מה הדין כאשר עו"ד חתם על הסכם גישור ללא אישור הלקוחה?

מה הדין כאשר עו"ד חתם על הסכם גישור ללא אישור הלקוחה?

במסגרת ערעור שנדון בימים אלו בבית המשפט העליון הכריע בית המשפט העליון בטענה בדבר חתימת הסכם גישור על ידי עורך הדין, ללא אישור הלקוחה לכאורה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בקצירת האומר, המבקשת הוכרזה פושטת רגל ביום 28.1.2016 על פי בקשת נושה. המבקשת בעלת זכויות בנכס ברחוב האפרסמון 10 בעיר אילת (להלן: הנכס) בשותפות עם משיבה 1 (להלן: הנושה). התגלעה מחלוקת בין המבקשת לבין הנושה בדבר החיובים הכספיים שביניהן. סכסוך זה הוכרע בהליך גישור בהסדר אשר קיבל את ברכתו של הנאמן ואושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 8.3.2018 (להלן: הסדר הגישור). אלא שלפי טענת המבקשת, היא לא נתנה את הסכמתה להסדר הגישור והיה זה בא-כוחה בשעתו שחתם על ההסדר ללא הסכמתה. אדרבה, לטענת המבקשת היא הגיעה להסדר מאוחר יותר וטוב יותר עם הנושה, המיטיב עם כלל הנושים, הסדר שבא לידי ביטוי במכתב מטעם הנושה מיום 16.9.2018 (להלן: ההסדר השני). בית המשפט המחוזי לא שעה לטענות המבקשת כי לא נתנה את הסכמתה להסדר הגישור, וקבע כי בכל מקרה ההסדר השני נטול תוקף – יהיה תוכנו אשר יהיה – בהיותו הסדר שלא נערך בידיעתו או בהסכמתו של הנאמן על נכסיה. המבקשת משיגה על החלטה זו מק"נ טעמים.

בית המשפט העליון קבע, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את עמדות הצדדים האחרים לה.

ראש לכל והכול מכל כל, אין להסכם מעין ההסדר השני שהוא בעל אופי חיובי-כספי-כלכלי שהמבקשת פושטת הרגל כרתה, כל תוקף. מושכלות יסוד הם כי לפי סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 נכסי פושט רגל מוקנים לנאמן. לפיכך, הנכס אינו עוד בבעלות המבקשת, וודאי שהיא אינה יכולה להגיע לכלל הסכמות בדבר גורלו. כמו כן, כפי שנאמר בהסדר השני גופו (סעיף ד שבו) "אין בהסכמה זו כדי להיכנס לתוקף ככל שבית המשפט ו/או הכנ"ר ו/או המנהל המיוחד יקבעו כי הסכם זה אינו בר תוקף – ובמקרה כזה יראו אותו כ-void". הלכה למעשה אפוא, ההסדר השני במקרה זה בטל אף מכוח הוראותיו עצמן.

המבקשת אמנם טוענת כי הנאמן ידע על קיומו של ההסדר השני והסכים לו. אכן עיון בראשית הפרוטוקול מיום 10.3.2019 עשוי ללמד כי הנאמן ידע בסופו של יום על ההסדר. ברם, הנאמן לא נתן את ברכתו להסדר והביע את דעתו הנחרצת באותו דיון כי לא אישר ולא היה מאשר את ההסדר מכיוון שלדעתו אין הוא מטיב עם כלל הנושים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

פינת השו"ת

פינת השו"ת

ניתן לשלוח שאלות למדור בפקס 0777060059 ובמייל kurislaw@gmail.com

שאלה: ישנה רשת סופרים גדולה שהתחילה להפעיל קופות בשירות עצמי בסופר והמעיטה בקופות המאוישות ובמקום  כ-12 קופות מאוישות יש 5 ובשירות עצמי ישנם כ-10 קופות, אך הקופות בשירות עצמי הם אך ורק ללקוחות שיש להם חבר מועדון כך שלקוח רגיל מופלה לרעה ונאלץ לחכות הרבה יותר זמן בתור, רציתי לשאול אם זה חוקי ואם יש עילה לתביעה ייצוגית?

תשובה: לא כל מתן הטבה או אי מתן הטבה על ידי רשת הסופרים יכולה להתאים כעילה לתביעה ייצוגית ולעיתים למרות שעניין מסויים יכול לקומם, עדיין אין מדובר במעשה או מחדל שמקים עילה משפטית. לדעתי אין בהקטנת מספר הקופות המופעלות על ידי קופאית אנושית מול הגדלת הקופות האוטומטיות בסופר משום הפרה של חוק הגנת הצרכן ולכן איני סבור שניתן להגיש תביעה ייצוגית בנושא.

שאלה: איך מביאים את היורש מחו"ל? אני ועוד שלושה יורשים נהנים בצוואה שהוריש מוריש שנפטר. לצורך מימוש הצוואה ושחרר כספים שמצויים בחשבון הבנק- דורש הבנק שכל היורשים שרשומים בצוואה יגיעו יחדיו לסניף בו מצויים הכספים וייחתמו על מסמכי שחרור הכספים.

אחד היורשים נמצא בחו"ל ואין בכוונתו להגיע לישראל בשנים הקרובות. האם ניתן לעשות משהו ?

תשובה: פתרון לבעיה שהצגת הינה הגשת בקשה לבית המשפט למינוי מנהל עזבון, אשר בית המשפט רשאי למנותו גם אם אין שיתוף פעולה או הסכמה על מינויו- מאת כל היורשים.

במידה ואכן ימונה מנהל עזבון, יש להניח שהבנק יסתפק בחתימתו או בנוכחותו ולא יידרוש להביא את היורש במיוחד מחו"ל.

שאלה: מצאתי דירה אותה אני מעוניין לרכוש, סיכמנו בעל פה את המחיר וביקשתי מבעל הבית לערוך זכרון דברים בכתב על הסיכום אך הוא סירב בטענה שברגע שנערוך מסמך ביננו, אפילו זכרון דברים בלי עורך דין זה יצור על שנינו חבות מס. האם דבריו נכונים ?

תשובה: עסקה במקרקעין חייבת להיות במסמך בכתב, אכן מרגע שנכרת מסמך בכתב בין קונה למוכר חלה מייד החובה לעדכן את רשויות המס על המסמך ובמרבית המקרים גם המסמך אכן ייצור חבות לתשלום מס שבח על המוכר (במידה ולא חל פטור) וכן חבות בתשלום מס רכישה על הקונה (במידה ולא חל פטור). לכן בעל הבית אכן צודק בדבריו והדרך הנכונה לערוך הסכם רכישת מקרקעין הוא על ידי עורכי הדין.

מצלמות האכיפה נגד נסיעה בנת"צ הגיעו לבית המשפט העליון

מצלמות האכיפה נגד נסיעה בנת"צ הגיעו לבית המשפט העליון

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' סוקולוב) מיום 29.5.2019 בעפמ"ק 34308-03-19, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' יעקובוביץ) בח"נ 15266-07-18

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקש הורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירה של שימוש שלא כדין בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור כנתיב תחבורה ציבורית, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ביום 7.5.2017 צולם רכבו של המבקש כשהוא נוסע בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית. המבקש הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח. במשפטו, טען המבקש כי העירייה כשלה בכך שלא התריעה בתמרור, כנדרש על פי דין, כי הנסיעה בנתיב התחבורה הציבורית נאכפת באמצעות מצלמות. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע – בהסתמכו על מוצג נ/2, על עדות הפקח ועל סרטון אשר תיעד את קרות האירוע בזמן אמת – כי בכיוון נסיעתו של המבקש הוצב כחודשיים עובר למועד ביצוע העבירה תמרור "נתיב תחבורה ציבורית אכיפה באמצעות מצלמות", וכי המבקש נהג את רכבו בנתיב תחבורה ציבורית ואף חצה צומת כשהוא נוסע בנתיב זה. בנוסף לכך, עמד בית המשפט על כך כי לבקשת המבקש אף נשלחה אליו תמונה מהמשיבה ובה נראים בבירור התמרורים הרלוונטיים. עוד נקבע כי המבקש לא הוכיח שנפל פגם בהצבת התמרורים.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. בערעורו, טען המבקש כי התמרורים שהוצבו אינם תקניים וכי לא הוצבו כל התמרורים הנדרשים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים מנומק ומבוסס מבחינה ראייתית, ומשכך הוא אינו מוצא מקום להתערב בו.

המבקש ממאן להשלים עם פסק הדין, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני בית המשפט העליון.

המבקש שב וחוזר על הטענות שהעלה לפני הערכאות מטה בעניין הצבת תמרורים שלא כדין והעדרו של תמרור המתריע על אכיפה באמצעות מצלמה בנתיב תחבורה ציבורית, תוך שהוא מצביע על פגמים שנפלו לשיטתו הן בפסק דינו של בית משפט קמא והן בהתנהלות באי כוח המשיבה בדיונים שהתקיימו בעניינו.

לאחר שעיין בית המשפט בבקשה על נספחיה, הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כלל ידוע הוא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או במקרים שבהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982); רע"פ 3667/14 קראדי נ' מדינת ישראל (1.6.2014)). אמות המידה האמורות אינן מתקיימות בבקשה שלפניי והמבקש אף אינו מנסה לטעון זאת. אף לא שוכנעתי כי נגרם למבקש עיוות דין או אי-צדק מהותי המצדיק דיון בעניינו ב"גלגול שלישי".

עיקר טענות המבקש בבקשה נוגעות לממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים ומצומצמים, על אחת כמה וכמה עת עסקינן ב"גלגול שלישי" (רע"פ 7789/18 דהאן נ' מדינת ישראל (6.12.2018)). בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי בעניינו של המבקש "הוצב תמרור נתיב תחבורה ציבורית אכיפה באמצעות מצלמות, חודשיים קודם אירוע" וכי המבקש "לא הביא כל ראיה או ראשית ראיה לגבי אי חוקיות התמרורים", ובית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בממצאים אלו. בנסיבות אלה, לא מצא בית המשפט זה כל עילה להתערבותו.

אשר על כן, בית המשפט העליון קבע שיש לדחות הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

לפי החלטת בית המשפט העליון בערעורן של שתי חברות על קביעות המס של פקיד השומה נקבע כי תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות שווי השימוש או התקנות) יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: האחד, מחיר הרכב; השני, שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

במסגרת שני פסקי הדין מושא הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת המשיבים (להלן: פקיד השומה) לפיה אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד, הקבוע בתקנה דלעיל מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. מנגד, עמדת המערערות הייתה ועודנה כי מדובר בכלל היוצר חזקה הניתנת לסתירה. מאחר והשאלות העיקריות המתעוררות בשני הערעורים זהות, הדיון בהם אוחד.

נועם קוריס

המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: המערכת). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים. כך, בתחילת הנסיעה נדרש הנהג לסווג את נסיעתו כ"פרטית" או כ"עסקית". בתום כל חודש מחושב היחס בין הנסוּעה (קילומטרז') הפרטית של העובד לבין כלל הנסוּעה ברכב ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו. בהתאם לכך, בשנות המס הרלוונטיות בחרה חכם לזקוף לעובדיה את שווי השימוש ברכב בהתבסס על הנתונים אותם קיבלה מהמערכת ולא על פי השווי הנובע מאופן החישוב הקבוע בתקנות שווי השימוש.

פקיד השומה, אשר סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על חכם לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה חכם ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו טענה, בעיקר, כי תקנות שווי השימוש משקפות חזקה הניתנת לסתירה, ולא כלל מחייב. יתרה מכך, יש להעדיף את הנתונים המופקים מהמערכת והמאפשרים חישוב "מס אמת", על פני חישוב המבוסס על סטטיסטיקות והערכות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ (חי') 11574-06-17) מיום 7.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) את עמדתה של חכם בקבעו כי תקנות שווי השימוש מהוות כלל משפטי מחייב ולא חזקה הניתנת לסתירה. בית המשפט דחה את הטענה כי שימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת ממספר נימוקים. בעיקר עמד בית המשפט על שני הנימוקים העיקריים הבאים: הנימוק האחד, כי חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד, בשל כך שהמעסיק העמיד לרשותו רכב צמוד, אינו יכול לנבוע מחישוב פשטני של היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב. שווי ההטבה נקבע בהתייחס לרכיבים נוספים אשר יש לקחת בחשבון, כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב ועוד, כמו גם שקלול טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד על כל המשתמע מכך. הנימוק השני, כי הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לאותו רכב. בהתבסס על האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של חכם והורה כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה.

א. הרקע העובדתי בע"א 7550/18 – אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי אור חי לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של אור חי אינם נכנסים בגדר "רכב עבודה". בהתאם לכך, הוצא לאור חי צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה אור חי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"מ (ת"א) 13243-01-15) קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) את עמדת פקיד השומה. בית המשפט דחה גם בעניין זה את הטענה כי החישוב על פי התקנות אינו מהווה כלל מחייב. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת אור חי כי האמור בתקנות הינו בגדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא הוכח כי ניתן להסתמך על נתוני המערכת כלל ועיקר לצורך כימות טובת ההנאה אשר צמחה לעובד כתוצאה מהעמדת הרכב לשימושו. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכה למעשה גם אור חי סברה כי כלי הרכב שהעמידה לרשות עובדיה אינם "כלי עבודה", דבר העולה מכך שבשנות המס 2012-2010, בשונה משנת 2009, זקפה לעובדיה שווי שימוש בגין שימוש פרטי שעשו בכלי הרכב. לאור האמור דחה בית המשפט את הערעור.

טענות המערערות אשר יוצגו על ידי אותו משרד עורכי-דין חופפות במידה רבה ועל כן לשם הנוחות אציגן כמקשה אחת. על פי הטענה, נוסחת החישוב המופיעה בתקנות שווי השימוש קובעת חזקה הניתנת לסתירה ואין היא יוצרת הסדר שלילי נוקשה. התכלית האובייקטיבית של תקנות שווי השימוש היא הטלת "מס אמת" ואילו התכלית הסובייקטיבית היא יצירת ודאות ויעילות. במצב דברים זה, יש לבכר את התכלית האובייקטיבית ולאפשר לנישומים לסתור את החזקה האמורה. בהקשר זה צוין כי התקנות נשענות על הנחות יסוד היוצרות שורה של עיוותים. כך, בבסיס התקנות עומדת ההנחה שעיקר השימוש ברכב הוא פרטי כאשר ללא הצמדתו היה העובד רוכש רכב זהה. התקנות גם מניחות כי מדובר בכלי רכב חדש, בן כ-3 שנים וכי השימוש הפרטי בו עומד על היקף של 16,300 ק"מ בשנה. לעומת זאת, בעניינן של המערערות, כמו גם בעניינם של נישומים רבים נוספים, הנחות יסוד אלה אינן נכונות. כך, למשל, בעניינה של אור חי מדובר בכלי רכב ישנים, בני לכל הפחות 7 שנים, היקף הנסוּעה הפרטית בהם נמוך בהרבה ובשל ציוד העבודה הנמצא ברכב נדרשים עובדיה להחזיק רכב נוסף.

בנוסף, נטען כי במקום שבו הרכב מהווה "גורם ייצור" והנאת העובד ממנו היא שיורית ואגבית, יש לאפשר לעובד לסתור את ההנחה כי עיקר השימוש ברכב הוא פרטי. זאת, על אחת כמה וכמה בעניינה של אור חי, בה הצמדת הרכב לעובדים נכפית עליהם בשל כוננויות. על כן, יש מקום לראות ברכב כמצוי בבעלות משותפת של העובד והמעסיק. מכל האמור עולה כי הנחות היסוד העומדות בבסיס התקנות מביאות למצב בו נזקף לעובד שווי אשר אינו משקף את מאפייני הרכב שהוצמד לו. לעומת זאת, המערערות טענו כי המערכת אותה התקינו ברכביהן מהווה חלופה כלכלית מהימנה לכימות טובת ההנאה של העובד בגין רכב צמוד. לדבריהן, המערכת מאפשרת כימות מדויק של סך הוצאות הרכב אשר שימשו את העובד בפועל לצרכיו הפרטיים. כך, המערכת מבוססת על נתוני GPS אובייקטיביים המאפשרים זיהוי מיקום הרכב בכל רגע נתון ומסלול הנסיעה המלא משודר בזמן אמת אל שרתי המערכת. בנסיבות אלה, התעלמות מנתוני המערכת מביאה לאי-הטלת מס אמת ולכך שנזקפת לעובד הכנסה הגבוהה בהרבה מהיקף ההנאה הנובע משימושו הפרטי ברכב.

לחלופין נטען כי ניתן לעמוד על שווי טובת ההנאה הניתנת לעובד מסך הוצאות הרכב בהן נשא המעסיק בפועל, לרבות ההוצאות הכרוכות בנסוּעה העסקית, וזאת חלף הקבוע בתקנות שווי השימוש. בהתאם לכך, יש להגביל את גובה שווי השימוש לגובה ההוצאות בפועל. בהקשר זה נטען כי פעמים רבות עלויות המעסיק גבוהות מעלויות אחזקת רכב דומה באופן עצמאי ואף אם לא, הרי שהן מדד מהימן לכימות טובת ההנאה המתקבלת אצל העובד.

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הינו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש. לטענתה, יש לבחון את התנאי בדבר השימוש והייעוד ברכב על בסיס השימוש העיקרי בו ואין בעובדה כי קיימת אפשרות אגבית להסעת נוסעים כדי לשלול את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה". בהקשר זה ציינה אור חי כי מרבית עיסוקה במתן שירותים למשרד הביטחון ובמסגרת תנאי המכרז בו היא מועסקת, עליה להיות זמינה בכל עת. משכך, כלי הרכב המוצמדים לעובדיה מצוידים באופן קבוע בכלי עבודה כבדים. כמו כן, העבודות אותן היא מבצעת מביאות לכך שאף אם ניתן לשבת במושבי הרכב, הרי שהם מלוכלכים ומזוהמים.

מנגד, פקיד השומה סבר כי יש לדחות את שני הערעורים. לדבריו לשון התקנות ברורה והפרשנות אותה מציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. מדובר בהסדר מקיף ושלם המעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב וכך אף עולה מההיסטוריה החקיקתית של התקנות. המחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. דהיינו, שווי השימוש הינו מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא הערכה מתמטית בלבד.

באשר לטענה כי התקנות יוצרות שורה של עיוותים, נטען כי קביעת שווי השימוש מצוי בחשיבה מתמדת ומעודכן מעת לעת וזאת על מנת להבטיח כי לא ייווצר תת-זקיפה של טובת ההנאה הצומחת לעובד. כמו כן, שווי השימוש נקבע כסכום קבוע מפני שהערכת טובת ההנאה הגלומה בשימוש ברכב אינה פשוטה וקביעתה באופן מדויק כלפי כל נישום אינה אפשרית. מרבית המאפיינים המשפיעים על שווי השימוש הם עלויות משתנות ובהן היקף הנסיעה, דלק, טיפולים, תיקונים וירידת ערכו של הרכב. בשל כך, קובעות התקנות הוראה מהותית המאפשרת לנישומים ולרשות המיסים ליישמה בקלות.

באשר לטענת המערערות בדבר אמינות המערכת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא מהימנה וניתנת לשיבוש בנקל. המערכת מתבססת על דיווחי הנהגים והיא מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב. זאת אף ביתר שאת בשעה שהרכב מוצמד לבעל העסק כפי שמתקיים בעניינה של חכם. כמו כן, אף אם ניתן היה להתייחס לנתוני המערכת כמהימנים אין בכך כדי להשליך על העובדה כי חישוב גובה ההטבה בהתבסס על אותם נתונים הינו משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים.

באשר לטענת המערערות כי יש להעמיד את גובה שווי השימוש בו נושא העובד על סכום ההוצאות בהם נשא המעסיק בפועל, נטען כי הוצאות המעסיק הן רק חלק מהמאפיינים המשליכים על חישוב ערכה של טובת ההנאה ממנה נהנה העובד. להוצאות אלה יש להוסיף עלויות מימון בהן היה נושא העובד לוּ היה רוכש רכב משלו לצד היבטים בלתי מוחשיים נוספים מהם הוא נהנה. כמו כן, עניינן של התקנות בשווי ההטבה הניתנת לעובד ולא בעלותה למעסיק, שכן פעמים רבות נהנה המעסיק מיכולת מיקוח גבוהה יותר כלפי נותני שירותים ומיתרונות נוספים שאינם מנת חלקו של העובד, ועל כן אין הכרח כי תתקיים חפיפה בין השתיים.

באשר לטענת אור חי כי כלי רכב שהצמידה לעובדיה הם "רכב עבודה", נטען כי אין רלוונטיות לשימוש העיקרי הנעשה בכלי הרכב ועל פי ההוראות הקבועות בפקודת התעבורה די באפשרות להסיע נוסעים כדי לשלול שמדובר ב"רכב עבודה". נוסף על כך, אף במישור העובדתי אין לטענה זו על מה לסמוך, שכן גם אם מושבי הרכב עמוסים בציוד ומלוכלכים, אין כל מניעה לפנותם מן חפצים המונחים עליהם ולאפסנם בתא המטען. בחקירתו הנגדית אף הודה מנהלה של אור חי כי חלק מן הציוד מפונה מכלי הרכב בתום יום העבודה וכי קיימת אפשרות להסעת נוסעים בהם. זאת ועוד, המערערת עצמה ייחסה שווי שימוש חלקי לעובדיה בשנים 2012-2010 בגין השימוש בכלי רכב אלה ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת.

כאמור, שני הערעורים, חרף הבדלים מסוימים ביניהם, עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה: פרשנותן של תקנות שווי השימוש. וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.

בית המשפט העליון קבע שהאמור בתקנות אינו מהווה חזקה הניתנת לסתירה אל קביעה מוחלטת והכריע שיש לדחות את הערעורים ולחייב את כל אחת מהמערערות בתשלום הוצאות פקיד השומה, בסך של 40,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

אפ נוה- הדס שטייף, כמה הייתם משלמים בשביל הטלפון הגנוב ?

כמה הייתם משלמים בשביל הטלפון הגנוב ?

קראתי בגלובס כתבה שמשבחת את הדס שטייף על כך שקיבלה לידיה ופרצה את הטלפון הגנוב של עו"ד אפי נוה. בכתבה בגלובס נעשה ניסיון לשכנע שזה בסדר לחטט לאנשים בטלפון, עם קצת עיוות עובדות משמעותיות כמו ההבדל בין "נמצא" ל"נגנב" ובין מידע מקדים על פעילות פלילית או של טרור בטלפון- לבין העדר מקדים כזה ובכלל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

מעניין האם הדס שטייף שילמה בשביל לקבל לגביה את הטלפון הגנוב של עו"ד אפי נוה ומה המחירון לטלפונים גנובים של עורכי דין ועיתונאים – או של כל אחד אחר מאיתנו.

נועם קוריס
צלם נועם קוריס

הנייד שנגנב מראש לשכת עורכי הדין לשעבר הנו אחד הפרטים הראשונים שפורסמו סביב מעצרו של עו"ד אפי נוה, פרט שהראה עד כמה הפגיעה בפרטיותו הייתה חריפה, ועד כמה אפילו החסינות הפלילית שניתנה לעיתונאית הדס שטייף שפרצה את הטלפון הנייד הגנוב לא יכולה להצדיק מניעת מיצוי הדין האזרחי בעניינה והחזרת הטלפון הנייד הגנוב לבעליו.

תחשבו לעצמכם שעיתונאי או כל אדם אחר, שם את ידו על הטלפון שנגנב ממכם ושנעלתם בסיסמא, ואחרי שהסיסמא והטלפון נפרצים, נלקחים פרטי מידע מהטלפון, ובמידע שנצבר על הטלפון גם נעשה עוד שימוש איטי ומידתי- המתפרסם אט-אט- לשיקולו של הפורץ ואולי לפי צווי איסור הפרסום המתחדשים של בתי המשפט.

עוד לפני הגשת התביעה בגין הפגיעה בפרטיות בסך של 7,000,000 ₪,  פנה עו"ד בועז בן-צור במכתב ההתראה לפני תביעה ששלח לגלי צה"ל, הבהיר בין היתר, כי:

"קיבלתם לידכם את הטלפון הנייד של מר נוה; פרצתם אותו; העתקתם את תכולתו; עניינתם בתכתובות האישיות של מר נוה; שידרתם עיקרים מעל גלי האתר; ומסרתם את התכתובות האמורות לידי המשטרה. התנהלות זו – לבד מכל שמדובר בהתנהלות שאינה חוקית (ובשל כך גם הוגשה תלונה למשטרה) – פגעה פגיעה חריפה ביותר במרשנו, כמו גם בצדדים שלישיים"

עוד במכתב הממוען לשטייף ולראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל, אילאיל שחר; לרזי ברקאי, מגיש התוכנית "מה בוער"; ולעורכת התוכנית, נורית קנטי; כותב עו"ד בן-צור כי "דומה שקשה עד מאוד להיזכר בהתנהלות עיתונאית כה לקויה ופסולה כפי זו העומדת על הפרק"

לפי אותו מכתב גם "נוה לא נתן לאיש רשות לעשות כל שימוש במכשיר הטלפון הנייד שלו. מדובר במכשיר טלפון המוגן באמצעות סיסמה, הכולל תכתובת אישית ופרטית של מר נוה עם גורמים שונים ובכללם: עורכי דין, לקוחות שנים, חברי כנסת, גורמים מהמערכת השופטת, חברים, שרים, עיתונאים ועוד. ככל אדם, מר נוה מנהל שיחות אישיות בנושאים שונים, שאינן מיועדות לאוזניהם של אחרים. שיחות אלה הן שיחות פרטיות במובהק. נטילתן, בחינתן והפצתן כמותן, לכל דבר ועניין, כהאזנת סתר אסורה". כעת, התנהלות שקשה ליישבה עם אמת מידה חוקית או עיתונאית כלשהי".

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

אפריקה ישראל תקבל מיליונים ממפעילי הקאנטרי קלאב

אפריקה ישראל תקבל מיליונים ממפעילי הקאנטרי קלאב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט הבכיר י' פרגו) מיום 1.10.2017 בת"א 5176-06-13, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ונדחתה תביעתה שכנגד של המערערת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

רקע והליכים קודמים

בין השנים 2006 ל-2010 הפעילה המערערת קאנטרי קלאב בסביון (להלן: הקאנטרי) מכוח הסכמי זיכיון מתחדשים עם המשיבה, כאשר מעת לעת הונפקו לה רישיונות עסק לתקופות קצובות ולפעילויות ואזורים ממוקדים בקאנטרי. ביום 19.12.2010 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות אשר ביטל והחליף את הסכם הזיכיון.

יצוין כי בתקופת השכירות הפעילה המערערת את הקאנטרי באופן שוטף, וכן קיימה מדי קיץ קייטנות לילדים.

בתביעתה בפני בית משפט קמא, טענה המשיבה כי המערערת הפרה את הסכם השכירות, בין היתר בכך שלא שילמה דמי שכירות לשנים 2010 עד 2013, בסך של 2,251,605 ש"ח; לא שילמה את מלוא הארנונה למועצה המקומית סביון; וכן בכך שלא עשתה את הנדרש ממנה לצורך קבלת אישורים לקבלת רישיון עסק.

בגין הפרות אלו, אשר הביאו לסיום ההתקשרות בין הצדדים ולנטישתה של המערערת את המתחם, נאלצה המשיבה לחתום על הסכם שכירות עם שוכר חדש על מנת לאפשר את המשך פעילותו הרציפה של הקאנטרי ומילוי ההתחייבויות למינויים בו.

עוד טענה המשיבה בבית משפט קמא כי לצורך המשך הפעלת הקאנטרי ובשל מצבו התחזוקתי הירוד, נדרש השוכר החדש לבצע תיקונים ופעולות שיפוץ בעלות כוללת של 550,00 ש"ח. בעקבות כך נאלצה המשיבה לפטור את השוכר החדש מדמי שכירות למשך 6 חודשים. בגין רכיב זה תבעה המשיבה פיצוי על אבדן דמי השכירות בסך של 430,106 ש"ח.

בנוסף לאמור לעיל, נטען כי המערערת הותירה חובות ארנונה למועצה המקומית סביון.

סך כל תביעת המשיבה בפני בית משפט קמא עמדה על כ-3,759,164 ש"ח.

מנגד, טענה המערערת כי הייתה זו המשיבה אשר הפרה את התחייבויותיה על פי הסכם השכירות, ובכך גרמה למערערת להודיע מיוזמתה על עזיבת הקאנטרי.

לטענתה, המשיבה הסתירה את העובדה כי מספר מבנים מרכזיים בקאנטרי נבנו ללא קבלת היתר בניה כדין בטרם החתימה על הסכם השכירות. עובדה זו, לטענת המערערת, התגלתה רק בשנת 2012, עת הודיעה לה המועצה המקומית סביון כי לא יינתן לה רישיון עסק לקאנטרי מבלי להשיג את היתרי הבניה האמורים.

בנסיבות אלה, וכן בשל הסיכון הצפוי לילדי הקייטנות מהשהייה במבנים נעדרי האישור, נאלצה המערערת, לטענתה, לסיים את הסכם השכירות ולנטוש את המתחם, וזאת לאחר מתן הודעה בת 30 יום על סיום ההתקשרות בין הצדדים.

אשר לחיובי הארנונה שלא שולמו, טענה המערערת כי אלו לא חלו עליה מכוח הסכם השכירות, במסגרתו התחייבה לשאת בתשלומי הארנונה רק בגין "השטח הפעיל של הקאנטרי", המשתרע על 35 דונם, ולא בגין 45 דונם הכוללים את "שטחי הבור" שאינם בשימוש.

בנוסף נטען כי כתוצאה מביטול הסכם השכירות, וכן לנוכח השקעותיה בקאנטרי, נגרם לה אבדן כספי בסך של 9,500,000 ש"ח (בין היתר בגין החזר שווי פעילות עסקית, חיוב יתר בארנונה, השקעה ושימוש בציוד).

לאחר שמיעת ראיות ממושכת ובכלל זה חוות דעת מומחים שהונחו בפניו, בית משפט קמא קיבל את עיקר התביעה ודחה את התביעה שכנגד. בפסק הדין נקבע כי בדין בוטל הסכם השכירות על-ידי המשיבה; כי על המערערת לשאת בחיובי הארנונה עבור התקופה בה החזיקה במקרקעין; וכן כי המערערת אינה זכאית להחזר שווי הפעילות העסקית שאיבדה לטענתה.

על כן, קבע בית המשפט כי על המערערת לשלם למשיבה סך של 1,829,778.5 ש"ח בתוספת הצמדה בגין חוב דמי השכירות, וסך של 275,000 ש"ח בתוספת הצמדה, המגלם מחצית הסכום אשר נדרש לתיקון הליקויים בקאנטרי לאחר עזיבת המערערת.

עוד קבע בית המשפט, כי מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבה כמפורט לעיל יקוזז סכום של 826,190 ש"ח המגלם את שוויו של הציוד שנותר בקאנטרי, וזאת על פי חוות הדעת של השמאי המוסכם.

טענות הצדדים בערעור

מכאן הערעור שנדון בבית המשפט העליון, במסגרתו טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי האחריות להפרת הסכם השכירות נופלת על כתפיה, וזאת לאחר שהתברר כי למבנים בקאנטרי לא היה היתר בניה, ולמרות שהמשיבה לא תיקנה הפרה זו.

כן נטען כי שגה בית משפט קמא בחישוב דמי השכירות ושווי הציוד שנותר בקאנטרי; בחיוב המערערת בסך 275,000 ש"ח בגין אחזקה לקויה של הקאנטרי; בחיוב המערערת בתשלום ארנונה על שטח של 45 דונם; וכן שגה בקביעתו כי השגת היתר הבניה לא היה תנאי למתן רישיון עסק.

לבסוף נטען כי בית משפט קמא חישב באופן מוטעה את סכום הקיזוז, שכן לא כלל את הסך של 11,950 ש"ח בגין פריטי הציוד השייכים למערערת על פי חוות הדעת של השמאי.

המשיבה לעומתה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, וטענה כי הערעור מופנה כלפי ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. נטען כי המערערת לא הצביעה על כל נסיבה מיוחדת או פגם היורד לשורש העניין המצדיק את קבלת הערעור.

לגופו של עניין דחתה המשיבה את טענות המערערת בדבר חיובה של זו האחרונה ביתר בגין תשלומי הארנונה; תשלומי ריבית והצמדה; וכן חיובה במחצית הסכום עבור השיפוץ התחזוקתי של הקאנטרי.

לבסוף, המשיבה לא חלקה על כך שהסך של 11,950 ש"ח בגין פרטי הציוד לא נכלל בחישוב שערך בית משפט קמא אך טענה כי הסכום לא נתבקש על-ידי המערערת בתביעתה בבית המשפט קמא.

דיון והכרעה

לאחר שההרכב בעליון בחן את פסק דינו של בית משפט קמא, את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה בפניו, הוחלט לדחות את הערעור ולאמץ את פסק הדין של בית משפט קמא, מטעמיו, בהתאם לסמכות שהוקנתה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. שופטי העליון ציינו כי שוכנעו שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע, וכי לא נפלה בהחלטתו המפורטת והמנומקת טעות שבדין.

בפסק הדין, אשר משתרע על לא פחות מ-80 עמודים, נבחנה התשתית הראייתית שעמדה לפני בית המשפט קמא לעומקה, תוך מתן התייחסות מפורטת וממצה ביותר לראיות שהניחו בפניו הצדדים, ונקבע באופן חד משמעי כי המערערת הפרה את הסכם השכירות בין הצדדים "הפרות יסודיות ועיקריות", וכי בדין ביטלה המשיבה את הסכם השכירות.

בהתייחס לטענת המערערת לפיה היא "איננה מקבלת 'רישיון עסק' בשל קיומם של מבנים לא חוקיים" וכן טענותיה בדבר "הסכנה" בהפעלת הקאנטרי ללא קבלת היתרי בניה קבע בית המשפט קמא כדלקמן:

"אין לי כל ספק ש'מיכל ויוסף בנימין' (המערערות – י' א') ידעו היטב שהשגת 'היתרי הבנייה', אינה מהווה תנאי לקבלת 'רישיון העסק', וכי טענותיהם בנושא הסכנה בהפעלת ה'קאנטרי קלאב' ללא קבלת 'היתרי הבנייה' הן ניסיון להשתחרר בדרך זו מהתחייבויותיהם על פי 'הסכם השכירות' ואי עמידה בתנאיו; וכ'תירוץ' לסיום ההתקשרות עם "אפריקה ישראל".

בית המשפט העליון סבר כי ממצאים עובדתיים אלו מבוססים היטב, וטענותיה של המערערת מופנות כלפי קביעות שבעובדה ובמהימנות בהן לא מצאו שופטי העליון מקום להתערב.

לצד הדברים הוסיפו, כי אף המערערת לא חלקה על הצורך בחיובה בגין הנזקים שנגרמו לקאנטרי בפרק הזמן בו החזיקה במושכר ובמתקניו, אם כי חלקה על מחצית הסכום שבו חויבה בחוות דעת אשר לטענתה לא הוגשה כדין.

בית משפט קמא סבר בעניין זה, לאחר ששמע את העדויות ועיין בראיות שהונחו בפניו לרבות עדותו של השוכר החדש ובתמונות של המושכר, כי הנזקים והליקויים במושכר אף עולים על הסכום בו חייב את המערערת, ואף בקביעה זו לא מצאנו מקום להתערב.

עם זאת, ומאחר שהמשיבה לא חלקה בדיון שנערך בעליון על השמטת סך של 11,950 ש"ח בגין פרטי ציוד כפי שהופיעו בחוות דעת השמאי, הוחלט על חיובה של המשיבה בסכום זה.

ומנגד, הערעור נדחה. נקבע עוד שהמערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד אמיר לוינשטיין כותב על חופש הביטוי מול חופש לשם הטוב- עוד יום מול הטלוויזיה

עו"ד אמיר לוינשטיין כותב על חופש הביטוי מול חופש לשם הטוב- עוד יום מול הטלוויזיה

חזרתי הביתה לאחר עוד יום מפרך בעבודה, בקשתי  מבת זוגתי שתאפשר לי לצפות בשקט בטלוויזיה לפחות לשעה אחת.

בהעדר חשק זפזפתי  באמצעות השלט עד שהגעתי לתוכנית " סאטירה ללא גבולות ומעצורים", בתחילת התוכנית צפתי בשקופית שמסבירה היטב שמדובר בתכנית סאטירה ונא להתנהג בהתאם.

צפתי בתכנית, תכנית שהמבקרים הגדירו  אותה כתכנית מעמיקה בעלת תכנים סאטיריים יוצאי דופן.

במהלך התכנית, מנחה התכנית "רומז " שראש ממשלה, לא פחות מאדם שניתן להגדירו כרמאי מהסוג הנחות ביותר, גנב ומעל הכל אדם שפוגע בביטחון המדינה בשל בצע כסף.

מבלי להביע דעה נחרצת כלפי ראש הממשלה , לא הבנתי כיצד יתכן שבתכנית טלוויזיה, מתאפשר אמירות שעדיין לא מגובות בראיות עובדתיות. האם בשם הסאטירה נפרצו כל הסכרים?

המשכתי  לצפות בתכנית ובמקביל  דמיוני החל להפליג למחוזות אחרים. האונה הספקנית של מוחי לא קיבלה את הצורך שלי להיות מעין שבוי טלוויזיה והחלה ליצור מעין מסך עשן באמצעות שאלות לגבי התפתחות הסאטירה לעומת התפתחות לשון הרע  .

האונה הספקנית החלה להעלות תהיות  שנוגעות לסאטירה , צפו שאלות כגון: האם בשם חופש הביטוי מותר לפגוע בראש ממשלה מכהן? האם בשם חופש הביטוי מותר להאשים ראש ממשלה באשמות שלא הוכחו? האם חזקת החפות לא חלה בתכנית סאטירה? האם זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב עוד בטרם נחרץ דינו בבית המשפט? איפה קו הגבול –  מהיכן מסתיים חופש ביטוי ומתחיל חופש השיסוי?

האונה הספקנית החלה במקביל להשיב שמצד אחד אסור להלבין אדם ברבים, אז מדוע באצטלה של תוכנית בידור, נפרצו כל הסכרים? מדוע תכנית בידור נהנית מהגנה חוקית שבעולם מקביל אחר מחוץ לתכנית , הם היו חשופים לתביעה פלילית ואזרחית כאחד.

האונה הספקנית לא הרפתה ואילצה אותי לבצע יחד עמה מעין סיעור מוחות. התחלתי לחשוב על הסיבות מדוע סאטירה מתקיימת לצד הזכות לשם טוב מדוע מדובר בעקרונות יסוד כחלק מהשיטה הדמוקרטית בה אנו חיים. סאטירה לצד חופש הביטוי חייב להיות כמו כלים שלובים. בהשאלה מעולם הרפואה הזכות לשם טוב והזכות לייצור צריכים להגיע לרמה של איזון הומסטאזיס.. בהעדר איזון הגוף לא ממשיך לתפקד בצורה תקינה.

נסתי לתרץ את הצורך בחופש ביטוי רחב ככל האפשר, מהטעם שהריבון  רוצה לעודד מצד אחד חופש ביטוי, חופש שמטרתו לאפשר חופש יצירה,  גם באמצעות לעג, הגזמה  לא מידתית גם במחיר אישי של הקורא/הצופה.

האמירה ההומוריסטית  נועדה  ליצור מעין "שוק רעיונות חופשי ",להוביל  לשינוי מחשבתי ,להוציא את הקורא /המתבונן לחשב מחשבותיו מחדש, להזיז  לו את הגבינה ולו במקצת. תפקיד האמירה בכתב או בע"פ היא לגרום לקרוא לחשוב מחדש האם יש מקום לשינוי מחשבתי  ולעיתים אף לשינוי תודעתי.

על מנת ליצור שינוי מחשבתי  או תודעתי או שניהם יחד, צריך מרחב פעולה, צריך לאפשר חופש יצירה ולא שיתוק מחשבתי. שיתוק יכול  להגיע  למשל עקב אימה משפטית. הפחד מתביעה יכול לגרום ליוצר/ לבעל דעה להחריש את דעותיו.

האם הקורא לא יכול להתעלם מהעטיפה החיצונית, האמצעי בה דעת יוצר מועברת לקורא ולהתייחס רק לתוכן? מדובר בשאלות שאין להן מענה חד משמעי.

השאלות שצריכות  להישאל כל פעם מחדש, איפה עובר קו הגבול? האם האמירה  צריכה להיות ראויה להיות חוסה  בצל חופש הביטוי או שמא מדובר באמירה שכל מהותה לרמוס  לבזות  אדם מסוים, בדרך לאותה פריצת דרך מחשבתית. האם הקורא התמים/השבוי צריך לאפשר בשם חופש הביטוי מרווח פעולה רחב ליוצר?

התמודדות אם אותן שאלות שקשורות למרחב פעולה תקשורתי,  שנוגעות ללשון הרע, צריכה להיות בכמה מישורים במקביל. ראשית במישור המוסרי– כל אדם חייב שיחזיק ברשותו מצפן מוסרי. זהו המסנן הראשוני והמידי . מה שלא נחשב כראוי בעיני הקורא עליו להימנע  מלקבל   את אותה אמירה. העובדה שאמירה מסוימת כשרה מבחינה משפטית לא הופכת את זה ראויה למאכל אדם מבחינה אתית.

במקביל צריך להיות גם  מצפן חוקי בעת שהגבולות נפרצו ללא הכר ללא סיבה מוצדקת ובעיקר בהעדר כל תשתית עובדתית לאותה אמירה. החוק צריך להיכנס לפעולה.

המצפן החוקי בחקיקה ובפסיקה בדומה למצפן המוסרי תלוי תקופה. מה שנחשב מוסרי וראוי היום , אסור בתכלית האיסור שיהיה נכון גם בעתיד. הסתכלות בפרספקטיבה לאחור כדי לשפוט את אותה תקופה עלומה אינה נכונה וגורמת בעיקר לעיוותים מחשבתיים ולתוצאה בלתי צודקת.

עיון בפסיקת בתי המשפט בישראל לאורך השנים מלמדת, שקו הגבול אינו מוחלט, אינו ברור דיו, מצד אחד בית המשפט  לרוב מאפשר חופש ביטוי  על פני הזכות לשם טוב, כל עוד התכנית הסאטירית, לא חצתה קו אדום, כל עוד התכנית לא  מעבירה תכנים שקריים שהן כביכול בכסות של תכנית סאטירה ,אזי במצב זה יוצרי התכנית יהיו חשופים לתביעה בהתאם לחוק לשון הרע.

תכנית הומוריסטית, יכולה להתפרש  בבית המשפט כפגיעה בכבוד אדם  ללא סיבה נראית לעין ובאותה מידה יכולה להתקבל בסלחנות יתרה כחלק מפולקלור תרבותי. הגבול בין תביעה שתתקבל  לתביעה שתדחה היא לעיתים הבדל דק מדק.

פולקלור תרבותי , מחשבה נוספת על עובדות, סלחנות ,מבט משעשע לעובדות עד כדי עיוות המציאות, כמו כל דבר בחיים צריך לדעת לבחור את המלחמות הנכונות . חייכתי והעברתי לערוץ הספורט.

הכותב עו"ד אמיר לוינשטיין,  בעל תואר שני במשפטים מתעסק בדיני נזיקין וביטוח.

http://www.rashlanutlawyer.co.il

טלפון: 03-5250484

התעכב שנתיים ולא יוכל לערער על שומת המס

התעכב שנתיים ולא יוכל לערער על שומת המס

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.3.2019 בע"מ 21972-01-19 (סגן הנשיא, השופט ר' סוקול), בגדרה נדחתה בקשתו של נסים גנאים (להלן:גנאים), להאריך את מועד הגשת הערעור על שומות המס שהוצאו לו בגין השנים 2013-2011.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

בחודש ינואר 2017, הוגשו על-ידי גנאים שתי הודעות ערעור: האחת בגין שומות המס שהוצאו לו לשנים 2012-2011; השניה בגין שומת המס לשנת 2013. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.4.2017 נקבע, כי הדיון בשני הערעורים יאוחד. הזמן חלף, ההליכים התקדמו, ומועדים להגשת תצהירים ושמיעת ראיות – נקבעו. אלא שבהגיע המועד לא הגיש גנאים תצהירים מטעמו, ופעם אחר פעם נאלץ בית המשפט לדחות את מועד הגשת התצהירים, ואת מועד שמיעת הראיות. לבסוף, כלתה מידת הרחמים, ובפסק דין מיום 9.10.2018 קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח התנהלותו של גנאים – ימחקו הערעורים. גנאים לא אמר נואש, וביום 4.12.2018 הגיש בקשה לביטול פסק הדין. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.12.2018 נדחתה בקשתו, "שכן אין לתת יד למחדל כה מתמשך של בעל דין".

נועם קוריס

ביום 9.1.2019 הגיש גנאים הודעת ערעור 'חדשה-ישנה' בגין אותן שומות מס. אולם, משהמועד להגשתה חלף-עבר כשנתיים קודם לכן, קבע בית המשפט, כי על גנאים להבהיר מדוע לא הגיש בקשה להארכת מועד, ולחלופין להגישה כעת. גנאים הגיש בקשת ארכה, ובמסגרתה טען כי יש להאריך את המועד להגשת ערעורו, שכן מחדליו בערעור הראשון נבעו מהתנהלותו של עורך-דינו, תוך שהוא עצמו כלל לא היה מודע אליהם. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.3.2019 נדחתה בקשתו, שכן הלכה היא בידוע, כי משעה שנמחק או נדחה ערעור – אין עוד אפשרות להגישו בשנית. אשר לטענות בדבר כשל בייצוג קבע בית המשפט, כי קיים קושי לקבל את הטענה, לפיה "ההליך התנהל בבית המשפט למעלה משנה ללא כל קשר בין עורך הדין למבקש [גנאים]". בית המשפט הוסיף, כי מצופה היה ממי שערעורו נמחק, שיתמוך את טענותיו באשר לסיכויי הערעור באסמכתאות, ולא יסתפק בטענות כלליות.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שהוכרעה עתה. בבקשתו חוזר גנאים וטוען, כי בא-כוחו בערעור הראשון לא עדכן אותו באשר לנעשה בתיק, ולגבי בקשות הארכה הרבות שביקש. גנאים מדגיש, כי כל בקשות הארכה שהוגשו, נומקו בנסיבותיו האישיות של בא-כוחו – לא שלו. משכך סבור המבקש, כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור, ולאפשר את בירורו.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה, ונתן דעתו על נימוקיה, בא לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים  שיירשמו". המועד להגשת ערעור נקבע בחיקוק, והארכתו מותנית אפוא ב'טעמים מיוחדים שיירשמו'. במצב דברים שבו הבקשה מוגשת בחלוף כשנתיים-ימים, ולאחר שערעור אחד כבר נמחק, נדרשים טעמים מיוחדים שבמיוחדים. כפי שהראה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, טעמים שכאלו לא נמצאו. גנאים טען את טענותיו בעלמא, ובלא אחיזה של ממש: "צפוי היה כי מי שמבקש ארכה לאחר שערעורו נמחק בשל אי הגשת תצהירים, ידאג לצרפם כעת ולפרט את טענותיו. המבקש [גנאים] מסתפק באמירות כלליות, אין בפיו הסברים להפרשים שהתגלו בין הרישומים בקופה הרושמת לבין המחברת שנתפסה אצלו ובה פירוט ההכנסות, אין התייחסות לחישוב הרווח הגולמי וכדומה" (פסקה 15 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.3.2019). גנאים גם לא יוכל להיבנות מן הטענות שהעלה באשר להתנהלותו של עורך-דינו. בצדק, תהה בית המשפט המחוזי, "היכן היה המבקש בכל ההליכים? מדוע נמנע מלברר מה אירע בהם?". טענות מן הסוג הזה כלפי עורך הדין, אינן מעניינה של הבקשה דנא, וככל שיש בהן ממש, הרי שאפשר להעלותן במסגרת המתאימה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט לא יתערב ועיריית תל אביב תסגור לתנועה את שדרות ירושלים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 22.5.2019 (עת"ם 46009-05-19, סגן הנשיא ק' ורדי). בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגישו המבקשים למתן צו ביניים שעניינו מניעת סגירתו לתנועה של רחוב שדרות ירושלים ביפו במסגרת העבודות להקמת תוואי הרכבת הקלה, אשר אמורה להיכנס לתוקף היום, 23.5.2019. הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 20.5.2019, בד בבד עם העתירה בנושא.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי בהגשת העתירה והבקשה למתן צו ביניים חל שיהוי ממשי, לנוכח העובדה שהמידע על העבודות והשינויים המתוכננים בתנועה בגינן פורסם ביום 16.4.2019 ואילו העתירה והבקשה הוגשו יותר מחודש ימים לאחר מכן, שלושה ימים בלבד לפני המועד שנקבע לתחילת ביצוע העבודות. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לשיהוי זה משקל של ממש בהתחשב בדחיפות הפרויקט, חשיבותו והיקפו, כמו גם בפוטנציאל הנזק העצום שעלול להיגרם למשיבות ולציבור בכללותו אם ביצוע העבודות יידחה. בהמשך לכך, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לעבר דחיית הבקשה. כמו כן, בית המשפט המחוזי הוסיף כי נראה שסיכויי העתירה אינם גבוהים, וכי למעשה הסעד המבוקש במתכונת של צו ביניים זהה לסעד העיקרי המבוקש בעתירה.

בבקשה דנן, שהונחה על שולחנו של בית המשפט העליון לפני זמן קצר, דהיינו ביום שנקבע לתחילת העבודות, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לאינטרס של תושבי יפו ובעלי העסקים בסביבה, שצפויים להיפגע מהסדרי התנועה החדשים, ועל כן החלטתו שגויה. המבקשים טוענים כי, לכל הפחות, יש מקום להורות על כך שבשני כיווני התנועה יישמר נתיב אחד שבו לא יבוצעו עבודות הריסה בשלב זה, כך שאם תתקבל העתירה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה נמצא כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות הנסבות על בקשות למתן צו ביניים (ראו למשל: בר"ם 8325/14 בן רז השקעות ופיתוח בע"מ נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה – מחוז צפון, פסקה 15 (29.12.2014); בר"ם 7480/15 אבו ליל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פסקה 11 (18.11.2015)). בית המשפט לא סבר כי יש מקום לחרוג מהכלל האמור במקרה דנן. בהחלטתו המפורטת נדרש בית המשפט המחוזי למכלול השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה הדגיש את הנזק המשמעותי שעשוי להיגרם לאינטרס הציבורי מעיכוב ביצוע העבודות שהם חלק מפרויקט ייחודי ורחב היקף. בית המשפט המחוזי אכן התייחס לקשיים שצפויים להיגרם לעסקים שברחוב ולתושבי הסביבה, אולם הדגיש כי ניתן יהיה למצוא לכך פתרונות במישורים שונים. ממילא, עניין זה יכול להתברר בדיון בעתירה לגופה, והוא אינו מצדיק בשלב זה את עיכוב העבודות המתוכננות. הדברים אמורים בפרט בשים לב למועד שבו הוגשה הבקשה למתן צו ביניים, כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי. למעשה, במועד שבו הוגשה הבקשה התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, וממילא אף בית המשפט העליון, היא תוצאה בלתי נמנעת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

למה האירנים גנבו לי ? תל אביב, זכויות יוצרים וגוגל

למה האירנים גנבו לי ? תל אביב, זכויות יוצרים וגוגל

אמצעי התקשורת פרסמו שנסגרו מספר אתרי פייק ניוז איראנים אשר שילבו כתבות אוטנטיות שנגנבו מאתרי החדשות הישראלים יחד עם שינויים מושתלים בכתבות מסויימות.

באותו אתר אירני שגנב כתבות שונות מאתרי חדשות שונים מצאתי שנגנב לפחות אחד המאמרים שפרסמתי באחד מאתרי החדשות, ברשת קו עיתונות.

אותו מאמר שפרסמתי ברשת קו עיתונות ושנגנב והועתק לאתר האירני שנחשף מאז tel-avivtimes.com עסק בהבדלים בין המדיניות והרגולציה שבאירופה ביחס לזכות הפרטיות של הציבור כלפי המידע שניתן לקבל על כל אחד מאיתנו מאת גוגל לבין המצב בדיוק באותן סוגיות של פרטיות מפני גוגל, או ליתר דיוק העדרן- בישראל.

זה די מדהים, כי אפילו מאמר שפרסמתי על גוגל, בביקורת על גוגל שהיא לא שומרת על זכויות הישראלים כמו שהיא שומרת על זכויות האזרחים באירופה לדוגמא- אפילו מאמר כזה שפורסם, נגנב באמצעות גוגל- ושוב פורסם באמצעות גוגל, והכל מבלי שבפועל ניתן למצות את הדין נגד האירנים, בגין הגניבה והפרת זכויות היוצרים שלי במאמר שהועתק, בנסיבות העניין.

מ"קלירסקיי" חברת מודיעין הסייבר נמסר בקשר לאותו אתר מעתיק, כי שיטת הפעולה של מערך ההתחזות האיראני היא גניבה של כתבות מאתרי חדשות לגיטימיים מכל העולם, כולל מישראל, שינוי תוכן של חלק מהידיעות באזורים קריטיים, והוספה של ידיעות מומצאות בצירוף ידיעות תמימות ללא שינוי כלשהו, על מנת לייצר אמינות. גם אפליקציית האתר, שהוסרה מגוגל פליי, מקושרת לאתרים אחרים בתשתית שזוהתה על ידי "קלירסקיי" ושואבת מידע מפוברק ומועתק.

באורח אירוני, ניתן למצוא באתר גם מאמר (גנוב) של פרשן "ישראל היום" ד"ר חיים שיין, מתומכיו הגדולים של נתניהו.
לא מעט כתבות מועתקות מאתרים אחרים, ועוברות שינויים שנועדו להקצין את מסריהן.
בסוף אוגוסט, למשל, פורסמה באתר כתבה שהועתקה ממעריב כאשר הכותרת המקורית
שונתה מ"על ישראל להיות ערוכה למלחמה כדי למנוע את התעצמות איראן בסוריה"
ל"ישראל צריכה לצאת למלחמה כדי למנוע את התעצמות איראן בסוריה".

התשתית המכוונת לישראל נתמכת ע"י 14 פרופילים מזויפים בפייסבוק ו- 11 פרופילים מזויפים בטוויטר, כולם עדיין פעילים. התשתית כוללת הפעלה של עמודי פייסבוק עם עשרות אלפי עוקבים לכל אחד מהם, חשבונות בטוויטר ובאינסטגרם. לאתר עצמו יש כ- 65 אלף כניסות בחודש, רובן מישראל, זאת על פי נתוני סימילאר ווב.

בינתיים ועד שהאירנים יפסיקו לגנוב לי מאמרים ועד שענקיות האינטרנט ישמרו בצורה סבירה גם על זכויות הפרטיות של הישראלים, אני מזמין אותכם לקרוא מאמר נוסף של מהעת האחרונה על פייק ניוז.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב