסמכה מפורשת בחוק. ברם, ישראייר – שהרחיבה לגבי פרשנות סעיף 12(א)(8)(א) לחוק הקורונה – התעלמה לחלוטין מסעיף 7(א)(1) לחוק, המסמיך את ממשלת ישראל להתקין תקנות שעניינן "הגבלה על יציאה ממקום המגורים או על שהייה במרחב הציבורי". בין אם הוראה זו מספקת את ההסמכה הנדרשת ובין אם לאו, ההתעלמות ממנה מעידה על התועלת שעשויים היו ישראייר – ובמידת הצורך, בית המשפט – להפיק ממיצוי הליכים סדור ומלא מול הרשות, ומבליטה את הפגם בדרך הפעולה שבה בחרה ישראייר.

אשר על כן, העתירה נדחתה על הסף, מבלי לפגוע בזכותה של ישראייר לשוב ולעתור, לאחר מיצוי הליכים ההולם את נסיבות העניין. אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

בג"צ: חיוב הגט מאושר

בית המשפט העליון בפסק דינו של כבוד השופט מ' מזוז, הכריע בימים אלו בעתירה המכוונת נגד החלטות של המשיבים 2-1, בית הדין הרבני הגדול בירושלים ובית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי), מיום 14.2.2019 ומיום 12.11.2018 בהתאמה, בהן נקבע כי העותר חייב בגט לאשתו.

בין העותר לבין אשתו מתנהל הליך גירושין בבית הדין האזורי בעקבות תביעה שהגישה האישה על רקע התנהלותו של העותר במהלך חיי הנישואין במישור האישי ובמישור הכלכלי וגילויה כי העותר אינו נאמן לה. לאחר שמיעת הצדדים וחקירתם, קבע בית הדין האזורי ביום 12.11.2018 כי "יתכן מאוד שהבעל חפץ היום בשלום בית. ביה"ד מתרשם שהוא מעוניין להמשיך וליהנות מכספי האישה, בפרט מכספים שבאו לה בירושה מהוריה, ובכך להמשיך את מסכת החיים. הוא מצפה שהאישה תמחק את פגעי העבר, כפי שאולי עשתה במהלך הנישואים, כאשר לא היו לה את הכוחות להתמודד מול הבעל. אין ספק שלאור מעשיו, כפי שהתגלו לאשה, וכפי שאף נוכח ביה"ד, צודקת האישה שאינה מעוניינת בשלום בית, לאחר כל מעשיו הנ"ל". לפיכך, הורה בית הדין על חיוב העותר בגט לאשתו, ואף קבע כי בנסיבות העניין, מחמת התנהגותו הבלתי מוסרית של הבעל, "זכאית האישה לכתובתה ולתוספת כתובה", ששיעורם ייקבע בהתדיינות נפרדת בנושא הרכוש.

העותר הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטת החיוב בגירושין, במסגרתו טען כי בית הדין האזורי נמנע מלדון בבקשתו לשלום בית ולא אפשר לו להביא ראיות לטענותיו. ביום 14.2.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, לאחר שהתרשם מעיון בפרוטוקולים ובמסמכים בתיק כי "בית הדין האזורי הקדיש זמן רב לשמיעת טענות הצדדים. לאחר התרשמותו על הקשר בין האיש לנטענת ולפי תגובות הבעל לשאלות לא מצא בית הדין לנכון צורך להביא ראיות נוספות והכריע כי במקרה זה חייב הבעל בגט".

עתה הונחה בפני בג"צ עתירה במסגרתה חוזר העותר על טענותיו שנדחו בבית הדין הרבני הגדול – כי בית הדין האזורי התעלם מבקשתו לשלום בית ואף "לא התייחס לזכותו המהותית של הבעל להביא ראיות מטעמו ולהביא ראיות הזמה".  בנוסף, נטען בעתירה כי בית הדין האזורי פסק בנושא הכתובה מבלי שזו הוצגה לו ובלא שקיים כל דיון בנושא.

בג"צ קבע שדין העתירה להידחות על הסף.

כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים שבהם נפל בהחלטות פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (בג"ץ 580/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים(31.1.2011); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006); בג"ץ 5488/18 פלוני נ' פלונית (19.7.2018)). העתירה שלפנינו אינה באה בגדריה של אמת מידה זו. העותר לא הצביע על עילה כלשהי העשויה להצדיק את התערבות בג"צ בהחלטה הפרטנית לחייבו בגט לאשתו, שעל פניה בדין יסודה.

אשר לטענות סביב חיובו של העותר בכתובה, הרי שמדובר בעתירה מוקדמת. כפי שעולה מההחלטות מושא העתירה, מלאכתו של בית הדין האזורי בעניין זה טרם נשלמה, שכן נקבע כי "גובה הכתובה והרכוש ידונו לאחר הגט" (החלטת בית הדין האזורי מיום 6.3.2019). על העותר למצות את ההליכים בבית הדין האזורי עד למתן החלטתו הסופית, אשר תהא נתונה לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול ככל שתקום עילה לכך.

סוף דבר: בג"צ קבע שהעתירה תדחה ושהעותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,500 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

פורסם ב

לשכת הסיוע המשפטי לא תעניק סיוע

בית המשפט העליון דחה בימים אלו עתירה (כבוד השופט ד' מינץ), וקבע שאין חובה על לשכת הסיוע המשפטי להעניק ייצוג לעותרים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

בית המשפט קבע, כי ככל שניתן להבין מהעתירה, היא מכוונת נגד החלטות המשיבה, הלשכה לסיוע משפטי, שלא לספק לעותרת סיוע משפטי בהליכים הקשורים לתשלומי ארנונה ובעניין דמי שימוש ראויים עבור הנכס. החלטות המשיבה נומקו בטעמים של חוסר סיכוי משפטי וכן התנהגות בעייתית של העותרת כלפי גורמים מטעם המשיבה (יצוין כי ההחלטות לא צורפו לעתירה אלא עלה בידי לעיין בהן בתגובת המשיבה לבקשת המערערת למתן פטור מאגרה בהליך אליה צורפו). ערעורים שהגישה העותרת נגד החלטת המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) נדחו בפסק דין מיום 12.5.2020 (עש"א 17578-02-20; עש"א 17622-02-20). מכאן לעתירה שלפנינו במסגרתה מטיחה העותרת טענות שונות נגד התנהלות המשיבה בעניינה.

בית המשפט ציין, שהעותרת שאינה מיוצגת, מתבטאת בלשון משתלחת כלפי המשיבה, ולא ניתן לדלות מהעתירה את הפרטים המבססים את התמונה העובדתית או את טענותיה המשפטיות. די היה בכך כדי לדחות את העתירה (ראו למשל: בג"ץ 4638/18 גרובר נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (21.6.2018)). לעתירה גם לא צורפו כאמור מסמכים רלוונטיים לעניין ובכלל זה החלטות המשיבה שניתנו בעניין.

יתר על כן, העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. זאת שעה שמדובר בפסק דין שניתן בהליך בהתאם לסעיף 5 לחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972, הקובע כי ניתן לערער לבית המשפט המחוזי על החלטת המשיבה לדחות בקשה לקבלת שירות משפטי, כאשר החלטת בית המשפט בערעור "תהיה סופית" ולא ניתן לערער עליה עוד (וראו: רע"א 1059/15 פיליפוב נ' הלשכה לסיוע משפטי (4.5.2015)). מעבר לכך, עיון בהחלטות המשיבה מגלה כי מדובר בהחלטות מנומקות ומבוססות שאין כל מקום להתערב בהן, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

בכל מקרה, גם לוּ ניתן היה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, אין בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בערכאות המוסמכות, למעט במקרים של חריגה מסמכות במובן הצר, היינו כאשר בית המשפט מילא תפקיד שלא הוטל עליו בחוק ואף זאת רק בהיעדר סעד חלופי העומד לעותר (בג"ץ 1846/20 מכלוף נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.3.2020); בג"ץ 2666/20 בן משה נ' מדינת ישראל (5.5.2020)). מקרה זה אינו נכנס לגדרם של אותם מקרים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

בג"צ: הקרקע בירושלים תישאר בידי המדינה

בפסק הדין שניתן בימים אלו על ידי כבוד השופט ד' מינץ בעתירה שעסקה במקרקעין המצויים בשכונת גילה בירושלים, דחה בג"ץ עתירה ביחס למקרקעין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

בתמצית הדברים, ערב מלחמת ששת הימים, היו המקרקעין רשומים על שם מר חיידר אמין דרוויש (להלן: דרוויש), תושב בית לחם בעל אזרחות ירדנית, אשר לא נכח באותה עת בישראל. בעקבות המלחמה, נכללו המקרקעין בשטח שהוחלו עליו ביום 28.6.1967 (להלן: המועד הקובע) המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לפי צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967. בעקבות זאת גם הוחלו הוראות חוק נכסי נפקדים, ובכלל זה סעיפים 1 ו-4, על פיה המקרקעין נחשבים כ"נכס נפקד" החל מהמועד הקובע. בשנת 1970 גם פורסמה כוונה על הפקעת חלק מהמקרקעין ונרשמה הערת אזהרה על ההפקעה. פעולת ההפקעה מומשה רק בשנת 2008.

עניינה של העתירה מתמקד ב-5/8 חלקים מהמקרקעין אשר הועברו לאשתו של דרוויש לאחר המועד הקובע, ונרשמו על שמה לאחר מותו. העותרים, יורשיה החוקיים של האישה, ביקשו להירשם כבעלים של המקרקעין מכוח ירושה (לגבי 3/8 חלקים נוספים מהמקרקעין התגלעו גם כן מחלוקות, שאינן מענייננו). ביום 29.11.2017 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, כי המקרקעין הם נכס נפקד שהוקנה למשיב 1 (להלן: המשיב) מהמועד הקובע, ועל כן כל פעולות הרישום שבוצעו בו לאחר התגבשות הנפקדות חסרות נפקות משפטית (ה"פ 42899-11-11; ת"א 4960-08-10). ערעור שהוגש לבית משפט זה, נדחה ביום 29.10.2018 (ע"א 225/18; ע"א 411/18) (להלן: פסק הדין) לאחר שהוצע לעותרים לפנות לוועדה מיוחדת בבקשה לשחרור המקרקעין לפי סעיפים 28 ו-29 לחוק נכסי נפקדים (להלן: הוועדה המיוחדת או הוועדה).

ואכן, ביום 3.12.2018 פנו העותרים לוועדה. בחלוף כשנה, משלא נענתה פנייתם, הוגשה העתירה. במסגרת העתירה פירטו העותרים את הנסיבות המצדיקות לטענתם שחרור המקרקעין. לחלופין, התבקשה הקצאת נכסי מקרקעין אחרים בשווה ערך המקרקעין לעותרים או תשלום תמורת שומת המקרקעין או תשלום פיצוי. לכל הפחות התבקש בית המשפט להורות למשיבים ליתן מענה לפנייתם לגופו של עניין. דגש רב ניתן בעתירה לכך שבית משפט זה ציין בפסק הדין כי על הוועדה להפעיל את שיקול דעתה "תוך מתן משקל לנסיבות המיוחדות" של המקרה, כאשר העותרים הדגישו כי ציפייתם היא כי יינתן מזור למצוקתם במסגרת הוועדה המיוחדת בהתאם ל"רוח הדברים" שנאמרו בדיון שהתנהל בבית משפט זה.

בתגובתם המקדמית לעתירה הבהירו המשיבים כי המסד העובדתי עליו נשענת העתירה אינו רלוונטי עוד, נוכח החלטה מינהלית שהתקבלה בעניינם לגופו של עניין ביום 27.8.2020, ועל כן לעמדתם ולוּ בשל כך דין העתירה להימחק. כך עדכנו המשיבים בהתפתחויות שחלו מאז הוגשה העתירה: ביום 27.7.2020 נידונה בקשת העותרים לשחרור המקרקעין בוועדה המיוחדת. לבסוף, לאחר שהתבקשו מהעותרים פרטים נוספים ומידע נוסף בדבר "הנסיבות המיוחדות" הנטענות על ידי העותרים, ובתגובה העבירו העותרים מכתב שבו נטען כי אין מקום להוסיף על פני התשתית העובדתית שהוצגה בהליכים שהתקיימו, המליצה הוועדה ביום 24.8.2020 למשיב שלא לשחרר את המקרקעין. בהתאם להמלצת הוועדה, ביום 27.8.2020, הודיע המשיב לעותרים כי נדחית בקשתם לשחרור המקרקעין. עוד ציינו המשיבים כי בהתאם להוראות החוק, המשיב אינו רשאי לשחרר נכס נפקד או לשלם תמורתו ללא המלצת הוועדה.

בג"צ קבע כי דין העתירה להימחק. נוכח תמונת המצב העדכנית שהציגו המשיבים, שעה שניתנה זה מכבר החלטת הוועדה המיוחדת בעניינם של העותרים, אין עוד מקום להידרש לעתירה במתכונתה הנוכחית. לא למותר לציין כי אכן, בהתאם להוראות סעיפים 28 ו-29 לחוק, המשיב אינו רשאי לשחרר נכס נפקד בניגוד להמלצת הוועדה. משכך, הסעדים ככל שהם מופנים נגד המשיב, אינם מהסוג אותם יכול לתת בית משפט זה. עוד יצוין כי על אף ציפיית העותרים כי "רוח הדברים" שנאמרו במסגרת פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט זה ובמסגרת פסק הדין, יבואו לידי ביטוי במסגרת החלטת הוועדה, יש להדגיש את המובן מאליו כי בהפעילה את שיקול דעתה הוועדה פועלת באופן עצמאי ורק בהתאם לתשתית העובדתית המונחת לפניה.

בית המשפט מחק את העתירה אך לא חייב את העותרים בהוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

חייל שהתעקש לשהות בבידוד בביתו ולא בכפר מחלימים יישלח ל 18 ימי מחבוש

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה עתירה נגד הליך משמעתי צבאי שהתנהל נגד העותר בגין סירוב פקודה, ואשר בגדרו נגזרו עליו 18 ימי מחבוש בפועל. זאת, נוכח סירובו של העותר, אשר אובחן כנושא את נגיף הקורונה, להתפנות למתקן צבאי ייעודי (להלן: כפר המחלימים). בעתירה מבוקש ליתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל ההליך המשמעתי שהתנהל נגד העותר כאמור; מדוע לא תבוטל ההחלטה למנוע מהעותר את האפשרות להישפט בפני בית דין צבאי; ומדוע לא תבוטל מדיניות המשיבים ה"גורפת", כך נטען, לפיה נדרשים חיילים הנושאים את נגיף הקורונה לשהות בכפר המחלימים. עוד התבקשו צו הביאס קורפוס וצו ביניים המורים על שחרור העותר ממחבוש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

העותר משרת בצה"ל בדרגת רב-טוראי. ביום 6.8.2020 נלקחה מן העותר דגימת קורונה אשר נמצאה חיובית, ובעקבות זאת, הוא נדרש ביום 8.8.2020 להתפנות לכפר המחלימים, אך סירב לעשות זאת וביקש להעביר את תקופת הבידוד וההחלמה בביתו. ביום 23.8.2020 שוחרר העותר מחובת הבידוד, ובחלוף יומיים הוא חזר ליחידתו. ביום 30.8.2020 הועמד העותר לדין משמעתי בפני קצין שיפוט בכיר (להלן: קצין השיפוט) בגין סירובו להתפנות לכפר המחלימים. בהמשך לכך, ביקש העותר להישפט בפני בית דין צבאי, ובקשתו הועברה להכרעת פרקליט צבאי, אשר דחה את הבקשה והשיב את הדיון בעניינו של העותר לקצין השיפוט.

ההליך המשמעתי נמשך אפוא באותו היום, ובמסגרתו כפר העותר באשמה שיוחסה לו, אך הודה בכך שסירב להתפנות לכפר המחלימים חרף הנחיה שניתנה לו בנדון. על יסוד זה, הורשע העותר בעבירת סירוב לקיים פקודה (סעיף 122 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955), ונגזרו עליו, כאמור, 18 ימי מחבוש בפועל. 

עוד יצוין כי לאחר השבת הדיון בעניינו של העותר לקצין השיפוט, פנה בא-כוחו של העותר אל מדור הדין המשמעתי בבקשה לעיכוב ההליך המשמעתי לשם היערכות לקראתו או הגשת עתירה לבית משפט זה. בא-כוח העותר התבקש להציג בפני מדור הדין המשמעתי ייפוי כוח, אך ביני לביני, נמשך ההליך המשמעתי, בגדרו הורשע העותר וניתן גזר דינו כאמור.

בעתירתו מעלה העותר טענות שונות בדבר פגמים מהותיים ודיוניים שנפלו בהליך המשמעתי, ובתוך כך, נטען כי לאחר דחיית בקשתו להישפט בפני בית דין צבאי, היה מקום להשיב את עניינו לדיון בפני קצין שיפוט אחר; כי נשללה ממנו הזכות להתגונן כראוי בפני קצין השיפוט, כמו גם האפשרות להציג חוות דעת מטעם בא-כוחו; כי הרשעתו לא נומקה כיאות; וכן כי בקשת בא-כוחו לעכב את ההליך המשמעתי לא נדונה כלל, בעוד שההליך המשמעתי נמשך בטרם הוכרעה בקשה זו. עוד נטען כי זכות הטיעון של העותר נפגעה אף בגין דחיית בקשתו להישפט בפני בית דין צבאי; וכי אין מקום לשלול את חירותו מן הטעם שסירב להתפנות לכפר המחלימים, שכן עומדת לעותר הזכות לסרב לאשפוז או לטיפול רפואי, למעט במקרים חריגים.

בתגובתם המקדמית טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף. בתוך כך, נטען כי יש לדחות על הסף את טענות העותר הנוגעות להליך המשמעתי שנערך בעניינו, וזאת מחמת אי-מיצוי הליכים. לטענת המשיבים, לעותר עומדת הזכות להגיש ערר על הרשעתו ועל גזר דינו לקצין שיפוט בכיר ממונה, וכן הוא זכאי להגיש בקשה להמתקת עונשו לאלוף פיקוד הדרום; לפנות למדור הדין המשמעתי לשם בחינת ההליך; ואף להשיג על הפסק שניתן בדין המשמעתי בפני הפרקליט הצבאי הראשי או סגנו. למרות זאת, כך נטען, העותר לא מיצה הליכים על-פי המסלולים המתוארים לעיל, ואף ייפוי הכוח של בא-כוחו הועבר למדור הדין המשמעתי רק לאחר הגשת העתירה דנן. כן נטען כי יש לדחות את טענות העותר ביחס להליך המשמעתי אף לגופן, שכן לא נפל כל פגם בהליך זה המצדיק התערבות שיפוטית. 

עוד טענו המשיבים, בין היתר, כי יש לדחות אף את טענת העותר בדבר דחיית בקשתו להישפט לפני בית דין צבאי. נטען כי ההכרעה בסוגיות מעין אלה נתונה לפרקליט צבאי, אשר נדרש לשקול האם העבירה הנדונה חוצה את הרף הפלילי. אשר לעבירת סירוב פקודה נטען כי מדובר בעבירה משמעתית בעיקרה, אשר נדונה ככלל בדרך של הליך משמעתי, וכן נטען כי עניינו של העותר אינו מעורר מורכבות חוקתית ייחודית המצדיקה בחינתו בפני בית דין צבאי. משכך, טוענים המשיבים כי אין מקום להתערבות בשיקול דעתם של גורמי הפרקליטות הצבאית בהקשר זה.

המשיבים הוסיפו וטענו כי יש לדחות על הסף את טענות העותר בדבר המדיניות הנוגעת לשהיית חיילים הנושאים את נגיף הקורונה בכפר המחלימים. נטען כי בעת שנקרא העותר להתפנות לכפר המחלימים הוא לא ראה להשיג על הוראה זו, וחלף זאת, עשה דין לעצמו וסירב פקודה, למרות שהובהר לו כי סירובו יוביל לתגובה משמעתית. נטען כי רק לאחר שננקט נגד העותר הליך משמעתי, הגיש הוא את העתירה דנן – הנגועה, אפוא, בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים. אף לגופם של דברים נטען כי מדיניות פינויים של חיילים לכפר המחלימים מבוססת על שיקולים מקצועיים של גורמי הרפואה בצה"ל, והעתירה דנן אינה מבססת כל עילה להתערבות בנדון. כמו כן, נטען כי בניגוד לטענת העותר, לא מדובר ב"אשפוז כפוי" ואף אין כל כוונה ליתן לחיילים הנושאים את נגיף הקורונה טיפול רפואי בכפייה.

בתשובתו לתגובת המשיבים טוען העותר כי תגובה זו נעדרת התייחסות לסוגיות המהותיות המועלות בעתירתו, ובייחוד לסוגיית הכפייה הכרוכה בהפניית חיילים לכפר המחלימים. העותר מעלה בתשובתו טענות שונות בסוגיה אחרונה זו, וטוען עוד, בין היתר, כי אין ממש בטענת המשיבים בדבר שיהוי שנפל בהשגתו על מדיניות המשיבים בנדון, שכן הוא סבל מתסמיני נגיף הקורונה במשך כחודש ימים, ואף לא צפה כי תוטל עליו סנקציה של מחבוש. כן נטען באשר לטענה בדבר אי-מיצוי הליכים, כי העתירה דנן הוגשה באופן מידי נוכח כליאתו של העותר, וכי אין בהגשת ערר או חנינה כדי לרפא את הפגם שנפל בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו.

לאחר ששבית המשפט העליון עיין בעתירה דנן ובתגובת המשיבים, בא הוא לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף – על כל ראשיה.

הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט בשבתו כבג"צ, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת. במקרה דנן, העותר מעלה לפנינו השגות רבות בדבר פגמים שנפלו בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו, בעוד שמתגובת המשיבים עולה כי עומדת לעותר הזכות להגיש ערר על הרשעתו ועל גזר דינו, כמו גם בקשה להמתקת העונש שהושת עליו. יתר על כן, סעיף 168 לחוק השיפוט הצבאי מקנה לפרקליט הצבאי הראשי סמכויות ביקורת על הליכים משמעתיים, ובין היתר, מוסמך הוא לבטל פסק שניתן בדין משמעתי "אם סבר כי קיים חשש של ממש לעיוות דין אם לא יעשה כן, לרבות בשל כך שהדיון המשמעתי התנהל באופן הפוגע בסדרי הדין שנקבעו בחוק זה או בהוראה על פיו", אם "קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון בעבירה" או אם "קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון את הנאשם". הנה כי כן, בפני העותר עומדים מגוון הליכי השגה וערר בגדרם יכול הוא להעלות את טענותיו בדבר פגמים דיוניים ומהותיים שנפלו בהליך המשמעתי, ואף את טענתו לפיה היה מקום להעמידו לדין בפני בית דין צבאי. ואולם העותר, לא מיצה הליכים כנדרש, וכאמור, כלל נקוט הוא בידינו כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יידרש, ככלל, לעתירה בטרם מוצו כלל ההליכים הרלוונטיים בפני הגורמים המינהליים המוסמכים (ראו והשוו: בג"ץ 778/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 10 (11.4.2007); בג"ץ 3373/20 סמיונוב נ' פרקליטות המדינה מחלקת עררים, פסקה 15 (25.6.2020)). די בכך כדי לדחות את טענות העותר ביחס להליך המשמעתי.

אשר לטענות העותר בדבר מדיניות פינויים של חיילים הנושאים את נגיף הקורונה לכפר המחלימים, הרי שטענות אלה לוקות בשיהוי המצדיק את דחייתן על הסף. זאת, נוכח העובדה שהעותר נדרש להתפנות לכפר המחלימים כבר ביום 8.8.2020, אך לא ראה להשיג על הנחיה זו "בזמן אמת", אלא רק במסגרת העתירה דנן – אשר הוגשה ביום 31.8.2020, ולאחר הרשעתו של העותר בדין משמעתי ומתן גזר הדין בעניינו. חלף זאת, עשה העותר דין לעצמו וסירב פקודה, למרות שכעולה מתגובת המשיבים, נמסר לו כי סירובו זה יוביל לנקיטת צעדים משמעתיים נגדו. לצד ההבנה למצבו הרפואי של העותר, אין בכך כדי להצדיק את השיהוי האמור ועשיית דין עצמי. לא אחת נקבע "שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם" (ראו: בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004); בג"ץ 2150/10 פוקס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (21.4.2011)). די, אפוא, בהתנהלות העותר ובשיהוי שחל בהעלאת טענותיו לגבי מדיניותם האמורה של המשיבים, כדי לדחות אף טענות אלה על הסף.

למעלה מן הצורך, בית המשפט ציין גם כי לגופם של דברים לא ראה להתערב במדיניות המשיבים ביחס לפינוי חיילים לכפר המחלימים. מדובר בסוגיה מקצועית-רפואית, המסורה לשיקול דעתם הנרחב של גורמי הרפואה בצה"ל, וכידוע, בית משפט זה לא ייטה להתערב בכגון דא (ראו והשוו: בג"ץ 1517/06 בן דוד נ' ראש המטה הכללי צבא ההגנה לישראל, פסקה 2 (16.8.2006); בג"ץ 5254/20 תל יה אירועי יוקרה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקאות 13-12 (17.8.2020)). בענייננו, העותר לא הציג בעתירתו טעם מבורר להתערבות שיפוטית בשיקול דעתם המקצועי של הגורמים המוסמכים והמקצועיים בצה"ל, ויש אפוא לדחות את טענות העותר בנדון.

במאמר מוסגר, והרבה מעבר לנדרש, ציין בית המשפט כי בתגובת המשיבים צוין שראש ענף שירותי הרפואה בחיל הרפואה הוסמך לאשר לחיילים הנושאים את נגיף הקורונה להיוותר בביתם בתקופת הבידוד, וזאת במקרים חריגים המצדיקים זאת. עוד עולה מן התיאור העובדתי המוצג בתגובת המשיבים כי בקשת העותר שלא להתפנות לכפר המחלימים ולשהות בביתו בתקופת הבידוד, הועברה על-ידי מפקדיו לקצינת הרפואה הפעילה של פיקוד הדרום, וזו מסרה כי העותר אינו עומד בקריטריונים לבידוד בבית. מכך עולה כי אין ממש בטענת העותר לפיה עסקינן במדיניות גורפת החלה על כלל החיילים המאובחנים כחולי קורונה, וכי נסיבותיו הקונקרטיות של העותר אכן נבחנו על-ידי הגורמים המקצועיים המוסמכים, אשר מצאו שאין מקום להתיר לו להעביר את תקופת הבידוד בביתו.

סוף דבר: בית המשפט הורה כי העתירה נדחתה על הסף ורק לפנים משורת הדין, לא חייב את העותר בצו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

ד"ר יוסף צרניק יעיין בתיק  4000

בית המשפט העליון, כבוד השופט ע' גרוסקופף החליט לאפשר עיון בת"פ 67104-01-20 בעתירה שכוונה נגד מדינת ישראל, בנימין נתניהו, שאול ואיריס אלוביץ' ונוני מוזס (ארנון מוזס)

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

בהחלטה ברע"א  4421/20 הוסבר, שבית המשפט המחוזי הבהיר כי כל ההחלטות שניתנו על ידו בפתקית במסגרת ת"פ 67104-01-20 הן החלטות טכניות, וסבר כי לאור זאת אין חובה להיענות לבקשה לעיין בהן. בית המשפט העליון קבע כי החלטות טכניות, כשמן כן הן, ועל כן במקרה הרגיל אין בהן עניין ציבורי, ואין טעם מיוחד בפרסום יזום שלהן ברבים. עם זאת, לעיתים עשויה להיות גם להחלטה טכנית חשיבות מסוימת, ולעיתים עלול להשתרבב בלי משים להחלטה שהיא לכאורה טכנית עניין מהותי. מכל מקום, ולו למען מראית פני הדברים, אין הצדקה לחסות את ההחלטות הטכניות מפני מי שמעוניין לעיין בהן בהליך הנידון בפומבי. לפיכך, לאחר שבית המשפט עיין בבקשה, בתגובות ובתשובה לתגובות, החליט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה בהתאם לסעיף 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. נתנה גם דעתו של בית המשפט העליון להתנגדות חלק מהמשיבים לכך, ואולם בית המשפט קבע שלא תפגע זכותם כבעלי דין. דין הערעור להתקבל מהטעם שפורט לעיל. בית המשפט העליון הורה כי הנהלת בתי המשפט תמצא את הדרך הנאותה להמציא את ההחלטות הטכניות בת"פ 67104-01-20 לידי המבקש. בנסיבות העניין, לא ראה בית המשפט העליון מקום לעשות צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פורסם ב

בית הדין הרבני ייאלץ לבחון פשרה, עתירת מבוי סתום

בית הדין הרבני ייאלץ לבחון פשרה, עתירת מבוי סתום

בהתאם להחלטה בבג"ץ  882/20 מפי כבוד השופט נ' הנדל הועברה הצעה מבית המשפט העליון לצדדים והיועץ המשפטי של הרשות לשיפוט רבני נטל על עצמו לבחון את הצעת בית המשפט הגבוה לצדק.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

ההחלטה קבעה, כי לאחר שהרכב השופטים שמע את טענות באי כוח הצדדים. בית המשפט הציע הצעה מסוימת ובא כוח היועץ המשפטי לשיפוט הרבני ביקש לשקול אותה. בנסיבות העניין, וכדי לקדם את ההליך, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני יגבש עמדה בעניין עד לתאריך 6.9.2020. אין הוא מתבקש להגיש הודעה בכתב בעניין, אלא הדברים יתבררו בדיון הבא שיתקיים בתיק זה. נדמה כי בשל מורכבות העניין, הודעה ותגובות הצדדים לה בכתב לא יקדמו בהכרח את יעילות הדיון, ושמא להפך.

בנוסף, באי כוח עותרת 1 ומשיב 3 יודיעו עד לתאריך האמור האם הם מעוניינים בגישור בתיק זה. במהלך הדיון הועלו, כמגשרים אפשריים, המשנה לנשיאה (בדימ') השופט אליקים רובינשטיין והרב שלמה דיכובסקי. היה ותיווצר מחלוקת לגבי זהות המגשר, ההרכב יחליט בנדון.

נקבע גם, שהתיק יובא לראש ההרכב עד ליום 10.9.2020. לאחר מכן תינתן החלטה נוספת בדבר המשך הטיפול בתיק וככל ובתי הדין הרבניים לא יקבלו על עצמם את הצעת הפשרה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.