נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח

נועם קוריס משה אביב

נעדר מעבודות השירות וישב מאחורי סורג ובריח

היעדרות ללא אישור מעבודות השירות יכולה לעלות בהמרת העונש בחזרה למאסר מאחורי סורג ובריח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ט' חיימוביץ) בעת"א 9480-09-19 מיום 3.10.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקש לביטול החלטת ראש אגף האסיר בשירות בתי הסוהר שהורתה על הפסקת עבודות השירות שריצה המבקש, ונשיאת יתרת עונשו בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות של התפרצות, גניבה, קבלת דבר במרמה, הונאה בכרטיס חיוב וניסיון הונאה בכרטיס חיוב. ביום 18.1.2018 נגזר דינו של המבקש לעונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, ועונשים נלווים נוספים. בגזר הדין נקבע כי המבקש יבצע את עבודות השירות ב"בית לשובע" בתל אביב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וגיליונות השימוע בעניינו של המבקש מגוללים מסכת ארוכה של התחמקויות והיעדרויות מצדו של המבקש בקשר לעבודות השירות שנדרש לעשות. יצוין בתמצית כי עולה שלמבקש ניתנו הזדמנויות רבות חוזרות ונשנות להשלים את עבודות השירות שהושתו עליו, אך הוא הרבה להיעדר ללא אישור (כאשר בחלק מהחודשים עבד במשך ימים ספורים בלבד), חדל מלהגיע למקומות עבודה מיוזמתו, נפלט ממקומות עבודה לאחר שסירב לבצע את המוטל עליו וגם הביע מספר פעמים את אדישותו כלפי ביצוע עבודות השירות ואת רצונו לרצות את עונש המאסר בין כותלי בית הסוהר.

כך, במהלך התקופה, מחודש מאי 2018 ועד לחודש אפריל 2019 נעדר המבקש מעבודות השירות ללא אישור במשך 104 ימים. הוחלפו למבקש – חלק מהפעמים לאחר שנפלט מעבודה בשל תפקודו הלקוי וחלק מהפעמים לבקשתו – מספר מקומות עבודה. נערכו לו שמונה שיחות בירור, עד אשר זומן ליום 4.2.2019 לשימוע לפני הפסקה מנהלית של עבודות השירות לפי סעיף 51ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאחר השימוע, ניתנה למבקש הזדמנות נוספת להשלים את ביצוע עבודות השירות, אך הוא המשיך להיעדר ממקום העבודה ללא כל אישור. ביום 3.4.2019 הוצא נגד המבקש צו הפסקה מנהלית של עבודות השירות, ונקבע כי עליו להתייצב בבית הסוהר ביום 2.5.2019 לריצוי 86 ימים המהווים את יתרת עונשו.

נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"א 56439-04-19). בעיקר טען המבקש באותה עתירה כי הליך השימוע בוצע שלא כדין נוכח העובדה שהוא לא היה מיוצג, כאשר בהתחשב במצבו הרפואי יש ליתן לו הזדמנות נוספת לקיים שימוע ולרצות את עונשו בעבודות שירות, במקום אשר יתאים למגבלותיו הרפואיות. בית המשפט המחוזי קבע ביום 20.5.2019 כי לא ניתן לומר שנפל פגם בהליך השימוע או בהחלטה על הפסקת עבודות השירות. עם זאת, לפנים משורת הדין, נאות בית המשפט ליתן למבקש – אשר הביע התחייבות לציית להוראות הממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה) – הזדמנות נוספת בדרך של חידוש הליך השימוע. לפיכך, נקבע כי המבקש יוזמן להליך שימוע אליו יתייצב בליווי בא-כוחו.

ואכן, המבקש הוזמן לשימוע ליום 10.6.2019, אליו התייצב, אך זאת כשהוא אינו מיוצג. בנסיבות אלו, השימוע נדחה ליום 24.6.2019, אך בתאריך זה המבקש לא התייצב כלל. לפנים משורת הדין זומן המבקש לשימוע נוסף, ליום 16.7.2019, אך כבר בעת שזומן הודיע כי הוא מתכוון להגיע לבדו, וללא בא-כוחו. המבקש אכן התייצב לשימוע בגפו, ולא הציג מסמכים רפואיים חדשים שלא הוגשו קודם לכן. לפיכך, במסגרת השימוע הומלץ על הפסקת עבודות השירות, וביום 15.8.2019 הוצא לו בשנית צו הפסקת עבודות השירות.

גם על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. במסגרת העתירה טען המבקש כי יש מקום לבטל את ההחלטה להורות על הפסקת עבודות השירות, להשיבו לעבודות השירות ולהורות לממונה על עבודות השירות למצוא לו מקום עבודה התואם את מגבלותיו הרפואיות. כמו כן נטען כי הממונה פעל משיקולים זרים ועשה כל שניתן כדי למנוע ממנו להשלים את עבודות השירות.

ביום 3.10.2019 נדחתה העתירה. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהחלטה. זאת, כאשר הגורמים הרלוונטיים נהגו במבקש בסבלנות אין קץ, נתנו לו אין ספור הזדמנויות והחליפו לו מקומות עבודה רבים. על אף שבית המשפט אפשר למבקש לעבור הליך שימוע נוסף, גם במהלך השימוע האחרון לא העלה המבקש כל טענה שיש בה כדי להסביר את התנהגותו לאורך תקופת עבודות השירות, כגון מסמך רפואי המצדיק את ההיעדרויות הרבות או המבהיר כי הוא אינו מסוגל לבצע את עבודות השירות במסגרות בהן שובץ, ואיזה סוג עבודה הוא יכול לעשות. על כן, לא נמצא כי נפל פגם בהמלצת הממונה ובהחלטה להפסיק את עבודות השירות. המבקש נדרש להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 1.12.2019.

מכאן לבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון. המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך בעליון, טען כי היה על הממונה לשבצו לעבודה מתאימה ולאפשר לו לסיים את עבודות השירות, וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.5.2019. משלא נעשה כן, שגה בית המשפט בקבעו כי הוא מזלזל במערכת בית המשפט שעה שלא ניתנה לו ההזדמנות להשתלב במקום עבודה נוסף. מעבר לכך, בהליך השימוע האחרון נפל פגם משמעותי, שכן הממונה לא התחשב במצבו הכלכלי העגום אשר מנע ממנו לשכור את שירותיו של עורך דין.

בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור וקבע, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים שבהם עולה מן הבקשה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 3497/12 ארלסקי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (24.12.2012); רע"ב 3492/19 אליהו נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (26.5.2019)). הבקשה בענייננו נטועה כל כולה בעניינו הספציפי של המבקש ובנסיבות המסוימות שבהן הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו עליו. אף כלל לא נטען על ידי המבקש לקיומה של שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור. יתר על כן, אף לפי הגישה המקלה לקבלת רשות ערעור, בנסיבות בהן, כבענייננו, ההחלטה הראשונה התקבלה על ידי גוף מנהלי ורק ההחלטה השנייה התקבלה על ידי גוף שיפוטי (ראו למשל: רע"ב 4982/14 זולונוב נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (1.9.2014)), אין כל מקום להיעתר לבקשה.

ריצוי עונש מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות הינו פריווילגיה שיפוטית, אשר עלולה להישלל ממי אשר אינו עומד באחריות הנדרשת לשם כך. בכלל זה, היעדרויות מעבודה, איחורים או אי-ביצוע המשימות במסגרת העבודה, עלולים להביא להמרת העונש למאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת בהתאם להוראת סעיף 51ט לחוק העונשין (רע"ב 7868/12 אפנג'ר נ' בית המשפט המחוזי נצרת, פסקה 9 (10.11.2013), רע"ב 3863/18 ניסימוב נ' נציבת בתי הסוהר, פסקה 23 (17.5.2018); רע"ב 2436/19 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.4.2019)).

בענייננו, המבקש נעדר מעבודתו ללא אישור במשך למעלה מ-100 ימים, וניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לשנות את התנהגותו. ביניהן שיחות בירור רבות בהן הובהרה לו החובה המוטלת עליו וההשלכות שתהיינה לאי-עמידה בתנאי העבודה כנדרש. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו והמשיך להיעדר מעבודות השירות ללא הצדקה. טענותיו בדבר מחלות שונות אשר מונעות ממנו ביצוע כל סוגי המסגרות בהן שובץ, לא גובו בכל אסמכתא. גם לאחר שבית המשפט המחוזי הורה – לפנים משורת הדין – לערוך למבקש שימוע נוסף, וזאת בין היתר על רקע טענתו כי בשימוע הראשון לא ניתנה לו האפשרות להיות מיוצג, ועל רקע בקשתו להצגת מסמכים רפואיים, לא חדל המבקש מלתעתע במערכת. בפעם הראשונה התייצב לשימוע ללא עורך דין, בפעם השנייה לא הופיע כלל (כאשר תחילה מסר ששכח את המועד, ורק לאחר מכן הציג מסמך רפואי בדבר מחלה) ובפעם השלישית התייצב כשהוא אינו מיוצג. מכל מקום, לא הוצגו כל מסמכים רפואיים המגבים את הטענות בדבר מחלות רקע קשות המונעות ממנו ביצוע עבודות השירות במסגרות בהן שובץ עד כה, או מגבילות אותו מביצוע עבודה מסוימת.

משכך, העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לפיה ההחלטה המנהלית על הפסקת עבודות השירות מוצדקת. בוודאי שאין בהחלטה זו – בנסיבות העניין ונוכח התנהלותו של המבקש – משום חריגה ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות. אדרבה, המבקש הדגיש את הסאה.

בהתאם כאמור, הבקשה נדחתה. נקבע כי מועד ההתייצבות לריצוי המאסר עליו הורה בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

העליון הורה לצה"ל להחזיר סירות לעזה

העליון הורה לצה"ל להחזיר סירות לעזה

בג"צ הורה להחזיר סירות שנתפסו לעזה וחייב את המדינה בהוצאות משפט

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

במקורה כוונה העתירה שהוגשה לצורך השבת כלי שיט של דייגים מרצועת עזה שנתפסו בידי חיל הים עם כל הציוד שעל סיפונן. כפי שיבואר להלן, כתוצאה מהגשת העתירה חלו התפתחויות שייתרו את עיקר הסעדים שהתבקשו בה.

נועם קוריס

ביום 8.9.2016 יצא העותר 1 (להלן: העותר), שהוא תושב רצועת עזה, יחד עם בנו ואדם נוסף, להפלגה מחוף דיר אלבלח. לטענת המדינה, הסירה בבעלותו, שהיא סירה מנועית גדולה מסוג "מכמורתן", חרגה מהמרחב המותר לדיג ברצועת עזה על-פי הוראות חיל הים, ובהמשך לכך ירה כוח של חיל הים לעבר הסירה. בסופו של דבר היא נתפסה ונלקחה מהמקום. העותר עוכב, ולאחר תחקור שוחרר לביתו עוד באותו ערב. אולם, הסירה על ציודה לא הושבה. לטענת העותר, לא ניתן לו כל מסמך המעיד על תפיסת הסירה ותכולתה, או כזה המסביר את עילת התפיסה.

ביום 25.10.2016 פנה העותר באמצעות הארגונים המשמשים כאן כעותרים 4-2 בבקשה להשיב לו את סירתו. ביום 18.5.2017 נענה העותר על-ידי מפקדת הפרקליט הצבאי הראשי כי "חרף העובדה שמפעילי הסירות הפרו את המגבלות הביטחוניות על השיט ברצועת עזה ולא נשמעו להנחיות חיל הים" הוחלט לשחרר את הסירה, יחד עם סירות נוספות שנתפסו, וזאת לפי הנטען "לפנים משורת הדין". בהקשר זה אף הוצבו תנאים להחזרת הסירות, ובהם שתיאום האיסוף, ההעמסה וההובלה של הסירות מבסיס חיל הים באשדוד למעבר כרם שלום ייעשו מטעמו של העותר. מנגד, העותר טען כי קיום התנאים מטיל עליו חבות כספית שאין באפשרותו לעמוד בה, וכי משמעותם היא הלכה למעשה ויתור על קבלת הסירה. בהמשך לכך, ביום 8.10.2018 פנה העותר יחד עם דייגים נוספים בדרישה להשבת סירותיהם מבלי שהדבר יהיה כרוך בעלויות או בתנאים נלווים. ביום 21.10.2018 נמסר לעותר כי בחינת הנושא טרם הסתיימה. ביום 29.1.2019, לאחר שלא התקבלה תשובה לפנייה כעבור שלושה חודשים, חרף מכתבי תזכורת שנשלחו, הוגשה העתירה.

בעתירה התבקשה השבת סירתו של העותר, לצד השבת סירותיהם של דייגים אחרים שנתפסו על-ידי חיל הים – לאלתר. בעיקרו של דבר, נטען בעתירה כי הסירות מוחזקות במשך תקופה ארוכה ללא סמכות וללא כל החלטה שיפוטית, באופן שרירותי ובלתי סביר. בנוגע לסירתו של העותר נטען כי מדובר בסירה גדולה המשמשת מקור פרנסה עיקרי, אם לא יחיד, למשפחתו של העותר ולמשפחות נוספות.

ביום 1.5.2019, לאחר מתן אורכות, הגישו המשיבים תגובה מקדמית מטעמם, ובה ציינו כי בכוונתם "לפעול במהלך החודשים הקרובים להשבת הסירה לרצועת עזה, כמו גם את שאר סירות הדיג מרצועת עזה שנתפסו על-ידי חיל הים ושלא התבקשה החרמתן (כ-65 סירות), והכל בכפוף לשיקולים ביטחוניים ומדיניים ולהערכת המצב הביטחונית". בהתאם לכך טענו המשיבים כי לשיטתם העתירה התייתרה, אך הוסיפו כי הם נכונים להוסיף ולעדכן את בית המשפט בהתקדמות הטיפול בנושא.

ביום 14.5.2019 השיבו העותרים לאמור בתגובתה המקדמית, והעירו כי משתמע ממנה שלא היה כל בסיס להחזקת הסירות מושא העתירה, מבלי שהתבקשה החרמתן, תוך פגיעה במקור פרנסתם היחיד של רבים. מעבר לכך נטען כי תגובת המשיבים אינה מפרטת באיזה אופן יושבו הסירות, ואם גם זו הפעם יוצבו תנאים לצורך החזרתן. כן נטען שהתגובה המקדמית אינה כוללת התחייבות להשבת הציוד שהכילו הסירות עובר לתפיסתן.

ביום 16.6.2019 הוגשה תגובה נוספת מאת המשיבים, בהתאם להחלטה שניתנה בעניין זה. הפעם צוין כי בכוונת המשיבים לפעול להשבת סירתו של העותר בתוך שבועיים, בכפוף לכך שבשל קשיים טכניים ובטיחותיים לא ניתן יהיה לעשות כן דרך הים, אלא דרך היבשה, דבר שיגרור "התאמות שונות". כן צוין כי עדיין עומדת לעותר האפשרות לפעול בעצמו להשבת הסירה. באשר ליתר הסירות נטען כי בכוונת המשיבים לפעול גם כן להשבתן, בהליך שעתיד להסתיים בפרק זמן של עד ארבעה חודשים. בתגובתם ביקשו המשיבים לשוב ולעדכן את בית המשפט ביחס להתקדמות הטיפול בנושא.

בהמשך לכך, ביום 8.7.2019 עדכנו המשיבים כי סירתו של העותר הועברה לרצועת עזה דרך היבשה "למיטב הבדיקה, יחד עם כלל הציוד שהיה עליה בעת תפיסתה, למעט שני מכשירי ניווט שנמצאו לאחר החזרתה של הסירה ואשר יושבו מחר לרצועת עזה". בנוסף, צוין כי ביום 3.7.2019 הושבו לרצועת עזה 20 סירות דיג דרך הים, וזאת במסגרת מה שהוגדר "השלב הראשון" בתהליך ההשבה של הסירות (שבתחילתו החזיקו המשיבים כאמור בכ-65 מהן). בהתאם לכך, המשיבים חזרו וטענו כי דין העתירה להימחק, אך הוסיפו גם כי לחלופין הם מבקשים להתיר להם לעדכן פעם נוספת בחלוף פרק זמן נוסף.

ביום 1.8.2019, אף זאת בהתאם להחלטה שניתנה, עדכנו המשיבים כי בפרק הזמן שחלף מאז הודעתם הקודמת הושבו לרצועת עזה 43 סירות דיג נוספות דרך הים או היבשה, כך שבסך הכול הם החזירו 64 סירות מאז הוגשה העתירה. בהתאם לכך, על-פי הנטען, נותרו בידי המשיבים 6 סירות דיג, ששתיים מהן נתפסו לאחר הגשת העתירה ומשום כך היא לא חלה עליהן ושאף הוגשו בעניינן בקשות חילוט במסגרת של הליך פלילי. עניינן של 4 הסירות הנוספות עודנו נבחן, כך הוסבר, מאחר שהן שימשו לצרכי פעילות חבלנית עוינת או לפריצת הסגר הימי על רצועת עזה.

באותה הודעה מעדכנת התייחסו המשיבים גם לציוד שהיה על הסירות שהושבו לרצועה. המשיבים ציינו כי נותרו בידיהם 10 מנועים בעלי הספק של למעלה מ-25 כ"ס, המהווים ציוד דו-שימושי מפוקח המנוי בפרט 46 לתוספת הראשונה לצו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית), התשס"ט-2008, ולכן עניינם עודנו נבחן. כן נטען כי אין בידי המשיבים תיעוד מסודר בנוגע לכלל הציוד שנתפס על כל סירה וסירה, מאחר שחלפו מספר שנים מאז תפיסתן. עוד הוער בתגובה כי אף רשתות דיג שהיו על הסירות במועד תפיסתן אינן בנמצא לאחר שנזרקו לים יחד עם הדגים שהיו עליהן בעת התפיסה או לאחריה בשל סיכון תברואתי, וכי אף ביחס לכך אין בידי המשיבים תיעוד מסודר. כן הוטעם כי בכוונת המשיבים לפעול לשיפור התיעוד של סירות דיג מרצועת עזה והציוד על גביהן במועד תפיסתם, ככל שכך יארע בעתיד.

ביום 19.8.2019 השיבו העותרים להודעות העדכון האמורות. בעיקרו של דבר, העותרים ציינו כי הסירות הושבו לרצועה כשהן שבורות ובלתי שמישות, וכי השינוע של חלקן דרך היבשה ולא דרך הים הסב להן נזקים כבדים. העותרים טוענים עוד שאין הם מסוגלים לתקן את הסירות – הן בשל כך שהעלויות הכספיות הכרוכות בתיקונים גבוהות ביותר והן מאחר שחומרים רבים הדרושים לתיקונן אינם מותרים בכניסה לרצועה. ביחס לעותר עצמו נטען כי כבר נאלץ לשאת בעלויות של שינוע הסירה בסך של כ-9,000 שקלים ושל כ-45,000 דולרים לתיקון הנזקים, סכומים המתווספים לסך של כ-100,000 דולר שבו מוערך אובדן רווחיו בשלוש השנים שבהן לא הושבה לו הסירה. על רקע האמור, בשלב זה ביקשו העותרים לקבוע מנגנון פיצוי כחלופה להשבה בעין של הסירות, שהפכה לטענתם לבלתי אפשרית כתוצאה מהאופן הרשלני שבו הוחזקו הסירות בשנים שחלפו מאז נתפסו. בנוסף, העותרים טענו כי לפי חשבונם בידי המשיבים ישנו מספר גדול יותר של סירות ומנועים בהשוואה לנתונים שנמסרו.

ביום 19.8.2019 הורה בג"צ למשיבים להגיב לאמור בהודעה מטעם העותרים, ולהתייחס לאפשרות של חיובם בהוצאות. בתגובתם מיום 29.9.2019, היא התגובה האחרונה ברצף ההודעות שתואר, הוסיפו המשיבים נתונים בדבר הסירות והמנועים שנותרו בחזקתם, וכן התייחסו לסוגיית הפיצוי ולהוצאות. בכל הנוגע לבקשה לקביעת מנגנון פיצוי, נכתב כי דינה של זו להידחות על הסף בהיותה טענה אזרחית שמקומה להתברר בערכאות הרלוונטיות. בהקשר זה צוין כי באפשרותם של בעלי הסירות לפנות באופן פרטני לחטיבת תביעות וביטוח במשרד הביטחון ולהעלות את מכלול טענותיהם בעניין, ואם הדבר נדרש – לנקוט בהליך אזרחי מתאים.

בנקודת הזמן הזו, לאחר שסירתו של העותר הושבה לו ועמה גם סירותיהם של 63 תושבים נוספים מרצועת עזה, התקבלו למעשה הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה כפי שהוגשה, ובהתאם לכך הטיפול בה מגיע אל קצו. יחד עם זאת, העתירה חשפה התנהלות המחייבת את התייחסות בג"צ לטעמו, ולו בקצרה. מכלול ההיבטים הנוגעים לתנועת סירות מעזה והמגבלות החלות עליהן לא הועמד לעיון בג"צ. עם זאת, ההתנהלות העולה מדבריהם של המשיבים עצמם אינה מניחה את הדעת. השבת הסירות – פעולה שהמדינה אינה חולקת עליה כשלעצמה – התעכבה במשך זמן ארוך ביותר. כמו כן, דומה שלא ננקטו צעדים מתאימים לתיעוד הנוגע לתפיסתו של ציוד רב ערך – הן באופן אובייקטיבי והן מבחינתם של הנוגעים בדבר, שזה היה מטה לחמם. למעשה, והדברים קשורים זה בזה, מתיאור מצבן של הסירות הרושם המצטייר הוא של אדישות לגורלן. מהיבט אחר עולה גם היעדר מוכנות לאתגר של טיפול בתפיסת רכוש ותיעוד מתאים, שעשויה להיות לו חשיבות במישורים נוספים מעבר לפן האנושי של העותרים, כדוגמת הקפדה על טוהר המידות בשמירה על נכסים המוחזקים על-ידי הרשויות ומקצועיות בניהול לוגיסטי. בית המשפט העליון ציין כי רשם לפניו את התחייבות המדינה לפעול בעתיד בסוגיית התיעוד, והביע תקווה כי כך יהא גם בסוגיות הנלוות לכך.

ומה באשר לנזקים שנגרמו לסירות? ההליך הנוכחי אינו המסגרת המתאימה לבחינת זכויותיהם הכספיות של העותרים בקשר לנזקים שנגרמו להם – הן מאחר שהדברים לא נכללו בהליך המקורי והן מאחר שההליך הבג"צי אינו מותאם לדיון בשאלות של פסיקת פיצויים, במקרה הרגיל (ראו עוד: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 57, 398, 414, 427-421 (2017)). אף לגוף הדברים הסוגיה היא מורכבת, ולכן בג"צ לא הביע עמדה בנושא. אולם, חשוב לציין כי המדינה הותירה את הדלת פתוחה לבירורן של תביעות מתאימות.

סוף דבר: לנוכח ההתפתחויות שחלו מאז הגשת העתירה, התייתר הדיון בסעדים שהתבקשו בה, ועל כן היא נדחיתה. עם זאת, לנוכח ההתנהלות שפורטה לעיל וריבוי ההודעות שהוגשו, נקבע שהמשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך 12,000 שקלים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בגצ אישר: המחבלים לא יפגשו עם עורכי דינם

בגצ אישר: המחבלים לא יפגשו עם עורכי דינם

בהחלטה שניתנה בימים אלו על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דן בית המשפט העליון בעניינן  של שתי עתירות המופנות כלפי החלטת ראש צוות החוקרים הממונה על חקירת העותרים למנוע מפגש בין העותרים ובא כוחם, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 58(ג) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009. נוכח העניין העובדתי המשותף שביסודן, וטענות בא הכוח המייצג את שני העותרים, הדיון בעתירות אוחד – אם כי עניינו של כל עותר ייבדק, כמובן, לגופו באופן עצמאי.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

טענתו העיקרית של בא כוח העותרים נעוצה בהפעלת אלימות נגד מרשיו במהלך חקירתם. קיימנו דיון במעמד שני הצדדים. לאחר מכן, ובהסכמת בא כוח העותרים, עיינו בחומר המסווג וקיימנו דיון ממושך במעמד צד אחד, תוך בקשת הבהרות והסברים מגורמי הביטחון. אף חזרנו וקיימנו דיון המשך לאחר מספר שעות, במהלכן נערכו בירורים נוספים והתקבל חומר נוסף, לפי בקשת הרכב השופטים.

נועם קוריס

העותר בבג"ץ 7040/19 מצוי במעצר לצורכי חקירה מתאריך 3.10.2019. מעצרו הוארך על ידי בית המשפט הצבאי ביהודה עד לתאריך 31.10.2019, והוא מנוע מלפגוש את בא כוחו ממועד מעצרו ועד היום, 30.10.2019, בשעה 23:59.

העותר בבג"ץ 7044/19 נעצר ביום 23.10.2019, ומעצרו הוארך עד יום 31.10.2019. תקופת מניעת המפגש עם בא כוחו חופפת את התקופה האמורה.

שני העותרים חשודים בביצוע עבירות ביטחון חמורות.

ראשית לכל, בית המשפט העליון השתכנע כי עילת ההגנה על ביטחון האזור קיימת, בשלב זה, בצורה ברורה. מנקודת מבט זו, אין מקום להתערב בצו בדבר מניעת המפגש עם בא כוח העותרים. בהגיעו למסקנה זו, לא התעלם בית המשפט מהשוני בתקופות של מניעת המפגש. כלל הוא כי ככל שהתקופה ממושכת יותר, גובר הנטל על הגורם הביטחוני לבסס את המשך המניעה. ואמנם, מסקנתו של בית המשפט היא שאין להתערב בהחלטות הנידונות, שניתנו על פי הצו בדבר הוראות ביטחון, תקפה גם לגבי העותר בבג"ץ 7040/19, חרף התקופה שבה מדובר.

בג"ץ בחר גם להתייחס לטענה בדבר אופן חקירתם של העותרים.

לאחר שקילת העניין, מסקנת בית המשפט היא כי, מן הנימוקים שפורטו – לרבות בחלק החסוי של פסק הדין – אין בטענה האמורה כדי להצדיק התערבות בהחלטות המשיב בדבר מניעת המפגש, לפי הצו בדבר הוראות ביטחון. כך לגבי שני העותרים. כאמור, שופטי ההרכב התמקדו בצו למניעת מפגש הנידון. על רקע טענות ב"כ העותרים, יצוין כי מן החומר שהוגש עולה כי בריאותם של שני העותרים תקינה. עוד יצוין כי אף בית המשפט הצבאי שדן בהארכות המעצר של העותרים נדרש גם לעניין זה בהחלטותיו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

בג"צ דחה עתירת אסיר נגד ענישה קולקטיבית

בג"צ דחה עתירת אסיר נגד ענישה קולקטיבית

המבקש, אסיר בשם חאלד מחאמרה ושותפיו לתא הורשעו בדין משמעתי, לאחר שבמהלך חיפוש בתאם נמצא ציוד תקשורת אסור בהחזקה. בעקבות זאת הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, שכותרתה 'ענישה קולקטיבית', וביקש "לעצור הליך רעוע ובלתי מובן… הרבה אסירים סובלים ממנו ואני אחד האסירים". ב"כ המשיב טען כי דין העתירה להימחק על הסף, הן מחמת שהיא נעדרת פירוט, הן מאחר שהמבקש לא שילם את אגרת בית המשפט, הן משום שלא מיצה הליכים כנדרש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

ביום 19.6.2019, לאחר דיון, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, וקבע כדלקמן:

"העותר מלין על ענישה קולקטיבית שהוטלה עליו ועל אסירים אחרים […] מתשובת המשיב עולה כי העותר נשפט בדין משמעתי ביחד עם אסירים אחרים, מאחר שנמצא בתאו ציוד אסור בהחזקה ובכלל זה, ארבע אוזניות של רט"ן, רכיבים אלקטרוניים, מלחם מאולתר ומטען מאולתר. העותר ואחרים הורשעו בדין משמעתי ונגזרו עליהם עונשים ההולמים את הנושא, וכן ננקט הליך מנהלי של שלילת טובות הנאה. העותר לא מיצה הליך מנהלי קודם הגשת העתירה. לדבריו, פנה בבקשה ליועץ המשפטי לפני 20 יום, אולם העתירה הוגשה לפני כחודש וחצי, בטרם העותר פנה ליועץ המשפטי בבקשה לבטל את ההליך לפי סעיף 8 לפקודת הציבור 04.13.00. בנסיבות הללו, מאחר והעותר לא מיצה הליך מנהלי טרם פנייה לבית המשפט, אני נעתר לבקשת ב"כ המשיב ומוחק את העתירה על הסף".

נועם קוריס

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון (בית המשפט העליון העיר שבדומה לעתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, גם בקשה זו אינה מפורטת ואינה ברורה כל צרכה), במסגרתה הלין המבקש 'על החוק הזה' (ככל הנראה על 'הענישה הקולקטיבית'), ומבקש לבטלו.

בית המשפט העליון (כבוד השופט נועם סולברג) קבע, כי דין הבקשה להידחות. נימוקיו היו, ראשית, שטענות המבקש אינן מפורטות ואינן ברורות, וממילא לא ניתן לדון בהן כדבעי. שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מקום להידרש לטענות המבקש שעה שלא הקדים ומיצה הליכים כנדרש.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

בג"צ הפעיל את חיסיון הגנת יחסי החוץ

נועם קוריס משה אביב

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק דחה בימים אלו עתירה שדרשה ממשרד המשפטים לתת מידע בדבר התקשרויות עם משרדי עורכי דין בעולם בקשר עם יחסי החוץ של המדינה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

העותרים, קובי סניץ, סהר ורדי, עופר ניימן, פרופ' רחל גיורא, עו"ד איתי מק  הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בעת"מ 68862-11-17 מיום 13.8.2018 (כב' השופט א' אברבנאל) שדחה את עתירתם מלכתחילה.

המערערים הגישו בקשה על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק), במסגרתה ביקשו לקבל מידע אודות התקשרויות שנעשו עם גורמים זרים כחלק מהמאבק בתופעת הדה-לגיטימציה לישראל. הבקשה מוענה תחילה למשרד החוץ ולמשרד לעניינים אסטרטגיים, ובהמשך, משהתקבלה תגובת המשרדים לפיה לא ביצעו התקשרויות כאמור, הופנתה הבקשה למשרד המשפטים. משרד המשפטים השיב כי יש ברשותו מידע על התקשרויות שביצעו גורמים מטעמו עם משרדי עורכי דין זרים לצורך התמודדות משפטית עם תנועת ה-BDS. למכתב צורפו חלק מן המסמכים הרלוונטיים, הכוללים את הנוהל הפנימי בדבר "התקשרות עם משרדי עורכי דין ומומחים משפטיים בחו"ל" ושורה של פרוטוקולים והחלטות של ועדת המכרזים המשרדית שאישרה את ההתקשרות. חלק מהמידע הושמט מהמסמכים שצורפו לבקשה (לרבות סעיף 1 לנוהל האמור), ומסמכים רלוונטיים אחרים לא צורפו.

בעקבות תשובת משרד המשפטים, הוגשה העתירה מושא הערעור דנן, אשר התמקדה בבקשה לחשוף את זהות משרדי עורכי הדין ואת מהות ההתקשרות עימם. יצוין כי משרד המשפטים חשף את סעיף 1 לנוהל במסגרת תגובתו לעתירה. לאחר עיון במעמד צד אחד בחומר החסוי ובחוות דעת מטעם משרד החוץ ומטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט בין-לאומי (להלן: חוות הדעת המקצועיות), בית משפט קמא דחה את העתירה. בפסק הדין נקבע כי ישנו חשש ממשי שחשיפת המידע תפגע ביחסי החוץ של ישראל, ועל כן היא אסורה לפי סעיף 9(א)(1). עוד נפסק כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשות לנוכח העובדה שהיא מצויה בליבת שיקול הדעת המקצועי של הגורמים האמונים על יחסי החוץ של ישראל, ובהתחשב בכך שאין במידע חשיבות ציבורית רבה. יצוין כי בעקבות הצעת בית המשפט בדיון, המדינה הסכימה לחשוף חלקים מתוך חוות הדעת המקצועיות.

מכאן הערעור שלפנינו בו המערערים טענו כי ישנו עניין ציבורי רב בגילוי המידע, בייחוד משום שהסתרתו מעוררת חשד להתנהלות בלתי חוקית ובלתי תקינה כלפי פעילים פוליטיים המבקרים את ישראל. מנגד, כך נטען, החשש מפני פגיעה ביחסי החוץ של ישראל אינו משמעותי, הן משום שהתקשרות עם משרדי עורכי דין אינה פעולה המצויה בליבת העשייה בתחום יחסי החוץ, הן מפני שחלק מהמידע כבר נחשף.

המשיבים סמכו ידיהם על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה חשיפת המידע אסורה לפי סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע. בנוסף, נטען כי חלק מהמסמכים שלא נמסרו הם תרשומות פנימיות, אשר אין חובה לגלותן לפי סעיף 9(ב)(4); כי הפרטים הנוגעים לשכר הטרחה שמשולם למשרדים חוסים בגדר הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(6); כי סעיפי הסודיות שנכללו בחוזי ההתקשרות עם המשרדים מקימים תחולה לסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(7); וכי לנוכח כל האמור, מסירת המידע עלולה לפגוע בתפקוד התקין של הרשות כאמור בסעיף 9(ב)(1).

הערעור נסב בעיקרו על שאלת התקיימותו של סייג ההגנה על יחסי החוץ של המדינה, אשר בהתקיימו אין לגלות את המידע המבוקש. כמו כן, ככל שהסייג מתקיים, נשאלת השאלה אם העניין הציבורי מצדיק את גילוי המידע מכוח סעיף 17(ד) לחוק.

בטרם נדרש לשאלות אלו כסדרן, הזכיר בית המשפט בקצרה את מושכלות יסוד בנוגע לחוק חופש המידע. החוק מיוסד על שני רציונליים מרכזיים – "הטעם הדמוקרטי" ו"טעם הבעלות" – מהם נגזרים צידוקי המשנה של החוק. הרציונל הראשון מבוסס על הזכות לדעת, שבתורה נגזרת מחופש הביטוי, והרציונל השני נובע מהעמדה הנורמטיבית לפיה הציבור הוא בעליו של המידע והרשות מחזיקה בו כנאמן (ראו ביתר פירוט בעע"מ 3300/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע, בפסקה 6 לפסק דיני והאסמכתאות שם (5.9.2012) (להלן: עניין גישה); עע"מ 5089/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' בנק ישראל, בפסקה 10 לפסק דיני (30.5.2018) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל)). אולם, הזכות לקבלת מידע אינה מוחלטת, ובנסיבות מסוימות, המפורטות בסעיפים 9-8 לחוק, היא עשויה לסגת מפני אינטרסים מוגנים אחרים.

הסייגים הרלוונטיים לענייננו מעוגנים כולם בסעיף 9, אשר עניינו בסוגי מידע שהרשות מנועה מלמסור (סעיף 9(א)) ובסוגי מידע שאינה מחויבת למסור (סעיף 9(ב)). הסייג המרכזי עליו ביססה הרשות את החלטתה במקרה דנן, ואשר בית משפט קמא אישר את התקיימותו, מעוגן בסעיף 9(א)(1), שזו לשונו:

מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו

(א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)     מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם.

בעניין 'הארץ' צוין כי סייג יחסי החוץ מיושם ברחבי העולם בעיקר במצבים המצויים בליבת התחום של יחסי החוץ (עע"מ 2975/15 הוצאת עיתון 'הארץ' נ' משרד החוץ, בפסקה 31 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (6.6.2016) (להלן: עניין 'הארץ')). על כן, ראיתי להידרש תחילה לטענת המערערים לפיה התקשרות עם משרדי עורכי דין אינה מצויה בליבה זו. סוגיית הדה-לגיטימציה היא בעלת חשיבות רבה בכל הנוגע למעמדה הבין-לאומי של המדינה, באשר "חוסנה של מדינה נגזר, בין היתר, ממעמדה בקרב אומות העולם, מהלגיטימציה לקיומה ולפעולותיה, ומחוסנה הכלכלי" (בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, בפסקה 1 לפסק דיני (15.4.2015)). ואכן, ישראל נוקטת אמצעים שונים על מנת להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה בהקשר זה. בתוך כך, הוקם כוח-משימה במשרד המשפטים שתפקידו להתמודד עם הליכים משפטיים במישור הבינלאומי (החלטה ב/17 של ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) מיום 20.10.2009, בעניין "הקמת כוח-משימה במשרד המשפטים להתמודדות עם הליכים משפטיים במישור הבינלאומי"). כוח-המשימה, ששולב מאז במחלקה למשפט בינלאומי במשרד המשפטים, פועל כחלק מצוות בין-משרדי שמתכלל ומוביל את "המערכה נגד תופעת הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל" (החלטה ב/30 של ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני) מיום 13.10.2015, בעניין "המערכה למאבק בתופעת הדה-לגיטימציה נגד ישראל"). ההתקשרות עם משרדי עורכי הדין הזרים נעשתה במסגרת פעילותו של משרד המשפטים בצוות הבין-משרדי ולצורך קידום מטרות הצוות. על כן, ושלא כטענת המערערים, ברי כי עסקינן במידע הקשור בסוגיה רגישה וייחודית הנמצאת בליבת העיסוק הישראלי ביחסי חוץ.

לשון סעיף 9(א)(1) מלמדת כי על מנת שתקום תחולה לסייג יחסי החוץ, והמידע יוותר חסוי, יש להוכיח כי קיים חשש שהגילוי יפגע ביחסי החוץ של ישראל. נדרש כי החשש יהיה בעל משקל ממשי, בהתחשב בתוחלת הפגיעה הצפויה ביחסי החוץ (עניין 'הארץ', בפסקה 26 לפסק דינה של הש' ד' ברק-ארז)). לא מצאנו פגם בהחלטת הרשות בדבר התקיימותו של הסייג. ההחלטה התקבלה על סמך בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, כמצוות סעיף 10 לחוק (ועל כן איני נדרש לגישות השונות בדבר תחולתו של סעיף זה על סוגי המידע המנויים בסעיף 9(א). בהקשר זה, ראו עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל, בפסקה 11 לפסק דיני (30.5.2018); ועע"מ 615/15 אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא בטחוני, בפסקה 12 לפסק דיני (11.4.2016)). יתר על כן, חשיפת המידע באופן חלקי עונה על דרישת המידתיות העולה מסעיף 11 לחוק. גם לגופו של עניין, ולאחר שעיינתי במידע החסוי ובחוות הדעת המקצועיות, שוכנעתי כי קיים חשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

לאור מסקנתו של בית המשפט כי התקיים סייג יחסי החוץ לא ראה בית המשפט להידרש לשאלת התקיימותם של יתר הסייגים שנטענו.

סעיף 17(ד) מסמיך את בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית ייחודית ביחס להחלטת הרשות, ולהורות על מסירת המידע מקום בו התרשם כי העניין הציבורי בגילוי המידע גובר על הטעמים לדחיית הבקשה (וראו בהרחבה בעניין גישה, בפסקאות 13-12 לפסק הדין). אין לכחד כי התנהלות המדינה בכל הנוגע להתמודדות עם תופעת החרם מעוררת עניין ציבורי, אך סבורני כי החשיפה החלקית של המסמכים הרלוונטיים מאזנת כראוי בין העניין הציבורי במידע לבין הקשיים הטמונים בחשיפתו. על כן, אין הצדקה להתערבות בהחלטת הרשות ובפסק דינו של בית משפט קמא.

ולאחר הדברים האלה, ציין בית המשפט כי הלכה למעשה, הדיון נסב על מספר פרטים שהושחרו בתוך החומר שנמסר למערערים, ובמהלך הדיון עיינו במעמד צד אחד בקטעים המושחרים, אשר מהווים אך חלק קטן מתוך החומר. ניכר על-פניו כי החומר שהושחר עוסק בעיקר בזהות משרדי עורכי הדין ובתנאים המסחריים של ההתקשרות (התעריף). יש בכך כדי להעמיד את הדיון לעיל בפרספקטיבה הראויה, ובהיבט זה טוב היה לערעור משלא הוגש. ברי כי חשיפה של זהות משרדי עורכי הדין וחשיפת שכר הטרחה, עלולה להקשות על ההתקשרות עם אותם משרדים (כמו גם לחשוף סודות מסחריים שלהם) וממילא לפגוע בהתמודדות של מדינת ישראל עם תופעת ה-BDS.

ולבסוף, בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בגובה ההוצאות שהושתו על המערערים בסך 3,000 ₪ ואף הוסיף עליהן 4,000 ₪ נוספים, זאת למרות טענות המערערים כי בפסיקת ההוצאות בית משפט קמא לא התחשב בטעמים הציבורים שבגינם הוגשה העתירה ובעובדה שהגשתה הובילה לחשיפת מידע נוסף.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית נגד אל על

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.11.2017 (השופטת ש' אלמגור, ת"צ 15698-04-15) בגדרה אושר למשיבים לנהל תובענה ייצוגית בעניין שינויים שערכה המבקשת, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, בתנאי מועדון "הנוסע המתמיד" שמופעל על ידה (להלן: הבקשה, ההחלטה ו-אל על, בהתאמה). במוקד בקשת האישור, הטענה כי לא היה מקום להחיל את השינויים בתנאי המועדון באופן רטרואקטיבי – ביחס ל"נקודות" שכבר נצברו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

כמתואר בהחלטה, אל על היא חברת התעופה הגדולה בישראל והיא מפעילה את מועדון "הנוסע המתמיד" שמאפשר לחברים בו לצבור בדרכים שונות זכויות (המכונות נקודות) שמכוחן מוקנית זכאות להטבות ומבצעים (להלן: מועדון הלקוחות או המועדון ו-הנקודות, בהתאמה); כאשר היקף ההטבות משתנה בין המעמדות שנכללים במועדון הלקוחות. אחת ההטבות המרכזיות שמקנה החברות במועדון הלקוחות היא אפשרות לממש את הנקודות שנצברו על מנת לרכוש "כרטיס בונוס" לאחד מיעדי הטיסות של אל על – ויצוין כי כרטיס בונוס "משולם" בעיקרו בנקודות, וחלק קטן המכונה "תוספת מזומן" (או תוספת דלק) משולם ככלל במזומן; אם כי קיימת אפשרות לשלם גם עבור "תוספת מזומן" בדרך של מימוש נקודות. נוסף על כך, ניתן לנצל את הנקודות על מנת לשדרג את כרטיס הטיסה שנרכש למחלקה בדרגה גבוהה יותר.

החברות במועדון הלקוחות ותנאיו מוסדרים ב"בתקנון מועדון הנוסע המתמיד של אל על" (להלן: התקנון); ובין הוראותיו סעיפים שמבהירים כי לאל על שיקול דעת בלעדי לשנות את תנאי המועדון, לרבות לעניין צבירת הנקודות ופדיונן (סעיף 2.3 לתקנון). בתוך כך נקבע כי אל על רשאית להפסיק את מועדון הלקוחות ללא הודעה מוקדמת, ובהתאם הזכות לצבור נקודות ולממשן יכולה להיפסק בכל רגע (סעיף 2.3.1 לתקנון); וכן כי מרבית השינויים ניתנים לביצוע בהודעה מוקדמת של חודש (30 יום) מעת פרסום השינוי באינטרנט (סעיף 2.4 לתקנון). מפאת חשיבותן יובאו להלן ההוראות העיקריות בתקנון שרלוונטיות לענייננו, ומעתה והלאה הן יכונו יחד – התניות:

2.1    החברות במועדון כפופה לכל סוגי הכללים, התנאים, החוקים, התקנות, המדיניות והנהלים ("כללי התוכנית"), אשר אל על עשויה לאמץ מעת לעת לפי שיקול דעתה הבלעדי. 

2.2    צבירת הנקודות ופדיונן, כפופה לכללי התוכנית, כפי שיקבעו ויפורסמו על ידי אל על מעת לעת.

2.3    על אף האמור בכל מקום אחר בתקנון זה, אל על שומרת לעצמה את שיקול הדעת הבלעדי:

2.3.1   להפסיק את תוכנית המועדון, ללא הודעה מוקדמת. לפיכך, ומבלי להתחשב במידת השתתפות החבר בתוכנית, הזכות לצבור נקודות ולממשן יכולה להיפסק בכל רגע, כפי שיקבע ויפורסם על ידי הנהלת מועדון הנוסע המתמיד.

2.3.2   לקבוע ולערוך שינויים בכללי התוכנית של המועדון, לרבות, מבלי לפגוע בכלליות האמור: הניקוד הנצבר, כמות הנקודות הדרושות להטבה, למעמד, לכרטיס, לשדרוג, להרשמה, לשובר או זכות כלשהי במועדון הלקוחות, בחלקן או במלואן, רמת הנקודות, הכללים לצבירת נקודות, כללי פדיון הנקודות, כללי השדרוג וסוגי כרטיסי הבונוס, תוקף ההטבות, התקשרויות עם שותפים כהגדרתם בתקנון וכד'.

2.3.3   לשנות ולהגביל את פרק הזמן שבו ניתן לשמור ו/או להשתמש בנקודות שנצברו וכד'.

2.3.4   לקבוע ימים ו/או תקופות ו/או טיסות, שבהם לא ניתן יהיה להשתמש בנקודות שנצברו לצורך מימוש כרטיסי הבונוס לטיסות ולהגביל את מספר המושבים הזמין, לכל או חלק מהחברים, לכל או לחלק מהיעדים וכד'.

2.4    כל השינויים, למעט אלו הנזכרים בסעיף קטן 2.3.4 לעיל, ניתנים לביצוע בהודעה מוקדמת של 30 ימים מיום פרסום השינוי באינטרנט. במקרים חריגים הנובעים מאירועים אשר הנהלת המועדון לא יכולה היתה לצפות מראש וכן במקרה של שינויים טכניים או שינויים שכל מטרתם להיטיב עם חברי המועדון, השינויים ניתנים לביצוע באופן מיידי. הנהלת מועדון הנוסע המתמיד תהא רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, להאריך את פרקי הזמן למתן הודעות המפורטים לעיל.

בחודש פברואר 2015 ביצעה אל על שינויים במועדון הלקוחות, שהתבטאו בין היתר בעדכון תנאי מימוש הנקודות לשם קבלת הטבות מסוימות; כאשר שלושה חודשים קודם לכניסת השינויים לתוקף, בנובמבר 2014, שלחה אל על הודעות בנושא לחברי המועדון ופרסמה הודעה באתר האינטרנט שלה (הודעות אלה יכונו להלן: ההודעה המוקדמת). לדברי אל על, השינויים בוצעו על מנת לתקן עיוות כלכלי שנוצר בין מחירי כרטיסי הטיסה בתשלום לבין "המחירון" בנקודות, ובהתאם להוראות המפורשות בתקנון שמאפשרות לה לערוך שינויים בתנאי המועדון; ובכל מקרה בתקופת ההודעה המוקדמת ניתן היה לנצל את הנקודות לפי תנאי המימוש הישנים. המשיבים, חברים במועדון הלקוחות, מיאנו להשלים עם חלק מהשינויים שנערכו והגישו בקשה לאישור תובענה כייצוגית בנדון. לטענתם, התנאים למימוש הנקודות טרם השינוי היו עדיפים, ומשכך לא היה מקום להחיל את השינויים באופן רטרואקטיבי ביחס לנקודות שכבר נצברו (לעיל ולהלן: בקשת האישור). אעמוד בקצרה על שלושת השינויים שבגינם הוגשה בקשת האישור (יכונו יחד – השינויים):

א.   גידול במספר הנקודות הדרוש לצורך רכישת כרטיס בונוס ליעדים רבים, בשיעור שבין 11% ל-50%. כך למשל, לפני שינוי תנאי מועדון הלקוחות נדרשו 1,400 נקודות לרכישת כרטיס בונוס לניו יורק במחלקת תיירים, ואחריו נדרשות 1,800 נקודות בחורף ו-2,000 בקיץ; עבור כרטיס לאותו יעד במחלקת עסקים נדרשות 4,500 נקודות, בעוד לפני השינוי די היה ב-3,000 נקודות. לבקשת האישור צורפה טבלה (נספח ד'3 לבקשת האישור) שבה פורט מספר הנקודות הדרושות לרכישת כרטיסי בונוס ליעדים שונים לפני שינוי תנאי המועדון ואחריו; וממנה עולה כי ביחס לחלק מהיעדים חלה הפחתה במספר הנקודות הדרושות, ישנם יעדים ש"העלות" בנקודות נותרה ללא שינוי, ובנוגע למרבית היעדים המבוקשים אירע גידול משמעותי במספר הנקודות (להלן: שינוי מספר הנקודות לכרטיס בונוס).

ב.   גידול במספר הנקודות הנדרשות לתשלום עבור "תוספת מזומן" (המכונה גם תוספת דלק) בשיעור של 50%. לדוגמא, לפני השינוי האמור, טיסה לאתונה הצריכה תוספת מזומן של שישים דולר ארה"ב שאותה ניתן היה לשלם ב-120 נקודות; לאחר השינוי התעריף עלה ל-180 נקודות (להלן: שינוי מספר הנקודות לתוספת מזומן).

ג.    ביטול האפשרות לקבל שובר לכרטיס בונוס פתוח לשנה, לקראת סיום תוקפן של נקודות. בעבר, לקראת מועד פקיעת התוקף של נקודות עמדה לפני חברי המועדון האפשרות הבאה – לפדות את הנקודות בכרטיס בונוס פתוח לשנה, וסמוך לסוף אותה שנה להמירו בכרטיס לטיסה ספציפית בשנה העוקבת. לאחר השינוי (שקדם לשניים האחרים ונכנס לתוקפו כבר בתחילת שנת 2014), ניתן להזמין כרטיס טיסה רק ליעד ומועד מסוימים, לא יאוחר משנה ממועד פקיעת תוקף הנקודות; וכל שינוי בכרטיס שהוזמן כרוך בתשלום נוסף. במובן זה, בוטלה האפשרות לעשות שימוש בנקודות שפג תוקפן למשך שנתיים נוספות (להלן: ביטול האפשרות להארכת תוקף הנקודות).

במסגרת בקשת האישור נטען כי אל על לא הייתה רשאית להחיל את השינויים באופן רטרואקטיבי על נקודות שנצברו זה מכבר (שלפי ההערכה מסתכמות בכ-1.5 מיליארד נקודות), וכי מדובר בהפרה יסודית של ההתקשרות שבינה לבין חברי המועדון. כן נטען כי השינויים עולים כדי הטעיה חוזית וקיום חוזה בחוסר תום לב. בהקשר זה נטען כי לשונו הברורה של התקנון אינה מקנה לאל על את הזכות לשנות את תנאי מועדון הלקוחות בדיעבד, ביחס לנקודות שנצברו; ועוד נטען כי ממילא יש להחיל את כלל הפרשנות נגד המנסח ביחס לתניות, וכי בכל מקרה מדובר בתניות מקפחות בחוזה אחיד. יצוין אגב כך כי המשיבים ציינו את הטענה בדבר תניות מקפחות בחוזה אחיד גם כאחת העילות לניהול התובענה כייצוגית, ואולם נראה כי בנסיבות המקרה הדגש הוא על כך שמדובר בטענה משפטית המשמשת בסיס לעילה אחרת – והיא העילה של הפרת חוזה. זאת, משום שככל שייקבע שעסקינן בתניות מקפחות בחוזה אחיד, המשמעות היא שעל פניו אל על לא הייתה רשאית לערוך את השינויים ואלה עולים כדי הפרת חוזה.

נוסף על כך, נטען כי אל על משמשת כנאמן עבור חברי המועדון ביחס לנקודות שטרם מומשו, והשינויים מהווים הפרה של חובת הנאמנות שחלה עליה; ועוד נטען כי מדובר בעשיית עושר ולא במשפט, ובהפרה של חובות המנויות בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). המשיבים עתרו לביטול השינויים שנערכו בתנאי מועדון הלקוחות; לביטול התניות המקפחות בתקנון שעל פניו איפשרו לאל על לערוך את השינויים; ולהשבה בעין או בשווי של שיעור אובדן הנקודות שנגרע מחברי המועדון כתוצאה מהשינויים – בדרך של מתן אפשרות לממש את הנקודות לפי תנאי המועדון הישנים או באמצעות מתן פיצוי כספי שהוערך בסך של כ-1.3 מיליארד ש"ח.

אל על מצידה עמדה על דחיית בקשת האישור, וטענה כי במסגרת התקנון צוין במפורש שתנאי מועדון הלקוחות נתונים לשינויים. כן נטען כי התקנון איננו חוזה אחיד אלא חוזה מתנה או מעין-מתנה, וכי ממילא במאזן הכולל השינויים שבמוקד בקשת האישור היטיבו עם חברי מועדון הלקוחות.

עיקר הדיון בהחלטה סב על השאלה אם התניות בתקנון שלכאורה איפשרו לאל על לערוך את השינויים הן תניות מקפחות בחוזה אחיד. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי אף אם תתקבל עמדת אל על כי לפי התקנון היא הייתה רשאית לשנות את תנאי מועדון הלקוחות כראות עיניה, גם ביחס לנקודות שכבר נצברו, עדיין נדרש להכריע אם הוראות אלה הן תניות מקפחות בחוזה אחיד. כפי שצוין, ואף שהדבר לא נאמר במפורש בהחלטה, ההכרעה בסוגית "התניות המקפחות" משליכה על השאלה אם השינויים נעשו כדין או שמא מדובר בהפרת חוזה.

תחילה קבע בית המשפט, כנקודת מוצא לדיון, כי התקנון הוא חוזה אחיד – ונדחתה טענת אל על כי מדובר בחוזה מתנה או מעין-מתנה שאין להחיל עליו את דיני החוזים האחידים. בתוך כך נדחתה טענה נלווית של אל על כי צבירת הנקודות אינה מסבה לה תמורה כלשהי; ונקבע כי הנקודות מוענקות לחברי המועדון מתוך אינטרס כלכלי מובהק של אל על למשוך לקוחות, להבטיח את נאמנות לקוחותיה לאורך זמן ולעודדם לרכוש ממנה כרטיסי טיסה ולא ממתחרותיה.

משהוברר כי מדובר בחוזה אחיד, ציין בית המשפט כי לפי סעיף 4(4) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים) תנאי המקנה לסַפָּק זכות לשנות על דעת עצמו ולאחר כריתת החוזה, מחיר או חיובים מהותיים אחרים המוטלים על הלקוח (זולת אם השינוי נבע מגורמים שאינם בשליטתו), חזקה עליו שהוא תנאי מקפח – וכאלה הן על פניו התניות שמאפשרות לאל על לשנות את תנאי התקנון לפי שיקול דעתה. אל על מצידה טענה כי יש לבחון את טענת הקיפוח בראי אופי השינויים שנערכו בתנאי מועדון הלקוחות, שלהשקפתה הם מאוזנים ומיטיבים. משכך, פנה בית המשפט לבחון אם שלושת השינויים שפורטו אכן מרעים את תנאי החברים במועדון; ולאחר שהעמיק בכל אחד מהשינויים, נקבע כי הורם הנטל הראשוני להשיב על כך בחיוב.

טרם שנדרש לשינויים לגופם, ציין בית המשפט המחוזי כי הנקודות שנצברות במסגרת החברות במועדון הלקוחות הן בעלות ערך כלכלי עבור חברי מועדון הלקוחות, ומסיבה זו ייתכן שחבר במועדון ירכוש כרטיס טיסה באל על גם אם מחירו גבוה יותר מזה של המתחרים. כן נאמר כי מאחר שתנאי מועדון הלקוחות היו קבועים ולא השתנו במשך כעשור, נוצרה ציפייה סבירה אצל חברי המועדון כי מספר הנקודות שנדרש יהיה לפדות לצורך קבלת כרטיס בונוס או על מנת להמיר תוספת מזומן, לא בנקל ישתנה ובוודאי לא יחול על נקודות שנצברו.

אשר לשינויים עצמם, נקבע כי אין ספק שביטול האפשרות להארכת תוקף הנקודות ו-שינוי מספר הנקודות לתוספת מזומן הרעו את תנאי המועדון. בשונה מכך, טיבו של שינוי מספר הנקודות לכרטיס בונוס היה פחות מובהק, בהינתן שרק ביחס לחלק מהיעדים חלה עלייה בכמות הנקודות שנדרש היה לממש לרכישת כרטיס בונוס; ובית המשפט המחוזי הקדיש חלק נכבד מהדיון לניתוח כלל השינויים שנערכו בהיבט זה. סופו של דבר, נקבע כי המשיבים עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהם להראות כיצד השינוי הרע את תנאי המימוש של הנקודות שנצברו בחלק מהמקרים, ואת המשמעות הכספית שנלווית לכך; ובנסיבות אלה נטל הראיה להראות כי שינוי זה דווקא היטיב עם חברי המועדון עבר לכתפי אל על – שבשלב זה לא עמדה בו, בין היתר מאחר שנמנעה מלהציג נתונים בנושא. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי אף שישנם יעדים שביחס אליהם נעשתה הפחתה מסוימת במספר הנקודות הדרוש לכרטיס בונוס, עדיין במרבית המקרים נדרש להוסיף מספר נקודות גדול יותר על מנת להשלים את התוספת מזומן; והתוצאה היא שבשקלול הדברים מדובר בהרעת תנאים; מה גם ש"ההוזלה" הוחלה בעיקר על טיסות ליעדים קרובים ובחורף, ועל כן לא ניתן לראות בהפחתה האמורה משום שינוי מיטיב.

כן נקבע כי לנוכח הפגיעה שהשינויים הסבו לחברי מועדון הלקוחות, ההודעה המוקדמת שניתנה ללקוחות בנדון שעמדה כאמור על שלושה חודשים, איננה תקופה סבירה למימוש הנקודות שנצברו; ומשכך אין בה כדי לשלול את אופיין המקפח של התניות. עוד נקבע כי תניה שמאפשרת לאל על ליתן הודעה בת שלושה חודשים טרם כניסת השינויים לתוקף (כאשר למעשה התניה מגדירה תקופת התראה קצרה יותר בת חודש ימים שאל על "רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, להאריך") מעניקה לסַפָּק יתרון בלתי הוגן בסוג ההתקשרות שבה עסקינן, ולפיכך נראה שמדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד. בית המשפט העיר בהקשר זה כי ניצול נקודות דורש לרוב תכנון מוקדם והיערכות מתאימה; כי ההודעות בעניין השינויים נשלחו בעונה הקרה, שבה לכאורה הביקוש לטיסות יורד; וכי אין לדעת אם בטווח של שלושת החודשים היה מקום לכל המבקשים לטוס בכרטיסי בונוס. בית המשפט הוסיף וציין למעלה מן הצורך – מאחר שטענה זו לא הועלתה על ידי המשיבים – כי נראה שאף נוסח ההודעה שנשלחה ללקוחות לא היה ברור דיו.

בהינתן האמור, נקבע כי התניות שאיפשרו לאל על לשנות לפי שיקול דעתה הבלעדי את "המחיר" בהתראה של חודש או שלושה חודשים מראש הן תניות מקפחות כביכול; ובשלב זה אל על לא השכילה לסתור את שהוכיחו לכאורה המשיבים. בהתאם, נאמר שקיימת אפשרות סבירה כי ייקבע שיש לבטל או לשנות את התניות; ומשכך, קיימת אפשרות סבירה שהתביעה לסעד כספי תתקבל, אם לא לגבי כלל החברים בקבוצה לפחות לגבי חלקם. ויובהר, כי נראה שהכוונה היא לפיצוי בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהפיחות בשווי הנקודות עקב הפרת החוזה והעילות הנוספות שיפורטו בהמשך, ולא בשל עצם הקביעה כי התניות הן מקפחות לכאורה. בית המשפט הוסיף וציין כי אין בתיקון שנערך לאחרונה בחוק הגנת הצרכן לעניין שינוי או סיום תוכנית הטבות כדי לשנות מקביעות אלה (חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 53), התשע"ז-2017 (להלן: התיקון לחוק)); שכן אין בעצם הטלת מגבלה על "עוסק" מכאן והלאה כדי לאיין את היכולת לתקוף את התקנון, שהוא חוזה אחיד, וההוראות הכלולות בו.

משנקבע כי יש אפשרות סבירה לקבלת הטענה בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד, הוסיף בית המשפט וקבע כי יש מקום לאשר את בקשת האישור גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט – מאחר שפעולה מכוח תנאי מקפח בחוזה אחיד שהצמיחה לאל על תועלת כלכלית מהווה לכאורה התעשרות שלא כדין. בית המשפט המחוזי לא מצא להידרש ליתר עילות התביעה שצוינו בבקשת האישור (הטעיה, חוסר תום לב, הפרת חובת הנאמנות והפרת חובות המנויות בחוק הגנת הצרכן), מאחר שהסעד הנגזר מהן זהה לסעד הצומח מן העילות שנבחנו על ידו; ועם זאת העיר "מעבר לדרוש" כלשונו, כי שינוי תנאי התקנון לאחר עשור שבו הם עמדו בתוקפם ותוך מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים בלבד, עלול להיחשב אף כחוסר תום לב בקיום חוזה. ביחס לתנאים הנוספים לאישור תובענה כייצוגית, ציין בית המשפט בתמצית כי המשיבים הראו שלכאורה נגרם להם נזק כתוצאה מהשינויים; כי אף אם כטענת אל על ישנם חברי מועדון שהשינויים היטיבו עמם, ניתן "להתגבר" על השונות בין חברי הקבוצה באמצעות חלוקה פנימית שלה; וכן צוין כי לא נמצא יסוד סביר להניח כי עניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בתום לב או בדרך הולמת.

על יסוד כלל האמור, בקשת האישור התקבלה ונקבע כי חברי הקבוצה הם: "כלל החברים בכל המעמדות של המועדון (רגיל, כסף, זהב, פלטינה וטופ-פלטינה) שבמועד כל אחד מהשינויים דלעיל בתוכנית המועדון החזיקו בנקודות ושערך נקודותיהם פחת בשל השינויים". יצוין בנקודה זו כי לצד הגדרת הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית, נדרש היה לציין בהחלטת האישור את זהות התובע המייצג ובא הכוח המייצג, את עילות התובענה ואת הסעדים הנתבעים; ואף שניתן להניח שהכוונה לעילות ולסעדים שפורטו בסעיף 2 להחלטה ולבאי הכוח שצוינו בכותרת ההחלטה, היה מקום להתייחס לכך במפורש בהתאם לסעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק).

טענות אל על בבקשה שהוגשה לעליון מתפרשות על שני מישורים – דיוני ומהותי. במישור הדיוני, שתופס חלק נכבד מהבקשה, ניצבת הטענה כי בית המשפט המחוזי דחה למעשה את טענות המשיבים בבקשת האישור, ובמקומן מצא לאשר את התובענה כייצוגית בעילה שלא נטענה ובהתאם אף לא התבררה – והכוונה לקביעה כי נפל פגם בתקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לחברי המועדון לפני ביצוע השינויים, וכי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. לדברי אל על, טענת המשיבים לעניין תנאי מקפח התייחסה לעצם הזכות בתקנון לבצע שינויים בתנאי המימוש של נקודות שנצברו בעבר, ולבד מהתייחסות מינורית בבקשת האישור שנזנחה לחלוטין בסיכומים, לא נטען כי הקיפוח נובע מכך שתקופת ההודעה המוקדמת הייתה קצרה מדי; וכך גם לא הועלתה טענה כי תקופת ההודעה המוקדמת עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה בחוסר תום לב – כפי שנקבע לכאורה בהחלטה. על כל פנים, נטען כי המשיבים כלל לא הוכיחו מבחינה עובדתית ומשפטית את טענותיהם בעניין תקופת ההודעה המוקדמת, והעובדה שבית משפט קיבל את בקשת האישור בעילה שלמעשה לא נטענה וממילא לא הוכחה, הסבה לאל על עיוות דין משמעותי – שכן לא נתאפשר לה להתייחס לסוגיה ולהביא ראיות בנושא. בהקשר זה מעלה אל על טענות שונות בנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת, ובהן הטענה כי המסקנות שהסיק בית המשפט נשענו על סברה עובדתית שגויה, שלפיה המשמעות של מתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים היא שכל חברי המועדון שמעוניינים לממש את הנקודות לפי תנאי המימוש הישנים צריכים לטוס באותו פרק זמן מוגבל; כאשר למעשה בתקופה זו ניתן היה להזמין כרטיס בונוס לפי לוח הטיסות המלא שתקף לשנה מיום ההזמנה – ומכאן, שניתנה תקופת זמן מספקת וראויה למימוש הנקודות טרם שהשינויים נכנסו לתוקף.

במישור המהותי חוזרת אל על על הטענה כי במסגרת התקנון הובהר במפורש שניתן לשנות את תנאיו בהתראה בת 30 יום, ולכן ההודעה המוקדמת שניתנה שעמדה כאמור על שלושה חודשים היא מעל ומעבר. בהקשר זה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התניות הן מקפחות לכאורה; שכן אף אם התקנון איננו חוזה מתנה כטענת אל על, ולצורך הדיון מדובר ב"הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע" כפי עמדת המשיבים (כמובנה בסעיף 7 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) – לא ניתן לראות בהוראות שכלולות בו משום תניות מקפחות. זאת מאחר שאם אותן תניות היו מובאות לידיעתו של הלקוח טרם הצטרפותו למועדון הלקוחות, סביר להניח שהוא עדיין היה בוחר להיות לחבר במועדון לנוכח ההטבות המשמעותיות הגלומות בכך. עמדה זו מקבלת משנה תוקף, לגישת אל על, בהינתן שרק לאחרונה התקבל התיקון לחוק שהסדיר את האופן שבו יש לערוך שינויים בתוכנית הטבות או לסיימה, ואין זאת אלא שבמצב החוקי הקודם לא חלה מגבלה כלשהי על שינוי תוכנית הטבות; והדבר אף מעיד על כך שהמחוקק לא ראה אפשרות להחיל את חוק החוזים האחידים על סיטואציה כגון זו שלפנינו. לצד זאת, נטען כי השינויים היטיבו באופן כולל עם חברי המועדון והעלו את ערכן של הנקודות, ועל כן לא נגרם לחברי הקבוצה נזק כתוצאה מהשינויים; זאת במיוחד בהינתן "התפנית" שביצע בית המשפט המחוזי שעה שביסס את ההחלטה על הטענה בדבר ההודעה המוקדמת (שכאמור לטענת אל על כלל לא נטענה), שכן לא ברור מה הנזק שנגרם לחברי המועדון כתוצאה מכך שתקופת ההודעה המוקדמת עמדה על שלושה חודשים ולא על תקופה אחרת. עוד נטען כי בכל מקרה ברי כי אין מדובר בקבוצה הומוגנית, שכן השינויים השפיעו באופן שונה על כל אחד מחברי המועדון, ובהחלט ישנם כאלה שיצאו נשכרים מן השינויים – הכל בהתאם לשימוש שנעשה על ידם בנקודות במועד הרלוונטי; ומכאן אף עולה כי תובענה ייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. לחלופין, טוענת אל על כי נדרש היה להבהיר בהחלטה שהתובענה תוסיף להתנהל כייצוגית רק ביחס לשאלה הנוגעת לאורך תקופת ההודעה המוקדמת; ויש להתאים את הגדרת הקבוצה המיוצגת בהתאם.

המשיבים מצידם טוענו כי אל על מציגה את בקשת האישור וההחלטה באופן מסולף ומטעה; וכי בכל מקרה יש לדחות את בקשת רשות הערעור בהינתן שעיקר הטענות שהועלו במסגרתה מהוות הרחבת חזית בערעור בניסיון לערוך מקצה שיפורים, וזאת אין להתיר. כך ובניגוד לאופן הצגת הדברים בבקשה דנן, נטען כי בקשת האישור כללה גם כללה טענות מפורשות בנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת; אלא שאל על בחרה מטעמיה שלא להתמודד עמן בתשובתה לבקשת האישור, ואין לאפשר לה להעלות טענות חדשות בנושא בשלב הערעור; בפרט בנסיבות שבהן מדובר בטענות עובדתיות חדשות שנטענו בעלמא בלא כל תימוכין ראייתיים, אף לא תצהיר.

עוד בשונה מאופן הצגת הדברים בבקשה, טוענים המשיבים כי על קביעות רבות שבהחלטה אל על כלל אינה משיגה, אף שהן עומדות בבסיס ההחלטה לאשר את התובענה כייצוגית. כך למשל, במסגרת ההחלטה נקבע במפורש כי השינויים הרעו את תנאי מועדון הלקוחות ומשכך אין בסיס לטענת אל על שבית המשפט המחוזי לא התייחס לסוגיית הנזק. זאת ועוד. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי בתקנון תניה או תניות מקפחות, וכן יכול שהסעד הכספי יינתן בעילות תביעה שונות – ומכאן עולה שבקשת האישור לא התקבלה רק ביחס לעילה "מינורית" שעניינה בתקופת ההודעה המוקדמת, כטענת אל על; ובכל מקרה לא ניתן לראות בהחלטה ככזו הדוחה את יתר טענות המשיבים, משהובהר שהדיון ביחס אליהן ייערך בשלב הדיון בתובענה גופה. נוסף על כך, המשיבים טוענים כי משעה שהשינויים נערכו ביחס לכלל חברי המועדון וכך גם פרסום ההודעה המוקדמת – אין יסוד לטענה שהתובענה איננה מעוררת שאלות משותפות של עובדה ומשפט לכלל חברי הקבוצה; וממילא אל על לא הרימה את הנטל להראות כי השינויים מיטיבים עם מי מהחברים במועדון.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

חוק תובענות ייצוגיות מגדיר את התנאים לאישור תובענה כייצוגית; ובהם הדרישה כי העילה שביסוד התובענה תהא מנויה בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (סעיף 3(א) לחוק); כי ייקבע שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה; כי יש אפשרות סבירה שהשאלות הללו יוכרעו לטובת הקבוצה המיוצגת (סעיף 8(א)(1) לחוק); וכי הכלי הייצוגי הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) לחוק). כן נדרש להראות שקיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל על ידי התובע המייצג ובא הכוח המייצג בדרך הולמת ובתום לב (סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק). נוסף על תנאים אלה, שומה על התובע המייצג להיות בעל עילת תביעה אישית (סעיף 4(א)(1) לחוק); ואולם מקום שבו כל התנאים לאישור התובענה כייצוגית מתקיימים פרט לתנאי זה, ניתן להורות על החלפת התובע המייצג באחר שעומדת לו עילה אישית (סעיף 8(ג)(2) לחוק) (בר"מ 3920/18 עיריית ירושלים נ' ש.א.ג ניהול קניונים בע"מ, פסקה 8 (6.6.2019); רע"א 9617/16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' לפינר, פסקה 16 והאסמכתאות שם (28.10.2018)).

ייאמר כבר עתה כי לא מצאתי בטענות אל על – הן הדיוניות הן המהותיות – משום צידוק לשנות מהחלטת האישור, ונראה כי בדין נקבע כי התקיימו התנאים לאישור התובענה כייצוגית. ואבאר.

תחילה לטענות הדיוניות. לגישת אל על, בית המשפט המחוזי אישר את התובענה כייצוגית על יסוד טענה אחת בלבד, שכלל לא הועלתה על ידי המשיבים – בעניין תקופת ההודעה המוקדמת, היותה של ההתראה קצרה מדי. לאחר עיון בבקשת האישור ובהחלטה, ניכר כי אין בעמדה זו של אל על כל ממש. ראשית דבר ייאמר כי הטענה בדבר תקופת ההודעה המוקדמת קיבלה ביטוי בבקשת האישור, שלא כטענת אל על, תוך שנטען במפורש כי "פרק הזמן הנ"ל (תקופת ההודעה המוקדמת-ע'ב') כשלעצמו מהווה תנאי מקפח ו/או לחלופין קיום חוזה שלא בתום לב" (סעיפים 75-74 לבקשת האישור); ואין לה לאל על להלין אלא על עצמה על כך שלא התמודדה עמה במסגרת הדיון בבקשת האישור. מכל מקום, מההחלטה עולה כי בית המשפט המחוזי מצא לאשר את התובענה כייצוגית במספר עילות, שאינן נשענות רק על תקופת ההודעה המוקדמת; וזהו טעם נוסף לדחיית טענותיה של אל על בנדון. אמנם בהחלטה הושם דגש על תקופת ההודעה המוקדמת שניתנה טרם כניסת השינויים לתוקף, אולם ההחלטה אינה מתמצה רק בכך – ובית המשפט המחוזי התייחס בהחלטה גם לתניות שמאפשרות לעל אל לשנות את תנאי המועדון לפי שיקול דעתה בראי אופי השינויים שנערכו. יתרה מזאת, יש קושי להפריד את התניה שנוגעת לתקופת ההודעה המוקדמת, מיתר התניות שמקנות לאל על את עצם האפשרות לבצע שינויים בתקנון – ודומה כי הן כרוכות זו בזו; ואף מן הטעם הזה ברי כי הקביעה בדבר קיומן של תניות מקפחות לכאורה נוגעת לכלל התניות כהגדרתן לעיל, הן זו הנוגעת לתקופת ההודעה המוקדמת הן אלה שמותירות בידי אל על את האפשרות לערוך שינויים בתקנון. המסקנה המתבקשת מן האמור היא שהעילות שנתאשרו על בסיס קיומן של תניות מקפחות, אינן מתמצות רק בתקופת ההודעה המוקדמת.

כאן המקום לציין כי חלק מהטענות בבקשת רשות הערעור לעניין תקופת ההודעה המוקדמת הן טענות עובדתיות, שלא קיבלו ביטוי בטענותיה של אל על בבית המשפט המחוזי. אלה מהוות "הרחבת חזית" וניסיון למקצה שיפורים שאין הצדקה להתיר – בין היתר מאחר שלא ניתן לבררן כהלכה במסגרת הדיון בערעור, והפגיעה שהדבר מסב לצד שכנגד (ראו והשוו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1006-1005 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 8441/15 פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ נ' קייזרמן ושות' בע"מ, פסקה 19 (22.5.2018)). בנסיבות אלה אין מקום להידרש לטענות האמורות; וממילא אין בהן כדי לערער על ההחלטה לאשר את התובענה כייצוגית, משנקבע – בניגוד לטענת אל על – כי בקשת האישור נתאשרה בעילות שאינן נשענות רק על הטענה הנוגעת להודעת המוקדמת.

על יסוד כלל האמור, נדחות הטענות הדיוניות שהועלו בבקשת רשות הערעור. בהתאם, אף אין מקום להתערב בהגדרת הקבוצה המיוצגת.

ועתה לטענות המהותיות. אין בידי לקבל את טענות אל על המופנות כלפי תחולת חוק החוזים האחידים על ענייננו והגדרת התניות כמקפחות לכאורה; ואין לי אלא להפנות לנימוקי בית המשפט המחוזי בנדון. אוסיף בהקשר זה, ובלא לטעת מסמרות, כי על פניו נראה שטענת אל על שלפיה די בכך שהתקנון מיטיב עם חברי המועדון על מנת שלא ניתן יהיה להכתירו כחוזה אחיד, היא טענה מוקשית. להבחנה מעין זו אין בסיס בחוק החוזים האחידים; ובכל מקרה ספק אם ניתן להשקיף על עצם החברות במועדון הלקוחות כעל "הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע" – כך, בהתחשב באינטרסים הכלכליים של אל על במועדון הלקוחות מחד גיסא, וב"השקעה" הנדרשת מצד חברי המועדון לצורך צבירת נקודות מאידך גיסא. בהינתן האמור, אין סיבה לשנות מן הקביעה כי הוכח לכאורה שהתניות המאפשרות לאל על לשנות לפי שיקול דעתה הבלעדי את תנאי התקנון בעניין מימוש הנקודות בהתראה של שלושה חודשים בלבד (ויוזכר כי בתקנון הוגדרה תקופה קצרה יותר בת חודש ימים בלבד), הן תניות מקפחות בחוזה אחיד.

יוער בנקודה זו כי בשונה מאופן הצגת הדברים בבקשה, השאלה אם לקוח היה מסכים להתקשר בחוזה בנסיבות שבהן היה מודע לתנאיו, איננה השיקול העיקרי בבחינה אם תניות מסוימות בחוזה יש בהן משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הסַפָּק העלול להביא לידי קיפוח. זאת, בין היתר, משום ש"הבעיה המיוחדת בחוזים אחידים אינה אי־ידיעת התנאים או היעדר הסכמה־פורמאלית לתוכנם, אלא דווקא הסכמה, אם כי לתנאים מוכתבים מראש, שאין לשנותם" (ההדגשה במקור-ע'ב'; ע"א 4602/97 רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נג (2) 577, 592 (1999)); והדגש הוא בשאלה אם בנסיבות העניין מדובר בתנאי בחוזה אחיד המגן על האינטרסים של הסַפָּק מעבר למה שנתפס כראוי – כפי שנקבע לכאורה בענייננו (ראו והשוו: רע"א 5860/16 Facebook Inc נ' בן חמו, פסקה 22 (31.5.2018); ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 527-526 (1992)). זאת ועוד. העובדה שהמחוקק מצא לקבוע הסדר חדש לעניין שינוי או סיום תוכנית הטבות במסגרת חוק הגנת הצרכן (התיקון לחוק, כהגדרתו לעיל), אין בה כשלעצמה כדי להוות הגנה בידי אל על בכל הנוגע לתקופה שקדמה לתיקון לחוק; ויש לדחות את ניסיונה של האחרונה להיתלות בכך.

אף בטענות הנוספות לעניין היעדרו של נזק ואי-הומוגניות הקבוצה מאחר שהשינויים השפיעו באופן שונה על כל אחד מחברי המועדון – אין כדי להצדיק התערבות בהחלטה. אמנם בית המשפט המחוזי לא פירט את סוג הנזק שנגרם לקבוצה המיוצגת כתוצאה מההפרה של הדין, והסתפק באמירה כללית כי המשיבים הראו לכאורה שנגרם להם נזק. עם זאת, במסגרת ההחלטה נבחנו באופן מעמיק השינויים בתקנון שבמוקד בקשת האישור, ונקבע שהוכח לכאורה כי אלה הרעו את מצבם של חברי הקבוצה באופן הנושא משמעות כספית; ובמקביל צוין כי אל על לא הוכיחה מצידה את הטענה שהשינויים דווקא היטיבו עם חברי המועדון. די בזאת כדי לבסס לכאורה קיומו של נזק, ואין צורך בשלב זה לעמוד על היקפו. במילים אחרות, עצם הקביעה שהשינויים פועלים לכאורה לרעת חברי המועדון היא כשלעצמה מצביעה על קיומו של נזק; ובשלב זה ניתן להסתפק בזאת, ולהותיר את בירור גודלה של הקבוצה ואת כימות הנזק, לשלב הדיון בתובענה עצמה (ראו והשוו: רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון, פסקה 13 (1.7.2019)). יצוין בהקשר זה כי הקביעה שהשינויים הרעו לכאורה את מצבם של חברי המועדון היא קביעה עובדתית מנומקת, המבוססת על ניתוח של מידע רב, ולא מצאתי הצדקה לשנות ממנה – כאשר היקף ההתערבות בקביעות מעין אלה הוא מצומצם ממילא. ויוער למעלה מן הצורך כי מקום שעוסק ביצע שינוי חד צדדי בהתקשרות עם לקוחותיו וישנה מחלוקת משמעותית בשאלה אם שינוי זה היטיב או הרע את מצבם, דומה כי יש לזקוף ספק זה לחובת הגורם שערך את השינוי, בענייננו אל על; למצער בשלב מקדמי זה של הדיון.

יוזכר כי הסעד הכספי שייפסק בגין הנזק (ככל שיימצא שקיים וכי יש לפצות בגינו) הוא תוצר של הקביעה כי השינויים נעשו שלא כדין, בין היתר משום שהם נערכו על יסוד תניות שעל פניו הן מקפחות; ומכאן שטענתה של אל על כי נדרש היה לדחות את בקשת האישור מאחר שלא הוכח שתקופת ההודעה המוקדמת כשלעצמה הסבה נזק כלשהו, אינה חזות הכל. נוסף על כך, במסגרת בקשת האישור פורטו מגוון עילות שבגינן יש לאשר את התובענה כייצוגית, והעובדה שהדיון בחלקן נדחה לשלב הדיון בתובענה גופה איננה שוללת את האפשרות כי בסופו של יום ייקבע כי נפל פגם בשינויים מטעמים אחרים או נוספים לתניות המקפחות.

משנקבע כי השינויים (כהגדרתם לעיל) הרעו לכאורה את מצבם של חברי מועדון הלקוחות או חלקם, ובהינתן שהם הוחלו באופן גורף ואחיד על כלל חברי המועדון, נראה כי התובענה מעוררת שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, וראוי ויעיל לנהל אותה במתכונת ייצוגית. העובדה שמספר הנקודות משתנה מחבר מועדון לאחר, וכך גם השימוש של כל אחד בהן, עשויה אמנם להשפיע על "הומוגניות" הקבוצה המיוצגת; אולם אין בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת להחלטה לנהל את התובענה כייצוגית, שכן בשלב זה די בכך שישנם חברי מועדון שנפגעו כתוצאה מהשינויים, גם אם לא ידוע היקפם (ראו והשוו: רע"א 4486/18 JAMES RICHARDSON PROPRIETRY LTD נ' כהן, פסקה 20 (1.7.2019)); ובכל מקרה, כפי שצוין, לא הוכח כי השינויים אכן היטיבו עם חלק מחברי המועדון, כטענת אל על. נאמר גם בהחלטת בית המשפט העליון כדרך אגב, כי בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו לעובדה שביחס לחלק מיעדי הטיסות חלה "הוזלה" במספר הנקודות הדרוש לצורך מימוש כרטיסי בונוס (שינוי מספר הנקודות לכרטיס בונוס), וקבע כי בהתחשב בכך שעל מנת להשלים את ה"תוספת מזומן" נדרש להשתמש במספר נקודות גדול יותר (שינוי מספר הנקודות לתוספת מזומן, כהגדרתו לעיל); ואף בהינתן שההוזלה היטיבה בעיקר עם הטסים ליעדים קרובים בחורף – "מתברר שאין הוזלה כלל או שההוזלה קטנה מזו שהוצגה".

משאלה פני הדברים לפי קביעת בית המשפט העליון, הרי שהתוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת (אל על) חויבה בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

עו"ד אורי גנור הגיש עתירה נגד מנדלבליט – טענות לניגוד עניינים

עו"ד אורי גנור הגיש עתירה נגד מנדלבליט – טענות לניגוד עניינים

בית המשפט העליון דחה בימים אלו עתירה שהוגשה על ידי עו"ד אורי גנור נגד היועץ המש ונגד גורמים נוספים במערכת אכיפת החוק.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר כי בית המשפט העליון יורה למשיבים – היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ועו"ד ליאת בן ארי – להודיע האם הופנו כלפיהם או כלפי בני משפחותיהם איומים כלשהם בכל הנוגע לטיפולם בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. עוד נטען כי ככול שהמשיבים אכן מאוימים כאמור, אזי עליהם לחדול מעיסוק בענייניו של ראש הממשלה; ואם לא כן, יש להורות להם להחליט באופן מידי אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, אם לאו. בנוסף, ביקש העותר כי ייקבע מועד לדיון דחוף בעתירתו, וכי יינתן צו ביניים האוסר על המשיבים להמשיך ולטפל בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה עד להכרעה בעתירה דנן.

בית המשפט העליון קבע כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים וכן בהיעדר עילה להתערבות בג"צ.

הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט הגבוה לצדק, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת (ראו: בג"ץ 8681/09 פיינטוך נ' ראש עיריית תל אביב (1.11.2009); בג"ץ 6755/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פסקה 8 (18.9.2017)). העותר צירף לעתירתו מכתב אשר נשלח על ידו אל המשיבים אך אתמול בשעות הצהריים, בו הוא מתריע בפניהם על כוונתו לנקוט בהליכים משפטיים למחרת היום, אם לא תיענינה דרישותיו. העתירה דנן הוגשה בטרם חלפו 24 שעות משליחתו של מכתב זה ומבלי שניתנה למשיבים הזדמנות להשיב לפניית העותר. הנה כי כן, העותר לא מיצה הליכים כדין בטרם הגשת העתירה לבית משפט זה, ומשכך, דין עתירתו לדחייה.

בנוסף, יש לדחות את העתירה על הסף אף בשל היעדר עילה, שכן העתירה  אינה מגלה מהי העילה להתערבות בג"צ ואף אינה פורשת את התשתית המשפטית עליה מבוססות טענות העותר.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחתה על הסף, וממילא נדחו אף הבקשות לקביעת מועד דיון דחוף ולמתן צו ביניים.

בית המשפט העליון קבע שהעותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

"הבנק מדפיס כסף יש מאין"- בג"צ דחה עתירה נגד השיטה המוניטרית

נועם קוריס

"הבנק מדפיס כסף יש מאין"- בג"צ דחה עתירה נגד השיטה המוניטרית

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דן בימים האחרונים בעתירה שהגיש עותר בלתי מיוצג וחברה שבבעלותו נגד בנק ישראל ויתר הבנקים המסחריים בישראל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

בעתירה שפסק הדין בעניינה פורסם עתה, עלה ביקשו העותרים לשנות את השיטה המוניטרית הנוהגת במדינת ישראל, ולמעשה בעולם כולו.

נועם קוריס

בג"צ קבע, שהעתירה חסרת בסיס משפטי. העותר העלה תזה, לפיהן הבנק מייצר כסף "יש מאין", ולכן מקבלי הלוואה אינם נדרשים להחזיר חובותיהם לבנקים. ובלשון הסעדים שנתבקשו בעתירה, בית המשפט התבקש לקבוע כי "שינוי מצב לרעה של בעל חוב הלוואה שנתקבלה בתום לב הינו תנאי המחייב מחיקת הלוואה בנקאית", וכי "עסק שנקלע לקשיים כלכליים ולכן מתקשה להחזיר הלוואה בנקאית שנתקבלה בתום לב, אינו חייב להחזיר את ההלוואה מעבר לשיעור של ההלוואה כפול יחס ההלימות ההון שקבעו משיבים 3-1 לתאגיד בנקאי".

הלכה למעשה, ביקש העותר לקבל סעד גורף של "שמיטת חובות" לכל לווה שמתקשה להחזיר הלוואה שנטל. לשיטתו, הסכמי ההלוואה הם למראית עין בלבד, ויש לפטור את הלווים מפרעון ההלוואה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בטענות אלה לא מצא בית המשפט העליון ממש, ואף הדגיש שלא מצא להרחיב.

בג"צ גם לא מצא ממש בתזה שהעלו העותרים, כי מחיקה חשבונאית של חוב שקולה לויתור של הבנק על החוב, וכי המשך רישום החוב בחשבון הלקוח מהווה "רישום כוזב", כטענת העותרים.

סוף דבר, בג"צ קבע שהעתירה סותרת מושכלות יסוד בבנקאות ובדיני חוזים והיא נדחתה.

לפנים משורת הדין, לא חויבו העותרים בתשלום הוצאות הבנקים בעתירה ובשכר טרחת עורכי הדין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

דירת פושטת הרגל תימכר למרות התנגדותה

נועם קוריס משה אביב

דירת פושטת הרגל תימכר למרות התנגדותה

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשה לעיכוב מכירת דירת המגורים של המבקשת במסגרת הליך פשיטת הרגל שמתנהל נגדה, עד להכרעה בערעורים שבכותרת. בית המשפט העליון ציין כבר בפתח החלטתו, כי הבקשה מהווה נדבך נוסף במסכת ניסיונות מצד המבקשת למנוע את מימוש הנכס המדובר, ומשכך תיאור העובדות הובא להלן בקיצור נמרץ.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

מאז שנת 2012 מתנהל נגד המבקשת הליך פשיטת רגל (פש"ר 49809-09-12); במסגרתו הוכרזה המבקשת פושטת רגל, והמשיב 1 מונה לנאמן על נכסיה (להלן: הנאמן). במהלך ההליך, אושרו תביעות חוב בשיעור של כ-1.2 מיליון ש"ח והתקבלה  בקשת הנאמן למימוש זכויות המבקשת בדירת המגורים שלה במודיעין (החלטות מימים 4.12.2017 ו-6.12.2017, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ; להלן: הדירה). ערעור המבקשת על החלטות אלה התקבל בחלקו ביום 24.12.2018, ונקבע כי אף שאין עילה להתערב בהכרעות בתביעות החוב או בשאלת מימוש הדירה, מטעמים "מעשיים ואנושיים" ולנוכח הסכמת הנאמן והכונס הרשמי, מחצית מהתמורה שתתקבל עבור הדירה תועבר לידי המבקשת, בעוד המחצית השנייה תועבר לקופת פשיטת הרגל. כן נקבע כי "הליכי המימוש יחלו באופן מיידי", תוך שניתנה למבקשת ולילדיה שהות הולמת להתארגנות לצורך פינוי הדירה (ע"א 838/18; להלן: פסק הדין). לנוכח פסק הדין, דחה בית המשפט המחוזי ביום 30.12.2018 ערעורים שהגישה המבקשת על הכרעות הנאמן בתביעות החוב (עש"א 38318-11-17, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ).

המבקשת מסרבת להשלים עם ההחלטה לממש את הדירה ומאז ועד היום נקטה במספר רב של הליכים בניסיון למנוע זאת – ובתמצית ייאמר כי רק בשנה האחרונה הוגשו שלושה ערעורים (בהם ערעור על החלטה בבקשה לפסלות שופט), בקשה לרשות ערעור ועתירה בנדון; ולצידם בקשות למתן סעדים זמניים ובקשות לעיון חוזר בהחלטות שהתקבלו (ע"א 1128/19; ע"א 1253/19; ע"א 6475/19; רע"א 3797/19; בג"ץ 3873/19, בהתאמה). בשלב זה, ולאחר שנדחו בקשות שונות של המבקשת לעכב את פינויה מן הדירה (ראו: החלטת השופט נ' סולברג מיום 30.5.2019 ב-ע"א 1128/19, והחלטת השופט י' עמית מיום 7.6.2019 ב-בג"ץ 3873/19) – הפינוי בוצע ועל הפרק הסכם למכירת הדירה שבקשה לאישורו תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי (להלן: הסכם המכר).

מכאן הבקשה הנדונה, שבמסגרתה מבוקש להורות על עיכוב הליכי מכירת הדירה עד להכרעה בערעורים שבכותרת, החזרת החזקה בדירה למבקשת וילדיה ומתן הפטר חלוט לנוכח הסכומים שהופקדו זה מכבר בקופת פשיטת הרגל. לחלופין, מבוקש כי יינתן צו שיורה לצדדים לחתום על "הסכם שכירות בסכום ראוי" – כך שהמבקשת תוכל להוסיף להתגורר בדירה. יצוין בהקשר זה כי ע"א 1128/19 סב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.12.2018 לדחות את הערעורים על הכרעות הנאמן בתביעות החוב, בעוד ע"א 6475/19 מתייחס לשבע החלטות שהתקבלו בחודשים יולי וספטמבר 2019 בעניין רצונה של המבקשת לפדות את זכויותיה בדירה וכן בנוגע למימוש כספים שנצברו בקרן השתלמות על שם המבקשת. משכך, דומה כי הבקשה אינה אלא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעורים (אף שהיא הוכתרה גם כבקשה לעיכוב ביצוע), שכן טרם התקבלה החלטה המאשרת את הסכם המכר.

לטענת המבקשת יש להיעתר לבקשה, משום שמכירת הדירה לצד שלישי היא מהלך בלתי הפיך שלא יאפשר את השבת המצב לקדמותו אם הערעורים יתקבלו. לדבריה, מימוש הדירה יפגע בזכויות הקנייניות של ילדיה ויוביל לנישולם מ"זכויותיהם שביושר" בדירה, שאותם קיבלו מאביהם; ומנגד עיכוב המכירה לא יסב נזק לאיש, מאחר שאין הסתמכות  של צד שלישי על הסכם המכר. נוסף על כך, נטען כי סיכויי הערעורים להתקבל הם טובים, ובהקשר זה מפרטת המבקשת פגמים מהותיים שלטענתה נפלו בהחלטות בית המשפט המחוזי ובהתנהלות הנאמן – ובכלל זאת נטען שניתן לה פרק זמן קצר להפקדת סכום משמעותי לצורך פדיון זכויותיה בדירה; שההתמחרות על הדירה נעשתה שלא בנוכחותה; וכן שהנאמן הסכים למכירת הדירה בסכום נמוך מהערכת השווי.

הנאמן מצידו מתנגד בתוקף לבקשה, וטוען כי מכירת הדירה היא מעשה עשוי שכן כל הערעורים והבקשות שהגישה המבקשת בעניין מימוש דירת המגורים נדחו זה מכבר; ומשכך, הבקשה אינה אלא ניסיון לעקוף את עיקרון סופיות הדיון תוך ניצול לרעה של הליכי בית משפט. הנאמן עומד על כך שמאז שניתן פסק הדין, ניתנו למבקשת אין ספור הזדמנויות להביא את ההליך לידי סיום על דרך תשלום שווי מחצית מהזכויות בדירה לקופת פשיטת הרגל – והיא מצידה לא ניצלה הזדמנויות אלה והוסיפה להגיש בקשות שונות על מנת לעכב את מימוש הדירה. משכך, נטען כי דין הבקשה להידחות גם בשל חוסר תום הלב שדבק בהתנהלותה של המבקשת; ובנקודה זו מציין הנאמן כי בשל העדר שיתוף פעולה מצד המבקשת, פינויה מן הדירה הטיל עלויות משמעותיות על קופת פשיטת הרגל, וכי מאז הפינוי נדרש להציב שמירה רצופה על הדירה לנוכח ניסיונותיה של המבקשת לתפוס בה חזקה בניגוד לדין. כן נטען כי יש לדחות את הבקשה בהינתן שבקשה לעיכוב ביצוע מכירת הדירה נדחתה זה מכבר בהחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 23.9.2019; ואף לנוכח העובדה שבקשה הזהה במהותה לנטען ב-ע"א 6475/19 הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 2.10.2019 וטרם הוכרעה. למעלה מן הצורך, מוסיף הנאמן כי אין למבקשת זכות קנויה להשתתף בהתמחרות על הדירה וכי אין בסיס לטענותיה בעניין גובה התמורה שנקבעה בהסכם המכר. עוד נטען כי בניגוד לאופן הצגת הדברים בבקשה, המבקשת אינה מתכוונת להפקיד את הסכום הנדרש לפדיון הזכויות בדירה ואף אין ביכולתה לעשות כן; וטענותיה בנדון מבוססות על ההנחה השגויה שכלל הערעורים יתקבלו, ובהתאם הסכום לפדיון יפחת באופן משמעותי.

הכונס הרשמי מצטרף לטענות הנאמן, ומוסיף כי מאחר שטרם התקבלה החלטה בבקשת הנאמן לאשר את הסכם המכר – דינה של הבקשה להימחק על הסף.

לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, על נספחיהן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מהשתלשלות האירועים שתוארה עולה כי המבקשת עושה כל שלאל ידה על מנת לעכב את מימוש הדירה, והגיעה העת להציב לכך גבול. טענות המבקשת לעניין מימוש הדירה נבחנו ונדחו בשורה של החלטות – הן של בית המשפט המחוזי הן של בית משפט זה – ובשלב זה הרושם הוא שהמבקשת בעיקר "ממחזרת" טענות על מנת לעכב את המכירה ולהשיג את מבוקשה. ככל שהמבקשת הייתה אכן מעוניינת לפדות את זכויותיה בדירה, שומה היה עליה לפעול בנדון בשנים הרבות שבהן נוהלו הליכים לעניין עצם מימוש הדירה או לכל הפחות בחודשים הרבים שחלפו מאז פסק הדין; וניסיונה לעכב את המימוש "ערב המכירה" עולה על פניו כדי חוסר תום לב ואף שימוש לרעה בהליכי משפט; ומהווה המשך ישיר של ההליכים שבהם נקטה על מנת לעכב את הפינוי מן הדירה "ערב הפינוי".  משאלה פני הדברים, נראה כי די בחוסר ניקיון הכפיים של המבקשת על מנת לדחות את הבקשה; זאת אף בראי העובדה שכפי העולה מטענות הנאמן, חוסר תום ליבה של המבקשת הוא מאפיין בולט בהתנהלותה בהליך פשיטת הרגל (ראו והשוו: ע"א 6627/18 קוצר נ' עו"ד חבר, הנאמן לנכסי המבקש, פסקה 7 (8.11.2018)). ייאמר בהקשר זה כי במסגרת דיון בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים הנוגעים ליושר וצדק – "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (סעיף 362 (ב)(2) תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); ושיקולים אלה כוחם יפה גם בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור כבענייננו (ראו והשוו: ע"א 6607/18 ביבס נ' שפירא, עו"ד – המנהל המיוחד, פסקה 10 (25.10.2018); ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול, פסקה 4 והאסמכתאות שם (20.2.2018)).

כך או אחרת, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי מתקיימות בעניינה אמות המידה למתן סעד זמני בערעור – שסיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. כפי שנאמר, הפינוי מן הדירה בוצע זה מכבר ומזה מספר חודשים הדירה אינה משמשת עוד כדירת המגורים של המבקשת, ולמעשה אף לשיטת המבקשת התכלית העיקרית במניעת מימוש הדירה היא שילדיה לא "יאבדו" את זכויותיהם הקנייניות בה. בנסיבות אלה ובלא להמעיט מהנזק שמימוש הדירה מסב למבקשת ולמשפחתה, אין די בכך כדי להטות את הכף לטובת המבקשת – זאת במיוחד בהתחשב בהיקף תביעות החוב שאושרו כלפיה, העובדה שהליך פשיטת הרגל מתנהל למעלה משבע שנים, ולנוכח ההזדמנויות הרבות שניתנו למבקשת על מנת לפדות את זכויותיה בדירה שלא נוצלו על ידה. דברים אלה אמורים ביתר שאת, בהינתן שבמסגרת פסק הדין (כהגדרתו לעיל) ניתן "סעד מן הצדק" לטובת המבקשת לנוכח הטענה כי לילדיה זכויות קנייניות בדירה, ונקבע כי מחצית מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה תועבר לידי המבקשת; ומשכך, ניכר כי ניתן מענה לטענה "הקניינית" שביסוד הבקשה, ובכל מקרה מדובר בהכרעה חלוטה. משאלה פני הדברים ובהתחשב בכך ש"מאזן הנוחות" אינו עומד לצידה של המבקשת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

העליון פסל שופט מלדון בתיק והעביר את שמיעת התיק לשופט אחר

בית המשפט העליון קיבל בימים אלו ערעור על החלטת שופט בית המשפט השלום שלא לפסול את עצמו מלדון בתיק והורה על העברת התיק לשופט אחר.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

במסגרת ערעור על החלטת בית משפט השלום באילת (השופט ש' ברגר) מיום 27.10.2019 בת"פ 2731-09-19 (להלן: ההליך העיקרי) הפך בית המשפט העליון את ההחלטה המקורית שנקבעה על ידי שופט השלום, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

נועם קוריס

נגד המערער הוגש בחודש ספטמבר 2019 כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם, החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. עוד בטרם הוגש כתב האישום, התנהל בחודש אוגוסט 2019 הליך המעצר לצרכי חקירה בעניינו של המערער בפני המותב (להלן: הליך המעצר). בהליך המעצר התקיימו שני דיונים בפני המותב והוצגו לו חומרי חקירה וכן עברו הפלילי של המערער. נוכח סמיכות הזמנים שבין הליך המעצר ובין ההליך העיקרי, וכן העובדה שהמותב דן בעניינו של המערער במסגרת שלושה הליכים פליליים נוספים אשר התנהלו נגדו בשנת 2019, הגיש בא-כוח המערער בקשה להורות על פסילתו של המותב מלדון בעניינו של המערער. נטען כי הגם שמדובר בבית משפט אשר בו מכהנים שלושה שופטים בלבד הדנים בהליכים פליליים, שני השופטים האחרים אינם מנועים לדון בהליך, ועל כן מן הראוי, ולו מטעמים של מראית פני הצדק, להעביר את שמיעת ההליך למותב אחר.

ביום 27.10.2019 קיים המותב דיון בבקשה, לאחר שהמשיבה הודיעה על התנגדותה למבוקש. בתום הדיון, דחה בית המשפט קמא את הבקשה וציין כי "בשל אופיו המיוחד של בית משפט השלום באילת, קורה לא אחת כי בית המשפט דן הן בהליכי מעצר הימים והן במסגרת התיק העיקרי. אציין כי ככל שנאמרו אמירות כלפי נאשם זה אין חשש כי בית המשפט זוכר את הדברים, עניינו של נאשם זה נדון לפני למעלה מחודש וחצי, אם לא מעבר לכך". עוד ציין בית המשפט כי רישומו הפלילי של המערער אינו זכור לו, וכי "חזקה על בית המשפט שעניינו של נאשם זה [ידון] באופן אובייקטיבי וענייני ללא כל משוא פנים".

מכאן הערעור דנן, בו חזר המערער על טענותיו בפני בית המשפט קמא. המערער ציין כי הגם שהליך המעצר עד תום ההליכים בעניינו נדון בפני השופטת ל' אדלשטיין, נוכח הסכמת המערער לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, לא נדרש בית המשפט להתעמק בחומר הראיות, ועל כן הוא סבור כי היא אינה מנועה מלדון בעניינו, ואף מצהיר כי לא יעלה טענת פסלות כלפי המותבים האחרים הדנים בהליכים פליליים בבית משפט השלום באילת.

המשיבה מצידה התנגדה לבקשה. לשיטתה, הואיל ובבית משפט השלום באילת מכהנים שופטים מועטים, כמעט ואין מנוס ממפגש חוזר בין שופט לנאשם, והדבר נכון במיוחד בעניינם של עבריינים חוזרים. על כן, והגם שראוי ששופט אשר דן בהארכת מעצרו של חשוד או נחשף לעברו בהליך פלילי קודם שהתקיים בעניינו, לא ידון בהליך נוסף בעניינו של אותו אדם, אין בנסיבות אלה, כשלעצמן, כדי לחייב את פסילתו של המותב. עוד נטען כי מעבר להיחשפות המותב לחומר החקירה בעניינו של המערער ולעברו הפלילי, אין במקרה דנן התבטאות חריגה או יוצאת דופן אשר יש בה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. עוד נטען כי המותב ציין בהחלטתו כי הוא אינו זוכר את רישומו הפלילי של המערער וכי בנסיבות אלה, חששותיו של המערער הם לכל היותר סובייקטיביים ואינם מקימים עילת פסלות.

לאחר עיון בטענות הצדדים בא בית המשפט העליון לידי מסקנה כי דין הערעור להתקבל. העובדה שהמותב דן בתיק אחר של אותו נאשם או נחשף לעברו הפלילי בהליך מעצר, היא כשלעצמה, אין בה אמנם כדי להקים עילה לפסילת המותב (ע"פ 4967/19 וארשולקאר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.8.2019) (להלן: עניין וארשולקאר); ע"פ 732/19 גרנובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (13.2.2019)). אך בחינת מכלול נסיבות המקרה דנן ובכללן – העובדה כי המותב דן אך לאחרונה בהליך המעצר, אשר במהלכו נחשף לחומרי החקירה בעניינו של המערער ולעברו הפלילי; העובדה שבשנה האחרונה נדון עניינו של המערער בפני המותב בשני תיקים נוספים אשר אף במהלכם נחשף המותב לעברו הפלילי; והעובדה כי ההליך מצוי בשלביו הראשונים כך שהעברתו לדיון בפני מותב אחר לא תגרום לסרבול ממשי או לאובדן ניכר של זמן שיפוטי – מובילה למסקנה כי מן הראוי להעביר את הדיון בהליך לשמיעה בפני מותב אחר (עניין וארשולקר, בפסקה 6). לא נעלמה מעיני בית המשפט העליון טענת המשיבה לפיה מדובר בבית משפט אשר בו מספר מועט של שופטים מכהנים ואכן מדובר בשיקול רלבנטי לעניין. עם זאת, בנסיבות העניין הספציפיות, שוכנע בית המשפט העליון כי אין מניעה להורות על העברת הדיון למותב אחר, אשר היחשפותו לעברו הפלילי של המערער ולחומר הראיות בהליך היא פחותה, אם בכלל. אשר על כן, הערעור התקבל בבית המשפט העליון והתיק הועבר לדיון בפני מותב אחר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.