כתב אישום המייחס עבירות רכוש ועבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בקלות ראש, הפרת הוראה חוקית, נהיגה בזמן פסילה ושיבוש הליכי משפט.

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) בעמ"ת 32724-10-18 מיום 17.10.2018, בה התקבל ערר של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' פרי) מיום 14.10.2018, בגדרה הורה בית משפט השלום על פתיחת חלונות באיזוק האלקטרוני, לצורך יציאת המבקש לעבודה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות רכוש ועבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בקלות ראש, הפרת הוראה חוקית, נהיגה בזמן פסילה ושיבוש הליכי משפט. יצוין, כי למבקש עבר פלילי לא מבוטל, הכולל הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות, בגינן אף ריצה עונש מאסר.

בהחלטה מיום 21.3.2018, קבע בית משפט השלום כי ישנן ראיות לכאורה בעניינו של המבקש, אך קיימת בהן "חולשת-מה", והורה על מעצרו של המבקש בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח של אשתו ומפקחת נוספת. ביום 14.10.2018 הורה בית משפט השלום על פתיחת חלונות באיזוק האלקטרוני לצרכיו הרפואיים של המבקש, ועל מנת שיוכל לצאת לעבודה.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר, במובן זה ששלל יציאתו של המבקש לעבודה, וביטל את אישור היציאה "הגורף" שניתן למבקש לצורך צרכיו הרפואיים.

כלל הוא כי רשות ערר ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים. הבקשה שלפנינו אינה נמנית עם אלו ואינה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש. טענתו העיקרית של המבקש היא כי החלטתו של בית המשפט המחוזי משנה את ההחלטה מיום 21.3.2018, באשר היא קובעת כי ישנן ראיות לכאורה בעניינו. על אף שלא נעלם מעיני השוני בין קביעותיהן של הערכאות השונות בעניין עוצמת הראיות, בסופו של יום לא השתנתה נקודת המוצא כי בעניינו של המבקש ישנן ראיות לכאורה, כך שבית המשפט המחוזי לא "התערב" בהחלטת בית משפט השלום מיום 26.3.2018. לסופו של יום, קביעתו של בית המשפט המחוזי שלא להתיר למבקש לצאת מדי יום לעבודה, נסמכה בין היתר על מסוכנותו, ועל כך ש"מעצר בפיקוח אלקטרוני אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם מתן אישור ליציאה לעבודה אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן". בית המשפט העליון דחה את הבקשה ולא מצא להתערב בקביעות אלו במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

תקף עקב סכסוך על מים ויישב במאסר 50 חודשים

תקף עקב סכסוך על מים ויישב במאסר 50 חודשים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ג' אזולאי) בת"פ 44320-04-16 מיום 16.4.2019, במסגרתו הושת על המבקש עונש של 50 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פיצויים למתלונן ותשלום קנס.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס –  מקור ראשון,  על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

ביום 24.4.2016 הוגש כתב אישום נגד המבקש. על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.2.2016 התקיימה אסיפה של אגודה שיתופית למים ביישוב דבוריה. באסיפה נכחו המתלונן ואביו של המבקש, ובמהלכה פרץ ויכוח קולני בין השניים. בעקבות ויכוח זה החליט המבקש לפגוע במתלונן. בהמשך לכך, למחרת, ביום 28.2.2016 הגיע המבקש יחד עם אחר שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר) לביתו של המתלונן והשניים המתינו לו חמושים באלות ובאקדחים. בשעה שיצא המתלונן מביתו תקפו אותו המבקש והאחר ובין השלושה התחולל עימות, בעיצומו ירו המבקש או האחר ברגלו של המתלונן. סמוך לאחר מכן נמלט המבקש מן המקום והסתתר במשך כחודש ימים עד ליום 27.3.2016 בו הסגיר את עצמו למשטרה. כתוצאה ממעשי האחר נגרמו למתלונן שבר באף והמטומה בעין ימין. אחד מהקליעים מהירי אף חדר לירכו והוא אף נפגע מרסיסים.

ביום 10.10.2018 הורשע המבקש בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות נשק וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וביום 16.4.2019 נגזר דינו. בית המשפט המחוזי קבע כי במעשיו פגע המבקש בערכים המוגנים של כבוד האדם, זכותו לחיים ולשלמות הגוף, כמו גם בשלום הציבור. בית המשפט ציין כי למעשיו של המבקש קיימת חומרה יתרה, שכן אין מדובר באירוע ספונטני אלא בכוונה מתוכננת מצידו, במסגרתה הצטייד בנשק והמתין לצאתו של המתלונן מביתו בשעת ליל ואך בנס לא קופחו חיי אדם כתוצאה ממעשיו. לאור האמור, השית בית המשפט המחוזי על המבקש את העונשים אשר פורטו לעיל.

ביום 23.5.2019 הגיש המבקש ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי. לצד הערעור הוגשה גם הבקשה שלפנַי לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור אינם מבוטלים. לנוכח סתירות שנתגלו בין גרסאות העדים, נקבע בין היתר כי לא ברור האם המבקש הוא שירה במתלונן או שמא האחר, ובנסיבות אלה יש להניח כי האחר הוא זה שירה בפועל. אמנם בית המשפט המחוזי היה ער לסתירות אלו ואף ציין אותן בהכרעתו, אך שגה כאשר קבע שאין בסתירות כדי לאיין את מהימנותם של העדים. עוד נטען, כי שגה בית המשפט עת קבע כי המבקש והאחר ביצעו בצוותא את הירי, דבר אשר אף לא נטען בכתב האישום. לכך יש להוסיף כי גם המתלונן נהג באלימות כלפי המבקש ועל כן יש לראות באירוע כקטטה הדדית.

בשים לב לאמור, ומבלי לפגוע בטענות בדבר הכרעת הדין, לטענת המבקש גם גזר דינו של בית המשפט המחוזי חריג בחומרתו. בהקשר זה ציין המבקש כי אין לו עבר פלילי קודם וכי חלפו למעלה משלוש שנים מעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, במהלכם שהה במעצר בית ומילא אחר תנאי שחרורו במלואם. קרוב לוודאי שערעורו יישמע בעוד כשנה, ובמקרה שכזה אין דחיפות להורות על מאסרו טרם שמיעת ערעורו, שעה שלערעור יש כאמור סיכויים טובים להתקבל. בנסיבות אלה, נטען כי יש מקום להיענות לבקשה.

לטענת המשיבה, המבקש תוקף בערעורו את ממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי על אודות עדי הראיה לאירוע. ברם, קיימת תשתית ראייתית רחבה עליה ביסס בית המשפט את ממצאיו מלבד עדויות אלו, ובכלל זה: סרטוני אבטחה; טרקטורון שנצפה באירוע ונמצא לאחר מכן בחצרי המבקש; כובע שנצפה באירוע ונמצא על הטרקטורון; שרידי ירי וממצאי דנ"א שלא ניתן לשלול שהינם של המבקש באותו הכובע. לטענתה, בניגוד לטענת המבקש סיכויי הערעור נמוכים אפוא, ואין עילה לעיכוב ביצוע גזר הדין.

נקודת המוצא היא כי נאשם שהורשע בדין יחל בריצוי עונשו לאחר גזר הדין באופן מיידי, ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין (ע"פ 4722/18 חסן נ' מדינת ישראל (17.7.2018); ע"פ 8477/17 פלוני נ' מדינת ישראל (6.11.2017)). לצורך הכרעה בבקשה מעין זו יש להביא בחשבון בין היתר, את טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, משך תקופת המאסר ונסיבות נוספות הקשורות לעניינו של המבקש (ע"פ 2745/18 אבו שארב נ' מדינת ישראל (9.4.2018)). לאחר שעיינתי בבקשה, בערעור ובנספחיו, ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנַי, הגעתי למסקנה כי מקרה זה אינו בא בגדרי אותם מקרים המצדיקים סטייה מהכלל האמור, ועל כן דין הבקשה להידחות.

ראשית, יש ליתן משקל משמעותי לחומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש. שנית, על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, עומדת לפני המבקש משוכה גבוהה למדי בקשר לערעור על הכרעת הדין. עיקר טענותיו מכוונות כלפי הכרעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה המבררת, בהם בית משפט זה אינו נוטה להתערב, ואינן מצדיקות עיכוב ביצוע המאסר (ראו: ענייןפלוני; ע"פ 3283/13 פלוני נ' מדינת ישראל (12.11.2014); ע"פ 187/10 פלוני נ' מדינת ישראל(21.1.2010)).

גם באשר לערעור על גזר הדין שהוגש על ידי המבקש, הרי שבהתחשב בתקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו (50 חודשים), סביר שלא יהיה בביצוע מידי של גזר הדין כדי לסכל את תכלית הערעור על גזר הדין, אף אם תתגשם תקוות המבקש ויוחלט להקל במידת מה מעונשו (ראו למשל: ע"פ 154/16 קבלאן נ' מדינת ישראל (14.1.2016); ע"פ 8113/12 מחלב נ' מדינת ישראל(19.12.2012)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

שדד 200 ₪ מקשישה ויישב במאסר 38 חודשים

שדד 200 ₪ מקשישה ויישב במאסר 38 חודשים

בית המשפט העליון דחה ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"פ   57357-12-17 (השופט ד' בן טולילה) מיום 14.6.2018, אשר השית על המערער, בעקבות הרשעתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין),עונשים כדלקמן: 38 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירות רכוש או אלימות מסוג עוון בתוך 3 שנים מיום שחרורו מבית הכלא; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע בתוך 3 שנים מיום שחרורו מבית הכלא; פיצויים לטובת נפגעת העבירה (להלן: המתלוננת) בסך של 7,000 ש"ח; וכן קנס בגובה 1,500 ₪, או 10 ימי מאסר תמורתו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ביום 8.3.2018 הגישה המשיבה לבית משפט קמא כתב אישום מתוקן נגד המערער. כתב אישום זה ייחס למערער שוד, עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. לפי האמור בכתב האישום, ביום 17.12.2017, בסביבות השעה 9:10, רכשה המתלוננת, קשישה בת 90, מצרכי מזון במרכז מסחרי בבאר שבע. לאחר סיום הרכישה העבירה המתלוננת את כל המצרכים שרכשה ואת ארנקה שהכיל 200 ש"ח לשקית, והחלה לחזור בהליכה לביתה. המערער, שהבחין במתלוננת ובתכולת השקית, משך אותה מידי המתלוננת וברח מהמקום. כתוצאה ממעשה זה נפלה המתלוננת ארצה, נחבלה בראשה, ונזקקה לטיפול רפואי.

נועם קוריס

בישיבה שקיים בית משפט קמא ביום 8.3.2018 הודה המערער בעובדות כתב-האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון שעשה עם המשיבה. בית משפט קמא הרשיע אפוא את המערער בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. ביום 14.6.2019 גזר בית המשפט את דינו של המערער. בגזר הדין נקבע כי המערער פגע בערכים החברתיים המוגנים של קניינו של האדם, בטחונו האישי, כבודו וכן שלמות גופו ונפשו. בית המשפט עמד על הנזק הנפשי החמור שנגרם למתלוננת עקב ביצוע העבירה – ניכור ותלישות, פגיעה בתפקוד, וכן ייאוש ותסכול רב – וזאת לצד הנזק הפיזי שנגרם לה; על החומרה המיוחדת שבמעשי אלימות נגד קשישים וחסרי ישע; על הצורך למגר מעשים אלו באמצעות ענישה מרתיעה; ועל מגמת ההחמרה בענישה בגין עבירות דוגמת שוד.

בית משפט קמא הביא בחשבון את נסיבות ביצוע העבירה, תוך שהוא מתייחס לכך שהעבירה לא בוצעה בצוותא, ולא בבית המתלוננת; שלא קדם לה תכנון כלשהו; שלא נעשה במהלכה שימוש בנשק; שלא נגרמו למתלוננת חבלות פיזיות קשות; ששוויו של הרכוש הגנוב נמוך; ושהאלימות בה נקט המערער כלפי המתלוננת הייתה קלה יחסית. ואולם, בעניין נסיבה אחרונה זו צויין כי כשמדובר באלימות נגד קשישים די בהפעלת כוח מועט כדי לגרום לפגיעה פיזית קשה ואף למוות. בשים לב לכל אלה, קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה ההולם בעניינו של המערער נע בין 24 ל-50 חודשי מאסר בפועל. בבוחנו את הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי העשיר של המערער, אשר כולל 21 הרשעות קודמות בעבירות סמים ורכוש. בית המשפט נדרש גם לנסיבות חייו הקשות של המערער; להליך השיקום העצמאי שעבר; וכן להימנעותו מביצוע עבירות במהלך שש השנים שקדמו לביצוע העבירה נשוא כתב האישום. בית המשפט הסביר כי לנסיבות אלה יש לתת משקל נמוך יחסית נוכח הסתבכויותיו החוזרות והנשנות של המערער בפלילים, נוכח אי-יכולתו לעבור הליך שיקום משמעותי וכן נוכח העובדה שהמערער לא הביע חרטה מלאה על מעשהו.

לאחר ששקל שיקולים אלה, קבע בית משפט קמא כי יש למקם את עונשו של המערער בחלקו התחתון של השליש העליון של מתחם הענישה, וגזר את דינו כפי שפורט לעיל.

מכאן הערעור.

המערער טען כי בית משפט קמא חרג בעניינו ממדיניות הענישה הנוהגת וקבע מתחם ענישה שאינו פרופורציונלי למעשהו. לטענתו, פסקי הדין שנסקרו בפסק דין קמא עוסקים במעשי שוד שבוצעו בנסיבות חמורות יותר מאלו של המקרה דנן: בחלקם קדם תכנון למעשה השוד; בחלקם ניטלו סכומים גבוהים יותר; ובחלקם האלימות אשר ננקטה כלפי המתלונן הייתה קשה הרבה יותר. המערער גם הציג פסקי דין בהם נגזרו על מבצעי השוד עונשים קלים יותר משלו בשל נסיבות מקלות שונות.

עוד טען המערער כי שגה בית משפט קמא בגזירת עונשו בתוך המתחם שנקבע והחמיר עמו יתר על מידה. לטענתו, בקביעת העונש ניתן משקל מופרז לשיקולי ההרתעה ולעברו הפלילי, ולא ניתן משקל ראוי להליך השיקום העצמאי שעבר ולהימנעותו מלעבור עבירה פלילית בשש השנים שקדמו לביצוע השוד. כמו כן הלין המערער על כך שבית המשפט החמיר את עונשו בשל התרשמות שגויה כי העבירה בוצעה למען בצע כסף. המערער טען כי מעשהו היה מונע על ידי מצוקה כלכלית ונפשית אליה נקלע אחרי מות בת-זוגו. זאת ועוד: לדברי המערער, בית משפט קמא שגה בקבעו כי הוא לא מתחרט על מעשהו באופן מלא ולא לוקח אחריות עליו. המערער הבהיר לנו כי הוא מתבייש במעשהו ולוקח אחריות מלאה עליו; וכי חרף מצוקתו הכלכלית הוא קיבל על עצמו את תשלום הפיצויים שכאמור נפסקו לטובת המתלוננת.

המערער הוסיף וטען כי בית משפט קמא שגה גם בחייבו בקנס כספי בנוסף לפיצויים שפסק לטובת המתלוננת. לשיטתו, בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שהמערער ביצע את העבירה בהיותו דר-רחוב הרעב ללחם; לכך שהמערער הפיק תועלת כספית מועטה מביצוע העבירה; ולכך שהיחס בין הנזק אשר נגרם למתלוננת כתוצאה מביצוע העבירה לבין סכום הפיצויים והקנס איננו מידתי. בהקשר זה, טען המערער כי הקנס ממילא לא ישרת את תכליתו, שכן הוא לא יוכל לפרוע אותו במועדו ולהימנע ממאסר – זאת, בשל מצוקתו הכלכלית והקדימות הניתנת בדין לגביית הפיצויים המגיעים לנפגע העבירה.

המשיבה מצדה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 31.3.2019 טענה המשיבה כי עונש המאסר שנגזר על המערער הולם את נסיבות המקרה: העבירה בוצעה נגד קשישה, דבר שיש בו אכזריות מיוחדת; למתלוננת נגרמו נזקים גופניים ונפשיים; ולמערער עבר פלילי מכביד הכולל 21 הרשעות. המשיבה טענה גם כי בניגוד לתמונה שהמערער ביקש לצייר לפנינו, הוא איננו נוטל אחריות למעשהו ואף לא מביע חרטה אמיתית על ביצועו. לעניין הקנס נטען כי אין מקום לבטלו, שכן מדובר בקנס בשיעור נמוך יחסית אשר מהווה רכיב חיוני בעונש על עבירה שבוצעה בשל תאוות בצע בלבד.

תסקיר שירות המבחן

ביום 25.3.2019 התקבל תסקיר עדכני בעניינו של המערער. תסקיר זה מבוסס על דיווח גורמי הטיפול בכלא בו מרצה המערער את עונשו. מהתסקיר וכן מדברי נציגת שירות המבחן בדיון שהתקיים ביום 31.3.2019 עולה כי המערער מביע חרטה על מעשיו באופן חלקי בלבד, תוך מזעור חומרת מעשיו ותוך הטלת האחריות עליהם על נסיבות חייו הקשות. שירות המבחן אמנם התרשם כי למערער יש מוטיבציה לצאת ממעגל הפשיעה, אך לצד זאת ציין כי המערער מסרב להשתלב במסגרת הטיפולית שהוצעה לו חרף חיוניותה לשיקומו.

בידוע הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית – התערבות כאמור תוצדק במקרים חריגים בלבד (ראו ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל(29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע"פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (12.5.2009)). כפי שיוסבר להלן, עניינו של המערער דכאן לא נמנה עם אותם מקרים חריגים אשר מצדיקים התערבות.

אין צורך להכביר במילים על חומרת מעשהו של המערער. פגיעה בקשישים ובחסרי ישע נמנית עם המעשים הנקלים והבזויים ביותר שידעה החברה. מעשים אלו פוגעים באופן חמור בביטחונם האישי של הקורבנות – ושל אוכלוסיות שלמות – ובזכותם להתקיים בכבוד וללא מורא. מעשים אלו אף משקפים דפוס התנהגות אנטי סוציאלי אשר מגלם בתוכו אכזריות ואדישות לנזק הנגרם לקורבן העבירה (ראו ע"פ 3307/08 מדינת ישראל נ' טועמי (4.3.2009)). לא אחת עמד בית משפט זה על תפקידו בהגנה על חסרי ישע ועל קשישים, שמטבע הדברים מהווים טרף קל ונוח לעבריינים. תפקידנו זה מחייב גזירת עונשים מחמירים ומרתיעים. אמנם הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ושומה על בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם, אפילו מדובר בעבירה שקורבנה הוא קשיש (ע"פ 6202/10 מדינת ישראל נ' ישראילוב(15.3.2011)). ואולם, בעבירות המבוצעות נגד אוכלוסיות חלשות עיקרון הענישה האינדיבידואלית לרוב ייסוג אל מול אינטרסים כבדי משקל ושיקולי ענישה אחרים, שבמרכזם עקרונות הגמול וההרתעה. היטיב לנסח זאת השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז) בפסק הדין בענייןאלייב (ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, פסקה ו(1) (12.12.2005)):

"לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות […] גזירת הדין היא מן הקשות שבמטלות השיפוטיות, כי עניינה דיני נפשות לנאשמים – אך דיני נפשות הם גם לקרבנות ולזולתם […]".

אין תמה אפוא שהפסיקה דהאידנא מצביעה על מגמת ענישה מחמירה ומרתיעה: מגמה זו היא חלק מהמאבק לעקירת התופעה של פגיעה בקשישים ובחסרי ישע מן השורש (ראו ענייןאלייב, פסקה ו; ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל, פסקה 19-18 (22.10.2013); וכן ע"פ 5063/10 מדינת ישראל נ' איסאקוב, פסקה י"ב (29.5.2011)). ענישה כאמור היא כורח המציאות בימים שבהם מעשי שוד קשישים הולכים ופושים במקומותינו (ראו ע"פ 304/85 תורג'מאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 74 (1985)).

המקרה דכאן הוא דוגמא אחת מיני רבות לנזקים החמורים שנגרמים לגופו ולנפשו של קשיש כתוצאה מביצועו של שוד גם כשהשוד איננו אלים במיוחד. למרות שהאלימות שננקטה כלפי המתלוננת הייתה בעוצמה נמוכה יחסית, ולמרות ששוויו הכספי של הרכוש שניטל ממנה היה לא גבוה, הנזק הנפשי שנגרם לה הוא חמור. תסקיר נפגעת העבירה מעלה כי עובר לביצוע העבירה המתלוננת חיה בבדידות ובעוני קשים: מדובר באלמנה בת 91, שמתקיימת מקצבת זקנה של ביטוח לאומי ומתגוררת בגפה בדירה מוזנחת ללא אמצעי קיום בסיסיים. לאחר ביצוע העבירה חלה החרפה משמעותית במצבה, שכללה גם ירידה בתפקודה היומיומי. המתלוננת החלה להאמין כי סביבת מגוריה לא יכולה עוד להוות מקום מוגן ובטוח עבורה, ועל כן היא ממעטת לצאת מביתה. תחושות הניכור והתלישות שהמתלוננת חשה בעבר התעצמו, וחוסנה הרגשי נסדק ללא תקנה.

בית המשפט העליון לא מצא שום פגם בגזר דינו של בית משפט קמא: לא בקביעת מתחם הענישה ולא במיקום עונשו של המערער בתוך המתחם. בית משפט קמא נדרש לכל השיקולים הרלבנטיים לקביעת העונש, ונתן את דעתו, בין היתר, לחומרת מעשהו של המערער, לנזק שנגרם למתלוננת, לצורך בהרתעה כללית ואישית, לנסיבות חייו הקשות של המערער, לעברו הפלילי, ולתחזית השיקום שלו. העונש שבית המשפט השית על המערער איננו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות שוד המבוצעות נגד אוכלוסיית קשישים. המערער הצביע אמנם על מקרים כאלה או אחרים בהם הוטלו עונשים קלים יותר מזה שנגזר עליו, אולם המגמה העכשווית בפסיקתו של בית משפט זה היא להחמיר עם עבריינים שבוחרים לפגוע בקשישים. כפי שכבר ציינתי, מגמה זו הינה חיונית למיגור התופעה.

בית המשפט העליון דחה גם את טענת המערער כי יש להקל בעונשו משום שהאלימות שנקט כלפי המתלוננת לא היתה קשה במיוחד ומשום שסכום הכסף שנטל ממנה היה נמוך. אל לנו להמעיט בנזק הנפשי החמור שנגרם למתלוננת וכן בפגיעה בביטחונה האישי וביכולתה להלך ברחוב ללא מורא (ע"פ 5213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (9.5.2007); ע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.9.2008)). יתירה מכך: כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, די באלימות בעוצמה נמוכה כדי לגרום לנזקים קשים לאדם קשיש. בהקשר זה חשוב שנזכור כי בעקבות מעשה השוד שבוצע על ידי המערער המתלוננת נפלה ארצה ונחבלה בראשה. לדידי, העובדה שנזקי המתלוננת לא היו קשים היא רק עניין של מזל, שבגינו לא מגיע למערער שום הקלה בעונש.

הוא הדין לגבי הקנס שהושת על המערער. המערער טוען כי מצבו הכלכלי רעוע וכי לא יספיק לשלם את הקנס במועדו, אך בכך לא סגי. בית משפט קמא שקל את נסיבותיו האישיות של המערער בהטילו עליו את הקנס. לזאת אוסיף כי מדובר בקנס בשיעור נמוך, וגם מסיבה זו לא ראה בית המשפט כל סיבה לבטלו או לשנותו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מעצר בדמות מסוכנות סטטוטורית

נועם קוריס מגדל משה אביב

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) בעמ"ת 53316-03-19 מיום 8.4.2019 בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' תבור) במ"ת 51307-01-19 מיום 7.3.2019.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

ביום 21.1.2019 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו ארבע עבירות של איומים נגד זוגתו לשעבר ובני משפחתה, ועמה בקשה לעוצרו עד לתום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 30.1.2019, עמד בית משפט השלום על כך שאין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בדמות מסוכנות סטטוטורית, וציין כי המבקש עבר בדיקה פסיכיאטרית ונמצא כשיר לעמוד לדין וכי לחובתו הרשעות קודמות בעבירות מתחום האלימות והאיומים. כמו כן, הורה בית משפט השלום לשירות מבחן לערוך תסקיר בעניינו של המבקש שיבחן ראשית את מצבו של המבקש, ולאחר מכן את חלופת המעצר שהוצעה.

בתסקיר שנערך התרשם שירות המבחן כי קיים סיכון במצבו של המבקש להישנות מעורבות אלימה בתחום הזוגי וכן סיכון להפרת התנאים ולצריכת חומרים פסיכו-אקטיביים. כמו כן, בחן שירות המבחן חלופת מעצר בישיבה בבת ים בפיקוח רב הישיבה, אך התרשם כי הפיקוח אותו הציע הרב אינו הולם את הסיכון הנשקף מהמבקש. לפיכך, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרורו של המבקש. לאחר קבלת התסקיר, התקיים ביום 20.2.2019 דיון בבית משפט השלום, אליו התייצב הרב, בסופו הורה בית משפט השלום לבחון את אפשרות מעצרו של המבקש בפיקוח אלקטרוני בישיבה בפיקוחם של הרב ושל בת זוגו הנוכחית של המבקש.

בתסקיר המשלים שנערך העריך שירות המבחן כי נוכח מצבו של המבקש נדרשת "חלופה סמכותית, אסרטיבית ומשמעותית, כדוגמת קהילה לתחלואה כפולה, אשר תכלול הרחקה גאוגרפית, בקרה רציפה אחר התנהלותו ובחירותיו, כמו גם מתן מענה טיפולי יעיל לצרכיו, כשהערכתנו כי המפקחים המוצעים יתקשו להירתם ולבסס מערך פיקוחי הולם ומותאם". משכך, העריך שירות המבחן כי גם מעצר בפיקוח אלקטרוני לא יפחית את הסיכון במצבו של המבקש, ולא יתן מענה לצרכיו.

לאחר קבלת התסקיר המשלים, ביום 7.3.2019, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לדחות את הדיון על מנת לאפשר לרב, שנעדר מהדיון בשל מחלה, להתייצב בפני בית המשפט בשנית, בקבעו כי לא מצא שהתרשמות נוספת מהרב תוכל לשנות את תמונת הסיכון הברורה העולה מתסקירי שירות המבחן. בית משפט השלום עמד על כך שהעבירות המיוחסות למבקש, כשלעצמן, עשויות לשאת חלופות מעצר, אלא שהסיכון אינו נבחן על פי העבירות לבדן, אלא על יסוד התמונה המוצגת במלואה. בנסיבות המקרה דנן, נקבע, התמונה העומדת בפני בית המשפט מלמדת על הסיכון הנשקף מהמבקש, עליו יש להוסיף פיקוח אנושי בלתי-אפקטיבי. משכך, מקום שהמתלוננת נמצאת בקרבת מקום ולאור החשש שתואר בתסקיר שירות המבחן, חלופת המעצר בישיבה אינה מתאימה להפחתת הסיכון.

ערר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט השלום בציינו כי מאחר שנמצא כי מסוכנותו של המבקש היא ברף גבוה ביותר, בדין הורה בית משפט השלום על מעצרו גם מבלי לבחון את חלופת המעצר לגופה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לא נעלמה מעיניו העובדה כי מסוכנותו של המבקש, הנובעת ממצבו הנפשי, אינה בהכרח בשליטתו, אך אין בכך כדי להביא לקבלת הערר.

מכאן הבקשה בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי שקבע כי אין חלופת מעצר שתוכל לאיין את מסוכנותו של המבקש ולפיכך אין טעם לבחינת חלופת המעצר הקונקרטית. עוד טוען המבקש כי שגו הערכאות דלמטה שנמנעו מלהתרשם באופן בלתי אמצעי מהמפקחים המוצעים. לטענתו, החלטת בית המשפט המחוזי גורמת לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, הוא קבע כי דינה להידחות. בקשת רשות לערור ניתנת רק במקרים חריגים בהם קיימת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או מקום בו קיימות נסיבות פרטניות המצדיקות זאת, כגון מניעת עוול קשה, פגיעה שאינה מידתית בזכויות הנאשם, או שגגה ברורה בהחלטת המעצר (בש"פ 4253/17 דבש נ' מדינת ישראל (18.6.2017); בש"פ 1811/18 ספי נ' מדינת ישראל (4.3.2018)). הבקשה שלפנינו ממוקדת בעניינו הפרטני של המבקש בלבד, ואינה מעלה כל נסיבות חריגות המצדיקות היעתרות לבקשה ב"גלגול שלישי". די בכך לדחיית הבקשה.

לגופם של דברים, כפי שעמדו הערכאות דלמטה, מצבו המורכב של המבקש מלמד על סיכון אותו לא תוכל לאיין חלופת המעצר שהוצעה. החלטה זו כוללת שני מרכיבים, האחד – מצבו של המבקש, המקים מידה לא מבוטלת של סיכון, והשני – העדר יכולתם של חלופת המעצר שהוצעה והמפקחים שהוצעו לאיין את הסיכון הנובע ממצבו של המבקש. בנסיבות העניין, לנוכח הקרבה של חלופת המעצר שהוצעה למקום מגוריה של המתלוננת ומכיוון שהחלופה עצמה איננה הרמטית מספיק ואינה נותנת מענה לצרכיו הטיפוליים של המבקש, לא היה בהתרשמות בלתי אמצעית מהמפקחים עצמם כדי לשנות מהחלטת המעצר. אשר על כן, ההחלטה על מעצרו של המבקש בדין יסודה והיא אינה מקימה כל עילה להתערבות. בשולי הדברים יוער, כי אין בכך כדי לסגור את הדלת באופן מוחלט על חלופות מעצר אחרות, ככל שתוצע חלופה שתתאים לצרכיו המיוחדים של המבקש ותאיין את הסיכון הנשקף ממנו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מדריכי התיירים מדרום אפריקה לא יורשו להיכנס לישראל

מדריכי התיירים מרום אפריקה לא יורשו להיכנס לישראל

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע בימים אלו בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.2.2019 (השופט ע' שחם, עת"מ 7497-02-19) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים). לטענתם, הם "מארגנים ומלווים רוחניים של קבוצות תיור במסעי צליינות בארץ מזה כ-30 שנה"; ובמשך השנים ליוו עשרות סיורים מאורגנים בישראל לתיירים נוצרים במקומות שנחשבים קדושים עבורם. לצורך פעילותם זו, המבקשים נהגו לשהות בישראל מספר חודשים בשנה ואף שכרו דירה בעיר ירושלים – וכל זאת כאשר באמתחתם אשרת תייר מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר).

בשנים 2014 ו-2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת מעמדם בישראל, וכי לא תתאפשר כניסתם לישראל לצרכי עבודה מכוח אשרת תייר. בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנדון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת). ביום 6.2.2017 נדחתה בקשה נוספת של המבקשים להאריך את אשרת התייר, וזאת מחשש להשתקעותם בישראל וכן בהינתן החשד שהם מקיימים פעילות משיחית עם קבוצות תיור יהודיות; וערר פנימי על ההחלטה נדחה ביום 28.3.2017.

ערר על החלטה אחרונה זו התקבל בפסק דין של בית הדין לעררים מיום 5.12.2017 (הדיין מ' פשיטיצקי, (ערר י-ם) 2979-17). זאת לנוכח התרשמות בית הדין לעררים כי המבקשים אינם מעוניינים להשתקע בישראל, ומאחר שלא הוכח כי הם עוסקים בפעילות מיסיונרית. בהקשר זה צוין כי במהלך 30 השנים האחרונות המבקשים נכנסו ויצאו את ישראל מספר רב של פעמים עם קבוצות של תיירים, כאשר בכל כניסה קיבלו אשרת תייר; ועוד נאמר כי משכורת המבקשים משולמת להם מחברה דרום אפריקאית. בנסיבות אלה, ציין בית הדין לעררים כי תמוה בעיניו מדוע לאחרונה החליטה המשיבה לשנות את מדיניותה בנושא. בהתאם נקבע כי אין טעם לפגוע בפרנסת המבקשים שהציגו מסמך שלפיו במהלך שנת 2018 מתוכננות להגיע לישראל 20 קבוצות תיירים, אותן ארגנו בעוד מועד, זאת בפרט בהינתן שביטול הסיורים עתיד לפגוע גם בענף התיירות בישראל – ומשכך נקבע כי על המשיבה להעניק למבקשים אשרת תייר שתאפשר את כניסתם לישראל עד לסוף אותה שנה. לצד זאת, הובהר שככל שהמבקשים יבקשו להמשיך בפעילותם גם בשנת 2019 ואילך, יהיה עליהם להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה כדבעי.

בהמשך לכך, הקימו המבקשים חברה ישראלית בשם אי.פי.וי. טורס בע"מ, (המבקשת 1, ולהלן: החברה), וזו הגישה ביום 6.9.2018 בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר מומחה (להלן:בקשה להיתר העסקה). בקשה זו הוגשה ביחס לאמנדה בלבד, תוך שצוין כי היא משמשת כדירקטורית בחברה ו"אחראית על כל התחום הלוגיסטי והניהול של החברה, החל מגיוס קבוצות תיירים ועד למציאת מורי דרך מוסמכים אשר ילוו את הקבוצות כאן בישראל"; וכן צוין כי החברה מעוניינת להעסיק את אמנדה כ"מנכ"ל החברה בישראל". בהחלטתה מיום 6.1.2019 דחתה המשיבה את הבקשה להיתר העסקה, בהתחשב בעמדת משרד התיירות (המשיב 2, ולהלן: משרד התיירות) כי אין מקום להמליץ על מתן היתר לחברה להעסיק את אמנדה "לאור העובדה כי ישנם ישראלים שיכולים לבצע עבודה זו". המלצה זו התקבלה על דעת הוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים, שאומצה כאמור על ידי המשיבה. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור והבקשה למתן סעד זמני שבצדו.

המבקשים מיאנו להשלים עם ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר העסקה והגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שבה נתבקש צו שיורה למשיבה להעניק לחברה היתר להעסקת המבקשים – וזאת אף שהבקשה להיתר העסקה התייחסה רק לאמנדה (עת"מ 7497-02-19). בית המשפט דחה את העתירה תוך שנקבע כי "אין בעתירה טענות או תשתית המלמדת כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, במידה העשויה להצדיק התערבות בה" וכי "לא נסתרה קביעת משרד התיירות, כי ישראלים יכולים למלא את תפקיד מנכ"ל החברה". בהקשר זה צוין כי טענות המבקשים בעתירה לעניין כישוריה הייחודיים של אמנדה בליווי רוחני של קבוצות, אינם מצדיקים התערבות בהחלטה בדבר מתן היתר להעסקתה כמנכ"ל החברה; זאת בפרט מקום שטענות אלה לא קיבלו ביטוי בבקשה להיתר העסקה, ובהינתן שהמבקשים לא ביססו מומחיות ייחודית שאינה בנמצא בישראל, בהתייחס לתפקיד מנכ"ל החברה. ועוד נאמר אגב כך, כי אין דמיון של ממש בין החריג הקבוע בדין שלפיו "רועים רוחניים" רשאים לקיים הדרכות בישראל אף שאינם מורי דרך ישראליים, לנסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי המבקשים בעתירתם; וממילא הבקשה להיתר העסקה סבה על הבקשה להעסיק את אמנדה כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

לצד דברים אלה צוין כי לנוכח השתלשלות האירועים עד כה, העובדה שהמבקשים ארגנו קבוצות סיורים לשנת 2019 בהסתמך על ההנחה שהמשיבה תקבל את הבקשה להיתר העסקה, אינה יכולה להעמיד להם טענה להסתמכות סבירה המזכה אותם בסעד כלשהו. נוסף לזאת, נדחו טענות המבקשים כלפי המדיניות "החדשה" של המשיבה ביחס אליהם; ובהקשר זה נאמר כי לא נסתרה טענת המשיבה שלפיה אין מדובר בשינוי מדיניות כי אם באכיפת הדין הקיים המחייב מתן אשרת עבודה לנתינים זרים המבקשים לעבוד בישראל.

לטענת המבקשים הם הסתמכו על קביעות בית הדין לעררים, ועל כן ארגנו קבוצות תיירים להדרכה לשנת 2019 – ואלה שילמו זה מכבר ואף נקבעו להם סידורי לינה והסעה מלאים. בנסיבות אלה, מבוקש כי יינתן סעד זמני לתקופת הערעור שיאפשר את כניסתם של המבקשים לישראל באשרת תייר והמשך ליווי הקבוצות. במישור מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה תוביל לביטול הסיורים שנקבעו, והדבר יסב למבקשים נזק כספי וכן יפגע בשמם הטוב; בעוד קבלת הבקשה אינה נושאת בצדה נזק כלשהו, שכן המבקשים מלווים תיירים כשברשותם אשרת תייר מזה 30 שנה. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, בין היתר בהתחשב בכך שפסק הדין מתעלם מהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית משפט לעניינים מנהליים שלפיה המשיבה לא שינתה את מדיניותה אלא רק אכפה את הדין הקיים – בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע במפורש כי המשיבה שינתה את מדיניותה ביחס למבקשים.

המשיבים מצידם עומדים על כך שמאחר שבנקודת הזמן הנוכחית המבקשים אינם שוהים בישראל, בקשתם לקבל אשרת תייר עד להכרעה בערעור אינה אלא בקשה למתן צו עשה שיביא לשינוי המצב הקיים – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לצד זאת, נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן עובר לתיאום הסיורים לשנת 2019 היה ידוע להם כי עליהם לקבל אשרה כנדרש; ובהתאם, טענת ההסתמכות של המבקשים על כך שהם יקבלו היתר העסקה אינה במקומה. המשיבים מוסיפים כי סיכויי הערעור נמוכים, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה לדחות את הבקשה להיתר העסקה, בפרט בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים כגון אלה; והדברים אמורים במיוחד משההחלטה התקבלה על יסוד המלצת משרד התיירות שלפיה ישנם ישראלים שיכולים לבצע את העבודה הנדרשת על ידי החברה. זאת ועוד. המשיבים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין ומדגישים כי הבקשה להיתר העסקה הוגשה עבור אמנדה בלבד ולא עבור ג'ון, וכי זו סבה על כך שאמנדה תועסק כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

על המבקש סעד זמני בערעור מכוח סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שאחד השיקולים נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה האחרת – תוך שהבכורה ניתנת ל"מאזן הנוחות" (ראו:עע"מ 3312/18 אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 8 (24.5.2018); עע"מ 1113/18 ‏חנן נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏, פסקה 9 (29.3.2018)). לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות שבהן המבקשים אינם שוהים כעת בישראל, הסעד שבמוקד הבקשה הוא למעשה סעד מסוג צו עשה שיוביל לשינוי המצב הקיים ויאפשר למבקשים להיכנס לישראל כבר עתה לצורך ליווי קבוצות תיירים. הלכה היא שסעד שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד – ולא נמצא על ידי בית המשפט העליון הצדקה לחרוג מן הכלל בנסיבות המקרה (ראו והשוו: עע"מ 2342/19פלוני נ' משטרת ישראל – מחוז ש"י, פסקה 2 (3.4.2019); עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' מנהל האוכלוסין-משרד הפנים, פסקה 11 (12.1.2015)). והדברים אמורים במיוחד שעה שלנתין זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, לא כל שכן לעבוד בישראל, ולמדינה נתון מכוח עיקרון הריבונות שיקול דעת רחב ביחס לבאים בשעריה.

מעבר לכך, בית המשפט העליון גם לא מצא כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים. אולם בנסיבות העניין ספק אם מדובר ב"נזקים" שיש להביאם בחשבון, שכן למן שנת 2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת כניסתם לישראל לצרכי עבודה – ודומה כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם אם הוסיפו לקבוע סיורים לשנת 2019, בלא שניתנו להם אשרות כניסה לישראל לצורך כך ואף לאחר שנדחו בקשות שהגישו בנדון. יצוין בהקשר זה כי ייתכן שהמבקשים הותירו את הסיורים העתידיים על כנם על מנת שהדבר יהווה שיקול "לטובת" מתן אשרות כניסה זמניות, כשם שניתנו להם בעבר – אך מובן כי שיקול מעין זה אינו יכול להיזקף לזכותם. על כל פנים, אף אם היה מקום להתחשב בנזקים הנטענים, נראה כי לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. משאלה פני הדברים, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

התובעת הייצוגית נפטרה אך ההליך הייצוגי ימשיך להתנהל

התובעת הייצוגית נפטרה אך ההליך הייצוגי ימשיך להתנהל

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ' צפת) מיום 28.3.2018, שניתנה במסגרת הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה נגד מכבי שירותי בריאות (להלן: בקשת האישור ו-מכבי, בהתאמה). מדובר בהחלטה קצרה "בפתקית", שבה נדחתה בקשה מטעם מכבי למחוק את ההליך הייצוגי בשל פטירתה של המבקשת בבקשת האישור, גב' אנה דובין ז"ל (להלן: דובין ז"ל), בחודש מרץ 2017.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בחודש מאי 2012 הגישה דובין ז"ל את בקשת האישור נגד מכבי, באמצעות בא הכוח המייצג עו"ד עמי סביר. בבקשה נטען כי במהלך השנים 1998 ועד 2011 גבתה מכבי שלא כדין כספים מחולים המוגדרים "חולים כרוניים" ו-"חולים במחלה קשה" – וזאת במסגרת השתתפות עצמית ברכישת תרופות, ובניגוד להוראות תוכנית הגבייה שאושרה על ידי ועדת הכספים של הכנסת ושחלה בעת הרלוונטית.

נועם קוריס

לאחר שהוגשו תגובות לבקשת האישור, התיק נקבע לשמיעת הוכחות; ואולם בישיבה מקדמית שנערכה ביום 2.6.2014 הודיע בא כוחה של דובין ז"ל כי לא תוכל להתייצב בבית המשפט למתן עדות – בשל גילה המתקדם ומצבה הבריאותי הקשה. בנסיבות אלה נדחו דיוני ההוכחות, והוסכם כי עו"ד סביר יפעל להחלפת דובין ז"ל בתובע מייצג אחר (הגם שהחלפה כאמור לא נעשתה בסופו של דבר). במשך כשנתיים וחצי לאחר אותה ישיבה מקדמית הוסיפו להתנהל הליכים מקדמיים בבקשת האישור, ובתוך כך פנו הצדדים להליך של גישור שלא צלח. יצוין כי במהלך תקופה זו, מכבי עמדה על חקירת דובין ז"ל על התצהיר שניתן על ידה בתמיכה לבקשת האישור – ואולם מאחר שמצבה הבריאותי והקוגניטיבי לא איפשר זאת, בא הכוח המייצג ביקש לצרף שני מבקשים נוספים לבקשת האישור. ביום 18.1.2017, טרם שהוכרעו עניינים אלה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, שלפיה בין היתר ויתרו על חקירות המצהירים, הסכימו לצירוף ראיה לבקשת האישור וקצבו מועדים להגשת סיכומי טיעונים בכתב.

ביום 23.10.2017 הוגשו סיכומי טיעונים בבקשת האישור מטעם דובין ז"ל; ואולם לדברי מכבי, בעת שעמלה על הסיכומים מטעמה התברר לה כי דובין ז"ל הלכה לעולמה כבר כשנה קודם לכן (בחודש מרץ 2017), וכי בא כוחה הסתיר מידע זה מבית המשפט. על רקע האמור הגישה מכבי בקשה למחיקת בקשת האישור, ולחלופין למתן הוראות בדבר החלפת דובין ז"ל כמבקשת בבקשה זו. לאחר שניתנה לבא הכוח המייצג זכות תגובה, ביום 28.3.2018 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"אין ממש בבקשה זו.

הדיון בבקשת האישור הסתיים, הצדדים מצויים עתה בשלב הסיכומים. ככל ובקשת האישור תתקבל יהא מקום להדרש לתובע מייצג מחליף, בין מי מיורשיה או אדם אחר. תואיל המשיבה להגיש סיכומיה עד ליום 1/5/2018."

החלטה זו (להלן: החלטת הדחייה) היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור שלפנינו.

בבקשת רשות הערעור טענה מכבי, כי בהעדר מבקש בבקשת האישור לא ניתן להמשיך ולנהל את ההליך הייצוגי ואין מנוס ממחיקת בקשת האישור. לגישת מכבי, לא ניתן להחליף את דובין ז"ל ביורשיה על פי דין באופן אוטומטי – שכן תפקיד התובע המייצג איננו זכות העוברת בירושה, ובנסיבות המקרה אף לא הוכח כי יורשיה בכלל מעוניינים וראויים לקבל על עצמם את התפקיד. עוד נטען, כי עם פטירתה של דובין ז"ל פקע ייפוי הכוח שניתן על ידה לבא כוחה בבקשת האישור – ומשכך גם הוא אינו רשאי להמשיך בניהול ההליך הייצוגי; ובהקשר זה מדגישה מכבי כי מאחר שהתובענה טרם אושרה כייצוגית, אין לבא הכוח המייצג כל מעמד עצמאי בהליך. מכבי מוסיפה ומבהירה כי בנסיבות המקרה לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק), ואין להורות מכוחו על החלפת תובע מייצג אגב אישור התובענה כייצוגית; לשיטת מכבי סעיף זה נועד רק למקרים שבהם מתברר כי המבקש בבקשת האישור נעדר עילת תביעה אישית, ואין לסעיף תחולה מקום שבו לא קיים מבקש כלל, כבענייננו.

בתשובה לבקשת רשות הערעור נטען כי החלטת הדחייה היא החלטה דיונית, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהיותו אמון על ניהול הדיון בבקשת האישור – וככזו אין כל עילה להתערב בה. לגופם של דברים, נטען כי אין ממש בעמדת מכבי שלפיה לא ניתן לנהל את ההליך בבקשת האישור ללא מבקש; ובעניין זה מדגיש בא הכוח המייצג כי ההלכה היא שזהות התובע המייצג אינה בעלת משקל מכריע לצורך ההחלטה בדבר אישור התובענה כייצוגית. ועוד נטען, כי כל תכליתה של בקשת רשות הערעור היא "למשוך זמן" ולעכב את ההליך הייצוגי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה על נספחיהן, הוא מצא ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור.

על פי המודל שאומץ על ידי המחוקק, תובענה ייצוגית היא הליך שמוגש ומנוהל על ידי אדם שהוא חבר בקבוצה הנפגעת (ראו סעיף 4(א) לחוק). לכאורה ניתן היה לקבוע מנגנון אחר, שבמסגרתו רשאי עורך דין ליזום ולנהל בעצמו הליכים ייצוגיים בשם קבוצה – אף מבלי להיות חבר בה; ואולם כאמור לא זה המנגנון שנקבע בחוק, והדרישה לקיומה של עילת תביעה אישית מבטאת את ההעדפה שניתנה על ידי המחוקק לכך שבפני בית המשפט יעמוד נפגע ספציפי, שניתן יהיה להתרשם מן הפגיעה בו באופן בלתי אמצעי (השופטת ד' ברק-ארז ב-רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, פסקה 2 (9.12.2015); סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות  ייצוגיות, תשס"ו-2006" עלי משפט ו 7, 18-17 (2007)). אמנם סעיף 4(א) לחוק מאפשר במקרים מסוימים פתיחת הליך ייצוגי בידי רשויות ציבוריות או ארגונים, הגם "שעניינם בתובענה מתמצה בהיותה בתחום 'המטרות הציבוריות' שבהן הם עוסקים" (רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 4 (2.10.2017)) – ואולם מדובר בחריג לכלל, שנועד להגן על עניינם של חברי הקבוצה בניהול ההליכים, ובכל מקרה אין החוק מתיר ניהול הליך ייצוגי ללא מבקש כלל.

לנוכח האמור לעיל, לא היה מקום לדחות את הדיון במינוי מבקש חלופי עד לאחר הכרעתה של בקשת האישור ובהתאם לתוצאותיה; וזאת אף על פי שדובין ז"ל הלכה לעולמה בשלב מתקדם יחסית של הדיון בבקשת האישור, הוא שלב הגשת סיכומי הטיעונים מטעם הצדדים. הדרישה שבסעיף 4(א) לחוק, כי בקשה לאישור תובענה כייצוגית תוגש בידי "אדם שיש לו עילה בתביעה", מהווה תנאי בלעדיו אין לעצם הגשת הבקשה לאישור ומשכך גם לניהולה. המשמעות היא שכאשר לפני בית המשפט מונחת בקשת אישור תובענה כייצוגית שאין מאחוריה מבקש, לא ניתן לדון בה לגופה – וממילא אין תחולה לסעיף 8(ג)(2) לחוק, המאפשר אישור התובענה כייצוגית תוך החלפת התובע המייצג. על פי סעיף 8(ג)(2) לחוק, מקום שבו מתקיימים כל התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית, אין בהעדר עילת תביעה אישית של מבקש האישור כדי להכשיל את בירורה – שאז בית המשפט יורה על החלפתו (ע"א 578/17יבלינוביץ' נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 30 (18.11.2018); רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פסקה 9 (5.7.2012)). ואולם בהעדר מבקש כלל לא ניתן לבוא בגדרו של סעיף 8(ג)(2), וכך גם במקרה דנן.

זאת ועוד. על מנת להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל כראוי, חוק תובענות ייצוגיות מעניק לבית משפט סמכות למנות תובע מייצג חלופי או בא כוח מייצג חלופי, הן בשלב הדיון בבקשת האישור הן בשלב הדיון בתובענה לגופה, מקום שנבצר מאלה שנקטו בהליך לכתחילה להמשיך בתפקידם (רע"א 9989/17 ניו ספורט אנד מרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 23 (22.11.2018)). נושא הנבצרות מוסדר בסעיף 16(ד) לחוק, בכפיפה אחת עם המנגנון שנקבע להסתלקות מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית. על פי סעיפים 16(ד)(1) ו-(2) לחוק, במקרה של הסתלקות או נבצרות בשלב האישור – לבית המשפט נתון שיקול דעת להורות על מינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי, אם סבר כי הדבר "מוצדק בנסיבות העניין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון"; ואולם במקרה של הסתלקות או נבצרות בשלב שלאחר אישור התובענה כייצוגית – שומה על בית משפט להורות על פרסום הודעה לשם מינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי. וזוהי לשון סעיף 16(ד)(1) ו-(2) לחוק:

(1)   אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל המבקשים או כל באי הכוח המייצגים מבקשה לאישור או שבית המשפט מצא שנבצר מהם להמשיך בתפקידם בבקשה לאישור, רשאי בית המשפט לקבוע כי ניתן להגיש בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, בתוך תקופה שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להורות על פרסום הודעה על כך, והכל אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות הענין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון בבקשה לאישור; בהודעה יצוין האמור בפסקה (4).

(2)   אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל התובעים המייצגים או כל באי הכוח המייצגים מתובענה ייצוגית או שבית המשפט מצא שנבצר מהם להמשיך בתפקידם בתובענה ייצוגית, ולא הוגשה לבית המשפט, בתוך תקופה שקבע, בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, יורה בית המשפט על פרסום הודעה על כך, בהתאם להוראות סעיף 25; בהודעה יצוין האמור בפסקה (4). (ההדגשות שלי-ע'ב').

בהמשך לכך, סעיף 16(ד)(5) לחוק מבהיר כי במקרה של הסתלקות או נבצרות כמפורט לעיל, ככל שלא מונה תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי – יש להורות על מחיקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (לפי העניין):

(5)  אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל המבקשים, כל התובעים המייצגים או כל באי הכוח המייצגים או שמצא כי נבצר מהם להמשיך בתפקידם, כאמור בפסקאות (1) או (2), לפי הענין, ולא הוגשה בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג לפי הוראות סעיף קטן זה, או שהוגשה בקשה כאמור ולא אושרה, יורה בית המשפט על מחיקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית, לפי הענין.

נמצאנו למדים כי כאשר מדובר בנבצרות המבקש בשלב הדיון בבקשת האישור, על פי סעיף 16(ד) לחוק נתונות בידי הערכאה הדיונית שתי אפשרויות בלבד באשר לאופן המשך ההליכים: האחת היא להורות על מחיקת בקשת האישור; השנייה היא להורות על מינוי מבקש חלופי, אם מצא בית המשפט כי יש טעם ותועלת מבחינת הקבוצה בהמשך ניהול ההליך (ראו והשוו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 23 (22.8.2018)). המשמעות היא אפוא, שבא הכוח המייצג בכל מקרה אינו רשאי להמשיך בניהול הדיון בלא בעל דין שימלא את תפקיד המבקש בבקשת האישור. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הגדרתו של "בא כוח מייצג" בסעיף 2 לחוק, שלפיה מדובר ב"עורך דין, המייצג מבקש או תובע מייצג, בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, לפי הענין" (ההדגשה שלי-ע'ב'); ובמילים אחרות: בא כוח מייצג אינו רשאי לייצג קבוצה בעצמו, ללא מבקש או תובע מייצג לצידו.

הנה כי כן, ההליך הייצוגי מנוהל בידי שני שחקנים מרכזיים – המבקש בבקשת האישור (או התובע המייצג), ובא הכוח המייצג; בהעדרו של אחד מהם, לא ניתן כלל "לעלות על המגרש" ולהיכנס לזירה הייצוגית. ובענייננו, משהתברר למרבה הצער כי דובין ז"ל הלכה לבית עולמה – לא ניתן עוד להמשיך בהליך הייצוגי בלא שימונה מבקש אחר, ושומה על בית משפט לפעול בהתאם להוראות סעיף16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

בכל הנוגע למינוי יורשיה של דובין ז"ל כמבקשים חלופיים בבקשת האישור, מאחר שנושא זה טרם נדון על ידי בית המשפט המחוזי – אין מקום להידרש לו במסגרת בקשת רשות הערעור. ייאמר רק כי נראה שהסוגיה של הורשת עילת תביעה ייצוגית היא בעלת פנים לכאן ולכאן; ובכל מקרה התפקיד הייצוגי שנטלה על עצמה דובין ז"ל אינו עובר ליורשיה באופן אוטומטי, ובראש ובראשונה עליהם להביע רצונם בכך – דבר שלא נעשה עד כה.

התוצאה היא שהערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת הדחייה מיום 28.3.2018 מבוטלת; ובנסיבות שנוצרו עם פטירתה של דובין ז"ל, בית המשפט המחוזי יפעל כאמור בהתאם להוראת סעיף 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

למרות שהצדדים קבעו בולגריה- בית המשפט בישראל יכריע

למרות שהצדדים קבעו בולגריה- בית המשפט בישראל יכריע

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בימים אלו הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"א 20417-09-17 מיום 27.9.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקש (להלן: מסטרמן) לסילוק התביעה נגדו על הסף.

נועם קוריס

המשיבים ומסטרמן חברו במהלך שנת 2007 לעסקה, שעיקרה רכישה ופיתוח של מקרקעין בבולגריה. במסגרת העסקה העמידו המשיבים הלוואה בסך של 4.5 מיליון אירו לחברה בולגרית בשם Tiberia Properties Ltd.. ההלוואה לוותה בהסכמים כתובים (להלן: הסכמי ההלוואה), אשר כללו תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי. במרוצת השנים קיבלו המשיבים החזר חלקי של ההלוואה, בסך של 500 אלף אירו. במהלך שנת 2013 נודע להם כי יתרת סכום החוב בגין ההלוואה ירדה לטמיון ולא תושב להם. המשיבים הגישו תביעה, היא נשוא ההליך העיקרי, בגדרה הם טוענים כי על מסטרמן להשיב להם את מלוא סכום ההלוואה,  נוכח ערבות אישית שהעמיד להם לטענתם במסגרת הסכם בעל-פה (להלן: הסכם הערבות), ל-55% מסכום ההלוואה, ומחמת עילות נזיקיות שונות.

מסטרמן הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתו, בבסיס התביעה עומדים הסכמי ההלוואה הכוללים תניות שיפוט בהתאם לדין הבולגרי, ולפיכך אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בה. מסטרמן צרף לבקשתו חוות דעת מאת מומחה למשפט בולגרי שלפיה, בהתאם לדין הבולגרי, יש ליתן תוקף לתניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. עוד נכתב בחוות הדעת, כי על-פי הדין הבולגרי, התביעה בגין הסכם ההלוואה התיישנה זה מכבר, וכי ישנה דרישה של כתב להסכם ערבות, ולכן אין להסכם הערבות תוקף על-פי הדין הבולגרי. מכאן ביקש מסטרמן ללמוד כי התביעה הוגשה בישראל כמהלך 'טקטי', במטרה 'לעקוף' את הדין הבולגרי, שעל-פיו דינה היה להידחות. בקשתו של מסטרמן לא נתמכה בתצהיר, כיוון ש"בקשה לסילוק על הסף נבחנת על פי הבסיס הנורמטיבי והמשפטי ובהתאם לנטען בכתב התביעה", ומשום שלשיטתו, "הבקשה מבוססת בעיקרה על טעמים משפטיים".

בתגובה לבקשה טענו המשיבים כי בין הצדדים נכרת הסכם שותפות בעל-פה; הסכם ההלוואה והסכם הערבות הם חלק ממנו (להלן: הסכם השותפות). נטען כי בהתאם למבחן מירב הזיקות ועל-פי הציפיות הסבירות של הצדדים, חל על הסכם השותפות הדין הישראלי, משום שנכרת בישראל, על-ידי אזרחים ישראלים ובאמצעות עורכי דין ישראלים. התביעה בענייננו הוגשה מכוח הסכם השותפות, ולפיכך אין לקבל את הטענה כי חלות עליה תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. המשיבים תמכו את תשובתם בתצהיר, והוסיפו כי ראוי היה שמסטרמן יצרף תצהיר לבקשתו, משום שהיא כוללת טענות עובדתיות המנוגדות לאמור בכתב התביעה.

בפתח החלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בניגוד לטענתו של מסטרמן, ישנן סתירות בין המסד העובדתי שעליו מבוסס כתב התביעה לבין המסד העובדתי שעליו מבוססת בקשת הסילוק, ולכן היה עליו לתמוך את בקשתו בתצהיר. בהעדרו של תצהיר מטעם מסטרמן, ומכיוון שמסטרמן ביקש לבחון את טענותיו על-יסוד עובדות כתב התביעה, קבע בית המשפט כי הבקשה תיבחן בהתאם למסד העובדתי שלגביו טענו המשיבים. מהעובדות להן טענו המשיבים עלה, כי הן הסכם ההלוואה, הן הסכם הערבות, הריהם נדבכים של הסכם השותפות. לפיכך, אין להחיל על הסכם הערבות את תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה, אלא יש לבחון את הסכם הערבות כחלק מבחינת הסכם השותפות ובהתאם לדין החל עליו. בית המשפט המחוזי בחן את הדין החל על הסכם השותפות בהתאם למבחן מירב הזיקות ולציפייה הסבירה של הצדדים, וקבע כי מנסיבות כריתת ההסכם עולה כי חל עליו הדין הישראלי.

 

עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי חוות-הדעת שהוגשה מטעם מסטרמן, לפיה אין תוקף להסכם הערבות על-פי הדין הבולגרי משום שנעשה בעל-פה, מצביעה על כך שיש להחיל עליו את הדין הישראלי דווקא. זאת, משום שאין זה סביר שצדדים לחוזה ישכללו חוזה שאין לו תוקף מבחינה משפטית, ובשל הכלל שלפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל" (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). בית המשפט ציין גם כי הוא סבור שכדי לסלק תביעה על הסף מחמת תניית שיפוט יחודית, "על התניה להיות מפורשת, ברורה ובהירה ולהציג כי זו היתה כוונתם הכנה של הצדדים עת כרתו את ההסכם", מה שאין כן בענייננו. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי, כי על הסכם ההלוואה חל הדין הישראלי וכי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות המוסמך לדון בתביעה; משכך נקבע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

מכאן הבקשה לבית המשפט העליון.

עיקרי טענות מסטרמן

מסטרמן שב על טעמי בקשתו לסלק את התובענה על הסף בשל קיומן של תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי בהסכם ההלוואה. לשיטת מסטרמן, הסכם הערבות נכרך עם הסכם ההלוואה, ולכן פיצול הדיון ביחס לחוב הערבות וחוב ההלוואה עלול להוביל לתוצאות בלתי הוגנות. כמו כן נטען, כי יש לראות את הערב, מעצם הסכמתו להעמיד ערבות, כמי שמסכים מכללא לתנאי הסכם ההלוואה, לרבות תניות ברירת דין וסמכות שיפוט. לטענת מסטרמן, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הסכם הערבות מהווה נדבך של הסכם השותפות, מכיוון שלשיטתו, הסכם ערבות עוקב לעולם אחר הסכם ההלוואה אליה מתייחסת הערבות. עוד טועןמסטרמן, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שזקף לחובתו את אי-צירוף התצהיר לבקשת הסילוק, שכן העובדות שעליהן התבססה הבקשה היו עובדות כתב התביעה, ולכן לא היה רלבנטי לצרף לה תצהיר. הנושא העובדתי היחיד שהיה שנוי במחלוקת במסגרת הבקשה היה הדין בבולגריה ותחולת תניות ברירת הדין וסמכות השיפוט לפיו, ומשכך, צורפה חוות דעת מומחה לעניין זה.

מסטרמן מוסיף, כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו שלפיה יש להעדיף את הפרשנות הקובעת כי על הסכם הערבות חל הדין הישראלי משום שאחרת לא יהיה לו תוקף. פרשנות זו בוחנת את התנהגות הצדדים עובר לכריתת הסכם הערבות בפרספקטיבה של דיני החוזים הישראלים ובכך היא חוטאת בהנחת המבוקש. מסטרמן טוען גם כי המסקנה העולה מהמהלך הפרשני אותו ביצע בית המשפט המחוזי היא שיש להחיל על הסכם הערבות את הדין הישראלי, אך לא עולה ממנו כי יש לברר את עניינו במערכת המשפט הישראלית באופן הגובר על תניית השיפוט הייחודי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה ושקל את נימוקיה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות. סילוק תביעה על הסף הוא סעד חריג וחריף, אשר עשוי למנוע מהתובעים לברר את המחלוקת לגופה. לפיכך, "בית המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות בע"מ, פסקה 4 וההפניות שם (5.5.2011)). החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, ומאפשרות לצדדים לקבל את יומם בבית המשפט, אינן מצדיקות לרוב בירור נוסף בערכאת הערעור (רע"א 7851/17 מרגלית א.ש. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 5 וההפניות שם (1.11.2017)). הנדון דידן איננו מצדיק חריגה מגדרה המצומצם של ביקורת זאת.

השאלה העומדת במוקד המחלוקת שבין הצדדים היא, האם תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה חלות גם על הסכם הערבות. מסטרמן גורס כי בקשתו מבוססת על טיעונים משפטיים הנשענים על עובדות כתב התביעה. הבקשה לא כללה התייחסות של ממש למסד העובדתי אותו הציגו המשיבים, לפיו בין הצדדים נכרת חוזה שותפות אשר הסכם ההלוואה היווה אחד מנדבכיו. ברם, לטענה עובדתית זאת השפעה משמעותית על השאלה שלפני. המשיבים טענו, על יסוד המסכת העובדתית האמורה, כי הסכם הערבות שוכלל מכוח הסכם השותפות ולא כנספח להסכם ההלוואה, ולפיכך אין להחיל עליו את תניות השיפוט וברירת הדין המצויינות בהסכם ההלוואה. המשיבים הוסיפו, על יסוד אותה מסכת עובדתית, כי הפורום הנאות המוסמך לדון בהסכם השותפות ובהסכם הערבות הוא בית משפט בישראל. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן לשלול את הטענות המשפטיות האמורות, על יסוד המסד העובדתי לו טענו המשיבים בכתב התביעה. נוכח האמור, ההכרעה בתחולתן של תניות השיפוט וברירת הדין על הסכם הערבות, מחייבת את ניהול ההליך ובירור עובדות העניין הנדון לאשורן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מי יספק את הטאבלטים למשרד לביטחון פנים ?

מי יספק את הטאבלטים למשרד לביטחון פנים ?

עתירה שהגישה חב' ראואל בע"מ והוכרעה על ידי בית המשפט העליון נדחתה בימים אלו תוך שנקבע שחב' תים נטקום בע"מ תספק את הטאבלטים ואילו חב' ראואל אולי תהיה זכאית לפיצוי כספי, בסיום ההליך.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על הפייק ניוז של מירב קריסטל

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזקלייב

בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, הרי שהמשיב 1 – המשרד לבטחון פנים – יצא במכרז, שתכליתו התקנת לאספקת טאבלטים לשם התקנתם ברכבי מערך הכבאות וההצלה. תכלית ההתקנה היא מתן שליטה ובקרה מרכזיים על מיקום הרכבים, תוך שיפור השליטה בהם וייעול ביצוע משימות הכיבוי וההצלה. הצעתה של המערערת נפסלה, בנימוק שלא עלה בידה לספק טאבלטים העונים לדרישות האבטחה והתמיכה בתוכנות הרלוונטיות למכרז. המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד פסילת הצעתה, והעתירה נדחתה. ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין עודנו תלוי ועומד (עע"מ 2762/19).

לאחר דחיית עתירה, הגישה המערערת עתירה נוספת, בה נטען כי חבר בוועדת משנה של ועדת המכרזים היה מצוי בניגוד עניינים, לנוכח היותו מועסק בחברה "אחיינית" של משיבה 2 (דהיינו מדובר בחברות-בנות של חברות-אחיות) – היא החברה שזכתה במכרז. המדינה הכירה בפגם שנפל ביחס לניגוד העניינים הנטען, וטענה כי ננקטו פעולות למניעת הישנות תקלה דומה בעתיד. לגופו של עניין העתירה נדחתה. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, וקבע כי התוצאה הראויה של הפגם על נסיבותיו היא בטלות יחסית, וזאת ממספר טעמים: התפקיד הטכני שנעשה על ידי חבר ועדת המשנה, שלא ניתן לייחס לו השפעה על התוצאה; שיהוי המערערת בהעלאת הטענה והמעשים העשויים שנעשו במסגרת פרק הזמן שחלף; והריחוק היחסי של הקשר שיוצר את ניגוד העניינים. המערערת הגישה ערעור גם על פסק דין זה, ולצידו הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני – צו להשעות כל התקשרות בין משיבות 1 ו-2.

המערערת טוענת כי סיכויי ההליך גבוהים, וכי כל אחת מן הקביעות של ערכאה קמא בטעות יסודה, ובין השאר: אין ריחוק מספיק בין החברות המדוברות, המשיבים האיצו את פעולותיהם במטרה ליצור מעשה עשוי, ופעולת ועדת המשנה לא הייתה טכנית גרידא. אשר למאזן הנוחות, נטען כי למשיבות לא ייגרם כל נזק מ"דחיית שדרוג" מחשבי רשות הכבאות וההצלה, ואילו למערערת ייגרם נזק כלכלי, שכן לשיטתה סיכוייה לזכות במכרז גבוהים ביותר. המשיבות, מנגד, סבורות כי סיכויי ההליך נמוכים, לנוכח פסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות הודגש השיהוי הרב שנפל בהגשת הבקשה לסעד זמני, המעשים העשויים שנעשו, הנזק הכלכלי שייגרם כתוצאה ממתן הסעד הזמני והאינטרס הציבורי הכבד בהתקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה.

מבט על סיכויי ההליך מעלה תמונה מורכבת. מן הצד האחד, אין חולק על כך שחבר ועדת המשנה פעל תוך ניגוד עניינים, וכי לו היו הגורמים הרלוונטיים מודעים לניגוד עניינים זה מראש – הוא לא היה ממונה לוועדת המשנה. מן הצד השני, בית המשפט לעניינים מינהליים נתן דעתו לעניין זה, ונימק את התוצאה אליה הגיע באמצעות מספר נימוקים. נעבור עתה למבחן השני בכגון דא – מאזן הנוחות. במסגרת זו מצוי הדגש בשתי טענות שהעלו המשיבות.

ראשית, האינטרס הציבורי בביצוע מהיר של התקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה. בניגוד לטענת המערערת, עולה כי לא מדובר ב"שדרוג" של מערכות, אלא בהתקנת כלי חשוב, שאמור לייעל את אופן הפעלת הכוחות בשטח, ולסייע גם בהגעה מהירה יותר של הכוחות לזירות הנדרשות. מול אינטרס ציבורי חשוב זה מצוי האינטרס הכלכלי של המערערת, שניתן לרפאו בדיעבד באמצעות פיצויים, היה ויתקבל הערעור.

שנית, השיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני והמעשים שנעשו עד למועד הגשת הבקשה. המערערת טענה שמהשיבות הזדרזו לבצע פעולות התקשרות שונות כדי ליצור מעשה עשוי, אך בה בעת לא ניתן כל הסבר מתאים לסד הזמנים שננקט על ידה. די לומר כי העתירה הראשונה שהגישה המערערת נדחתה בסוף חודש פברואר, הערעור על פסק דין זה הוגש ביום 17.4.2019, ואילו הבקשה לסעד זמני הוגשה רק ביום 6.5.2019 – פרק זמן ארוך יחסית לאחר שהמערערת למדה על ניגוד העניינים. עוד יצוין כי פסק הדין מושא הערעור דנן ניתן ביום 18.4.2019, והמערערת לא ביקשה סעד זמני עד להגשת הערעור דנן. במצב הנוכחי כבר בוצעו התקשרויות עם ספקים שונים בשווי של מאות אלפי שקלים אם לא יותר מכך.

סוף דבר, בית המשפט העליון קבע שבמכלול הנסיבות שתואר אין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. לנוכח ההנמקה אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ייבא אופניים חשמליים וירצה עבודות שירות

נועם קוריס משה אביב

ייבא אופניים חשמליים וירצה עבודות שירות

על פי כתב האישום, המבקשים ייבאו מסין מכולה לגביה הוצהר כי היא כוללת 125 יחידות אופניים. בבדיקת המכולה התברר, כי בניגוד להצהרה המבקשים, הייבוא כלל 125 יחידות אופניים עם מנוע עזר חשמלי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה, השופט י' צלקובניק, והשופטים י' עדן ו-ג' שלו) בע"פ 7668-07-18 מיום 16.1.2019 בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורם של המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ש' חביב) בת"פ 63555-12-12 מיום 9.1.2018 ומיום 24.5.2018 בהתאמה.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

המבקשים הם חברה שעסקה, בין היתר, בייבוא כלי רכב חשמליים, וכן בעליה ומנהלה של החברה (להלן: המבקש). המבקשים הורשעו, אחר ניהול הוכחות, בעבירות לפי פקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: הפקודה): הברחת טובין לפי סעיף 211(א)(1) לפקודה; הגשת רשימון כוזב לפי סעיף 212(א)(4) לפקודה; מסירת אמרה שאינה נכונה לפי סעיף 212(א)(6) לפקודה; הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה; וכן השטת טובין בניגוד לצו פיקוח לפי סעיף 7 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979. בתמצית, על פי כתב האישום, המבקשים ייבאו מסין מכולה לגביה הוצהר כי היא כוללת 125 יחידות אופניים. בבדיקת המכולה התברר, כי בניגוד להצהרה המבקשים, הייבוא כלל 125 יחידות אופניים עם מנוע עזר חשמלי, אשר חלות הגבלות על ייבואם, ולשם שחרורם מהמכס נדרשים היתרים שונים שלא היו בידי המבקשים. בכך, לפי כתב האישום המבקשים הבריחו אופניים חשמליים תוך עשיית מעשי כזב, לרבות הגשת רשימון כוזב בדבר זהות הטובין המיובאים והצגת מצג כוזב לפיו יש בידם אישור ממכון התקנים לייבוא האופניים. המבקש הכחיש את ביצוע העבירות, וטען, בין היתר, כי מדובר בייבוא של אופניים רגילים וכי הזמין אופניים שונים מאלו שסופקו לו.

יודגש, כי כפי שעולה מחוות דעתו של המעריך הראשי במכס אשדוד (להלן: המעריך ראשי), שהוגשה כראייה לבית משפט השלום, האופניים שיובאו אינם אופניים חשמליים מוגמרים, אלא אופניים בעלי מאפיינים המאפשרים את הסבתם לאופניים חשמליים, וביניהם קיומו של תא למצבר, מד מהירות ושקע חשמלי לחיבור המצבר למטען.

לאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט השלום כי המבקשים ייבאו את האופניים על מנת להסב אותם לאופניים חשמליים ולמכור אותם ככאלה, והרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם. בית משפט השלום קבע כי עדותו של המבקש אינה קוהרנטית ועל כן אינה אמינה, והעדיף את אמרותיו בחקירה, לפיהן נהג לפצל את ייבוא האופניים החשמליים, באופן שהאופניים יובאו בנפרד והמרכיבים ה"חשמליים" בנפרד, והמוצר המוגמר הורכב בבית העסק של המבקשים. בית משפט השלום דחה את טענות המבקש לפסילת האמרות, משלא מצא כי נפלו פגמים בחקירה. כמו כן, הרשעת המבקש נתמכה בעדותו של המעריך הראשי, ובחוות הדעת מטעמו, בה צוין בין היתר, כי האופניים כוללים מרכיבים כגון לוח שעונים ותא מצבר, וכי באריזת כל אחד מזוגות האופניים שיובאו היה מטען שנועד להטענת מצבר, נתונים שאינם מתיישבים עם ייבוא אופניים רגילים. הרשעת המבקשים נתמכה בראיות נוספות, ביניהן עדויות מטעם סוכני המכס וכן רשימון ייבוא נוסף, לפיו המבקש הזמין מאותו הספק בסין מצברים ובקרים בכמות שתאמה את מספר זוגות האופניים שיובאו. לבסוף, נדחתה טענת המבקשים להגנת זוטי דברים, ונקבע כי אף שסכום המס שחסכו המבקשים אינו גבוה, טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי מצביעים על כך שאין מדובר במעשים פעוטי ערך.

בטרם מתן גזר הדין, הופנה המבקש לממונה על עבודות השירות, אך הוא נמצא לא מתאים בשל מצבו הרפואי. בגזר הדין עמד בית משפט השלום על סוג הטובין המוברחים, היקף ההברחה, הפגיעה בקופה הציבורית, וכן השיטתיות והתחכום אותם נקטו המבקשים, וקבע מתחם ענישה בין 4 ל-12 חודשי מאסר בפועל. בקביעת העונש, שקל בית המשפט השלום לקולה, בין היתר, את גילו של המבקש, את העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, את מצבו הרפואי ואת הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות בשנת 2010. לבסוף, הושתו על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 30,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תחתיו, וחתימה על התחייבות. על המבקשת הושת קנס בסך 80,000 ש"ח.

ערעורם של המבקשים על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק דינו דן בית המשפט המחוזי בהרחבה בשאלת סיווג האופנים. צוין, כי בהתאם לפסק הדין בע"א 566/73 נאות הככר מסעות וטיולים בע"מ נ' מדינת ישראל, כח(2) 128 (1974) (להלן: עניין נאות הככר), שאלת סיווגו של המוצר המיובא מכס תיבחן על פי תכונות המוצר המהותיות ולא על פי כוונותיו של היבואן, וכן כי הסיווג יעשה על בסיס הראיות שהוצגו, לרבות חוות דעת מומחים. עוד צוין כי על פי סעיף 3(2)(א) לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ב-2012, לפיו יסווג המוצר, גם כשאינו מושלם או מוגמר, כמוצר שלם ובתנאי שיש לו את "המאפיין המהותי של הפריט המוגמר או המושלם". בהמשך לכך נקבע כי סיווג האופניים כאופניים חשמליים מעוגן היטב בבסיס הראיות שהובאו בבית משפט השלום, ובפרט לאור חוות דעת המעריך הראשי, התרשמותם של עובדי וסוכני המכס, והתרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט השלום שבחן את האופניים. עוד בחן בית המשפט המחוזי בפירוט את היסוד הנפשי של המבקש ואת טענתו כי לא היה מודע לטיב האופניים, אך לא מצא כי נפל פגם במסקנותיו של בית משפט השלום. כמו כן, בית המשפט המחוזי שב ודחה את טענת המבקשים לתחולת הגנת "זוטי דברים". בשולי הדברים, מצא בית המשפט המחוזי לזכות את המבקשים מהרשעתם בעבירה של הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו לפי סעיף 212(א)(9) לפקודה. זאת, מאחר שהרשעת המבקשים התבססה על הטעייתו של "סוכן מכס", בעוד לשון העבירה מתייחס ל"פקיד מכס".

אשר לערעור על גזר הדין, הוחלט, לאחר בחינת הפסיקה הנוהגת, בשים לב לנסיבותיו של המבקש, ולאור נכונותו של בית משפט השלום לבחון את האפשרות לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, להפחית את עונשו של המבקש לשישה חודשי מאסר, אותם ניתן יהיה לבצע בעבודות שירות. כמו כן, הקנס שהושת על המבקשת הועמד על 50,000 ש"ח. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין התקבלה חוות דעת הממונה לפיה המבקש נמצא כשיר לביצוע עבודות שירות. בהמשך לכך, ביום 27.2.2019 הורה בית המשפט המחוזי על ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות. בהחלטה נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי העונש ביום 1.4.2019. ביום 2.4.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה מאוד לעיכוב ביצוע עונש עד להחלטה בבקשת רשות הערעור" שנדחתה, בין היתר, נוכח מועד הגשתה. ביום 7.4.2019 הוּדע לבית המשפט כי המבקש התייצב לריצוי העונש. ביום 8.4.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיון מחדש בבקשה לעיכוב ביצוע", שנדחתה.

ביום 14.4.2019 הוגשה הבקשה שלפניי, ועימה בקשה לעיכוב ביצוע העונש, בה ציין המבקש כי טרם החל בביצוע עבודות השירות מאחר שבידיו אישורי מחלה.

בקשת רשות הערעור

בקשה נטען כי בעניינם של המבקשים חרגו הערכאות דלמטה מפסיקתו המחייבת של בית משפט זה בעניין נאות הככר, לפיה אין להתייחס לכוונותיו של היבואן בעת קביעת סוג המוצר המיובא. לשיטתם, חריגה זו "מהנורמה המשפטית המקובלת של הלכה מחייבת" מעניקה לבקשה עניין ציבורי ומחייבת מתן רשות ערעור. בהמשך הבקשה הציגו המבקשים טענות רבות ושונות המופנות לכל חלקיו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לטענתם מצדיקות את זיכויים. לחלופין, טענו המבקשים כי יש לפחית באופן משמעותי מעונשם, שכן העונש שהושת עליהם חורג, לשיטתם, מהראוי. לטענתם, בגזירת הדין לא ניתן משקל מספיק לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של המבקש.

 דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה, על צרופותיה, סבר בית המשפט העליון כי דינה להידחות. רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010); רע"פ 8215/16 יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.2017)).

הבקשה כאן, ברובה המוחלט, כלל לא התיימרה לעמוד באמות מידה אלה. הבקשה מורכבת מטענות ערעוריות גרידא בהן עותרים המבקשים לשוב ולבחון את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר אושרו בידי בית המשפט המחוזי, ובכך היא מחטיאה את מטרתה של בקשת רשות ערעור. טענות המבקשים נסובות כולן על עניינם הפרטני ואינן מעלות כל חשש לעיוות דין, ומשכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

אשר לחלקה של הבקשה הנוגע להרשעה, בית המשפט המחוזי נתן מענה מנומק ומפורט לטענות המבקשים, תוך הפניות לחומר הראיות, ולא מצאתי פגם בקביעותיו. כידוע, התערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדה ומהימנות היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בלבד, לא כל שכן מקום שעסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כבענייננו (ראו, למשל, רע"פ 6781/18 סלימאן סאמר בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (1.11.2018)). כאמור, נקבע שענייננו אינו נכלל בגדר מקרים אלו.

אשר לחלקה של הבקשה המופנה לחומרת העונש, רשות ערעור הנסבה על חומרת העונשלא תינתן, אלא במקרים בהם ניכרת סטייה קיצונית מרף הענישה הנוהג והמקובל בעבירות דומות (רע"פ 9102/15 פאר נ' מדינת ישראל (26.1.2016); רע"פ 483/18 ברוכיאן נ' מדינת ישראל(14.2.2018)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת מידה זו. די בעיון בפסיקה אליה הפנו המבקשים בבקשתם כדי ללמוד כי העונשים שהושתו עליהם אינם חורגים, ובוודאי שלא במידה ניכרת, מהענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשעו.

לפני סיום העיר בית המשפט, כי הבקשה דנן, לה נלוות בקשה לעיכוב ביצוע, הוגשה בחלוף 45 יום ממועד מתן ההחלטה בעניין התייצבותו של המבקש, וכשלושה חודשים לאחר מתן פסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי. לא די בכך, אלא שהבקשה הוגשה כשבועיים לאחר המועד שנקבע להתייצבותו של המבקש לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות ולאחר ששתי בבקשות קודמות שהגיש לעיכוב ביצוע העונש, שהוגשו בחלוף מועד ההתייצבות גם הן, נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. מכל האמור עולה כי הבקשה הוגשה לא "בדקה התשעים" אלא לאחר סיום תוספת הזמן. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת, כתוארה אז, מ' נאור ברע"פ 4073/05 אסרף נ' מדינת ישראל (27.04.2005):

"הבקשה הוגשה ברגע האחרון, ומבלי שצורפה לה תגובת המדינה. אשר על כן, לא היה מקום לעכב את הביצוע על יסוד הבקשה כפי שהוגשה. כפי שציינתי (למשל) ברע"פ 2669/04 לוי נ' מ"י (לא פורסם), 'אין לקבל נוהג של הכתבת לוח הזמנים לבית משפט זה מתוך תקווה שיינתן עיכוב ביצוע אך בשל קוצר הזמן'."

זאת ביתר שאת בענייננו, עת הבקשה הוגשה בלי תגובה, בלא נימוק למועד הגשתה, ולאחר שלמבקשים עמדו שלושה חודשים לשם הכנת בקשת רשות הערעור.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, וכך ממילא אין מקום לעכב את הביצוע. הרבה לפנים משורת הדין, אני הורה בית המשפט כי המבקש יתייצב לריצוי עבודות השירות לאחר חג הפסח, ביום 29.4.2019.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

לורי שם טוב למעצר בית- פרשת טרור ברשת

נועם קוריס

לורי שם טוב למעצר בית- פרשת טרור ברשת

בית המשפט העליון שחרר בימים אלו את לורי שם טוב, אחת הנאשמות בפרשת טרור ברשת, למעצר בית ללא מפקחים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

כבוד השופט ע' גרוסקופף מבית המשפט העליון קבע בהחלטתו, כי העוררת, גב' לורי שם טוב, עצורה בכלא נווה תרצה מאז ה-27.2.2017, דהיינו מזה למעלה משנתיים וחודשיים. עניינו של הערר הוא החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופט אברהם היימן) מיום 16.4.2019, שלא לדון בבקשתה של העוררת לשחררה לחלופת מעצר באותו מועד, על סמך עיקרי הטיעון שהגישה, אלא לקיים דיון בעניין זה רק ביום 17.6.2019 (בהחלטה מיום 21.4.2019, שניתנה לאור בקשת סנגורה של העוררת, הוקדם המועד ל-30.5.2019). לאחר שבית המשפט העליון שמע באריכות את טיעוני הצדדים, הן לעניין הטענות שהועלו בערר, והן ביחס לתנאים לשחרור העוררת לחלופת מעצר, הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערר, ולהורות על שחרורה של העוררת לחלופת מעצר בהתאם לתנאים שיפורטו בהחלטה זו.

נועם קוריס

ההליך הפלילי בעניינה של העוררת הוא סבוך, וכולל מסכת מורכבת של הליכים שונים, אשר אף הגיעו מספר רב של פעמים לפתחו של בית משפט זה בהקשרים שונים. הבקשה שלפניי עוסקת בהליך המעצר בעניינה של העוררת, ואולם היא משיקה גם למסכת התדיינות בעניין ייצוגה של העוררת. על מנת שהתמונה המובאת לפני הקורא תהיה שלמה, יוצגו להלן בתמצית שבתמצית ההליך הפלילי המתנהל נגד העוררת, ההתדיינות בשאלת ייצוגה על ידי הסנגוריה הציבורית וההליכים השונים שהתקיימו בשאלת מעצרה עד תום ההליכים. על רקע זה, אפנה לעסוק בעניינו של הערר שלפניי, המהווה כאמור את החוליה האחרונה בדיון בשאלת מעצרה עד תום ההליך הפלילי המתנהל נגדה (תפ"ח 14615-04-17).

ההלך הפלילי בעניינה של העוררת

ביום 6.4.2017 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב האישום נגד העוררת, ונגד שני נאשמים נוספים, מר מרדכי (מוטי) לייבל ומר צבי זר (להלן: "הנאשמים הנוספים"). כתב האישום תוקן פעמיים לאחר הגשתו: ב-15.10.2017 וב-20.3.2018 (להלן אתייחס לכתב האישום הנוכחי נגד העוררת, שכותרתו "כתב אישום מתוקן בשנית", ואשר הוגש ב-20.3.2018, כ-"כתב האישום המתוקן"). כתב האישום המתוקן משתרע על פני 211 עמודים, וכולל לא פחות ממאה ועשרים אישומים. עיקר האישומים נגד העוררת נסוב על טענות כי פרסמה ברשת האינטרנט, בעצמה ויחד עם הנאשמים הנוספים, תכנים בוטים ומבזים, לרבות תכנים מיניים, ביחס לשורה ארוכה של מתלוננים, מרביתם עובדי ציבור, כשבמוקד מצויים גורמי רווחה וגורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט. העבירות הפליליות המרכזיות המיוחסות לעוררת הן פגיעה בפרטיות, הטרדות מיניות, העלבת עובדי ציבור, זילות בית משפט והפרת איסורי פרסום (לרבות תוך פגיעה בקטינים). בנוסף מיוחסות לעוררת גם עבירה של סחיטה באיומים ועבירות מֽרמה שונות.

על טיבם של המעשים המיוחסים לעוררת ניתן ללמוד מסעיפים 8 – 13 לכתב האישום, אשר יובאו להלן במלואם:

המעשים הפליליים נגד עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, בוצעו בין היתר בדרכים שלהלן:

א.       פרסום כתבות הכוללות תכנים מילוליים משמיצים, מכפישים ומבזים, נגד עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, תוך שימוש במילים בוטות, פוגעניות ובעלות תוכן מיני;

ב.       פרסום כתבות הכוללות המצאת סיפורים בדויים על אודות עובדי הציבור ומשפחותיהם, וכן המתלוננים האחרים ומשפחותיהם, בין היתר ביחס למעשים מיניים וביצוע עבירות פליליות חמורות שכביכול בוצעו על-ידם;

ג.       פרסום תמונותיהם האישיות של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, וכן תמונות של בני משפחותיהם, בצמוד למלל משפיל, מבזה ובוטה, בין היתר תוך חדירה לחשבונות הפייסבוק הפרטיים של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים וייבוא התמונות משם;

ד.       עריכת תמונות של עובדי הציבור והמתלוננים האחרים, על ידי יצירת תמונות בהן נראים פניהם בצמוד לגוף חשוף או עירום [בדרך של פוטומונטאז'];

ה.       פרסום פרטים אישיים של עובדי הציבור, ובהם פרסום מספרי תעודות זהות, פרסום כתובות מקום מגוריהם, פרסום מספרי הטלפוניים האישיים שלהם ופרסום פרטי חשבונות בנק השייכים להם ועוד.

במסגרת שני הקשרים ולשם קידומם, פרסמו הנאשמים את הכתבות המכפישות במספר רב של אתרים, וזאת במטרה להגדיל את מספר תוצאות החיפוש במנועי החיפוש השונים ברשת האינטרנט, בעת שמחפשים ברשת כתבות ואתרים מתייחסים לאנשים מושאי החיפוש, וכל זאת באופן שיהיה בו כדי למקם את אותן כתבות בראש הרשימה המתקבלת בתוצאות החיפוש.

זאת ועוד, במסגרת הקשר הראשון ולשם קידומו, סחטו באיומים נאשמת 1 ונאשם 2, את אחת המתלוננות מקבוצת המתלוננים האחרים (להלן: "המתלוננת"), תוך שהם מאיימים עליה בפגיעה בשמה הטוב ובפרסום דברים הנוגעים לחייה האישיים. סחיטה זו, הובילה לכך שהמתלוננת ויתרה על כספי פיצויים שנפסקו לה כדין במסגרת תביעת לשון הרע אשר הגישה נגד נאשמת 1 ונאשם 2.

בנוסף, במסגרת הקשר הראשון ולשם קידומו, הגיעו נאשמת 1 והנאשם 2, לבתי מגורים של עובדי ציבור, שם עמדו וקראו נגדם באמצעות מגביר קול (להלן: "מגפון") קריאות מבזות ומכפישות, על מנת שיגיעו לאוזני עובדי הציבור, בני משפחותיהם ושכניהם, והכל במטרה להלך עליהם אימים, לפגוע במהלך עבודתם, לרפות את ידיהם, להטרידם ולפגוע בפרטיותם.

במסגרת פעילות זו, צילמו נאשמים 1 ו-2 או מי מהם, סרטונים המתעדים את הפעילות, אותם פרסמו ברשת האינטרנט תחת השם "עושים שכונה".

פעילותם העבריינית של הנאשמים ופרסומיהם המכפישים היומיומיים, על אודות עובדי הציבור השונים והמתלוננים האחרים, גררה וסחפה אחריה פעילים רבים והובילה לתגובות אוהדות ואף כללה התבטאויות בוטות כלפי עובדי הציבור.בנוסף, בין השנים 2016-2008, ביצעה נאשמת 1 עבירות מרמה שונות, הכוללות זיוף מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה, אשר בוצעו כלפי המוסד לביטוח לאומי ומשרד הבינוי והשיכון. בנוסף, זייפה נאשמת 1 בשתי הזדמנויות שונות, פרוטוקולים שונים של בית המשפט לענייני משפחה, באופן בו יצרה מצג כוזב לפיו ניתן פסק דין לטובתה, מקום בו תוצאת פסק הדין הייתה הפוכה. בהמשך עשתה נאשמת 1 שימוש בפרוטוקולים המזויפים, בכך שהגישה גם אותם למוסד לביטוח לאומי ולמשרד הבינוי והשיכון. כתוצאה ממעשי המרמה השונים, קיבלה נאשמת 1 במרמה מעל ל-100,000 ש"ח.

ההתדיינות בשאלת ייצוגה של העוררת

אין חולק כי התמודדות עם כתב אישום עב כרס ומפורט כדוגמת זה שהוגש נגד העוררת והנאשמים הנוספים מחייב ידע משפטי, ומצדיק ייצוג משפטי. ואכן, לעוררת, כמו גם לנאשמים הנוספים, מונו סנגורים מטעם הסנגוריה הציבורית. ואולם העוררת, כמו גם אחד הנאשמים הנוספים (מר צבי זר), אינם שבעי רצון מהייצוג שניתן להם, וטוענים כי אין הוא הולם את ההיקף והמורכבות של ההליך הפלילי המתנהל נגדם. כתוצאה מכך התנהלו בבית המשפט קמא, וכן בבית משפט זה, מספר הליכים באשר לשאלת ייצוגה של העוררת (לפירוט ההליכים ראו בש"פ 317/19 מיום 20.1.2019, פסקאות 3-2).

בקליפת אגוז יצוין כי לעוררת מונו מספר סנגורים על ידי הסנגוריה הציבורית, אך אף אחד מן המינויים לא עלה יפה. בין היתר משום טענת העוררת כי סנגוריה אינם מייצגים אותה נאמנה, וטענות באי כוחה כי היא מקשה על עבודת הייצוג. בהתאם לקשיים אלו הגישו הן העוררת והן הסנגוריה הציבורית מספר בקשות לשחרור מייצוג. פסק הדין האחרון של בית משפט זה לעניין הייצוג ניתן בדיון שנערך לפני מותב תלתא ביום 11.3.2019 (בש"פ 868/19. השופטים עוזי פוגלמן, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין), בו הורה ההרכב על ניסיון נוסף לאפשר את ייצוג העוררת על ידי הסנגוריה הציבורית, בהינתן חשיבות הייצוג המשפטי בהליך הפלילי, קל וחומר כשעסקינן בהליך מורכב כגון זה בו נתונה העוררת. לאור החלטתנו זו מינה הסנגור המחוזי ביום 20.3.2019 את עו"ד גיל פרידמן לשמש כסנגורה של העוררת (להלן: "הסנגור הממונה"). ואולם גם מינוי זה אינו מקובל על העוררת, והיא הגישה כבר ביום 7.4.2019 בקשה לשחרור הסנגור הממונה מייצוגה. ביום 28.4.2019 קיים כבוד השופט בני שגיא דיון בבקשה זו בבית המשפט המחוזי, ובסיומו נתן הזדמנות נוספת לאפשרות ייצוגה של העוררת על ידי הסנגוריה הציבורית, תוך שהעניין אמור להיבחן שוב ביום 3.6.2019.

לצד זאת, יודגש, כי למרות שהעוררת נעדרת הכשרה משפטית, היא מגישה בקשות, משיגה על החלטות וכן מייצגת את עצמה בהליכים. כך גם הערר מושא דיון זה הוגש על ידי העוררת באופן עצמאי, וכך גם בדיון שנערך בבית המשפט העליון ביום 1.5.2019 טענה העוררת בעצמה. יצוין כי הסנגור הממונה, עו"ד פרידמן, נכח באולם, השתתף בדיון ותמך ככלל בעמדותיה.

הליכי המעצר עד תום ההליכים בעניינה של העוררת

בקשה לעצור את העוררת ואת הנאשמים הנוספים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם הוגשה ביום 6.4.2017, יחד עם הגשת כתב האישום. בא כוחה של העוררת באותה עת הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינה. החלטה כי העוררת והנאשמים הנוספים ישהו במעצר עד לתום ההליכים ניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 26.10.2017 (להלן: "החלטת המעצר"). בהחלטה זו התייחס בית המשפט לריבוי האישומים המיוחסים להם ולפרסומים הפוגעניים שפרסמו, וקבע שיש בהם כדי להעיד שאין בחלופת מעצר כדי להפיג או להפחית את מסוכנותם. העוררת ושני הנאשמים הנוספים השיגו על החלטה זו. העררים שהגישו שני הנאשמים הנוספים התקבלו בבית משפט זה, והם שוחררו למעצר בית (ראו בש"פ 9132/17 מיום 29.11.2017 בעניינו של מר צבי זר ובש"פ 9272/17 מיום 17.12.2017 בעניינו של מר מרדכי לייבל).

ההתפתחות בעניינה של העוררת הייתה שונה. בנבדל מהנאשמים הנוספים, סבר שירות המבחן כי המפקחים שהציעה אינם מתאימים, ומשכך לא ניתן לשחררה לחלופת מעצר. בשל כך, בתום הדיון בערר שהגישה העוררת לבית משפט זה ביחס להחלטת המעצר, סוכם כי יעשה מאמץ על ידי העוררת להציע מפקחים נוספים (בש"פ 8872/17 מיום 22.11.2017). בעקבות זאת הציעה העוררת בסבבים שונים מספר רב של מפקחים (שישה עשר בסך הכל), ואף הגישה ביום 13.3.2018 חוות דעת פרטית מטעמה בעניין זה (חוות דעת מאת "התחלה חדשה – מרכז טיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק", בה הוצעו מפקחים נוספים וכן הומלץ על שחרור העוררת למעצר באיזוק אלקטרוני ובפיקוח אנושי). ואולם כל הניסיונות למצוא מפקחים הולמים לא השביעו את רצון שירות המבחן, ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט זה. יוער כי לא נמצא דופי אישי במפקחים שהציעה העוררת, אך חלקם לא נמצאו מתאימים לפיקוח משום היכרותם עם העוררת והזדהות עם עמדותיה, וחלקם נדחו בשל היעדר היכרות מוקדמת עמה, שכרסמה ביכולת שירות המבחן לסמוך על יכולתם לפקח ולא כל שכן, לאכוף את מגבלות שחרורה (יצוין כי בין העוררת לבין בני משפחתה קיים נתק ממושך, כך שאין זה מפליא שמפקחיה הוצעו ממעגלי קרבה ותמיכה, או לחלופין זרות).

בין לבין הוארך מעצרה של העוררת פעמיים בבית משפט זה – ביום 26.3.2018 הוארך מעצרה ב-90 יום החל מיום 6.1.2018 (בש"פ 10235/17), ביום 17.4.2018 הוארך מעצרה ב-90 יום נוספים החל מיום 5.4.2018 (בש"פ 2525/18).

ביום 11.7.2018 התקיים דיון נוסף בעניין הארכת מעצרה של העוררת בבית משפט העליון לפני כבוד השופטת ענת ברון. הפעם ביקשה המשיבה הארכת המעצר ב-150 ימים נוספים, וכן נדון ערר שהגישה העוררת נגד דחיית בקשת עיון חוזר במעצרה, אחת מני רבות שהגישה לבית המשפט המחוזי. ביום 24.7.2018 ניתנה החלטה בבקשה ובערר (בש"פ 5005/18, להלן: "החלטת השופטת ברון"). בשים לב להתארכות ההליכים החליטה השופטת ברון כי יש להביא לכדי סיום את "סטטוס המעצר" הנוכחי של העוררת ולהעבירה למעצר בפיקוח אלקטרוני, בכפוף להגשת תסקיר מעצר משלים ודיווח בדבר היתכנות הפיקוח האלקטרוני. השופטת ברון קבעה מתווה ליישום החלטתה, במסגרתו מקום מעצרה יהיה הבית בו התגוררה עם בן זוגה בבת ים, שם היא תשהה בתנאי מעצר בית מלא ללא גישה לרשת האינטרנט. בית המשפט המחוזי יבחר ארבעה מפקחים (מתוך כלל 16 המפקחים שהעוררת הציעה עד אותו יום), למעט בן זוגה, ובכל עת תהיה נתונה לפיקוח של שניים מהמפקחים (פסקאות 19-18 להחלטת השופטת ברון).

בכפוף למתווה זה, ותוך הוראה לבית המשפט המחוזי לקיים בו דיון בהקדם האפשרי, האריכה השופטת ברון את מעצר העוררת בפעם השלישית. ביום 9.10.2018 האריך בית משפט העליון את מעצרה בפעם הרביעית ב-150 ימים נוספים, החל מ-2.10.2018, מבלי לגרוע מן האמור בהחלטת השופטת ברון (בש"פ 6589/18).

למרות האמור בהחלטת השופטת ברון, ועל אף חלוף הזמן מיום כניסת העוררת למעצר – אפשרות שחרורה בתנאי המתווה שקבעה לא הבשילה לכדי מימוש. העוררת טענה כי לא ניתן לשכן את המפקחים בבית אשר יועד לשהייתה במתווה שהציעה השופטת ברון, וביקשה להשתחרר שחרור מלא, ולמצער באותם תנאים שנקבעו לנאשמים הנוספים באותה עת, דהיינו מעצר בית ללא פיקוח. בקשות אלה נדחו (בש"פ 317/19 אשר ניתן ב-20.1.2019).

הארכת המעצר האחרונה שהתבקשה בעניינה של העוררת נדונה על ידי כבוד השופט דוד מינץ, אשר נתן את החלטתו ב-4.3.2019 (בש"פ 1394/19. להלן: "החלטת השופט מינץ").השופט מינץ האריך אומנם את המעצר ב-150 יום נוספים, החל מה-1.3.2019, ואולם בשים לב לחלוף הזמן, ולכך שדבר לא נשתנה בסטטוס המעצר של העוררת, ביקש להגמיש ולהקל על המתווה שקבעה השופטת ברון לשחרורה של העוררת למעצר בפיקוח אלקטרוני (ראו פסקה 4להחלטת השופט מינץ). בהתאם התבקש בית המשפט המחוזי לדון במתווה שהציעה השופטת ברון יחד עם השינויים שהוכנסו בו, וזאת לאחר שיוכן תסקיר משלים. תסקיר כאמור הוכן, ואולם כפי שציין בית המשפט המחוזי בדיון שנערך ביום 27.3.2019, הוא אינו מאפשר מעצר בפיקוח אלקטרוני, משום שעל פי האמור בו לא הוצע מערך פיקוחי מתאים. הדיון לגופו של עניין נדחה לבקשת הסנגור הממונה, ונקבע ליום 16.4.2019 – הוא מועד ההחלטה נושא ערר זה.

הערר מופנה כאמור נגד החלטתו של השופט היימן בדיון שהתקיים ביום 16.4.2019, והוא כולל שני ראשים: האחד עניינו סירובו של בית המשפט קמא לדון לגופה בבקשה שהגישה העוררת; השני בהחלטתו לדחות את הדיון בבקשה לשחרור לחלופת מעצר לפרק זמן של כחודשיים (תחילה עד ליום 17.6.2019, ואחר כך, לבקשת הסנגור להקדמת הדיון, עד ליום 30.5.2019). בית המשפט העליון קבע כי שיש ממש בערר משני הטעמים, ובוודאי בהצטברותם, והבהיר בקצרה את טעמיו.

ביום 15.4.2019 הגישה העוררת בעצמה לבית המשפט המחוזי מסמך שכותרתו "עיקרי טיעון מטעם המבקשת". במסמך זה ציינה כי הגישה בקשה לשחרר את עו"ד גיל פרידמן מייצוגה מטעם הסנגוריה הציבורית, וכי היא מבקשת להציג את עיקרי טיעונה לקראת הדיון ב-16.4.2019, בו אמורים היו להיבחן התנאים לשחרורה לחלופת מעצר בהתאם להחלטת השופט מינץ. עוד באותו יום קיבל השופט היימן החלטה בפתקית לפיה המבקשת מיוצגת על ידי הסנגוריה הציבורית, ולפיכך עליה להגיש את הבקשות באמצעות בא כוחה (בקשת רשות ערר שהוגשה ביחס להחלטה זו נדחתה ביום 18.4.2019. בש"פ 2829/19).

ביום 16.4.2019 במעמד הדיון, בו לא נכחה העוררת על פי בקשתה, אומנם ביקש הסנגור הממונה לדחות את הדיון עד לאחר ה-28.4.2019, המועד שנקבע לדיון בשאלת הייצוג, אולם ציין בצד זאת כי הוא מבקש מבית המשפט לשקול לקבל את עיקרי הטיעון ששלחה העוררת לבית המשפט. בית המשפט קמא דחה בקשה זו בלאקוניות, תוך שהוא מציין "באשר לבקשת הסנגור לקבל עיקרי טיעון שהעבירה המשיבה ישירות לתיק בית המשפט באמצעות מערכת נט המשפט. מצאתי לציין כי קראתי עיקרי הטיעון ונתתי החלטה בעניין זה ואין לי על כך להוסיף דבר".

ואולם התייחסות זו של בית המשפט מעוררת קושי ניכר, שכן הנימוק שניתן להתעלמות מהאמור במסמך שהגישה המבקשת בהחלטה מיום 15.4.2019 היה ש"על המבקשת להגיש בקשותיה באמצעות בא כוחה". לפיכך, משביקש הסנגור הממונה במעמד הדיון ב-16.4.2019 כי בית המשפט ייתן דעתו לאמור במסמך, אין זה ברור מדוע נמנע בית המשפט מלעשות כן, ובוודאי שלא ניתן היה לפטור את העניין בהפניה להנמקה שניתנה ב-15.4.2019.

זאת ועוד, בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, ובשים לב להתמשכות ההליכים, היה מקום לקיים דיון בחלופת המעצר בהקדם האפשרי, ולא לדחות את קיום הדיון בחודשיים תמימים. העוררת מצויה במעצר מאחורי סורג ובריח מזה למעלה משנתיים וחודשיים, בגין עבירות שאומנם אין להקל ראש בחומרתן, ואולם אינן מצויות במדרג העליון של החומרה, ואינן מצדיקות מעצר כה ממושך. בית המשפט העליון כבר הביע מספר פעמים את העמדה כי לאור התמשכות ההליכים בעניינה של העוררת יש מקום לאפשר שחרורה ממעצר מאחורי סורג ובריח (החלטה בדבר מעצר בפיקוח אלקטרוני ניתנה כמובהר כבר ביום 24.7.2018). למרות זאת, מצויה העוררת עדיין במעצר, משום שלטענתה אין היא יכולה לעמוד בתנאי השחרור שנקבעו לה בשעתו. כאמור, ביום 1.3.2019 קבע השופט מינץ, כי "יש למצוא פתרון למצב שנוצר כאשר חלפו כאמור למעלה מ-7 חודשים מאז ניתנה ההחלטה לשנות את תנאי המעצר", והורה כי על בית המשפט המחוזי לבחון אפשרות השמתה של המשיבה במעצר בפיקוח אלקטרוני תוך הקלה מסויימת בתנאים שנקבעו בהחלטת השופטת ברון. לאור הנחיות אלה, היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון בהקדם האפשרי בבקשה לשחרור לחלופת מעצר, מתוך שאיפה למצוא פתרון פרקטי שימנע את התמשכות המעצר, תוך שמירה על האינטרס הציבורי. דחיית הדיון בשחרור לחלופת מעצר בחודשיים תמימים, כך שהוא יתקיים למעלה משלושה חודשים לאחר המועד בו ניתנה הנחיית בית המשפט העליון, היא בלתי סבירה בעליל. לא זו אף זו, הדיון בשחרורה של העוררת לחלופת מעצר אינו יכול להידחות עד לאחר הסדרת הסוגיות הכרוכות בייצוגה, במיוחד כאשר הסנגור הממונה ביקש מבית המשפט לבחון את עיקרי הטיעון שהגישה העוררת (ויוזכר, כי הסנגור הממונה ביקש במעמד הדיון כי הדחייה לא תהיה למועד כה מאוחר, ואולם בית המשפט דחה בקשה זאת לאור אילוצי יומנו, ורק לאחר בקשה נוספת בכתב נאות להקדים קמעה את הדיון ל-30.5.2019).

צודקת אם כך העוררת כי יש לקיים דיון בעניין שחרורה לחלופת מעצר לאלתר, ולא ניתן לקבל החלטה הדוחה את העיון בנושא עד לאחר שיוסדר עניין ייצוגה. לפיכך, הערר שהגישה, ואשר מאחוריו עמד גם בא כוחה בדיון שהתקיים, מוצדק. מהו הסעד שראוי לפסוק בעקבות מסקנה זו?

המשיבה טענה, ובצדק, כי הסעד המקובל במקרים מסוג זה הוא החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, תוך הנחיה לקיים דיון בלוח זמנים קצר. ואולם, במקרה זה מצא בית המשפט העליון לנכון שלא לעשות כן, וזאת בעיקר משילוב של שני טעמים: ראשית, התמשכות מעצרה של העוררת, הן בשים לב לטיב האישומים נגדה, והן בשים לב לכך ששני המעורבים האחרים בפרשה שוחררו זה מכבר, מחייב דיון מהיר ויעיל בבקשתה לשחררה לחלופת מעצר; שנית, כפי שיובהר להלן, מתסקיר שירות המבחן שהוגש בינתיים, מתברר כי ההנחיות שניתנו על ידי בית משפט העליון בעבר אינן ישימות. לפיכך נדרש לשקול מחדש את החלופות, ולשם כך אין מנוס מקבלת החלטה בבית משפט העליון (שהרי בית המשפט המחוזי אינו יכול לסטות מההנחיות שניתנו בעבר על ידי בית המשפט העליון).

בית המשפט העליון הכריע, שיש מקום לשחרר את העוררת לחלופת מעצר בהתאם לתנאים המפורטים להלן:

א.    העוררת תמצא במעצר בית מלא, במשך כל שעות היום והלילה, בבית בו מתגורר בן זוגה, מר משה שלם, בבת ים (להלן: "מקום מעצר הבית"). מובהר בזאת כי אין דרישה לפיקוח על העוררת במקום מעצר הבית.

ב.   במקום מעצר הבית לא תהיה כל גישה לרשת האינטרנט, לא באמצעות מחשב ולא באמצעות מכשיר אלקטרוני אחר (ובכלל זה מכשיר נייד). אין מניעה שבמקום מעצר הבית יהיה מחשב נייח שאינו מחובר לרשת האינטרנט.

ג.    העוררת תהיה רשאית לצאת ממקום מעצר הבית לחלונות התאווררות, ובלבד שמשך היציאות לא יעלה על 4 שעות ביום, וכי במהלך כל יציאה יתלווה לעוררת בן מר משה שלם או מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט המחוזי.

ד.   העוררת לא תעשה כל שימוש ברשת האינטרנט, לא ממקום מעצר הבית ולא מכל מקום אחר, לא במישרין ולא באמצעות אחר. למרות האמור לעיל, העוררת תהיה רשאית לבצע חיפוש במאגרים משפטיים מכוונים, ובלבד שדרך הגישה למאגרים אלה תאושר מראש על ידי המשיבה, או על ידי בית המשפט. כן תהיה העוררת רשאית לערוך חיפוש ברשת האינטרנט באמצעות עורך דינה, או מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט לעניין זה. מובהר בזאת לעוררת ולמסייע בידה כי במסגרת החיפושים הללו מותר לעוררת להוריד כל מידע אך אסור לה להעלות מידע לרשת האינטרנט.

ה.   ניתן בזה צו פיקוח מעצר למשך 6 חודשים.

ו.    העוררת תחתום על התחייבות עצמית להבטחת עמידתה בתנאי השחרור לחלופת מעצר בסכום של 50,000 ש"ח.

ז.    מר משה שלם, וכן כל מפקח אחר שיאושר על ידי בית המשפט, יחתמו על ערבות צד ג' לעמידת העוררת בתנאי השחרור בסכום של 25,000 ש"ח.

ח.   העוררת תפקיד בקופת בית המשפט פיקדון בסכום של 10,000 ש"ח לעמידה בתנאי השחרור לחלופת מעצר.

מובהר בזאת כי החתימה על ההתחייבות וערבות צד ג' והפקדת הפיקדון יעשו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ויהוו תנאי מקדים לשחרור לחלופת מעצר. פקודת שחרור תוצא על ידי בית המשפט המחוזי לאחר התקיימות התנאים המפורטים בפסקה 19 לעיל.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.