מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

מרצדס שיחדה במיליון אירו בכיר באגד?

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.

הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה…", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

התעכב שנתיים ולא יוכל לערער על שומת המס

התעכב שנתיים ולא יוכל לערער על שומת המס

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.3.2019 בע"מ 21972-01-19 (סגן הנשיא, השופט ר' סוקול), בגדרה נדחתה בקשתו של נסים גנאים (להלן:גנאים), להאריך את מועד הגשת הערעור על שומות המס שהוצאו לו בגין השנים 2013-2011.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בחודש ינואר 2017, הוגשו על-ידי גנאים שתי הודעות ערעור: האחת בגין שומות המס שהוצאו לו לשנים 2012-2011; השניה בגין שומת המס לשנת 2013. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.4.2017 נקבע, כי הדיון בשני הערעורים יאוחד. הזמן חלף, ההליכים התקדמו, ומועדים להגשת תצהירים ושמיעת ראיות – נקבעו. אלא שבהגיע המועד לא הגיש גנאים תצהירים מטעמו, ופעם אחר פעם נאלץ בית המשפט לדחות את מועד הגשת התצהירים, ואת מועד שמיעת הראיות. לבסוף, כלתה מידת הרחמים, ובפסק דין מיום 9.10.2018 קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח התנהלותו של גנאים – ימחקו הערעורים. גנאים לא אמר נואש, וביום 4.12.2018 הגיש בקשה לביטול פסק הדין. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.12.2018 נדחתה בקשתו, "שכן אין לתת יד למחדל כה מתמשך של בעל דין".

ביום 9.1.2019 הגיש גנאים הודעת ערעור 'חדשה-ישנה' בגין אותן שומות מס. אולם, משהמועד להגשתה חלף-עבר כשנתיים קודם לכן, קבע בית המשפט, כי על גנאים להבהיר מדוע לא הגיש בקשה להארכת מועד, ולחלופין להגישה כעת. גנאים הגיש בקשת ארכה, ובמסגרתה טען כי יש להאריך את המועד להגשת ערעורו, שכן מחדליו בערעור הראשון נבעו מהתנהלותו של עורך-דינו, תוך שהוא עצמו כלל לא היה מודע אליהם. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.3.2019 נדחתה בקשתו, שכן הלכה היא בידוע, כי משעה שנמחק או נדחה ערעור – אין עוד אפשרות להגישו בשנית. אשר לטענות בדבר כשל בייצוג קבע בית המשפט, כי קיים קושי לקבל את הטענה, לפיה "ההליך התנהל בבית המשפט למעלה משנה ללא כל קשר בין עורך הדין למבקש [גנאים]". בית המשפט הוסיף, כי מצופה היה ממי שערעורו נמחק, שיתמוך את טענותיו באשר לסיכויי הערעור באסמכתאות, ולא יסתפק בטענות כלליות.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שהוכרעה עתה. בבקשתו חוזר גנאים וטוען, כי בא-כוחו בערעור הראשון לא עדכן אותו באשר לנעשה בתיק, ולגבי בקשות הארכה הרבות שביקש. גנאים מדגיש, כי כל בקשות הארכה שהוגשו, נומקו בנסיבותיו האישיות של בא-כוחו – לא שלו. משכך סבור המבקש, כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור, ולאפשר את בירורו.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה, ונתן דעתו על נימוקיה, בא לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים  שיירשמו". המועד להגשת ערעור נקבע בחיקוק, והארכתו מותנית אפוא ב'טעמים מיוחדים שיירשמו'. במצב דברים שבו הבקשה מוגשת בחלוף כשנתיים-ימים, ולאחר שערעור אחד כבר נמחק, נדרשים טעמים מיוחדים שבמיוחדים. כפי שהראה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, טעמים שכאלו לא נמצאו. גנאים טען את טענותיו בעלמא, ובלא אחיזה של ממש: "צפוי היה כי מי שמבקש ארכה לאחר שערעורו נמחק בשל אי הגשת תצהירים, ידאג לצרפם כעת ולפרט את טענותיו. המבקש [גנאים] מסתפק באמירות כלליות, אין בפיו הסברים להפרשים שהתגלו בין הרישומים בקופה הרושמת לבין המחברת שנתפסה אצלו ובה פירוט ההכנסות, אין התייחסות לחישוב הרווח הגולמי וכדומה" (פסקה 15 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.3.2019). גנאים גם לא יוכל להיבנות מן הטענות שהעלה באשר להתנהלותו של עורך-דינו. בצדק, תהה בית המשפט המחוזי, "היכן היה המבקש בכל ההליכים? מדוע נמנע מלברר מה אירע בהם?". טענות מן הסוג הזה כלפי עורך הדין, אינן מעניינה של הבקשה דנא, וככל שיש בהן ממש, הרי שאפשר להעלותן במסגרת המתאימה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מי יספק טאבלטים למשרד לביטחון פנים?

מי יספק טאבלטים למשרד לביטחון פנים?

עתירה שהגישה חב' ראואל בע"מ והוכרעה על ידי בית המשפט העליון נדחתה בימים אלו תוך שנקבע שחב' תים נטקום בע"מ תספק את הטאבלטים ואילו חב' ראואל אולי תהיה זכאית לפיצוי כספי, בסיום ההליך.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, הרי שהמשיב 1 – המשרד לבטחון פנים – יצא במכרז, שתכליתו התקנת לאספקת טאבלטים לשם התקנתם ברכבי מערך הכבאות וההצלה. תכלית ההתקנה היא מתן שליטה ובקרה מרכזיים על מיקום הרכבים, תוך שיפור השליטה בהם וייעול ביצוע משימות הכיבוי וההצלה. הצעתה של המערערת נפסלה, בנימוק שלא עלה בידה לספק טאבלטים העונים לדרישות האבטחה והתמיכה בתוכנות הרלוונטיות למכרז. המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד פסילת הצעתה, והעתירה נדחתה. ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין עודנו תלוי ועומד (עע"מ 2762/19).

לאחר דחיית עתירה, הגישה המערערת עתירה נוספת, בה נטען כי חבר בוועדת משנה של ועדת המכרזים היה מצוי בניגוד עניינים, לנוכח היותו מועסק בחברה "אחיינית" של משיבה 2 (דהיינו מדובר בחברות-בנות של חברות-אחיות) – היא החברה שזכתה במכרז. המדינה הכירה בפגם שנפל ביחס לניגוד העניינים הנטען, וטענה כי ננקטו פעולות למניעת הישנות תקלה דומה בעתיד. לגופו של עניין העתירה נדחתה. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, וקבע כי התוצאה הראויה של הפגם על נסיבותיו היא בטלות יחסית, וזאת ממספר טעמים: התפקיד הטכני שנעשה על ידי חבר ועדת המשנה, שלא ניתן לייחס לו השפעה על התוצאה; שיהוי המערערת בהעלאת הטענה והמעשים העשויים שנעשו במסגרת פרק הזמן שחלף; והריחוק היחסי של הקשר שיוצר את ניגוד העניינים. המערערת הגישה ערעור גם על פסק דין זה, ולצידו הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני – צו להשעות כל התקשרות בין משיבות 1 ו-2.

המערערת טוענת כי סיכויי ההליך גבוהים, וכי כל אחת מן הקביעות של ערכאה קמא בטעות יסודה, ובין השאר: אין ריחוק מספיק בין החברות המדוברות, המשיבים האיצו את פעולותיהם במטרה ליצור מעשה עשוי, ופעולת ועדת המשנה לא הייתה טכנית גרידא. אשר למאזן הנוחות, נטען כי למשיבות לא ייגרם כל נזק מ"דחיית שדרוג" מחשבי רשות הכבאות וההצלה, ואילו למערערת ייגרם נזק כלכלי, שכן לשיטתה סיכוייה לזכות במכרז גבוהים ביותר. המשיבות, מנגד, סבורות כי סיכויי ההליך נמוכים, לנוכח פסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות הודגש השיהוי הרב שנפל בהגשת הבקשה לסעד זמני, המעשים העשויים שנעשו, הנזק הכלכלי שייגרם כתוצאה ממתן הסעד הזמני והאינטרס הציבורי הכבד בהתקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה.

מבט על סיכויי ההליך מעלה תמונה מורכבת. מן הצד האחד, אין חולק על כך שחבר ועדת המשנה פעל תוך ניגוד עניינים, וכי לו היו הגורמים הרלוונטיים מודעים לניגוד עניינים זה מראש – הוא לא היה ממונה לוועדת המשנה. מן הצד השני, בית המשפט לעניינים מינהליים נתן דעתו לעניין זה, ונימק את התוצאה אליה הגיע באמצעות מספר נימוקים. נעבור עתה למבחן השני בכגון דא – מאזן הנוחות. במסגרת זו מצוי הדגש בשתי טענות שהעלו המשיבות.

ראשית, האינטרס הציבורי בביצוע מהיר של התקנת הטאבלטים ברכבי הכיבוי וההצלה. בניגוד לטענת המערערת, עולה כי לא מדובר ב"שדרוג" של מערכות, אלא בהתקנת כלי חשוב, שאמור לייעל את אופן הפעלת הכוחות בשטח, ולסייע גם בהגעה מהירה יותר של הכוחות לזירות הנדרשות. מול אינטרס ציבורי חשוב זה מצוי האינטרס הכלכלי של המערערת, שניתן לרפאו בדיעבד באמצעות פיצויים, היה ויתקבל הערעור.

שנית, השיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני והמעשים שנעשו עד למועד הגשת הבקשה. המערערת טענה שמהשיבות הזדרזו לבצע פעולות התקשרות שונות כדי ליצור מעשה עשוי, אך בה בעת לא ניתן כל הסבר מתאים לסד הזמנים שננקט על ידה. די לומר כי העתירה הראשונה שהגישה המערערת נדחתה בסוף חודש פברואר, הערעור על פסק דין זה הוגש ביום 17.4.2019, ואילו הבקשה לסעד זמני הוגשה רק ביום 6.5.2019 – פרק זמן ארוך יחסית לאחר שהמערערת למדה על ניגוד העניינים. עוד יצוין כי פסק הדין מושא הערעור דנן ניתן ביום 18.4.2019, והמערערת לא ביקשה סעד זמני עד להגשת הערעור דנן. במצב הנוכחי כבר בוצעו התקשרויות עם ספקים שונים בשווי של מאות אלפי שקלים אם לא יותר מכך.

סוף דבר, בית המשפט העליון קבע שבמכלול הנסיבות שתואר אין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. לנוכח ההנמקה אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הראו הודעות ספאם וקבוצה אך הבקשה לייצוגית נדחתה גם בבית המשפט העליון

הראו הודעות ספאם וקבוצה אך הבקשה לייצוגית נדחתה גם בבית המשפט העליון

בית המשפט העליון דחה בימים אלו ערעור שהוגש בע"א 2223/17 דהרי ואח' נ' מנקס אונליין טריידינג ואח', ערעור שהוגש על דחיית בקשת המערערים לנהל תביעה ייצוגית בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק תצ 027578-08-15 שניתן ביום 22.01.2017 על ידי כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט.

בדיון שנערך בפני ההרכב כבוד השופט י' עמית, כבוד השופטת ד' ברק-ארז וכבוד השופט א' שטיין נדחה הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ואושררה התוצאה של דחיית הבקשה לניהול תביעה ייצוגית על ידי המערערים.

המערערים שיוצגו בדיון על ידי עו"ד ערן דיאמנט, העלו טענות אודות מידת הוכחת הקבוצה שנדרשה מהם לטענתם, המשיבים שיוצגו על ידי הח"מ (עו"ד נועם קוריס) טענו שאין בכך מספיק בכדי לשנות את תוצאת הדיון.

בית המשפט קיבל, שאף שהוכחו לכאורה משלוחי הודעות פרסומת שלא לפי חוק הספאם, ואף הוצגה קבוצה לכאורה, עדיין בהמלצת בית המשפט, חזרו בהם המערערים מערעורם והוא נדחה, כך שהתקבלו טענות המשיבים שקיימות סיבות רבות נוספות לדחיית בקשת ניהול תביעה ייצוגית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

לפי החלטת בית המשפט העליון בערעורן של שתי חברות על קביעות המס של פקיד השומה נקבע כי תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות שווי השימוש או התקנות) יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: האחד, מחיר הרכב; השני, שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

במסגרת שני פסקי הדין מושא הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת המשיבים (להלן: פקיד השומה) לפיה אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד, הקבוע בתקנה דלעיל מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. מנגד, עמדת המערערות הייתה ועודנה כי מדובר בכלל היוצר חזקה הניתנת לסתירה. מאחר והשאלות העיקריות המתעוררות בשני הערעורים זהות, הדיון בהם אוחד.

א. הרקע העובדתי

המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: המערכת). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים. כך, בתחילת הנסיעה נדרש הנהג לסווג את נסיעתו כ"פרטית" או כ"עסקית". בתום כל חודש מחושב היחס בין הנסוּעה (קילומטרז') הפרטית של העובד לבין כלל הנסוּעה ברכב ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו. בהתאם לכך, בשנות המס הרלוונטיות בחרה חכם לזקוף לעובדיה את שווי השימוש ברכב בהתבסס על הנתונים אותם קיבלה מהמערכת ולא על פי השווי הנובע מאופן החישוב הקבוע בתקנות שווי השימוש.

פקיד השומה, אשר סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על חכם לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה חכם ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו טענה, בעיקר, כי תקנות שווי השימוש משקפות חזקה הניתנת לסתירה, ולא כלל מחייב. יתרה מכך, יש להעדיף את הנתונים המופקים מהמערכת והמאפשרים חישוב "מס אמת", על פני חישוב המבוסס על סטטיסטיקות והערכות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ (חי') 11574-06-17) מיום 7.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) את עמדתה של חכם בקבעו כי תקנות שווי השימוש מהוות כלל משפטי מחייב ולא חזקה הניתנת לסתירה. בית המשפט דחה את הטענה כי שימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת ממספר נימוקים. בעיקר עמד בית המשפט על שני הנימוקים העיקריים הבאים: הנימוק האחד, כי חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד, בשל כך שהמעסיק העמיד לרשותו רכב צמוד, אינו יכול לנבוע מחישוב פשטני של היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב. שווי ההטבה נקבע בהתייחס לרכיבים נוספים אשר יש לקחת בחשבון, כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב ועוד, כמו גם שקלול טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד על כל המשתמע מכך. הנימוק השני, כי הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לאותו רכב. בהתבסס על האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של חכם והורה כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה.

א. הרקע העובדתי בע"א 7550/18 – אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי אור חי לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של אור חי אינם נכנסים בגדר "רכב עבודה". בהתאם לכך, הוצא לאור חי צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה אור חי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"מ (ת"א) 13243-01-15) קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) את עמדת פקיד השומה. בית המשפט דחה גם בעניין זה את הטענה כי החישוב על פי התקנות אינו מהווה כלל מחייב. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת אור חי כי האמור בתקנות הינו בגדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא הוכח כי ניתן להסתמך על נתוני המערכת כלל ועיקר לצורך כימות טובת ההנאה אשר צמחה לעובד כתוצאה מהעמדת הרכב לשימושו. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכה למעשה גם אור חי סברה כי כלי הרכב שהעמידה לרשות עובדיה אינם "כלי עבודה", דבר העולה מכך שבשנות המס 2012-2010, בשונה משנת 2009, זקפה לעובדיה שווי שימוש בגין שימוש פרטי שעשו בכלי הרכב. לאור האמור דחה בית המשפט את הערעור.

טענות המערערות אשר יוצגו על ידי אותו משרד עורכי-דין חופפות במידה רבה ועל כן לשם הנוחות אציגן כמקשה אחת. על פי הטענה, נוסחת החישוב המופיעה בתקנות שווי השימוש קובעת חזקה הניתנת לסתירה ואין היא יוצרת הסדר שלילי נוקשה. התכלית האובייקטיבית של תקנות שווי השימוש היא הטלת "מס אמת" ואילו התכלית הסובייקטיבית היא יצירת ודאות ויעילות. במצב דברים זה, יש לבכר את התכלית האובייקטיבית ולאפשר לנישומים לסתור את החזקה האמורה. בהקשר זה צוין כי התקנות נשענות על הנחות יסוד היוצרות שורה של עיוותים. כך, בבסיס התקנות עומדת ההנחה שעיקר השימוש ברכב הוא פרטי כאשר ללא הצמדתו היה העובד רוכש רכב זהה. התקנות גם מניחות כי מדובר בכלי רכב חדש, בן כ-3 שנים וכי השימוש הפרטי בו עומד על היקף של 16,300 ק"מ בשנה. לעומת זאת, בעניינן של המערערות, כמו גם בעניינם של נישומים רבים נוספים, הנחות יסוד אלה אינן נכונות. כך, למשל, בעניינה של אור חי מדובר בכלי רכב ישנים, בני לכל הפחות 7 שנים, היקף הנסוּעה הפרטית בהם נמוך בהרבה ובשל ציוד העבודה הנמצא ברכב נדרשים עובדיה להחזיק רכב נוסף.

בנוסף, נטען כי במקום שבו הרכב מהווה "גורם ייצור" והנאת העובד ממנו היא שיורית ואגבית, יש לאפשר לעובד לסתור את ההנחה כי עיקר השימוש ברכב הוא פרטי. זאת, על אחת כמה וכמה בעניינה של אור חי, בה הצמדת הרכב לעובדים נכפית עליהם בשל כוננויות. על כן, יש מקום לראות ברכב כמצוי בבעלות משותפת של העובד והמעסיק. מכל האמור עולה כי הנחות היסוד העומדות בבסיס התקנות מביאות למצב בו נזקף לעובד שווי אשר אינו משקף את מאפייני הרכב שהוצמד לו. לעומת זאת, המערערות טענו כי המערכת אותה התקינו ברכביהן מהווה חלופה כלכלית מהימנה לכימות טובת ההנאה של העובד בגין רכב צמוד. לדבריהן, המערכת מאפשרת כימות מדויק של סך הוצאות הרכב אשר שימשו את העובד בפועל לצרכיו הפרטיים. כך, המערכת מבוססת על נתוני GPS אובייקטיביים המאפשרים זיהוי מיקום הרכב בכל רגע נתון ומסלול הנסיעה המלא משודר בזמן אמת אל שרתי המערכת. בנסיבות אלה, התעלמות מנתוני המערכת מביאה לאי-הטלת מס אמת ולכך שנזקפת לעובד הכנסה הגבוהה בהרבה מהיקף ההנאה הנובע משימושו הפרטי ברכב.

לחלופין נטען כי ניתן לעמוד על שווי טובת ההנאה הניתנת לעובד מסך הוצאות הרכב בהן נשא המעסיק בפועל, לרבות ההוצאות הכרוכות בנסוּעה העסקית, וזאת חלף הקבוע בתקנות שווי השימוש. בהתאם לכך, יש להגביל את גובה שווי השימוש לגובה ההוצאות בפועל. בהקשר זה נטען כי פעמים רבות עלויות המעסיק גבוהות מעלויות אחזקת רכב דומה באופן עצמאי ואף אם לא, הרי שהן מדד מהימן לכימות טובת ההנאה המתקבלת אצל העובד.

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הינו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש. לטענתה, יש לבחון את התנאי בדבר השימוש והייעוד ברכב על בסיס השימוש העיקרי בו ואין בעובדה כי קיימת אפשרות אגבית להסעת נוסעים כדי לשלול את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה". בהקשר זה ציינה אור חי כי מרבית עיסוקה במתן שירותים למשרד הביטחון ובמסגרת תנאי המכרז בו היא מועסקת, עליה להיות זמינה בכל עת. משכך, כלי הרכב המוצמדים לעובדיה מצוידים באופן קבוע בכלי עבודה כבדים. כמו כן, העבודות אותן היא מבצעת מביאות לכך שאף אם ניתן לשבת במושבי הרכב, הרי שהם מלוכלכים ומזוהמים.

מנגד, פקיד השומה סבר כי יש לדחות את שני הערעורים. לדבריו לשון התקנות ברורה והפרשנות אותה מציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. מדובר בהסדר מקיף ושלם המעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב וכך אף עולה מההיסטוריה החקיקתית של התקנות. המחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. דהיינו, שווי השימוש הינו מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא הערכה מתמטית בלבד.

באשר לטענה כי התקנות יוצרות שורה של עיוותים, נטען כי קביעת שווי השימוש מצוי בחשיבה מתמדת ומעודכן מעת לעת וזאת על מנת להבטיח כי לא ייווצר תת-זקיפה של טובת ההנאה הצומחת לעובד. כמו כן, שווי השימוש נקבע כסכום קבוע מפני שהערכת טובת ההנאה הגלומה בשימוש ברכב אינה פשוטה וקביעתה באופן מדויק כלפי כל נישום אינה אפשרית. מרבית המאפיינים המשפיעים על שווי השימוש הם עלויות משתנות ובהן היקף הנסיעה, דלק, טיפולים, תיקונים וירידת ערכו של הרכב. בשל כך, קובעות התקנות הוראה מהותית המאפשרת לנישומים ולרשות המיסים ליישמה בקלות.

באשר לטענת המערערות בדבר אמינות המערכת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא מהימנה וניתנת לשיבוש בנקל. המערכת מתבססת על דיווחי הנהגים והיא מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב. זאת אף ביתר שאת בשעה שהרכב מוצמד לבעל העסק כפי שמתקיים בעניינה של חכם. כמו כן, אף אם ניתן היה להתייחס לנתוני המערכת כמהימנים אין בכך כדי להשליך על העובדה כי חישוב גובה ההטבה בהתבסס על אותם נתונים הינו משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים.

באשר לטענת המערערות כי יש להעמיד את גובה שווי השימוש בו נושא העובד על סכום ההוצאות בהם נשא המעסיק בפועל, נטען כי הוצאות המעסיק הן רק חלק מהמאפיינים המשליכים על חישוב ערכה של טובת ההנאה ממנה נהנה העובד. להוצאות אלה יש להוסיף עלויות מימון בהן היה נושא העובד לוּ היה רוכש רכב משלו לצד היבטים בלתי מוחשיים נוספים מהם הוא נהנה. כמו כן, עניינן של התקנות בשווי ההטבה הניתנת לעובד ולא בעלותה למעסיק, שכן פעמים רבות נהנה המעסיק מיכולת מיקוח גבוהה יותר כלפי נותני שירותים ומיתרונות נוספים שאינם מנת חלקו של העובד, ועל כן אין הכרח כי תתקיים חפיפה בין השתיים.

באשר לטענת אור חי כי כלי רכב שהצמידה לעובדיה הם "רכב עבודה", נטען כי אין רלוונטיות לשימוש העיקרי הנעשה בכלי הרכב ועל פי ההוראות הקבועות בפקודת התעבורה די באפשרות להסיע נוסעים כדי לשלול שמדובר ב"רכב עבודה". נוסף על כך, אף במישור העובדתי אין לטענה זו על מה לסמוך, שכן גם אם מושבי הרכב עמוסים בציוד ומלוכלכים, אין כל מניעה לפנותם מן חפצים המונחים עליהם ולאפסנם בתא המטען. בחקירתו הנגדית אף הודה מנהלה של אור חי כי חלק מן הציוד מפונה מכלי הרכב בתום יום העבודה וכי קיימת אפשרות להסעת נוסעים בהם. זאת ועוד, המערערת עצמה ייחסה שווי שימוש חלקי לעובדיה בשנים 2012-2010 בגין השימוש בכלי רכב אלה ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת.

כאמור, שני הערעורים, חרף הבדלים מסוימים ביניהם, עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה: פרשנותן של תקנות שווי השימוש. וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.

בית המשפט העליון קבע שהאמור בתקנות אינו מהווה חזקה הניתנת לסתירה אל קביעה מוחלטת והכריע שיש לדחות את הערעורים ולחייב את כל אחת מהמערערות בתשלום הוצאות פקיד השומה, בסך של 40,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון אישר לחלט רכוש של סוחר סמים

עו"ד נועם קוריס- בית המשפט העליון אישר לחלט רכוש של סוחר סמים

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.11.2018 בצ"א 62653-03-18 (השופט א' פורת), בגדרה נתקבלה בקשת המדינה לחלט באופן זמני כלי-רכב הרשומים על שם המערער, למכרם ולשמור את דמי מכירתם עד תום ההליכים בתיק.

אלה, בקצרה, העובדות הצריכות לענייננו: נגד המערער ושני שותפיו לביצוע העבירות, הוגש ביום 11.3.2018 כתב אישום המייחס להם עבירות של סחר בסמים. כמו כן, הגישה המדינה ביום 28.3.2018 בקשה למתן צו זמני לחילוט רכוש, בהתאם לסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. במסגרת הבקשה, נתבקש בית המשפט המחוזי להורות על חילוט זמני של הרכוש שנתפס ברשותם של המערער ושותפיו לעבירה. במרוצת ההליך הגיעו הצדדים להסכמות באשר לחלק מן הרכוש שחילוטו נתבקש, ולבסוף נותרה ביניהם מחלוקת רק בנוגע לחילוטם הזמני של שמונה כלי-רכב שהיו רשומים על שם המערער.

תצהירים הוגשו בבית המשפט המחוזי על-ידי 'טוענים לזכות', שהצהירו כי כלי-הרכב שנתפסו הם בבעלותם, ולפיכך אין להורות על חילוטם הזמני. בהמשך העידו ה'טוענים לזכות' לפני בית המשפט המחוזי, ונחקרו על תצהיריהם. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.11.2018 נקבע, כי שבעה מתוך שמונת כלי-הרכב יחולטו באופן זמני, ימכרו, ודמי מכירתם ישמרו בחשבון קרן החילוט עד תום ההליכים בתיק. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו כדלקמן: "אינני סבור כי זכותם זו של הטוענים לזכות, בשים לב לרישום הבעלות, עולה כדי זכות קניינית או מעין קניינית. המדובר בזכות חוזית ותו לא. על כן, זכות המדינה לחילוט בהליך הפלילי, גוברת על זכותם. מלבד זאת, בחינת עדות הטוענים לזכות מעלה כי לא נהגו בכלי הרכב משעה שהועברו לבעלות המשיב מנהג בעלים – כך נמנעו מלבטחם או לנקוט בכל פעולה שתלמד על שימור קשר כלשהו עם הרכב" (פסקה 9).

ביום 12.11.2018 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו, וזו נדחתה: "לא ראיתי להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה בהיותה סעד ביניים שמטרתו הקטנת אובדן הערך של כלי הרכב. המשיב יוכל לערער על ההחלטה וככל שטענותיו יתקבלו, יוכל לקבל דמי מכירת כלי הרכב בחזרה".

ביום 27.11.2018 הגיש המערער הודעת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ובצדה הבקשה לעיכוב ביצוע שלפנַי. המערער נימק את בקשתו לעיכוב הביצוע בכך ש"עלול להיווצר מצב בו עד למועד הגשת הערעור או לחילופין עד לדיון והכרעה בערעור, תפעל המשיבה לממש את החלטת בית המשפט הנכבד, ותביא למכירת כלי הרכב הרלוונטיים שבידיה. במצב זה, נוצר חשש כבד כי ייגרם לטוענים לזכות נזק רב בלתי הפיך ואינו מידתי".

המדינה התנגדה לבקשת המערער לעיכוב ביצוע, כשלטענתה יש למחוק את הערעור על הסף. לדבריה, מאחר ולשיטת המערער כלי-הרכב אינם בבעלותו אלא בבעלותם של ה'טוענים לזכות', הרי שלו עצמו אין כלל זכות עמידה בעניין זה. עוד טוענת המדינה, כי ה'טוענים לזכות' צריכים להשמיע את טענותיהם במסגרת ערעור אזרחי, והמסגרת שלפנינו – אינה המסגרת המתאימה.

לאחר שקילת טענות הצדדים מזה ומזה, בא בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.  "על מנת למנוע פגיעה בקניינו של אדם שאינו צד להליך הפלילי וטוען לזכות ברכוש לגביו מתבקשים הסעדים הזמניים, ואף על פי שהדבר לא הוסדר בחוק, נקבע כי לטוען לזכות ברכוש מעמד כבר בשלב הדיון בסעדים הזמניים ברכוש" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, פסקה 37 (31.10.2007). בהתאם לכך, הגישו ה'טוענים לזכות' את תצהיריהם בבית המשפט המחוזי, והעידו לפניו. משדחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם של ה'טוענים לזכות', עומדת להם הזכות להגיש ערעור בבית משפט זה. ערעור כאמור יוגש כערעור אזרחי (ראו: ע"פ 5233/17 פלונית נ' מדינת ישראל (20.7.2017)). בענייננו, המערער הוא שהגיש את הערעור, וזאת שעה שלטענתו הרכוש שחולט, כלל אינו רכושו. משאלה הם פני הדברים, דומה כי סיכוייו של הערעור להתקבל, במתכונתו הנוכחית, אינם מן המשופרים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

עו"ד נועם קוריס- ויתרה על הרכוש בגירושין ובית המשפט לא יתערב בכך

עו"ד נועם קוריס- ויתרה על הרכוש בגירושין ובית המשפט לא יתערב בכך

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המבקשת והמשיב היו נשואים כ-22 שנים והתגרשו בשנת 2014. לעת גירושיהם כרתו השניים הסכם גירושין (להלן: ההסכם) שבגדרו פטרה המבקשת את המשיב "ממלוא זכויותיה השרעיים והאזרחיים הנובעים מהנישואין והגירושין אלה". ההסכם אושר על ידי בית הדין השרעי וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: בית הדין). ביום 11.4.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה תביעה למתן פסק דין הצהרתי על בעלותה במחצית הרכוש השייך לטענתה לבני הזוג (להלן: התביעה). בכתב הגנתו טען המשיב כי יש לסלק את התביעה על הסף שכן בית הדין שאישר את ההסכם הוא הגורם המוסמך לדון בביטולו, וויתור התובעת על זכויותיה במסגרת ההסכם מקים השתק פלוגתא בסוגיות הרכושיות. ביום 8.2.2017 דחה בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ט' פפרני) את בקשת הסילוק על הסף. נקבע כי אין מדובר במקרה חריג ונדיר המצדיק סילוק על הסף; וכי בשים לב לטיבן של טענות המבקשת, הנוגעות, ביו היתר, לסמכות בית הדין להכריע בסוגיות רכושיות בלא הסכמתה, ולפגמים נטענים בהסכמתה במהלך הדיון, יש לאפשר לצדדים להביא ראיות בנוגע לשאלות השנויות במחלוקת, ולהכריע בהן במסגרת פסק הדין הסופי.

המשיב ביקש רשות לערער על החלטה זו. ביום 29.6.2017 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'יוסי) רשות כאמור, קיבל את הערעור לגופו והורה על דחיית תביעת המבקשת על הסף. נמצא כי בחינה מהותית של כתב התביעה שהגישה המבקשת – שהוא הרלוונטי להכרעה בשאלת הערכאה המוסמכת – מלמדת כי הטענה המרכזית בו היא שהסכם הגירושין אינו תקף נוכח פגמים שנפלו בכריתתו ובהליך אישורו לפני בית הדין. לפיכך היה על המבקשת להקדים ולהגיש תביעה לביטול ההסכם לפני בית הדין שאישר אותו, ולא תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בדבר זכויותיה הנטענות ברכוש. זאת ועוד, ככל שלמבקשת טענות נגד הליך אישור ההסכם לפני בית הדין, היה עליה להגיש ערעור, וגם זאת לא עשתה. משלא נקטה המבקשת באחת מהפעולות האמורות, ההסכם ופסק הדין תקפים ומונעים אותה מהגשת תביעה רכושית לבית המשפט על יסוד פגמים בכריתת ההסכם ואישורו. לפיכך, נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה מוסמך לתת למבקשת את הסעד שביקשה, ודין תביעתה להידחות על הסף.

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקשת טוענת כי ההסכם לא כלל הוראות בדבר חלוקת הרכוש אלא אמירה כללית בלבד בדבר ויתור המבקשת על זכויותיה; כי ממילא ההסכם לא אושר בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון); כי ראוי לברר את טענות המבקשת בדבר היקף ההסכם וחלותו על הרכוש גם אם לא נטענו במפורש בכתב התביעה; כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך אף הוא לברר את טענות המבקשת בדבר סמכות בית הדין השרעילדון ולפסוק בענייני הרכוש בנסיבות העניין; וכי אפשר שהסכם הכולל ויתור כה רחב על זכויות המבקשת נוגד את תקנת הציבור.

התבקשה תשובת המשיב. המשיב סבור כי הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של המבקשת והמשיב, ומשכך היא אינה מצדיקה לתת רשות לערער ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים טוען המבקש כי לא נפלה שגגה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, נוכח הוויתור המפורש של המבקשת על זכויותיה בגדר ההסכם. עוד נטען כי על המבקשת לנסות ולפעול לביטול ההסכם אם ברצונה להעלות טענות רכושיות בשלב זה. המשיב מוסיף כי המבקשת הפקידה באיחור את העירבון הנדרש בהליך דנא, וגם מטעם זה מוצדק לדחות את בקשתה.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה, בתשובה לה ובצרופותיהן, נמצא כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת (בע"ם 4419/16 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 (21.11.2016); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה האחרונה אינה באה בגדר אמת המידה האמורה. טענותיה השונות של המבקשת, ובהן הטענות כי נפלו פגמים שונים בכריתת ההסכם, או כי זה לא אושר כמתחייב על פי חוק יחסי ממון, מכוונות נגד יישום הדין בנסיבות המקרה, ומשכך אינן מצדיקות מתן רשות לערער (בע"ם 9518/08 פלוני נ' פלוני, פסקה ט"ז (20.1.2010)). טענותיה הנוספות של המבקשת, המכוונות נגד קביעת בית המשפט באשר למהות הטענות בתביעה, אף הן נטועות בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואינן מגלות עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". בית המשפט העליון אף הזכיר כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, דחיית תביעת המבקשת מחמת חוסר סמכות אינה חוסמת את דרכה מנקיטת הליך מתאים לביטול ההסכם. זאת, מבלי שאביע כל עמדה לגופם של דברים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בית המשפט העליון דחה בקשה לפטור מערבון

בית המשפט העליון דחה בקשה לפטור מערבון

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת כב' הרשם ר' גולדשטיין ברע"א 1466/19 מיום 2.4.2019 במסגרתה דחה את בקשת המערער לפטור מתשלום אגרה והפקדת עירבון, והחלטתו מיום 15.4.2019 במסגרתה דחה בקשה לעיון חוזר באותו עניין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

המערער הגיש בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) בה"פ 5210-06-13 מיום 15.1.2019 ומיום 16.1.2019 במסגרתן דחה את בקשת המערער לפי פקודת ביזיון בית משפט. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, המערער הגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון.

בהחלטתו מיום 2.4.2019 דחה הרשם את הבקשה. נקבע כי לא הוכח חוסר יכולתו של המערער לשאת בתשלום האגרה ובהפקדת העירבון, שכן הבקשה אינה פורשת תשתית עובדתית מלאה בנוגע למצבו הכלכלי. בעניין הפקדת העירבון, הבקשה אינה מתייחסת באופן מפורט לאפשרות גיוס סכום העירבון מסביבתו הקרובה של המערער. עוד ציין הרשם כי בבקשה אין הסבר מדוע עתה אין באפשרות המערער לעמוד בהוצאות אלו, כאשר בעבר שילם והפקיד סכומים משמעותיים בהליכים שונים שניהל בבית משפט זה. עם זאת, בנסיבות העניין, נקבע סכום העירבון על סכום מופחת של 15,000 ש"ח. בהחלטתו מיום 15.4.2019 דחה הרשם את הבקשה לעיון חוזר בהחלטה משלא נמצאה עילה לשינויה.

לטענת המערער, שגה הרשם בדחותו את בקשותיו. לטענתו, הגיש את כל המסמכים הרלוונטים, ומהם עולה כי הוא נקלע לקשיים כלכליים עקב חובות של מאות אלפי שקלים. לדידו, בניגוד לקביעת הרשם, העובדה שבעבר הפקיד עירבון בסכומים גדולים דווקא מחזקת את טענתו בדבר חוסר יכולתו הכלכלית היום, שכן הדבר מוכיח שלוּ יכול היה לשאת בהוצאות היה עושה זאת כמו בעבר.

בית המשפט העליון קבע שדין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא כי שיקול דעתו של רשם בית המשפט רחב בעניינים כגון פטור מאגרה ומהפקדת עירבון, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (בשג"ץ 9253/18 פלוני נ' בית הדין הרבני (27.1.2019); בשג"ץ 4934/14 מלינה גורנשטיין נ' כנסת ישראל(21.7.2014)). ערעור זה אינו מצדיק התערבות בשיקול דעתו של הרשם.

למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט העליון, כי עיון במסמכים שהגיש המערער מגלה כי הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים והם אינם מוכיחים כי הוא מחוסר יכולת כלכלית לשאת באגרת המשפט או בהפקדת הערבון (וראו: בשג"ץ 6455/17 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל (27.8.2017)). המערער לא פירט כלל מהם מקורות הכנסותיו והוצאותיו. אדרבה, עיון בדפי חשבון הבנק שצירף המערער לבקשתו מראה כי החשבון הוא על שם עסק "קנפלר ברוך יששכר – פיצה ג'רוזלם" וכי מופקדים מידי יום בחשבון סכומים המגיעים לעתים לכדי למעלה מ-10,000 ש"ח באמצעות כרטיסי אשראי. עוד עולה כי המערער נוהג למשוך אלפי שקלים מחשבונו במזומן גם כן מדי יום או יומיים והוא מבצע העברות בנקאיות לגורמים שלישיים גם כן באלפי שקלים. כמו כן עיון בדוחות המע"מ הדו-חודשיים שהגיש המערער בשלהי שנת 2018 תחילת שנת 2019, מצביע על מחזור עסקים במרוצת המחצית השנייה של שנת 2018 בסדר גודל של כ-150,000 ש"ח. לעומת כל זאת, בתצהיר המערער שהוגש יחד עם בקשתו, הוא לא ציין מאומה על אודות הכנסותיו – לא לגבי מקורם ולא לגבי סכומם.

באשר לבקשה לפטור מהפקדת עירבון, על מבקש להוכיח לא רק כי הוא עצמו מחוסר יכולת כלכלית, אלא גם כי אין ביכולתו להסתייע בסביבתו הקרובה (בש"א 8657/18 פלוני נ' המרכז הרפואי שערי צדק (10.12.2018); בש"א 240/18 שרון כוכבי נ' עיריית רחובות(11.1.2018)). ברם, לא עלה בידי המערער להשיב לקביעת הרשם כי לא הביא התייחסות מפורטת לאפשרות גיוס סכום העירבון בסיוע סביבתו הקרובה, למעט מתן הערה כללית כי חלק מקרוביו כבר העניקו לו הלוואות. תשובה זו, לאור ההכנסות המצוינות במסמכים שהוגשו, אינה מספקת הסבר להבדל מהותי במצבו של המערער כיום לעומת הליכים קודמים בהם עמד בהפקדת ערבונות גבוהים לבית משפט העליון. זאת במיוחד לאור העובדה כי הרשם העמיד את סכום העירבון על סכום מופחת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ייצוגית: התובעת נפטרה – ההליך יימשך

ייצוגית: התובעת נפטרה – ההליך יימשך

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ' צפת) מיום 28.3.2018, שניתנה במסגרת הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה נגד מכבי שירותי בריאות (להלן: בקשת האישור ו-מכבי, בהתאמה). מדובר בהחלטה קצרה "בפתקית", שבה נדחתה בקשה מטעם מכבי למחוק את ההליך הייצוגי בשל פטירתה של המבקשת בבקשת האישור, גב' אנה דובין ז"ל (להלן: דובין ז"ל), בחודש מרץ 2017.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בחודש מאי 2012 הגישה דובין ז"ל את בקשת האישור נגד מכבי, באמצעות בא הכוח המייצג עו"ד עמי סביר. בבקשה נטען כי במהלך השנים 1998 ועד 2011 גבתה מכבי שלא כדין כספים מחולים המוגדרים "חולים כרוניים" ו-"חולים במחלה קשה" – וזאת במסגרת השתתפות עצמית ברכישת תרופות, ובניגוד להוראות תוכנית הגבייה שאושרה על ידי ועדת הכספים של הכנסת ושחלה בעת הרלוונטית.

לאחר שהוגשו תגובות לבקשת האישור, התיק נקבע לשמיעת הוכחות; ואולם בישיבה מקדמית שנערכה ביום 2.6.2014 הודיע בא כוחה של דובין ז"ל כי לא תוכל להתייצב בבית המשפט למתן עדות – בשל גילה המתקדם ומצבה הבריאותי הקשה. בנסיבות אלה נדחו דיוני ההוכחות, והוסכם כי עו"ד סביר יפעל להחלפת דובין ז"ל בתובע מייצג אחר (הגם שהחלפה כאמור לא נעשתה בסופו של דבר). במשך כשנתיים וחצי לאחר אותה ישיבה מקדמית הוסיפו להתנהל הליכים מקדמיים בבקשת האישור, ובתוך כך פנו הצדדים להליך של גישור שלא צלח. יצוין כי במהלך תקופה זו, מכבי עמדה על חקירת דובין ז"ל על התצהיר שניתן על ידה בתמיכה לבקשת האישור – ואולם מאחר שמצבה הבריאותי והקוגניטיבי לא איפשר זאת, בא הכוח המייצג ביקש לצרף שני מבקשים נוספים לבקשת האישור. ביום 18.1.2017, טרם שהוכרעו עניינים אלה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, שלפיה בין היתר ויתרו על חקירות המצהירים, הסכימו לצירוף ראיה לבקשת האישור וקצבו מועדים להגשת סיכומי טיעונים בכתב.

ביום 23.10.2017 הוגשו סיכומי טיעונים בבקשת האישור מטעם דובין ז"ל; ואולם לדברי מכבי, בעת שעמלה על הסיכומים מטעמה התברר לה כי דובין ז"ל הלכה לעולמה כבר כשנה קודם לכן (בחודש מרץ 2017), וכי בא כוחה הסתיר מידע זה מבית המשפט. על רקע האמור הגישה מכבי בקשה למחיקת בקשת האישור, ולחלופין למתן הוראות בדבר החלפת דובין ז"ל כמבקשת בבקשה זו. לאחר שניתנה לבא הכוח המייצג זכות תגובה, ביום 28.3.2018 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"אין ממש בבקשה זו.

הדיון בבקשת האישור הסתיים, הצדדים מצויים עתה בשלב הסיכומים. ככל ובקשת האישור תתקבל יהא מקום להדרש לתובע מייצג מחליף, בין מי מיורשיה או אדם אחר. תואיל המשיבה להגיש סיכומיה עד ליום 1/5/2018."

החלטה זו (להלן: החלטת הדחייה) היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור שלפנינו.

בבקשת רשות הערעור טענה מכבי, כי בהעדר מבקש בבקשת האישור לא ניתן להמשיך ולנהל את ההליך הייצוגי ואין מנוס ממחיקת בקשת האישור. לגישת מכבי, לא ניתן להחליף את דובין ז"ל ביורשיה על פי דין באופן אוטומטי – שכן תפקיד התובע המייצג איננו זכות העוברת בירושה, ובנסיבות המקרה אף לא הוכח כי יורשיה בכלל מעוניינים וראויים לקבל על עצמם את התפקיד. עוד נטען, כי עם פטירתה של דובין ז"ל פקע ייפוי הכוח שניתן על ידה לבא כוחה בבקשת האישור – ומשכך גם הוא אינו רשאי להמשיך בניהול ההליך הייצוגי; ובהקשר זה מדגישה מכבי כי מאחר שהתובענה טרם אושרה כייצוגית, אין לבא הכוח המייצג כל מעמד עצמאי בהליך. מכבי מוסיפה ומבהירה כי בנסיבות המקרה לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק), ואין להורות מכוחו על החלפת תובע מייצג אגב אישור התובענה כייצוגית; לשיטת מכבי סעיף זה נועד רק למקרים שבהם מתברר כי המבקש בבקשת האישור נעדר עילת תביעה אישית, ואין לסעיף תחולה מקום שבו לא קיים מבקש כלל, כבענייננו.

בתשובה לבקשת רשות הערעור נטען כי החלטת הדחייה היא החלטה דיונית, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהיותו אמון על ניהול הדיון בבקשת האישור – וככזו אין כל עילה להתערב בה. לגופם של דברים, נטען כי אין ממש בעמדת מכבי שלפיה לא ניתן לנהל את ההליך בבקשת האישור ללא מבקש; ובעניין זה מדגיש בא הכוח המייצג כי ההלכה היא שזהות התובע המייצג אינה בעלת משקל מכריע לצורך ההחלטה בדבר אישור התובענה כייצוגית. ועוד נטען, כי כל תכליתה של בקשת רשות הערעור היא "למשוך זמן" ולעכב את ההליך הייצוגי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה על נספחיהן, הוא מצא ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור.

על פי המודל שאומץ על ידי המחוקק, תובענה ייצוגית היא הליך שמוגש ומנוהל על ידי אדם שהוא חבר בקבוצה הנפגעת (ראו סעיף 4(א) לחוק). לכאורה ניתן היה לקבוע מנגנון אחר, שבמסגרתו רשאי עורך דין ליזום ולנהל בעצמו הליכים ייצוגיים בשם קבוצה – אף מבלי להיות חבר בה; ואולם כאמור לא זה המנגנון שנקבע בחוק, והדרישה לקיומה של עילת תביעה אישית מבטאת את ההעדפה שניתנה על ידי המחוקק לכך שבפני בית המשפט יעמוד נפגע ספציפי, שניתן יהיה להתרשם מן הפגיעה בו באופן בלתי אמצעי (השופטת ד' ברק-ארז ב-רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, פסקה 2 (9.12.2015); סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות  ייצוגיות, תשס"ו-2006" עלי משפט ו 7, 18-17 (2007)). אמנם סעיף 4(א) לחוק מאפשר במקרים מסוימים פתיחת הליך ייצוגי בידי רשויות ציבוריות או ארגונים, הגם "שעניינם בתובענה מתמצה בהיותה בתחום 'המטרות הציבוריות' שבהן הם עוסקים" (רע"א 4381/17 תועלת לציבור נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 4 (2.10.2017)) – ואולם מדובר בחריג לכלל, שנועד להגן על עניינם של חברי הקבוצה בניהול ההליכים, ובכל מקרה אין החוק מתיר ניהול הליך ייצוגי ללא מבקש כלל.

לנוכח האמור לעיל, לא היה מקום לדחות את הדיון במינוי מבקש חלופי עד לאחר הכרעתה של בקשת האישור ובהתאם לתוצאותיה; וזאת אף על פי שדובין ז"ל הלכה לעולמה בשלב מתקדם יחסית של הדיון בבקשת האישור, הוא שלב הגשת סיכומי הטיעונים מטעם הצדדים. הדרישה שבסעיף 4(א) לחוק, כי בקשה לאישור תובענה כייצוגית תוגש בידי "אדם שיש לו עילה בתביעה", מהווה תנאי בלעדיו אין לעצם הגשת הבקשה לאישור ומשכך גם לניהולה. המשמעות היא שכאשר לפני בית המשפט מונחת בקשת אישור תובענה כייצוגית שאין מאחוריה מבקש, לא ניתן לדון בה לגופה – וממילא אין תחולה לסעיף 8(ג)(2) לחוק, המאפשר אישור התובענה כייצוגית תוך החלפת התובע המייצג. על פי סעיף 8(ג)(2) לחוק, מקום שבו מתקיימים כל התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית, אין בהעדר עילת תביעה אישית של מבקש האישור כדי להכשיל את בירורה – שאז בית המשפט יורה על החלפתו (ע"א 578/17יבלינוביץ' נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 30 (18.11.2018); רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פסקה 9 (5.7.2012)). ואולם בהעדר מבקש כלל לא ניתן לבוא בגדרו של סעיף 8(ג)(2), וכך גם במקרה דנן.

זאת ועוד. על מנת להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל כראוי, חוק תובענות ייצוגיות מעניק לבית משפט סמכות למנות תובע מייצג חלופי או בא כוח מייצג חלופי, הן בשלב הדיון בבקשת האישור הן בשלב הדיון בתובענה לגופה, מקום שנבצר מאלה שנקטו בהליך לכתחילה להמשיך בתפקידם (רע"א 9989/17 ניו ספורט אנד מרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 23 (22.11.2018)). נושא הנבצרות מוסדר בסעיף 16(ד) לחוק, בכפיפה אחת עם המנגנון שנקבעלהסתלקות מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית. על פי סעיפים 16(ד)(1) ו-(2) לחוק, במקרה של הסתלקות או נבצרות בשלב האישור – לבית המשפט נתון שיקול דעת להורות על מינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי, אם סבר כי הדבר "מוצדק בנסיבות העניין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון"; ואולם במקרה של הסתלקות או נבצרות בשלב שלאחר אישור התובענה כייצוגית – שומה על בית משפט להורות על פרסום הודעה לשם מינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי. וזוהי לשון סעיף 16(ד)(1) ו-(2) לחוק:

(1)   אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל המבקשים או כל באי הכוח המייצגים מבקשה לאישור או שבית המשפט מצא שנבצר מהם להמשיך בתפקידם בבקשה לאישור, רשאי בית המשפט לקבוע כי ניתן להגיש בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, בתוך תקופה שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להורות על פרסום הודעה על כך, והכל אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות הענין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון בבקשה לאישור; בהודעה יצוין האמור בפסקה (4).

(2)   אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל התובעים המייצגים או כל באי הכוח המייצגים מתובענה ייצוגית או שבית המשפט מצא שנבצר מהם להמשיך בתפקידם בתובענה ייצוגית, ולא הוגשה לבית המשפט, בתוך תקופה שקבע, בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, יורה בית המשפט על פרסום הודעה על כך, בהתאם להוראות סעיף 25; בהודעה יצוין האמור בפסקה (4). (ההדגשות שלי-ע'ב').

בהמשך לכך, סעיף 16(ד)(5) לחוק מבהיר כי במקרה של הסתלקות או נבצרות כמפורט לעיל, ככל שלא מונה תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופי – יש להורות על מחיקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (לפי העניין):

(5)  אישר בית המשפט את הסתלקותם של כל המבקשים, כל התובעים המייצגים או כל באי הכוח המייצגים או שמצא כי נבצר מהם להמשיך בתפקידם, כאמור בפסקאות (1) או (2), לפי הענין, ולא הוגשה בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג לפי הוראות סעיף קטן זה, או שהוגשה בקשה כאמור ולא אושרה, יורה בית המשפט על מחיקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית, לפי הענין.

נמצאנו למדים כי כאשר מדובר בנבצרות המבקש בשלב הדיון בבקשת האישור, על פי סעיף 16(ד) לחוק נתונות בידי הערכאה הדיונית שתי אפשרויות בלבד באשר לאופן המשך ההליכים: האחת היא להורות על מחיקת בקשת האישור; השנייה היא להורות על מינוי מבקש חלופי, אם מצא בית המשפט כי יש טעם ותועלת מבחינת הקבוצה בהמשך ניהול ההליך (ראו והשוו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 23 (22.8.2018)). המשמעות היא אפוא, שבא הכוח המייצג בכל מקרה אינו רשאי להמשיך בניהול הדיון בלא בעל דין שימלא את תפקיד המבקש בבקשת האישור. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הגדרתו של "בא כוח מייצג" בסעיף 2 לחוק, שלפיה מדובר ב"עורך דין, המייצג מבקש או תובע מייצג, בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, לפי הענין" (ההדגשה שלי-ע'ב'); ובמילים אחרות: בא כוח מייצג אינו רשאי לייצג קבוצה בעצמו, ללא מבקש או תובע מייצג לצידו.

הנה כי כן, ההליך הייצוגי מנוהל בידי שני שחקנים מרכזיים – המבקש בבקשת האישור (או התובע המייצג), ובא הכוח המייצג; בהעדרו של אחד מהם, לא ניתן כלל "לעלות על המגרש" ולהיכנס לזירה הייצוגית. ובענייננו, משהתברר למרבה הצער כי דובין ז"ל הלכה לבית עולמה – לא ניתן עוד להמשיך בהליך הייצוגי בלא שימונה מבקש אחר, ושומה על בית משפט לפעול בהתאם להוראות סעיף16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

בכל הנוגע למינוי יורשיה של דובין ז"ל כמבקשים חלופיים בבקשת האישור, מאחר שנושא זה טרם נדון על ידי בית המשפט המחוזי – אין מקום להידרש לו במסגרת בקשת רשות הערעור. ייאמר רק כי נראה שהסוגיה של הורשת עילת תביעה ייצוגית היא בעלת פנים לכאן ולכאן; ובכל מקרה התפקיד הייצוגי שנטלה על עצמה דובין ז"ל אינו עובר ליורשיה באופן אוטומטי, ובראש ובראשונה עליהם להביע רצונם בכך – דבר שלא נעשה עד כה.

התוצאה היא שהערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת הדחייה מיום 28.3.2018 מבוטלת; ובנסיבות שנוצרו עם פטירתה של דובין ז"ל, בית המשפט המחוזי יפעל כאמור בהתאם להוראת סעיף 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בג"צ: מדריכי התיירים לא יורשו להיכנס לישראל

בג"צ: מדריכי התיירים לא יורשו להיכנס לישראל

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) הכריע בימים אלו בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.2.2019 (השופט ע' שחם, עת"מ 7497-02-19) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזק לייב

המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים). לטענתם, הם "מארגנים ומלווים רוחניים של קבוצות תיור במסעי צליינות בארץ מזה כ-30 שנה"; ובמשך השנים ליוו עשרות סיורים מאורגנים בישראל לתיירים נוצרים במקומות שנחשבים קדושים עבורם. לצורך פעילותם זו, המבקשים נהגו לשהות בישראל מספר חודשים בשנה ואף שכרו דירה בעיר ירושלים – וכל זאת כאשר באמתחתם אשרת תייר מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר).

בשנים 2014 ו-2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת מעמדם בישראל, וכי לא תתאפשר כניסתם לישראל לצרכי עבודה מכוח אשרת תייר. בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנדון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת). ביום 6.2.2017 נדחתה בקשה נוספת של המבקשים להאריך את אשרת התייר, וזאת מחשש להשתקעותם בישראל וכן בהינתן החשד שהם מקיימים פעילות משיחית עם קבוצות תיור יהודיות; וערר פנימי על ההחלטה נדחה ביום 28.3.2017.

ערר על החלטה אחרונה זו התקבל בפסק דין של בית הדין לעררים מיום 5.12.2017 (הדיין מ' פשיטיצקי, (ערר י-ם) 2979-17). זאת לנוכח התרשמות בית הדין לעררים כי המבקשים אינם מעוניינים להשתקע בישראל, ומאחר שלא הוכח כי הם עוסקים בפעילות מיסיונרית. בהקשר זה צוין כי במהלך 30 השנים האחרונות המבקשים נכנסו ויצאו את ישראל מספר רב של פעמים עם קבוצות של תיירים, כאשר בכל כניסה קיבלו אשרת תייר; ועוד נאמר כי משכורת המבקשים משולמת להם מחברה דרום אפריקאית. בנסיבות אלה, ציין בית הדין לעררים כי תמוה בעיניו מדוע לאחרונה החליטה המשיבה לשנות את מדיניותה בנושא. בהתאם נקבע כי אין טעם לפגוע בפרנסת המבקשים שהציגו מסמך שלפיו במהלך שנת 2018 מתוכננות להגיע לישראל 20 קבוצות תיירים, אותן ארגנו בעוד מועד, זאת בפרט בהינתן שביטול הסיורים עתיד לפגוע גם בענף התיירות בישראל – ומשכך נקבע כי על המשיבה להעניק למבקשים אשרת תייר שתאפשר את כניסתם לישראל עד לסוף אותה שנה. לצד זאת, הובהר שככל שהמבקשים יבקשו להמשיך בפעילותם גם בשנת 2019 ואילך, יהיה עליהם להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה כדבעי.

בהמשך לכך, הקימו המבקשים חברה ישראלית בשם אי.פי.וי. טורס בע"מ, (המבקשת 1, ולהלן: החברה), וזו הגישה ביום 6.9.2018 בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר מומחה (להלן:בקשה להיתר העסקה). בקשה זו הוגשה ביחס לאמנדה בלבד, תוך שצוין כי היא משמשת כדירקטורית בחברה ו"אחראית על כל התחום הלוגיסטי והניהול של החברה, החל מגיוס קבוצות תיירים ועד למציאת מורי דרך מוסמכים אשר ילוו את הקבוצות כאן בישראל"; וכן צוין כי החברה מעוניינת להעסיק את אמנדה כ"מנכ"ל החברה בישראל". בהחלטתה מיום 6.1.2019 דחתה המשיבה את הבקשה להיתר העסקה, בהתחשב בעמדת משרד התיירות (המשיב 2, ולהלן: משרד התיירות) כי אין מקום להמליץ על מתן היתר לחברה להעסיק את אמנדה "לאור העובדה כי ישנם ישראלים שיכולים לבצע עבודה זו". המלצה זו התקבלה על דעת הוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים, שאומצה כאמור על ידי המשיבה. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור והבקשה למתן סעד זמני שבצדו.

המבקשים מיאנו להשלים עם ההחלטה לדחות את הבקשה להיתר העסקה והגישו עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שבה נתבקש צו שיורה למשיבה להעניק לחברה היתר להעסקת המבקשים – וזאת אף שהבקשה להיתר העסקה התייחסה רק לאמנדה (עת"מ 7497-02-19). בית המשפט דחה את העתירה תוך שנקבע כי "אין בעתירה טענות או תשתית המלמדת כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, במידה העשויה להצדיק התערבות בה" וכי "לא נסתרה קביעת משרד התיירות, כי ישראלים יכולים למלא את תפקיד מנכ"ל החברה". בהקשר זה צוין כי טענות המבקשים בעתירה לעניין כישוריה הייחודיים של אמנדה בליווי רוחני של קבוצות, אינם מצדיקים התערבות בהחלטה בדבר מתן היתר להעסקתה כמנכ"ל החברה; זאת בפרט מקום שטענות אלה לא קיבלו ביטוי בבקשה להיתר העסקה, ובהינתן שהמבקשים לא ביססו מומחיות ייחודית שאינה בנמצא בישראל, בהתייחס לתפקיד מנכ"ל החברה. ועוד נאמר אגב כך, כי אין דמיון של ממש בין החריג הקבוע בדין שלפיו "רועים רוחניים" רשאים לקיים הדרכות בישראל אף שאינם מורי דרך ישראליים, לנסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי המבקשים בעתירתם; וממילא הבקשה להיתר העסקה סבה על הבקשה להעסיק את אמנדה כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

לצד דברים אלה צוין כי לנוכח השתלשלות האירועים עד כה, העובדה שהמבקשים ארגנו קבוצות סיורים לשנת 2019 בהסתמך על ההנחה שהמשיבה תקבל את הבקשה להיתר העסקה, אינה יכולה להעמיד להם טענה להסתמכות סבירה המזכה אותם בסעד כלשהו. נוסף לזאת, נדחו טענות המבקשים כלפי המדיניות "החדשה" של המשיבה ביחס אליהם; ובהקשר זה נאמר כי לא נסתרה טענת המשיבה שלפיה אין מדובר בשינוי מדיניות כי אם באכיפת הדין הקיים המחייב מתן אשרת עבודה לנתינים זרים המבקשים לעבוד בישראל.

לטענת המבקשים הם הסתמכו על קביעות בית הדין לעררים, ועל כן ארגנו קבוצות תיירים להדרכה לשנת 2019 – ואלה שילמו זה מכבר ואף נקבעו להם סידורי לינה והסעה מלאים. בנסיבות אלה, מבוקש כי יינתן סעד זמני לתקופת הערעור שיאפשר את כניסתם של המבקשים לישראל באשרת תייר והמשך ליווי הקבוצות. במישור מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה תוביל לביטול הסיורים שנקבעו, והדבר יסב למבקשים נזק כספי וכן יפגע בשמם הטוב; בעוד קבלת הבקשה אינה נושאת בצדה נזק כלשהו, שכן המבקשים מלווים תיירים כשברשותם אשרת תייר מזה 30 שנה. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, בין היתר בהתחשב בכך שפסק הדין מתעלם מהליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בניגוד לקביעת בית משפט לעניינים מנהליים שלפיה המשיבה לא שינתה את מדיניותה אלא רק אכפה את הדין הקיים – בפסק הדין של בית הדין לעררים נקבע במפורש כי המשיבה שינתה את מדיניותה ביחס למבקשים.

המשיבים מצידם עומדים על כך שמאחר שבנקודת הזמן הנוכחית המבקשים אינם שוהים בישראל, בקשתם לקבל אשרת תייר עד להכרעה בערעור אינה אלא בקשה למתן צו עשה שיביא לשינוי המצב הקיים – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לצד זאת, נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן עובר לתיאום הסיורים לשנת 2019 היה ידוע להם כי עליהם לקבל אשרה כנדרש; ובהתאם, טענת ההסתמכות של המבקשים על כך שהם יקבלו היתר העסקה אינה במקומה. המשיבים מוסיפים כי סיכויי הערעור נמוכים, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבה לדחות את הבקשה להיתר העסקה, בפרט בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לה בעניינים כגון אלה; והדברים אמורים במיוחד משההחלטה התקבלה על יסוד המלצת משרד התיירות שלפיה ישנם ישראלים שיכולים לבצע את העבודה הנדרשת על ידי החברה. זאת ועוד. המשיבים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין ומדגישים כי הבקשה להיתר העסקה הוגשה עבור אמנדה בלבד ולא עבור ג'ון, וכי זו סבה על כך שאמנדה תועסק כמנכ"לית החברה ולא בתור "רועה רוחנית".

על המבקש סעד זמני בערעור מכוח סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שאחד השיקולים נוטה לטובת המבקש, כך ניתן להקל בדרישה האחרת – תוך שהבכורה ניתנת ל"מאזן הנוחות" (ראו:עע"מ 3312/18 אשל עכו-זהר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 8 (24.5.2018); עע"מ 1113/18 ‏חנן נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים‏, פסקה 9 (29.3.2018)). לאחר עיון בטענות הצדדים הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות שבהן המבקשים אינם שוהים כעת בישראל, הסעד שבמוקד הבקשה הוא למעשה סעד מסוג צו עשה שיוביל לשינוי המצב הקיים ויאפשר למבקשים להיכנס לישראל כבר עתה לצורך ליווי קבוצות תיירים. הלכה היא שסעד שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות בלבד – ולא נמצא על ידי בית המשפט העליון הצדקה לחרוג מן הכלל בנסיבות המקרה (ראו והשוו: עע"מ 2342/19פלוני נ' משטרת ישראל – מחוז ש"י, פסקה 2 (3.4.2019); עע"מ 7057/14 ולצ'ר נ' מנהל האוכלוסין-משרד הפנים, פסקה 11 (12.1.2015)). והדברים אמורים במיוחד שעה שלנתין זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, לא כל שכן לעבוד בישראל, ולמדינה נתון מכוח עיקרון הריבונות שיקול דעת רחב ביחס לבאים בשעריה.

מעבר לכך, בית המשפט העליון גם לא מצא כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים. אולם בנסיבות העניין ספק אם מדובר ב"נזקים" שיש להביאם בחשבון, שכן למן שנת 2015 הובהר למבקשים כי עליהם לפעול להסדרת כניסתם לישראל לצרכי עבודה – ודומה כי אין למבקשים להלין אלא על עצמם אם הוסיפו לקבוע סיורים לשנת 2019, בלא שניתנו להם אשרות כניסה לישראל לצורך כך ואף לאחר שנדחו בקשות שהגישו בנדון. יצוין בהקשר זה כי ייתכן שהמבקשים הותירו את הסיורים העתידיים על כנם על מנת שהדבר יהווה שיקול "לטובת" מתן אשרות כניסה זמניות, כשם שניתנו להם בעבר – אך מובן כי שיקול מעין זה אינו יכול להיזקף לזכותם. על כל פנים, אף אם היה מקום להתחשב בנזקים הנטענים, נראה כי לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי. משאלה פני הדברים, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.