עו"ד נועם קוריס- בית המשפט הישראלי ביטל סעיפים בתנאי השימוש של פייסבוק

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט הישראלי ביטל סעיפים בתנאי השימוש של פייסבוק

במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת א' שטמר) מיום 10.6.2016 בת"צ 46065-09-14, אשר דחה את בקשת המבקשות לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש נגדן המשיב ניתן בימים אלו פסק דין ארוך ומנומק בדבר חלות חוק החוזים האחידים על תנאי השימוש של פייסבוק, כמו שגם על האפשרות של הישראלים להגיש תביעות בישראל נגד חברת פייסבוק האמריקאית.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

הרקע לבקשה והחלטתו של בית המשפט קמא

המבקשות הן חברות המפעילות את הרשת החברתית facebook (להלן: פייסבוק). המבקשת 1 (להלן: פייסבוק ארה"ב) התאגדה בארצות הברית ומשרדה הראשי ממוקם בעירMenlo Park שבמדינת קליפורניה. המבקשת 2 התאגדה באירלנד ומשרדה הראשי שוכן בדבלין. המבקשות דורשות מכל מי שמעוניין להירשם לפייסבוק להסכים לתנאים מסוימים המפורטים במסמך שכותרתו "Statement of Rights and Responsibilities" (להלן: תנאי השימוש) (מב/4). יצוין כי המבקשות מפרסמות את תנאי השימוש במספר שפות, ועברית בכלל זה, אך דואגות לציין כי במקרה של סתירה בין הנוסח בשפה האנגלית לנוסח בשפה אחרת, הנוסח בשפה האנגלית גובר. לפיכך, כל ההפניות לתנאי השימוש שיובאו להלן יתייחסו לנוסח בשפה האנגלית.

סעיף 15(1) לתנאי השימוש מורה כי כל סכסוך בין המשתמשים בפייסבוק ובין המבקשות בנוגע לתנאי השימוש או לפייסבוק יוכרע בבית משפט בקליפורניה ועל פי דיני מדינת קליפורניה. וכך קובע הסעיף:

You will resolve any claim, cause of action or dispute (claim) you have with us arising out of or relating to this Statement or Facebook exclusively in the U.S. District Court for the Northern District of California or a state court located in San Mateo County, and you agree to submit to the personal jurisdiction of such courts for the purpose of litigating all such claims. The laws of the State of California will govern this statement, as well as any claim that might arise between you and us, without regard to conflict of law provisions

בחודש ספטמבר 2014 הגיש המשיב בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשות בטענה כי הן קוראות ללא רשות הודעות פרטיות ששולחים משתמשים בפייסבוק אחד לשני ועושות בהן שימוש מסחרי. עוד טען המשיב כי המבקשות הפרו את הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 בנוגע לניהול ורישום מאגרי מידע וכי הן פוגעות בזכויותיהם של קטינים המשתמשים בפייסבוק. ביום 3.3.2015 עתרו המבקשות לסילוק בקשת האישור על הסף בטענה כי לאור ההסכם בינן ובין המשיב על בתי המשפט בישראל להימנע מלדון בה (להלן: בקשת הסילוק על הסף). לחלופין טענו המבקשות כי ישראל אינה הפורום הנאות לבירורה של בקשת האישור ולחלופי חלופין נטען כי בקשת האישור אינה מגלה עילה. המשיב טען מצדו כי סעיף 15(1) לתנאי השימוש הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד ועתר לביטולו. בערעור בעליון זנחו המבקשות את הטענות החלופיות הנ"ל.

ביום 10.6.2016 דחה בית המשפט קמא את בקשת הסילוק על הסף. בית המשפט קמא קבע כי תנאי השימוש הם חוזה אחיד וכי סעיף 15(1) לתנאי השימוש הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד, כמשמעות הדבר בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים). בית המשפט קמא הבחין בהקשר זה בין שתי תניות שונות הקבועות בסעיף 15(1): הראשונה, תניית שיפוט זר הקובעת כי כל סכסוך בין המשתמשים בפייסבוק והמבקשות בנוגע לתנאי השימוש או לפייסבוק יידון בבית משפט במדינת קליפורניה; והשנייה, תניית ברירת דין לפיה כל סכסוך בין המבקשות למשתמשים בפייסבוק בנוגע לתנאי השימוש או לפייסבוק יוכרע בהתאם לדיני מדינת קליפורניה. באשר לתניית השיפוט הזר קבע בית המשפט קמא כי היא מתנה על הוראות הדין בדבר מקום שיפוט ולפיכך חלה עליה חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. באשר לתניית ברירת הדין קבע בית המשפט קמא כי היא מגבילה את זכותו של המשתמש להשמיע טענות מסוימות ולפיכך חלה עליה חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(8) לחוק החוזים האחידים. בית המשפט קמא קבע כי חרף העובדה שהמשיב לא הוכיח שאין באפשרותו לנהל נגד המבקשות הליך ייצוגי בקליפורניה, חזקות אלו לא נסתרו בענייננו. עוד קבע בית המשפט קמא כי תכליתו של סעיף 15(1) לתנאי השימוש היא להרתיע את המשתמשים בפייסבוק מלנקוט בהליכים משפטיים נגד המבקשות, ואף מטעם זה מדובר בתנאי מקפח. מטעמים אלו קבע בית המשפט קמא כי דינו של סעיף 15(1) לתנאי השימוש להתבטל.

בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשות לפיה אין לפסול את סעיף 15(1) משום שיש להן אינטרס לגיטימי לרכז את כל התביעות נגדן במקום אחד, וקבע כי תאגיד העושה עסקים בהיקף ניכר במדינה מסוימת צריך להיות נכון להיתבע באותה מדינה. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין טעם טוב להעדיף את רצונן של המבקשות להתדיין בחו"ל על פני זכותם של משתמשים ישראלים בפייסבוק לקבל סעד זמין במדינתם. כמו כן דחה בית המשפט קמא את הטענה כי המשיב אינו זכאי להשתחרר מתנאי השימוש מכיוון שלא שילם בעבור השימוש בפייסבוק וקבע כי אין בעובדה שהמבקשות סיפקו שירותים בחינם כדי להעניק להן חסינות מפני תביעה בישראל. בנוסף על כך דחה בית המשפט קמא את הטענה כי חלה בענייננו ההלכה לפיה ככלל יש לכבד תניות ברירת דין ותניות שיפוט זר, בציינו שהיא מתייחסת לחוזים מסחריים בין צדדים שווי כוח ואילו במקרה הנדון מדובר בחוזה צרכני אחיד בין צדדים שאינם שווים. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי העובדה שבמקרה דנן סכום התביעה עומד על 400 מיליון דולר אף היא אינה מצדיקה לאכוף על המשיב את סעיף 15(1) לתנאי השימוש.

בשולי הדברים ציין בית המשפט קמא כי אפילו היה מגיע למסקנה שסעיף 15(1) אינו מקפח, לא היה מקום לדחות את בקשת האישור על הסף. זאת, כך נקבע, משום שבתנאי השימוש נאמר כי הם מהווים חוזה עם פייסבוק ארה"ב במקרה שהמשתמש הוא מארצות הברית או מקנדה, וחוזה עם פייסבוק אירלנד במקרה שהמשתמש הוא ממדינה אחרת. על כן, כך קבע בית המשפט קמא, סעיף 15(1) לתנאי השימוש חל רק ביחסיו של המשיב עם פייסבוק אירלנד ואינו מונע ממנו לתבוע את פייסבוק ארה"ב.

המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא ובדיון שהתקיים בבקשה ביום 19.1.2017 התברר כי היועץ המשפטי לממשלה לא עודכן בנוגע להליכים שבנדון, כנדרש בסעיף 20 לחוק החוזים האחידים. לפיכך, הורה בית המשפט העליון ליועץ המשפטי למסור הודעה בנושא ולקבל את עמדתו בסוגיות המתעוררות בבקשת רשות הערעור. ביום 24.5.2017 הגיש היועץ המשפטי לממשלה עמדה בהליך, ועליה הוגשה תגובת המבקשות. סמוך לחתימת פסק הדין, ביום 22.5.2018, הודיעו המבקשות כי בכוונתן לעדכן את תנאי השימוש וכי החל מיום 14.7.2018 ייקבע בהם כי משתמש בפייסבוק שהוא "צרכן" (Consumer) רשאי להתדיין עמן במקום מושבו ועל פי דיני מדינתו וכי בכל מקרה אחר תתנהל התביעה בבית משפט בקליפורניה ועל פי דיני מדינת קליפורניה. לטענת המבקשות, מאחר שבקשת האישור שבנדון הוגשה לפני שהשינוי המדובר בתנאי השימוש נכנס לתוקפו, אין בשינוי זה כדי להשפיע על ההכרעה בהליכים דנן. מבלי להביע עמדה בטענה זו, נוכח המועד שבו הודיעו המבקשות על השינוי הצפוי בתנאי השימוש ומאחר שתנאי השימוש טרם שונו, יתייחסו הדברים שלהלן לתנאי השימוש בנוסחם הנוכחי. ככל שלמי מהצדדים יהיו טענות בנוגע לתנאי השימוש לאחר שינויים בעתיד, טענות אלו שמורות להם.

טענותיהן של המבקשות

לטענת המבקשות החלטתו של בית המשפט קמא לבטל את תניית השיפוט הזר שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש, מתעלמת מההלכה שנפסקה ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4) 473 (2003) (להלן: עניין מפעל הפיס), לפיה תניית מקום שיפוט בחוזה אחיד תיפסל רק אם היא מרתיעה מפני הגשת תביעות ופוגעת באופן מהותי בזכות להתדיינות משפטית. במקרה דנן, כך טוענות המבקשות, המשיב רשאי להגיש נגדן בקשה לאישור תובענה ייצוגית בקליפורניה והוא עצמו אישר כי בהינתן העובדה שמדובר בבקשה בהיקף כספי של 400 מיליון דולר, יש לכך הצדקה כלכלית. על כן, סבורות המבקשות כי אילו הייתה תניית השיפוט הזר נבחנת על פי מבחן ההרתעה שנקבע בעניין מפעל הפיס, היא לא הייתה נפסלת. המבקשות מדגישות בהקשר זה כי לפי חוק החוזים האחידים שומה על בית המשפט להכריע בסוגיית תוקפם של תנאים בחוזה אחיד בהתחשב בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפניו. לפיכך, סבורות המבקשות כי לא היה מקום להתעלם מסכום התביעה שהגיש נגדן המשיב ומן העובדה שקיבל מהן שירותים בחינם ומנגד להביא בחשבון נתונים כגון היקף פעילותן בארץ ומספר המשתמשים הישראלים בפייסבוק.

המבקשות מוסיפות וטוענות כי החלטתו של בית המשפט קמא מבטלת, הלכה למעשה, את כל תניות השיפוט הזר בחוזים אחידים שכרתו תאגידים זרים עם תושבי ישראל ואינה מתיישבת עם ההלכה המושרשת לפיה יש לכבד תניות שיפוט זר ולהתערב בהן רק במקרים חריגים וקיצוניים. עוד מציינות המבקשות כי החלטתו של בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם הפסיקה בארצות הברית, שם נאכפת תניית השיפוט הזר באופן גורף. כמו כן טוענות המבקשות כי בית המשפט קמא לא נתן משקל הולם לכך שתניית השיפוט הזר באה להגן על אינטרס עיסקי לגיטימי. לטענתן, ישנם יותר מ- 1.65 מיליארד משתמשים בפייסבוק ברחבי העולם ואין להן יכולת להתדיין עם כל משתמש במדינתו. על כן טוענות המבקשות שפסילת תניית השיפוט הזר תסב להן נזקים עצומים ותפגע קשות בפעילותן. המבקשות מוסיפות וטוענות בהקשר זה כי בית המשפט קמא התעלם מכך שמערכת המשפט בקליפורניה היא מהמתקדמות בעולם, בפרט בכל הנוגע לתחום התובענות הייצוגיות, וכי אין בדרישה להתדיין במדינה זו משום קיפוח זכויות המשתמשים. כמו כן טוענות המבקשות כי תניית השיפוט הזר שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש אינה חד צדדית וכי אף הן מתחייבות שלא לנקוט בהליכים משפטיים נגד משתמשים בפייסבוק מחוץ לקליפורניה.

באשר לתניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש, טוענות המבקשות כי אף היא אינה תנאי מקפח בחוזה אחיד. לטענתן, חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(8) לחוק החוזים האחידים אינה חלה על תניה זו, שכן היא אינה מונעת מהמשיב לטעון טענות ואינה פוגעת בזכויותיו הדיוניות או המהותיות. מכל מקום, כך נטען, גם את תניית ברירת הדין היה על בית המשפט קמא לבחון על פי מבחן ההרתעה שנקבע בעניין מפעל הפיס ובהתאם להלכה הפסוקה לפיה אין להתערב בתניות ברירת דין אלא במקרים חריגים וקיצוניים. המבקשות גורסות כי אילו הייתה תניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) נבחנת בהתאם להלכות אלו, היא לא הייתה נפסלת משום שאין בה כדי להרתיע משתמשים בפייסבוק מלנקוט נגדן בהליכים משפטיים. המבקשות מוסיפות וטוענות כי לא יכול להיות חולק שנוכח מספר המשתמשים העצום בפייסבוק יש להן אינטרס לגיטימי להיות כפופות למערכת דינים אחת, ולשיטתן תניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) היא קריטית ליכולתן לספק שירות אחיד ויעיל ללקוחותיהן ברחבי העולם. לבסוף, טוענות המבקשות כי בית המשפט קמא טעה משקבע כי אין לסעיף 15(1) תוקף ביחסים של משתמשים ישראלים בפייסבוק עם פייסבוק ארה"ב.

טענותיו של המשיב

לטענת המשיב סעיף 15(1) לתנאי השימוש מגביל את זכותם של המשתמשים בפייסבוק לפנות לערכאות ולפיכך נוגד את הוראות סעיף 5(א) לחוק החוזים האחידים. בנוסף על כך טוען המשיב כי סעיף 15(1) מתנה על הוראות הדין בנוגע לקביעת מקום שיפוט ומונע ממנו להעלות טענות מסוימות. על כן סבור המשיב כי חלות על סעיף זה חזקות הקיפוח הקבועות בסעיפים 4(8) ו- 4(9) לחוק החוזים האחידים. לטענת המשיב, חזקות אלו לא נסתרו בענייננו ולפיכך בדין קבע בית המשפט קמא כי יש לבטל את סעיף 15(1) לתנאי השימוש. עוד גורס המשיב כי סעיף 15(1) מרתיע בפועל מפני נקיטה בהליכים משפטיים נגד המבקשות ולפיכך היה נפסל גם אם היה נבחן בהתאם להלכה שנפסקה בעניין מפעל הפיס. המשיב מוסיף וטוען כי ניתן לבטל את סעיף 15(1) גם מכוח סעיף 3 לחוק החוזים האחידים. לטענתו, סכום התביעה הגבוה במקרה דנן אינו מעיד על כך שיש בידיו את האמצעים לנהל הליכים משפטיים בחו"ל, ומכל מקום, כך טוען המשיב, סכום תביעה גבוה אינו הופך תניה מקפחת לתניה שאינה מקפחת. לפיכך העובדה שסכום התביעה במקרה דנן עומד על 400 מיליון דולר אינה מצדיקה לגישתו את אכיפת סעיף 15(1) לתנאי השימוש.

לטענת המשיב ההלכה לפיה, ככלל, יש לכבד תניות שיפוט זר ותניות ברירת דין אינה רלבנטית במקרה דנן, שכן הלכה זו מתייחסת לחוזים מסחריים שנכרתו בין צדדים שווי כוח ואילו בענייננו מדובר בחוזה צרכני אחיד בין אנשים פרטיים ותאגידי ענק רב לאומיים. כמו כן טוען המשיב כי אין לקבל את טענת המבקשות בנוגע לנזקים שייגרמו להן אם יבוטל סעיף 15(1) לתנאי השימוש. לטענתו, המבקשות פועלות בעשרות מדינות בעולם וכפופות לרגולציה מקומית ובינלאומית. לפיכך, הן אינן יכולות לצפות כי יוכלו להתדיין במקום אחד בלבד ולהיות כפופות למערכת דינים אחת בלבד. יתר על כן, כך טוען המשיב, גם אם למבקשות יש אינטרס לגיטימי להתדיין בקליפורניה, אינטרס זה אינו שקול כנגד זכותם של מיליוני המשתמשים הישראלים בפייסבוק להתדיין במדינתם. לבסוף שב המשיב וטוען כי אין לסעיף 15(1) תוקף ביחסים שבינו ובין פייסבוק ארה"ב ומכאן שגם אם יוחלט בסופו של דבר לאכוף עליו את הוראותיו של סעיף זה לא יהיה בכך כדי להביא לדחייתה של בקשת האישור על הסף.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה

עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי סעיף 15(1) לתנאי השימוש מתנה על הוראות הדין בנוגע לקביעת מקום שיפוט ולפיכך חלה עליו חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. עוד סבור היועץ המשפטי לממשלה כי יש להכריע בשאלה האם חזקה זו נסתרה בענייננו על פי מבחן ההרתעה שנקבע בעניין מפעל הפיס. במסגרת מבחן זה, כך לטענת היועץ, על בית המשפט להתחשב במכלול תנאי החוזה האחיד והנסיבות האופפות אותו, ובכללן זהות הצדדים לחוזה ופערי הכוחות ביניהם. כמו כן סבור היועץ המשפטי לממשלה כי במסגרת הפעלתו של מבחן ההרתעה יש להתחשב בצורך להגן על לקוחות המתקשרים בחוזים אחידים עם תאגידים זרים ובזכותם של לקוחות כאמור להתדיין במדינתם. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף וטוען כי יש להתחשב בכך שתאגידים המנהלים עסקים בהיקף ניכר במדינה מסוימת נוטלים על עצמם סיכון כי יידרשו לנהל התדיינות משפטית במדינה זו. עוד טוען היועץ המשפטי לממשלה כי יש ליתן משקל לעובדה שתניית השיפוט הזר בענייננו היא תניה חד צדדית המחייבת את המשתמשים בפייסבוק להתדיין בקליפורניה בעוד שהמבקשות רשאיות לנקוט נגדם בהליכים משפטיים בכל מקום שיחפצו. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, התחשבות במכלול הנסיבות האמורות מוליכה אל המסקנה כי תניית השיפוט הזר הקבועה בסעיף 15(1) לתנאי השימוש, עלולה להרתיע משתמשים בפייסבוק מלנקוט בהליכים משפטיים נגד המבקשות ומכאן שחזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים לא נסתרה בענייננו.

היועץ המשפטי לממשלה מוסיף וטוען כי אין בעובדה שמדובר בהליך לאישור תובענה ייצוגית על סך 400 מיליון דולר, כדי לשנות מן המסקנה האמורה. זאת, כך נטען, משום שאין בסכום התביעה שהמשיב מבקש לנהל או בסוג ההליך שבו נקט כדי ללמד על כך שהוא אינו מורתע מתניית השיפוט הזר או כי יש באפשרותו להתדיין עם המבקשות בקליפורניה. כמו כן טוען היועץ המשפטי לממשלה כי העובדה שהמבקשות אינן גובות תשלום עבור השימוש בפייסבוק אינה הופכת את תניית השיפוט הזר להוגנת. זאת, בין היתר, משום שהמבקשות מרוויחות מהשימוש בפייסבוק. כמו כן סבור היועץ המשפטי לממשלה כי תניית השיפוט הזר מעניקה למבקשות יתרון בלתי הוגן ולפיכך מדובר בתנאי מקפח גם על פי סעיף 3 לחוק החוזים האחידים. יתר על כן היועץ המשפטי לממשלה סבור כי יש רגליים לטענה שתניה זו נוגדת את הוראת סעיף 5(א) לחוק החוזים האחידים.

באשר לתניית ברירת הדין הקבועה בסעיף 15(1) לתנאי השימוש, מציין היועץ המשפטי לממשלה כי לא הוצגו ראיות לכך שהיא מונעת מהמשיב להעלות טענות נגד המבקשות. עם זאת סבור היועץ המשפטי לממשלה שבדומה לתניית השיפוט הזר, גם תניית ברירת הדין מעניקה למבקשות יתרון בלתי הוגן ועלולה להרתיע משתמשים בפייסבוק מלנקוט נגדן בהליכים משפטיים. לפיכך סבור היועץ המשפטי לממשלה כי מדובר בתניה מקפחת כאמור בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים. עוד טוען היועץ המשפטי לממשלה כי חברה המנהלת עסקים בהיקף ניכר במדינה מסוימת צריכה להיות ערוכה להתדיין על פי הדינים של אותה מדינה. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף וטוען כי ההלכות שעליהן מסתמכות המבקשות ולפיהן ככלל יש לכבד תניות שיפוט זר ותניות ברירת דין אינן רלבנטיות לענייננו וכי צדק בית המשפט קמא בקבעו שיש להבחין בהקשר זה בין חוזים מסחריים שהצדדים להם הינם שווי כוח ובין חוזים צרכניים שבהם קיים פער כוחות בין הצדדים המתקשרים. חיזוק לכך מוצא היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה להחריג חוזי צרכנות מהסדרים בינלאומיים שונים בנוגע לתניות מקום שיפוט וברירת דין.

דיון והכרעה

עיינו בטענות שהעלו הצדדים בכתב ובעל פה, ודומה כי לא יכול להיות חולק על כך שהמקרה דנן מעורר סוגיות בעלות חשיבות המצדיקות מתן רשות ערעור. למעשה, הדיון שהתקיים בפנינו אף משקף הנחת מוצא זו והטיעונים שנשמעו במהלכו היו טיעונים לגופן של הסוגיות שהועלו בבקשה. עם זאת, משלא ניתנה במהלך הדיון החלטה פורמאלית בדבר מתן רשות ערעור, אנו מורים למען הסדר הטוב על מתן רשות ערעור ועל כך שהבקשה תידון כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

ההחלטה נושא הערעור ניתנה על ידי בית המשפט קמא בבקשה שהגישו המבקשות לסילוק בקשת האישור על הסף. ככלל, וכך פסקנו לא אחת, אין לפצל את הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהיא עצמה הליך מקדמי, ולקיים דיון בהליך מקדמי נוסף, דוגמת בקשה לסילוק על הסף. זאת להוציא מקרים חריגים אשר בהם יש אפשרות לא מבוטלת שהבקשה לאישור תסתיים בלא כלום בשל טענת הגנה שניתן היה להכריע בה בנקל כבר בפתח הדיון בה (ראו: רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ, פסקה 6 (13.8.2007); ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים, פסקה 5 (20.7.2010); רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' קדמי, פסקה 5 (2.4.2009); רע"א 5653/16 סרגון נטוורקס בע"מ נ' חזן, בפסקה 7 (‏13.10.2016)). במקרה דנן, סבר בית המשפט קמא כי עניין לנו באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים דיון בבקשה לסילוק על הסף ועל כן בחר לפצל את הדיון ולדון בטענות הסף תחילה (סעיף 9 להחלטה). אך בסופו של דבר, הגיע למסקנה כי יש לדחותן.

האם תנאי השימוש חלים ביחסים שבין המשיב ופייסבוק ארה"ב?

לטענת המשיב, גם אם ייקבע בסופו של דבר כי אין לבטל את סעיף 15(1) לתנאי השימוש לא יהיה בכך כדי להצדיק את דחייתה של בקשת האישור על הסף. זאת, כך הוא טוען, משום שסעיף 15(1) לתנאי השימוש כלל אינו חל ביחסים שבינו ובין פייסבוק ארה"ב. טענה זו נסמכת על סעיף 18(1) לתנאי השימוש המורה כי:

If you are a resident of or have your principal place of business in the US or Canada, this Statement is an agreement between you and Facebook, Inc. Otherwise, this Statement is an agreement between you and Facebook Ireland Limited. References to “us,” “we,” and “our” mean either Facebook, Inc. or Facebook Ireland Limited, as appropriate

לטענת המשיב, מסעיף זה עולה בבירור כי תנאי השימוש תקפים ומחייבים אך ורק במישור היחסים שבינו ובין פייסבוק אירלנד וכי הם אינם מסדירים את יחסיו עם פייסבוק ארה"ב. המבקשות טוענות מנגד כי ברור שסעיף 18(1) לתנאי השימוש לא נועד לאפשר למשתמשים בפייסבוק "לעקוף" את סעיף 15(1) לאותם תנאים ולהתדיין עמן מחוץ לקליפורניה ועל פי דיני מדינתם. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה כי הצדק בסוגיה זו עם המשיב.

הוראות סעיפים 15(1) ו- 18(1) לתנאי השימוש ברורות ומדברות בעד עצמן. סעיף 15(1) לתנאי השימוש קובע כי דיני מדינת קליפורניה יחולו על כל סכסוך המתעורר בין "you" (הכוונה היא למשתמש החתום על תנאי השימוש) ו- "us", ובסעיף 18(1) מובהר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המילה "us" מתייחסת לפייסבוק אירלנד בלבד במקרה שבו מקום מושבו של המשתמש מחוץ לארצות הברית או קנדה. מכאן שתנאי השימוש וסעיף 15(1) בכללם, אינם חלים ביחסים שבין פייסבוק ארה"ב למשתמשים שמקום מושבם מחוץ למדינות אלה. ממילא לא יכולה לקום למשתמשים שמקום מושבם מחוץ לארה"ב או לקנדה, ובהם משתמשים מישראל, עילת תביעה חוזית נגד פייסבוק ארה"ב מכוח תנאי השימוש. המבקשות טענו כי פרשנות זו מביאה לתוצאה בלתי הגיונית ואולם כפי שציין המשיב, ייתכנו שיקולים שונים שהביאו את המבקשות לקבוע כי אין לפייסבוק ארה"ב יחסים חוזיים עם משתמשים מחוץ לארצות הברית ולקנדה ובהם: תכנוני מס ורגולציה. לפיכך, טענת המבקשות שמדובר בתוצאה בלתי הגיונית אין בה כדי לשכנע כי יש לאמץ פירוש המנוגד למשמעות המילולית-הטבעית של סעיף 18(1) לתנאי השימוש. מכל מקום, ככל שמתעורר ספק בעניין זה יש לפרש את ההוראה לרעת המבקשות כמי שניסחו אותה.

המבקשות הפנו בהקשר זה לפסק הדין שניתן בע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ'‏Bodstray Company Ltd.‎ , פ"ד נח(2) 465, 475-474 (2004)) בו נקבע כי יש ליתן לתניות מקום שיפוט פרשנות רחבה וגמישה. פסק דין זה אינו מסייע למבקשות משום שהוא מדבר על חוזה מסחרי בין צדדים שווי כוח ולא על חוזה צרכני אחיד. בנוסף על כך, נוכח לשונם הברורה של תנאי השימוש בסוגיה זו, גם פרשנות רחבה וגמישה אין בה כדי להועיל למבקשות ולהוליך למסקנה שונה. המבקשות הוסיפו והפנו להחלטה ברע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' Harefuah Serviços de Saude S/C Ltda., פ"ד נז(5) 414 (2003) (להלן: עניין אלביט), שם נפסק כי יש לאכוף תניית מקום שיפוט בחוזה מסחרי שעליו חתמה חברה מסוימת על חברה אחרת הבאה בנעליה. נוכח העובדה שפייסבוק ארה"ב אינה חליפתה של פייסבוק אירלנד ולא באה בנעליה, גם בהחלטה זו אין כדי לסייע למבקשות. לבסוף הפנו המבקשות לרע"א 9542/06ליכטנשטיין נ' איי.אי.ג'י החזקות במשכנתאות בע"מ, פסקה 13 (14.1.2010) שם נפסק כי ניתן לפרש תניית בוררות בהסכם כך שתאפשר גם למי שאינו צד לה לקחת חלק בבוררות שתיערך על פיה ולרע"א 630/06‏‏ סברילון בע"מ נ' ‏CITRIX SYSTEMS INC, פסקה 18 (6.1.2010) שם נפסק כי יש להחיל תניית בוררות בהסכם אחד על סכסוך הנובע מהסכם אחר, משום שהסכם זה מהווה חלק מהמערך החוזי שבו נקבעה תניית הבוררות. מקרים אלו אינם דומים למקרה שבנדון ואין בהם כדי לסייע למבקשות.

המסקנה העולה מן האמור היא כי תנאי השימוש וסעיף 15(1) בכללם, חלים רק ביחסים שבין המשיב ופייסבוק אירלנד ואין להם תוקף ביחסיו של המשיב עם פייסבוק ארה"ב. לפיכך, מכאן ואילך יתייחס הדיון בשאלה האם יש לאכוף על המשיב את התניות שבסעיף זה, לפייסבוק אירלנד בלבד.

המסגרת הנורמטיבית להכרעה בבקשה לסילוק על הסף

התנאים שהמשתמשים בפייסבוק נדרשים להסכים להם, מהווים חוזה אחיד ועל כך אין חולק. המסגרת הנורמטיבית להכרעה בבקשת הסילוק שבפנינו היא, אפוא, חוק החוזים האחידים. חוק זה נועד "להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים" (סעיף 1 לחוק) ו"לאזן את אי-השוויון שבין הספק ללקוח" (הצעת חוק החוזים האחידים, התשמ"ב-1981, ה"ח 1556, בעמ' 28 (להלן: הצעת חוק חוזים אחידים); עוד ראו: ע"א 825/88 ארגון שחקני הכדורגל בישראל נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד מה(5) 89, 100 (1991) (להלן: פרשת ארגון שחקני הכדורגל); ורע"א 1185/97‏ יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען‏, פ"ד נב(4) 145, 165-164 (1998) (להלן: עניין מילגרום)). על מנת להגשים מטרות אלו קבע המחוקק בסעיף 5 לחוק החוזים האחידים רשימה של תנאים שאותם לא ניתן לכלול בחוזה אחיד ושאם נכללו בו יהיו בטלים מעיקרם. כך, למשל, סעיף 5(א) לחוק החוזים האחידים קובע כי "תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות – בטל" (לאבחנה בין "בטל" (void) ו"ניתן לביטול" (voidable) בהקשר החוזי ראו: ע"א 5664/93 זהבה כנען נ' United States of America, נא(1) 114 (1997); וע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.2007)). כמו כן, קבע המחוקק כי לבית המשפט ולבית הדין לחוזים אחידים (להלן: בית הדין) הסמכות לבטל או לשנות תנאים בחוזים אחידים, אשר יש בהם משום קיפוח לקוחות או אשר עלולים להביא לקיפוח לקוחות. הוראה זו קבועה בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים המורה כי:

תנאי מקפח וביטולו

בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו – בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות – משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן – תנאי מקפח).

בנוסף על הוראות אלו קבע המחוקק בסעיף 4 לחוק, רשימה של "תנאים נפוצים בחוזים אחידים, אשר לפי מהותם ונוסחם הם… מקפחים, עד שיבוא הספק ויוכיח שאינם כאלה" (דברי ההסבר לסעיפים 4-3 להצעת חוק חוזים אחידים, עמ' 31). כך, למשל, קובעים סעיפים 4(8) ו- 4(9) לחוק החוזים האחידים כי "תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסויימות בערכאות משפטיות…" ו"תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט…" ייחשבו לתנאים מקפחים בחוזה אחיד עד שיוכח אחרת.

חזקות הקיפוח שנקבעו בסעיף 4 לחוק החוזים האחידים, אין בהן כדי לייתר את מבחן הקיפוח הכללי שנקבע בסעיף 3 לחוק. על כן, השאלה האם עלה בידי ספק לסתור את חזקות הקיפוח הקבועות בסעיף 4, תיבחן אף היא על פי אמות המידה שנקבעו בסעיף 3 (ראו: ע"א 4602/97‏ רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נג(2) 577, 593 (1999) (להלן: עניין רדאל); ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ חוזים אחידים 84 (1994) (להלן: חוזים אחידים)). ובמילים אחרות – בין אם מדובר בתנאי אשר קמה לגביו חזקת קיפוח ובין אם לאו, על בית המשפט לבחון את התנאי ולקבוע אם יש בו משום "קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות" על פי אמות המידה שנקבעו בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים. ההבדל בין תנאי שקמה לגביו חזקת קיפוח ותנאי שלא קמה לגביו חזקה כזו נעוץ, כמובן, בנטל ההוכחה. כאשר קמה חזקת קיפוח על הספק לסתור את החזקה ולהראות כי התנאי איננו מקפח בהינתן אמות המידה הקבועות בסעיף 3, ואילו כאשר מדובר בתנאי שאינו מקים חזקת קיפוח הנטל הוא על הלקוח להוכיח את הקיפוח. הנטל הראשוני להוכיח כי תנאי מסוים בחוזה אחיד נופל לגדר אחת מחזקות הקיפוח הקבועות בסעיף 4 לחוק, מוטל אף הוא על הלקוח (ראו: לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים בעמ' 198).

חוק החוזים האחידים אינו כולל הגדרה של המושג "קיפוח" ואף אינו קובע רשימה סגורה של תנאים אשר יש בהם משום "יתרון בלתי הוגן העלול להביא לידי קיפוח". הוראות החוק יוצרות, אפוא, רקמה נורמטיבית פתוחה ואותה נדרשים בתי המשפט ובית הדין למלא תוכן על מנת שתוגשם תכליתו של חוק החוזים האחידים ועל מנת לעצב את הדין באופן המבטא תפיסה חברתית ראויה באשר ליחסים שבין ספקים ללקוחות שהתקשרו בחוזה אחיד (ראו: הצעת חוק חוזים אחידים, בעמ' 29; ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 527-526 (1992) (להלן: עניין קסטנבאום); עניין מילגרום, בעמ' 165-164; עח"א 79/1 מפעלים לניקוי יבש קשת בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(3) 365, 375-373 (1980) (להלן: עניין קשת); לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים בעמ' 49-49); אריאל בן-נון "חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982" פירוש לחוקי החוזים כרך ד' עמ' 30-28 (גד טדסקי עורך, 1987) (להלן: חוק החוזים האחידים)). המושג "תנאי מקפח" מהווה, כך נפסק, מעין קריסטליזציה של תקנת הציבור בתחום החוזים האחידים (ע"א 1795/93 קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב‏, פ"ד נא(5) 433, 468 (1997)). עוד נפסק כי מבחן ההגינות והסבירות הוא המבחן שלפיו יש להכריע בשאלה האם תנאי מסוים בחוזה אחיד הוא מקפח (עניין קסטנבאום, בעמ' 526; ענייןקשת, בעמ' 374; ע"א 604/69 גרין נ' מפעל הפיס, אגודה מאוגדת כחוק, פ"ד כה(1) 401, 418 (1971) (להלן: עניין גרין); ע"א 764/76 שמעוני נ' מפעלי רכב אשדוד (מ.ל.) בע"מ, פ"ד לא(3) 113, 122 (1977); רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, פסקה 54 (11.4.2013); רע"א 2155/17 קליאוט נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 7(‏24.8.2017)).

מה ייחשב, אפוא, תנאי בלתי סביר או בלתי הוגן בחוזה אחיד? שאלה זו אין לה תשובה ממצה אחת, שכן מושג הקיפוח מתעצב וקורם עור וגידים ממקרה אחד למשנהו (ראו: ע"א 449/85 היועץ המשפטי לממשלה נ' גד חברה לבניין בע"מ, פ"ד מג(1) 183, 189 (1989); ענייןמילגרום, בעמ' 165). עם זאת, במהלך השנים התגבשו בפסיקה מבחני עזר שונים אשר בהם ניתן להסתייע. כך, למשל, נפסק כי סבירותו של תנאי מסוים בחוזה אחיד צריכה להיבחן בהתאם לתפיסות המוסריות והחברתיות הנוהגות בחברה חופשית בעלת משטר חוקתי וחברתי כשלנו, ובהתאם למה שנתפס כהתנהלות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון (עניין קשת, בעמ' 374; ועניין קסטנבאום, בעמ' 527). עוד נפסק כי לצורך ההכרעה בשאלה האם תנאי בחוזה אחיד הוא מקפח יש להתחשב ביחסי הכוחות בין הצדדים לאותו חוזה ובאינטרסים הטיפוסיים שלהם, וכי ניתן להבחין בהקשר זה בין סוגים שונים של ספקים ולקוחות. כך, למשל, ניתן להבחין בין לקוחות צרכניים הזקוקים להגנה מוגברת ובין לקוחות מסחריים אשר פערי הכוח בינם ובין הספק קטנים יותר. כמו כן ניתן להבחין בין ספקים מונופוליסטים אשר יש לפקח על פעילותם בצורה הדוקה יותר ובין ספקים שאינם מהווים מונופול (ראו: עניין מילגרום, בעמ' 165-164; ענייןקסטנבאום, 527-526; עניין רדאל, 594-593; עניין קשת, בעמ' 371 ו- 374; וכן, לוסטהויז ושפניץחוזים אחידים, בעמ' 78-69). לבסוף נפסק כי נוכח העובדה שתכליתו של חוק החוזים האחידים היא לאזן את חוסר השוויון שבין הספק והלקוח, תנאי בחוזה אחיד המגן על האינטרסים של הספק מעבר למה שנתפס כראוי בחברה הישראלית ייחשב למקפח (עניין קסטנבאום, בעמ' 526; עניין מילגרם, בעמ' 165-164; עניין גרין, בעמ' 418; ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, 633 (2007)).

חוק החוזים האחידים מורה לבית המשפט לשנות או לבטל תנאים מקפחים בחוזה אחיד ואמות המידה להתערבות על דרך של שינוי או ביטול כאמור, נקבעו בסעיף 19 לחוק החוזים האחידים הקובע:

ביטול ושינוי תנאי בבית משפט

(א) מצא בית משפט, בהליך שבין ספק ולקוח, שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי בחוזה שביניהם או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח.

(ב) בהשתמשו בסמכותו לפי סעיף קטן (א) יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של הענין הנדון לפניו.

הוראה דומה מצויה בסעיף 17(א) לחוק החוזים האחידים בכל הנוגע לבית הדין.

חוק החוזים האחידים משרטט, אפוא, תהליך דו שלבי לבחינת תנאים אשר נטען לגביהם כי הנם תנאים מקפחים בחוזה אחיד: בשלב הראשון – על בית המשפט להכריע בשאלה האם התנאי הנתקף בחוזה האחיד הוא אכן תנאי מקפח, וזאת על פי אמות המידה הקבועות בסעיף 5 או בסעיפים 3 ו- 4 לחוק; בשלב השני – על בית המשפט להכריע מה דינם של התנאים שנמצאו מקפחים (בטלות, ביטול או שינוי), וזאת בהתאם להוראות הקבועות לעניין זה בסעיפים 5 ו- 19 לחוק, בהתאמה (ראו: עניין מילגרום, בעמ' 169-167).

במקרה דנן קבע בית המשפט קמא כי תניית השיפוט הזר ותניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש, הן תניות המקימות חזקת קיפוח לפי סעיף 4 לחוק החוזים האחידים וכי חזקות אלו לא נסתרו ומשכך דין התניות להתבטל. פייסבוק אירלנד סבורה כי מסקנה זו בטעות יסודה ובפתח טיעוניה מלינה על קביעתו העקרונית של בית המשפט קמא לפיה לצורך ההכרעה בסוגיית הקיפוח אין מקום להתחשב בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, ובעיקר בכך שעניין לנו בהליך ייצוגי אשר בו מבקש המשיב לייצג קבוצה הזכאית, לפי טענתו, לסעד המוערך על ידו בכ- 400 מיליון דולר, על כל המשמעויות הכלכליות המיטיבות העשויות לנבוע מכך עבורו.

ההלכה הפסוקה קובעת כי השאלה האם בפנינו תנאי מקפח אינה נבחנת מנקודת מבטו של הלקוח העומד בפני בית המשפט אלא מנקודת המבט של "לקוח אינדיווידואלי ואנונימי – העומד כביכול מאחורי מסך רולסיאני של בערות" (עניין קסטנבאום, בעמ' 526; עוד ראו: בן-נון חוק החוזים האחידים בעמ' 28-27; צבי הדר "הביקורת על תוכנם של חוזים אחידים" משפטים יב 140, 154-152 (התשמ"ב) (להלן: ביקורת על חוזים אחידים); לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים בעמ' 56; ואולם ראו: דברי ההסבר לסעיף 17 להצעת חוק החוזים האחידים; אריאל בן-נון "החוזים האחידים: סמכות השפיטה הכפולה" ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט אזרחי 79, 89-86 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי א' ראבילו וגבריאלה שלו עורכים, 1995) (להלן: סמכות השפיטה הכפולה); לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים בעמ' 182-181). על כן, הנסיבות הפרטניות של הלקוח המסוים אינן רלבנטיות לצורך ההכרעה בשאלת הקיפוח, ככל שאין בהן כדי ללמד על כלל החוזים בין ספקים ולקוחות מאותו סוג. מסקנה זו נתמכת בשוני שבין נוסחו של סעיף 3 לחוק החוזים האחידים – הקובע אמות מידה לבחינת היותו של תנאי בחוזה אחיד מקפח – ובין נוסחו של סעיף 19(ב) – הנוגע לשלב השני של תהליך הבחינה ולתוצאות הנובעות מהיותו של התנאי מקפח. כך, בעוד שסעיף 3 מורה כי על בית המשפט להכריע בשאלת היותו של התנאי מקפח "בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות", סעיף 19(ב) מורה כי בבואו לחרוץ את גורל התנאי המקפח על בית המשפט להתחשב "במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של הענין הנדון לפניו".

אכן, אחת ההצדקות המרכזיות להסדר הסטטוטורי שמצא את מקומו בחוק החוזים האחידים, נעוצה בהנחה שהסכמתו של הלקוח לתנאים המקפחים שנכללו בחוזה אחיד – פגומה (ראו: לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים בעמ' 56-55; בן-נון חוק החוזים האחידים  בעמ' 5-4; הדרביקורת על חוזים אחידים בעמ' 143-141; אוריאל פרוקצ'יה "תוקפו המחייב של חוזה אחיד כפונקציה של מבנה השוק" משפטים ט 25, 31 (התשל"ט); גבריאלה שלו "המדינה כצד לחוזה אחיד" משפטים יב 595, 597 (התשמ"ג); ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט לישראל בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד כט(1) 63, 83 (1974) (להלן: עניין לגיל טרמפולין)). לפיכך, בבואנו להכריע בשאלה האם תנאי מסוים בחוזה אחיד הוא מקפח, יש לבחון את יחסי הכוחות בין הצדדים במועד שבו התקשרו בחוזה ולא במועד הגשת התביעה.

מנקודת ראות זו, סוג ההליך שננקט לצורך בירור שאלת הקיפוח, אינו מעלה ואינו מוריד. ואולם, בניגוד לבית המשפט קמא, אני סבורה כי העובדה שההליך אשר בו עומדת לבירור שאלת הקיפוח הוא הליך ייצוגי נושאת משקל מסוים שיש להביאו בחשבון בעת שבוחנים את סוגיית הקיפוח על פי מבחן ההרתעה שאליו אתייחס להלן.

ההלכה קובעת כי לצורך ההכרעה בשאלה האם תניית מקום שיפוט בחוזה אחיד היא מקפחת, יש לבחון האם תניה זו מרתיעה את הלקוחות החתומים על החוזה מלנקוט בהליכים משפטיים. במסגרת בחינה זו לא ניתן להתעלם ממאפייניו הייחודיים של ההליך הייצוגי בו נקט המשיב. כפי שנפסק בעבר, התובענה הייצוגית היא כלי דיוני רב עוצמה אשר יש בו כדי לשנות את יחסי הכוחות בין צרכנים ועוסקים (דנ"א 5712/01‏ ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 406 (2003)). יתר על כן, נקיטה בהליך ייצוגי עשויה פעמים רבות להניב תועלת כלכלית משמעותית למי שיזמו אותו ועובדה זו מהווה תמריץ לנקוט בהליך כאמור חרף קשיים הנוגעים למקום השיפוט ולברירת הדין שמציב בפניהם החוזה האחיד שבו התקשרו. מטעמים אלו נראה כי ככל שהדבר נוגע למבחן ההרתעה יש מקום להבחין בין לקוחות הנוקטים בהליך ייצוגי ללקוחות הנוקטים בהליך שאינו ייצוגי. אבחנה זו מתיישבת לטעמי עם ההלכה לפיה בבוא בית המשפט להכריע בסוגיית הקיפוח עליו לבחון, בין היתר, גם את פערי הכוחות בין הצדדים לחוזה האחיד ובענייננו יש להביא בחשבון את העובדה שהנקיטה בהליך ייצוגי מעצימה את הלקוחות, ולו בדיעבד.

כסיכום ביניים ניתן לומר, אפוא, כי העובדה שבמקרה דנן נקט המשיב בהליך ייצוגי וכן העובדה כי בסופו של יום עשויה לצמוח לו תשואה כלכלית כמי שיזם אותו, כל אלה יש להם רלבנטיות לצורך השלב הראשון של תהליך הבחינה הקבוע בחוק החוזים האחידים לעניין סעיפים 3 ו- 4, דהיינו – לצורך ההכרעה בשאלה האם תניית מקום השיפוט ותניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש, מהוות תנאים מקפחים בחוזה אחיד.

האם תניית מקום השיפוט שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש מקפחת?

בטרם נפנה לבחון את השאלה שהוצבה על פי אמות המידה הקבועות בסעיפים 3 ו- 4 לחוק החוזים האחידים, מן הראוי לייחד מספר מילים להוראות סעיף 5(א) לחוק שכבר צוטט לעיל, הקובע כי:

"תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות – בטל"

בענייננו טען המשיב כי התנאי הקבוע בסעיף 15(1) לתנאי השימוש הנו תנאי מקפח כמובנו בסעיף 5(א) הנ"ל ודינו בטלות משום שהוא מגביל את זכותו כלקוח לפנות לערכאות משפטיות בישראל ומחייבו לנקוט הליכים נגד הספק בקליפורניה בלבד. היועץ המשפטי לממשלה הסתפק בהקשר זה באמירה קצרה כי ניתן לטעון כך (ראו לעניין זה: לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים בעמ' 417-416; עוד ראו והשוו: ת"צ (מרכז) 39292-04-13 קלינגהופר נ' Paypal Pte. Ltd פסקה 19 (31.5.2015) (להלן: עניין קלינגהופר)). אני כשלעצמי, איני משוכנעת כי סעיף 5(א) חל על הגבלת הפניה לערכאה מסוימת – למשל בקליפורניה כבענייננו – להבדיל מתניה השוללת או המגבילה באופן כללי את הזכות לפנות לערכאות משפטיות באשר הן. מכל מקום, בית המשפט קמא וכך גם הצדדים שבפנינו בחרו למקד את מירב טענותיהם בהוראות סעיפים 3 ו- 4 לחוק החוזים האחידים ומשכך אלך אף אני באותו הנתיב ואבחן את המחלוקת שביניהם תוך התייחסות להוראות אלו.

פייסבוק אירלנד אינה חולקת על כך שסעיף 15(1) לתנאי השימוש הקובע כי כל סכסוך בינה ובין המשתמשים בפייסבוק הנוגע לתנאי השימוש או לפייסבוק יידון בבית משפט במדינת קליפורניה, הוא "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט…" כמשמעות הדבר בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. על כן, בפנינו תנאי המקים חזקת קיפוח. ואולם, לטענת פייסבוק אירלנד חזקה זו נסתרת במקרה דנן ולגישתה שגה בית המשפט קמא בכך שלא הכריע בסוגיה זו על פי מבחן ההרתעה שנקבע בעניין מפעל הפיס ועל פיו בלבד.

טענה זו דינה להידחות.

פסק הדין בעניין מפעל הפיס ניתן בשנת 2003 והשאלה שנדונה בו היא האם תנאי בחוזה אחיד לפיו יידון כל סכסוך בין הספק והלקוח בבית משפט בתל אביב, הוא תנאי מקפח. סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, כנוסחו באותה העת, קבע כי תנאי בחוזה אחיד ״הקובע מקום שיפוט בלתי סביר, או המעניק לספק זכות לבחור על דעתו בלבד את מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך״, ייחשב למקפח עד שיוכח אחרת. השאלה שעמדה בפני בית המשפט בעניין מפעל הפיסהייתה, אפוא, האם תניית מקום השיפוט הנ"ל היא בלתי סבירה ובית המשפט קבע כי תניית מקום שיפוט בחוזה אחיד תיחשב כבלתי סבירה רק אם היא פוגעת בזכות להתדיינות משפטית ומרתיעה לקוחות מלעמוד על זכויותיהם. בהחילו את מבחן ההרתעה על נסיבות אותו העניין הוסיף בית המשפט וקבע כי "התניה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים אינה בלתי סבירה, שהרי לא נאמר, בשום פנים, כי הנסיעה מבאר שבע לתל אביב תרתיע בעל דין ממימוש זכויותיו" (שם, בעמ' 480).

כשנה לאחר שניתן פסק הדין בעניין מפעל הפיס תוקן סעיף 4(9) לחוק ונקבע בו כי כל "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט…" בחוזה אחיד ייחשב כמקפח עד שיוכח אחרת (ראו: חוק החוזים האחידים (תיקון), התשס״ד-2004, ס"ח 1941). בדברי ההסבר לתיקון נכתב כי תניות מקום שיפוט מכבידות על הנגישות לערכאות ולפיכך "מוצע לקבוע במפורש… [כי] כל התניה על הדין הרגיל בדבר מקום שיפוט בחוזה אחיד חזקה שהיא מקפחת" (הצעת חוק החוזים האחידים (תיקון מס׳ 2) (תניה בדבר מקום שיפוט), התשס"ב-2002, ה"ח 3135, עמ' 662-661). בעקבות התיקון עלתה בע"א 6916/04בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.2.2010) (להלן: עניין בנק לאומי) טענה כי חוזה אחיד הקובע כי כל סכסוך בין בנק ללקוח יידון בבית המשפט הקרוב ביותר לסניף שבו מתנהל חשבונו של הלקוח, הוא מקפח. טענה זו נדחתה בעניין בנק לאומי ונפסק כי:

הגיונה וטעמה של הלכת רע"א 188/02 [עניין מפעל הפיס] לא נס ליחם בעקבות תיקון סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. המבחן לקיומו של תנאי מקפח ולהוראה שיפוטית בדבר ביטולו או שינויו איננו מבחן טכני צר, אלא קשור הוא בטבורו, כנאמר בסעיף 3 לחוק, "למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות". תנית השיפוט שבסעיף 23.2 לחוזה דנן איננה שרירותית… תניה זו הינה סבירה ולגיטימית, ואין לראות בה, בבחינת מכלול הנסיבות, משום "יתרון בלתי הוגן של הספק" או משום "קיפוח לקוחות", כמובנם בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים. … בנסיבות אלה, "חזקת הקיפוח" שבסעיף 4(9) לחוק, גם לאחר תיקונה בתשס"ד, נסתרה כדבעי מתוך הסבירות והלגיטימיות עליהן עמדנו לעיל, כעולה מנוסחם ומהגיונם של דברים. (שם, בפסקה 127)

כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בעניין בנק לאומי, שבה והתעוררה השאלה מה דינן של תניות מקום שיפוט בחוזים אחידים לאחר תיקונו של סעיף 4(9) לחוק, הפעם במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" שהגישה חברה שהחתימה את לקוחותיה על חוזה אחיד המחייב אותם להתדיין עמה בתל אביב. השופט ע' פוגלמן דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי:

בבחינת תנית השיפוט בהסכם ההזמנה, יש להפריד בין שני שלבים נפרדים: בשלב הראשון יש לבחון האם היא נופלת בגדרי סעיף 4(9) לחוק, שאז חזקה שהיא מקפחת. אם נקבע כי קמה החזקה דנן, יש לבחון – בשלב השני – האם הצליח הסַפָּק לסתור אותה בנסיבות העניין. … עיון בפסק-דינו של בית משפט זה בעניין מפעל הפיס מעלה כי מבחן ההרתעה שנקבע בו התייחס לשלב הראשון – הקמת חזקת הקיפוח לפי סעיף 4(9) לחוק כנוסחו אז. עוד עולה מפסק הדין בעניין מפעל הפיס, כי בשלב השני שבו בוחנים את התניה על יסוד הוראות סעיף 3 לחוק, קיימים שיקולים נוספים שאותם יש להביא בחשבון. זאת ניתן ללמוד גם מלשון סעיף 3 אשר קובע במפורש כי יש לשים לב "למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות" בעת בחינת השאלה האם יש בתניה מסוימת משום קיפוח הלקוח. כאמור, בעניין בנק לאומי, נפסק כי "לא נס ליחה" של הלכת מפעל הפיס … מכאן, שבשלב השני, שבו בוחן בית משפט אם נסתרת חזקת הקיפוח ביחס לתנית שיפוט ספציפית, ייקח הוא בחשבון את שיקול ההרתעה מפני מימוש זכויות. לשון אחר, ככל שיצליח הסַפָּק להראות כי אין בתנית השיפוט כדי להרתיע את הלקוח מעמידה על זכויותיו המשפטיות, כן ייטה בית המשפט לקבוע כי התניה אינה מקפחת בנסיבות העניין. עם זאת, בכך לא מתמצה הבדיקה. כאמור בסעיף 3 לחוק, יש לבחון את התניה "בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות", כאשר בשל החזקה האמורה, נטל ההוכחה להראות כי התניה אינה מקפחת מוטל על כתפי הספק. (רע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' ברפי, בפסקאות 7-6 (7.4.2010)

עמדה זו מקובלת עלי. אכן, מבחן ההרתעה שנקבע בעניין מפעל הפיס הוא בעל חשיבות בבואנו לבחון את השאלה האם עלה בידי הספק לסתור את חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. ואולם, אין זה המבחן הבלעדי ואף לא המכריע ועל בית המשפט ליתן דעתו בכל מקרה ומקרה "למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות" בטרם יקבע אם עלה בידי הספק לסתור את החזקה.

במקרה דנן טוענת פייסבוק אירלנד כי תניית השיפוט הזר שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש אינה מרתיעה את המשיב מלנקוט נגדה הליך ייצוגי בקליפורניה. לטענתה, המשיב אף אישר בחקירתו כי לנוכח היקף הסעד המבוקש יש הצדקה כלכלית להגשת ההליך בקליפורניה. טענה זו דינה להידחות. אף שניתן לקבל את טענתה של פייסבוק אירלנד כי הרתיעה מנקיטה בהליכים משפטיים בשל תניית מקום שיפוט, קטנה יותר כאשר מדובר בהליך ייצוגי, העובדה שהמשיב נקט בהליך ייצוגי אינה משמיעה מניה וביה כי הוא ועורכי הדין המייצגים אותו לא היו נרתעים מלנקוט בהליך ייצוגי נגדה אילו היו מחויבים להגישו בקליפורניה. הדעת נותנת כי גם תובע ייצוגי יירתע מלנהל הליך משפטי בחו"ל בשל המשאבים הכספיים והאחרים הכרוכים בכך. ולראיה לא עלה בידי פייסבוק אירלנד להציג ולו מקרה אחד של ישראלי אשר נקט בהליך ייצוגי מחוץ לגבולות המדינה. ואולם, גם אם אניח לטובתה של פייסבוק אירלנד כי תניית מקום השיפוט אינה מרתיעה ישראלים מלנקוט נגדה בהליכים ייצוגיים בקליפורניה עדיין לא יהיה בכך כדי להועיל לה. זאת מפני שבחינת תניית מקום השיפוט על רקע מכלול תנאי החוזה והנסיבות החיצוניות להם מלמדת כי לא עלה בידיה של פייסבוק אירלנד לסתור את חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים.

באשר לתנאי השימוש טוענת פייסבוק אירלנד כי "לאחר שהמשיב נהנה מיתרונות השירות החינמי של פייסבוק, אין לאפשר לו עתה לטעון, שאותם התנאים, שמכוחם הוא נהנה כאמור, הינם כביכול בלתי אכיפים" (סעיף 59.1 לבקשות רשות הערעור). בית המשפט קמא דחה טענה זו וקבע כי העובדה שפייסבוק אירלנד מספקת שירותים בחינם אינה מקנה לה חסינות מפני תביעה בישראל. במסקנה זו לא מצאתי מקום להתערב. אמנם, ייתכנו מקרים שבהם תנאי בחוזה אחיד המרע עם הלקוחות ייחשב כמקפח בפני עצמו וכסביר על רקע "מכלול תנאי החוזה". כך יהיה כאשר החוזה האחיד מכיל תנאים אשר יש בהם כדי "לאזן" את התנאי המרע ולפצות את הלקוחות על הסיכון שהוא מטיל עליהם (ראו: עניין קשת, בעמ' 375; לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים בעמ' 69-67; בן-נון חוק החוזים האחידים בעמ' 33-30). עם זאת, לא זה המקרה בענייננו. פייסבוק אירלנד לא הוכיחה כי יכולתה להעניק למשתמשים בפייסבוק שירותים בחינם, תלויה בכך שלא תידרש להתדיין מחוץ לקליפורניה. משמעות הדבר היא כי לא מדובר במצב שבו הספק מרע עם הלקוח במקום אחד על מנת שיוכל להטיב עמו במקום אחר, אלא בהרעת תנאים שכל מטרתה היא להטיב עם הספק ולהגן על האינטרסים שלו מעבר לנדרש. יתר על כן, גם אם נניח כי האפשרות להשתמש בפייסבוק בחינם תלויה בכך שהמשתמשים ברשת חברתית זו יתדיינו עם פייסבוק אירלנד אך ורק בקליפורניה, אין מקום לקבוע כי הטבה זו מפצה על הסיכון שהמשתמשים בפייסבוק נוטלים על עצמם בהסכימם לתניית השיפוט הזר. הטעם לכך הוא שחוסר האפשרות לנקוט בהליכים משפטיים נגד המבקשות בארץ מציב את המשתמש הישראלי בפייסבוק בסיכון שלא יוכל לזכות בסעד במקרה שיפגע מהן. פשיטא כי אין בתועלת שמניבה האפשרות להשתמש בפייסבוק בחינם כדי לפצות על סיכון כה חמור (ראו והשוו: ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט לישראל בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד כט(1) 63, 83 (1974)). מן האמור עולה כי אין קשר רציונאלי או יחס מידתי בין תנית השיפוט הזר ובין האפשרות להשתמש בפייסבוק מבלי לשלם. מכלול תנאי החוזה שבנדון אף הם אין בהם, אפוא, כדי לסתור את החזקה כי מדובר בתניה מקפחת.

מכאן יש לעבור לבחון האם מתקיימות בענייננו "נסיבות אחרות" – חיצוניות לתנאי השימוש – אשר יש בכוחן לסתור את חזקת הקיפוח. פייסבוק אירלנד טענה בהקשר זה כי נוכח העובדה שהיא מספקת שירותים למיליארדי אנשים ברחבי העולם אין ביכולתה להתדיין עם כל אחד ואחד מלקוחותיה במדינתו ולפיכך, פסילתה של תניית השיפוט הזר תפגע קשות בפעילותה. טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן ודי בכך על מנת לדחותה. בנוסף על כך, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שפייסבוק אירלנד פוטרת חלק מהמשתמשים בפייסבוק מתניית השיפוט הזר. כך, בסעיף 16(3) לתנאי השימוש נכתב:Certain specific terms that apply only for German users are available here., כאשר המילה "here" היא קישור שלחיצה עליו מובילה למסמך שכותרתו: Für Nutzer mit Wohnsitz in Deutschland (בתרגום לעברית: עבור משתמשים שמשכנם הקבוע בגרמניה). סעיף 5 למסמך המדובר מורה כי:Ziffer 15.1 wird ersetzt durch: Diese Erklärung unterliegt deutschem Recht (ובתרגום לעברית: במקום סעיף 15(1) יבוא: הצהרה זו כפופה לדין הגרמני). משמעות הדברים היא כי פייסבוק אירלנד מאפשרת לתושבי גרמניה לתבוע אותה במדינתם ועל פי דיני גרמניה. בנסיבות אלו הטענה כי יש להבחין בהקשר זה בין משתמשים תושבי גרמניה ומשתמשים תושבי ישראל היא מוקשית ואין לקבלה.

יתר על כן, גם אם נצא מנקודת הנחה שיש לפייסבוק אירלנד אינטרס לגיטימי לרכז את כל התביעות נגדה במקום אחד, היא לא הבהירה מדוע יש להעדיף אינטרס זה על פני האינטרס של המשתמשים הישראלים בפייסבוק להתדיין בארץ. שהרי, בניגוד לפייסבוק אירלנד, למרבית המשתמשים בפייסבוק אין את האמצעים ואת הידע לנהל התדיינות משפטית בקליפורניה ומכאן שהעדפת האינטרסים של פייסבוק אירלנד בהקשר זה יוצרת מצב בלתי מאוזן. העובדה שלפייסבוק אירלנד יש לקוחות רבים בארץ (4.5 מיליון משתמשים) נושאת אף היא משקל בהקשר זה. זאת משום שבניגוד לספק שהיקף עסקיו בישראל קטן, מותר להניח כי פעילותה העסקית של פייסבוק אירלנד בישראל לא תהפוך לבלתי משתלמת אם תיאלץ להתדיין כאן ומכל מקום היא לא הוכיחה אחרת. לפיכך האינטרס של ספקים דוגמת פייסבוק אירלנד להתדיין בחו"ל ראוי להגנה מופחתת, בשל ההיקף הנרחב של עסקיה בישראל.

פייסבוק אירלנד הוסיפה וטענה כי יש להתחשב בכך שבתי המשפט בארצות הברית אוכפים ללא יוצא מן הכלל את תניית השיפוט הזר שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש. אף שאין בפסקי דין של ערכאות זרות כדי לחייב את בתי המשפט בישראל, מקובל עלי כי העובדה שתניה מסוימת בחוזה אחיד נאכפת במדינות רבות בעולם עשויה להעיד על כך שלא מדובר בתניה מקפחת. אך לא זה המקרה בענייננו. בתי המשפט בארצות הברית אכפו אמנם עד כה באופן גורף את תניית השיפוט הזר שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש (ראו:Fteja v. Facebook, Inc., 841 F. Supp. 2d 829 (S.D.N.Y. 2012);Franklin v. Facebook, Inc., No. 1:15-CV-00655-LMM, 2015 WL 7755670, at *2 (N.D. Ga. Nov. 24, 2015; E.K.D. ex rel. Dawes v. Facebook, Inc., 885 F. Supp. 2d 894 (S.D. Ill. 2012); Miller v. Facebook, Inc., No. 1:09-CV-2810-RLV, 2010 WL 9525523, at *1 (N.D. Ga. Jan. 15, 2010)). עם זאת, בקנדה ובצרפת נפסק כי אין לאוכפה בשל היותה מקפחת (ראו: Douez v. Facebook, Inc., 2017 SCC 33; Facebook, Inc. c/ Durand-Baïssas, Cour d’Appel De Paris, Pôle 2 – Chambre 2, arrêt du 12 février 2016;Frédéric X. c/ Facebook, Inc., Tribunal de Grande Instance de Paris, 4éme Chambre – 2éme Section, ordonnance du juge de la mise en état du 5 mars 2015), וגם באוסטריה התירו בתי המשפט לנהל הליכים משפטיים נגד המבקשות בתחומי המדינה (ראו: Oberlandesgericht Wien 09.10.2015, 11 R 146/15v; Landgericht Wien 30.06.2015, 3 Cg 52/14k-29).

בנוסף על כך, ואף שמדובר בהליך ייצוגי, לא ניתן להתעלם בהקשר זה מפערי הכוחות העצומים בין פייסבוק אירלנד והמשתמשים הישראלים בפייסבוק. פייסבוק אירלנד היא חברת ענק זרה הפועלת במספר רב של מדינות בעולם ועובדה זו מקשה על משתמשים ישראלים בפייסבוק לתבוע אותה. לפייסבוק אירלנד אין תמריץ של ממש להתחשב בזכויות ובאינטרסים של הצרכן הישראלי ומסיבה זו עמדת המיקוח של הצרכן הישראלי אל מול פייסבוק אירלנד היא גרועה במיוחד. מאפיינים אלו של ההתקשרות בין פייסבוק אירלנד והמשתמשים הישראלים בפייסבוק מצדיקים קיומו של פיקוח הדוק על פעילותה והחלת סטנדרט ביקורת מחמיר עליה. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העלייה הדרמטית בהיקף המסחר עם תאגידים זרים באמצעות האינטרנט בשנים האחרונות (ראו: אורנה דויטש מעמד הצרכן במשפט עמ' 533-513 (2002)).

לבסוף יש לדחות את טענת פייסבוק אירלנד כי חלה בענייננו ההלכה לפיה ככלל יש לכבד תניות שיפוט זר. כפי שציין בית המשפט קמא, הלכה זו מתייחסת לתניות שיפוט זר בחוזים מסחריים בין צדדים שווי כוח ולפיכך אינה רלבנטית למקרה שבנדון (ראו, למשל: עניין אלביט). ההחלטה שניתנה ברע"א 1992/12 דפני נ' קלאב מדיטרנה (3.5.2012) ופסק הדין שניתן בע"א 5666/94 סנקרי נ' Julius Blum G.M.B.H., פ"ד נ(4) 73 (1996) אין בהם כדי לשנות ממסקנה זו. זאת משום שבמקרה הראשון לא נפסקה כל הלכה ואילו במקרה השני דובר על חוזה שהיה אחיד רק בחלקו בין צדדים מסחריים שווי כוח.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי לא עלה בידי פייסבוק אירלנד לסתור את חזקת הקיפוח החלה על תניית השיפוט הזר שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש ומשכך נותרנו עם הקביעה כי תניה זו היא תניה מקפחת.

תוצאות הקיפוח

מה נפקותה של הקביעה כי תניית השיפוט הזר שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש היא מקפחת? כמפורט לעיל, סעיף 19 לחוק החוזים האחידים מסמיך את בית המשפט לשנות או לבטל תנאים מקפחים בחוזה אחיד. החוק מוסיף וקובע עם זאת כי התערבותו של בית המשפט בתנאי החוזה האחיד שנמצאו מקפחים צריכה להיות מתונה ככל האפשר ורק "במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח" (סעיפים 17(א) ו- 19(א) לחוק החוזים האחידים). לפיכך, אין הכרח לבטל תנאי מקפח בחוזה אחיד אם ניתן להסיר את הקיפוח הטמון בו על ידי שינויו (ראו: דברי ההסבר לסעיף 15 להצעת חוק חוזים אחידים; בן-נון חוק החוזים האחידים, עמ' 90-89; לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים, בעמ' 174). על מנת שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לשנות תנאים מקפחים בחוזה אחיד יש להציג תשתית עובדתית המאפשרת זאת (ראו: עניין מילגרום בעמ' 169-168). תנאי נוסף לשימוש בסמכות השינוי הוא שניתן להסיר באמצעותה את הקיפוח מבלי לכתוב חוזה חדש בין הצדדים (ראו: לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים, בעמ' 175-174). תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו ולפיכך אין מנוס מלהורות על ביטולה של תניית השיפוט הזר שבסעיף 15(1) בתנאי השימוש.

האם תניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) מקפחת?

תניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש קובעת כי כל סכסוך בין פייסבוק אירלנד והמשתמשים בפייסבוק בנוגע לתנאי השימוש או לפייסבוק יוכרע על פי דיני מדינת קליפורניה וזו לשונה:

… The laws of the State of California will govern this statement, as well as any claim that might arise between you and us, without regard to conflict of law provisions

פייסבוק אירלנד לא טענה "ברחל בתך הקטנה" בהליך דנן כי יש להחיל עליו את דיני הפרוצדורה של מדינת קליפורניה ומיקדה את טענותיה בהקשר זה בדין המהותי בלבד (ראו והשוו בהקשר זה:  ת"צ (ת"א) 58064-12-12 כהן נ' Facebook inc (5.5.2016); ה"פ (י-ם) 12816-08-13‏ וייל נ'  Facebook inc(3.12.2014)). התניה עצמה אף היא אינה ברורה דיה בהקשר זה ומשכך ניתן להחיל את כלל הפירוש נגד המנסח ולקבוע כי תניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש, מתייחסת לדין המהותי בלבד (ראו: עניין מילגרום, בעמ' 160-159).

בית המשפט קמא קבע כי תניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש היא "תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסויימות בערכאות משפטיות…" כאמור בסעיף 4(8) לחוק החוזים. על כן קמה לגביה חזקת קיפוח ובית המשפט הוסיף וקבע כי חזקה זו לא נסתרה.

פייסבוק אירלנד סבורה כי קביעה זו בטעות יסודה ונראה כי הצדק עמה. הנטל להוכיח כי תנאי מסוים בחוזה אחיד בא בגדר אחת מחזקות הקיפוח הקבועות בסעיף 4 לחוק, מוטל על הלקוח (ראו: לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים בעמ' 198) ובענייננו על המשיב. במקרה דנן לא הוצגו ראיות לכך שהכרעה בבקשת האישור על פי דיני מדינת קליפורניה תשלול מהמשיב את האפשרות להעלות טענות מסוימות. משכך לא הוכחה על ידו תחולתה של חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(8) לחוק החוזים האחידים והנטל להוכיח שתניית ברירת הדין היא תניה מקפחת, נותר לפתחו.

האם עלה בידי המשיב להרים נטל זה? לטעמי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

שיטת המשפט בקליפורניה היא בעלת מאפיינים דומים לשיטת המשפט בישראל ונחשבת לאחת המתקדמות בעולם בתחום התובענות הייצוגיות. התקדימים והחוקים במדינה זו הם בשפה האנגלית המובנת לרבים מתושבי ישראל והם נגישים באמצעות האינטרנט. בנסיבות אלו, ניתן להניח כי אדם המבקש לנהל תובענה ייצוגית על סך 400 מיליון דולר, לא יירתע מתניה בחוזה אחיד הקובעת שתביעה זו תוכרע על פי דיני מדינת קליפורניה. זאת, להבדיל ממקרים דוגמת זה שנדון בעניין קלינגהופר שם קבע החוזה האחיד כי על התביעה להיות מוכרעת על פי דיני סינגפור. בנוסף על כך, מקובלת עלי טענתה של פייסבוק אירלנד כי תניית ברירת הדין באה להגן על אינטרס עסקי לגיטימי וכי יכולתה לכלכל את צעדיה בצורה מושכלת תלויה בכך שתהיה כפופה למערכת דינים אחת, בייחוד בהינתן ההיקף האדיר של המשתמשים בפייסבוק הפרושים בכל רחבי הגלובוס. בנסיבות אלו, באיזון שבין האינטרס של משתמשים ישראלים בפייסבוק שתובענות ייצוגיות נגד פייסבוק אירלנד יוכרעו על פי דיני מדינת ישראל ובין האינטרס של פייסבוק אירלנד לתכנן את צעדיה באופן שלא יחשוף אותה לתובענות ייצוגיות לתשלום פיצויים בסכומי עתק על פי דין אחד ולא על פי אין ספור דינים, נראה לי כי יש להעדיף את האינטרס של פייסבוק אירלנד וכי אין בתניית ברירת הדין משום הגנת יתר על אינטרס זה.

המסקנה העולה מן האמור היא כי בנסיבות המקרה דנן אין לראות בתניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש תניה מקפחת ואין מקום להתערב בה.

סיכומם של דברים: ככל שהדבר נוגע לפייסבוק אירלנד שביחסים בינה ובין המשיב חלים תנאי השימוש, אני סבורה כי יש לקבוע שתניית השיפוט הזר היא תניה מקפחת וכי בדין ביטל אותה בית המשפט קמא. לעומת זאת, לא הוכח כי תניית ברירת הדין הקבועה באותם תנאים מקפחת. משכך, יש לברר בישראל את בקשת האישור ככל שהיא נוגעת לפייסבוק אירלנד, על פי הדין המהותי של מדינת קליפורניה. באשר לפייסבוק ארה"ב – משנקבע כי תנאי השימוש אינם חלים ביחסים בינה ובין המשיב, יש לברר את בקשת האישור לגביה בישראל ועל פי דיני ישראל.

המבקשות טענו בהקשר זה כי המסקנה לפיה תנאי השימוש אינם חלים ביחסים שבין המשיב לפייסבוק ארה"ב עלולה להוליך לפיצול בלתי רצוי של הדיון בבקשת האישור. נוכח התוצאה שאליה הגעתי אכן נוצר פיצול בלתי רצוי כזה בכל הנוגע לדין החל על כל אחת מהמשיבות בבקשת האישור (המבקשות שבפנינו). אך עובדה זו לבדה אין בה כדי לשלול את האפשרות לברר את הטענות נגדן במסגרת אותו ההליך. כמו כן, וככל שהדבר נוגע לפייסבוק אירלנד, יהיה על המשיב לתקן את בקשת האישור ולסמוך אותה על הדין המהותי בקליפורניה, בהינתן המסקנה שאליה הגעתי ולפיה זהו הדין החל ביחסים שבינו ובין פייסבוק אירלנד.

מטעמים אלו כולם החליט בית המשפט העליון לקבל את הערעור בחלקו במובן זה שייקבע כי תנאי השימוש לא חלים ביחסים שבין המשיב לפייסבוק ארה"ב וכן תבוטל קביעתו של בית המשפט קמא כי דין תניית ברירת הדין שבסעיף 15(1) לתנאי השימוש – החלה ביחסים שבין המשיב לפייסבוק אירלנד – מבוטלת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

נדחתה תביעת הגרושה לעיין במסמכי פשיטת הרגל של הגרוש

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' באומגרט) בפש"ר19247-06-15 מיום 8.2.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיין במסמכי חקירת המשיב 1 (להלן: המשיב) שנערכו לפני הנאמן.

המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1996, התגרשו בשנת 2017, ולהם 4 ילדים משותפים. במסגרת הליכי הגירושין ביניהם, שהחלו בשנת 2010, ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין, שבו הוכרעה סוגיית משמורת הילדים ונקבעו דמי מזונותיהם (תמ"ש (משפחה חי') 28140-12-10 פלונית נ' פלוני (25.5.2014)). המשיב לא שילם את דמי המזונות כנדרש, החייבת נקטה בהליכי הוצאה לפועל נגדו, ולבסוף, ביום 14.7.2015, ניתן בבית המשפט המחוזי – לבקשת המשיב – צו כינוס לנכסיו; ביום 19.5.2017 הוא הוכרז פושט רגל.

ביום 21.3.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקשה בין היתר לקבל לידיה את חומרי החקירה של המשיב לפני הנאמן. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי "אין מקום להעברת פרוטוקול חקירת החייב לידי ב"כ הנושה [המבקשת – נ' ס']. תוכן החקירה ממילא מופיע בחוות הדעת המסכמת" (החלטת השופטת ע' חן-ברק מיום 29.3.2016). ביום 12.12.2016 הודיע הנאמן לבית המשפט המחוזי כי הצדדים הגיעו לפשרה, במסגרתה נקבעה תכנית פירעון מוסכמת לחובות המשיב, בכלל זה נקבע כי המשיב ואמו יעבירו לידי הנאמן סך של 575,000 ₪, מתוכם סך של 375,000 ₪ יועבר לידי המבקשת בגין החוב שאושר לה ב'דין קדימה'. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי (החלטת השופטת ע' חן-ברק); בהמשך, ביום 13.4.2017, ניתן למשיב צו הפטר.

מספר חודשים לאחר קבלת ההפטר, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תובענה להפחתת דמי המזונות שנקבעו לו, במסגרתה ניתן צו הדדי להסרת חיסיון על מידע כלכלי של הצדדים (תלה"מ (משפחה חי') 29896-07-17 פלוני נ' פלונית (14.11.2017)). מספר ימים לאחר מתן הצו, פנה ב"כ המבקשת לנאמן וביקש לקבל לידיו העתק של הפרוטוקולים מחקירת המשיב לפניו, ושל השיקים שהפקיד לקופת הפש"ר. הנאמן סרב לבקשה, באומרו כי המסמכים המבוקשים אינם חוסים תחת הצו להסרת חיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. בעקבות כך, פנה ב"כ המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה למתן צו ספציפי המורה לנאמן למסור לידיו את המסמכים. בהחלטה מיום 13.12.2017 קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי על המבקשת להגיש בקשתה זו "לבית המשפט שבו התנהל ההליך", דהיינו בית המשפט המחוזי שבו התנהל תיק הפש"ר (החלטת השופטת ע' קצב-קרן). ואכן, המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי את הבקשה, וביום 30.1.2018 ניתנה החלטה, ובה נקבע כדלקמן:

"המבקשת עתרה ב-21.3.16 בבקשה דומה, במסגרתה ביקשה לעיין בפרוטוקולי החקירה, בין היתר, לצורך ניהול הליך בבית המשפט לענייני משפחה בגין מזונות.

כב' השופטת חן-ברק דחתה הבקשה בהחלטה מ-29.3.16. מותב זה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטה זו.

המבקשת, בבקשתה ובתגובתה לתשובת החייב, אינה מתייחסת למקור הסמכות לשנות ההחלטה מ-29.3.16.

יתרה מזו, עיון בע"א 6919/15 מעלה כי, לכאורה, אין הנדון דומה לראיה. בע"א הנ"ל נדרש וניתן העיון לצורך ניהול הליך הפש"ר.בענייננו, מבוקש הגילוי לצורך הליך המתנהל בבית משפט אחר ולצרכים אחרים.

גם הצו לגילוי מסמכים, אליו מפנה המבקשת, אשר ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אינו מתייחס להליכים בתיק הפש"ר.

על מנת שלא לחסום הגולל על הבקשה, רשאית המבקשת להשלים הטיעון עד 20.2.2018" (החלטת השופט א' באומגרט; ההדגשות הוספו – נ' ס').

המבקשת הגישה השלמת טיעון כאמור בהחלטה, ואף על-פי כן דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כדלקמן: "עיון בהשלמת הטיעון, אין בו כדי ללמדנו מקור הסמכות לשינוי החלטת כב' השופטת חן-ברק. משכך, אין מקום להידרש ליתר טיעוני המבקשת" (החלטת השופט א'באומגרט מיום 8.2.2018; להלן: ההחלטה).

מכאן הבקשה דנן, בגדרה טוענת המבקשת כי המסמכים המבוקשים נדרשים לה לצורך הגנתה בתובענה להפחתת דמי המזונות שהגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, בנסיבותיו של העניין דנן, הצורך ב'עשיית משפט צדק' גובר על הזכות לפרטיות של המשיב, יש להורות על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ו'לחשוף' לפניה את הליכי פשיטת הרגל של המשיב. עוד טוענת המבקשת, כי במסגרת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, נתן המשיב הלכה למעשה את הסכמתו להסרה מוחלטת של החיסיון על מסמכיו; ממילא צו החיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה חל גם על המסמכים מושא הבקשה האחרונה.

לטענת הנאמן, בקשת הרשות לערער סותרת את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הפשרה שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי. לדברי הנאמן – שנאמרו לדבריו "גם מתוקף תפקידו כ'קצינו של בית המשפט'" – במסגרת הסדר הפשרה הסכימו הצדדים שלא להגיש לערכאות השונות בקשות בנוגע לדמי המזונות, וזאת עד לסיומו של הליך הפש"ר. בשל הסכמה זו, טוען הנאמן, כי לא היה מקום להציג בבקשה דנן את עתירתו של המשיב להפחתת דמי מזונותככזו ש'הפתיעה' את המבקשת. כמו כן, טוען הנאמן, כי הליכי הפש"ר בעניינו של המשיב הסתיימו על דעתה ובהסכמתה של המבקשת, לאחר ששולם לה מלוא הסכום שאושר בדין קדימה, ולא 'בעקבות בקשת המשיב למתן צו הפטר' כפי שנטען בבקשה. לגופו של עניין, מותיר הנאמן את ההחלטה בבקשה דנן לשיקול דעתו של בית המשפט, ובד בבד מבקש, כי ככל שהבקשה תתקבל אזי יוגדרו במפורש המסמכים שעליו להמציא למבקשת; זאת, בשל העובדה שהסעד המבוקש בבקשה – "כל הליכי פשיטת הרגל של המשיב […] שהסתיימו בהחלטת הפטר מיום 13.4.17 יהיו פתוחים וחשופים בפני המבקשת" – אינו ברור וספציפי די הצורך.

לטענת באת-כוח הכנ"ר יש לדחות את הבקשה, מכיוון שהליך פשיטת הרגל בעניינו של המשיב הסתיים זה מכבר במתן צו הפטר, והמסמכים המבוקשים עתה אינם דרושים במסגרת הליך זה, כי אם לצורך הליכים 'חיצוניים' שמתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, עם מתן צו ההפטר סיים בית המשפט של פשיטת רגל את מלאכתו, כך גם הנאמן והכנ"ר, ואין בסכסוך שמתנהל בין הצדדים לפני בית המשפט לענייני משפחה כדי להחיות מחדש את הליך הפש"רולגרור דיונים נוספים בו; הטענות בעניין חובת הגילוי צריכות להתברר לפני בית המשפט לענייני משפחה, ולא לפני בית המשפט של פשיטת רגל. עוד טוענת באת-כוח הכנ"ר, כי פרוטוקולי החקירה שנערכו לפני הנאמן, בהיותם כוללים מידע אישי ולא רק מידע כלכלי על אודות החייב, באים בגדרו של סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן:הפקודה), ולפיכך אין נתונה למבקשת זכות עיון בהם. זאת ועוד, טוענת באת-כוח הכנ"ר, כי העברת המסמכים לידי המבקשת עשויה להקנות לה יתרון דיוני לא הוגן, ובניגוד לסדרי הדין המקובלים.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת הרשות לערער ובתשובות שניתנו לה – הוא הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 18ג(ה) לפקודה – שמטרתו לאזן בין הזכות לפרטיות של החייב בהליך פשיטת רגל, לבין האפשרות להשתמש במידע שנתקבל במסגרת ההליך לצורך ביצוע הוראות הפקודה – קובע כדלקמן:

"קיבל הכונס הרשמי או מי מטעמו מידע או מסמכים, לא יעשה בהם שימוש ולא יגלה אותם לאחר, אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו, תוך הגנה על פרטיותו של החייב ושל כל מי שנמסר לכונס הרשמי מידע לגביו, או לפי צו של בית משפט" (ההדגשה הוספה – נ' ס').

אמת נכון הדבר, המבקשת היתה נושה בתיק הפש"ר שהתנהל בעניינו של המשיב, ומשכך נתונה לה זכות עיון במסמכים המצויים בתיק בית המשפט של פשיטת רגל; בכלל זה, נתונה לה זכות עיון בדו"חות שהגיש הנאמן לבית המשפט, ובהם מידע כלכלי רלבנטי בעניינו של המשיב. אף על-פי כן, העובדה שהמבקשת היתה נושה בתיק הפש"ר אינה מקנה לה באופן אוטומטי את הזכות לעיין בפרוטוקולים ובמסמכים המצויים אצל הנאמן – מסמכים אלו אינם חלק מתיק הפש"ר בבית המשפט, והם חוסים תחת הוראת סעיף 18ג(ה) לפקודה. לפיכך, לא יעשה הנאמן שימוש במסמכים אלו, "אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו". בנדון דידן, הליך הפש"רהסתיים זה מכבר במתן צו הפטר, הנאמן סיים הלכה למעשה את תפקידו, והמידע המבוקש אינו נדרש להליך עצמו או לשם ביצוע הוראות הפקודה, אלא לצורך הליך חיצוני שמתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה, המבקשת אמנם סומכת את ידיה על פסיקתו של בית משפט זה בע"א 6919/15 ברגרזון נ' אשפלסט תעשיות פלסטיק בע"מ (17.7.2017) (להלן: ענייןאשפלסט), ברם, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין הנדון דומה לראיה. בעניין אשפלסט נתבקש גילוי הפרוטוקולים לצורך ניהול הליך הפש"ר גופו, ואילו בענייננו-אנו נתבקש גילוי הפרוטוקולים לאחר שהסתיים הליך הפש"ר ולצורך ניהולו של הליך אחר. כמו כן, אין מקום לקבל את טענתה של המבקשת, לפיה המסמכים המבוקשים חוסים תחת הצו להסרת חיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. לשונו של הצו ברורה, ואינה כוללת התייחסות להליך הפש"ר. משאלו הם פני הדברים, אין מקום לחרוג מהוראותיו הברורות של סעיף 18ג(ה) לפקודה וליתן למבקשת זכות לעיין במסמכים; הווה אומר, בנסיבותיו של העניין דנן יש להעדיף את הזכות לפרטיות של המשיב על פני עקרון הפומביות שבחשיפת המסמכים.

לא למותר להוסיף, כתב בית המשפט העליון בפסק דינו, כי על פני הדברים דומה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה יכולה להיות מושא לבקשת רשות לערער, וזאת בשל הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). אמנם כן, בבקשה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ציינה המבקשת באופן ספציפי מהם המסמכים המבוקשים על-ידה. ברם, בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לאחר מכן, שההחלטה בה היא מושא בקשת הרשות לערער דנן, עתרה המבקשת "להורות לנאמן לשתף פעולה ולמסור את כל המידע שהגיע לרשותו ו/או ידיעתו […], לרבות ולא רק פרוטוקולים של חקירת החייב [המשיב – נ' ס']בפניו וכן מקורות המימון של הכספים הרבים ששולמו ע"י החייב או מי מטעמו לתיק זה כתנאי למתן ההפטר לחייב" (ההדגשות הוספו – נ' ס'). יתרה מכך, גם הסעד שנתבקש בבקשה דנן – "כל הליכי פשיטת הרגל של המשיב […] יהיו פתוחים וחשופים בפני המבקשת" – אינו ספציפי כדבעי. בין כך ובין אחרת – בית המשפט העליון קבע כי דין הבקשה להידחות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

נדחה ערעורו של קצין הבטיחות שבסמכותו הופל על ידי משאית גשר קוקה קולה

נדחה ערעורו של קצין הבטיחות שבסמכותו הופל על ידי משאית גשר קוקה קולה

הפלת גשר קוקה קולה על ידי משאית בשנה שעברה הגיעה הפעם אל בית המשפט העליון במסגרת ערעורו של קצין הבטיחות שהיה אחראי על המשאית שפגעה בגשר, על התליית רישיונו לעסוק כקצין בטיחות למשך שנה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המלצות משטרה בתקשורת

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

ביום 14.8.2017 התרחשה תאונת דרכים קטלנית בכביש מספר 4. משאית נסעה על הכביש המהיר מבלי שהנהג סגר את המנוף שמותקן עליה, כך שהמשאית עברה את הגובה המרבי לנסיעה תחת "גשר קוקה קולה" – שהוא גשר להולכי רגל המיועד לחציית הכביש המהיר. המשאית התנגשה בגשר בעוצמה, הגשר קרס, ונהג המשאית נהרג (להלן: המשאית ו-התאונה בהתאמה). למרבה המזל ברגע קריסתו של הגשר לא היו עליו הולכי רגל, וכך נמנעו פגיעות נוספות. המבקש בבקשה שנדונה בימים אלו בפני בית המשפט העליון הוא בעל הסמכה של קצין בטיחות, כהגדרתו בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), ובעת הרלוונטית היתה המשאית תחת פיקוחו.

הבקשה הייתה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 26.12.2017 (כבוד השופט א' יקואל) ב-עת"מ 61465-09-17. במסגרת פסק הדין נדחתה עתירה מינהלית שהגיש המבקש, נגד החלטת משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: משרד התחבורה), שבעיקרה הורתה על התליית הסמכתו של המבקש כקצין בטיחות למשך שנה. תקופת ההתליה החלה ביום 31.12.2017, ועתה ביקש המבקש להשיב לו את כתב ההסמכה באופן זמני ועד להכרעה בערעור.

המבקש, כבן 75, הוסמך בשנת 1974 על ידי משרד התחבורה כקצין בטיחות בתעבורה לרכבים שמשקלם עד 15 טון; וכיום הוא הבעלים והמנהל של עסק בשם "שירותי בטיחות יוסף חנן", המעניק שירותי בטיחות בתעבורה לעסקים שונים.

המשיב 1 הוא משרד התחבורה; המשיב 2 משמש כמנהל תחום קציני בטיחות במינהל תנועה – אגף הרישוי במשרד התחבורה, ובעל הסמכות להורות על התליית כתב הסמכה לקצין בטיחות; המשיב 3 הוא אגף מטענים ומשק לשעת חירום ברשות הארצית לתחבורה ציבורית (המשיבים 3-1 יחדיו יכונו להלן:המשיבים). ביחס למשיב 4, המשמש כיו"ר מועצת המובילים והמסיעים בישראל, לא נתבקש כל סעד במסגרת הבקשה, וגם לא הוגשה תגובה מטעמו.

בעקבות התאונה זומן המבקש לבירור במשרד התחבורה, שנערך ביום 16.8.2017 ובמהלכו נמצא כי המבקש הפר הוראות שונות הקבועות בתקנות התעבורה ובנוהלי משרד התחבורה. בין היתר, נקבע כי המבקש הפר את חובתו לפתוח "תיק נהג" לנהג שנהרג בתאונה; וכן כי נמנע באופן קבוע מלערוך מבחן נהיגה מעשי כחלק מתהליך הקליטה של נהגים חדשים במקום העבודה. זאת ועוד, התברר כי המבקש כלל לא היה מורשה לשמש קצין בטיחות של המשאית שהיתה מעורבת בתאונה – משום שהסמכתו מוגבלת למשאיות עד 15 טון, ואילו משקלה של המשאית היה 32 טון. עוד באותו יום בוטלו כל רישיונות המוביל שהעניק המבקש לרכבים שמשקלם עולה על 15 טון; והמבקש זומן לשימוע לפני נקיטת הליכים מינהליים נגדו.

ביום 21.8.2017 נערך למבקש שימוע בנוכחותו ובנוכחות עורך דין מטעמו, ובעקבות השימוע ניתנה ביום 30.8.2017 החלטתו של המשיב 2. במסגרת החלטה זו נקבע כי המבקש הפר שורת חובות המוטלות עליו לפי תקנות התעבורה:

 

"נמצא כי לא נערך על ידך הליך קליטת נהג תקין, וכי אינך מבצע פיקוח על הנהגים כנדרש מתוקף תפקידך כקצין בטיחות. יתרה מכך, נמצא כי אינך פועל למלא את תפקידך כקצין בטיחות לבדיקת הנהג קודם לתחילת עבודתו בחברה ומתיר באופן קבע לבעל החברה לקלוט את הנהג לעבודה ולאפשר את תחילת עבודתו.

בנוסף, נמצא כי ביצעת בדיקה של רכבים בלא שברשותך רישיון נהיגה מתאים להם. לא נמצא כי ניתן לך כיום אישור מפורש מהרשות לבדיקת הרכבים ללא רישיון מתאים.

…יובהר כי בלא רישיון נהיגה מתאים לכלי רכב מקטגוריה וסוג מסוים אין באפשרותך לבדוק כלי רכב כאלו בהעדר ידע ויכולת ממשית לבדוק את הרכבים ולהדריך את הנהגים בדבר הנהיגה בהם כמוטל על קצין בטיחות מתוקף תפקידו."

נועם קוריס משה אביב
עו"ד נועם קוריס

לנוכח ההפרות המפורטות לעיל, הורה המשיב 2 על התליית כתב הסמכתו של המבקש כקצין בטיחות למשך שנה, החל מיום 1.10.2017; ועוד נקבע כי עד לתום תקופת התליית כתב ההסמכה, על המבקש להשתתף ולעבור בהצלחה קורס "קציני בטיחות בתעבורה פרק דיני תעבורה ותפקידיו של קצין הבטיחות" (להלן: החלטת ההתליה).

ההליך בבית המשפט לעניינים מינהליים

ביום 27.9.2017 הגיש המבקש עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים, לביטול החלטת ההתליה. המבקש טען כי אין לייחס לו אחריות כלשהי לגרימת התאונה, אלא לנהג המשאית שלמרבה הצער נהרג בה – שכן הנהג הוא שנסע בכביש מהיר מבלי לסגור את המנוף המחובר למשאית. ועוד נטען על ידי המבקש, כי אותם מחדלים שעליהם הצביע המשיב 2 במסגרת החלטת ההתליה הם מחדלים נקודתיים בלבד, שאין בהם כדי להעיד על התנהלותו של המבקש על דרך הכלל. נוסף לזאת, המבקש סבור כי החלטת ההתליה התקבלה על ידי המשיב 2 תוך התעלמות מעובדות מהותיות, בחוסר סמכות ובחוסר סבירות, והיא מביאה לפגיעה בלתי מידתית בזכויות המבקש. כן טען המבקש לפגמים בהליך השימוע שנערך לו – ובין היתר כי לא נמסר לו זימון כדבעי לשימוע וגם לא הפרוטוקול של הליך זה; כי טענותיו לא נבחנו כראוי על ידי המשיב 2; וכי למעשה השימוע נערך למראית עין בלבד. לגישתו של המבקש, פגמים אלה מצדיקים את ביטולו של השימוע ואת ביטול החלטת ההתליה שניתנה בעקבותיו.

המשיבים טענו במסגרת העתירה כי החלטת ההתליה ניתנה בסמכות; וכי לגישתם מדובר בהחלטה סבירה, המאזנת כראוי בין זכויותיו של המבקש לבין האינטרס הציבורי שבהגנה על ביטחון משתמשי הכבישים. לגישת המשיבים, בכל מקרה אין עניינה של החלטת ההתליה בהטלת אשם לקרות התאונה – אלא שבמוקד החלטה זו בחינת תפקודו של המבקש כקצין בטיחות. עם זאת, המשיבים הדגישו כי התאונה אירעה כתוצאה מכך שגובה המשאית עלה על הגובה המרבי המותר למעבר מתחת לגשר – שעה שתפקידו של קצין בטיחות הוא בין היתר להדריך נהגים בנוגע לגובה המטען שהם נושאים על גבי המשאיות. לבסוף, ובהתייחס לטענות המבקש בדבר היקף הפגיעה שמסבה לו החלטת ההתליה, המשיבים טענו כי אין בהחלטה זו כל הוראה בדבר סגירת עסקו או משרדו של המבקש, וכי הוא רשאי להמשיך ולהפעיל את משרדו בכפוף להוראות ולהנחיות המשיבים; ואולם בלא לגרוע מן האמור, המשיבים היו ערים לכך שבהינתן שהמבקש הוא קצין הבטיחות היחיד בעסקו, משמעות התליית רישיונו היא כפי הנראה שלא יוכל עוד להפעיל את העסק.

בד בבד עם העתירה הגיש המבקש בקשה למתן צו ביניים, המורה על עיכוב הביצוע של החלטת ההתליה עד להכרעה בעתירה. בהחלטה מיום 21.10.2017 קבע בית המשפט (כבוד השופטת ו' מרוז) כי "בנסיבות המתוארות ומבלי להקל ראש מחומרת האירוע ותוצאותיו (התאונה-ע'ב'), ובהתחשב בעובדה שעבודתו של המבקש עובר לתאונה נמצאה תקינה וראויה על ידי המשיבים – סבורני כי ניתן להיעתר לבקשתו באופן חלקי ולעכב את התליית הסמכת המבקש עד ליום 31.12.2017 כדי לאפשר למבקש להיערך לקראת ההתליה באופן מסודר לבל ייכרת לחלוטין מקור פרנסתו, פגיעה אשר ייתכן ואינה מידתית בנסיבות המתוארות."

ביום 26.12.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שדחה כאמור את העתירה. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית המצביעה על כך שהעותר הפר את חובותיו כקצין בטיחות:

"התרשמתי כי העותר (המבקש-ע'ב') אינו מכחיש, למעשה, שהנהג המעורב בתאונה החל לעבוד בתפקידו זה, בטרם בוצע לו מבחן נהיגה והדרכה, בטרם הושלמה פתיחת תיק הנהג שלו ובטרם נבדק גיליון הרשעותיו התעבורתי. עוד עולה מדברי העותר, כי על אף שנודע לו על קיומו של נהג חדש שלא נבדק ושלא הודרך, הוא לא מנע מבעל העסק מלהמשיך ולהעסיקו ואף לא התריע לפני בעל העסק על חריגתו מהוראות הרשות."

 

בית המשפט הוסיף והבהיר כי מדובר בהפרות חמורות, חלקן חוזרות ונשנות, של הוראות הבטיחות שעליהן היה המבקש מופקד; וכן נקבע כי התנהלות זו של המבקש חורגת מאמות מידה ראויות לקצין בטיחות. לעמדתו של בית המשפט אף לא ניתן לשלול, כי אילו היה המבקש מתדרך את נהג המשאית בנוגע לגובה המטען המרבי המותר לשאת, ומונע מן הנהג לנהוג במשאית עד להשלמת הליך קליטתו והכשרתו לעבודה – ניתן היה למנוע את התאונה הקטלנית.

עוד נקבע בפסק הדין כי החלטת ההתליה היא החלטה סבירה; וכן נאמר: "התרשמתי כי להחלטה זו קדם שיקול דעת מעמיק וכי הובאו בחשבון כל הנתונים הצריכים לעניין, לרבות אופי הפרות העותר ומשקלן; טענותיו; הנזק הכלכלי שייגרם לו; הצורך בשמירה על בטחון הציבור והאפשרות להשיג את מטרות ההחלטה באמצעים שפגיעתם בזכויות פחותה". לבסוף, בית המשפט ציין כי מצא פגמים מסוימים בהליך השימוע שנערך למבקש – כדוגמת אי צירוף נספחים להזמנה לשימוע; ואולם נקבע כי פגמים אלה בכל מקרה אינם יורדים לשורש ההליך, ואינם מצדיקים את ביטולו או את ביטול החלטת ההתליה שניתנה מכוחו.

 

כחודש לאחר שהחלה תקופת ההתליה של כתב ההסמכה, ביום 8.2.2017 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין בעתירה. בצד הערעור הוגשה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שבה עסקינן.

המבקש סבר כי סיכויי הערעור גבוהים וכי טענותיו בנוגע לפסק הדין כבדות משקל ומבוססות; לעמדתו, יש להורות על ביטול החלטת ההתליה בהיותה בלתי סבירה ובלתי מידתית, ומשניתנה תוך שקילת שיקולים זרים. לגישת המבקש סמכות ההתליה הנתונה למשיב 2 היא סמכות "תפעולית" במהותה, ואילו המשיב 2 עשה בה שימוש "עונשי", תוך שייחס למבקש אחריות לגרימת התאונה – ובכך חרג המשיב 2 מסמכותו. בהתייחס למשך תקופת ההתליה (שנה כאמור), נטען על ידי המבקש כי מדובר בסטייה קיצונית לחומרה מ"מתחם הענישה" הנוהג על ידי המשיבים במקרים דומים. ועוד טוען המבקש, כי בניגוד לאמור בפסק הדין – בהליך השימוע שנערך לו נפלו פגמים מהותיים, שדי בהם כדי לאיין לחלוטין את החלטת ההתליה.

המבקש טען כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן מובהק. לדבריו, ביצוע החלטת ההתליה טרם הכרעה בערעור פגע בחופש העיסוק שלו, המהווה זכות יסוד חוקתית, וביכולת שלו להתפרנס מהמקצוע שבו הוא עוסק מזה עשרות שנים. לדברי המבקש קיים חשש ממשי כי בתום תקופת ההתליה לא יעלה בידו לקבץ מחדש את לקוחותיו או לרכוש לקוחות חדשים – וזאת בעיקר בשים לב לגילו המתקדם. אם לא די בכך המבקש מעריך כי בשלב זה של חייו, בגיל 75 וכשקריירה בת 44 שנים כקצין בטיחות מאחוריו, גם לא יעלה בידו למצוא מקום עבודה חלופי כשכיר. עוד נטען על ידי המבקש כי התליית כתב הסמכתו תאלץ אותו להפר התחייבויות ללקוחותיו, ובין היתר לביצוע בדיקות לרכבים שכבר נקבעו; וכן ייאלץ המבקש לשאת מדי חודש במהלך תקופת ההתליה בהוצאות העסק (כדוגמת דמי שכירות) – בעוד שרווחים מהעסק הוא לא יוכל להפיק. לעומת זאת, לגישתו של המבקש מתן הסעד הזמני המבוקש לא יסב נזק כלשהו למשיבים או לצדדים שלישיים – שכן המבקש הוא בעל ניסיון עתיר שנים כקצין בטיחות, ולדבריו מבצע את עבודתו בנאמנות, במסירות ובמקצועיות.

המשיבים טענו כי דין הבקשה להידחות, ולו רק משום שמדובר בבקשה למתן צו עשה שמטרתו להביא לשינוי המצב הקיים. עוד נטען כי הסעד הזמני המבוקש בבקשה דנן, זהה לסעד העיקרי שהתבקש בעתירה ובערעור, ומשכך החזרת כתב ההסמכה למבקש משמעותה היעתרות לסעד העיקרי בהליך – וזאת מבלי שהתקיים דיון בערעור, ואף טרם הוגשו תגובות לגופו של עניין.

בהכרעתו בעניין קבע בית המשפט העליון, כי  מתן סעד זמני בערעור לפי הוראת סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש. היחס הנוהג בין שני השיקולים הללו הוא של "מקבילית כוחות", ועם זאת ככלל השיקול המכריע מבין השניים הוא מאזן הנוחות (ראו: עע"מ 6472/17 טבריה ש.ח. בניין פיתוח וצנרת בע"מ נ' המשרד לבטחון פנים – הרשות הארצית לכבאות והצלה (19.9.2017);עע"מ 2419/17 מנוליד- חירות מערכות בע"מ נ' ועדת המכרזים עיריית הרצליה (21.3.2017); עע"מ 870/17 מועצה מקומית כפר כנא נ' אורוז שירותים בע"מ (29.03.2017)). על פי ההלכה הנוהגת, הנטל בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור כבד מן הנטל בערכאה הדיונית – שכן "למערער היה כבר את יומו בבית המשפט ועצם מתן פסק הדין כנגדו, לאחר שטענותיו נבחנו בבית המשפט, משנה את נקודת האיזון בין בעלי הדין" (ראו: עע"מ 68/10 אדרי נ' שר הבינוי והשיכון, פסקה 8 (31.1.2017)). יש לציין כי כאשר עסקינן בהליך מינהלי, נדרש בית המשפט במסגרת מאזן הנוחות גם לפגיעה באינטרס הציבורי (ראו למשל: עע"מ 5490/17 נווה שלום פרויקטים ומסחר בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 13 (7.3.2018); עע"מ 4607/16 Alstom Transport SA נ' נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים בע"מ, פסקה 19 (26.6.2016)).

 

בכל הנוגע לסיכויי הערעור – ניתן לומר בזהירות הראויה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי לא בנקל יעלה בידו של המבקש לצלוח את המשוכות העומדות לפניו בגדרו של הליך הערעור. כך במיוחד בהינתן חזקת התקינות המינהלית החולשת על החלטת ההתליה; ולנוכח קביעותיו המפורטות של בית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע לליקויים שנפלו בהתנהלותו של המבקש כקצין בטיחות, כאשר הלכה היא שאין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה.

זאת ועוד. מאזן הנוחות מטה כשלעצמו את הכף לטובת דחיית הבקשה לסעד זמני – וזאת לנוכח החשש לביטחון הציבור הגלום בהשבת כתב ההסמכה לידיו של המבקש, טרם שהסתיימה תקופת ההתליה ולפני שחזר המבקש על הקורס המקצועי שבו חויב בהחלטת ההתליה ומבלי שעבר אותו בהצלחה. קצין בטיחות תעבורה מהווה חוליה במערך שמטרתו להילחם בתאונות הדרכים ובקטל בכבישים, ולא יכול להיות חולק כי מדובר בתפקיד משמעותי וחיוני. כמפורט בהרחבה בתקנה 585(א) לתקנות התעבורה, קצין הבטיחות אמון הן על תקינות הרכבים של המפעל, והן על כשירותם של מי שנוהגים ברכבים אלה:

אלה תפקידי קצין בטיחות:

(1)   לפקח על כך שהנהגים המועסקים על ידי המפעל או הנוהגים ברכבו ימלאו אחר הוראות פקודת התעבורה והתקנות על פיה (להלן – דיני התעבורה);

(2)   לפקח על כך שהרכב של המפעל או המופעל על ידו יהיה בכל עת במצב תקין ושיתמלאו בו הוראות דיני התעבורה;

(3)   לפקח על הוראות כל דין הנוגע לבטיחותם של עוברי דרך ולתקינותו של רכב בתחום המפעל;

(4)   לפקח על כך שמצב בריאותם של הנהגים כאמור בפסקה (1) יהיה תואם את דרישות דיני התעבורה;

(5)   להדריך את הנהגים כאמור בפסקה (1) בעניני נהיגה, טעינה, פריקה, טיפול ברכב ודיני תעבורה;

(6)   להמליץ בפני בעל המפעל בכל הנוגע להכשרתם ולהשתלמותם של הנהגים במפעל ולהנהגת סדרי בטיחות במפעל ובכל הנוגע לבטיחותם של הנהגים ושל הרכב;

(7)   להגיש דינים וחשבונות לבעל המפעל בכל הנוגע לתפקידיו לפי תקנה זו;

(8)   לנהל כרטסת ורישומים לגבי רכב ונהגים על פי הפרטים שהורתה הרשות.

 

ההפרות שביצע המבקש ושהביאו להתליית כתב הסמכתו הן, על פניהן, על הרף החמור – וזאת הן לנוכח טיבן, והן לנוכח השיטתיות שבה חלקן בוצעו. כפי שפורט לעיל, המבקש הפר את חובתו לבחון את הרמה המקצועית של נהגים טרם קבלתם לעבודה; להדריכם לפני שהם "עולים על ההגה"; ולהנהיג הליך קליטה תקין לכל נהג. לזאת מצטרפת העובדה שהמבקש נהג לפקח על רכבים שהוא אינו מורשה ביחס אליהם – וכך גם המשאית המעורבת בתאונה שגבתה חיי אדם. ואם אמנם כך וכפי שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים, התנהלות זו של המבקש חוטאת למהות תפקידו, יש בה משום פגיעה בבטיחות בדרכים ותוצאתה עלולה להיות קטלנית.

אין להקל ראש בפגיעה הגלומה מבחינתו של המבקש בהתליית כתב ההסמכה שלו, ובמיוחד בחופש העיסוק וביכולת ההשתכרות שלו. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן גילו המתקדם של המבקש, והעובדה כי הוא קצין הבטיחות היחיד במשרדו. ואולם אל מול הפגיעה הקשה במבקש, ניצב כאמור האינטרס הציבורי – ובנסיבות המקרה הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי הוא הגובר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הארכת מעצר נוספת בפרשת טרור ברשת

הארכת מעצר נוספת בפרשת טרור ברשת

בית המשפט העליון התבקש לאחרונה להכריע בהארכת מעצר נוספת עד תום ההליכים, במסגרת פרשת טרור ברשת בה על פי החשד פרסמו שלושה נאשמים אלפי עמודי אינטרנט מכפישים ומטרידים כנגד מאות קורבנות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

נגד המשיבה, לורי שם טוב ושני נאשמים נוספים – מרדכי לייבל וצבי זר (להלן: הנאשמים האחרים),הוגש כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, המחזיק 120 אישומים. מכתב האישום עולה, כי הנאשמים הפעילו מערך אתרי אינטרנט ועמודים ברשתות החברתיות, בהם פרסמו, לכאורה, תכנים מכפישים ובוטים (לעיתים בעלי אופי מיני) כלפי עובדי ציבור ומתלוננים נוספים; פרטים מזהים אודות קטינים שבעניינם נערכו הליכי משמורת חשאיים; ועוד. לפיכך, מייחס כתב האישום למשיבה וליתר הנאשמים, ביצוע מספר רב של עבירות, ובהן: הטרדה מינית; התחזות כאדם אחר; פגיעה בפרטיות; עבירות מחשב; העלבת עובד ציבור; לשון הרע; ופרסומים מזיקים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיבה, ואת שני הנאשמים הנוספים, עד לתום ההליכים במשפטם. בבקשה נטען, כי ברשות המבקשת ראיות לכאורה, להוכחת אשמתה של המשיבה. עוד טענה המבקשת, כי קיים יסוד סביר לחשש שהמשיבה תסכן בטחונו של אדם כמו גם את בטחון הציבור, על פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בנוסף, סברה המבקשת, כי נגד המשיבה קמה עילת מעצר נוספת, על פי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, בשל חשש ממשי כי שחרורה יביא להימלטותה מהדין. לשיטת המבקשת, החשש לשיבוש הליכי משפט אף מתעצם נוכח אישומי המרמה המיוחסים למשיבה, והחשד כי המשיבה יצאה מן הארץ תחת זהות בדויה בשנים 2011 ו-2014. בהמשך לכך, טענה המבקשת, כי ניתן ללמוד מעברה הפלילי של המשיבה, כי "עסקינן במשיבה אשר מורא החוק איננו מרתיעה מלשוב ולבצע עבירות בכלל, וכלפי עובדי ציבור בפרט". לאור האמור, הוסיפה המבקשת וטענה, כי אין חלופה ראויה למעצרה של המשיבה, וכי על בית המשפט להורות על מעצר המשיבה עד לתום ההליכים במשפטה.

בדיון שהתקיים ביום 16.05.2017 בבית המשפט המחוזי, טען ב"כ המשיבה כי היא מוחזקת במעצר לא חוקי, וזאת לנוכח העובדה שחלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש כתב האישום בעניינה, ובית המשפט האריך את מעצרה מבלי שנקבע כי קיים רף ראייתי מתאים להמשך המעצר. ב"כ המשיבה טען עוד, כי טרם בוצעה הקראה כדין של כתב האישום למשיבה. לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את טענות ב"כ המשיבה, הוגש ערר על החלטה זו לבית משפט זה, אשר נדחה על ידי השופט ע' פוגלמן (בש"פ 4105/15 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל (22.05.2017)).

בדיון שהתקיים ביום 23.05.2017, ביקש ב"כ המשיבה לשחרר את המשיבה ממעצר, בשל העובדה כי חומרי חקירה רבים לא הועברו לידיו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ועל החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, אשר נדחה על ידי, ביום 09.07.2017 (בש"פ 4311/17 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל (09.07.2017)).

במסגרת דיון שהתקיים בחודש ספטמבר 2017, הסכים ב"כ המשיבה לקיומן של ראיות לכאורה נגד המשיבה. בהמשך, טען ב"כ המשיבה לעניין עילת המעצר, וביקש כי יוגש תסקיר שירות מבחן בעניינה של המשיבה, אשר יבחן את האפשרות לשחרורה של המשיבה לחלופת מעצר. לאור האמור, הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר מבחן בעניינה של המשיבה, בהדגישו כי "אל לה למשיבה לפתח ציפיות". בתסקיר המבחן, מיום 03.10.2017, הבהיר שירות המבחן, כי:

"ללורי קיים קושי בקבלת סמכות חיצונית, על אף שביכולתה להתנהל באופן רציונאלי מתוך שיקולים של רווח והפסד. בהקשר זה, להערכתנו, תהיה מסוגלת בעיתוי הנוכחי לעמוד בגבולות של מעצר בית, לאור הבנתה את המחיר הכבד שמשלמת בהיותה במסגרת מעצרה. יחד עם זאת, לא ברורה מידת יכולתה ומחויבותה להימנע מפעילות במרחב החברתי, שיכולה ליצור מצבי סיכון, בהם היא עלולה להפעיל לחץ, לנצל ולהשפיע על אחרים, במטרה להשיג את מטרותיה".

בהמשך, ציין שירות המבחן, כי "במקרה זה, קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות דומה בעתיד, שכן ללורי נטייה להתנהלות אובססיבית, אגרסיבית וחסרת גבולות, שבאה לידי ביטוי גם בהפגנת צרכי שליטה גבוהים באחר וביכולת להפעיל אחרים למען השגת מטרותיה". כמו כן, שירות המבחן נפגש עם המפקחים שהציעה המשיבה: בן זוגה מר משה שלם; הגב' עדי ליכטנשטיין; והגב' עופרה, ומסר כי "מערך הפיקוח המוצע אינו מותאם לרמת הסיכון המוערכת ולא יוכל להוות מענה הולם לסיכון הפוטנציאלי להישנות מעורבות בעבירות נשוא הדיון וביכולת לעמוד בתנאים ובמגבלות השחרור". לאור האמור, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורה של המשיבה לחלופת מעצר.

בדיון שהתקיים ביום 10.10.2017 בבית המשפט המחוזי, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הדיון לצורך קבלת תסקיר משלים בעניינה של המשיבה, על מנת לאפשר לה להציג בפני שירות המבחן מפקחים נוספים. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת ב"כ המשיבה, וקבע כי יש לשמוע את טיעוני המשיבה והנאשמים הנוספים במאוחד. ביום 16.10.2018, הגיש שירות המבחן, תסקיר מעצר משלים בעניינה של המשיבה, במסגרתו נמסר כי שני המפקחים הנוספים שהוצעו על ידי המשיבה: הגב' גליה קהא ומר מיכאל פלג, אינם יכולים להחשב כמפקחים מתאימים. לפיכך, מסר שירות המבחן, כי אין בידו להמליץ על שחרור לחלופת מעצר, אשר תיתן מענה הולם לסיכון הפוטנציאלי הגבוה להישנות מעורבותה של המשיבה בעבירות שיוחסו לה ויכולתה לעמוד בתנאים ובמגבלות שחרור ממעצר.

יצוין, כי, בית המשפט המחוזי דחה גם בקשות מטעם הנאשמים האחרים, לעיון בחומרי חקירה והשבת תפוסים.

בדיון נוסף שהתקיים ביום 26.10.2017, ביקש ב"כ המשיבה לשחררה לחלופת מעצר, חרף האמור בתסקירי שירות המבחן. בו ביום, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת ב"כ המשיבה, והורה על מעצרה של המשיבה ושל שני הנאשמים הנוספים, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על המסוכנות הנשקפת מן המשיבה והנאשמים הנוספים, ובלשונו: די לי בריבוי האישומים המיוחסים להם יחדיו בגין פרסומים בוטים ופוגעניים, על מנת לקבוע כי מסוכנותם הנשקפת ממעשיהם עולה, כשלעצמה, כדי מידה גבוהה שאין בחלופת מעצר להפיגה או להפחית ממנה במידה המתקבלת על הדעת".

על החלטה זו, הגיש ב"כ המשיבה ערר לבית משפט העליון ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, קיבל ב"כ המשיבה את המלצת בית משפט (השופטת ע' ברון), לפיה המשיבה תופנה אל שירות המבחן, על מנת שתִבַּחֵן האפשרות לשחררה לחלופת מעצר, תחת פיקוחם של מפקחים שיאושרו. לאור האמור, חזר בו ב"כ המשיבה מן הערר והערר נמחק (בש"פ 8872/17 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל (22.11.2017).

בעקבות דיון זה, הגיש ב"כ המשיבה, ביום 11.12.2017, בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 26.10.2017. במסגרת הבקשה, התבקש בית המשפט המחוזי להורות על הגשת תסקיר מבחן משלים בעניינה של המשיבה, לאחר בחינת המפקחים המוצעים, וזאת בהתאם להצעת בית משפט זה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, והורה לשירות המבחן לבחון את המפקחים המוצעים על ידי המשיבה. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי, כי אין בהחלטה זו כדי להצביע על תוצאות ההליך בעניינה של המשיבה.

ביום 20.12.2017, הגיש ב"כ המשיבה "בקשה לשינוי מועדים ולתכנית עבודה חדשה בפני בית המשפט הנכבד", וזאת בשל הצורך בלימוד חומרי החקירה ואיתור מומחים מטעם ההגנה. בית המשפט המחוזי קבע, כי הבקשה תובא לדיון במסגרת הדיון הקבוע בפניו, ביום 31.12.2017. במסגרת הדיון שהתקיים באותו מועד, ביקש ב"כ הנאשם 3 לפסול את כב' השופט ב' שגיא מלשבת בדין, וביום 02.01.2018, נדחתה בקשתו.

בחלוף תשעה חודשים ומאחר שטרם הסתיים משפטה של המשיבה, הגישה המבקשת בקשה ראשונה להארכת מעצרה בתשעים ימים נוספים. במסגרת החלטתי, מיום 07.01.2018, קבעתי כי אין מקום ליתן בשלב זה החלטה לגופו של עניין בבקשת המבקשת להארכת מעצרה של המשיבה, וזאת לנוכח העובדה ששירות המבחן עודנו שוקד על הכנת תסקיר משלים בעניינה של המשיבה, שלאחריו יתקיים דיון בבית המשפט המחוזי. בהמשך לכך, קבעתי כי המשיבה תימצא במעצר עד להחלטה אחרת; וכי המבקשת תגיש הודעת עדכון לבית המשפט לגבי תוצאותיו של ההליך בבקשה לעיון חוזר, ועם קבלתה יוחלט על דרך הטיפול בבקשה.

ביום 03.01.2018, הוגש תסקיר מבחן משלים בעניינה של המשיבה, בו נאמר כי שתי החלופות המוצעות – ביתה של הגב' שרה שמיר, תחת פיקוח הגב' נירה מזרחי ומר פנחס סולש; ודירתה של הגב' רחל ינאי, תחת פיקוח מר עזריאל לדרברגר, מר יצחק גור, הגב' מרים אוחנה, מר מיכאל בן אבו ומר איליה שמולביץ', אינן יכולות ליתן מענה לסיכון הפוטנציאלי הגבוה הקיים בעניינה של המשיבה, לנוכח היעדר היכרות, ולו היכרות בסיסית, של מרבית המפקחים עם המשיבה.

יצוין, כי בעדכון שהוגש מטעם שירות המבחן, ביום 08.01.2018, נמסר כי בטרם נשלח התסקיר לבית המשפט פורסמו התבטאויות פוגעניות ברשת הפייסבוק על אודות קצין המבחן עורך התסקיר, אשר גררו תגובות מסלימות בדבר קיומם של מניעי נקמה ושימוש בתסקיר שקרי.

לאחר שהדיון בבקשה נדחה מספר פעמים לבקשת ב"כ המשיבה, הועברה לידי המבקשת, ביום 13.03.2018, חוות דעת מאת "התחלה חדשה – מרכז טיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק" (להלן: חוות הדעת הפרטית), אשר הוגשה מטעמה של המשיבה. במסגרת חוות הדעת הפרטית נבחנו 9 מפקחים, אשר מרביתם נדחו בעבר על ידי שירות המבחן, ולבסוף הומלץ כי המשיבה תשוחרר למעצר בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח אנושי. בחוות הדעת הפרטית נמסר, בהקשר זה, כי:

"הגב' נחמה דראב ברקוביץ' היא המתאימה מכולם לניהול מערך הפיקוח על לורי. עוד התרשמנו כי רוב המפקחים המוצעים מתאימים לתפקיד ויוכלו לקחת חלק בתורנות שתנוהל על ידי הגב' נחמה דראב ברקוביץ' כאמור. לא התרשמנו כי העובדה שחלק מן המפקחים אינם מכירים את לורי אישית צריכה לעמוד להם ולה לרועץ, מאחר ורמת המחויבות שלהם היא גבוהה מחד גיסא, אולם אינם מצויים בהזדהות רגשית עם לורי מאידך גיסא. התרשמנו כי גם בן זוגה יכול לשמש כמפקח אנושי בשעות שאינו עובד… למעט הגב' ענקרי, המפקחים המוצעים האחרים מתאימים, להתרשמותנו, לתפקיד".

ביום 22.03.2018, נשמעו טענות הצדדים ביחס לבקשת המשיבה לעיון חוזר בשאלת מעצרה. לאחר זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי טרם הגיעה העת לדון בחלופות המעצר המוצעות על ידי המשיבה במסגרת הבקשה לעיון חוזר ובחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעמה; וכי על שירות המבחן לבחון את החלופות המוצעות, לרבות את האמור בחוות הדעת הפרטית שהוגשה על ידי המשיבה. לאור האמור, ובשים לב לתקופת המעצר הארוכה בה נתונה המשיבה במעצר, הורה בית המשפט המחוזי כי שירות המבחן יגיש את התסקיר המשלים בתוך שבועיים ימים, ודחה את המשך הדיון ליום 08.04.2018.

למען שלמות התמונה, יצוין כי הנאשמים האחרים שוחררו למעצר בית בבית הוריהם, כפי שהומלץ על ידי שירות המבחן, וזאת לאחר שהעררים שהוגשו לבית משפט זה התקבלו (בש"פ 9227/17, ובש"פ 9132/17).

יצוין, כי לאחר הגשת בקשתה השנייה של המבקשת להארכה מעצרה של המשיבה בתשעים ימים נוספים, ביום 12.04.2018, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 26.10.2017, במסגרתה קבע כי לא תסכון בעניינה כל חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע, בהקשר זה, כי "מסוכנותה של המבקשת [המשיבה] גבוהה ומידתה לא פחתה, וזאת אף נוכח נטיותיה האישיותיות וההתנהגותיות כפי התרשמות שירות המבחן בתסקירו הקודם", וכי יש בכך, הלכה למעשה, כדי לסתום את הגולל על הבקשה לעיון חוזר. חרף זאת, ולנוכח החלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 22.03.2018, המשיך בית המשפט לבחון היתכנותה של חלופת מעצר שיהא בה ליתן מענה, באופן מניח את הדעת, למסוכנותה של המשיבה ולחשש להשפעה על עדים. לאחר זאת, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי הגם שאין להתעלם מחוות הדעת הפרטית שבידי ההגנה, הרי שמקום בו לא קיימים טעמים כבדי משקל לסטות מהמלצתו השלילית של שירות המבחן, יש להעדיפה. בית המשפט המחוזי ציין, בהקשר זה, כי:

"מתוך שאני בוחן את הנימוקים שביסוד המלצת המומחים מטעם ההגנה אל מול הנימוקים שביסוד המלצת שירות המבחן כי המפקחים המוצעים אינם מתאימים למשימת הפיקוח, אני סבור כי נימוקים אלה של שירות המבחן הם תוצאה של בחינה מקיפה ומעמיקה יותר את המפקחים לרבות בעניין הזדהותם ומעורבותם בפעילותה של המבקשת [המשיבה] ויכולתם לשמש דמויות בעלות סמכות משמעותית ולמנוע מצבי סיכון. בהמלצת שירות המבחן הובאה בחשבון הזדהותם של מר משה שלם וגב' נחמה דראב ברקוביץ עם עמדותיה של המבקשת [המשיבה] ומעורבותם בפעילותה. למותר לציין כי נתונים חשובים ומהותיים אלה לא באו לידי ביטוי בחוות דעת מומחי ההגנה אשר למעשה התעלמה מבחינתם".

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי:

"נהיר כי לנוכח הסיכון הגבוה הנשקף מהמבקשת [המשיבה], והתרשמות שירות המבחן מקשייה בקבלת סמכות חיצונית ומיכולתה לנצל ולהשפיע על אחרים במטרה להשיג את מטרותיה הרי שמפקח מוצע אשר אינו מכיר את המבקשת [המשיבה] ואת מורכבות מצבה ונטייתו לסייע לה נובעת ממניעים אלטרואיסטיים, אינו יכול אף הוא להוות גורם בעל סמכות. העובדה כי המפקחים המוצעים מגלים מחויבות כלפי המבקשת ומודעות לנדרש מהם בתפקיד מפקח, אינה מלמדת בהכרח על יכולתם לעמוד במשימה.

מחויבות ללא יכולת להטיל מרות – אינה מספיקה. על יסוד כך, פסל כאמור שירות המבחן את התאמתם של המפקחים המוצעים. אני סבור, על כן, כי יש ממש בהמלצת שירות המבחן הנסמכת על נימוקים עניינים ומהותיים אלה".

בהמשך, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי אין בידיו לקבל טענות שנטענו בעלמא נגד קצין המבחן, שיש בהן כדי להטיל דופי במקצועיותו וביושרו; וכי יש להבחין בין עניינה של המשיבה לבין עניינם של הנאשמים האחרים בתיק, אשר שוחררו למעצר בית. לאחר זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לתת את הדעת למידת המסוכנות הנשקפת מהמשיבה, אל מול צפי להתמשכות ההליכים ולקושי של המשיבה להתכונן למשפטה, כשהיא נתונה במעצר מאחורי סורג ובריח. בית המשפט המחוזי הוסיף עוד, כי בעניינה של המשיבה נעשו מאמצים רבים לאתר חלופה קונקרטית שיהא בה כדי לעמוד בדרישת החוק ולהלום את מסוכנותה, אולם, בסופו של יום, לא נמצאה חלופה כזו. לאור האמור, נדחתה הבקשה לעיין מחדש בהחלטת המעצר.

הבקשה להארכת המעצר בתשעים ימים נוספים

ביום 25.03.2018, הגישה המבקשת בקשה שנייה להארכת מעצרה של המשיבה, בתשעים ימים נוספים, החל מיום 05.04.2018. בבקשה נטען, כי מעשיה של המשיבה מלמדים, מעצם טיבם ונסיבותיהם, על המסוכנות הרבה הנשקפת הימנה. המבקשת טענה בנוסף, כי מסוכנותה של המשיבה מתחזקת לנוכח האמור בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינה, בהם נאמר כי "קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגענית בעתיד, וכי לא ברורה מידת יכולתה ומחויבותה של המשיבה להימנע מפעילות במרחב החברתי, באופן שיכולה ליצור מצבי סיכון בהם היא עלולה להפעיל לחץ, לנצל ולהשפיע על אחרים במטרה להשיג את מטרותיה". בנוסף, הובהר על ידי המבקשת, כי חלופות המעצר שהוצעו בעניינה של המשיבה נשללו על ידי שירות המבחן. עוד נטען, כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורה של המשיבה יביא לשיבוש הליכי המשפט, נוכח המעשים המיוחסים לה; והעובדה כי לחובתה עומדת הרשעה בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, משנת 2015.

אשר להליך העיקרי, מסרה המבקשת כי דחיות רבות מטעם ההגנה, בין היתר לצורך הסדרת הייצוג בתיק ולימוד חומרי החקירה, עיכבו את תחילת משפטה של המשיבה. לדברי המבקשת, התיק קבוע לדיון לצורך הגשת תיק מוצגים ליום 30.04.2018; ולישיבת הוכחות ראשונה ביום 07.05.2018; וכי על המשיבה להגיש את תשובתה המפורטת לאישומים בכתב, עד ליום 02.05.2018. המבקשת הוסיפה וטענה, כי נקבעו 13 מועדי הוכחות נוספים, בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת.

הדיון בבקשה

במהלך הדיון בבקשה שהתקיים ביום 15.04.2018, חזרה ב"כ המבקשת, עו"ד נילי פינקלשטיין, על טיעוניה לעניין מסוכנותה של המשיבה, והפנתה לתסקירי שירות המבחן, מהם עולה כי אין בחלופות המעצר המוצעות כדי לאיין את רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת הימנה. בתגובה לטענות המשיבה, כי יש לשחררה לחלופת מעצר בדומה לנאשמים האחרים, הפנתה ב"כ המבקשת להחלטת בית המשפט המחוזי, מיום 12.04.2018. ב"כ המבקשת הבהירה, כי במסגרת החלטה זו, אבחן בית המשפט המחוזי בין הנאשמים האחרים, לגביהם המליץ שירות המבחן לשחררם למעצר בפיקוח אלקטרוני ואנושי, לבין המשיבה, שבעניינה נקבעה רמת מסוכנות גבוהה, כאשר  שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורה לחלופה, בהיעדר חלופת מעצר ראויה. בהמשך לכך, טענה ב"כ המבקשת, כי קיים הבדל בין מספר האישומים המיוחסים למשיבה, לבין מספר האישומים הקטן יותר המיוחס לנאשמים האחרים; וכי למשיבה יש עבר פלילי רלוונטי, ובין היתר היא הורשעה בעבירות שיבוש מהלכי משפט, וזאת בניגוד לנאשמים האחרים. לאור האמור, סבורה ב"כ המבקשת כי יש להורות על הארכת מעצרה של המשיבה, כמבוקש.

מנגד, טען ב"כ המשיבה, כי יש לשחרר את המשיבה למעצר בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח אנושי, בהתאם למתווה שהומלץ בחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעם ההגנה. לשיטת ב"כ המשיבה, אין פסול בכך שחלק מן המפקחים מזדהים עם דעותיה של המשיבה, ואין בכך משום עבירה או טעם לפגם, המצדיק את פסילתם של המפקחים על ידי שירות המבחן. עוד נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי אין בהעדר היכרות בסיסית בין חלק מן המפקחים לבין המשיבה, כדי להביא לשלילתם כמפקחים ראויים עבור המשיבה; וכי פסילתם מטעם זה, עשויה לסתום את הגולל לגבי האפשרות לשחרורה של המשיבה לחלופת מעצר, וזאת לנוכח העובדה כי המשיבה אינה נמצאת בקשרים עם בני משפחתה. ב"כ המשיבה הזכיר, כי המשיבה מצויה במעצר מעל לשנה, ומדובר בהתמשכות ניכרת של ההליכים, שכן למרות שחלפה שנה מאז הגשת כתב האישום נגד המשיבה, טרם ניתן לו מענה, ולמעשה משפטה טרם החל. עוד טוען ב"כ המשיבה, כי בשל מעצרה, נמנעת מהמשיבה האפשרות הנתונה לה בדין לעיין בחומרי החקירה, וכי בדומה למקרים רבים אחרים, בהם נקבע על ידי בית משפט זה כי יש לשחרר נאשם ממעצרו, מפאת הצפי להימשכות הליכים והפגיעה ביכולת הנאשם להתגונן, יש לשחרר גם את המשיבה ממעצר ולו מטעם זה בלבד (בש"פ 7452/16; בש"פ 3669/7; בש"פ 4513/16 ו-בש"פ 2291/18). על יסוד האמור, נטען על ידי ב"כ המשיבה כי הגיעה העת לשחרר את המשיבה לחלופת מעצר, כפי שנעשה בעניינם של הנאשמים האחרים בתיק.

בית המשפט העליון קבע בהחלטתו, כי על בית המשפט לאזן בין חזקת החפות העומדת לנאשם וזכותו החוקתית לחירות, לבין האינטרס שעניינו שמירה על שלום הציבור ובטחונו (בש"פ 9940/16 מדינת ישראל נ' פלוני (29.12.2016); בש"פ 1383/16 מדינת ישראל נ' פלוני (22.2.2016); בש"פ 8619/13 מדינת ישראל נ' פלוני (8.1.2014)). במסגרת איזון זה, שומה על בית המשפט ליתן את הדעת למגוון של שיקולים ואינטרסים מתנגשים. מן העבר האחד, יש לשקול את המסוכנות הנשקפת מהנאשם, כפי שזו נלמדת מאופי העבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען; את עברו הפלילי; ואת החשש מפני שיבוש הליכי המשפט והחשש להימלטותו של הנאשם מאימת הדין. מן העבר השני, יש לבחון את עוצמת הפגיעה בחירותו של הנאשם, הנובעת, בין היתר, מקצב התקדמות ההליך המשפטי בעניינו, וממשך הזמן אשר חלף מאז הושם הנאשם במעצר. כאשר קצב התנהלות ההליך המשפטי אינו משביע רצון, תנוע המטוטלת לעבר זכותו של הנאשם לחירות, ותגבר הנטייה לשחררו לחלופת מעצר (בש"פ 4166/16 מדינת ישראל נ' אבו רזק (25.7.2016); בש"פ 5816/15 מדינת ישראל נ' דריימן (9.9.2015); בש"פ 3343/13מדינת ישראל נ' אוחיון (3.6.2013)).

במקרה דנן, יוחסו למשיבה, כמו גם לשני הנאשמים הנוספים, מעשים חמורים ביותר, הבאים לידי ביטוי באלימות מילולית העומדת על רף חומרה גבוה. על פי המתואר בכתב האישום, המשיבה קשרה קשר עם כל אחד מהנאשמים האחרים, כדי לפגוע בגורמי הרווחה, בגורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט, ובאחרים. במסגרת זו, פעלו, כנטען בכתב האישום, המשיבה והנאשמים האחרים על מנת להטריד ולפגוע בפרטיותם של עובדי ציבור, שמילאו את תפקידם הכרוך גם בהוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ובסכסוכים על משמורת ילדים. בין היתר, פרסמה המשיבה, לכאורה, תכנים מכפישים ובוטים, לרבות תכנים בעלי אופי מיני, כלפי עובדי ציבור ומתלוננים נוספים, ומסרה פרטים מזהים על אודות קטינים המצויים בהליכי משמורת חשאיים. על פי הנטען, המשיבה הגיעה לבתי מגורים של עובדי ציבור, והשמיעה כלפיהם קריאות מבזות, וכן ביצעה עבירות מרמה שונות, ובכלל זה זיוף מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה. המסוכנות הנשקפת מן המשיבה עולה בבירור מעובדות כתב האישום, אשר תוארו לעיל, כמו גם מעברה הפלילי, הכולל, בין היתר, עבירות של שיבוש מהלכי משפט. לכך יש להוסיף את העובדה, כי בעת ביצוע המעשים לכאורה, היה תלוי ועומד עונש מאסר מותנה, מעל לראשה של המשיבה, ולא היה בכך כדי להרתיעה מביצוע, לכאורה, של המעשים המיוחסים לה בכתב האישום.

בית המשפט העליון לא קיבל את טענת ב"כ המשיבה, לפיה לא נשקפת מן המשיבה מסוכנות גבוהה, מאחר שאין מיוחסים לה מעשים הכוללים אלימות פיזית כלפי המתלוננים. פרסומים מכפישים ובוטים כלפי עובדי ציבור ומתלוננים אחרים הם בגדר אלימות מילולית הניצבת ברף חומרה גבוה ביותר, ואין להמעיט בחומרת המעשים רק משום שאין מדובר באלימות פיזית (בש"פ 9132/17 זר נ' מדינת ישראל (29.11.2017)). הביטויים הקשים בהם נעשה שימוש, לכאורה, על ידי המשיבה, לצד היקפם הרחב של המעשים, המתפרשים על פני 120 אישומים נפרדים, מספרם הרב של נפגעי העבירה, והעובדה כי המשיבה פעלה, על פי הנטען, באופן שיטתי תוך ניסיון להסוות את מקור הפרסומים, כל אלה מובילים למסקנה כי נשקפת מסוכנות גבוהה מהמשיבה, שאין להקל בה ראש.

בסופו של דבר, בית המשפט העליון החליט להיעתר לבקשת המדינה, והאריך את מעצרה של המשיבה ב-90 ימים נוספים,החל מיום 05.04.2018, או עד למתן פסק דין, בתפ"ח 14615-04-17, בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, לפי המוקדם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מה הייתם בוחרים, אם הייתם יכולים לקבל 20,000 ₪ במתנה?

מה הייתם בוחרים, אם הייתם יכולים לקבל 20,000 ₪ במתנה, ובאותה ההזדמנות לראות גם איך כל אחד מתוך מיליוני הישראלים, מקבלים את אותו הסכום, והכל בלחיצת כפתור?

את הדמוקרטיה המציאו היוונים באתונה בשנת 500 לפנה"ס בערך, מתוך רעיון פילוסופי שהדעה של הרוב היא הדעה הנכונה ביותר, מכל הדעות. הדמוקרטיה עוד המשיכה והתפתחה, עברה טלטלות במלחמת העולם השנייה והיום בעידן הרשתות החברתיות, נראה שהדמוקרטיה היא כבר משהו אחר לגמרי.

תדמיינו לעצמכם למשל, שהייתם צריכים לבחור בלחיצת כפתור האם כל בית אב בישראל יקבל באופן מיידי כ 100,000 ₪ לחשבון הבנק, או 20,000 ₪ לחשבונו של כל ישראלי, וזאת תוך פגיעה 'רק' בעשרה אנשים.

אני לא רוצה להתחייב, אבל נראה לי שאם יערך משאל עם בנושא, ועוד משאל עם דיסקרטי ואנונימי בלי שאף אחד ידע מה הצבעת, יתקבל רוב גדול להצעה שכל ישראלי יקבל 20,000 ₪ ורק עשרה ישראליים יפגעו מכך.

אני לא נכנס לרגע גם לחוקיות של הדברים ונשאר ברמה הפילוסופית, אבל נכון לסוף שנת 2016 הונם של עשרת הישראלים העשירים בארץ מגיע במשותף לסך של כ 200 מיליארד ₪ (לפי פורבס) ואוכלוסיית ישראל מורכבת מקצת פחות משני מיליון בתי אב, ובערך 9 מיליון אזרחים. (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)

אני לא נכנס גם לטכניקות החקיקה כרגע, אבל אני בטוח שאפשר לנסח בצורה אובייקטיבית חוק מתאים, שינוסח במעורפל ובלי שמות, אבל יפגע בדיוק במטרה, שכבר מלכתחילה הוגדרה.
עכשיו בטח יקומו כמה מאיתנו ויגידו שזה לא צודק ולא מוסרי ולא חקיקתי ולמעשה הם די צודקים אבל את כל הדברים האלו, נראה לי שההמון ברשתות החברתיות כבר יצליח למוסס, ואני גם לא מקנא במי שינסה להתעקש ולעמוד בדרכם של עשרות אלפי שקלים, שבדיוק אמורים להיות משוגרים אל האוברדראפט בחשבונם של מיליוני ישראלים.

אומנם אני מניח שלעשרת הישראלים שיפגעו מהסיפור יש את עורכי הדין הכי טובים, לצד שליטה כמעט משמעותית בתקשורת ובדעת הקהל- אבל אל תתעלמו מכוחו העולה של ההמון בעידן הפייסבוק, הטוויטר והאינטרנט. ואל תשכחו שגם אנשי המשפט הם בני אדם.

עכשיו מצד אחד תודו, שיש קסם ברעיון הפילוסופי שהועלה – ואין כמעט ישראליים שיגידו לא לסגירת המינוס במתנה, ומנגד תודו שיש בו לכל הפחות בעיית מוסר 'קלה'.

אני גם לא בטוח בכלל, שאנשים כמו איל עופר, פאטריק דרהי, סטף ורטייהמר, ארנון מילצ'ן, שרי אריסון, טדי שגיא, עידן עופר, משפח' עזריאלי, יצחק תשובה וחיים סבן, שהינם עשרת האנשים העשירים בישראל כל כך יאהבו את הרעיון, אבל לפחות חלקם בטח יזדהו עם ההרגשה, שהרעיון הזה די דומה למשל, למתווה הגז ולשינויי החקיקה לאחר חתימת ההסכם של המדינה עם יצחק תשובה או כמעט לכל חוק אחר שמחוקק ברוח הסוציאליזם.

זהו, העליתי נקודה על כוחו של ההמון בעידן הרשתות החברתיות, תחשבו על זה.

עו"ד נועם קוריס: העליון הסיר את חסינות עובד הציבור של ראש המועצה

עו"ד נועם קוריס: העליון הסיר את חסינות עובד הציבור של ראש המועצה

בית המשפט הסיר את חסינותו של אלון נבות בתביעתו של עזרא מזרחי וקבע שראש המועצה המקומית יישא בחיוב אישי ברשלנות בגין דו"ח שחיבר.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המלצות משטרה בתקשורת

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בשנת 2014 המשיב שימש מנהל אגף תרבות ומנהל אולם "זוהר" במועצה המקומית קריית טבעון (להלן: המועצה). המבקש שימש בעבר כראש המועצה, ובשנת 2014 כיהן כחבר מועצה וכיו"ר ועדת הביקורת של המועצה. המבקש ערך בדיקה בנושא תפקודו של אולם "זוהר", והעלה על הכתב את הממצאים תחת הכותרת "סכום עקרי ממצאים מבדיקת פעילותו השוטפת של אולם זוהר" (להלן: הדו"ח). הדו"ח מתאר ליקויים קשים, לרבות התנהלות בעייתית של המשיב. בהמשך לכך, המבקש העלה את הנושא בפני מליאת המועצה, שבה נכחו עיתונאים, ואף הציע להעביר את הנושא לחקירה משטרתית. בגין התנהלות זו הגיש המשיב תביעה נזיקית נגד המבקש על סך 150,000 ₪, בטענה שהדו"ח נערך ברשלנות, בחוסר תום לב, ומתוך כוונה לפגוע במשיב ממניעים פוליטיים בלבד. להגנתו, ביקש המבקש להכיר בחסינות הנתונה לו כעובד ציבור ולדחות את התביעה נגדו, מכוח הוראת סעיף 7א(א) לפקודה:

"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

מנגד טענו המשיב והמועצה כי המבקש אינו זכאי לחסינות, מפני שהבדיקה והדו"ח לא נעשו במסגרת תפקידו כעובד ציבור, אלא מתוך כוונה לגרום למשיב נזק או בשוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק.

בהחלטתו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת ה' אסיף) מיום 28.6.2016, נדחתה טענת החסינות (ת"א 31089-07-15). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט (השופט מ' רניאל) קיבל את הבקשה וקיבל את הערעור באופן חלקי. בפסק דין מיום 29.1.2017 נקבע כי המבקש פעל במסגרת תפקידו השלטוני, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לברר את השאלה העובדתית אם המבקש פעל "מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו" (ע"א 28303-09-16). בהמשך לכך ניתנה החלטתו של בית משפט השלום מיום 10.9.2017 אשר במסגרתה נקבע פעם נוספת כי המבקש אינו זכאי לחסינות. על סמך בירור עובדתי, אשר כלל גם חקירה נגדית וקביעת ממצאי מהימנות נחרצים, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי המבקש לא פעל ממניע תמים אלא "ממניעים שאין דבר בינם ובין רצון אמיתי לבירור, ותוך שהוא מודע היטב לכך שמזרחי ייפגע מהתנהלותו" (ההדגשה במקור). בין היתר, צויין כי המשיב הסתיר בכוונה פרטים רלוונטיים, פעל בחוסר תום לב, הודה שהדו"ח לא היה שלם ומאוזן, והתנהלותו מלמדת כי הוא פעל "אם לא מתוך כוונה לפגוע במזרחי […] אזי לכל הפחות מתוך אדישות ושיוויון נפש לאפשרות של פגיעה כזו". לאור האמור, בית המשפט העליון קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס: על חקירות ומעצרים מתוקשרים, איקיוטק ולשון הרע

עו"ד נועם קוריס: על חקירות ומעצרים מתוקשרים, איקיוטק ולשון הרע

זה לא סוד שמשרד עורכי דין נועם קוריס ושות אותו ייסדתי בשנת 2004 נתן משך השנים שירותים משפטיים למאות רבות של עסקים בישראל וביניהם גם חברות מובילות ובולטות במשק. בהיקפים מסויימים של תיקים נדמה לפעמים שמקבלי השירות והמענה הם גם הצדדים שכנגד בתיקים, ולא רק הלקוחות הפורמליים.

אנשים מהצד פחות יודעים מה ההשפעה של חקירת משטרה ומעצר מתוקשר על משרד עורכי דין מוביל, וכנראה על כל מי שחשוף לציבור רחב הם מאוד משמעותיים.

לא מזמן סיפרתי בטור בישראל היום בנושא פרשת איקיוטק, על כך שחקירה או מעצר מתוקשרים, הם בדיוק כשמם- מתוקשרים. לא מאוד הרחבתי על ההשלכות של חקירה ומעצר מתוקשרים אבל ציינתי בכל מקרה שחקירה או מעצר אינם נחשבים כעונש ולמעשה כל אדם עלול למצוא עצמו נחקר או אף נעצר, גם אם לא עשה מעשה אסור ולא חוקי.

בשיטת המשפט הישראלית, קיומה של חקירה אינה מהווה עונש, כמו גם שמעצר במסגרת חקירה או מעצר בית כלל אינם מהווים עונש, לבתי המשפט גם אין סמכות להטיל מעצר בית כעונש, אלא שמעצר בית הנו כלי חקירתי, אשר באמצעותו מחייבים חשוד שעדיין נמצא תחת חזקת חף מפשע בהגבלות של אי יציאה מהבית למשל, ללא אישור של החוקרים במשטרה, לפרק זמן מוגבל- ובדרך כלל לצורך ביצוע חקירה מוגדרת מראש על ידי המשטרה, אשר יציאתו של אותו אדם מביתו- עלולה אולי לסכן.

בשלב בו אדם מצוי במעצר בית, אין כמעט חשיבות ברמה הפרקטית לראיות שבידיו בדבר חפותו, שכן ממילא הרשות החוקרת עוסקת בצורה שיטתית של איסוף ראיות להוכחת תיזה, ובדרך כלל רק זמן רב יחסית לאחר מכן בוחנת הרשות התובעת האם נאספו די ראיות על מנת להצדיק הגשת כתב אישום, כך שלרוב בפועל- ראיות מפריכות לא ימנעו את מעצר הבית, לצורך ביצוע חקירה מוגדרת בזמן זה- של הרשות החוקרת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

גניזת פרשת איקיוטק – ישראל היום

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

פרסומים על מעצרים וחקירות אנחנו שומעים ורואים הרבה, פרסומים על תוצאות של חקירות או סיומן של פרשות בהן איש ציבור או אדם זה או אחר נעצר ולאחר החקירה הוברר שאין להעמידו לדין, כמעט איננו שומעים.

לא כולם יודעים, אבל סעיף 25 (א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה.

תת הסעיף (ב) של אותו סעיף בחוק קובע, כי החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.

נראה לי שרובכם שמתם לב, שבעבר לפני מספר שנים פורסמו בתקשורת ידיעות מרובות בעניין פרשת איקיוטק, כאשר רבות מהכתבות בתקשורת אודות פרשת איקיוטק עסקו דווקא בעורכי הדין שנטלו על עצמם לייצג חברה זו.

בעניין פרשת איקיוטק, בחרו רבים בתקשורת ואחריהם גם חלק מהרשויות להפנות חשדות נגד עורכי הדין שייצגו את החברה ואף דבר החקירה והבדיקה של לשכת עורכי הדין בעניינם של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק זכתה לכותרות רבות.

הרבה כלי תקשורת פרסמו את הבדיקות והחקירות של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק אבל אם להגיד את האמת, בינתיים לא ראיתי כתבות דומות שעדכנו את הציבור על כך שדווקא בחינת הטענות ובחינת העובדות לימדו, שעורכי הדין של איקיוטק לא עברו עבירות משמעתיות לפי החלטתה של לשכת עורכי הדין כך שפרשת איקיוטק נגנזה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות שנעשו על ידי לשכת עורכי הדין- תוך שנקבע שעורכי הדין עצמם פעלו בצורה סבירה ומבלי שעברו שום עבירה.

בכל מקרה ובינתיים, עד שאמצעי התקשורת שפרסמו את דבר החקירה של לשכת עורכי הדין יפרסמו גם עדכון מתאים על גניזת פרשת איקיוטק בהקשר של עורכי הדין- אז הנה אני מעדכן אותכם שלשכת עורכי הדין קבעה שפרשת איקיוטק נגנזה, ושהבדיקה הראתה שלפחות הח"מ לא ביצע שום עבירה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון: "שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כדי להרתיע שופט ממלאכתו".

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון: "שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כדי להרתיע שופט ממלאכתו".

בית המשפט העליון, כבוד השופט י' עמית דחה בפסק דינו את ערעורו של ישראל בן עזרא, לאחר שתביעת לשון הרע שהגיש נדחתה בערכאה הראשונה והשניה ותוך ביקורת על ניסיונות סרק לפסול שופט מלדון בתיק,  "על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו."

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- על מיליון דרכים למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

לידי עיריית עכו הגיע מידע שלפיו בן עזרא ביקש מקבלן "לנפח" הצעת מחיר, ומתוך התמורה ששילמה העיריה הועברו 8,000 ש"ח לבִתו. בעקבות זאת הוגשה תלונה במשטרה, ובהמשך החליטה המשטרה לסגור את תיק החקירה. ביום 30.5.2014 דווח על סגירת התיק בעיתון "צפון 1", בכתבה שכותרתה: "עכו: המשטרה סגרה את התיק נגד ישראל בן עזרא". בסיום הכתבה הובאה תגובה מטעם עיריית עכו, ותגובה זו היא מושא הסכסוך הנוכחי. נוסח התגובה הוא:

"עיריית עכו טרם קיבלה כל הודעה ממשטרת ישראל על סגירת התיק. התלונה שהוגשה על ידי היועצת המשפטית של העיריה עו"ד כנרת הדר נגד בן עזרא הוגשה לאחר שהתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין. בכוונת העיריה לערער על ההחלטה לסגור את התיק בפני היועץ המשפטי לממשלה ובמקביל להגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים שהוצאו מקופת העיריה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים".

העירייה אכן הגישה ערר על החלטה לסגור את התיק. הערר התקבל והוחלט לחדש את החקירה. בנוסף הוכנה בעיריה טיוטת תביעה אזרחית נגד המבקש.

פרסום התגובה בעיתון הוביל את המבקש להגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבה ונגד היועצת המשפטית של העיריה באופן אישי, על סך 500,000 ש"ח. בפסק דין מיום 16.12.2016 נדחתה התביעה (ת"א 60766-01-15). בית משפט השלום בעכו (כב' השופט א' בולוס) קבע כי מדובר בפרסום לשון הרע, אך המשיבה הצליחה להרים את הנטל ולהראות שהיא זכאית להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). נקבע כי בפני המשיבה נגלו "ממצאים מחשידים", שהונחו גם בפני בית המשפט, בעוד שגרסתו של המבקש מעוררת תמיהות ותהיות רבות. בנוסף נקבע כי הפרסום מגלה עניין לציבור, ולפיכך זכאית המשיבה ליהנות מהגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק. בנוסף נפסק, כי עומדת למשיבה גם הגנת תום הלב, משום שקיימת חובה מוסרית וחברתית לפרסם את החשדות (סעיף 15(2) לחוק). בהקשר זה הודגש כי הפרסום לא נעשה ביוזמת המשיבה אלא בתגובה לכתבה, ונקבע כי הפרסום נעשה בתום לב, לאחר שננקטו אמצעי זהירות ראויים.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי  (כב' השופטים י' כהן; א' טובי; ת' נאות פרי) סמך את ידיו על מסקנותיו של בית משפט השלום בדבר תחולת ההגנות הקבועות בחוק, ודחה את הערעור בפסק דין מנומק מיום 3.7.2017 (ע"א 62261-01-17).

בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות רבות בפני בית המשפט העליון, תוך טענות שפסקי הדין של הערכאות הקודמות רצופים עשרות טעויות בדין ובעובדות. המבקש פרש את גרסתו העובדתית לאירועים מושא התלונה, וטען כי בנסיבות העניין לא חלה הגנת "אמת הפרסום". לעניין הגנת תום הלב נטען, בין היתר, כי ענייננו בפרסום על הגשת תלונה לרשות מוסמכת, שאינו חוסה תחת סעיף 15(8) לחוק; כי הפרסום נעשה בזדון; וכי המשיבה לא בדקה את נכונות הפרטים.

בית המשפט העליון קבע, כי לא נגרם למבקש עיוות דין או חוסר צדק. נוכח טענותיו של המבקש יש להבהיר, כי קורא סביר של הכתבה מבין כי עמדת המשיבה היא שהתעוררו חשדות נגד המשיב, וכי החשדות מבוססים על תשתית עובדתית מוצקה ("ממצאים חמורים"). בניגוד לטענת המבקש, המשיבה לא היתה חייבת להוכיח, לצורך הגנתה, כי החשדות התבררו כנכונים.

למעשה, המבקש טען שבקשתו מעוררת "שאלה חוקתית חשובה ביותר" בשתי סוגיות הנוגעות לדיני פסלות שופט. ובית המשפט העליון החליט להתייחס בקצרה לשתי השאלות שהציג המבקש:

"האם ראוי כי שופט בהרכב אשר דחה בקשה לפסול אותו מדיון בתיק, ייטול על עצמו את המושכות ויכתוב את פסק הדין בעצמו"?

ותשובת  בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו. שופט רשאי להביע דעתו המקדמית (להבדיל מדעה מוקדמת) הן בערכאה הדיונית ועל אחת כמה וכמה בערכאת הערעור, שעה שטיעוני הצדדים פרוסים בפניו לאחר שהערכאה הדיונית נתנה פסק דינה, ואין בכך עילה לפסילתו.

"האם ראוי שבית המשפט ישחרר את פסק הדין מתחת ידו, בטרם חלף המועד להגשת ערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו"?

ותשובת  בית המשפט העליון לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי לעכב מתן פסק הדין.

בסופו של יום קבע בית המשפט העליון, כי הבקשה – שהשתרעה על 26 עמודים וכללה מאות עמודי נספחים – הייתה חסרת עילה על פניה. משכך, המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ₪.

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן 

עו"ד נועם קוריס – כותב על הסרה מגוגל והתיישנות ברשת

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

עו"ד נועם קוריס: על סודיות בנקאית ועיתונות כלכלית

עו"ד נועם קוריס: על סודיות בנקאית ועיתונות כלכלית

קצת הפתיע אותי לקרוא בעיתון דה מרקר (themarker) בכתבה של כתב שוק ההון ערן אזרן אודות פנייה שפניתי למספר בנקים, אודות לקוח שלי שרצה לגייס 300,000,000 ₪ (שלוש מאות מיליון ₪) בשוק ההון בשביל להשקיע בפיתוח נוסף של המתחמים ובכדי לפתור בעיה משפטית שהייתה לו עם שני בתי מלון ולשם כך נעזר בשירותי.

הכתבה שפרסם עזרן עסקה בגישושים שנעשו במערכת הבנקאית ובשוק ההון, על מנת לגייס חוב עבור המלונות מג'יק סנרייז המתופעל על ידי רשת פתאל ומלון סנרטל פארק אילת שמתופעל על ידי רשת רימונים ובכדי לסיים את הסכסוך המשפטי רב השנים והאמוציות, עם בנק דיסקונט.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

הסיקור המוזר של אזרן שנראה (לפחות לי) כאילו הוזמן על ידי בנק דיסקונט שלו אולי בגלל ההליכים המשפטיים האינטרס לפגוע בעסקה, ושכלל במהדורה המודפסת ובכותרת את המילים הון, תיווך, מלון…

הכתבה של אזרן עוד עברה שינויים ועריכות לא מעטות בגרסת האון ליין באינטרנט, אבל גם נכון למועד כתיבת שורות אלו אין ספק שהוא מתבסס על מידע שנמסר לכתב על ידי בנק כפי העולה מן הכתבה בהקשר לפנייתו של הח"מ, ולמרות שהכתבה לא חשפה לציבור את המידע הרלבנטי .למדי-  על איזה בנק מדובר ?

זה קצת מציק, כי הטיעון של חיסיון לגבי מקור עיתונאי לא יוכל לעולם לגבור על זכותו של הציבור לדעת איזה בנק הפר את חובתו הקבועה בחוק לסודיות של הבנק: "חובתו של בנקאי שלא לגלות לצד ג’, שאינו מוסמך"

הבנק גם, לא יוכל לטעון לפגיעה בפרטיותו, שכן הבנק בחשיפת מידע עסקי או פניה של לקוח פוגע בפרטיותו של אדם בשר ודם, אשר חוק הגנת הפרטיות בא להגן עליו ואילו החיסיון העיתונאי במקרה זה אינו יכול לפגוע בזכות לפרטיות, לא שברור שמדליף המידע הסודי הינו בנק.

 בקשר לאותה כתבה מוזרה, כדאי אולי לשתף, גם בפנייתו הראשונה של אזרן אלי, בטענה שהלקוח שלי ביקש ממני לדבר איתו ולמסור לו פרטים לצורך כתבה (מה שלטענת הלקוח שלי לא היה ולא נברא), וכעבר פחות מדקה- סמס מהלקוח שלי לגבי אזרן שדווקא טען בפניו שאני הוא זה שביקש שהלקוח ימסור מידע ?! (מה שכמובן לא היה ולא נברא).

אציין שניסיתי לאמת עם אזרן את הפנייה המוזרה והמקבילה אלי ואל הלקוח שלי בטענה שהפנינו אותו אחד אל השני, אבל הוא טען בסתמיות שהוא לא עשה שימוש בשמי..

בכל מקרה, לא אני לא יודע אם הכתבה התרשלה גם בעוד נושא או סתם ניסתה ליצור קצת צהוב בסיפור, אבל ראיתי ששוב ושוב הזכיר עזרן את שמי בכתבה בהקשר לחקירת פרשת איקיוטק, מסיבותיו שלו הוא רק שכח ציין שהפרשה נגנזה כמו שפורסם למשל בישראל היום.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס: עודף הליכים מטרידים הביא לדחיית עתירה לבגצ

עו"ד נועם קוריס: עודף הליכים מטרידים הביא לדחיית עתירה לבגצ

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דחה את עתירתה של הגב' סידי קליין וקבע שלשון משתלחת יש בה די בכדי לסלק עתירה על הסף.

לפעמים קשה להבין למה חייבים לקחת עורך דין לצורך ניהול תביעה משפטית, נראה שקשה להיות אובייקטיבים כשמייצגים את עצמך וזו סיבה מספקת.

עו"ד נועם קוריס כותב על פרטיות ותביעות ייצוגיות בנושא ספאם (חוק התקשורת)

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בפסק הדין בעניין העתירה שהתפרשה על פני 31 עמודים (לא כולל נספחים), התרשם בית המשפט העליון שדברי העותרות אינם סדורים, ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה על הסף, משאינה מגלה עילה להתערבותו (השוו: בג"ץ 6373/08 שלמה נ' בית נשיא מדינת ישראל (20.7.2008); בג"ץ 7178/97 קטש נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.12.1997); בג"ץ 5715/94 מלכה נ' שירות בתי הסוהר (20.10.1994)).

העתירה עסקה בכך, שבשנת 2005 פנתה העותרת 1 לעורך דין שייצג אותה בתביעת פיצויים.

עקב טענות שהיו לעותרת 1 נגד אופן ניהולו של עורך הדין את התביעה, בין היתר מכיוון שבחר לפנות לגישור, היא הפסיקה את התקשרותם, ופנתה לייצוג אחר

בשנת 2011 פנתה העותרת 1 ללשכה לסיוע משפטי (להלן: הלשכה) בבקשה לייצוג בהליכים נגד עורך הדין והמגשר, בטענה כי אלה התרשלו בניהול התביעה ובקידום הליך הגישור. פנייתה סורבה בטענה כי היא נעדרת סיכוי משפטי.

באפריל 2013 הגישה העותרת 1 ערעור על החלטת הלשכה לסיוע משפטי. לאחר מספר חודשים ניתנה החלטה על סגירת התיק.

בסוף 2013 הגישה העותרת 1 ערעור נוסף על החלטת הלשכה לסיוע משפטי, אשר נדחה בפסק דין.

במהלך 2013 הגישו העותרות תביעה נגד עורך הדין והמגשר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ללא ייצוג. בקשתן לפטור מאגרה בתיק נדחתה בשנת 2016.

בשנת 2015 הגישה העותרת 1 תביעה בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, ובה התבקש ביטול פסקי הדין בהם נדחו ערעוריה על החלטת הלשכה שלא לייצגה.

בשנת 2017 הגישו העותרות לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה לביטול ההחלטה המוזכרת בסעיף ו', שלא לפטור אותן מתשלום אגרה. במסגרת התביעה הוגשה בקשה לפטור מאגרה, שנדחתה.

העותרות הגישו ערעור נוסף על ההחלטה המוזכרת בסעיף ו'.

העותרות הגישו ערעור על החלטה נוספת הקשורה במתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה המוזכרת בסעיף ו'.

ביום 23.10.2017 הגישו העותרות עתירתן זו, ובה התבקש כי יוצא צו המורה, בין היתר, על הקפאת כל ההליכים בערעורים המוזכרים בסעיפים ט' ו-י', עד אשר תתקבל החלטה בתביעה המוזכרת בסעיף ז'. כן התבקש צו ביניים באותו עניין.

כאמור, בית המשפט העליון קבע שדין העתירה להידחות על הסף מהטעמים שפורטו לעיל. טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף הוא, שאין בית משפט העליון משמש ערכאת ערעור על החלטות של ערכאות שיפוטיות אחרות, ובכללן בתי המשפט האזרחיים, אלא "במקרים נדירים ביותר ובדרך כלל, מקום שעולה טענה של חוסר סמכות או אם מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור (ראו, לדוגמה, בג"ץ 10539/08 פלוני נ' יו"ר ראש הוצאה לפועל בטבריה,בפסקה ו (26.1.09); בג"ץ 499/12 קולקר נ' לשכת תביעות תעבורה ירושלים (18.01.2012); בג"ץ 5298/17 פלונית נ' פרקליטות מחוז מרכז (31.10.2017)). בית המשפט העליון קבע שלא מתקיימת איזו מן העילות המחריגות את הכלל. ואף כי הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בהליכים תלויים ועומדים.

בית המשפט העליון אף קבע, כי העותרות חוזרת ומטרידה את הערכאות השונות, כאשר כל הליך גורר אחריו הליכי ערעור, פטור מאגרה, הארכת מועד לפטור מאגרה וכיו"ב וקבע, כי לא לעולם חוסן וכי למרות מצבה הכלכלי היא עלולה למצוא עצמה משלמת הוצאות משפט בגין ההליכים- לטובת אוצר המדינה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.