גיוס הבת לצה"ל לא מהווה עילה לחופשה מיוחדת ממעצר

גיוס הבת לצה"ל לא מהווה עילה לחופשה מיוחדת ממעצר

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' הימן) במ"ת 14567-01-19 מיום 14.3.2019, לפיה יוכל המשיב לצאת ממעצרו ביום ראשון הקרוב, ה-17.3.2019, כדי ללוות את בתו הבכורה ללשכת הגיוס בתל השומר, בתנאי ערבות ופיקוח שנקבעו בהחלטה.

נועם קוריס

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המשיב ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות של ייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירות לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בית המשפט המחוזי קיים מספר דיונים במסגרת הליך המעצר, ולנוכח מורכבותו של התיק והיקפו של חומר הראיות פיצל את הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ביחס לכל אחד מהנאשמים בכתב האישום.

הדיון בבקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים צפוי להתקיים רק ביום 19.6.2019.

ביום 11.3.2019 הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לעיון חוזר" בגדרה ביקש להתיר לו "חלון יציאה" בן מספר שעות על מנת להשתתף במעמד גיוסה של בתו הבכורה לשירות בצה"ל.

המשיבה התנגדה לבקשה, וטענה כי היא מנוגדת לנהלי שירות בתי הסוהר, שכן יציאה לצורך ליווי בן משפחה ללשכת הגיוס אינה נמנית בין המקרים החריגים בהם תותר יציאת עצור או אסיר בליווי שירות בתי הסוהר.

לאחר שקיים דיון בבקשה, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, תוך שקבע כי גיוסה של בת המשיב לצה"ל מהווה "אירוע רב חשיבות" עבורו. מטעם זה, התיר בית המשפט את יציאתו של המשיב למשך חמש שעות, בליווי ובפיקוח של שני מפקחים – אשתו וחמותו – לאחר שתפקדנה ערבות צד ג' בסך 200,000 ש"ח כל אחת, ולאחר שהמשיב יפקיד ערבות בסך 50,000 ש"ח כערובה למילוי התנאים.

מכאן הערר, במסגרתו טוענת העוררת כי ההחלטה לשחרר את המשיב לצורך ליווי בתו ללשכת הגיוס מנוגדת לנהלי שירות בתי הסוהר, אשר על פיהם "הוצאת אסירים באבטחה מחוץ לבית הסוהר תיעשה רק במקרים חריגים ומטעמים הומניטריים". לשיטתה של העוררת, עניינו של המשיב אינו בא בגדרם של מקרים אלו.

העוררת הוסיפה וטענה כי אין לאפשר את יציאתו של המשיב לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, כעולה מעובדות כתב האישום, ולנוכח עברו הפלילי (בכלל זה שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גניבה, התפרצות למגורים, החזקת נשק גנוב, הסגת גבול, החזקת מכשירי פריצה, וקשירת קשר לעשות פשע, וכן ריצוי עונשי מאסר בפועל). משכך, טענה העוררת כי קיים "קושי" לתת בו אמון, וכי קיים חשש להימלטותו מן הדין.

בנוסף, הפנה בא-כוח העוררת, כהגדרתו, ל"מעורבותו העמוקה" של המשיב בקשר הפלילי של הברחת הסמים המתואר בכתב האישום.

מנגד, באי-כוח המשיב הדגישו את העובדה כי למעשה בשל אי-קבלת מלוא חומר החקירה, טרם נדרש בית המשפט המחוזי לראיות לכאורה ולבעייתיות הקיימת לשיטתם בחומר זה – בכלל זה קשיים שעשויים להתעורר מגרסת עד המדינה.

כן נטען כי עד עתה קביעת בית המשפט התייחסה ל"ניצוץ ראייתי" בלבד – ובשלב זה עומדת למשיב חזקת החפות.

בנוסף, הדגישו באי-כוח המשיב את חשיבות המאורע של גיוס בת המשיב לצה"ל.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה, ושקל את טענות הצדדים בדיון דחוף שהתקיים, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

הגם שאין חולק על חשיבות מעמד הגיוס לצה"ל של בת המשיב עבורו ועבור בני משפחתו, בכלל זה הבת המתגייסת, אין מדובר בנסיבות חריגות או ב"אירוע הומניטארי" המצדיקים את יציאתו של המשיב מבין כתלי בית המעצר, בעת הזו ובטרם נדונה הבקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו.

שחרורו של עצור ל"חופשה זמנית" ממעצרו הינו חריג המתאפשר רק במקרים נדירים, ויש לעשות שימוש מושכל בהחלטה להורות כן.

גיוסו של בן משפחה לצה"ל אינו אירוע נדיר, וככזה, עשוי להיות רלוונטי לעצורים רבים.

קבלת בקשתו של המשיב להשתתף באירוע מסוג זה משמעותה על כן הרחבת מעגל הזכאים להשתחרר לחופשה קצרה בנסיבות דומות, וזאת בניגוד לקריטריונים המצמצמים שנקבעו באשר ליציאתו של עצור ממעצר לצורך השתתפות באירוע משפחתי או אירוע חריג אחר, הן בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.01 שכותרתה "הוצאת אסיר באבטחה מבית הסוהר", הן בהנחיית פרקליט המדינה מס' 5.10 מיום 1.7.2003.

בכך נבדל עניינו של המשיב מנסיבות הערר שנדון בהחלטה בבש"פ 1913/19 מדינת ישראל נ' לוי (14.3.2019), בעניינו של שותפו של המשיב דכאן לכתב האישום, בגדרו נתקבלה בקשת העצור ליציאה ממעצר בליווי שירות בתי הסוהר, לצורך התייצבות בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, בשל דחיפות העניין והשלכותיו על תוצאותיה של תביעתו לקבלת אחוזי נכות בעקבות תאונה.

בית המשפט העליון קבע שאינו מתעלם מחריגותן של נסיבות מעצרו של המשיב, אשר נתון מזה כשלושה חודשים במעצר מבלי שנדונה והוכרעה הבקשה לעצרו עד תום ההליכים, ויש להצר על הדחיה הארוכה עד למועד הדיון בבקשה. ואולם, בכך בלבד אין די כדי לאפשר את יציאתו של המשיב לחופשה זמנית, כמבוקש כעת.

על אף ההכרה בחשיבות ובמשמעות ליווי בתו של המשיב ללשכת הגיוס, סבר בית המשפט שיש לקבל את עמדת המדינה וכי במכלול נסיבות דנן יש לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

שוחרר למעצר בית מוחלט על אף החשדות בעניין השמדת ראיות ושיבוש הליכי חקירה

שוחרר למעצר בית מוחלט על אף החשדות בעניין השמדת ראיות ושיבוש הליכי חקירה

בג"צ הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט מ' תמיר) בעמ"י 65048-07-19 מיום 26.7.2019 בגדרה התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטתו של בית המשפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' פינק) במ"י 66375-06-19 מיום 25.7.2019.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריסכותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזקלייב

המבקש נעצר ביום 30.6.2019 בשעה 5:00 בחשד לביצוע עבירות של גרימת מוות בכוונה תחילה, חטיפה לשם רצח וסליקה, קשירת קשר לביצוע פשע, השמדת ראיות ושיבוש הליכי משפט. בעניינו של המבקש היו מספר הארכות מעצר מאז יום 30.6.2019. בדיון שהתקיים ביום 25.7.2019, בו עתרה המשיבה להארכת מעצרו של המבקש למשך 5 ימים נוספים, קבע בית המשפט כי חרף העובדה שקיים נגד המבקש חשד סביר לביצוע העבירות האמורות, הרי שלא חלה התקדמות בחקירה הנוגעת בעניינו באופן המחזק את החשדות נגדו. לפיכך הורה בית המשפט לשחרור המבקש למעצר בית מוחלט, בכפוף לתנאים.

ערר שהגישה המשיבה על החלטה זו התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שישנן פעולות חקירה שאכן ניתן לבצע כאשר המבקש אינו נתון במעצר, ואולם בית המשפט התרשם כי נותרו מספר פעולות חקירה בודדות שלא יהיה ניתן לבצען במידה והוא ישוחרר. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש להשלים פעולת חקירה מרכזית בתיק עד ליום 27.7.2019 בשעה 20:00, אחרת, ובמידה והחשד נגד המבקש לא יתחזק באופן משמעותי, המבקש ישוחרר בהתאם לתנאים שנקבעו בבית משפט השלום.

מכאן הבקשה, בגדרה נטען כי החשד הסביר נגד המבקש לא התחזק וכי אין התקדמות ממשית בחקירה באופן המצדיק את המשך מעצרו של המבקש.

דין הבקשה להידחות. בקשת רשות ערר ניתנת רק במקרים חריגים בהם קיימת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או מקום בו קיימות נסיבות פרטניות המצדיקות זאת, כגון מניעת עוול קשה, פגיעה שאינה מידתית בזכויות הנאשם, או שגגה ברורה בהחלטת המעצר (בש"פ 4253/17 דבש נ' מדינת ישראל (18.6.2017); בש"פ 1811/18 ספי נ' מדינת ישראל (4.3.2018)).

הבקשה נדחית אפוא.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ פסק: ה'עריק' נשאר בכלא

בג"צ פסק: ה'עריק' נשאר בכלא

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דן בימים אלו בעתירה, ולצידה בקשה למתן צו ביניים, בגדרה התבקשו המשיבים ליתן טעם מדוע לא ישוחרר העותר מעונש המחבוש שהוטל עליו, במסגרת הליך משמעתי מכוח חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: "חוק השיפוט הצבאי"), בגין אי התייצבותו לשירות צבאי. מהסיבות המפורטות מצא בג"צ כי יש לדחות את העתירה בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

לעותר הוצא צו המורה לו להתייצב בלשכת הגיוס לשירות חובה ביום 31.3.2019. העותר לא התייצב בלשכת הגיוס בהתאם לצו האמור וביום חמישי שעבר, ה- 18.4.2019, נעצר העותר על ידי משטרה צבאית והובא בפני קצין שיפוט בדרגת סא"ל, הוא המשיב 2, לדין משמעתי בגין עבירה על סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי (שכותרתו "העדר מן השירות שלא ברשות").

טופס ניהול דין משמעתי לא צורף במלואו לעתירה, אולם מהחלק שכן צורף עולה כי העותר הודה בהליך כי נהג לא כשורה וכדבריו "השתמטתי" וכן "עשיתי טעות ואני מצטער" ונימק זאת בכך ש"ההורים צריכים אותי וכולם תלויים בי". כן מסר העותר כי הוא תכנן להתייצב לשירות צבאי לאחר חג הפסח. קצין השיפוט קבע כי העותר הודה באשמה וכי "בחר לא להתייצב במודע" וגזר עליו 20 ימי מחבוש.

ביום 19.4.2019 ערב חג הפסח, שהיה גם ערב שישי, הגיש העותר ערר לפי סעיף 163 לחוק השיפוט הצבאי. על פי הנטען בעתירה, ביום 21.4.2019, יום ראשון, נמסר לב"כ העותר כי הערר נדחה, אך צוין כי החלטה חתומה תוכל להישלח רק לאחר חג הפסח, ועל כן לא נשלחה לעותר ובא כוחו וממילא לא הוגשה לבית משפט זה בגדרי העתירה. עוד נטען בעתירה כי ביום שני, ה- 22.4.2019, פנה העותר לפרקליט הצבאי הראשי בבקשה לבטל את פסק הדין המשמעתי בעניינו, מכוח סמכותו לפי סעיף 168(ב) לחוק השיפוט הצבאי. על פי הנטען בעתירה עוד באותו היום נמסרה לעותר הודעה טלפונית כי הבקשה נדחתה על ידי סגן הפרקליט הצבאי הראשי (לו הואצלה סמכות הפרקליט הצבאי הראשי בהתאם לסעיף 178א(ב) לחוק השיפוט הצבאי).

ביום 23.4.2019 הוגשה העתירה שלפנינו. בעתירה נטען כי אין הלימה בין הענישה בהליך המשמעתי לענישה בהליך פלילי, וכי לו היה העותר נשפט בבית דין צבאי במסגרת הליך פלילי הרי שבהתאם למדיניות התביעה הצבאית היה עונשו עומד על מאסר על תנאי בלבד, ולחילופין ימי מאסר בודדים. לפיכך, סבור העותר כי העונש המשמעתי שהושת עליו לוקה בחוסר סבירות קיצוני. כן נטען, כי אף המחוקק עצמו ביקש כי עונשי ההליך המשמעתי יהיו נמוכים משמעותית מאלו של ההליך הפלילי; כי השתת עונשים שונים בהליך המשמעתי לעומת ההליך הפלילי פוגעת בזכות השוויון; כי ענישה בדין משמעתי ללא קביעת "מתחמי ענישה" מביאה להעדר אחידות ופגיעה בשוויון; וכי עונשו של העותר ניתן ללא נימוק וללא התייחסות לנסיבותיו הפרטניות של עותר.

בג"צ קבע כאמור, שדין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.

הלכה פסוקה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק מפקח על חוקיות החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי (ובענייננו – החלטת סגן הפרקליט הצבאי הראשי מכוח הסמכות שהואצלה לו). בעשותו כן, אין בית משפט זה משמש ערכאת ערעור על הפרקליט הצבאי הראשי (בג"ץ 2702/97פלונים נ' שר הביטחון ו-22 אח', נג(4) 97, 108 (1999); בג"ץ 9003/05 ברגר נ' סגן הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 4 (27.9.2005); בג"ץ 8169/17 קפלינסקי נ' סגן הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 8 (29.10.2017)). אותה הלכה מוסיפה וקובעת כי התערבותו של בית משפט זה נדרשת רק מקום שבו נפל בהחלטה פגם חמור היורד לשורשו של עניין או שהיה כרוך בה עיוות דין.

המקרה שלפנינו נקבע בבג"צ- אינו נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים את התערבותו בהליכי הדין המשמעתי בצה"ל. כאמור, העותר אינו כופר במעשה שעשה – מעשה שהצדיק הרשעה בדין משמעתי – וטענותיו בדבר ההליך שהתקיים לפני קצין השיפוט נוגעות בעיקרן למספר ימי המחבוש שהושתו עליו, קרי לחומרת העונש, וזאת תוך השוואה להליך פלילי תיאורטי שכלל לא ננקט בעניינו. בכך אין כדי להצדיק התערבות בית משפט זה. ההליך המשמעתי וההליך הפלילי הם הליכים שונים, הנבדלים זה מזה מבחינות רבות (סדרי דין, רישום פלילי, סטיגמה חברתית וכיו"ב), וממילא לא ניתן לגזור "קל וחומר" מהאחד אל האחר, כפי שמבקש העותר לעשות (למען הסר ספק, אין באמירה זו כדי להביע כל עמדה לגוף טענת העותר, לפיה בבית דין צבאי צפוי היה להיות מושת עליו עונש חמור פחות).

באשר לטענה בדבר העדר נימוק והתייחסות לנסיבותיו הפרטניות של העותר במסגרת ההחלטות שניתנו בעניינו, הרי שעיון בהחלטת קצין השיפוט מעלה כי הוא נימק הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין, הגם שבתמציתיות המאפיינת הליכים משמעתיים. ממילא אין לפנינו עיוות דין המצדיק התערבות. יצוין כי החלטות קצין השיפוט הבכיר וסגן הפצ"ר ניתנו בשל החג באמצעות הטלפון, כאשר העתירה הוגשה בתוך יומיים מהמועד בו נמסרו ההודעות הטלפוניות, בטרם הייתה שהות לגורמים הללו להעביר החלטה בכתב.

סוף דבר, אין המדובר במקרה המקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

העליון אישר תחבורה ציבורית בשבת ברמת גן

העליון אישר תחבורה ציבורית בשבת ברמת גן

עתירה שהוגשה על ידי משרד ויינרוט בעניין התחבורה הציבורית בשבת בעיר רמת גן הופנתה לבית המשפט הגבוה לצדק.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בעתירה שהוכרעה בימים אלו דחה בית המשפט העליון את העתירה בה ביקשו העותרים כי יינתן צו על תנאי שמורה למשיבים 2-1, הם שר התחבורה והבטיחות בדרכים ומשרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: השר ומשרד התחבורה) לתת טעם מדוע לא יאכפו על עיריית רמת גן וחברת הסעות ג'אד אליאס בע"מ, הן המשיבות 4 ו-6 (להלן בהתאמה: העירייה וחברת ההסעות) את האיסור להפעיל שירותי הסעה ציבורית ללא רישיון כנדרש. עוד התבקש כי יינתן צו על תנאי שיורה לעירייה וחברת ההסעות לתת טעם מדוע לא יימנעו מהפעלת שירותי ההסעה ללא רישיון כנדרש. לצד העתירה, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים שלפיו לא יופעלו שירותי ההסעה עד להכרעה בעתירה (עוד התבקש, כסעד ארעי – כי אלה לא יופעלו עד לקבלת תגובת המשיבים). העותרים טוענים כי לא עומדים לרשותם מסלולי תביעה חלופיים, וכי אפילו היו כאלה, הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית משפט זה – הן בשל כך שהשר הוא משיב דומיננטי לה, הן משום שהעתירה עוסקת בסוגיות רגישות ומורכבות שיש בהן עניין ציבורי.

דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק) קובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירות נגד החלטה של רשות המנויה בתוספת הראשונה לחוק, ובעניין המנוי בתוספת זו, מלבד בעתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו ב"התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות". אשר להחלטות של רשויות מקומיות, כבענייננו, קובע פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, כדלקמן:

החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים.

כעולה מן העתירה עצמה, זו מבקשת לתקוף את החלטת העירייה להפעיל שירותי הסעות ציבוריות בשבת, בטענה כי היא מנוגדת ליישום הנדרש לגישת העותרים של תקנה 386א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות). עוד נטען כי העירייה מתכוונת להפעיל קווי שירות ללא רישיון הנדרש בדין. נוכח טענות אלו ואחרות, נטען כי החלטת העירייה חורגת באופן מובהק ממתחם הסבירות. השגותיהם העיקריות של העותרים מכוונות אפוא להחלטת העירייה ועל כן הן נתונות לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. אין די בכך שאחד הסעדים המבוקשים בעתירה נוגע לאכיפת התקנות על ידי משרד התחבורה והשר כדי לקבוע כי זה הסעד העומד במוקד ההליך, וצירופם של אלה כמשיבים לעתירה אינו משנה ממסקנה זו. כפי שנפסק בבג"ץ 4061/14 נאסר נ' שר החינוך (31.7.2014): "אין די בכך שהשר צורף כאחד המשיבים בעתירה וכי החלטתו בעניין נושא העתירה נזכרת בה, על מנת לקבוע כי החלטה זו היא העומדת בבסיסה וכפי שנפסק 'עתירה נגד החלטה של השר, פירושה עתירה הטוענת כי החלטת השר, כשהיא לעצמה, אינה חוקית. לשון אחרת, עתירה כזאת צריכה להציג עילה הפוגמת בהחלטת השר ולבקש סעד נגד החלטה זו'" (שם, פסקה 5; ראו גם בג"ץ 8886/05 סואעד נ' המועצה האזורית משגב, פסקה 2 (25.9.2005)). במקרה שלפנינו, העותרים פנו בכתב לשר לפני פרק זמן קצר, וטרם נענו. ממילא ברי כי עמדת השר אינה עומדת במוקד ההליך.

כידוע, ככלל, כאשר קיימת ערכאה שיפוטית המוסמכת לדון בטענות העותרים, לא יידרש אליהן בית משפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אלא במקרים יוצאי דופן (ראו, מני רבים, בג"ץ 7921/15 איגוד לשכות המסחר נ' מכון התקנים הישראלי (2.6.2016); בג"ץ 6587/11 ישראייר תעופה ותיירות בע"מ נ' רשות התעופה האזרחית, פסקה 2 (1.7.2012); בג"ץ 5311/11 כהן נ' רשם האגודות השיתופיות (1.11.2011)). נקבע, שלא הונחה בעתירה עילה לחרוג מכלל זה.

העתירה נדחתה אפוא על הסף, ומאליה נדחתה גם הבקשה למתן צו ביניים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

העליון ביטל את הפטור מארנונה

העליון ביטל את הפטור מארנונה

בניית גשר ברמת גן הביאה לפטור מתשלום ארנונה והנחה משמעותית אשר לא אושרה על ידי בית המשפט העליון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

מהחלטת בית המשפט העליון עולה, כי פסק הדין של בית משפט קמא נסב על החלטת ועדת ההנחות של המערערת לפי סעיף 149ד לפקודת העיריות [נוסח חדש] בדבר מתן הנחה בחוב ארנונה, כך שהמשיבים יישאו ביתרת החוב; כשהסכום צמוד ואינו נושא ריבית. משמעות ההנחה היא סך של 50,127.82 ש"ח. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' סגנית הנשיא צ' צפת) קבע כי ההחלטה אינה סבירה ופסק כי המשיבים יישאו במחצית החוב הנומינלי לתקופה שנקבעה, בצירוף הפרשי הצמדה. העירייה משיגה על ההחלטה, בעוד שהמשיבים תומכים בפסק הדין.

בית המשפט העליון שקל את טיעוני הצדדים והזכיר שהתפיסה שלפיה פגיעה במשיבים כתוצאה מעבודות הגשר, מביאה לכך שהם יהיו פטורים מתשלום הארנונה, נשללה על ידי בית משפט העליון בהתדיינות קודמת שאליה הפנו הצדדים. כפועל יוצא, בוטלו פסקי הדין של הערכאות הקודמות על ידי בית משפט העליון.

החלטת ועדת ההנחות ניתנה בגדר סמכותה, בתוך מתחם שיקול הדעת המסור לה. גם אם נניח כי ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, לא מצא הרכב השופטים כי יש בסיס לקבוע כי היא חורגת ממתחם הסבירות לאחר ששוכנעו כי ועדת ההנחות נתנה את הדעת למכלול השיקולים הצריכים לעניין ונתנה להם משקל מתאים.

בית המשפט העליון ביטל אפוא את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים. החלטת ועדת ההנחות תעמוד בעינה. בנסיבות העניין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הבנק דורש מהיורשים: רק שלושתכם יחדיו

הבנק דורש מהיורשים: רק שלושתכם יחדיו

שאלה: ישנה רשת סופרים גדולה שהתחילה להפעיל קופות בשירות עצמי והמעיטה בקופות המאוישות, ובמקום 12 קופות מאוישות יש 5. לעומת זאת בשירות עצמי ישנן כ-10 קופות, אך הקופות בשירות עצמי הן אך ורק ללקוחות שיש להם חבר מועדון, כך שלקוח רגיל מופלה לרעה ונאלץ לחכות הרבה יותר זמן בתור. רציתי לשאול אם זה חוקי ואם יש עילה לתביעה ייצוגית?

תשובה: לא כל מתן הטבה או אי מתן הטבה על ידי רשת הסופרים יכולה להתאים כעילה לתביעה ייצוגית ולעיתים למרות שעניין מסוים יכול לקומם, עדיין אין מדובר במעשה או מחדל שמקים עילה משפטית. לדעתי אין בהקטנת מספר הקופות המופעלות על ידי קופאית אנושית מול הגדלת הקופות האוטומטיות בסופר משום הפרה של חוק הגנת הצרכן ולכן איני סבור שניתן להגיש תביעה ייצוגית בנושא.

שאלה: אני ועוד שלושה יורשים נהנים בצוואה שהוריש נפטר. לצורך מימוש הצוואה ושחרר כספים שמצויים בחשבון הבנק, דורש הבנק שכל היורשים יגיעו יחדיו לסניף בו מצויים הכספים ויחתמו על מסמכי שחרור הכספים. אחד היורשים נמצא בחו"ל ואין בכוונתו להגיע לישראל בשנים הקרובות, האם ניתן לעשות משהו?

תשובה: פתרון לבעיה שהצגת הינה הגשת בקשה לבית המשפט למינוי מנהל עזבון, אשר בית המשפט רשאי למנותו גם אם אין שיתוף פעולה או הסכמה על מינויו- מאת כל היורשים. במידה ואכן ימונה מנהל עזבון, יש להניח שהבנק יסתפק בחתימתו או בנוכחותו ולא ידרוש להביא את היורש במיוחד מחו"ל.

שאלה: מצאתי דירה אותה אני מעוניין לרכוש, סיכמנו בעל פה את המחיר וביקשתי מבעל הבית לערוך זיכרון דברים בכתב על הסיכום אך הוא סירב בטענה שברגע שנערוך מסמך ביננו, אפילו זיכרון דברים בלי עו"ד, זה ייצור על שנינו חבות מס. האם דבריו נכונים?

תשובה: עסקה במקרקעין חייבת להיות במסמך בכתב, אכן מרגע שנכרת מסמך בכתב בין קונה למוכר חלה מיד החובה לעדכן את רשויות המס על המסמך ובמרבית המקרים גם המסמך אכן ייצור חבות לתשלום מס שבח על המוכר (במידה ולא חל פטור) וכן חבות בתשלום מס רכישה על הקונה (במידה ולא חל פטור). לכן בעל הבית אכן צודק בדבריו והדרך הנכונה לערוך הסכם רכישת מקרקעין הוא על ידי עורכי הדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.

הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה…", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מי יספק טאבלטים למשרד לביטחון פנים?

מי יספק טאבלטים למשרד לביטחון פנים?

עתירה שהגישה חב' ראואל בע"מ והוכרעה על ידי בית המשפט העליון נדחתה בימים אלו תוך שנקבע שחב' תים נטקום בע"מ תספק את הטאבלטים ואילו חב' ראואל אולי תהיה זכאית לפיצוי כספי, בסיום ההליך.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, הרי שהמשיב 1 – המשרד לבטחון פנים – יצא במכרז, שתכליתו התקנת לאספקת טאבלטים לשם התקנתם ברכבי מערך הכבאות וההצלה. תכלית ההתקנה היא מתן שליטה ובקרה מרכזיים על מיקום הרכבים, תוך שיפור השליטה בהם וייעול ביצוע משימות הכיבוי וההצלה. הצעתה של המערערת נפסלה, בנימוק שלא עלה בידה לספק טאבלטים העונים לדרישות האבטחה והתמיכה בתוכנות הרלוונטיות למכרז. המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד פסילת הצעתה, והעתירה נדחתה. ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין עודנו תלוי ועומד (עע"מ 2762/19).

לאחר דחיית עתירה, הגישה המערערת עתירה נוספת, בה נטען כי חבר בוועדת משנה של ועדת המכרזים היה מצוי בניגוד עניינים, לנוכח היותו מועסק בחברה "אחיינית" של משיבה 2 (דהיינו מדובר בחברות-בנות של חברות-אחיות) – היא החברה שזכתה במכרז. המדינה הכירה בפגם שנפל ביחס לניגוד העניינים הנטען, וטענה כי ננקטו פעולות למניעת הישנות תקלה דומה בעתיד. לגופו של עניין העתירה נדחתה. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, וקבע כי התוצאה הראויה של הפגם על נסיבותיו היא בטלות יחסית, וזאת ממספר טעמים: התפקיד הטכני שנעשה על ידי חבר ועדת המשנה, שלא ניתן לייחס לו השפעה על התוצאה; שיהוי המערערת בהעלאת הטענה והמעשים העשויים שנעשו במסגרת פרק הזמן שחלף; והריחוק היחסי של הקשר שיוצר את ניגוד העניינים. המערערת הגישה ערעור גם על פסק דין זה, ולצידו הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני – צו להשעות כל התקשרות בין משיבות 1 ו-2.

המערערת טוענת כי סיכויי ההליך גבוהים, וכי כל אחת מן הקביעות של ערכאה קמא בטעות יסודה, ובין השאר: אין ריחוק מספיק בין החברות המדוברות, המשיבים האיצו את פעולותיהם במטרה ליצור מעשה עשוי, ופעולת ועדת המשנה לא הייתה טכנית גרידא. אשר למאזן הנוחות, נטען כי למשיבות לא ייגרם כל נזק מ"דחיית שדרוג" מחשבי רשות הכבאות וההצלה, ואילו למערערת ייגרם נזק כלכלי, שכן לשיטתה סיכוייה לזכות במכרז גבוהים ביותר. המשיבות, מנגד, סבורות כי סיכויי ההליך נמוכים, לנוכח פסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות הודגש השיהוי הרב שנפל בהגשת הבקשה לסעד זמני, המעשים העשויים שנעשו, הנזק הכלכלי שייגרם כתוצאה ממתן הסעד הזמני והאינטרס הציבורי הכבד בהתקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה.

מבט על סיכויי ההליך מעלה תמונה מורכבת. מן הצד האחד, אין חולק על כך שחבר ועדת המשנה פעל תוך ניגוד עניינים, וכי לו היו הגורמים הרלוונטיים מודעים לניגוד עניינים זה מראש – הוא לא היה ממונה לוועדת המשנה. מן הצד השני, בית המשפט לעניינים מינהליים נתן דעתו לעניין זה, ונימק את התוצאה אליה הגיע באמצעות מספר נימוקים. נעבור עתה למבחן השני בכגון דא – מאזן הנוחות. במסגרת זו מצוי הדגש בשתי טענות שהעלו המשיבות.

ראשית, האינטרס הציבורי בביצוע מהיר של התקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה. בניגוד לטענת המערערת, עולה כי לא מדובר ב"שדרוג" של מערכות, אלא בהתקנת כלי חשוב, שאמור לייעל את אופן הפעלת הכוחות בשטח, ולסייע גם בהגעה מהירה יותר של הכוחות לזירות הנדרשות. מול אינטרס ציבורי חשוב זה מצוי האינטרס הכלכלי של המערערת, שניתן לרפאו בדיעבד באמצעות פיצויים, היה ויתקבל הערעור.

שנית, השיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני והמעשים שנעשו עד למועד הגשת הבקשה. המערערת טענה שמהשיבות הזדרזו לבצע פעולות התקשרות שונות כדי ליצור מעשה עשוי, אך בה בעת לא ניתן כל הסבר מתאים לסד הזמנים שננקט על ידה. די לומר כי העתירה הראשונה שהגישה המערערת נדחתה בסוף חודש פברואר, הערעור על פסק דין זה הוגש ביום 17.4.2019, ואילו הבקשה לסעד זמני הוגשה רק ביום 6.5.2019 – פרק זמן ארוך יחסית לאחר שהמערערת למדה על ניגוד העניינים. עוד יצוין כי פסק הדין מושא הערעור דנן ניתן ביום 18.4.2019, והמערערת לא ביקשה סעד זמני עד להגשת הערעור דנן. במצב הנוכחי כבר בוצעו התקשרויות עם ספקים שונים בשווי של מאות אלפי שקלים אם לא יותר מכך.

סוף דבר, בית המשפט העליון קבע שבמכלול הנסיבות שתואר אין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. לנוכח ההנמקה אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הראו הודעות ספאם וקבוצה אך הבקשה לייצוגית נדחתה גם בבית המשפט העליון

הראו הודעות ספאם וקבוצה אך הבקשה לייצוגית נדחתה גם בבית המשפט העליון

בית המשפט העליון דחה בימים אלו ערעור שהוגש בע"א 2223/17 דהרי ואח' נ' מנקס אונליין טריידינג ואח', ערעור שהוגש על דחיית בקשת המערערים לנהל תביעה ייצוגית בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק תצ 027578-08-15 שניתן ביום 22.01.2017 על ידי כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט.

בדיון שנערך בפני ההרכב כבוד השופט י' עמית, כבוד השופטת ד' ברק-ארז וכבוד השופט א' שטיין נדחה הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ואושררה התוצאה של דחיית הבקשה לניהול תביעה ייצוגית על ידי המערערים.

המערערים שיוצגו בדיון על ידי עו"ד ערן דיאמנט, העלו טענות אודות מידת הוכחת הקבוצה שנדרשה מהם לטענתם, המשיבים שיוצגו על ידי הח"מ (עו"ד נועם קוריס) טענו שאין בכך מספיק בכדי לשנות את תוצאת הדיון.

בית המשפט קיבל, שאף שהוכחו לכאורה משלוחי הודעות פרסומת שלא לפי חוק הספאם, ואף הוצגה קבוצה לכאורה, עדיין בהמלצת בית המשפט, חזרו בהם המערערים מערעורם והוא נדחה, כך שהתקבלו טענות המשיבים שקיימות סיבות רבות נוספות לדחיית בקשת ניהול תביעה ייצוגית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

לפי החלטת בית המשפט העליון בערעורן של שתי חברות על קביעות המס של פקיד השומה נקבע כי תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות שווי השימוש או התקנות) יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: האחד, מחיר הרכב; השני, שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

במסגרת שני פסקי הדין מושא הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת המשיבים (להלן: פקיד השומה) לפיה אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד, הקבוע בתקנה דלעיל מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. מנגד, עמדת המערערות הייתה ועודנה כי מדובר בכלל היוצר חזקה הניתנת לסתירה. מאחר והשאלות העיקריות המתעוררות בשני הערעורים זהות, הדיון בהם אוחד.

א. הרקע העובדתי

המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: המערכת). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים. כך, בתחילת הנסיעה נדרש הנהג לסווג את נסיעתו כ"פרטית" או כ"עסקית". בתום כל חודש מחושב היחס בין הנסוּעה (קילומטרז') הפרטית של העובד לבין כלל הנסוּעה ברכב ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו. בהתאם לכך, בשנות המס הרלוונטיות בחרה חכם לזקוף לעובדיה את שווי השימוש ברכב בהתבסס על הנתונים אותם קיבלה מהמערכת ולא על פי השווי הנובע מאופן החישוב הקבוע בתקנות שווי השימוש.

פקיד השומה, אשר סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על חכם לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה חכם ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו טענה, בעיקר, כי תקנות שווי השימוש משקפות חזקה הניתנת לסתירה, ולא כלל מחייב. יתרה מכך, יש להעדיף את הנתונים המופקים מהמערכת והמאפשרים חישוב "מס אמת", על פני חישוב המבוסס על סטטיסטיקות והערכות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ (חי') 11574-06-17) מיום 7.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) את עמדתה של חכם בקבעו כי תקנות שווי השימוש מהוות כלל משפטי מחייב ולא חזקה הניתנת לסתירה. בית המשפט דחה את הטענה כי שימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת ממספר נימוקים. בעיקר עמד בית המשפט על שני הנימוקים העיקריים הבאים: הנימוק האחד, כי חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד, בשל כך שהמעסיק העמיד לרשותו רכב צמוד, אינו יכול לנבוע מחישוב פשטני של היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב. שווי ההטבה נקבע בהתייחס לרכיבים נוספים אשר יש לקחת בחשבון, כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב ועוד, כמו גם שקלול טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד על כל המשתמע מכך. הנימוק השני, כי הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לאותו רכב. בהתבסס על האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של חכם והורה כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה.

א. הרקע העובדתי בע"א 7550/18 – אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי אור חי לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של אור חי אינם נכנסים בגדר "רכב עבודה". בהתאם לכך, הוצא לאור חי צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה אור חי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"מ (ת"א) 13243-01-15) קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) את עמדת פקיד השומה. בית המשפט דחה גם בעניין זה את הטענה כי החישוב על פי התקנות אינו מהווה כלל מחייב. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת אור חי כי האמור בתקנות הינו בגדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא הוכח כי ניתן להסתמך על נתוני המערכת כלל ועיקר לצורך כימות טובת ההנאה אשר צמחה לעובד כתוצאה מהעמדת הרכב לשימושו. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכה למעשה גם אור חי סברה כי כלי הרכב שהעמידה לרשות עובדיה אינם "כלי עבודה", דבר העולה מכך שבשנות המס 2012-2010, בשונה משנת 2009, זקפה לעובדיה שווי שימוש בגין שימוש פרטי שעשו בכלי הרכב. לאור האמור דחה בית המשפט את הערעור.

טענות המערערות אשר יוצגו על ידי אותו משרד עורכי-דין חופפות במידה רבה ועל כן לשם הנוחות אציגן כמקשה אחת. על פי הטענה, נוסחת החישוב המופיעה בתקנות שווי השימוש קובעת חזקה הניתנת לסתירה ואין היא יוצרת הסדר שלילי נוקשה. התכלית האובייקטיבית של תקנות שווי השימוש היא הטלת "מס אמת" ואילו התכלית הסובייקטיבית היא יצירת ודאות ויעילות. במצב דברים זה, יש לבכר את התכלית האובייקטיבית ולאפשר לנישומים לסתור את החזקה האמורה. בהקשר זה צוין כי התקנות נשענות על הנחות יסוד היוצרות שורה של עיוותים. כך, בבסיס התקנות עומדת ההנחה שעיקר השימוש ברכב הוא פרטי כאשר ללא הצמדתו היה העובד רוכש רכב זהה. התקנות גם מניחות כי מדובר בכלי רכב חדש, בן כ-3 שנים וכי השימוש הפרטי בו עומד על היקף של 16,300 ק"מ בשנה. לעומת זאת, בעניינן של המערערות, כמו גם בעניינם של נישומים רבים נוספים, הנחות יסוד אלה אינן נכונות. כך, למשל, בעניינה של אור חי מדובר בכלי רכב ישנים, בני לכל הפחות 7 שנים, היקף הנסוּעה הפרטית בהם נמוך בהרבה ובשל ציוד העבודה הנמצא ברכב נדרשים עובדיה להחזיק רכב נוסף.

בנוסף, נטען כי במקום שבו הרכב מהווה "גורם ייצור" והנאת העובד ממנו היא שיורית ואגבית, יש לאפשר לעובד לסתור את ההנחה כי עיקר השימוש ברכב הוא פרטי. זאת, על אחת כמה וכמה בעניינה של אור חי, בה הצמדת הרכב לעובדים נכפית עליהם בשל כוננויות. על כן, יש מקום לראות ברכב כמצוי בבעלות משותפת של העובד והמעסיק. מכל האמור עולה כי הנחות היסוד העומדות בבסיס התקנות מביאות למצב בו נזקף לעובד שווי אשר אינו משקף את מאפייני הרכב שהוצמד לו. לעומת זאת, המערערות טענו כי המערכת אותה התקינו ברכביהן מהווה חלופה כלכלית מהימנה לכימות טובת ההנאה של העובד בגין רכב צמוד. לדבריהן, המערכת מאפשרת כימות מדויק של סך הוצאות הרכב אשר שימשו את העובד בפועל לצרכיו הפרטיים. כך, המערכת מבוססת על נתוני GPS אובייקטיביים המאפשרים זיהוי מיקום הרכב בכל רגע נתון ומסלול הנסיעה המלא משודר בזמן אמת אל שרתי המערכת. בנסיבות אלה, התעלמות מנתוני המערכת מביאה לאי-הטלת מס אמת ולכך שנזקפת לעובד הכנסה הגבוהה בהרבה מהיקף ההנאה הנובע משימושו הפרטי ברכב.

לחלופין נטען כי ניתן לעמוד על שווי טובת ההנאה הניתנת לעובד מסך הוצאות הרכב בהן נשא המעסיק בפועל, לרבות ההוצאות הכרוכות בנסוּעה העסקית, וזאת חלף הקבוע בתקנות שווי השימוש. בהתאם לכך, יש להגביל את גובה שווי השימוש לגובה ההוצאות בפועל. בהקשר זה נטען כי פעמים רבות עלויות המעסיק גבוהות מעלויות אחזקת רכב דומה באופן עצמאי ואף אם לא, הרי שהן מדד מהימן לכימות טובת ההנאה המתקבלת אצל העובד.

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הינו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש. לטענתה, יש לבחון את התנאי בדבר השימוש והייעוד ברכב על בסיס השימוש העיקרי בו ואין בעובדה כי קיימת אפשרות אגבית להסעת נוסעים כדי לשלול את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה". בהקשר זה ציינה אור חי כי מרבית עיסוקה במתן שירותים למשרד הביטחון ובמסגרת תנאי המכרז בו היא מועסקת, עליה להיות זמינה בכל עת. משכך, כלי הרכב המוצמדים לעובדיה מצוידים באופן קבוע בכלי עבודה כבדים. כמו כן, העבודות אותן היא מבצעת מביאות לכך שאף אם ניתן לשבת במושבי הרכב, הרי שהם מלוכלכים ומזוהמים.

מנגד, פקיד השומה סבר כי יש לדחות את שני הערעורים. לדבריו לשון התקנות ברורה והפרשנות אותה מציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. מדובר בהסדר מקיף ושלם המעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב וכך אף עולה מההיסטוריה החקיקתית של התקנות. המחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. דהיינו, שווי השימוש הינו מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא הערכה מתמטית בלבד.

באשר לטענה כי התקנות יוצרות שורה של עיוותים, נטען כי קביעת שווי השימוש מצוי בחשיבה מתמדת ומעודכן מעת לעת וזאת על מנת להבטיח כי לא ייווצר תת-זקיפה של טובת ההנאה הצומחת לעובד. כמו כן, שווי השימוש נקבע כסכום קבוע מפני שהערכת טובת ההנאה הגלומה בשימוש ברכב אינה פשוטה וקביעתה באופן מדויק כלפי כל נישום אינה אפשרית. מרבית המאפיינים המשפיעים על שווי השימוש הם עלויות משתנות ובהן היקף הנסיעה, דלק, טיפולים, תיקונים וירידת ערכו של הרכב. בשל כך, קובעות התקנות הוראה מהותית המאפשרת לנישומים ולרשות המיסים ליישמה בקלות.

באשר לטענת המערערות בדבר אמינות המערכת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא מהימנה וניתנת לשיבוש בנקל. המערכת מתבססת על דיווחי הנהגים והיא מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב. זאת אף ביתר שאת בשעה שהרכב מוצמד לבעל העסק כפי שמתקיים בעניינה של חכם. כמו כן, אף אם ניתן היה להתייחס לנתוני המערכת כמהימנים אין בכך כדי להשליך על העובדה כי חישוב גובה ההטבה בהתבסס על אותם נתונים הינו משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים.

באשר לטענת המערערות כי יש להעמיד את גובה שווי השימוש בו נושא העובד על סכום ההוצאות בהם נשא המעסיק בפועל, נטען כי הוצאות המעסיק הן רק חלק מהמאפיינים המשליכים על חישוב ערכה של טובת ההנאה ממנה נהנה העובד. להוצאות אלה יש להוסיף עלויות מימון בהן היה נושא העובד לוּ היה רוכש רכב משלו לצד היבטים בלתי מוחשיים נוספים מהם הוא נהנה. כמו כן, עניינן של התקנות בשווי ההטבה הניתנת לעובד ולא בעלותה למעסיק, שכן פעמים רבות נהנה המעסיק מיכולת מיקוח גבוהה יותר כלפי נותני שירותים ומיתרונות נוספים שאינם מנת חלקו של העובד, ועל כן אין הכרח כי תתקיים חפיפה בין השתיים.

באשר לטענת אור חי כי כלי רכב שהצמידה לעובדיה הם "רכב עבודה", נטען כי אין רלוונטיות לשימוש העיקרי הנעשה בכלי הרכב ועל פי ההוראות הקבועות בפקודת התעבורה די באפשרות להסיע נוסעים כדי לשלול שמדובר ב"רכב עבודה". נוסף על כך, אף במישור העובדתי אין לטענה זו על מה לסמוך, שכן גם אם מושבי הרכב עמוסים בציוד ומלוכלכים, אין כל מניעה לפנותם מן חפצים המונחים עליהם ולאפסנם בתא המטען. בחקירתו הנגדית אף הודה מנהלה של אור חי כי חלק מן הציוד מפונה מכלי הרכב בתום יום העבודה וכי קיימת אפשרות להסעת נוסעים בהם. זאת ועוד, המערערת עצמה ייחסה שווי שימוש חלקי לעובדיה בשנים 2012-2010 בגין השימוש בכלי רכב אלה ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת.

כאמור, שני הערעורים, חרף הבדלים מסוימים ביניהם, עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה: פרשנותן של תקנות שווי השימוש. וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.

בית המשפט העליון קבע שהאמור בתקנות אינו מהווה חזקה הניתנת לסתירה אל קביעה מוחלטת והכריע שיש לדחות את הערעורים ולחייב את כל אחת מהמערערות בתשלום הוצאות פקיד השומה, בסך של 40,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.