גנב 45 אלף ₪ מהמעסיק וירצה 5 חודשי מאסר בעבודות שירות

גנב 45 אלף ₪ מהמעסיק וירצה 5 חודשי מאסר בעבודות שירות

 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' כרמל, כ' מוסק ו-ש' רנר) בעפ"ג 22210-02-18 מיום 17.7.2018, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג'סקפה-שפירא) בת"פ 12192-08-15 מיום 31.12.2017.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירה של גניבה בידי עובד (לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). המבקש גנב בשיטתיות מהחברה בה עבד מזומנים בסך של 45,560.80 ש"ח.

בהתאם להמלצת שירות המבחן, בית המשפט דחה פעמיים את הטיעונים לעונש על מנת לאפשר למבקש להשתלב בקבוצה טיפולית. בתסקיר השלישי הומלץ על הטלת צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן למשך שנה, במהלכו ישתתף המבקש בקבוצה טיפולית ייעודית שעתידה להיפתח כשלושה חודשים לאחר מכן. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לדחיית הטיעונים לעונש פעם שלישית, בין היתר, לאחר שנודע לו כי המבקש לא השיב את הסכום שגנב. זאת, בניגוד לטענת המבקש לפיה סכום הגניבה קוזז כנגד זכויותיו עקב פיטוריו.

בית משפט השלום מיקם את עונשו של המבקש בתחתית המתחם שקבע וגזר עליו חמישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; ארבעה חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 2,000 ש"ח; וצו מבחן למשך שנה.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בפסק-הדין ציין בית המשפט המחוזי כי הקביעה לפיה הסכום שנגנב לא הושב לחברה היא קביעה עובדתית אשר נומקה כדבעי ולא מצא מקום להתערב בה. כן נקבע כי אין הצדקה לסטות לקולא ממתחם הענישה משיקולי שיקום וכי המשך ההליך הטיפולי ייעשה במסגרת צו המבחן.

בבקשה שהגיש לבית המשפט העליון, טען המבקש, בין היתר, כי נגרם לו עיוות דין לאחר שבית משפט השלום סירב לדחות את הטיעונים לעונש עד לאחר השתלבותו בקבוצה הייעודית, ובית המשפט המחוזי סירב להורות על הכנת תסקיר משלים גם לאחר ששולב בקבוצה, כך נמנע ממנו להוכיח את הפוטנציאל לשיקומו. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משהתייחס לטענותיו כעתירה לסטייה ממתחם העונש, בעוד שבפועל בקשתו הייתה לקבלת תסקיר משלים לצורך בחינת עניינו. המבקש עותר להגשת תסקיר משלים בעניינו, ולהשלמת טיעון קצרה ביחס לסטייה מהמתחם משיקולי שיקום.

בית המשפט העליון קבע, כי מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" שמורה למקרים נדירים בהם הבקשה מצריכה הכרעה בסוגיה משפטית עקרונית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר קיים חשש לעיוות דין או לאי-צדק שנגרם למבקש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין כלשהו או כי מתקיימים שיקולי צדק המצדיקים מתן רשות ערעור. לפיכך, הבקשה איננה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה, ודינה להידחות.

לגופו של עניין, בית המשפט העליון ציין, כי בתסקיר השלישי שהוגש לבית משפט השלום הומלץ להטיל על המבקש צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן, משיקולי שיקום, אך בית משפט השלום לא אימץ המלצה זו משסבר כי מתחם העונש ההולם כולל, למצער, רכיב של מאסר בדרך של עבודות שירות. הלכה היא כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ את המלצת שירות המבחן. המלצת שירות המבחן כשמה כן היא ומלאכת גזירת הדין נתונה לבית המשפט. בית המשפט השלום בחן את עניינו של המבקש לאור מדיניות הענישה הנוהגת ונסיבות ביצוע העבירה וגזר את דינו בתחתית המתחם שנקבע. לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית משפט השלום בגזירת הדין. מאותו נימוק, לא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. גם בטענה כי בית המשפט המחוזי שגה משלא הורה על קבלת תסקיר משלים, לא מצאתי ממש. ערכאת הערעור אינה מחויבת להזמין תסקיר משלים, כל אימת שהוגש תסקיר בערכאה הדיונית, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו, למשל, רע"פ 7683/13פרלמן נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (‏23.2.2014); רע"פ 7109/14 סייג נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (‏20.11.2014)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הצית פנצ'ריה וירצה שנתיים מאסר

הצית פנצ'ריה וירצה שנתיים מאסר

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן, סג"נ) ב-תפ"ח 20048-06-16, בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המערער, במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת הצתה, וכן קנס בסך של 5,000 ש"ח, או 15 ימי מאסר תחתיו.

המערער, יליד 1996, הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, שייחס לו ביצוע עבירת הצתה, הקבועה בסעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין). ההודאה והתיקון לכתב האישום נעשו על-פי הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, עובר לאירועים שבמוקד הערעור, התגלע סכסוך בין משפחת המערער לבין משפחת חמאיסה המתגוררת ברהט (להלן: המשפחה). על רקע הסכסוך האמור, המערער הגיע בתאריך 05.06.2016, סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, אל האזור בו מצוי בית המשפחה, כשברשותו בקבוק המכיל חומר דליק.

המערער ניגש אל פנצ'רייה שהייתה בסמוך לבית המשפחה, ושפך את החומר הדליק ברחבי הפנצ'רייה, לרבות על צמיגים שהיו במקום. בעוד המערער שופך את חומר הבערה התעורר ו', אחד מעובד הפנצ'רייה, ויצא לכיוונו, אולם המערער הספיק להצית את המקום, ונמלט. האש אחזה בצמיגים, בציוד ובמְכולת המשרד של הפנצ'רייה – וכילתה את הציוד והצמיגים. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירת ההצתה.

המערער הודה, כאמור, בעובדות כתב האישום, והורשע בתאריך 17.09.2017. הצדדים הגיעו, במסגרת הסדר הטיעון, אף להסכמה לגבי טווחי הענישה, כאשר הוסכם כי המשיבה תגביל עצמה בטיעוניה לעונש שיושת על המערער ל-24 חודשי מאסר בפועל, ואילו המערער יטען לרכיב המאסר כראות עיניו.

בתאריך 25.02.2018, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער ודיון בו נשמעו טיעוני באי-כוח הצדדים לעונש – בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער.

בגזר הדין, בית המשפט המחוזי הנכבד שקל את מדיניות הענישה הנהוגה בפסיקה בעבירות הצתה בנסיבות דומות, וכן את הערכים החברתיים של שמירת החיים, הגוף והרכוש, אשר נפגעו בעקבות מעשה העבירה. בית המשפט המחוזי הנכבד אף עמד על הנסיבות החמורות שאפפו את ביצוע העבירה והתבטאו בכך שהמערער לא נמנע מלהצית בית עסק המצוי בסביבת בתי מגורים ובנסיבות בהן ההיקף והעוצמה הצפויים של הדליקה היו משמעותיים – דבר שהגביר גם את הסיכויים לפגיעה בגוף ובנפש בעקבות התפשטות הדליקה, או בפגיעה ב-ו', אשר שהה, כאמור, בסמוך.

לנוכח מכלול השיקולים הנ"ל, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מתחם הענישה למעשה העבירה שביצע המערער – נע בין שנתיים לחמש שנות מאסר בפועל.

אשר לגזירת העונש בתוך המתחם, בית המשפט המחוזי הנכבד הדגיש את חשיבות עקרון הגמול בנסיבות העניין, ולצד זאת שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות: גילו הצעיר, הודאתו וחרטתו על מעשיו, הפגיעה האפשרית בו ובמשפחתו, עברו הפלילי הנקי, חלוף הזמן למן ביצוע העבירה, וכן המלצת שירות המבחן למבוגרים, לפיה יש מקום להטלת עונש שיקומי על המערער.

בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס לעמדות הצדדים לגבי העונש, כפי שסוכמו בהסדר הטיעון ונתן משקל לעובדה שהוסכם כי המשיבה תטען לעונש שאיננו עולה על שנתיים מאסר בפועל. לאחר ששקל כל אלה, השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים המפורטים בפיסקה 1 שלעיל.

תמצית טענות הצדדים בערעור

בא-כוח המערער טען כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כאשר העמיד את מתחם הענישה בעניינו בטווח שבין שנתיים עד חמש שנות מאסר, נתון שאיננו משקף, לעמדתו, את מדיניות הענישה הנהוגה, ואף נוגד את הסכמת הצדדים, לפיה המשיבה הגבילה עצמה בטיעוניה לעונש גג של שנתיים מאסר בפועל בלבד.

בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי העונש שהושת על המערער חורג לחומרה ובאופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן, לשיטתו, את המשקל הראוי לתסקיר שירות המבחן, ולנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל אלו: הודאתו בביצוע העבירה, עברו הפלילי הנקי והחותם שעתיד מאסר ממושך להטביע בו ובמשפחתו.

על כן, בא-כוח המערער סבר כי מוצדקת הקלה משמעותית בעונש שהושת על המערער, כך שיבוטל עונש המאסר, ותחתיו יבוא צו מבחן ושירות לתועלת הציבור.

בדיון שנערך בתאריך 23.07.2018, בא-כוח המשיבה טען כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד הולם את חומרת העבירות בהן הורשע המערער, והוא מבטא איזון ראוי בין מכלול השיקולים הרלבנטיים, בהתחשב בחומרה היתרה הגלומה בעבירה שבביצועה המערער הודה והורשע.

תסקיר משלים מטעם שירות המבחן למבוגרים הוגש לעיוננו בתאריך 17.07.2018, ובגדרו צוין כי המערער, אשר החל בריצוי מאסרו בתאריך 29.04.2018, מביע צער וחרטה על ביצוע העבירה והוא משתלב בפעילויות הטיפוליות בבית הסוהר.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בהודעת הערעור ונימוקיה, ולאחר ששמע את טיעוני באי-כוח הצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הטעמים לכך יובאו בקצרה להלן.

הלכה היא מלפני בית משפט זה כי התערבות בעונש שגזרה הערכאה המבררת תיעשה במקרים חריגים בלבד – בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, כאשר העונש שנגזר חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: 1821/17 פלוני נ' מדינת ישראל (29.04.2018); ע"פ 604/16בדארנה נ' מדינת ישראל (10.01.2017)). בנסיבות העניין דנן, לא ראינו מקום לסטות מהלכה זו, שכן ההשגות שהועלו בערעור אינן מגלות עילה טובה להתערבותו של בית משפט זה בעונשים שהושתו על המערער.

כמתואר לעיל, הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, כלל למעשה גם הסכמה לעניין העונש המירבי לו תטען המשיבה, שנתיים מאסר בפועל. ואולם, בית המשפט המחוזי לא ראה עצמו מחוייב בהכרח להסכמה זו, וקבע כי המתחם נע במכלול בין שנתיים לחמש שנות מאסר בפועל.

כידוע, השיקולים העומדים ביסוד קביעת מתחם הענישה בידי בית המשפט בעניינו של נאשם וגזירת העונש בתוכו, שונים מאלו העומדים בבסיס ההתקשרות בין צדדים לכתב אישום במסגרת הסדר טיעון. על שוני זה עמדתי בפרשה אחרת (ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (04.12.2013); וראו גם: ע"פ 6799/14 אופיר נ' מדינת ישראל(16.03.2015); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (03.02.2014)).

מן ההיבט המוסדי, טווח ענישה מוסכם, או ענישה מוסכמת במסגרת הסדר טיעון, נקבעים על-ידי הצדדים לכתב האישום, בהתאם לשיקולים ולאינטרסים המניעים אותם. מנגד מתחם הענישה נקבע על-ידי בית המשפט, בהתאם לתיקון מס' 113 לחוק העונשין, ומערך השיקולים והערכים המותווה במסגרת זו.

מן ההיבט המהותי, ההסכמות הכלולות בהסדר הטיעון הינן פרי משא ומתן בין הצדדים לכתב האישום, בעוד שקביעת מתחם הענישה הינה פרי החלטה עצמאית של בית המשפט. משכך, המוסכם בהסדר הטיעון מבטא, לעיתים מזומנות, את מיצוי כושר המיקוח של צד זה או אחר, או שיקולים נוספים (כמו קשיים ראייתיים בהוכחת האישום, ועוד) והוא איננו מאזן, בהכרח, בין כל האינטרסים המערכתיים, הציבוריים והפרטניים, לגבי אותו נאשם – אותם אמור לשקול בית המשפט. המתחם מהווה איפוא אמת מידה לסבירות "טווח הענישה" שהוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון.

הבדלים אלה, בהצטרפם אל ערכים חשובים אחרים, דוגמת עצמאות שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, מורים כי בית המשפט איננו כבול בהכרח להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון לעניין טווח הענישה וגזירת העונש, ומשכך, מבחינה עקרונית, לא נפלה כל טעות מצד בית המשפט המחוזי הנכבד כאשר ראה לציין מתחם ענישה שונה מרף העונש המקסימלי שהוסכם על הצדדים במסגרת טווחי הענישה אליהם הגיעו.

בחינה פרטנית של הדברים מגלה כי אכן, מתחם הענישה אותו העמיד בית המשפט המחוזי – משקף את חומרת מעשיו של המערער, הערכים המוגנים שנפגעו, ומדיניות הענישה הנוהגת.

חומרת העבירה בה המערער הורשע, עבירת ההצתה, היא רבה. הסיכון הגלום במעשה ההצתה, ובהשלכות ההרסניות והבלתי-צפויות העלולות להיגרם מהבערת אש בלתי מבוקרת – מחייבת, בדרך כלל, ענישה מוחשית ומרתיעה (עיינו: ע"פ 3116/13קבלאן נ' מדינת ישראל (15.10.2013); ע"פ 2599/07 קריין נ' מדינת ישראל (30.4.2007);ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (18.03.2007); ע"פ 9299/09 קסקס נ' מדינת ישראל, פיסקה י' (19.9.2010)). חומרה זו אף נלמדת מלשון המחוקק, אשר קבע עונש כבד, בן 15 שנות מאסר, בצד עבירת ההצתה. יחד עם זאת, נקבע לא אחת, כי מנעד הענישה האפשרי בגין עבירת ההצתה הוא רחב וכל מקרה נקבע בהתאם לנסיבותיו (ראו: ע"פ 6463/11ברדוגו נ' מדינת ישראל (05.06.2012)).

במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי הנכבד נהג בהתאם למושכלות אלה, והעמיד את מתחם הענישה בעניינו של המערער באופן שאיננו חורג מהמקובל במקרים דומים, תוך מתן דגש לנסיבות המקרה הפרטני (ראו: ע"פ 907/14 רחמים נ' מדינת ישראל(18.11.2014); ע"פ 1951/14 מקונן נ' מדינת ישראל (15.02.2015)). בהקשר לכך, בית המשפט המחוזי הנכבד נתן את דעתו לחומרה שבעבירת ההצתה והערכים המוגנים שביסודה, סקר את מדיניות הפסיקה הנשקפת מפסקי הדין עליהם נסמכו הצדדים, ושקל אף נסיבות לחומרה העולות מאופי ביצוע העבירה, בכללן: העובדה שהמעשים כוונו כלפי בית עסק המצוי בקרבת בית מגורים, מעשה העבירה בוצע בשעת לילה בה אנשים מצויים בבתיהם, ולנוכח נזקי הרכוש שנגרמו בעקבות ההצתה, אשר רק במזל לא נסתיימו בפגיעות חמורות יותר – ברכוש, בגוף ובנפש. לא מצאנו לפיכך כי נפלה טעות כלשהי במלאכת האיזון, או בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד.

לנוכח האמור, בית המשפט העליון דחה את טענת בא-כוח המערער כי המעשים המיוחסים למערער מצויים ברף הנמוך של עבירת ההצתה, וכי ראוי היה לקבוע בעניינו של המערער מתחם ענישה שונה מזה אשר ציין בית המשפט המחוזי הנכבד.

בצד האמור לעיל – גם איננו סבורים כי נסיבותיו האישיות של המערער מצדיקות התערבות לקולא בעונש שהושת עליו, שהיה בקצה טווח הענישה עליו הוסכם בין הצדדים, כך שהמערער נטל "סיכון" זה על עצמו.

בסופו של דבר, וכפי שפורט לעיל, נסיבות חייו ועברו של המערער נלקחו בחשבון בעת מתן גזר הדין, והן באו לידי ביטוי במסגרת העונש, אשר נמצא כאמור בסף התחתון של מתחם הענישה וברף העליון של טווח הענישה המוסכם (בכך בית המשפט המחוזי הנכבד ביטא למעשה את דעתו שטווח הענישה שהוסכם היה מתון יחסית). במסגרת זו בית המשפט המחוזי הנכבד אף התחשב בגילו הצעיר של המערער, בעברו הפלילי הנקי, בהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן וכן בתסקיר שירות המבחן, שאילולא כן יתכן והיה חורג מהסדר הטיעון.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון דחה את בקשתו של המערער לבקר בירדן לרגל חג הקורבן

בית המשפט העליון דחה את בקשתו של המערער לבקר בירדן לרגל חג הקורבן

נגד העורר הוגש ביום 8.11.2016 כתב אישום בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, בגין אירוע במהלכו גנבו העורר ושותפיו מכשירי טלפון סלולריים. לפי המתואר בכתב האישום, במהלך השוד תקף העורר את קרבן העבירה, הכה אותו יחד עם שותפיו בבעיטות ואגרופים, הצמיד סכין לצווארו ואיים עליו. ביום 15.11.2016 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 17117-11-16, כב' השופט ר' יעקובי) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המתואר, המספיקות להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

תחילה היה העורר עצור בפיקוח אלקטרוני, בהמשך הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו לחלופת מעצר בדרך של "מעצר בית לילי" ומאוחר יותר הוחלט על הקלה בתנאי מעצרו כך שהמעצר הלילי לא יחול בסופי שבוע. ביום 30.7.2019 פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה "לעיון חוזר" במסגרתה התבקש בית המשפט "להורות על פתיחת חלון" לצורך יציאת העורר לירדן לביקור משפחתו. ביום 31.7.2019 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אברבנאל) את בקשת העורר לצאת מהארץ לביקור משפחתי בירדן משזו לא נומקה. כמו כן ציין בית המשפט  כי אין עילה ממשית לביטול מעצר הבית שנקבע. לאחר שהבהיר המבקש כי כוונתו הייתה לצאת מהארץ לאור חג הקורבן אשר יחול במהלך חודש זה, התקבלה החלטה נוספת ביום 2.8.2019 הדוחה את הבקשה, על פיה אין בביקור המשפחתי לרגל החג כדי להצדיק בנסיבות העניין יציאה מגבולות המדינה.

על החלטה זו הגיש העורר את הערר שלפני בית המשפט העליון, במסגרתו ביקש לבטל את תנאי מעצר הבית הלילי שנקבעו לו וכן לאפשר לו לצאת לביקור משפחתי בירדן לרגל חג הקורבן אשר יחול החל מיום 11.8.2019. לטענת העורר חירותו וחופש התנועה שלו נפגעו במשך תקופה ארוכה החל מחודש נובמבר 2016 באופנים שונים, ללא עוול בכפו, והגיעה השעה להסיר מעליו את כל המגבלות שאין עוד היגיון בקיומן. כמו כן, יש לאפשר לו כאדם השוהה לבדו בישראל לשהות בצל משפחתו בחג הקורבן בירדן. בעניין זה טען כי הוא כבר יצא מישראל לירדן 8 פעמים בהסכמת המשיבה ולכן אין נימוק משביע רצון להתנגדות המשיבה שלא יצא שוב לעת הזאת. הוא הדגיש כי התיק העיקרי בו הוא הואשם רחוק מסיום וכי האשמה להתמשכות ההליכים אינה רובצת לפתחו. יתר על כן, חברו שהואשם יחד עמו הורשע בדינו והוסרו מעליו כל ההגבלות, ולכן על דרך קל וחומר, שיש להקל עמו כאשר עדיין עומדת לו חזקת החפות.

המשיבה התנגדה להקלה בתנאי חלופת המעצר בהצביעה על כך שהלכה למעשה העורר כלל לא ביקש להסיר את התנאים המגבילים של מעצר הבית בהם הוא נתון. היה זה בית המשפט המחוזי שנדרש לעניין מפאת טעות במסגרת הבקשה להתיר לעורר לצאת לירדן. כמו כן, בקשר למתן אפשרות לעורר לצאת מהארץ לירדן, הרי שבאופן עקרוני המשיבה התנגדה ליציאתו של העורר לירדן, אלא כאשר היו לו נסיבות משפחתיות מיוחדות. זאת ועוד, באחת הפעמים שהתאפשרה יציאתו של העורר לירדן הוא לא שב לישראל אלא לאחר חצי שנה. באשר להתמשכות ההליכים, הרי שקיימת קביעה של בית המשפט המחוזי שהעורר הוא זה שגורם להתמשכותם ואין לו בעניין זה להלין אלא על עצמו.

ואכן, כדעת המשיבה, עיון בבקשת העורר כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי מגלה כי הוא לא ביקש כלל להקל בתנאי השחרור שלו, אלא להורות על "פתיחת חלון ליציאת המבקש לירדן לצורך ביקור משפחתו". משכך, קשה לדון בעניין זה, מקום שבו בערכאה קמא כלל לא נתבקש הדבר. אך מעבר לכך, ולגופו של עניין, אכן עברה תקופה ארוכה מאז התחילו הליכי המעצר של העורר ובמשך הזמן תנאי חלופת המעצר שונו. לעת הזאת הוא נמצא "במעצר בית לילי" למעט סופי שבוע. עם זאת, נלמד כי לא ניתן לומר כי העורר פועל כדבריו "ללא עוול כפו" בעניין התמשכות ההליכים ודי בעניין זה להפנות להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.6.2019 בה נאמר כי "התמשכות ההליכים בתיק העיקרי באה בעיקר בשל עניינים הקשורים במשיב (העורר דהכא)". קיימת חשיבות גם בשלב הזה לפקח על העורר ולו באופן מינימאלי. גם נלמד כי התנאים המגבילים שהוסרו משותפו של העורר הוסרו מפאת מצבו הרפואי. לא נראה אפוא שיש עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה.

ובאשר לבקשת העורר לביקור בירדן. נמצא טעם של ממש בטיעוני המשיבה. מרחף מעל ראשו של העורר אישום חמור של עבירת ביצוע שוד בנסיבות מחמירות, וכל עוד לא יסתיים משפטו יש לפקח על תנועותיו. אכן נלמד כי בית המשפט המחוזי אפשר לעורר בעבר לצאת לירדן, לעתים בהסכמת המשיבה ולעתים חרף התנגדותה. ברם, עיון בפרוטוקול הדיונים, בבקשות שהוגשו לבית המשפט המחוזי ובהחלטותיו, מלמד כי דיוני הוכחות נדחו בעטיו של העורר שלא שב לישראל במועד שנקבע לו. קשה גם להלום היעדרות מישראל למשך חצי שנה ללא אישור. לפיכך, בנסיבות אלו, יהיה זה מרחיק לכת לאפשר לו לצאת מגבולות הארץ לעת הזאת.

הערר נדחה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

דקר צעיר במועדון וירצה עונש של 13 שנות מאסר

דקר צעיר במועדון וירצה עונש של 13 שנות מאסר

 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

במסגרת האירוע סכין שנשלפה במהלך בילוי במועדון הביאה למותו של אדם בדמי ימיו. המערער שדקר את המנוח ז"ל, הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון בהריגתו ובעבירות נלוות, ונגזרו עליו 13 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ותשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ להורי המנוח.

המערער הגיש את הערעור לבית המשפט העליון, נגד חומרת עונש המאסר.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1)+(2) לחוק; קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

העבירות בוצעו על רקע היכרות רבת שנים ומריבות עבר בין המערער לבין יעקב ברמי (להלן: המנוח) ואחיו התאום יצחק ברמי (להלן: יצחק). כתב האישום המתוקן הוגש נגד המערער ושניים אחרים (להלן: הנאשמים 3-2). בתמצית, ביום 25.9.2015 הגיע המערער לבילוי במועדון בירושלים כשהוא נושא על גופו סכין בעלת להב באורך 9 ס"מ (להלן: הסכין) מוסלקת ומוצמדת לבגדיו התחתונים. המערער בילה עם מכריו, ביניהם הנאשמים 3-2, ואילו המנוח, יצחק ואחרים בילו אף הם במועדון. במהלך הבילוי צרכו המערער, יצחק והמנוח אלכוהול.

בשלב מסוים המערער ויצחק נפגשו במרפסת חיצונית של המועדון והתפתחה ביניהם שיחה. לאחר מספר דקות, התפתח דין ודברים בין המערער ליצחק על רקע חשדו של יצחק כי המערער מציק בחיזוריו לה', אחת מקבוצת המבלים שהגיעה עמו למועדון. לאחר האמור, ה' חזרה למועדון, ואחריה חזרו גם יצחק והמערער כשהם מחבקים זה את זה. בהמשך, המערער שב וחיזר אחר ה' בזמן שזו המתינה ליצחק שהיה במרפסת. לאחר שיצחק וה' חזרו למועדון כשהם מחזיקים ידיים, ניגש המערער ליצחק, אמר לו דבר מה וליפף את ידו סביב מותנו של יצחק. במקביל, יצחק ליפף את ידו סביב צווארו של המערער ואמר לו דבר מה בחזרה. אז, הוביל המערער את יצחק לכיוון היציאה מהמועדון, וזאת על אף ניסיון התנגדות מצד יצחק. המנוח ראה את המתרחש והלך בעקבותיהם. המערער הוליך את יצחק כשהם מחובקים אל השירותים הממוקמים במסדרון סמוך לכניסה למועדון, ואז דחף המערער את יצחק לתוך תא השירותים והחל להכותו בחוזקה בפניו, והתפתח ביניהם עימות פיזי. המנוח הצליח להיכנס אל תא השירותים והכה גם הוא את המערער. במהלך הקטטה, שהמשיכה אל מחוץ לתא השירותים, שלף המערער את הסכין ודקר את יצחק 4 דקירות בבטנו ובירך רגל שמאל. מבלים שהיו בקרבת מקום הפרידו בין הניצים.

לאחר מכן, המנוח הוביל את יצחק כשהוא פצוע לעבר היציאה מהמועדון במטרה לעזוב את המקום והם נעמדו בשביל ממול למועדון. יצחק התקשר לאחיהם הגדול, סיפר לו על שאירע וביקש שיבוא לקחתם. בינתיים, המערער יצא את תא השירותים כשבאותה העת גמלה בליבו החלטה "לבוא חשבון" עם יצחק ועם המנוח. המערער הגיע לשולחן שבו ישבו הנאשמים 3-2 ומכריהם, סימן למי מיושבי השולחן לבוא עמו, וניגש לנאשם 3 ואמר לו לבוא עמו. בשלב זה קשרו המערער והנאשמים 3-2 קשר לפגוע פיזית ביצחק ובמנוח, והם פנו לעברם על מנת לתקוף אותם. המערער והנאשמים 3-2 יצאו מהמועדון, כשהמערער נושא על גופו את הסכין והנאשם 2 מחזיק בתרסיס גז מדמיע. המערער והנאשם 2 הבחינו ביצחק ובמנוח עומדים על השביל והחלו לצעוד לעברם במהירות כאשר המערער צועק לעברם ומקלל אותם.

בשלב זה הבחינו בהם יצחק והמנוח, ויצחק אשר שוחח עם אחיהם הגדול ניתק את השיחה. המערער והנאשם 2 המשיכו להתקדם לעבר יצחק והמנוח, והאחרונים החזיקו אבנים כדי להתגונן מפניהם. אבן שנזרקה על ידי אחד מהאחים לעבר המערער כדי למנוע את התקדמותו פגעה בצווארו. יצחק והמנוח התקדמו גם הם לעבר המערער והנאשם 2. בשלב זה הכה המנוח באמצעות אבן בראשו של המערער, יצחק הכה בראשו של הנאשם 2, והמערער נפגע באופן שהצריך טיפול רפואי. המערער חש מאויים, שלף את הסכין ודקר את המנוח שלוש דקירות בפלג גופו העליון – דקירה אחת בחזה אשר חדרה לליבו של המנוח, דקירה נוספת בגב ודקירה שלישית בגבול המותן והעכוז. המנוח ניסה להגן על עצמו, אך התמוטט במקום על הכביש.

המערער והנאשמים 3-2 ברחו מהמקום ובמהלך המנוסה השליך המערער את הסכין לפתח ביוב. על מנת למנוע מהמשטרה לאתרו ולעצרו, ביקש המערער מאחיו שיאסוף אותו וסמוך לאחר מכן העלים את הטלפון הנייד שהיה ברשותו. בהמשך, המערער פנה לקבל טיפול רפואי וסיפר כי נחבל כתוצאה מנפילה מסוס.

המנוח נפטר מפצעיו סמוך לאחר מעשי הדקירות. כמו כן, כתוצאה מהמעשים נגרמו ליצחק ארבעה פצעי דקירה עם חדירה מינימלית לתת העור.

לאחר שהחלה שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון והמערער הודה בכתב האישום המתוקן. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תטען לעונש של 13 שנות מאסר ואילו ההגנה רשאית לטעון באופן חופשי.

נוכח ההגבלה בדבר הרף העליון של העונש, בית המשפט המחוזי לא הרחיב במסגרת גזר הדין ביחס למתחם הענישה הראוי, אך הדגיש כי באישומים שבמרכזם עבירת הריגה קיים מנעד עונשים רחב מאוד, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה. צוין כי בפרשה החמורה כאן נלוות לעבירת ההריגה עבירות נוספות, וכי יש לתת ביטוי מיוחד לכך שההריגה בוצעה באמצעות סכין.

בית המשפט עמד על עברו הפלילי של המערער הכולל עבירות אלימות והחזקת סכין בשני מקרים קודמים, וציין כי הדבר מלמד על מסוכנות נמשכת מצידו וכי לא ניתן שלא לייחס לכך משקל רב. עוד ציין בית המשפט את כאבם ונזקיהם של בני משפחת המנוח, כפי שעלו מעדותם ומתסקירי נפגע עבירה שהונחו בפניו. ביחס לשיקולים לקולאניתן משקל להודאת המערער ולכך שעובר לשלב הקריטי של האירוע המערער חש מאויים, הגם שעניינו לא עולה לכדי הגנה עצמית.

בית המשפט קיבל את ההסדר אליו הגיעו הצדדים והדגיש את הסכנה הגלומה בתופעת הסכינאות בכלל ובמועדוני לילה ובצירוף צריכת אלכוהול בפרט. בהינתן עברו הפלילי של המערער, הכולל עבירות אלימות והחזקת סכין, לא מצא בטענות ההגנה כדי להטות את הכף לטובתו, כך שבהסדר הטיעון שוקללו מלוא השיקולים לקולא הקיימים בעניינו. על כן, נגזר עונשו של המערער ל-13 שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה לפי סימן א' או ח' לפרק י' לחוק; ותשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ להורי המנוח.

טענתו המרכזית של המערער במסגרת הערעור היא, כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לנסיבות ביצוע העבירה ולקרבתו של המערער לסייג ההגנה העצמית. לשיטתו, דווקא מיקומן של הדקירות בגופו של יצחק בחלקו הראשון של האירוע מלמדות כי למערער לא הייתה כוונה להרוג וכי יש בכך כדי ללמד על נסיבות שליפת הסכין בחלקו השני של האירוע ועל קרבה לסייג ההגנה העצמית. נטען כי המערער פעל מתחושת סכנה לחייו שקמה לראשונה כאשר הותקף על ידי יצחק והמנוח בתא השירותים, וזו התעצמה בהמשך כשהותקף על ידם באבנים. עוד נטען כי הסיבה לנשיאת הסכין היתה תחושת סכנה שחש המערער עקב תשאול שעבר במשטרה בעקבות מציאת מטען חבלה בקרבת ביתו כחודשיים עובר לאירוע מושא כתב האישום.

המערער הדגיש כי בשני חלקי האירוע הוא לא הצטייד בסכין שלופה מראש אלא שלף את הסכין במהלך הקטטה ולאחר שהותקף בצוותא על ידי המנוח ויצחק. הנסיבות שקדמו למותו של המנוח מלמדות על עבירת המתה ברף נמוך אותה ביצע המערער מתוך צורך להגן על עצמו, אף אם לא חל הסייג בדבר הגנה עצמית. לאור האמור, לא היה נכון להטיל עליו את העונש המקסימלי לו עתרה המשיבה.

בנוסף טען המערער כי לא ניתן משקל ראוי לטיבו של הסדר הטיעון, לתיקונים שנעשו בכתב האישום במסגרת ההסדר, להודאת המערער ולאינטרס ההסתמכות שלו. נטען כי למעשה, גזר הדין נעדר התייחסות מהבחינה האופרטיבית לנסיבות לקולא הקיימות בעניינו. נטען כי פסק הדין התייחס באופן סלקטיבי לעובדות כתב האישום ולחלקם של המנוח ויצחק במעשים באופן המחמיר עם המערער. בשל כל אלה, טען המערער כי עונש המאסר שהושת עליו מכביד בצורה בלתי צודקת, מחמיר מרמת הענישה במקרים דומים, ומחייב את התערבותו של בית משפט זה.

המשיבה התנגדה לקבלת הערעור. ב"כ המשיבה הדגישה את נסיבות המקרה ואת היות האירוע דו שלבי שהסלמתו רובצת לפתחו של המערער. לשיטתה, בית המשפט נדרש לכלל השיקולים הרלוונטיים לעניין, לרבות עברו הפלילי של המערער ותסקיר נפגעי העבירה, והעונש שנקבע אינו חורג מרמת הענישה הראויה.

לאחר שבית המשפט העליון שמע את טיעוני ב"כ הצדדים ואת דברי הורי המנוח, ועיין בתסקיר נפגע העבירה ובמכתב מטעם ההורים שהובאו לעיונו, הגיע ההרכב שבדין למסקנה כי דין הערעור להידחות.

המערער הורשע בהריגת המנוח ובשורת עבירות נלוות, על פי הודאתו בהסדר טיעון. נסיבות המקרה, כפי שהן עולות מכתב האישום המתוקן בו הודה המערער, הן קשות וחמורות ביותר. המערער שיצא לבילוי במועדון הצטייד מבעוד מועד בסכין והסליקה בבגדיו על מנת שלא תתגלה. בית המשפט המחוזי ציטט את דברי השופט מ' חשיןבהתייחסו אל תופעת הסכינאות ולפיהם "סכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה" (ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (20.12.2004)). בענייננו, לא רק שסכינו של המערער נשלפה במערכה "השנייה", היא הקטטה הראשונה בתא השירותים, שעל נקלה יכלה להסב נזק חמור יותר משהסבה בפועל – אלא שהיא שבה והופיעה במערכה "השלישית", היא הקטטה מחוץ למועדון והביאה בסופו של יום לתוצאה קטלנית.

מקרי אלימות בהם הסכין היא כלי לפתרון סכסוכים, מגיעים לפתחם של בתי המשפט חדשות לבקרים. לצערנו, כמו במקרה שלפנינו, לא פעם תוצאתם היא קיפוח חיים של אדם בשל עניין של מה בכך. תת תרבות הסכין היא רעה חולה במחוזותינו, ובקביעת העונש יש לתת ביטוי לחומרת המעשים ולאובדן חיי האדם (ע"פ 4205/14 בן יצחק נ' מדינת ישראל, בפסקה 90 (29.5.2016); ע"פ 3839/12 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (3.4.2013); ע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (9.5.2010)).

אין להלום את טענת המערער כי עסקינן במקרה גבולי המצוי על סף הסייג של הגנה עצמית. האירועים שקדמו לעימות הפיזי בין הצדדים וחלקם של המנוח ויצחק באירועי אותו הלילה מלמדים אחרת. עם זאת, יש לזכור כי המערער היה זה שהוביל את יצחק אל השירותים, דחף אותו אל התא והחל בתקיפתו, כשהמנוח הגיע למקום בעקבותיהם. חמור מכך – לאחר שהמנוח ויצחק הפצוע מדקירות סכינו של המערער יצאו מהמועדון במטרה לעזוב את המקום, היה זה המערער שיצא בעקבותיהם, לא לפני שקרא לנאשמים 3-2 לחבור אליו. עסקינן אם כן באירוע דו שלבי שהסלמתו רובצת לפתחו של המערער. נדגיש כי האמור עולה בפירוש מעובדות כתב האישום המתוקן, ועובדות מוסכמות אלה הן הבסיס לקביעת הנורמה המשפטית בדבר העונש הראוי בגין המעשה. בכך שומרים אנו על נקודת המוצא לפיה "אין לבית המשפט אלא את העובדות והנסיבות בהן הודה הנאשם, ואל לו להביא בחשבון, לצורך גזירת הדין, עובדות שלא בא זכרן בכתב האישום בו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון עמו" (ע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 (14.10.2014); וראו גם ע"פ 2994/12 זגורי נ' מדינת ישראל, בפסקה 17(23.10.2012); ע"פ 7349/14 מדינת ישראל נ' פלונית, בפסקה 15 (14.5.2015)).

בנוסף נקבע, שאין לקבל את טענת המערער כי הדקירות בגופו של יצחק ומיקומן מעידים על נסיבות המקרבות את המעשה לסייג ההגנה העצמית. אדרבא, העובדה כי המערער שלף את הסכין ודקר כבר בחלקו הראשון של האירוע, מעידה על קלות דעתו ופזיזותו של המערער בשימוש בסכין, זאת, בפרט כשלחובתו הרשעות קודמות בעבירות אלימות ובהחזקת סכין, בגינן ריצה בעבר עונש מאסר. לא בכדי ציין בית המשפט המחוזי כי דומה שלדידו של המערער הסכין "אינה אלא איבר נוסף בגופו, חפץ שאין הוא נכון לצאת כלל מביתו בלעדיו".

בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצא בית המשפט העליון, כי נפל פגם בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, או כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות ביצוע העבירה, תחושת האיום אותה חש המערער, שהינה תולדה של כניסתו למצב זה – משהחליט לצאת בעקבות המנוח ואחיו כדי להיפרע מהם – גולמה בהסדר העונשי שהוצג בפני בית המשפט, ובית המשפט לא שגה משלא מצא ליתן משקל נוסף ולקולא לנסיבה זו בגזירת הדין לאור נסיבות הביצוע הכוללות,  התוצאה הקשה של קיפוח חיי אדם ועברו המכביד של המערער.

זאת ועוד, בהינתן עונשו של המערער מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר, לא מצא העליון מקום להתערב בעונשו של המערער אף אם הוא זהה לרף העליון של הטווח. כידוע, בית משפט זה יטה שלא להתערב בגזר דין של ערכאה דיונית למעט במקרים חריגים שהמקרה שלפנינו לא נמנה עליהם, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר העונש שהושת מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר טיעון (ראו למשל, ע"פ 6449/10 חן נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (29.5.2012); ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (4.12.2013)).בהינתן עברו הפלילי של המערער; ההרשעה בעבירות נוספות, ונסיבות ביצוע העבירה העולות מכתב האישום המתוקן, התוצאה הקשה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת, ואף רחוק מכך (ראו והשוו 6265/11 בן בסט נ' מדינת ישראל (25.10.2012); ע"פ 3839/12 פלוני נ' מדינת ישראל (3.4.2013); ע"פ 6943/16גלקין נ' מדינת ישראל (‏28.1.2018)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

סחר בסמים, יישב 15 חודשים בכלא ולא יוכל לצאת לחופשה ולהשתתף בחתונת אחותו

סחר בסמים, יישב 15 חודשים בכלא ולא יוכל לצאת לחופשה ולהשתתף בחתונת אחותו    

 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.8.2018 (עת"א 99-08-18, השופט א' משניות), שדחה את עתירת האסיר שהגיש המבקש.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 15 חודשים בגין הרשעתו בעבירות סמים. ביום 23.7.2018 המבקש הגיש לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) בקשה לצאת לחופשה חריגה לצורך השתתפות בחתונתה של אחותו ביום 10.8.2018. לטענת המבקש, הבקשה הוגשה במועד זה מאחר שהאירוע עצמו נקבע בתוך פרק זמן קצר, מסיבות משפחתיות.

עוד בטרם ניתנה החלטת שב"ס בעניין, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. שב"ס הגיש תגובה לעתירה, ובה הבהיר כי הוא מתנגד ליציאתו של המבקש לחופשה, בין היתר לנוכח עמדתם השלילית של גורמי הטיפול, התנגדותה של משטרת ישראל, וכן חומר מודיעיני עדכני המייחס למבקש, בין היתר, מעורבות שלילית בכלא.

ביום 2.8.2018 התקיים דיון בעתירה ובסיומו ניתן פסק הדין הדוחה את העתירה. בית המשפט המחוזי ציין כי הבקשה בעניין היציאה לחתונה הוגשה פחות מ-20 ימים עובר למועד האירוע, תוך חריגה מפקודות שב"ס לפיהן על בקשה מסוג זה להיות מוגשת  45 ימים עובר למועד האירוע. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הטענה בדבר הנסיבות המשפחתיות שהובילו להגשת הבקשה באיחור לא פורטה בבקשה שהוגשה לשב"ס. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי חופשה חריגה אינה זכות מוקנית, וכי ההיענות לה תלויה בין היתר בהתנהגותו של האסיר. במקרה דנן, כך צוין, עולה מחוות דעת סוציאלית כי המבקש מכור לסמים ואינו משולב בהליך טיפולי כלשהו, ועל כן המלצת גורמי הטיפול היא שלא לתמוך בשחרורו לחופשה חריגה בשלב זה. בשולי הדברים, העיר בית המשפט המחוזי כי דרכו של המבקש פתוחה להגיש בקשה לביקור פתוח מורחב עם בני משפחתו, וכי חזקה על שב"ס שבקשה כאמור – ככל שתוגש – תישקל בכובד ראש.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על טענתו לפיה מועד החתונה נקבע בסמוך למועד הגשת הבקשה לשב"ס, מסיבות אישיות-משפחתיות, ולכן לא היה בידו להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר כפי שמורות פקודות שב"ס. על כן, כך נטען, לא היה מקום לתת למועד הגשת הבקשה משקל בהחלטה. בנוסף, המבקש טוען כי המסוכנות הנשקפת ממנו בשל כך שאינו משולב בהליך טיפולי ניתנת לאיון באמצעות קביעת תנאים מגבילים משמעותיים.

לאחר שבית המשפט העליון שקל את הדברים הוא הגיע לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש. כוחה של הלכה זו יפה גם מקום שבו האסיר מבקש כי תאושר לו חופשה על מנת להשתתף בשמחה משפחתית של קרוב מדרגה ראשונה (ראו: רע"ב 1109/18 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (8.2.2018)). הבקשה דנן אינה מקיימת אמת מידה זו, בשים לב לכך שהיא ממוקדת בעניינו הקונקרטי של המבקש. זאת ועוד: כידוע, ככלל לא יחליף בית משפט זה את שיקול הדעת המסור לשב"ס בכל הנוגע למתן חופשות לאסירים (ראו: רע"ב 7676/15 זנו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (12.11.2015)). איני סבורה כי בענייננו התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות לחרוג מכלל זה, וזאת אף בהתעלם משאלת מועד הגשת הבקשה – לנוכח העמדה הברורה שהובעה על ידי הגורמים המקצועיים בעניינו של המבקש. למעלה מן הצורך, ייאמר כי על פני הדברים דומה שהטעמים שבגינם הסתייג שב"ס מיציאתו של המבקש לחופשה חריגה הם טעמים סבירים המעוגנים בנסיבות המאסר.

אם כן, מבלי להקל ראש ברצונו של המבקש להשתתף בשמחה המשפחתית וחרף העובדה שיש להצטער על כל מקרה שבו השתתפות כזו אינה אפשרית בשל מאסר, לא מצא בית המשפט העליון, כי המקרה מצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, המבקש רשאי להגיש בקשה מתאימה אחרת לשב"ס על מנת להיפגש עם בני משפחתו במסגרת שאינה חופשה חריגה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בג"צ דחה עתירה נגד צווי הריסה וחייב ב 20,000 ₪ הוצאות

בג"צ דחה עתירה נגד צווי הריסה וחייב ב 20,000 ₪ הוצאות

עניינה של העתירה הייתה בבקשת העותר להורות על ביטול צווי הריסה שהוצאו נגד מבנה המצוי בסביבות הכפר צור באהר שבאזור יהודה ושומרון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

העתירה הוגשה ביום 25.4.2019. עוד באותו היום ניתן צו ביניים המורה למשיבים להימנע מביצוע צווי הריסה שהוצאו ביחס למבנה מושא העתירה. ביום 12.5.2019 הוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיבים. מהתגובה מתברר כי צווי ההריסה מושא העתירה עמדו לבחינת בית משפט זה אך לאחרונה, וכי שתי עתירות שהגיש העותר בעניין זה נדחו (בג"ץ 8970/17 כינאה נ' ראש המנהל האזרחי לאיו"ש (4.11.2018) ובג"ץ 8518/18 כינאה נ' ראש המנהל האזרחי לאיו"ש(13.12.2018), להלן: "העתירה הראשונה" ו-"העתירה השנייה", בהתאמה, ויחדיו: "העתירות הקודמות")).

בהחלטתו קבע בג"צ, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. חובה היתה על העותר לפרוש בעתירתו את מלוא היריעה העובדתית הרלוונטית, ובכלל זה – להביא לידיעת בית המשפט באופן ברור ומפורש את עובדת קיומן של העתירות הקודמות וההכרעה שניתנה בהן (בג"ץ 1638/10מירס תקשורת בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (17.3.2010); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי משפט מינהלי דיוני, כרך ד' 386-384 (2017)). הדבר נכון שבעתיים, כאשר הדברים אמורים בבקשה לצו ביניים, בה יש להקפיד במיוחד על גילוי נאות ומלא של העובדות (בג"ץ 893/09 צור נ' מינהל מקרקעי ישראל (18.11.2009)). בעניינו בחר העותר להציג את העתירות הקודמות בעתירתו באופן לאקוני ומטעה, כאילו מחקו את עתירתו בשל כך שלא הציג מסמכי בעלות תקינה – ולא כן היא. חמור מכך, פסק דינו של בית משפט זה (השופטים מ' מזוז, י' וילנר וא' שטיין) דחה את עתירתו השנייה של העותר בשל היותה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, שכן העותר נמנע מלציין בעתירה השנייה את העתירה הראשונה. העובדה כי העותר בחר פעם נוספת שלא להתייחס באופן ראוי להליכים קודמים – מוקשה, ומכל מקום התנהלות זו צובעת הן את העתירה והן את בקשתו של העותר למתן צו ביניים בחוסר ניקיון כפיים בולט. כבר מטעם זה דינה של העתירה להידחות על הסף, ללא שתתברר לגופה.

זאת ועוד, כפי שהובהר לעותר כבר בתגובה המקדמית של המשיבים לעתירתו השנייה, עתירות מהסוג דנן נידונות עתה בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. סעיף 5א לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, שכותרתו "סמכות בית משפט לעניינים מינהליים בירושלים לדון בענייני האזור", אשר חוקק במסגרת תיקון מס' 117, התשע"ח-2018, ונכנס לתוקפו ביום 26.10.2018 (להלן: "תיקון 117"), מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לדון בעניינים נוספים כמפורט בסעיף, ובתוספת הרביעית אשר התווספה גם היא במסגרת תיקון 117. בין עניינים אלו כלולה "החלטה של רשות לפי חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966" (פריט 2 לתוספת הרביעית). מכאן נלמד כי הליך שעניינו צווי הריסה שהוצאו בשטחי יהודה ושומרון על ידי ועדת המשנה לפיקוח של מועצת התכנון העליונה, כבמקרה בו עסקינן, מקומו להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.

להשלמת התמונה ציין הרכב בג"צ, כי בנוסף לסעד שעניינו ביטול צווי הריסה התבקש בית משפט זה להורות על "תיקון חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים הירדני משנת 1966 כך שתתאפשר הוצאת היתרי בניה כדין למבנים ארעיים המשמשים למגורים…" (סעיף ג' לעתירה) וכן להורות למשיבים להכין "תוכנית מתאר למגורים עבור תושבי המתחם…" (סעיף ד' לעתירה). ואולם, הסעדים הללו אינם הסעדים העיקריים בעתירה שלפנינו, אשר לוז עניינה בתקיפת ההחלטה הפרטנית שהתקבלה בעניינו של העותר בדבר הוצאת צווי הריסה. במצב דברים זה מקובלת עלינו עמדת המשיבים כי אין מקום לאפשר סיכול מלאכותי של כוונת המחוקק, כפי שמצאה ביטוי בתיקון מס' 117, לנתב את הדיון בתובענות כדוגמת זו בה עסקינן למסלול העתירה המנהלית (ראו נוסח סעיף 5א. לחוק אשר חוקק במסגרת תיקון 117, המקנה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים את הסמכות לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הרביעית, הפועלים ביהודה והשומרון (להלן – האזור), בעניין המנוי בתוספת הרביעית, למעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תחיקת הביטחון לרבות ביטולה, הכרזה על בטלותה או מתן צו להתקנתה" (ההדגשה הוספה). כן השוו: בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון לבנייה, פתח-תקווה, פ"ד נא(5) 385, 395 (1997); בג"ץ 6123/13 איזון נ' שר הביטחון, פסקה 5 (3.11.2013); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי משפט מינהלי דיוני, כרך ד' 241–245 (2017)).

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיבים בהליך בסך 20,000 ש"ח. בקובעו סכום זה קבע בג"ץ כי הוא התחשב ושם לנגד עיניו את העובדה כי עסקינן בעתירה שלישית, באותו עניין, אותה מביא העותר לפתחו של בית משפט זה, וכי זו העתירה השנייה אותה הוא מגיש בחוסר ניקיון כפיים.

צו הביניים שניתן ביום 25.4.2019 מבוטל בזאת, וכך גם הדיון שנקבע בתיק ליום 15.7.2019.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ דחה עתירה נגד שדה התעופה מגידו בעמק יזרעאל

בג"צ דחה עתירה נגד שדה התעופה מגידו בעמק יזרעאל

עוד שלב בהתנגדויות הנשמעות בקשר לתוכנית להקים שדה תעופה בינלאומי בעמק יזרעאל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט הגבוה לצדק דחה עתירה נגד הקמת שדה תעופה במגידו, תוך שקבע ששמע ארוכות את טיעוני באי-כוח הצדדים בעל-פה לאחר שאלו נתווספו לטיעוניהם בכתב, ולאחר הערות שונות של הרכב השופטים בג"צ לעותרים. ככל שמדובר בבג"ץ 5262/18 נקבע שניתן להבין את החששות, גם את הרצון להרחיק ממחוזותיהם של העותרות את "שדה התעופה המשלים לנתב"ג" שבתכנון; ומנגד את חפצו של העותר בבג"ץ 2521/19 כי השדה המשלים יוקם בעיר חיפה. עם זאת סבר הרכב בג"צ כי אין הצדקה להתערבות מצידו בשלב זה, לא בבחינת החלופות שהוצעו ונפסלו ולא בבחינת החלופות האחרות – כאשר על הפרק עתה "חלופת רמת דוד" ו"חלופת נבטים". העתירות הן מוקדמות לפי כל קנה מידה, ההלכה הפסוקה והרציונל שבצידה, ואין סיבה המצדיקה בענייננו לחרוג ממנה. מדובר בשלב של הכנת תוכנית מיתאר ארצית מפורטת, וממילא זו לא הוגשה עדיין למועצה הארצית; ומשכך, טרם הגיע זמנה של הביקורת השיפוטית ביחס להליכים התכנוניים. כפי שהבהיר בא-כוח המשיבים, בבוא העת תועבר התוכנית לוועדות המחוזיות להערותיהן וכן תיפתח להשגות הציבור משמדובר בתוכנית מיתאר ארצית ברמה מפורטת. משכך ייעשה, יוכלו העותרים להעלות את טענותיהם, ובכלל זה טענות לפגמים בבחינת החלופות למיניהן.

מששוקפו לפני באי-כוח העותרים את התרשמות השופטים, ולאחר התייעצות עם מרשיהם, הודיעו באי-כוח העותרות בבג"ץ 5262/18 כי העותרות אינן עומדות על העתירה וטענותיהן שמורות להן. בא-כוח העותר בבג"ץ 2521/19 הודיע, לאחר התייעצות עם מרשו, כי הוא עומד על העתירה; ומשכך ציין בג"צ בהקשר ל"חלופת חיפה" שהיא נושא עתירתו, כי נחה דעתו של בג"צ, כי רשויות התכנון נתנו דעתם פעם ועוד פעם ואת התייחסותם העניינית והמקצועית לחלופה זו על שלל היבטיה, וכי לעת הזו אין עילה להתערבות גם בנושא זה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט לא התערב בהשעיית 10 התלמידים

 

בית המשפט לא התערב בהשעיית 10 התלמידים

המבקשים הם תלמידים במכללה האקדמית לחינוך גבעת וושינגטון, אשר החליטה להעמידם לדין משמעתי, וכעולה מן החומר שהוגש לבית המשפט – להרחיקם מהלימודים מיום 28.4.2019 עד להחלטת ועדת המשמעת בעניינם. הדיון בוועדת המשמעת קבוע ליום 30.4.2019. ביום 24.4.2019 הגישו המבקשים המרצת פתיחה נגד החלטת המשיבה, ובצדה הגישו בקשות לצו ארעי במעמד צד אחד ולצו מניעה זמני, שלפיהן יוכלו המבקשים להמשיך בלימודים כסדרם; וכי ועדת המשמעת לא תדון בעניינם עד להכרעה בהמרצת הפתיחה. באותו היום דחה בית המשפט המחוזי בלוד (כב' השופט א' סטולר) את הבקשות. נקבע כי לא נמצא טעם ליתן צו ארעי במעמד צד אחד ולמשיבה ניתנו 14 ימים להשיב לבקשה. בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו נדחתה ביום 25.4.2019.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקשים טוענים, בתמצית, כי אי מתן הצווים יסב להם נזק בלתי הפיך. ראשית, מפאת אובדן ימי הלימודים. שנית, נטען כי הסעד העיקרי המבוקש בהמרצת הפתיחה הוא מניעת כינוסה של ועדת המשמעת ולכן אי מניעת כינוסה בשלב זה ייתר את ההליך העיקרי. עוד נטען כי בשל ליקויים נטענים בהליך המשמעתי בעניינם ובהרכב הוועדה, סיכויי הליך המרצת הפתיחה גבוהים. משכך, ובשים לב לדחיפות הזמנים, יש להיעתר לבקשה וליתן את הצווים שהתבקשו מאת בית המשפט המחוזי במעמד צד אחד.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת הרשות לערער, הגיע לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, בקשת רשות לערער על החלטת הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים תינתן במשורה ורק במקרים שבהם יש בדחיית הבקשה כדי לגרום למי מהצדדים נזק בלתי הפיך או להשפיע באופן מהותי על זכויותיהם (רע"א 3921/16 רבוע כחול נדל"ן בע"מ נ' ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת, פסקה 4 (17.5.2016); רע"א 6649/15 ‏אלמגור מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' המועצה האזורית עמק הירדן, פסקה 4 (20.10.2015)). בענייננו, בית המשפט לא שוכנע כי כינוסה של ועדת המשמעת או הרחקתם של המבקשים מהלימודים בתקופת הביניים יגרום לנזק כאמור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט הסכים עם השב"ס ולא אישר את יציאתו של האסיר לביקור משפחתי עקב פטירת דודו

בית המשפט הסכים עם השב"ס ולא אישר את יציאתו של האסיר לביקור משפחתי עקב פטירת דודו.  

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט העמית א' יעקב) בעת"א 58054-04-19 מיום 29.5.2019, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש לצאת בליווי סוהרים לביקור בית עקב פטירת דודו, ובצידה בקשה למינוי סניגור

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריסכותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזקלייב

המבקש, אסיר פלילי שנידון לתקופת מאסר של 30 שנים, עתר לבית המשפט המחוזי נגד החלטת המשיבים שלא לאפשר לו לצאת בליווי אבטחה לביקור משפחתי עקב פטירת דודו. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בקבעו כי החלטת המשיבים סבירה כיוון שבעניינו של העותר מדובר בפטירת דוד שאיננו קרוב משפחה מדרגה ראשונה, כאשר פקודת הנציבות 04.40.01 שעניינה "הוצאת אסיר באבטחה מבית הסוהר" (להלן: הפקודה), קובעת כי יציאה בליווי תתאפשר, בין היתר, עקב פטירת בן משפחה מדרגה ראשונה בלבד.

לאחר שעיין בית המשפט בבקשה על נספחיה, הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על הכרעה בעתירת אסיר תינתן במשורה, ורק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של העותר או נושא בעל חשיבות כללית (ראו: רע"ב 4522/16 אמסלו נ' שירות בתי הסוהר (15.8.2016); רע"ב 5541/14 גולדשטיין נ' שירות בתי הסוהר (25.8.2014הבקשה שלפניי נוגעת כולה לעניינו הפרטי של המבקש ואינה באה בגדר אחת העילות המצדיקות מתן רשות ערעור. יתרה מכך, המבקש לא עומד בתנאי הסף שנקבעו בפקודה לעניין יציאה בליווי מקום שהוא מעוניין לצאת מכותלי בית הסוהר בליווי אבטחה בגין פטירת דודו ולא בגין פטירת בן משפחה מדרגה ראשונה (ראו סעיפים 5-4 לפקודה), כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי בפסק דינו. בנסיבות העניין, לא מצא בית המשפט מקום להורות על מינוי סניגור.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

גיוס הבת לצה"ל לא מהווה עילה לחופשה מיוחדת ממעצר

גיוס הבת לצה"ל לא מהווה עילה לחופשה מיוחדת ממעצר

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' הימן) במ"ת 14567-01-19 מיום 14.3.2019, לפיה יוכל המשיב לצאת ממעצרו ביום ראשון הקרוב, ה-17.3.2019, כדי ללוות את בתו הבכורה ללשכת הגיוס בתל השומר, בתנאי ערבות ופיקוח שנקבעו בהחלטה.

נועם קוריס

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המשיב ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות של ייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירות לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בית המשפט המחוזי קיים מספר דיונים במסגרת הליך המעצר, ולנוכח מורכבותו של התיק והיקפו של חומר הראיות פיצל את הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ביחס לכל אחד מהנאשמים בכתב האישום.

הדיון בבקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים צפוי להתקיים רק ביום 19.6.2019.

ביום 11.3.2019 הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לעיון חוזר" בגדרה ביקש להתיר לו "חלון יציאה" בן מספר שעות על מנת להשתתף במעמד גיוסה של בתו הבכורה לשירות בצה"ל.

המשיבה התנגדה לבקשה, וטענה כי היא מנוגדת לנהלי שירות בתי הסוהר, שכן יציאה לצורך ליווי בן משפחה ללשכת הגיוס אינה נמנית בין המקרים החריגים בהם תותר יציאת עצור או אסיר בליווי שירות בתי הסוהר.

לאחר שקיים דיון בבקשה, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, תוך שקבע כי גיוסה של בת המשיב לצה"ל מהווה "אירוע רב חשיבות" עבורו. מטעם זה, התיר בית המשפט את יציאתו של המשיב למשך חמש שעות, בליווי ובפיקוח של שני מפקחים – אשתו וחמותו – לאחר שתפקדנה ערבות צד ג' בסך 200,000 ש"ח כל אחת, ולאחר שהמשיב יפקיד ערבות בסך 50,000 ש"ח כערובה למילוי התנאים.

מכאן הערר, במסגרתו טוענת העוררת כי ההחלטה לשחרר את המשיב לצורך ליווי בתו ללשכת הגיוס מנוגדת לנהלי שירות בתי הסוהר, אשר על פיהם "הוצאת אסירים באבטחה מחוץ לבית הסוהר תיעשה רק במקרים חריגים ומטעמים הומניטריים". לשיטתה של העוררת, עניינו של המשיב אינו בא בגדרם של מקרים אלו.

העוררת הוסיפה וטענה כי אין לאפשר את יציאתו של המשיב לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, כעולה מעובדות כתב האישום, ולנוכח עברו הפלילי (בכלל זה שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גניבה, התפרצות למגורים, החזקת נשק גנוב, הסגת גבול, החזקת מכשירי פריצה, וקשירת קשר לעשות פשע, וכן ריצוי עונשי מאסר בפועל). משכך, טענה העוררת כי קיים "קושי" לתת בו אמון, וכי קיים חשש להימלטותו מן הדין.

בנוסף, הפנה בא-כוח העוררת, כהגדרתו, ל"מעורבותו העמוקה" של המשיב בקשר הפלילי של הברחת הסמים המתואר בכתב האישום.

מנגד, באי-כוח המשיב הדגישו את העובדה כי למעשה בשל אי-קבלת מלוא חומר החקירה, טרם נדרש בית המשפט המחוזי לראיות לכאורה ולבעייתיות הקיימת לשיטתם בחומר זה – בכלל זה קשיים שעשויים להתעורר מגרסת עד המדינה.

כן נטען כי עד עתה קביעת בית המשפט התייחסה ל"ניצוץ ראייתי" בלבד – ובשלב זה עומדת למשיב חזקת החפות.

בנוסף, הדגישו באי-כוח המשיב את חשיבות המאורע של גיוס בת המשיב לצה"ל.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה, ושקל את טענות הצדדים בדיון דחוף שהתקיים, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

הגם שאין חולק על חשיבות מעמד הגיוס לצה"ל של בת המשיב עבורו ועבור בני משפחתו, בכלל זה הבת המתגייסת, אין מדובר בנסיבות חריגות או ב"אירוע הומניטארי" המצדיקים את יציאתו של המשיב מבין כתלי בית המעצר, בעת הזו ובטרם נדונה הבקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו.

שחרורו של עצור ל"חופשה זמנית" ממעצרו הינו חריג המתאפשר רק במקרים נדירים, ויש לעשות שימוש מושכל בהחלטה להורות כן.

גיוסו של בן משפחה לצה"ל אינו אירוע נדיר, וככזה, עשוי להיות רלוונטי לעצורים רבים.

קבלת בקשתו של המשיב להשתתף באירוע מסוג זה משמעותה על כן הרחבת מעגל הזכאים להשתחרר לחופשה קצרה בנסיבות דומות, וזאת בניגוד לקריטריונים המצמצמים שנקבעו באשר ליציאתו של עצור ממעצר לצורך השתתפות באירוע משפחתי או אירוע חריג אחר, הן בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.01 שכותרתה "הוצאת אסיר באבטחה מבית הסוהר", הן בהנחיית פרקליט המדינה מס' 5.10 מיום 1.7.2003.

בכך נבדל עניינו של המשיב מנסיבות הערר שנדון בהחלטה בבש"פ 1913/19 מדינת ישראל נ' לוי (14.3.2019), בעניינו של שותפו של המשיב דכאן לכתב האישום, בגדרו נתקבלה בקשת העצור ליציאה ממעצר בליווי שירות בתי הסוהר, לצורך התייצבות בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, בשל דחיפות העניין והשלכותיו על תוצאותיה של תביעתו לקבלת אחוזי נכות בעקבות תאונה.

בית המשפט העליון קבע שאינו מתעלם מחריגותן של נסיבות מעצרו של המשיב, אשר נתון מזה כשלושה חודשים במעצר מבלי שנדונה והוכרעה הבקשה לעצרו עד תום ההליכים, ויש להצר על הדחיה הארוכה עד למועד הדיון בבקשה. ואולם, בכך בלבד אין די כדי לאפשר את יציאתו של המשיב לחופשה זמנית, כמבוקש כעת.

על אף ההכרה בחשיבות ובמשמעות ליווי בתו של המשיב ללשכת הגיוס, סבר בית המשפט שיש לקבל את עמדת המדינה וכי במכלול נסיבות דנן יש לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.