מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.

הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה…", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע בצו את הפסקת הפעילות של חוות הפרפרים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ראשיתו של המקרה הנו בבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון מיום 20.8.2015 למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות במעמד צד אחד בשל הפעלת חוות הפרפרים, לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) (בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק זה).

על פי האמור בבקשה, על המקרקעין הידועים כגוש 10163 חלקה 20, חלה תוכנית ש/23א אשר קובעת כי ייעודם חקלאי (להלן: המקרקעין), והמבקש מפעיל בהם עסק לגידול פרפרים לצורך מכירתם וכן מרכז מבקרים המיועד בעיקרו לילדים, וזאת ללא היתר מתאים מכוח חוק התכנון והבניה.

ביום 9.9.2015 קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופט י' גולדברג) את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, והורה על איסור שימוש במקרקעין ומניעת פעולות נוספות בו שלא בהתאם להיתר, וזאת החל מיום 9.12.2015.

ביום 11.2.2016 הגיש המבקש בקשה לביטול הצו אשר נדחתה ביום 4.4.2016 תוך שנקבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום 30.6.2016.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עפ"א 24136-05-16 נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' בש) קבע כי "לא ניתן לראות את קיומו של מרכז המבקרים במקרקעין כשימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי", ומשכך העסק המנוהל על-ידי המבקש בחוות הפרפרים לא מהווה שימוש מותר ב-'קרקע חקלאית' כלשונו בסעיף 156(א) וסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 6888/16) שהגיש המבקש הועברה לדיון בפני הרכב תלתא, ולאחר דיון במעמד הצדדים, ביום 20.3.2017 התקבל הערעור באופן חלקי באופן שבית המשפט זה (השופטים י' עמית, א' שהם ו-ד' ברק-ארז) הורה על התליית צו ההפסקה השיפוטי עד למתן החלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים.

נקבע כי "אין חולק כיום שגידול פרפרים כשלעצמו מהווה פעילות חקלאית והמחלוקת היא אך ורק לגבי מרכז המבקרים" וכי יש להשיב את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך בחינת הראיות לגבי אופי הפעילות במרכז המבקרים, "וכן על מנת לבחון טענתו [של המבקש – י' א'] שהשתתפות בפעילות חקלאית תמורת תשלום אינה משנה את היעוד החקלאי ואינה שונה מפעילויות חקלאיות אחרות בתשלום כמו פינות ליטוף, קטיף דובדבנים, דייג בבריכות דיג וכיו"ב".

ביום 12.9.2018 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, על פי הנתונים שהובאו בפניו, לרבות עדותו של המבקש, כי גידול הפרפרים – המוכר כשימוש חקלאי בקרקע – מהווה "פעילות נלווית, משנית, לפעילות אירוח המבקרים", וזו האחרונה מהווה "מטרה לא חקלאית" כהגדרתה בסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.

עוד נקבע כי גביית התשלום אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא פעילות המבקרים.

בסיכומו של דבר הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על חידוש צו ההפסקה השיפוטי תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה.

המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה המובילה למטרה חקלאית, והאכלת פרפרים, גם אם באמצעות המבקרים בחווה, היא אכן פעולה כזו. עוד נטען כי אין כל מקום להבחין בין פעילותה העיקרית לפעילותה המשנית של החווה, ויש לראות בכל פעילות הנעשית לצד הפעילות החקלאית כנלווית אליה.

ביום 22.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שקבע כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר על פיהן נקבע כי "עיקר פעולת החווה, תכליתה והטעם לקיומה הוא קיומו של מרכז המבקרים, ולא הפעילות החקלאית שהיא גידול הפרפרים".

כמו כן, נדחתה טענת המבקש לפיה די בפעולת האכלת הפרפרים, הנחשבת כשלעצמה לפעילות חקלאית, כדי לקבוע כי הפעילות במרכז המבקרים מהווה שימוש למטרה חקלאית.

בתוך כך נקבע כי המבקש לא הציג כל ראיה בפני בית משפט לעניינים מקומיים על יכולתה של חוות הפרפרים להתקיים ללא הפעילות התיירותית במרכז המבקרים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פעילות האכלת הפרפרים לא מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בקרקע, ולכן פעולות המבקש במקרקעין מהוות שימוש בהם למטרות שאינן חקלאיות.

בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון הופנתה בעיקרה כלפי קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיהן הפעילות שמבצע המבקש בחוות הפרפרים אינה מהווה שימוש חקלאי, ועל כן יש בה משום שימוש אסור במקרקעין.

לטענת המבקש, גידול הפרפרים מהווה מטרה כלכלית, והאכלתם על ידי המבקרים באמצעות מקל הטבול במי סוכר היא חיונית לשם הפיכת הפעילות החקלאית לכלכלית.

עוד טוען המבקש כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה "המובילה למטרה חקלאית", ואין דרישה כי המטרה הדומיננטית של השימוש בקרקע תהיה שימוש חקלאי, כקביעת בית המשפט המחוזי.

לשיטת המשיבה, הבקשה מופנית כלפי יישום ההלכות הקיימות על נסיבות העניין הקונקרטי, וקביעותיהן של הערכאות הקודמות הן עובדתיות בעיקרן, ונסובות סביב השאלה האם מדובר בפעילות חקלאית המותרת בהתאם לייעוד המקרקעין.

בהתייחס לכך נטען כי ההלכה הפסוקה קבעה כי פעילות חקלאית מותרת היא כזו ה"דרושה במישרין לייצור חקלאי". לצורך בחינה זו, נבחנת אופי הפעילות במקרקעין, היקף הפעילות והשלכותיה על הסביבה החקלאית.

המשיבה הוסיפה וטענה כי הערכאות הקודמות יישמו את הדין האמור על עובדות המקרה והסיקו כי פעילות מרכז המבקרים, שאינה חקלאית, היא הפעילות העיקרית בחווה והיא אינה דרושה במישרין לגידול הפרפרים, וככזו – מהווה שימוש אסור במקרקעין על פי ייעודם.

לאחר שעניינו של המבקש נדון בפני בית משפט זה ברע"פ 6668/16, נקבע כי על בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון את התשתית הראייתית הנוגעת לעניין, ולאפשר את הוכחת אופי הפעילות במקרקעין, היקפה, והשלכותיה על הסביבה החקלאית.

עוד נדרש בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם הפעלת "חוות פרפרים" במתווה הנדון כמוה כהפעלת "פינת ליטוף" או שמא דומה יותר לפעילויות כגון קטיף עונתי של פירות.

בית המשפט העליון קבע בפסק דינו, כי הערכאות הקודמות בחנו את הסוגיות שבדיון, ואת ההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה, בין היתר בעע"מ 4487/12 סטולרו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון (9.10.2013) (להלן: עניין סטולרו) (ראו גם: ר"ע 30/86 פ.א.ב. שירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (1986) (להלן: עניין פ.א.ב.)), וקבעו על בסיס הראיות שהובאו בפניהן כי השימוש העיקרי במקרקעין נשוא הבקשה הוא לשם הפעלת מרכז מבקרים תיירותי, שהקשר בינו לבין השימוש החקלאי בקרקע רופף לכל הפחות.

קביעותיו של בית המשפט המחוזי נסמכות על עניין סטולרו האמור, ואינן מחדשות הלכה. על כן, אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או חשש לעיוות דינו.

זאת ועוד, אף לגופו של עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי.

סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית:

"(א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.

(ב)   "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים."

כידוע, כבר בעניין פ.א.ב. קבע הנשיא מ' שמגר כי פרשנות התיבה "במישרין" בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה בייצור".

בהמשך, בעניין סטולרו נקבע על בסיס הלכה זו, כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך "הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי" (עניין סטולרו, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).

בענייננו, הוכח כי עיקר הפעילות בחוות הפרפרים היא פעילותו של מרכז המבקרים, משום שאין כל פעילות כלכלית אחרת המתקיימת במקרקעין, לרבות מכירת פרפרים. משהפעלת מרכז מבקרים לא דרושה במישרין לצורך גידול הפרפרים, ומשהיקף פעילותו של מרכז המבקרים כה רחב, לא מצא בית המשפט העליון כי נפלה טעות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי הפעלת "חוות הפרפרים" נעשית בניגוד לייעוד הקרקע ועל כן הוא דחה את בקשת רשות הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

שותפתו של השוטר הנוגח תעמוד לדין?

בית המשפט העליון הכריע ביום (28.5.19) בעתירה שהוגשה נגד רס"ל מזל אוחיון שהייתה שותפתו של שי פורטל שכונה בתקשורת "השוטר הנוגח" ואשר הורשע בשני מקרים של תקיפת אזרחים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

השוטר לשעבר שי פורטל הורשע לפני כשנה בבית המשפט ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.

פורטל הפעיל אלימות בשני אירועים שונים: באירוע הראשון, כשוטר תנועה, הוא נגח באדם אשר סירב לעריכת חיפוש על גופו. כשאותו אדם התרחק לאחור הנאשם גם התקדם לעברו וריסס בפניו גז פלפל. אז השוטר אזק את האדם והוביל אותו לתחנת משטרת גלילות.

השוטר כתב לאחר מכן דו"ח פעולה כוזב ולפיו אותו אזרח הוכה על ידו מהסיבה שסירב לעיכוב ומעצר. אותו אזרח נחקר בחשד לאיומים, הפרעה לשוטר והעלבתו. פורטל אף אמר לשוטרת, שותפתו למשמרת, לכתוב גם בדו"ח הפעולה שלה שאותו אזרח סירב למעצר.

באירוע נוסף שהתרחש במשמרת אחרת, אזרח התבקש לעשות בדיקת אלכוהול על ידי שוטרת. הוא נבדק ויצא לא שיכור. השוטרת ביקשה את רישיונו ונוצרה התקהלות סביבה. השוטר פורטל ביקש לסייע לה, והחל עימות מילולי בינו לאזרח.

פורטל עצר את אותו אזרח בגין תקיפה. בניידת, כשהחשוד אזוק, הוא קילל וירק על השוטר. בתגובה, השוטר חבט בראשו בחזקה עם ארגז וריסס אותו בגז פלפל. אותו מתלונן שרט אותו בהמשך, וסבל מחבלות.

היום קבע בית המשפט העליון, שעל פרקליטות המדינה ועל מח"ש לנמק בפניו מדוע לא יעמידו לדין משמעתי גם את השותפה של השוטר הנוגח, תוך שנקבע כי מוצא צו על תנאי, המופנה כלפי המשיבים, והמורה להם לנמק מדוע אין להעמיד לדין משמעתי את משיבה 4, וזאת בגין המעשים המתייחסים לדו"ח הפעולה שערכה בעניינו של השוטר לשעבר שי פורטל, בנוגע להתנהגותו ולהתנהגות העותר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון הכריע  בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ' צפת) מיום 28.3.2018, שניתנה במסגרת הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה נגד מכבי שירותי בריאות (להלן: בקשת האישור ו-מכבי, בהתאמה). מדובר בהחלטה קצרה "בפתקית", שבה נדחתה בקשה מטעם מכבי למחוק את ההליך הייצוגי בשל פטירתה של המבקשת בבקשת האישור, גב' אנה דובין ז"ל (להלן: דובין ז"ל), בחודש מרץ 2017.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בחודש מאי 2012 הגישה דובין ז"ל את בקשת האישור נגד מכבי, באמצעות בא הכוח המייצג עו"ד עמי סביר. בבקשה נטען כי במהלך השנים 1998 ועד 2011 גבתה מכבי שלא כדין כספים מחולים המוגדרים "חולים כרוניים" ו-"חולים במחלה קשה" – וזאת במסגרת השתתפות עצמית ברכישת תרופות, ובניגוד להוראות תוכנית הגבייה שאושרה על ידי ועדת הכספים של הכנסת ושחלה בעת הרלוונטית.

לאחר שהוגשו תגובות לבקשת האישור, התיק נקבע לשמיעת הוכחות; ואולם בישיבה מקדמית שנערכה ביום 2.6.2014 הודיע בא כוחה של דובין ז"ל כי לא תוכל להתייצב בבית המשפט למתן עדות – בשל גילה המתקדם ומצבה הבריאותי הקשה. בנסיבות אלה נדחו דיוני ההוכחות, והוסכם כי עו"ד סביר יפעל להחלפת דובין ז"ל בתובע מייצג אחר (הגם שהחלפה כאמור לא נעשתה בסופו של דבר). במשך כשנתיים וחצי לאחר אותה ישיבה מקדמית הוסיפו להתנהל הליכים מקדמיים בבקשת האישור, ובתוך כך פנו הצדדים להליך של גישור שלא צלח. יצוין כי במהלך תקופה זו, מכבי עמדה על חקירת דובין ז"ל על התצהיר שניתן על ידה בתמיכה לבקשת האישור – ואולם מאחר שמצבה הבריאותי והקוגניטיבי לא איפשר זאת, בא הכוח המייצג ביקש לצרף שני מבקשים נוספים לבקשת האישור. ביום 18.1.2017, טרם שהוכרעו עניינים אלה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, שלפיה בין היתר ויתרו על חקירות המצהירים, הסכימו לצירוף ראיה לבקשת האישור וקצבו מועדים להגשת סיכומי טיעונים בכתב.

ביום 23.10.2017 הוגשו סיכומי טיעונים בבקשת האישור מטעם דובין ז"ל; ואולם לדברי מכבי, בעת שעמלה על הסיכומים מטעמה התברר לה כי דובין ז"ל הלכה לעולמה כבר כשנה קודם לכן (בחודש מרץ 2017), וכי בא כוחה הסתיר מידע זה מבית המשפט. על רקע האמור הגישה מכבי בקשה למחיקת בקשת האישור, ולחלופין למתן הוראות בדבר החלפת דובין ז"ל כמבקשת בבקשה זו. לאחר שניתנה לבא הכוח המייצג זכות תגובה, ביום 28.3.2018 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"אין ממש בבקשה זו.

הדיון בבקשת האישור הסתיים, הצדדים מצויים עתה בשלב הסיכומים. ככל ובקשת האישור תתקבל יהא מקום להדרש לתובע מייצג מחליף, בין מי מיורשיה או אדם אחר. תואיל המשיבה להגיש סיכומיה עד ליום 1/5/2018."

החלטה זו (להלן: החלטת הדחייה) היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור שלפנינו.

בבקשת רשות הערעור טענה מכבי, כי בהעדר מבקש בבקשת האישור לא ניתן להמשיך ולנהל את ההליך הייצוגי ואין מנוס ממחיקת בקשת האישור. לגישת מכבי, לא ניתן להחליף את דובין ז"ל ביורשיה על פי דין באופן אוטומטי – שכן תפקיד התובע המייצג איננו זכות העוברת בירושה, ובנסיבות המקרה אף לא הוכח כי יורשיה בכלל מעוניינים וראויים לקבל על עצמם את התפקיד. עוד נטען, כי עם פטירתה של דובין ז"ל פקע ייפוי הכוח שניתן על ידה לבא כוחה בבקשת האישור – ומשכך גם הוא אינו רשאי להמשיך בניהול ההליך הייצוגי; ובהקשר זה מדגישה מכבי כי מאחר שהתובענה טרם אושרה כייצוגית, אין לבא הכוח המייצג כל מעמד עצמאי בהליך. מכבי מוסיפה ומבהירה כי בנסיבות המקרה לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק), ואין להורות מכוחו על החלפת תובע מייצג אגב אישור התובענה כייצוגית; לשיטת מכבי סעיף זה נועד רק למקרים שבהם מתברר כי המבקש בבקשת האישור נעדר עילת תביעה אישית, ואין לסעיף תחולה מקום שבו לא קיים מבקש כלל, כבענייננו.

בתשובה לבקשת רשות הערעור נטען כי החלטת הדחייה היא החלטה דיונית, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהיותו אמון על ניהול הדיון בבקשת האישור – וככזו אין כל עילה להתערב בה. לגופם של דברים, נטען כי אין ממש בעמדת מכבי שלפיה לא ניתן לנהל את ההליך בבקשת האישור ללא מבקש; ובעניין זה מדגיש בא הכוח המייצג כי ההלכה היא שזהות התובע המייצג אינה בעלת משקל מכריע לצורך ההחלטה בדבר אישור התובענה כייצוגית. ועוד נטען, כי כל תכליתה של בקשת רשות הערעור היא "למשוך זמן" ולעכב את ההליך הייצוגי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה על נספחיהן, הוא מצא ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור.

על פי המודל שאומץ על ידי המחוקק, תובענה ייצוגית היא הליך שמוגש ומנוהל על ידי אדם שהוא חבר בקבוצה הנפגעת (ראו סעיף 4(א) לחוק). לכאורה ניתן היה לקבוע מנגנון אחר, שבמסגרתו רשאי עורך דין ליזום ולנהל בעצמו הליכים ייצוגיים בשם קבוצה – אף מבלי להיות חבר בה; ואולם כאמור לא זה המנגנון שנקבע בחוק, והדרישה לקיומה של עילת תביעה אישית מבטאת את ההעדפה שניתנה על ידי המחוקק לכך שבפני בית המשפט יעמוד נפגע ספציפי, שניתן יהיה להתרשם מן הפגיעה בו באופן בלתי אמצעי (השופטת ד' ברק-ארז ב-רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, פסקה 2 (9.12.2015); סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות  ייצוגיות, תשס"ו-2006" עלי משפט ו 7, 18-17 (2007)). אמנם סעיף 4(א) לחוק מאפשר במקרים מסוימים פתיחת הליך ייצוגי בידי רשויות ציבוריות או ארגונים, הגם "שעניינם בתובענה מתמצה בהיותה בתחום 'המטרות הציבוריות' שבהן הם עוסקים" (רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 4 (2.10.2017)) – ואולם מדובר בחריג לכלל, שנועד להגן על עניינם של חברי הקבוצה בניהול ההליכים, ובכל מקרה אין החוק מתיר ניהול הליך ייצוגי ללא מבקש כלל.

לנוכח האמור לעיל, לא היה מקום לדחות את הדיון במינוי מבקש חלופי עד לאחר הכרעתה של בקשת האישור ובהתאם לתוצאותיה; וזאת אף על פי שדובין ז"ל הלכה לעולמה בשלב מתקדם יחסית של הדיון בבקשת האישור, הוא שלב הגשת סיכומי הטיעונים מטעם הצדדים. הדרישה שבסעיף 4(א) לחוק, כי בקשה לאישור תובענה כייצוגית תוגש בידי "אדם שיש לו עילה בתביעה", מהווה תנאי בלעדיו אין לעצם הגשת הבקשה לאישור ומשכך גם לניהולה. המשמעות היא שכאשר לפני בית המשפט מונחת בקשת אישור תובענה כייצוגית שאין מאחוריה מבקש, לא ניתן לדון בה לגופה – וממילא אין תחולה לסעיף 8(ג)(2) לחוק, המאפשר אישור התובענה כייצוגית תוך החלפת התובע המייצג. על פי סעיף 8(ג)(2) לחוק, מקום שבו מתקיימים כל התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית, אין בהעדר עילת תביעה אישית של מבקש האישור כדי להכשיל את בירורה – שאז בית המשפט יורה על החלפתו (ע"א 578/17יבלינוביץ' נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 30 (18.11.2018); רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פסקה 9 (5.7.2012)). ואולם בהעדר מבקש כלל לא ניתן לבוא בגדרו של סעיף 8(ג)(2), וכך גם במקרה דנן.

זאת ועוד. על מנת להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל כראוי, חוק תובענות ייצוגיות מעניק לבית משפט סמכות למנות תובע מייצג חלופי או בא כוח מייצג חלופי, הן בשלב הדיון בבקשת האישור הן בשלב הדיון בתובענה לגופה, מקום שנבצר מאלה שנקטו בהליך לכתחילה להמשיך בתפקידם (רע"א 9989/17 ניו ספורט אנד מרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 23 (22.11.2018)). נושא הנבצרות מוסדר בסעיף 16(ד) לחוק, בכפיפה אחת עם המנגנון שנקבעלהסתלקות מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית. על פי סעיפים 16(ד)(1) ו-(2) לחוק, במקרה של הסתלקות או נבצרות בשלב האישור – לבית המשפט נתון שיקול דעת להורות על מינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי, אם סבר כי הדבר "מוצדק בנסיבות העניין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון"; ואולם במקרה של הסתלקות או נבצרות בשלב שלאחר אישור התובענה כייצוגית – שומה על בית משפט להורות על פרסום הודעה לשם מינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי. וזוהי לשון סעיף 16(ד)(1) ו-(2) לחוק:

(1)   אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל המבקשים או כל באי הכוח המייצגים מבקשה לאישור או שבית המשפט מצא שנבצר מהם להמשיך בתפקידם בבקשה לאישור, רשאי בית המשפט לקבוע כי ניתן להגיש בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, בתוך תקופה שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להורות על פרסום הודעה על כך, והכל אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות הענין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון בבקשה לאישור; בהודעה יצוין האמור בפסקה (4).

(2)   אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל התובעים המייצגים או כל באי הכוח המייצגים מתובענה ייצוגית או שבית המשפט מצא שנבצר מהם להמשיך בתפקידם בתובענה ייצוגית, ולא הוגשה לבית המשפט, בתוך תקופה שקבע, בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, יורה בית המשפט על פרסום הודעה על כך, בהתאם להוראות סעיף 25; בהודעה יצוין האמור בפסקה (4). (ההדגשות שלי-ע'ב').

בהמשך לכך, סעיף 16(ד)(5) לחוק מבהיר כי במקרה של הסתלקות או נבצרות כמפורט לעיל, ככל שלא מונה תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי – יש להורות על מחיקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (לפי העניין):

(5)  אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל המבקשים, כל התובעים המייצגים או כל באי הכוח המייצגים או שמצא כי נבצר מהם להמשיך בתפקידם, כאמור בפסקאות (1) או (2), לפי הענין, ולא הוגשה בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג לפי הוראות סעיף קטן זה, או שהוגשה בקשה כאמור ולא אושרה, יורה בית המשפט על מחיקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית, לפי הענין.

נמצאנו למדים כי כאשר מדובר בנבצרות המבקש בשלב הדיון בבקשת האישור, על פי סעיף 16(ד) לחוק נתונות בידי הערכאה הדיונית שתי אפשרויות בלבד באשר לאופן המשך ההליכים: האחת היא להורות על מחיקת בקשת האישור; השנייה היא להורות על מינוי מבקש חלופי, אם מצא בית המשפט כי יש טעם ותועלת מבחינת הקבוצה בהמשך ניהול ההליך (ראו והשוו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 23 (22.8.2018)). המשמעות היא אפוא, שבא הכוח המייצג בכל מקרה אינו רשאי להמשיך בניהול הדיון בלא בעל דין שימלא את תפקיד המבקש בבקשת האישור. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הגדרתו של "בא כוח מייצג" בסעיף 2 לחוק, שלפיה מדובר ב"עורך דין, המייצג מבקש או תובע מייצג, בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, לפי הענין" (ההדגשה שלי-ע'ב'); ובמילים אחרות: בא כוח מייצג אינו רשאי לייצג קבוצה בעצמו, ללא מבקש או תובע מייצג לצידו.

הנה כי כן, ההליך הייצוגי מנוהל בידי שני שחקנים מרכזיים – המבקש בבקשת האישור (או התובע המייצג), ובא הכוח המייצג; בהעדרו של אחד מהם, לא ניתן כלל "לעלות על המגרש" ולהיכנס לזירה הייצוגית. ובענייננו, משהתברר למרבה הצער כי דובין ז"ל הלכה לבית עולמה – לא ניתן עוד להמשיך בהליך הייצוגי בלא שימונה מבקש אחר, ושומה על בית משפט לפעול בהתאם להוראות סעיף16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

בכל הנוגע למינוי יורשיה של דובין ז"ל כמבקשים חלופיים בבקשת האישור, מאחר שנושא זה טרם נדון על ידי בית המשפט המחוזי – אין מקום להידרש לו במסגרת בקשת רשות הערעור. ייאמר רק כי נראה שהסוגיה של הורשת עילת תביעה ייצוגית היא בעלת פנים לכאן ולכאן; ובכל מקרה התפקיד הייצוגי שנטלה על עצמה דובין ז"ל אינו עובר ליורשיה באופן אוטומטי, ובראש ובראשונה עליהם להביע רצונם בכך – דבר שלא נעשה עד כה.

התוצאה היא שהערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת הדחייה מיום 28.3.2018 מבוטלת; ובנסיבות שנוצרו עם פטירתה של דובין ז"ל, בית המשפט המחוזי יפעל כאמור בהתאם להוראת סעיף 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ: מדריכי התיירים לא יורשו להיכנס לישראל

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.2.2019 (השופט ע' שחם, עת"מ 7497-02-19) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים). לטענתם, הם "מארגנים ומלווים רוחניים של קבוצות תיור במסעי צליינות בארץ מזה כ-30 שנה"; ובמשך השנים ליוו עשרות סיורים מאורגנים בישראל לתיירים נוצרים במקומות שנחשבים קדושים עבורם. לצורך פעילותם זו, המבקשים נהגו לשהות בישראל מספר חודשים בשנה ואף שכרו דירה בעיר ירושלים – וכל זאת כאשר באמתחתם אשרת תייר מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר).

בשנים 2014 ו-2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת מעמדם בישראל, וכי לא תתאפשר כניסתם לישראל לצרכי עבודה מכוח אשרת תייר. בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנדון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת). ביום 6.2.2017 נדחתה בקשה נוספת של המבקשים להאריך את אשרת התייר, וזאת מחשש להשתקעותם בישראל וכן בהינתן החשד שהם מקיימים פעילות משיחית עם קבוצות תיור יהודיות; וערר פנימי על ההחלטה נדחה ביום 28.3.2017.

ערר על החלטה אחרונה זו התקבל בפסק דין של בית הדין לעררים מיום 5.12.2017 (הדיין מ' פשיטיצקי, (ערר י-ם) 2979-17). זאת לנוכח התרשמות בית הדין לעררים כי המבקשים אינם מעוניינים להשתקע בישראל, ומאחר שלא הוכח כי הם עוסקים בפעילות מיסיונרית. בהקשר זה צוין כי במהלך 30 השנים האחרונות המבקשים נכנסו ויצאו את ישראל מספר רב של פעמים עם קבוצות של תיירים, כאשר בכל כניסה קיבלו אשרת תייר; ועוד נאמר כי משכורת המבקשים משולמת להם מחברה דרום אפריקאית. בנסיבות אלה, ציין בית הדין לעררים כי תמוה בעיניו מדוע לאחרונה החליטה המשיבה לשנות את מדיניותה בנושא. בהתאם נקבע כי אין טעם לפגוע בפרנסת המבקשים שהציגו מסמך שלפיו במהלך שנת 2018 מתוכננות להגיע לישראל 20 קבוצות תיירים, אותן ארגנו בעוד מועד, זאת בפרט בהינתן שביטול הסיורים עתיד לפגוע גם בענף התיירות בישראל – ומשכך נקבע כי על המשיבה להעניק למבקשים אשרת תייר שתאפשר את כניסתם לישראל עד לסוף אותה שנה. לצד זאת, הובהר שככל שהמבקשים יבקשו להמשיך בפעילותם גם בשנת 2019 ואילך, יהיה עליהם להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה כדבעי.

בהמשך לכך, הקימו המבקשים חברה ישראלית בשם אי.פי.וי. טורס בע"מ, (המבקשת 1, ולהלן: החברה), וזו הגישה ביום 6.9.2018 בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר מומחה (להלן:בקשה להיתר העסקה). בקשה זו הוגשה ביחס לאמנדה בלבד, תוך שצוין כי היא משמשת כדירקטורית בחברה ו"אחראית על כל התחום הלוגיסטי והניהול של החברה, החל מגיוס קבוצות תיירים ועד למציאת מורי דרך מוסמכים אשר ילוו את הקבוצות כאן בישראל"; וכן צוין כי החברה מעוניינת להעסיק את אמנדה כ"מנכ"ל החברה בישראל". בהחלטתה מיום 6.1.2019 דחתה המשיבה את הבקשה להיתר העסקה, בהתחשב בעמדת משרד התיירות (המשיב 2, ולהלן: משרד התיירות) כי אין מקום להמליץ על מתן היתר לחברה להעסיק את אמנדה "לאור העובדה כי ישנם ישראלים שיכולים לבצע עבודה זו". המלצה זו התקבלה על דעת הוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים, שאומצה כאמור על ידי המשיבה. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור והבקשה למתן סעד זמני שבצדו.

המבקשים מיאנו להשלים עם ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר העסקה והגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שבה נתבקש צו שיורה למשיבה להעניק לחברה היתר להעסקת המבקשים – וזאת אף שהבקשה להיתר העסקה התייחסה רק לאמנדה (עת"מ 7497-02-19). בית המשפט דחה את העתירה תוך שנקבע כי "אין בעתירה טענות או תשתית המלמדת כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, במידה העשויה להצדיק התערבות בה" וכי "לא נסתרה קביעת משרד התיירות, כי ישראלים יכולים למלא את תפקיד מנכ"ל החברה". בהקשר זה צוין כי טענות המבקשים בעתירה לעניין כישוריה הייחודיים של אמנדה בליווי רוחני של קבוצות, אינם מצדיקים התערבות בהחלטה בדבר מתן היתר להעסקתה כמנכ"ל החברה; זאת בפרט מקום שטענות אלה לא קיבלו ביטוי בבקשה להיתר העסקה, ובהינתן שהמבקשים לא ביססו מומחיות ייחודית שאינה בנמצא בישראל, בהתייחס לתפקיד מנכ"ל החברה. ועוד נאמר אגב כך, כי אין דמיון של ממש בין החריג הקבוע בדין שלפיו "רועים רוחניים" רשאים לקיים הדרכות בישראל אף שאינם מורי דרך ישראליים, לנסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי המבקשים בעתירתם; וממילא הבקשה להיתר העסקה סבה על הבקשה להעסיק את אמנדה כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

לצד דברים אלה צוין כי לנוכח השתלשלות האירועים עד כה, העובדה שהמבקשים ארגנו קבוצות סיורים לשנת 2019 בהסתמך על ההנחה שהמשיבה תקבל את הבקשה להיתר העסקה, אינה יכולה להעמיד להם טענה להסתמכות סבירה המזכה אותם בסעד כלשהו. נוסף לזאת, נדחו טענות המבקשים כלפי המדיניות "החדשה" של המשיבה ביחס אליהם; ובהקשר זה נאמר כי לא נסתרה טענת המשיבה שלפיה אין מדובר בשינוי מדיניות כי אם באכיפת הדין הקיים המחייב מתן אשרת עבודה לנתינים זרים המבקשים לעבוד בישראל.

לטענת המבקשים הם הסתמכו על קביעות בית הדין לעררים, ועל כן ארגנו קבוצות תיירים להדרכה לשנת 2019 – ואלה שילמו זה מכבר ואף נקבעו להם סידורי לינה והסעה מלאים. בנסיבות אלה, מבוקש כי יינתן סעד זמני לתקופת הערעור שיאפשר את כניסתם של המבקשים לישראל באשרת תייר והמשך ליווי הקבוצות. במישור מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה תוביל לביטול הסיורים שנקבעו, והדבר יסב למבקשים נזק כספי וכן יפגע בשמם הטוב; בעוד קבלת הבקשה אינה נושאת בצדה נזק כלשהו, שכן המבקשים מלווים תיירים כשברשותם אשרת תייר מזה 30 שנה. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, בין היתר בהתחשב בכך שפסק הדין מתעלם מהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית משפט לעניינים מנהליים שלפיה המשיבה לא שינתה את מדיניותה אלא רק אכפה את הדין הקיים – בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע במפורש כי המשיבה שינתה את מדיניותה ביחס למבקשים.

המשיבים מצידם עומדים על כך שמאחר שבנקודת הזמן הנוכחית המבקשים אינם שוהים בישראל, בקשתם לקבל אשרת תייר עד להכרעה בערעור אינה אלא בקשה למתן צו עשה שיביא לשינוי המצב הקיים – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לצד זאת, נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן עובר לתיאום הסיורים לשנת 2019 היה ידוע להם כי עליהם לקבל אשרה כנדרש; ובהתאם, טענת ההסתמכות של המבקשים על כך שהם יקבלו היתר העסקה אינה במקומה. המשיבים מוסיפים כי סיכויי הערעור נמוכים, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה לדחות את הבקשה להיתר העסקה, בפרט בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים כגון אלה; והדברים אמורים במיוחד משההחלטה התקבלה על יסוד המלצת משרד התיירות שלפיה ישנם ישראלים שיכולים לבצע את העבודה הנדרשת על ידי החברה. זאת ועוד. המשיבים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין ומדגישים כי הבקשה להיתר העסקה הוגשה עבור אמנדה בלבד ולא עבור ג'ון, וכי זו סבה על כך שאמנדה תועסק כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

על המבקש סעד זמני בערעור מכוח סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שאחד השיקולים נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה האחרת – תוך שהבכורה ניתנת ל"מאזן הנוחות" (ראו:עע"מ 3312/18 אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 8 (24.5.2018); עע"מ 1113/18 ‏חנן נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏, פסקה 9 (29.3.2018)). לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות שבהן המבקשים אינם שוהים כעת בישראל, הסעד שבמוקד הבקשה הוא למעשה סעד מסוג צו עשה שיוביל לשינוי המצב הקיים ויאפשר למבקשים להיכנס לישראל כבר עתה לצורך ליווי קבוצות תיירים. הלכה היא שסעד שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד – ולא נמצא על ידי בית המשפט העליון הצדקה לחרוג מן הכלל בנסיבות המקרה (ראו והשוו: עע"מ 2342/19פלוני נ' משטרת ישראל – מחוז ש"י, פסקה 2 (3.4.2019); עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' מנהל האוכלוסין-משרד הפנים, פסקה 11 (12.1.2015)). והדברים אמורים במיוחד שעה שלנתין זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, לא כל שכן לעבוד בישראל, ולמדינה נתון מכוח עיקרון הריבונות שיקול דעת רחב ביחס לבאים בשעריה.

מעבר לכך, בית המשפט העליון גם לא מצא כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים. אולם בנסיבות העניין ספק אם מדובר ב"נזקים" שיש להביאם בחשבון, שכן למן שנת 2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת כניסתם לישראל לצרכי עבודה – ודומה כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם אם הוסיפו לקבוע סיורים לשנת 2019, בלא שניתנו להם אשרות כניסה לישראל לצורך כך ואף לאחר שנדחו בקשות שהגישו בנדון. יצוין בהקשר זה כי ייתכן שהמבקשים הותירו את הסיורים העתידיים על כנם על מנת שהדבר יהווה שיקול "לטובת" מתן אשרות כניסה זמניות, כשם שניתנו להם בעבר – אך מובן כי שיקול מעין זה אינו יכול להיזקף לזכותם. על כל פנים, אף אם היה מקום להתחשב בנזקים הנטענים, נראה כי לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. משאלה פני הדברים, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

קיר טיפוס קרית אונו חוזר לבעליו

שנים לאחר שבגיבוי ראש העיר, קיר הטיפוס שנבנה בעלות מליוני שקלים – לא הושב לידי בעליו. מי שהחזיקו בקיר, עשו בו שימוש תוך כדי שהם מתנהלים משפטית והגיעו עד ל'עליון' שפסק: הקיר לבעליו

קיר איילת ארבר בקרית אונו, המאבק על הקירות טיפס עד לבית המשפט העליון שקבע בהחלטת כבוד השופט מני מזוז, כי קיר הטיפוס יוחזר לבעלים החוקי, לחברת אלפא אפיקים וכל מסקנה אחרת הייתה מביאה להתעשרות חברת הארד רוק ללא זכות שבדין.

בשבועות האחרונים נשמעו קולות ורחשים רבים בדבר הדרמה המתחוללת בקיר הטיפוס שבקרית אונו, בו גם נהגו להתאמן כוכבי הנינג'ה יובל שמלא ואלוף העולם בטיפוס לשעבר אלכס חזנוב.

משך מספר שנים מתופעל הקיר על ידי חברת הארד רוק ובחסות וגיבוי ראש העירייה מר ישראל גל, עתה קבע בית המשפט העליון שהיה מדובר בגזלה נגד החברה שהקימה את הקיר ושבהתאם להסכמים קיר הטיפוס נשאר בבעלותה, חברת אלפא אפיקים.

בהתאם להסכמים בן הארד רוק לעירייה, היה על הארד רוק לבנות קירות טיפוס חדשים אך מסתבר שהארד רוק העדיפה, בגיבוי העירייה, למנוע מהמפעיל הקודם (אלפא אפיקים) לקבל לידיו בחזרה את הקירות השייכים לו ולהמשיך להינות מהם בעצמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

אלפא אפיקים תקבל את קירות הטיפוס שבבעלותה- כך פסק בית המשפט העליון במסגרת החלטתו בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שהגישה חברת הארדרוק (קירות טיפוס) בע"מ.

בית המשפט העליון דחה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שנלר; ק' ורדי – סג"נ; ו- ע' רביד) בע"א 55915-10-18 מיום 10.4.2019, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ד' קוברסקי) מיום 4.10.2018 במסגרתו התקבלה תובענת המשיבה להצהיר כי קירות הטיפוס באולם הספורט ברח' הזית 1 בקריית אונו (להלן: האולם), למעט "קיר איילת" הינם בבעלותה, ובהתאם הורתה לעיריית קריית אונו (להלן: העירייה) ולמבקשת לאפשר לה לפרקם. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב ב"קביעות עובדתיות ברורות וחד משמעיות של בית משפט קמא שנתמכו בראיות ובעדויות", לפיהן המשיבה היא הבעלים של הקירות, וכל מסקנה אחרת הייתה מביאה להתעשרותה של המבקשת ללא זכות שבדין. "גם אם היו יכולים הקירות לדבר", כך נקבע, הרי משהוכח כי הקירות הוקמו במהלך התקופה בה המשיבה הייתה בעלת ההרשאה היחידה באולם; כאשר בחוזה בין המשיבה לבין העירייה נאמר שכל השקעות / מתקני הטיפוס יהיו בבעלותו הבלעדית של המפעיל והעירייה לא מימשה את זכותה לשלם למפעיל עבור השקעותיו (בניכוי פחת); ומשלא הוכחה שנים כה רבות דרישה או טענה של צד כלשהו לבעלות בקירות – לא ניתן לפסוק אחרת.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החליט בית המשפט העליון, מתוקף סמכותו לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצא כי הקביעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בית המשפט העליון עוד קבע שהמבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

המורה פוטרה ולא תקבל פיצויים

משרד החינוך – המורה לא הסתדרה עם המנהלת ולא תישאר בתפקידה

בית המשפט העליון הכריע בעתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 3.6.2018 (הנשיא (בדימוס) י' פליטמן, סגן הנשיאה א' איטח, השופט ר' פוליאק ונציגי הציבור מר ש' צפריר ומר ד' קמפלר, ע"ע 39172-11-16 ו-ע"ע 49403-11-16) (להלן: פסק הדין ו-בית הדין הארצי, בהתאמה).

במסגרת פסק הדין נדחה ערעורה של העותרת והתקבל באופן חלקי ערעורה של המשיבה 2 על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 5.10.2016 (השופטת א' רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור מר י' גרינברג וגברת א' גנור, סע"ש 1387-11-14 ו-סע"ש 35079-10-14) (להלן: המדינה ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). בעתירה מבוקש כי נקבל את טענות העותרת בעילת לשון הרע, וכן כי נורה על הגדלת היקף הפיצויים שנפסקו לטובתה בגין פגמים שנפלו בהליך ה"העברה היזומה" שהתנהל נגדה.

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, ועל כן תיאור הדברים יובא להלן בקיצור נמרץ. העותרת היא עובדת הוראה במשרד החינוך החל משנת הלימודים התשנ"ה (1995-1994), ובשנת 2002 החלה לעבוד כמורה בחטיבת ביניים בבית ספר בראשון לציון (להלן: חטיבת הביניים ו-בית הספר, בהתאמה). המשיבות 3 ו-4 מנהלות את בית הספר – הראשונה מנהלת את חטיבת הביניים, והאחרת את בית הספר בכללותו (להלן: מנהלת חטיבת הביניים ו-מנהלת בית הספר, יכונו יחד: המנהלות). בשלהי שנת 2012 הועלו טענות להתנהלות בלתי ראויה מצד העותרת; ובעקבות זאת הודע לעותרת כי היא מתבקשת להפסיק ללמד בכיתה מסוימת וכי היא תחדל מלרכז את מערך התקשוב ואת מקצועות ההיסטוריה והאזרחות בחטיבת הביניים – תוך שצוין כי הדבר לא יוביל לפגיעה בשכרה. בהמשך לכך ועקב תיק חקירה משמעתי שנפתח בעניינה של העותרת, הודיעה נציבות שירות המדינה כי התנהלות העותרת אינה עולה כדי עבירת משמעת המצדיקה העמדה לדין; ואולם הומלץ להעבירה ללמד בבית ספר אחר מאחר ש"נראה כי חוסר תקשורת בין העובדת לבין מנהלת בית הספר אינו מאפשר עבודה תקינה של השתיים".

בנסיבות אלה, במאי 2014 נערך לעותרת שימוע על ידי מפקחת בית הספר בנושא העברה יזומה מבית הספר, ובתומו נמסר לעותרת כי הוחלט להעבירה למוסד חינוכי אחר בעיר עקב "אי התאמה לסגל ההוראה או האקלים הסביבתי" (להלן: החלטת ההעברה). ערעור פנימי על החלטת ההעברה נדחה באופן סופי באוקטובר 2014 (וזאת לאחר שניתנו לעותרת מספר הזדמנויות להשמיע את טענותיה בנדון), ונקבע כי העותרת תשובץ ללמד בבית ספר אחר בראשון לציון לאחר חג סוכות 2014.

ההליכים לפני בתי הדין לעבודה:

העותרת מיאנה להשלים עם החלטת ההעברה והגישה תביעה לבית הדין האזורי על מנת שיורה על ביטולה; ועוד קודם לכך נתבקש צו מניעה זמני שיעכב את ההעברה, ואולם זה נדחה בהחלטה מיום 6.11.2014. במסגרת התביעה טענה העותרת כי יש לבטל את החלטת ההעברה ולהשיבה לעבודה בבית הספר, וכן נתבקשו סעדים כספיים שונים בגין עילות שנוצרו אגב הליך ההעברה. לצד זאת, נטען כי המנהלות הפיצו "השמצות פראיות" כלפי העותרת שעולות כדי לשון הרע. בית הדין האזורי קבע כי אף שנפלו פגמים בהליך הפסקת העסקת העותרת בבית הספר, אלה אינם מצדיקים את ביטול החלטת ההעברה ודי בנסיבות העניין בפסיקת פיצוי כספי בגין נזק לא ממוני בסך 64,104 ש"ח (שש משכורות של העותרת) – זאת בין היתר לנוכח התנהלות העותרת שהובילה למשבר קשה ביחסי האמון בינה לבין המנהלות. בהקשר זה נאמר כי הליך השימוע שנערך לעותרת אינו עולה בקנה אחד עם נוהל העברה יזומה שחל על העברות יזומות של עובדי הוראה, אף לא עם עקרונות בסיסיים של הליך שימוע; ועוד צוין כי לא היה מקום להפקיע מידי העותרת את תפקיד ריכוז מקצוע התקשוב ואת שעות הלימוד בכיתה מסוימת באופן חד צדדי, ובלא לקיים הליך שימוע מקדים. עם זאת, צוין כי חרף הפגמים שנפלו בהליך ניתנו לעותרת מספר הזדמנויות להשמיע את טענותיה באריכות, ועוד נאמר כי לעותרת יש יד בפגמים שנפלו בהליך, שעה שסירבה להשתתף בחלק מן השימועים שאליהם זומנה. תשלום הפיצוי האמור הוטל על המדינה ובהתאם היא חויבה גם בתשלום הוצאות משפט לעותרת בסך 10,000 ש"ח.

לצד האמור, נדחו יתר טענותיה של העותרת לקבלת סעדים כספיים נוספים ובהם זכאותה לשכר עבודה ולזכויות סוציאליות בחודשים שבהם לא עבדה; ועוד נקבע כי אין מקום לקבל את טענת העותרת כי התנכלו לה בשל חשיפת ליקויים בבית הספר, ומשכך היא איננה זכאית לפיצוי כלשהו מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997. נוסף לזאת, נדחתה התביעה שהגישה העותרת נגד המנהלות בעילה של הוצאת לשון הרע מהטעם שהעותרת לא אזכרה בכתב התביעה "כל פירוט בנוגע לעילת לשון הרע באופן ספציפי והדברים נכתבו באופן כללי וללא פירוט", וההפניה למכתב מסוים שנכתב על ידי מנהלת בית הספר נעשתה בתצהיר בלבד. כן נאמר בהקשר זה כי ממילא המכתב האמור נשלח על ידי מנהלת בית הספר במסגרת תפקידה, ומשכך חלות לגביו מספר הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע). בנסיבות אלה, חויבה העותרת בתשלום הוצאות המנהלות בסך 4,000 ש"ח לכל אחת מהן.

המדינה והעותרת הגישו ערעור, כל אחת מטעמה, על פסק הדין של בית הדין האזורי. המדינה ערערה על חיובה בתשלום פיצויים לעותרת, בעוד העותרת ערערה על דחיית תביעתה בעילת לשון הרע ועל ההחלטה שלא לבטל את ההעברה היזומה (אך לבסוף חזרה בה מערעורה ככל שהוא נוגע להחלטת ההעברה). בית הדין הארצי קבע כי אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי נפלו פגמים בהליך ההעברה היזומה, שהתבססה על התרשמותו הבלתי אמצעית ממכלול העדויות והראיות שהוצגו לו; ואולם נקבע כי מאחר שמדובר בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני לא היה מקום לחשבו כמכפלה של מספר משכורות והפיצוי הופחת ל-20,000 ש"ח. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שמדובר "בפיצוי על פגמים בשימוע אגב החלטה על העברה יזומה (ולא אגב החלטת פיטורים שהשלכתם קשה יותר), אשר תוקנו ולא עמדו בבסיס החלטת ההעברה […]". בהינתן שסכום הפיצוי הופחת, חיוב ההוצאות שהושת על המדינה הועמד על 5,000 ש"ח. מנגד, ערעורה של העותרת בעניין עילת לשון הרע נדחה, ונקבע כי נכון היה לסלק את טענותיה בנדון על הסף בהיעדר פירוט ולו מינימלי בכתב התביעה מהן אותן "השמצות פראיות" שלשיטת העותרת עולות כדי לשון הרע; וכי הרושם הוא שלמעשה עיקר טענתה של העותרת הוא להתנכלות הנטענת של המנהלות כלפיה ולאו דווקא להוצאת לשון הרע כמשמעה בחוק. מכאן העתירה שלפנינו.

על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי במהלך הדיון בערעור לפני בית הדין הארצי פוטרה העותרת מעבודתה במשרד החינוך (פיטורים פדגוגיים); ובשלב זה מתנהלת תביעה בעניין הליך הפיטורים לפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (סע"ש 58524-09-17), וכן נוהלו מספר הליכים בעניין בקשות לצו מניעה בנדון.

הטענות בעתירה:

לטענת העותרת לא היה מקום לדחות את טענותיה בעילת לשון הרע, ודאי שלא על הסף – ובהקשר זה נאמר כי מכתב התביעה ברור כי הטענות בדבר לשון הרע הופנו כלפי מכתב ספציפי שנשלח על ידי מנהלת בית הספר. כן נטען כי שגה בית הדין הארצי בכך שהפחית את שיעור הפיצויים, שכן אלה התבססו על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהעדים והראיות; ובהתאם, נטען כי לא היה מקום להפחית את סכום ההוצאות שנפסק לטובת העותרת. העותרת עומדת על כך שהשגיאות המשפטיות שנפלו בפסק הדין מחייבות התערבות בו, ובהן הקביעה כי השימוע "המאוחר" שהתקיים ריפא את הפגמים שנפלו בשימוע המקורי; ולדבריה מקרה זה מעיד על הסלחנות המפליגה של בתי הדין לעבודה כלפי פרקטיקות בעייתיות שרווחות במשרד החינוך, המובילה לפגיעה אנושה במעמד המורים. בד בבד עם העתירה הגישה העותרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בעותק חסוי; וביום 17.9.2018 נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשה במעמד צד אחד, וכי ככל שהעותרת עומדת על הבקשה שומה עליה להמציא עותק גלוי ממנה לידי המשיבים להתייחסותם. העותרת בחרה ככל הנראה שלא לעשות כן, ומשכך לא היה עוד מקום להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע.

לטענת המדינה דין העתירה להידחות משלא נפלה טעות משפטית בפסק הדין, ומשלא הצביעה העותרת על עילה כלשהי המצדיקה התערבות בפסיקתם של בתי הדין לעבודה. עוד נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי שנפל בהגשתה (העתירה הוגשה כ-3 חודשים לאחר שניתן פסק הדין), זאת בפרט בהינתן שטענות העותרת אינן אלא חזרה על הטענות שנטענו על ידה לפני בית הדין הארצי ומאחר שממילא מדובר בטענות עובדתיות בעיקרן. בנקודה זו יצוין כי מנהלת חטיבת הביניים (המשיבה 3) מיוצגת יחד עם המדינה. מנהלת בית הספר מצטרפת לטענות המדינה, תוך שהיא מפרטת באריכות כשלים ופגמים שנפלו לשיטתה בהתנהלות של העותרת לאורך ההליכים. כן טוענת מנהלת בית הספר כי אין הצדקה להתערב בקביעות בתי הדין לעבודה בעניין עילת לשון הרע, בפרט לנוכח ההגנות הרבות שעומדות לה מכוח חוק לשון הרע; וכי טענות העותרת כלפיה הן בגדר "נקמנות אישית על עוול שנעשה לעותרת לטענתה".

לאחר שבית המשפט העליון עייו בעתירה ובתגובות לה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי, שלו המומחיות בתחום משפט העבודה. התערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה תיעשה במשורה ובריסון; ורק במקרים חריגים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית (ראו: בג"ץ 5141/18 רוזן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (10.3.2019); בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה – ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (10.1.2019); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1984)). חרף הנופך העקרוני שהעותרת מבקשת לשוות לעתירתה, העתירה אינה אלא ניסיון נוסף לתקוף את קביעות בתי הדין לעבודה שהובילו לדחיית טענותיה בעילת לשון הרע; וערעור על החלטת בית הדין הארצי להפחית את הפיצויים שנפסקו לה. משאלה פני הדברים, ניכר כי טענות העותרת הן ערעוריות גרידא ונטועות היטב בעניינה הפרטני ובתור שכאלה אין מקום לבררן במסגרת עתירה לבג"ץ. דברים אלה אמורים במיוחד שעה שטענותיה של העותרת נבחנו באריכות ובאופן מעמיק על ידי בית הדין האזורי ובמסגרת ערעור לבית הדין הארצי.

בית המשפט עוד הוסיף, כי אין בטענותיה של העותרת בעניין עילת לשון הרע משום שאלה משפטית מהותית המצדיקה התערבות, לא כל שכן סוגיה עקרונית וכללית החורגת מעניינה האישי. ובהקשר זה יוער כי קביעות בתי הדין לעבודה שלפיהן טענות העותרת בעילת לשון הרע לא פורטו כדבעי הן קביעות דיוניות שכבר משום כך אין הצדקה לשנות מהן, זאת על אחת כמה וכמה בהינתן שבית הדין האזורי מצא להתייחס לטענת לשון הרע אף לגופה. אלה פני הדברים אף ביחס לטענת העותרת לעניין הפחתת שיעור הפיצוי שנפסק לה; והעובדה שבית הדין הארצי מצא לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה בנושא אינה מצדיקה, כשלעצמה, לשנות מפסק הדין. יצוין בהקשר זה כי טענותיה "העקרוניות" של העותרת לעניין המדיניות הרכה שלכאורה נוהגת בבתי הדין לעבודה כלפי משרד החינוך נטענו בעלמא, ומוטב היה להן שלא יועלו לכתחילה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בג"צ דחה על הסף עתירה נגד בית הדין הרבני הגדול וחייב ב3,000 ₪ הוצאות

בג"צ הכריע בעתירה שעיקרה בבקשה לביטול הליכים שמתנהלים בין העותר לבין המשיבה 6, גרושתו (להלן: גרושתו), בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: המשיב 2), בבית הדין הרבני הגדול (להלן: המשיב 1) ובהוצאה לפועל, ולחלופין, כי שופטי בג"צ יפסקו מחדש בסוגיות שהוכרעו בהחלטת המשיב 1 מיום 27.8.2018; וכי בג"צ יורה למשיבים 2-1, ו-10-9 ליתן טעם מדוע לא תבוטלנה תקנה 258(יב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) יחד עם הלכות של בתי הדין הרבניים הנוגעות לסוגיות שונות, לרבות חקירת עדים מומחים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

הרקע לעתירה שלפנינו נסקר בפירוט על-ידי השופט ע' גרוסקופף במסגרת שתי עתירות קודמות אותן הגיש העותר בעניין זה (בג"ץ 5352/18 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ירושלים לרבות הנהלת ביה"ד (13.8.2018) (להלן: העתירה הראשונה); בג"ץ 7677/18 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ירושלים לרבות הנהלת ביה"ד (5.11.2018) (להלן: העתירה השניה)), ומשכך אדרש אליו בקצרה. העותר וגרושתו מנהלים הליכים אצל המשיב 2 מאז שנת 2015. לטענת העותר, מתקיימת הטיה שיטתית ומכוונת נגדו על-ידי באת כוחו לשעבר (המשיבה 3); גרושתו; באי כוחה של גרושתו (המשיבים 5); אקטואר שמונה על-ידי המשיב 2 במסגרת ההליך (להלן: המשיב 4); עו"ד נוסף שייצג את העותר לזמן קצר (המשיב 7); והמשיבים 2-1, תוך פגיעה בזכות הטיעון שלו.

טענות העותר שנוגעות להליכים אצל המשיב 2 נדחו על הסף בפסק הדין בעתירה הראשונה בהיותן מוקדמות, מכיוון שלא מוצתה אפשרות הערעור עליהן לפני המשיב 1. הטענה לעניין חקירת עדים מומחים נדחתה הן בפן הפרטני ולאחר שניתנה לו רשות ערעור על-ידי המשיב 1 והן בפן העקרוני. בעניין הטענות הכלליות אותן העלה העותר נגד התנהלות בתי הדין הרבניים, נקבע כי הן אינן מגלות עילה להתערבות.

בעתירה השניה שב העותר על בקשתו לביטול ההליכים שמתנהלים אצל המשיב 2. גם עתירה זו נדחתה על הסף. באשר לבקשת ביטול ההליכים נקבע כי עדיין מדובר בעתירה מוקדמת. גם טענתו, עליה חזר גם הפעם, בדבר חקירת עדים מומחים נדחתה בהיעדר עילה להתערבות. לבסוף, עתירה זו נמחקה תוך אמירה כי אם ימשיך העותר להגיש עתירות נוספות חסרות בסיס משפטי, תוטלנה עליו הוצאות.

מכאן העתירה שלפנינו, בה העותר, בין היתר, חוזר על טענותיו לביטול ההליכים אצל המשיבים 2-1; לביטול ההליכים בהוצאה לפועל שמתנהלים בעניינו; חוזר על טענותיו בעניין חקירת עדים מומחים; כי בית המשפט יורה על ביטולו של צו המורה למשטרת ישראל לפנות אותו מביתו למשך 24 שעות, מפאת היותו בלתי חוקתי; כי נורה למעסיקו לשעבר להעביר אליו מכתב פיטורין מסוים; וכי נורה לגרושתו לקיים הסכם שהות מיום 14.6.2018. זאת, על רקע ההטיה המכוונת נגדו, ותוך שהוא מדגיש כי מיצה את אפשרות הערעור למשיב 1.

עוד מבקש העותר כי ניתן צו ביניים וצו ארעי לעיכוב ההליכים אצל המשיבים 2-1 ובהוצאה לפועל, וכי נקיים דיון דחוף בעתירה, אליה צורפה בקשה להוספת ראיה.

מן העתירה עולה כי לאחר מתן פסק הדין בעתירה השניה, הגיש העותר למשיב 1 ערעור על פסק הדין של המשיב 2 (מיום 12.7.2018) ובקשה למתן רשות ערעור על חמש החלטות של המשיב 2.

ביום 27.12.2018 דחה המשיב 1 את הערעור על שני חלקיו, בעמדו על כך כי "אין זו הפעם הראשונה שבה פונה המערער (העותר – ג'.ק) בצורה של הגשת ערעור/ בקשות רשות ערעור ובקשות לעיכוב ביצוע. בעבר כבר הוגשו ע"י המערער (העותר – ג'.ק) לביה"ד הגדול ערעור ובקשות, וערעור זה והבקשות הינם בעצם כבר 'מהדורה שניה' של הגשת ערעור ובקשות מאת המערער (העותר – ג'.ק). הערעור והבקשות במהדורה הראשונה נדחו כולן תוך חיוב המערער (העותר – ג'.ק) בהוצאות". עוד עמד המשיב 1 על כך שהערעור הוגש חודשיים לאחר המועד האחרון להגשתו. המשיב 1 דחה את הסברו של העותר לאיחור בהגשת הערעור בפנייתו לבית משפט זה, ולא מצא להאריך את המועד להגשת ערעור, בהיעדר בקשה להארכת מועד. בעניין בקשות רשות הערעור, קבע המשיב 1 כי שלוש מתוכן הוגשו באיחור. בעניין אחת מן הבקשות הנותרות, ציטט המשיב 1 מתוך החלטה של המשיב 2 בה ביקר המשיב 2 את התנהלות העותר, ובעניין בקשה אחרת, ציין כי עסקינן בבקשת סרק טורדנית מכיוון שאין בה כל קביעה עליה ניתן לערער. משכך, לא מצא המשיב 1 כל עילה לשמיעת הערעור לאחר שעבר הזמן המוקצב, בעמדו על כך שהתנהלות העותר אינה מצדיקה התחשבות מיוחדת. על העותר הושתו הוצאות הן לטובת אוצר המדינה והן לטובת גרושתו.

לאחר עיון בעתירה, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, ללא קבלת תגובת המשיבים.

הלכה ידועה היא שבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים בהם נפל פגם ממשי בהחלטה כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק ומקרים המצדיקים מתן סעד מן הצדק (בג"ץ 5806/17 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, בפסקה 7 (‏1.10.2017);בג"ץ 4009/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 5 (‏6.8.2014)). לא שוכנענו כי מדובר במקרה שנמנה על מקרים נדירים אלו. זאת ועוד, החלטת המשיב 1 מיום 27.12.2018 שעסקה בשאלות אם ראוי לדחות את הערעור ואת בקשות רשות הערעור על הסף, הינה החלטה שנוגעת לסדרי דין. בית משפט זה עמד לא פעם על כך שההלכה בעניין התערבות בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הרבניים נכונה ביתר שאת בטענות כגון דא (בג"ץ 7962/18 פלונית נ' בית הדין הרבני בגדול, בפסקה 6 (‏11.2.2019); בג"ץ 780/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסקה 10 (‏3.2.2019)). יצוין כי גם לגופו של עניין לא מצאנו פגם בהחלטת המשיב 1.

בעניין טענת ההטיה, כפי שנסקר בפסק הדין בעתירה הראשונה, העותר סומך את טענתו על ניתוח סטטיסטי של "פעולות לא תקינות" שבוצעו במהלך ההליכים בעניינו וטוען כי זה מלמד על הטיה, משההסתברות להתרחשות מספר כה גבוה של פעולות אלו בהליך אחד באופן מקרי היא אפסית. ואולם, ברי כי אין מדובר בהוכחה פוזיטיבית של הטענה, כנדרש.

אדרבא, מעיון בהחלטות המשיבים 2-1 שצורפו לעתירה עולה כי העותר הוא שמגיש בקשות טורדניות ובקשות סרק, ומתעלם באופן קבוע מהחלטות המשיבים 2-1.

טענות העותר בעניין חקירת עדים מומחים זכו להתייחסות בשתי העתירות הקודמות ונדחו בהיעדר עילה להתערבות, ומשכך לא מצא בג"צ לשוב ולהידרש אליהן.

אשר על כן, העתירה נדחתה על הסף, ועמה הבקשה להוספת ראיה. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.