פינת השו"ת

פינת השו"ת

ניתן לשלוח שאלות למדור בפקס 0777060059 ובמייל kurislaw@gmail.com

שאלה: ישנה רשת סופרים גדולה שהתחילה להפעיל קופות בשירות עצמי בסופר והמעיטה בקופות המאוישות ובמקום  כ-12 קופות מאוישות יש 5 ובשירות עצמי ישנם כ-10 קופות, אך הקופות בשירות עצמי הם אך ורק ללקוחות שיש להם חבר מועדון כך שלקוח רגיל מופלה לרעה ונאלץ לחכות הרבה יותר זמן בתור, רציתי לשאול אם זה חוקי ואם יש עילה לתביעה ייצוגית?

תשובה: לא כל מתן הטבה או אי מתן הטבה על ידי רשת הסופרים יכולה להתאים כעילה לתביעה ייצוגית ולעיתים למרות שעניין מסויים יכול לקומם, עדיין אין מדובר במעשה או מחדל שמקים עילה משפטית. לדעתי אין בהקטנת מספר הקופות המופעלות על ידי קופאית אנושית מול הגדלת הקופות האוטומטיות בסופר משום הפרה של חוק הגנת הצרכן ולכן איני סבור שניתן להגיש תביעה ייצוגית בנושא.

שאלה: איך מביאים את היורש מחו"ל? אני ועוד שלושה יורשים נהנים בצוואה שהוריש מוריש שנפטר. לצורך מימוש הצוואה ושחרר כספים שמצויים בחשבון הבנק- דורש הבנק שכל היורשים שרשומים בצוואה יגיעו יחדיו לסניף בו מצויים הכספים וייחתמו על מסמכי שחרור הכספים.

אחד היורשים נמצא בחו"ל ואין בכוונתו להגיע לישראל בשנים הקרובות. האם ניתן לעשות משהו ?

תשובה: פתרון לבעיה שהצגת הינה הגשת בקשה לבית המשפט למינוי מנהל עזבון, אשר בית המשפט רשאי למנותו גם אם אין שיתוף פעולה או הסכמה על מינויו- מאת כל היורשים.

במידה ואכן ימונה מנהל עזבון, יש להניח שהבנק יסתפק בחתימתו או בנוכחותו ולא יידרוש להביא את היורש במיוחד מחו"ל.

שאלה: מצאתי דירה אותה אני מעוניין לרכוש, סיכמנו בעל פה את המחיר וביקשתי מבעל הבית לערוך זכרון דברים בכתב על הסיכום אך הוא סירב בטענה שברגע שנערוך מסמך ביננו, אפילו זכרון דברים בלי עורך דין זה יצור על שנינו חבות מס. האם דבריו נכונים ?

תשובה: עסקה במקרקעין חייבת להיות במסמך בכתב, אכן מרגע שנכרת מסמך בכתב בין קונה למוכר חלה מייד החובה לעדכן את רשויות המס על המסמך ובמרבית המקרים גם המסמך אכן ייצור חבות לתשלום מס שבח על המוכר (במידה ולא חל פטור) וכן חבות בתשלום מס רכישה על הקונה (במידה ולא חל פטור). לכן בעל הבית אכן צודק בדבריו והדרך הנכונה לערוך הסכם רכישת מקרקעין הוא על ידי עורכי הדין.

מצלמות האכיפה נגד נסיעה בנת"צ הגיעו לבית המשפט העליון

מצלמות האכיפה נגד נסיעה בנת"צ הגיעו לבית המשפט העליון

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' סוקולוב) מיום 29.5.2019 בעפמ"ק 34308-03-19, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' יעקובוביץ) בח"נ 15266-07-18

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקש הורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירה של שימוש שלא כדין בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור כנתיב תחבורה ציבורית, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ביום 7.5.2017 צולם רכבו של המבקש כשהוא נוסע בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית. המבקש הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח. במשפטו, טען המבקש כי העירייה כשלה בכך שלא התריעה בתמרור, כנדרש על פי דין, כי הנסיעה בנתיב התחבורה הציבורית נאכפת באמצעות מצלמות. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע – בהסתמכו על מוצג נ/2, על עדות הפקח ועל סרטון אשר תיעד את קרות האירוע בזמן אמת – כי בכיוון נסיעתו של המבקש הוצב כחודשיים עובר למועד ביצוע העבירה תמרור "נתיב תחבורה ציבורית אכיפה באמצעות מצלמות", וכי המבקש נהג את רכבו בנתיב תחבורה ציבורית ואף חצה צומת כשהוא נוסע בנתיב זה. בנוסף לכך, עמד בית המשפט על כך כי לבקשת המבקש אף נשלחה אליו תמונה מהמשיבה ובה נראים בבירור התמרורים הרלוונטיים. עוד נקבע כי המבקש לא הוכיח שנפל פגם בהצבת התמרורים.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. בערעורו, טען המבקש כי התמרורים שהוצבו אינם תקניים וכי לא הוצבו כל התמרורים הנדרשים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים מנומק ומבוסס מבחינה ראייתית, ומשכך הוא אינו מוצא מקום להתערב בו.

המבקש ממאן להשלים עם פסק הדין, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני בית המשפט העליון.

המבקש שב וחוזר על הטענות שהעלה לפני הערכאות מטה בעניין הצבת תמרורים שלא כדין והעדרו של תמרור המתריע על אכיפה באמצעות מצלמה בנתיב תחבורה ציבורית, תוך שהוא מצביע על פגמים שנפלו לשיטתו הן בפסק דינו של בית משפט קמא והן בהתנהלות באי כוח המשיבה בדיונים שהתקיימו בעניינו.

לאחר שעיין בית המשפט בבקשה על נספחיה, הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כלל ידוע הוא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או במקרים שבהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לב(3) 123 (1982); רע"פ 3667/14 קראדי נ' מדינת ישראל (1.6.2014)). אמות המידה האמורות אינן מתקיימות בבקשה שלפניי והמבקש אף אינו מנסה לטעון זאת. אף לא שוכנעתי כי נגרם למבקש עיוות דין או אי-צדק מהותי המצדיק דיון בעניינו ב"גלגול שלישי".

עיקר טענות המבקש בבקשה נוגעות לממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים ומצומצמים, על אחת כמה וכמה עת עסקינן ב"גלגול שלישי" (רע"פ 7789/18 דהאן נ' מדינת ישראל (6.12.2018)). בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי בעניינו של המבקש "הוצב תמרור נתיב תחבורה ציבורית אכיפה באמצעות מצלמות, חודשיים קודם אירוע" וכי המבקש "לא הביא כל ראיה או ראשית ראיה לגבי אי חוקיות התמרורים", ובית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בממצאים אלו. בנסיבות אלה, לא מצא בית המשפט זה כל עילה להתערבותו.

אשר על כן, בית המשפט העליון קבע שיש לדחות הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

לפי החלטת בית המשפט העליון בערעורן של שתי חברות על קביעות המס של פקיד השומה נקבע כי תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות שווי השימוש או התקנות) יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: האחד, מחיר הרכב; השני, שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

במסגרת שני פסקי הדין מושא הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת המשיבים (להלן: פקיד השומה) לפיה אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד, הקבוע בתקנה דלעיל מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. מנגד, עמדת המערערות הייתה ועודנה כי מדובר בכלל היוצר חזקה הניתנת לסתירה. מאחר והשאלות העיקריות המתעוררות בשני הערעורים זהות, הדיון בהם אוחד.

נועם קוריס

המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: המערכת). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים. כך, בתחילת הנסיעה נדרש הנהג לסווג את נסיעתו כ"פרטית" או כ"עסקית". בתום כל חודש מחושב היחס בין הנסוּעה (קילומטרז') הפרטית של העובד לבין כלל הנסוּעה ברכב ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו. בהתאם לכך, בשנות המס הרלוונטיות בחרה חכם לזקוף לעובדיה את שווי השימוש ברכב בהתבסס על הנתונים אותם קיבלה מהמערכת ולא על פי השווי הנובע מאופן החישוב הקבוע בתקנות שווי השימוש.

פקיד השומה, אשר סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על חכם לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה חכם ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו טענה, בעיקר, כי תקנות שווי השימוש משקפות חזקה הניתנת לסתירה, ולא כלל מחייב. יתרה מכך, יש להעדיף את הנתונים המופקים מהמערכת והמאפשרים חישוב "מס אמת", על פני חישוב המבוסס על סטטיסטיקות והערכות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ (חי') 11574-06-17) מיום 7.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) את עמדתה של חכם בקבעו כי תקנות שווי השימוש מהוות כלל משפטי מחייב ולא חזקה הניתנת לסתירה. בית המשפט דחה את הטענה כי שימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת ממספר נימוקים. בעיקר עמד בית המשפט על שני הנימוקים העיקריים הבאים: הנימוק האחד, כי חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד, בשל כך שהמעסיק העמיד לרשותו רכב צמוד, אינו יכול לנבוע מחישוב פשטני של היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב. שווי ההטבה נקבע בהתייחס לרכיבים נוספים אשר יש לקחת בחשבון, כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב ועוד, כמו גם שקלול טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד על כל המשתמע מכך. הנימוק השני, כי הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לאותו רכב. בהתבסס על האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של חכם והורה כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה.

א. הרקע העובדתי בע"א 7550/18 – אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי אור חי לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של אור חי אינם נכנסים בגדר "רכב עבודה". בהתאם לכך, הוצא לאור חי צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה אור חי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"מ (ת"א) 13243-01-15) קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) את עמדת פקיד השומה. בית המשפט דחה גם בעניין זה את הטענה כי החישוב על פי התקנות אינו מהווה כלל מחייב. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת אור חי כי האמור בתקנות הינו בגדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא הוכח כי ניתן להסתמך על נתוני המערכת כלל ועיקר לצורך כימות טובת ההנאה אשר צמחה לעובד כתוצאה מהעמדת הרכב לשימושו. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכה למעשה גם אור חי סברה כי כלי הרכב שהעמידה לרשות עובדיה אינם "כלי עבודה", דבר העולה מכך שבשנות המס 2012-2010, בשונה משנת 2009, זקפה לעובדיה שווי שימוש בגין שימוש פרטי שעשו בכלי הרכב. לאור האמור דחה בית המשפט את הערעור.

טענות המערערות אשר יוצגו על ידי אותו משרד עורכי-דין חופפות במידה רבה ועל כן לשם הנוחות אציגן כמקשה אחת. על פי הטענה, נוסחת החישוב המופיעה בתקנות שווי השימוש קובעת חזקה הניתנת לסתירה ואין היא יוצרת הסדר שלילי נוקשה. התכלית האובייקטיבית של תקנות שווי השימוש היא הטלת "מס אמת" ואילו התכלית הסובייקטיבית היא יצירת ודאות ויעילות. במצב דברים זה, יש לבכר את התכלית האובייקטיבית ולאפשר לנישומים לסתור את החזקה האמורה. בהקשר זה צוין כי התקנות נשענות על הנחות יסוד היוצרות שורה של עיוותים. כך, בבסיס התקנות עומדת ההנחה שעיקר השימוש ברכב הוא פרטי כאשר ללא הצמדתו היה העובד רוכש רכב זהה. התקנות גם מניחות כי מדובר בכלי רכב חדש, בן כ-3 שנים וכי השימוש הפרטי בו עומד על היקף של 16,300 ק"מ בשנה. לעומת זאת, בעניינן של המערערות, כמו גם בעניינם של נישומים רבים נוספים, הנחות יסוד אלה אינן נכונות. כך, למשל, בעניינה של אור חי מדובר בכלי רכב ישנים, בני לכל הפחות 7 שנים, היקף הנסוּעה הפרטית בהם נמוך בהרבה ובשל ציוד העבודה הנמצא ברכב נדרשים עובדיה להחזיק רכב נוסף.

בנוסף, נטען כי במקום שבו הרכב מהווה "גורם ייצור" והנאת העובד ממנו היא שיורית ואגבית, יש לאפשר לעובד לסתור את ההנחה כי עיקר השימוש ברכב הוא פרטי. זאת, על אחת כמה וכמה בעניינה של אור חי, בה הצמדת הרכב לעובדים נכפית עליהם בשל כוננויות. על כן, יש מקום לראות ברכב כמצוי בבעלות משותפת של העובד והמעסיק. מכל האמור עולה כי הנחות היסוד העומדות בבסיס התקנות מביאות למצב בו נזקף לעובד שווי אשר אינו משקף את מאפייני הרכב שהוצמד לו. לעומת זאת, המערערות טענו כי המערכת אותה התקינו ברכביהן מהווה חלופה כלכלית מהימנה לכימות טובת ההנאה של העובד בגין רכב צמוד. לדבריהן, המערכת מאפשרת כימות מדויק של סך הוצאות הרכב אשר שימשו את העובד בפועל לצרכיו הפרטיים. כך, המערכת מבוססת על נתוני GPS אובייקטיביים המאפשרים זיהוי מיקום הרכב בכל רגע נתון ומסלול הנסיעה המלא משודר בזמן אמת אל שרתי המערכת. בנסיבות אלה, התעלמות מנתוני המערכת מביאה לאי-הטלת מס אמת ולכך שנזקפת לעובד הכנסה הגבוהה בהרבה מהיקף ההנאה הנובע משימושו הפרטי ברכב.

לחלופין נטען כי ניתן לעמוד על שווי טובת ההנאה הניתנת לעובד מסך הוצאות הרכב בהן נשא המעסיק בפועל, לרבות ההוצאות הכרוכות בנסוּעה העסקית, וזאת חלף הקבוע בתקנות שווי השימוש. בהתאם לכך, יש להגביל את גובה שווי השימוש לגובה ההוצאות בפועל. בהקשר זה נטען כי פעמים רבות עלויות המעסיק גבוהות מעלויות אחזקת רכב דומה באופן עצמאי ואף אם לא, הרי שהן מדד מהימן לכימות טובת ההנאה המתקבלת אצל העובד.

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הינו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש. לטענתה, יש לבחון את התנאי בדבר השימוש והייעוד ברכב על בסיס השימוש העיקרי בו ואין בעובדה כי קיימת אפשרות אגבית להסעת נוסעים כדי לשלול את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה". בהקשר זה ציינה אור חי כי מרבית עיסוקה במתן שירותים למשרד הביטחון ובמסגרת תנאי המכרז בו היא מועסקת, עליה להיות זמינה בכל עת. משכך, כלי הרכב המוצמדים לעובדיה מצוידים באופן קבוע בכלי עבודה כבדים. כמו כן, העבודות אותן היא מבצעת מביאות לכך שאף אם ניתן לשבת במושבי הרכב, הרי שהם מלוכלכים ומזוהמים.

מנגד, פקיד השומה סבר כי יש לדחות את שני הערעורים. לדבריו לשון התקנות ברורה והפרשנות אותה מציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. מדובר בהסדר מקיף ושלם המעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב וכך אף עולה מההיסטוריה החקיקתית של התקנות. המחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. דהיינו, שווי השימוש הינו מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא הערכה מתמטית בלבד.

באשר לטענה כי התקנות יוצרות שורה של עיוותים, נטען כי קביעת שווי השימוש מצוי בחשיבה מתמדת ומעודכן מעת לעת וזאת על מנת להבטיח כי לא ייווצר תת-זקיפה של טובת ההנאה הצומחת לעובד. כמו כן, שווי השימוש נקבע כסכום קבוע מפני שהערכת טובת ההנאה הגלומה בשימוש ברכב אינה פשוטה וקביעתה באופן מדויק כלפי כל נישום אינה אפשרית. מרבית המאפיינים המשפיעים על שווי השימוש הם עלויות משתנות ובהן היקף הנסיעה, דלק, טיפולים, תיקונים וירידת ערכו של הרכב. בשל כך, קובעות התקנות הוראה מהותית המאפשרת לנישומים ולרשות המיסים ליישמה בקלות.

באשר לטענת המערערות בדבר אמינות המערכת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא מהימנה וניתנת לשיבוש בנקל. המערכת מתבססת על דיווחי הנהגים והיא מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב. זאת אף ביתר שאת בשעה שהרכב מוצמד לבעל העסק כפי שמתקיים בעניינה של חכם. כמו כן, אף אם ניתן היה להתייחס לנתוני המערכת כמהימנים אין בכך כדי להשליך על העובדה כי חישוב גובה ההטבה בהתבסס על אותם נתונים הינו משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים.

באשר לטענת המערערות כי יש להעמיד את גובה שווי השימוש בו נושא העובד על סכום ההוצאות בהם נשא המעסיק בפועל, נטען כי הוצאות המעסיק הן רק חלק מהמאפיינים המשליכים על חישוב ערכה של טובת ההנאה ממנה נהנה העובד. להוצאות אלה יש להוסיף עלויות מימון בהן היה נושא העובד לוּ היה רוכש רכב משלו לצד היבטים בלתי מוחשיים נוספים מהם הוא נהנה. כמו כן, עניינן של התקנות בשווי ההטבה הניתנת לעובד ולא בעלותה למעסיק, שכן פעמים רבות נהנה המעסיק מיכולת מיקוח גבוהה יותר כלפי נותני שירותים ומיתרונות נוספים שאינם מנת חלקו של העובד, ועל כן אין הכרח כי תתקיים חפיפה בין השתיים.

באשר לטענת אור חי כי כלי רכב שהצמידה לעובדיה הם "רכב עבודה", נטען כי אין רלוונטיות לשימוש העיקרי הנעשה בכלי הרכב ועל פי ההוראות הקבועות בפקודת התעבורה די באפשרות להסיע נוסעים כדי לשלול שמדובר ב"רכב עבודה". נוסף על כך, אף במישור העובדתי אין לטענה זו על מה לסמוך, שכן גם אם מושבי הרכב עמוסים בציוד ומלוכלכים, אין כל מניעה לפנותם מן חפצים המונחים עליהם ולאפסנם בתא המטען. בחקירתו הנגדית אף הודה מנהלה של אור חי כי חלק מן הציוד מפונה מכלי הרכב בתום יום העבודה וכי קיימת אפשרות להסעת נוסעים בהם. זאת ועוד, המערערת עצמה ייחסה שווי שימוש חלקי לעובדיה בשנים 2012-2010 בגין השימוש בכלי רכב אלה ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת.

כאמור, שני הערעורים, חרף הבדלים מסוימים ביניהם, עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה: פרשנותן של תקנות שווי השימוש. וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.

בית המשפט העליון קבע שהאמור בתקנות אינו מהווה חזקה הניתנת לסתירה אל קביעה מוחלטת והכריע שיש לדחות את הערעורים ולחייב את כל אחת מהמערערות בתשלום הוצאות פקיד השומה, בסך של 40,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מאמר על ניהול עזבון

מקרה שהגיע לפתחי, מחדד  את חשיבות עריכת צוואה אצל עו"ד הבקיא בתחום, על מנת להביא בסופו של יום את רצונו של המנוח לידי ביטוי.

גברת אלמנה, ללא ילדים,  ביקשה להוריש את מלוא רכושה לשני אחייניה, ולאחיה המבוגר ממנה , ביקשה להשאיר סכום קצוב של 200,000 שקלים. לכאורה צוואה לא מסובכת , שנערכה ונחתמה בפני שני עורכי דין. רק שהגברת לא העלה בדעתה שלאחר מותה ייאלץ בית המשפט להתערב בחלוקת עזבונה, על מנת לממש את רצונה.

הגברת נפטרה לאחר 10 שנים ממועד עריכת הצוואה, ואחיה המבוגר ממנה האריך חיים.

עת פנו אלינו שני היורשים, לפי הצוואה – האחיינים – להוציא לפועל את הצוואה, התברר  כי  האח המבוגר ,שהוא דודם של האחיינים, בשנות ה – 90  לחייו , מצבו הבריאותי לא ידוע, אין כל קשר איתו והוא מתגורר בארה"ב, שנים רבות.

בשלב ראשון  פעלנו להוצאת צו קיום צוואה. המדובר בצו פורמלי , הניתן בסופו של  יום, לאחר הגשת בקשה לרשם לענייני ירושה או לבית הדין הרבני (סמכות מקבילה ), לאחר פרסום בעיתון, לאחר מתן זמן להתנגדות.  כבר בשלב הוצאת צו קיום צוואה ניתן לבקש למנות מנהל עזבון, מהרשם לענייני ירושה, בתנאי שכל היורשים נתנו הסכמתם לכך. במקרה כאן , לאור הנסיבות, לא ניתן היה להשיג את הסכמתו של היורש השלישי, המתגורר בחו"ל.

לאחר קבלת צו קיום צוואה, בו הופיעו שלושת היורשים, האחיינים הם היורשים של כל עזבונה של המנוחה, והיורש השלישי, הינו : “ יורש  במנה "  , חלקו בעזבון 200,000  שקלים.

עת הגיעו שני היורשים לבנק על מנת  לשחרר את חלקם , התנגד הבנק נחרצות, ועמד על כך כי  על שלושת היורשים להגיע יחדיו לסניף הבנק, על מנת שכל אחד מהם יקבל, בעת ובעונה אחת, את חלקו.

הנסיבות המיוחדות של המקרה , לא איפשרו זאת, ועדיין הבנק עמד על שלו.

היות ואין הסכמה של כל היורשים למינוי מנהל עזבון, פנינו לבית המשפט על מנת שישתמש בסמכות המוקנית לו על פי חוק למנות מנהל עזבון, לצורך חלוקת עזבונה של המנוחה.

במסגרת תפקידו, מנהל העזבון , מנהל את העזבון כולו עבור כל היורשים, הגם שמי שביקש את המינוי או אחד מן היורשים.

תפקידו של מנהל העזבון הוא לכנס את נכסי העזבון, לשלם את חובות העזבון, ולחלק בין היורשים מה שנותר, בהתאם להוראות הצוואה, ובאישור בית המשפט.

לאור הנסיבות המיוחדות של  המקרה, נעתר בית המשפט  ומינה אותי כמנהלת עזבוונה של המנוחה.

עם המינוי, חתם בית המשפט על צו מינוי מנהל עזבון, באמצעותו פניתי לבנק ופתחתי  חשבון נאמנות ספציפי המיועד לכל כספי עזבונה של המנוחה.

לחשבון זה הועברו כספים שהיו בחשבונות הבנק של המנוחה, ומחשבון זה שולמו חובות העזבון , טרם חלוקת העזבון ליורשים.

באישור בית המשפט חולקו הכספים, בהתאם להוראות הצוואה, לכל יורש, כשסוף טוב שליורש המתגורר בחו"ל נמצא חשבון בנק פעיל בארץ.

כך שאם אתם לא רוצים להשאיר "צרות"  ליורשים שלכם, נא כסו את כל הפינות, ופנו לעו"ד מומחה בתחום.

יפית לוי , עו"ד ונוטריון

דוא"ל: yafitadv@walla.com

אתר המשרד: www.yafit-law.co.il

בג"צ דחה עתירה נגד שדה התעופה מגידו בעמק יזרעאל

בג"צ דחה עתירה נגד שדה התעופה מגידו בעמק יזרעאל

עוד שלב בהתנגדויות הנשמעות בקשר לתוכנית להקים שדה תעופה בינלאומי בעמק יזרעאל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט הגבוה לצדק דחה עתירה נגד הקמת שדה תעופה במגידו, תוך שקבע ששמע ארוכות את טיעוני באי-כוח הצדדים בעל-פה לאחר שאלו נתווספו לטיעוניהם בכתב, ולאחר הערות שונות של הרכב השופטים בג"צ לעותרים. ככל שמדובר בבג"ץ 5262/18 נקבע שניתן להבין את החששות, גם את הרצון להרחיק ממחוזותיהם של העותרות את "שדה התעופה המשלים לנתב"ג" שבתכנון; ומנגד את חפצו של העותר בבג"ץ 2521/19 כי השדה המשלים יוקם בעיר חיפה. עם זאת סבר הרכב בג"צ כי אין הצדקה להתערבות מצידו בשלב זה, לא בבחינת החלופות שהוצעו ונפסלו ולא בבחינת החלופות האחרות – כאשר על הפרק עתה "חלופת רמת דוד" ו"חלופת נבטים". העתירות הן מוקדמות לפי כל קנה מידה, ההלכה הפסוקה והרציונל שבצידה, ואין סיבה המצדיקה בענייננו לחרוג ממנה. מדובר בשלב של הכנת תוכנית מיתאר ארצית מפורטת, וממילא זו לא הוגשה עדיין למועצה הארצית; ומשכך, טרם הגיע זמנה של הביקורת השיפוטית ביחס להליכים התכנוניים. כפי שהבהיר בא-כוח המשיבים, בבוא העת תועבר התוכנית לוועדות המחוזיות להערותיהן וכן תיפתח להשגות הציבור משמדובר בתוכנית מיתאר ארצית ברמה מפורטת. משכך ייעשה, יוכלו העותרים להעלות את טענותיהם, ובכלל זה טענות לפגמים בבחינת החלופות למיניהן.

נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

מששוקפו לפני באי-כוח העותרים את התרשמות השופטים, ולאחר התייעצות עם מרשיהם, הודיעו באי-כוח העותרות בבג"ץ 5262/18 כי העותרות אינן עומדות על העתירה וטענותיהן שמורות להן. בא-כוח העותר בבג"ץ 2521/19 הודיע, לאחר התייעצות עם מרשו, כי הוא עומד על העתירה; ומשכך ציין בג"צ בהקשר ל"חלופת חיפה" שהיא נושא עתירתו, כי נחה דעתו של בג"צ, כי רשויות התכנון נתנו דעתם פעם ועוד פעם ואת התייחסותם העניינית והמקצועית לחלופה זו על שלל היבטיה, וכי לעת הזו אין עילה להתערבות גם בנושא זה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

חופש המידע- ימסרו נתוני השכר של ראש ועד העובדים

חופש המידע- ימסרו נתוני השכר של ראש ועד העובדים

בית המשפט העליון דן בימים אלו בערעור שהגיש המערער שהנו עובד בעיריית ראשון לציון, המשיבה, ומשמש כיו"ר ועד העובדים בעירייה. ביום 16.4.2019 נעתרה העירייה באופן חלקי, חרף התנגדותו של המערער, לבקשת חופש מידע שהוגשה על-ידי אחד, מאור חמון, במסגרתה נתבקשו פרטים שונים על אודות תנאי העסקתו של המערער בעירייה. המערער הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בבקשה להורות לעירייה להימנע ממסירת המידע. בפסק דין שניתן ביום 22.5.2019 נדחתה עתירתו על הסף, בהעדר עילה להתערב בהחלטת העירייה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

על פסק הדין הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, ובצדו הבקשה למתן סעד זמני שהובא לדיון בבית המשפט העליון. בבקשתו ביקש להורות לעירייה להימנע מהעברת המידע המבוקש עד מתן פסק דין בערעור, שאם לא כן יהפוך הערעור שהגיש לתיאורטי. המערער פרט ארוכות את נימוקי בקשתו ועמד על הפגיעה הקשה הצפויה לטענתו, בפרטיותו, אם וכאשר יימסר למר חמון המידע המבוקש, מידע אישי ופרטי הנוגע לתנאי העסקתו והכשרתו המקצועית של המערער. המערער פרט את טענותיו, בהסתמך על הוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ועל תקדימים מן הפסיקה.

בהחלטה מיום 27.5.2019 ניתן צו ארעי, כפי שנתבקש, בתוקף עד למתן החלטה אחרת.

ביום 6.6.2019 הוגשה תגובת העירייה לבקשה למתן סעד זמני, במסגרתה נטען כי דין הערעור כולו להידחות, וממילא גם אין מקום למתן סעד זמני. העירייה טענה על האיזון הראוי בין ערכים מתנגשים. מחד גיסא, האינטרס של המערער בשמירת פרטיותו; מאידך גיסא, האינטרס הציבורי בהגשמת תכלית חוק חופש המידע ובקרה על רשויות השלטון. העירייה פירטה בתגובתה את כל השיקולים הצריכים לעניין, את האיזון שנעשה, ועמדה על התהליך הסדור עד אשר נתנה את החלטתה המפורטת והמנומקת.

בינתיים, הגיש המערער ביום 11.6.2019 בקשה למחיקת הערעור, במסגרתה עדכן כי מר חמון פנה אל הממונה על חופש המידע בעירייה, בבקשה לבטל את בקשתו לקבל מידע בעניינו של המערער. ממילא פג חששו של המערער מפני פגיעה בפרטיותו. לדברי המערער, הפך הערעור לתאורטי, התייתר הצורך לדון בו, ולפיכך ביקש בנסיבות אלו, להורות על מחיקתו.

בית המשפט העליון החליט אפוא לעשות כמבוקש; הערעור, והבקשה למתן סעד זמני שנכרכה עמו – נמחקו.

יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע שהמערער ישא בהוצאות העירייה בגין תגובתה לבקשה למתן סעד זמני, בסך של 5,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

אפריקה ישראל תקבל מיליונים ממפעילי הקאנטרי קלאב

אפריקה ישראל תקבל מיליונים ממפעילי הקאנטרי קלאב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט הבכיר י' פרגו) מיום 1.10.2017 בת"א 5176-06-13, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ונדחתה תביעתה שכנגד של המערערת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

רקע והליכים קודמים

בין השנים 2006 ל-2010 הפעילה המערערת קאנטרי קלאב בסביון (להלן: הקאנטרי) מכוח הסכמי זיכיון מתחדשים עם המשיבה, כאשר מעת לעת הונפקו לה רישיונות עסק לתקופות קצובות ולפעילויות ואזורים ממוקדים בקאנטרי. ביום 19.12.2010 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות אשר ביטל והחליף את הסכם הזיכיון.

יצוין כי בתקופת השכירות הפעילה המערערת את הקאנטרי באופן שוטף, וכן קיימה מדי קיץ קייטנות לילדים.

בתביעתה בפני בית משפט קמא, טענה המשיבה כי המערערת הפרה את הסכם השכירות, בין היתר בכך שלא שילמה דמי שכירות לשנים 2010 עד 2013, בסך של 2,251,605 ש"ח; לא שילמה את מלוא הארנונה למועצה המקומית סביון; וכן בכך שלא עשתה את הנדרש ממנה לצורך קבלת אישורים לקבלת רישיון עסק.

בגין הפרות אלו, אשר הביאו לסיום ההתקשרות בין הצדדים ולנטישתה של המערערת את המתחם, נאלצה המשיבה לחתום על הסכם שכירות עם שוכר חדש על מנת לאפשר את המשך פעילותו הרציפה של הקאנטרי ומילוי ההתחייבויות למינויים בו.

עוד טענה המשיבה בבית משפט קמא כי לצורך המשך הפעלת הקאנטרי ובשל מצבו התחזוקתי הירוד, נדרש השוכר החדש לבצע תיקונים ופעולות שיפוץ בעלות כוללת של 550,00 ש"ח. בעקבות כך נאלצה המשיבה לפטור את השוכר החדש מדמי שכירות למשך 6 חודשים. בגין רכיב זה תבעה המשיבה פיצוי על אבדן דמי השכירות בסך של 430,106 ש"ח.

בנוסף לאמור לעיל, נטען כי המערערת הותירה חובות ארנונה למועצה המקומית סביון.

סך כל תביעת המשיבה בפני בית משפט קמא עמדה על כ-3,759,164 ש"ח.

מנגד, טענה המערערת כי הייתה זו המשיבה אשר הפרה את התחייבויותיה על פי הסכם השכירות, ובכך גרמה למערערת להודיע מיוזמתה על עזיבת הקאנטרי.

לטענתה, המשיבה הסתירה את העובדה כי מספר מבנים מרכזיים בקאנטרי נבנו ללא קבלת היתר בניה כדין בטרם החתימה על הסכם השכירות. עובדה זו, לטענת המערערת, התגלתה רק בשנת 2012, עת הודיעה לה המועצה המקומית סביון כי לא יינתן לה רישיון עסק לקאנטרי מבלי להשיג את היתרי הבניה האמורים.

בנסיבות אלה, וכן בשל הסיכון הצפוי לילדי הקייטנות מהשהייה במבנים נעדרי האישור, נאלצה המערערת, לטענתה, לסיים את הסכם השכירות ולנטוש את המתחם, וזאת לאחר מתן הודעה בת 30 יום על סיום ההתקשרות בין הצדדים.

אשר לחיובי הארנונה שלא שולמו, טענה המערערת כי אלו לא חלו עליה מכוח הסכם השכירות, במסגרתו התחייבה לשאת בתשלומי הארנונה רק בגין "השטח הפעיל של הקאנטרי", המשתרע על 35 דונם, ולא בגין 45 דונם הכוללים את "שטחי הבור" שאינם בשימוש.

בנוסף נטען כי כתוצאה מביטול הסכם השכירות, וכן לנוכח השקעותיה בקאנטרי, נגרם לה אבדן כספי בסך של 9,500,000 ש"ח (בין היתר בגין החזר שווי פעילות עסקית, חיוב יתר בארנונה, השקעה ושימוש בציוד).

לאחר שמיעת ראיות ממושכת ובכלל זה חוות דעת מומחים שהונחו בפניו, בית משפט קמא קיבל את עיקר התביעה ודחה את התביעה שכנגד. בפסק הדין נקבע כי בדין בוטל הסכם השכירות על-ידי המשיבה; כי על המערערת לשאת בחיובי הארנונה עבור התקופה בה החזיקה במקרקעין; וכן כי המערערת אינה זכאית להחזר שווי הפעילות העסקית שאיבדה לטענתה.

על כן, קבע בית המשפט כי על המערערת לשלם למשיבה סך של 1,829,778.5 ש"ח בתוספת הצמדה בגין חוב דמי השכירות, וסך של 275,000 ש"ח בתוספת הצמדה, המגלם מחצית הסכום אשר נדרש לתיקון הליקויים בקאנטרי לאחר עזיבת המערערת.

עוד קבע בית המשפט, כי מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבה כמפורט לעיל יקוזז סכום של 826,190 ש"ח המגלם את שוויו של הציוד שנותר בקאנטרי, וזאת על פי חוות הדעת של השמאי המוסכם.

טענות הצדדים בערעור

מכאן הערעור שנדון בבית המשפט העליון, במסגרתו טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי האחריות להפרת הסכם השכירות נופלת על כתפיה, וזאת לאחר שהתברר כי למבנים בקאנטרי לא היה היתר בניה, ולמרות שהמשיבה לא תיקנה הפרה זו.

כן נטען כי שגה בית משפט קמא בחישוב דמי השכירות ושווי הציוד שנותר בקאנטרי; בחיוב המערערת בסך 275,000 ש"ח בגין אחזקה לקויה של הקאנטרי; בחיוב המערערת בתשלום ארנונה על שטח של 45 דונם; וכן שגה בקביעתו כי השגת היתר הבניה לא היה תנאי למתן רישיון עסק.

לבסוף נטען כי בית משפט קמא חישב באופן מוטעה את סכום הקיזוז, שכן לא כלל את הסך של 11,950 ש"ח בגין פריטי הציוד השייכים למערערת על פי חוות הדעת של השמאי.

המשיבה לעומתה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, וטענה כי הערעור מופנה כלפי ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. נטען כי המערערת לא הצביעה על כל נסיבה מיוחדת או פגם היורד לשורש העניין המצדיק את קבלת הערעור.

לגופו של עניין דחתה המשיבה את טענות המערערת בדבר חיובה של זו האחרונה ביתר בגין תשלומי הארנונה; תשלומי ריבית והצמדה; וכן חיובה במחצית הסכום עבור השיפוץ התחזוקתי של הקאנטרי.

לבסוף, המשיבה לא חלקה על כך שהסך של 11,950 ש"ח בגין פרטי הציוד לא נכלל בחישוב שערך בית משפט קמא אך טענה כי הסכום לא נתבקש על-ידי המערערת בתביעתה בבית המשפט קמא.

דיון והכרעה

לאחר שההרכב בעליון בחן את פסק דינו של בית משפט קמא, את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה בפניו, הוחלט לדחות את הערעור ולאמץ את פסק הדין של בית משפט קמא, מטעמיו, בהתאם לסמכות שהוקנתה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. שופטי העליון ציינו כי שוכנעו שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע, וכי לא נפלה בהחלטתו המפורטת והמנומקת טעות שבדין.

בפסק הדין, אשר משתרע על לא פחות מ-80 עמודים, נבחנה התשתית הראייתית שעמדה לפני בית המשפט קמא לעומקה, תוך מתן התייחסות מפורטת וממצה ביותר לראיות שהניחו בפניו הצדדים, ונקבע באופן חד משמעי כי המערערת הפרה את הסכם השכירות בין הצדדים "הפרות יסודיות ועיקריות", וכי בדין ביטלה המשיבה את הסכם השכירות.

בהתייחס לטענת המערערת לפיה היא "איננה מקבלת 'רישיון עסק' בשל קיומם של מבנים לא חוקיים" וכן טענותיה בדבר "הסכנה" בהפעלת הקאנטרי ללא קבלת היתרי בניה קבע בית המשפט קמא כדלקמן:

"אין לי כל ספק ש'מיכל ויוסף בנימין' (המערערות – י' א') ידעו היטב שהשגת 'היתרי הבנייה', אינה מהווה תנאי לקבלת 'רישיון העסק', וכי טענותיהם בנושא הסכנה בהפעלת ה'קאנטרי קלאב' ללא קבלת 'היתרי הבנייה' הן ניסיון להשתחרר בדרך זו מהתחייבויותיהם על פי 'הסכם השכירות' ואי עמידה בתנאיו; וכ'תירוץ' לסיום ההתקשרות עם "אפריקה ישראל".

בית המשפט העליון סבר כי ממצאים עובדתיים אלו מבוססים היטב, וטענותיה של המערערת מופנות כלפי קביעות שבעובדה ובמהימנות בהן לא מצאו שופטי העליון מקום להתערב.

לצד הדברים הוסיפו, כי אף המערערת לא חלקה על הצורך בחיובה בגין הנזקים שנגרמו לקאנטרי בפרק הזמן בו החזיקה במושכר ובמתקניו, אם כי חלקה על מחצית הסכום שבו חויבה בחוות דעת אשר לטענתה לא הוגשה כדין.

בית משפט קמא סבר בעניין זה, לאחר ששמע את העדויות ועיין בראיות שהונחו בפניו לרבות עדותו של השוכר החדש ובתמונות של המושכר, כי הנזקים והליקויים במושכר אף עולים על הסכום בו חייב את המערערת, ואף בקביעה זו לא מצאנו מקום להתערב.

עם זאת, ומאחר שהמשיבה לא חלקה בדיון שנערך בעליון על השמטת סך של 11,950 ש"ח בגין פרטי ציוד כפי שהופיעו בחוות דעת השמאי, הוחלט על חיובה של המשיבה בסכום זה.

ומנגד, הערעור נדחה. נקבע עוד שהמערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

המדינה תפסה מטוסים ומסוקים ואין לה היכן לאחסנם

המדינה תפסה מטוסים ומסוקים ואין לה היכן לאחסנם

המדינה תפסה מטוסים ומסוקים של פלוני ששמו לא פורסם, לאור חשד לביצוע עבירות באמצעותם. לפי החלטת בית המשפט העליון המדינה לא תחזיר אותם לבעליהם למרות שאין מקום לאחסנם.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

מבקשה שהוכרעה בימים אלו על ידי בית המשפט העליון עולה שהמבקש שהוגדר פלוני בפסק הדין, נחקר בחשד שעשה עבירות בכלי טיס שברשותו: מטוס ומסוקים. המשיבה תפסה את כלי הטיס. בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת א' כתבי-ריבלין) קבע ביום 7.1.2019 כי יש חשד סביר שהמבקש עשה עבירות במסוקים, אך לא במטוס. מאחר שאין ברשות המשיבה מקום לאחסון כלי הטיס כך שלא ייגרם להם נזק, הורה בית המשפט להשיב לחזקת המשיב את כלי הטיס ואסר עליו להשתמש במסוקים. ביום 16.1.2019 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז–לוד (כב' השופט ח' טרסי) את ערעור המשיבה. צוין כי בשים לב לצורכי החקירה, הבקשה לתפיסת המסוקים מוצדקת. בית המשפט מצא כי קיימת עילה נוספת לתפיסה: הצורך במניעת עבירות, משום שהמשיב השתמש פעמים רבות בכלי הטיס בניגוד לחוק ויש חשש מובהק שימשיך בכך אם הם ישובו לרשותו. אשר לצורך בהבטחת המסוקים מפני נזק, נקבע כי בית משפט השלום נתן לו משקל רב מדי בשלב זה. בית המשפט המחוזי החליט להותיר את המסוקים – להבדיל מהמטוס – ברשות המשיבה, אולם אם היא לא תעביר אותם לאחסון במקום מקורה ונעול תוך 14 ימים, תקום למשיב עילה לבקש עיון חוזר בתפיסת המסוקים.

נועם קוריס

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקש חולק על קיום צורך במניעת עבירות בעתיד ועל הקביעות שהוא פועל בניגוד לדין. הוא מוסיף כי אין למשיבה מקום מתאים לאחסון המסוקים, ולטענתו ספק אם יהיה בעתיד. המבקש עותר להשבת ההחלטה של בית משפט השלום על כנה. לצד בקשת הרשות לערור הגיש המבקש בקשה בהולה לעיכוב ביצוע.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה, נמצא כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערור על החלטה בעניין תפיסת חפצים תינתן במקרים חריגים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בש"פ 6951/13 הלוי נ' משטרת ישראל, מפלג הונאה ת"א, פסקה 6 (10.12.2013)). עניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים אלה. בית המשפט המחוזי תמך את החלטתו בצורכי החקירה ולא רק בצורך במניעת עבירות בעתיד. אשר למקום האחסון, בית המשפט איזן בין זכויות המשיב לצורך בתפיסת המסוקים. התוצאה של האיזון היא שאלה של יישום הדין, ובכך אין עילה לתת רשות לערור (שם).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

80,000 ₪ הוצאות בגין עתירה שנדחתה

80,000 ₪ הוצאות בגין עתירה שנדחתה

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשה לעיכוב ביצוע רכיב ההוצאות שנקבע בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (השופט העמית ג' גינת) בעת"מ 7052-04-18 מיום 17.2.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקשת שהופנתה נגד תנאי "מכרז הסעות" שפורסם על ידי המשיבה 1, המועצה המקומית ירכא (להלן: המועצה), והושתו על המבקשת הוצאות בסך 80,000 ש"ח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

מספר ימים לאחר פרסום המכרז, ביום 22.3.2018, עתרה המבקשת לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (עת"מ 50374-03-18) למתן צו על תנאי נגד תנאי המכרז, ולמתן צו ביניים שיורה על עיכוב הליכי המכרז עד להכרעה בעתירה.

עוד באותו יום, ולאחר הגשת העתירה, הגישה המבקשת למשיבה 1 הערות והסתייגויות הנוגעות לתנאי המכרז במסגרת "ישיבת הבהרות" שיזמה האחרונה.

ביום 29.3.2018 נמחקה העתירה בהסכמת הצדדים, וזאת לאחר שהמועצה הודיעה כי תמסור את תשובותיה להערות המבקשת "בהקדם האפשרי" ולאחר שהאריכה את המועד האחרון להגשת הצעות במכרז.

אולם, משהחליטה המועצה שלא להיענות להערותיה של המבקשת, הגישה זו האחרונה עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (עת"מ 7052-04-18) לשינוי תנאי המכרז ובצידה בקשה לצו ביניים שיורה על עיכוב הליכי המכרז. במקביל, הגישה המבקשת את הצעתה במסגרת המכרז בכדי לא להחמיץ את המועד האחרון הקבוע לכך במכרז.

בהחלטתו מיום 18.4.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (השופט העמית ג' גינת) את הבקשה לצו ביניים, וקבע כי העתירה תידון לאחר סיום המכרז.

ביום 24.5.2018 התכנסה ועדת המכרזים וקבעה כי הצעת המבקשת אינה עומדת בתנאי הסף שנקבעו במכרז. מספר ימים לאחר מכן, הודיע יו"ר המועצה המקומית ירכא כי הצעתה נפסלה וכי המשיבה 2 זכתה במכרז.

בשלב זה, עדכנה המבקשת את בית המשפט בתוצאות המכרז, ותיקנה את עתירתה כך שתופנה הן נגד תנאי המכרז והן נגד תוצאותיו.

בפסק דינו מיום 17.2.2019, דחה כאמור בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (השופט העמית ג' גינת) את העתירה והשית על המבקשת הוצאות בסך של 40,000 ש"ח כלפי כל אחת מהמשיבות, ובסכום כולל של 80,000 ש"ח.

המבקשת הגישה לבית משפט זה ערעור על פסק הדין, ובצדו הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע רכיב ההוצאות שנקבע בו

בבקשתה, טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענתה, מצבה הכלכלי מאז ההפסד במכרז בכי רע, ותשלום צו ההוצאות עלול להסב לה "נזק בלתי הפיך" ואף עלול "לגרום לקריסתה", כלשונה. עוד טוענת המבקשת כי חיובהּ בתשלום ההוצאות יפגע ביכולתה לשאת בהוצאות הערעור ועל כן "יפגע קשות בזכות של המבקשת לגישה לערכאות משפטיות".

דין הבקשה להידחות.

כידוע, ככלל אין בהגשת ערעור כדי להביא לעיכוב פסק הדין שכלפיו הוא מופנה – וזאת, אלא אם המבקש מוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, וכי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתו. בין תנאים אלה מתקיימת "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור נמוכים, הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש חמור יותר – ולהיפך. ואולם, פסק דין המטיל חיוב כספי על המבקש, ובכלל זה חיובי הוצאות, יעוכב רק כאשר "מאזן הנוחות" נוטה באופן ברור לטובתו (עע"מ 478/19 אבו אלזלף נ' אסד (‏17.2.2019)).

בנסיבות העניין, ומבלי להביע עמדה באשר לסיכויי הערעור, בית המשפט העליון לא שוכנע כי המבקשת עמדה בנטל להוכיח כי "מאזן הנוחות" נוטה באופן מובהק לטובתה.

אמנם, המבקשת תמכה את בקשתה בתצהיר רואה חשבון ממנו עולה כי היא מצויה בחובות וכי חלה ירידה משמעותית בהכנסותיה בחודשים האחרונים. ואולם, אין בכך כדי לתמוך בטענה כי ייגרם לה "נזק בלתי הפיך" כתוצאה מביצוע פסק הדין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובת המשיבות, אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

למה האירנים גנבו לי ? תל אביב, זכויות יוצרים וגוגל

למה האירנים גנבו לי ? תל אביב, זכויות יוצרים וגוגל

אמצעי התקשורת פרסמו שנסגרו מספר אתרי פייק ניוז איראנים אשר שילבו כתבות אוטנטיות שנגנבו מאתרי החדשות הישראלים יחד עם שינויים מושתלים בכתבות מסויימות.

באותו אתר אירני שגנב כתבות שונות מאתרי חדשות שונים מצאתי שנגנב לפחות אחד המאמרים שפרסמתי באחד מאתרי החדשות, ברשת קו עיתונות.

אותו מאמר שפרסמתי ברשת קו עיתונות ושנגנב והועתק לאתר האירני שנחשף מאז tel-avivtimes.com עסק בהבדלים בין המדיניות והרגולציה שבאירופה ביחס לזכות הפרטיות של הציבור כלפי המידע שניתן לקבל על כל אחד מאיתנו מאת גוגל לבין המצב בדיוק באותן סוגיות של פרטיות מפני גוגל, או ליתר דיוק העדרן- בישראל.

זה די מדהים, כי אפילו מאמר שפרסמתי על גוגל, בביקורת על גוגל שהיא לא שומרת על זכויות הישראלים כמו שהיא שומרת על זכויות האזרחים באירופה לדוגמא- אפילו מאמר כזה שפורסם, נגנב באמצעות גוגל- ושוב פורסם באמצעות גוגל, והכל מבלי שבפועל ניתן למצות את הדין נגד האירנים, בגין הגניבה והפרת זכויות היוצרים שלי במאמר שהועתק, בנסיבות העניין.

מ"קלירסקיי" חברת מודיעין הסייבר נמסר בקשר לאותו אתר מעתיק, כי שיטת הפעולה של מערך ההתחזות האיראני היא גניבה של כתבות מאתרי חדשות לגיטימיים מכל העולם, כולל מישראל, שינוי תוכן של חלק מהידיעות באזורים קריטיים, והוספה של ידיעות מומצאות בצירוף ידיעות תמימות ללא שינוי כלשהו, על מנת לייצר אמינות. גם אפליקציית האתר, שהוסרה מגוגל פליי, מקושרת לאתרים אחרים בתשתית שזוהתה על ידי "קלירסקיי" ושואבת מידע מפוברק ומועתק.

באורח אירוני, ניתן למצוא באתר גם מאמר (גנוב) של פרשן "ישראל היום" ד"ר חיים שיין, מתומכיו הגדולים של נתניהו.
לא מעט כתבות מועתקות מאתרים אחרים, ועוברות שינויים שנועדו להקצין את מסריהן.
בסוף אוגוסט, למשל, פורסמה באתר כתבה שהועתקה ממעריב כאשר הכותרת המקורית
שונתה מ"על ישראל להיות ערוכה למלחמה כדי למנוע את התעצמות איראן בסוריה"
ל"ישראל צריכה לצאת למלחמה כדי למנוע את התעצמות איראן בסוריה".

התשתית המכוונת לישראל נתמכת ע"י 14 פרופילים מזויפים בפייסבוק ו- 11 פרופילים מזויפים בטוויטר, כולם עדיין פעילים. התשתית כוללת הפעלה של עמודי פייסבוק עם עשרות אלפי עוקבים לכל אחד מהם, חשבונות בטוויטר ובאינסטגרם. לאתר עצמו יש כ- 65 אלף כניסות בחודש, רובן מישראל, זאת על פי נתוני סימילאר ווב.

בינתיים ועד שהאירנים יפסיקו לגנוב לי מאמרים ועד שענקיות האינטרנט ישמרו בצורה סבירה גם על זכויות הפרטיות של הישראלים, אני מזמין אותכם לקרוא מאמר נוסף של מהעת האחרונה על פייק ניוז.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב