בג"צ הקורונה – עיכוב זמני בסגר תקנות שעת חירום

בג"ץ דן במאוחד בשלוש עתירות שמופנות כנגד החלטת הממשלה להתקין שני קבצי תקנות שעת חירום:  (1) התקנת תקנות שעת חירום (הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש), התש"ף-2020 (להלן: תקנות השב"כ); (2) התקנת תקנות שעת חירום (נתוני מיקום), התש"ף-2020 (להלן: תקנות המשטרה). התקנות מאפשרות איסוף, עיבוד ושימוש ב"מידע טכנולוגי" של חולים בנגיף הקורונה החדש (להלן: הנגיף), וזאת במטרה להילחם בהתפרצות מגפת הקורונה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון   

בדיון שהתקיים בעתירה ביום – 19.3.2020 – הועלו סוגיות משפטיות כבדות משקל הנוגעות, בין היתר, להעדר קיומו של פיקוח פרלמנטרי על הליך התקנת התקנות ועל אופן יישומן, וכן שאלות חוקתיות הדורשות עיון.

העתירות בבג"ץ 2135/20 ובבג"ץ 2141/20 הוגשו בסמוך לשעה שבה נתבקשו המשיבים למסור את תגובתם לעתירה בבג"ץ 2109/20 שהוגשה יום קודם לכן. משכך לא היה סיפק בידי המשיבים לגבש טרם הדיון בעתירות את תגובתם בכתב לטענות שהועלו בשתי עתירות אלה. המשיבים ביקשו כי יתאפשר להם להגיש השלמת טיעון בהקשר זה ובשל דחיפות העניין הורה בג"צ כי זו תוגש עד יום א', בשעה 17:00. נקבע שבהשלמת הטיעון המעדכנת יתייחסו המשיבים לשאלות העקרוניות הבאות:

(א) האם ההכרזה על מצב חירום לפי סעיף 38 לחוק יסוד: הממשלה, נוגעת גם  למצבי חירום שאינם נובעים מסיבות ביטחוניות?  

(ב)  האם מתוקף סעיף 7(ב)(6) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 ניתן להקנות לשירות הביטחון הכללי סמכויות לפעול בתחום שאינו נוגע לביטחון המדינה?

(ג) האם סעיף 39(ד) לחוק יסוד: הממשלה אשר קובע כי "אין בכוחן של תקנות שעת חירום […] להתיר פגיעה בכבוד האדם" מטיל מגבלה מוחלטת על הפגיעה בזכות לכבוד האדם או שמא פגיעה זו כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 12 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?

בשלב זה עשה בית המשפט העליון צו ביניים המורה כי:

א.    באשר לתקנות השב"כ – ככל שעד יום שלישי, 24.3.2020, בשעה 12:00 לא תוקמנה על-ידי הכנסת הוועדות הרלוונטיות כדי לאפשר פיקוח פרלמנטרי על תקנות אלה, לא ניתן יהיה לעשות כל שימוש בסמכויות המוקנות על פיהן מאותו מועד ועד החלטה אחרת.

ב.    מבלי לגרוע מן האמור בסעיף קטן (א) לעיל, תקנות השב"כ יופעלו בשלב זה אך ורק לצורך איתור מי ששהו בסביבת חולים עם ממצא מעבדתי חיובי ל-nCoV, ובהתאם להנחיות המסווגות שהוצגו בפנינו, בהסכמת העותרים, במעמד צד אחד ואשר אושרו על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

ג.    ככל שתתקבל החלטה בדבר הטלת סגר כללי לפני יום שלישי, 24.3.2020, ניתן יהיה אז לשוב ולבחון את הצורך בהפעלת הסמכויות על פי תקנות השב"כ ואת התאמת צו הביניים למצב דברים זה. 

ד.    בשלב זה ועד החלטה אחרת, אין לעשות שימוש בסמכויות המוקנות מכוח תקנות המשטרה. בהקשר זה יצוין כי במהלך הדיון שהתקיים בפנינו הודיעו המשיבים כי בשלב זה טרם הושלמה קביעת הנוהל הנזכר בסעיף 4(א2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח-2007 (להלן: חוק נתוני תקשורת) אשר הוסף לחוק זה על פי תקנות המשטרה וכי כתוצאה מכך תקנות אלה ממילא טרם הופעלו.  כמו כן, הוברר כי בשלב זה אין כוונה לעשות שימוש בסמכות המוקנית למשטרה מכוח תקנות אלה בסעיף 4(א1)(1)(א) לחוק נתוני תקשורת.

עו"ד נקבע על ידי בג"צ, כי בהיאסף החומר הנזכר בפיסקה 3 לעיל, יוחלט בדבר המשך הטיפול בעתירות, במכלול

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

הארכת מועד מיוחדת לאוכלוסיות המוחלשות

בית המשפט העליון (כבוד הרשמת שרית עבדיאן) הכריעה בימים אלו בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 27.8.2019 (ה"פ 22888-03-18; כבוד השופט מ' תמיר) (להלן: פסק הדין). בגדרי פסק הדין נדחתה תביעה שהגישה המבקשת על דרך של המרצת פתיחה בגדרה ביקשה להצהיר כי המשכון שנרשם לטובת המשיב על זכויותיה בדירה בעיר פתח תקווה בטל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

המבקשת, הגב' פטל הגישה את הבקשה שבכותרת ביום 24.11.2019. במסגרת בקשתה טוענת המבקשת, אשר הייתה מיוצגת על-ידי הלשכה לסיוע משפטי בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, כי פנתה מיד לאחר מתן פסק הדין באמצעות בא-כוחה אל הלשכה לסיוע משפטי לצורך קבלת אישור להגשת ערעור לבית משפט זה, וכי בשל עיכובים שחלו בטיפול בבקשתה, נדרשת לה הארכת מועד להגשת הערעור. המבקשת מציינת כי היא הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, ואולם זו נדחתה משום שלא הוגשה לערכאת הערעור. על רקע האמור ובשים לב למצבה הכלכלי והבריאותי וכן למהות ההליך, עותרת המבקשת למתן ארכה להגשת הערעור בת 45 ימים לצורך הגשת הערעור. המשיב, בנק לאומי, מתנגד מצדו לבקשה.

לפי החלטת בית המשפט, קיימים בענייננו, שיקולים כבדי משקל המושכים לעבר דחיית הבקשה. המועד האחרון להגשת הערעור חלף עוד ביום 29.10.2019 (בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת חג הסוכות) ומכאן כי הבקשה שבכותרת הוגשה באיחור ניכר. יצוין כי  הבקשה להארכת מועד, שהוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי ביום 3.11.2019, הוגשה באיחור אף היא. זאת, למרות שמצופה מבעל דין להגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ההליך הערעורי, גם מקום בו הארכת המועד נדרשת לצורך הסדרת ייצוג על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, וזאת כחלק מהחובה לנהוג כבוד בסדרי הדין ובבית המשפט, וכן כדי למנוע מהצד שכנגד לפתח צפייה לגיטימית לסיום ההליך (ראו: בש"א 9102/18 לוי נ' ניב זר בתפקידו כמנהל מיוחד, פיסקאות 9-7 (11.3.2019)).

יחד עם זאת, ולמרות השיקולים שפורטו לעיל, סברה כבוד הרשמת, כי קיימים מספר שיקולים אשר בהצטברם יחד מטים את הכף לעבר מתן ארכה קצובה להגשת ההליך: ראשית, המבקשת פעלה בשקידה הראויה ובזריזות המתבקשת ופנתה ללשכה לסיוע משפטי בסמוך לאחר מתן פסק הדין ולכן לפחות חלק מסיבת האיחור נעוצה כאמור בהמתנה לאישור מטעם הלשכה לסיוע משפטי (ראו והשוו, למשל: בש"ם 2209/14 חזיזה נ' מדינת ישראל, משרד השיכון, פיסקה 2 (22.4.2014)). שנית, תשובתו של המשיב לבקשה אינה כוללת אינדיקציות להסתמכות קונקרטית על סופיותו של פסק הדין. שלישית, וזה העיקר, יש לתת משקל לא מבוטל בענייננו לנסיבות חייה של המבקשת, כפי שפורטו בפיסקה 22 לפסק הדין, וכבר הבעתי דעתי בעבר כי "הקושי המובנה בהסדרת הייצוג לאוכלוסיות מוחלשות שידם אינה משגת צריך להוות שיקול בבחינת בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי" (ראו: בש"א 1514/18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פיסקה 5 (14.11.2018); בש"א 932/18 פלונית נ' פלוני, פיסקאות 14-13 (16.6.2019). כן ראו: בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון, פ"ד נד(4) 702, 705 (2000); בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי, פיסקה 2 (1.6.2009)). נסיבות חייה של המבקשת, הקושי המובנה בהסדרת ייצוגה, מהות ההליך והיותו ערעור בזכות (להבדיל מערעור ברשות) ופערי הכוחות בין הצדדים, מובילים כולם למסקנה כי אין יהיה זה נכון לחסום את שעריו של בית משפט זה בפני המבקשת.

הבקשה מתקבלת אפוא במובן זה שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין מוארך עד ל-14 ימים מיום המצאת החלטה זו לידי המבקשת. תוך קביעה שהחלטה זו תצוין בפתח ההליך, ככל שיוגש, ותצורף לו כנספח. 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

הפקעת הדירה לא תעוכב, יקבל רק 3 מיליון ש"ח בינתיים

נועם קוריס

במסגרת המהלכים לפיתוח טיילת תל אביב הפקיעה עיריית תל אביב דירה מידי תושב, בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי) בה"פ 28125-05-11 מיום 9.9.2019 בגדרו התקבלה בקשת המשיבות עיריית תל אביב והועדה לתכנון ובניה להפקעת הדירה בה מתגורר המבקש (להלן: הדירה), וניתן צו למסירת החזקה בדירה בתוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע כי המבקש זכאי לפיצוי בגין ההפקעה בסך של 3,075,408 ש"ח.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

מדיניות פרטיות

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ובצדו בקשה לעיכוב ביצועו, היא הבקשה שנדונה עתה. בערעורו השיג המבקש על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן בעניין חוקיות ההפקעה והן בעניין סכום הפיצוי שנפסק לזכותו. כך, נטען כי המבקש מחזיק בנכס ששטחו הוא 153 מ"ר (שתי יחידות), ולא 74 מ"ר (יחידה אחת) כפי שנקבע בפסק הדין. עוד נטען כי המבקש זכאי לפיצוי בגין החצר שבמקרקעין מושא המחלוקת, וכי נפלו פגמים בחוות הדעת השמאית של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. לנוכח כל האמור, נטען כי יש לבטל את ההפקעה, ולחילופין להורות למשיבות לשלם למבקש פיצויי הפקעה בסך של כ-14 מיליון ש"ח.

בבקשת עיכוב הביצוע טוען המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, לנוכח הטעויות בפסק הדין עליהם הצביע המבקש בערעורו. עוד נטען כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה. בתוך כך, נטען כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין עלול להיגרם למבקש נזק בלתי הפיך, וערעורו על חוקיות ההפקעה יהפוך לתיאורטי. המבקש טוען עוד כי המקרקעין עליהם בנויה הדירה כוללים נכסים רבים ונוספים אשר פינויים טרם החל, והוא לא צפוי להתבצע בעתיד הקרוב. משכך, נטען כי המשיבות לא תפגענה אם יעוכב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור.

המשיבות מתנגדות לבקשת עיכוב הביצוע, וטוענות כי דינה להידחות. בתוך כך נטען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי עסק אך בגובה הפיצוי הכספי המגיע למבקש בגין הפקעת הדירה, וזאת משום שהמבקש כלל לא העלה טענות נגד ההפקעה או חוקיותה במסגרת תשובתו להמרצת הפתיחה. משכך, נטען כי המבקש אינו רשאי להעלות טענות אלה במסגרת הערעור ובקשת עיכוב הביצוע, וכי אף הסיכוי לקבלת טענותיו בדבר גובה הפיצוי קלוש, שכן פסק הדין מבוסס על הערכת שמאי ועל קביעות עובדתיות בדבר גודל הדירה וזכויותיו של המבקש בה.

המשיבות מוסיפות כי סכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין (בניכוי מיסי חובה כדין ומימוש עיקול שהוטל על-ידי עורך דינו של המבקש בעבר) כבר הופקד אצל באת-כוח המבקש. בנסיבות אלה, נטען כי אף שיקולי מאזן הנוחות תומכים בדחיית הבקשה. נטען כי אף אם בסופו של דבר יתקבלו טענותיו של המבקש בדבר גובה הפיצוי, הרי שאין חשש שהמבקש לא יוכל לגבות את הסכום הנוסף שייפסק מהעירייה. כן נטען כי המבקש יכול לעשות שימוש בפיצוי שהועבר לבאת כוחו לשם מציאת מגורים חלופיים, ולו לתקופת הביניים עד להכרעה בערעור. לבסוף, המשיבות מוסיפות כי הדירה ממוקמת על שפת הים, וכי אי-פינויה מונע המשך פיתוח חיוני של הטיילת באופן הגורם לנזק ציבורי.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי הטענות בדבר אי-חוקיות ההפקעה מהוות הרחבת חזית וכי המבקש העלה טענות אלה לראשונה בסיכומיו. כך, בתשובתו להמרצת הפתיחה כמו גם בתצהיר שהגיש הבהיר המבקש כי "אינני נכנס לשאלת מהות ההפקעה והפינוי המתבקשת … ואולם אני מתנגד … לטענות … לפיהם עלי למסור את החזקה בנכס … בטרם יינתן לי פיצוי ודיור חלופי" (ראו פסקה 33 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסעיף 5 לתצהיר המבקש). לנוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי טענות אלה. עוד צוין בהקשר זה, כי בנסיבות בהן טענות אלה הועלו לראשונה רק בשלב הסיכומים, הרי שהמבקש אף לא הניח תשתית עובדתית לתמיכה בהן. עוד נקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי יש לדחות את טענות המבקש בדבר חוקיות ההפקעה אף לנוכח הכלל לפיו אין לאפשר טענות כאלה במסגרת הליך למסירת חזקה בהתאם לסעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כבענייננו.

בנסיבות אלה, ומבלי לטעת מסמרות בנדון, סבר בית המשפט העליון כי סיכויי הערעור להתקבל בשאלת חוקיות ההפקעה – קלושים.

לנוכח האמור, ואף מבלי להידרש לשאלת סיכויי הטענות הנוספות שבערעור להתקבל, לא נמצא טעם להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין המחייב את המשיבות לשלם למבקש את פיצויי ההפקעה. שהרי, אף אם טענותיו של המבקש בדבר גובה הפיצוי לו הוא זכאי תתקבלנה, הרי שהמשיבות תשלמנה את הסכום שייפסק, ככל שייפסק, ללא כל קשר לסכום שכבר שולם על ידן. משכך, ואף לנוכח האמור בתשובת המשיבות בדבר האינטרס הציבורי בהמשך פיתוח הטיילת, דין הבקשה להידחות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

דירת פושטת הרגל תימכר למרות התנגדותה

נועם קוריס משה אביב

דירת פושטת הרגל תימכר למרות התנגדותה

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשה לעיכוב מכירת דירת המגורים של המבקשת במסגרת הליך פשיטת הרגל שמתנהל נגדה, עד להכרעה בערעורים שבכותרת. בית המשפט העליון ציין כבר בפתח החלטתו, כי הבקשה מהווה נדבך נוסף במסכת ניסיונות מצד המבקשת למנוע את מימוש הנכס המדובר, ומשכך תיאור העובדות הובא להלן בקיצור נמרץ.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

מאז שנת 2012 מתנהל נגד המבקשת הליך פשיטת רגל (פש"ר 49809-09-12); במסגרתו הוכרזה המבקשת פושטת רגל, והמשיב 1 מונה לנאמן על נכסיה (להלן: הנאמן). במהלך ההליך, אושרו תביעות חוב בשיעור של כ-1.2 מיליון ש"ח והתקבלה  בקשת הנאמן למימוש זכויות המבקשת בדירת המגורים שלה במודיעין (החלטות מימים 4.12.2017 ו-6.12.2017, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ; להלן: הדירה). ערעור המבקשת על החלטות אלה התקבל בחלקו ביום 24.12.2018, ונקבע כי אף שאין עילה להתערב בהכרעות בתביעות החוב או בשאלת מימוש הדירה, מטעמים "מעשיים ואנושיים" ולנוכח הסכמת הנאמן והכונס הרשמי, מחצית מהתמורה שתתקבל עבור הדירה תועבר לידי המבקשת, בעוד המחצית השנייה תועבר לקופת פשיטת הרגל. כן נקבע כי "הליכי המימוש יחלו באופן מיידי", תוך שניתנה למבקשת ולילדיה שהות הולמת להתארגנות לצורך פינוי הדירה (ע"א 838/18; להלן: פסק הדין). לנוכח פסק הדין, דחה בית המשפט המחוזי ביום 30.12.2018 ערעורים שהגישה המבקשת על הכרעות הנאמן בתביעות החוב (עש"א 38318-11-17, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ).

המבקשת מסרבת להשלים עם ההחלטה לממש את הדירה ומאז ועד היום נקטה במספר רב של הליכים בניסיון למנוע זאת – ובתמצית ייאמר כי רק בשנה האחרונה הוגשו שלושה ערעורים (בהם ערעור על החלטה בבקשה לפסלות שופט), בקשה לרשות ערעור ועתירה בנדון; ולצידם בקשות למתן סעדים זמניים ובקשות לעיון חוזר בהחלטות שהתקבלו (ע"א 1128/19; ע"א 1253/19; ע"א 6475/19; רע"א 3797/19; בג"ץ 3873/19, בהתאמה). בשלב זה, ולאחר שנדחו בקשות שונות של המבקשת לעכב את פינויה מן הדירה (ראו: החלטת השופט נ' סולברג מיום 30.5.2019 ב-ע"א 1128/19, והחלטת השופט י' עמית מיום 7.6.2019 ב-בג"ץ 3873/19) – הפינוי בוצע ועל הפרק הסכם למכירת הדירה שבקשה לאישורו תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי (להלן: הסכם המכר).

מכאן הבקשה הנדונה, שבמסגרתה מבוקש להורות על עיכוב הליכי מכירת הדירה עד להכרעה בערעורים שבכותרת, החזרת החזקה בדירה למבקשת וילדיה ומתן הפטר חלוט לנוכח הסכומים שהופקדו זה מכבר בקופת פשיטת הרגל. לחלופין, מבוקש כי יינתן צו שיורה לצדדים לחתום על "הסכם שכירות בסכום ראוי" – כך שהמבקשת תוכל להוסיף להתגורר בדירה. יצוין בהקשר זה כי ע"א 1128/19 סב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.12.2018 לדחות את הערעורים על הכרעות הנאמן בתביעות החוב, בעוד ע"א 6475/19 מתייחס לשבע החלטות שהתקבלו בחודשים יולי וספטמבר 2019 בעניין רצונה של המבקשת לפדות את זכויותיה בדירה וכן בנוגע למימוש כספים שנצברו בקרן השתלמות על שם המבקשת. משכך, דומה כי הבקשה אינה אלא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעורים (אף שהיא הוכתרה גם כבקשה לעיכוב ביצוע), שכן טרם התקבלה החלטה המאשרת את הסכם המכר.

לטענת המבקשת יש להיעתר לבקשה, משום שמכירת הדירה לצד שלישי היא מהלך בלתי הפיך שלא יאפשר את השבת המצב לקדמותו אם הערעורים יתקבלו. לדבריה, מימוש הדירה יפגע בזכויות הקנייניות של ילדיה ויוביל לנישולם מ"זכויותיהם שביושר" בדירה, שאותם קיבלו מאביהם; ומנגד עיכוב המכירה לא יסב נזק לאיש, מאחר שאין הסתמכות  של צד שלישי על הסכם המכר. נוסף על כך, נטען כי סיכויי הערעורים להתקבל הם טובים, ובהקשר זה מפרטת המבקשת פגמים מהותיים שלטענתה נפלו בהחלטות בית המשפט המחוזי ובהתנהלות הנאמן – ובכלל זאת נטען שניתן לה פרק זמן קצר להפקדת סכום משמעותי לצורך פדיון זכויותיה בדירה; שההתמחרות על הדירה נעשתה שלא בנוכחותה; וכן שהנאמן הסכים למכירת הדירה בסכום נמוך מהערכת השווי.

הנאמן מצידו מתנגד בתוקף לבקשה, וטוען כי מכירת הדירה היא מעשה עשוי שכן כל הערעורים והבקשות שהגישה המבקשת בעניין מימוש דירת המגורים נדחו זה מכבר; ומשכך, הבקשה אינה אלא ניסיון לעקוף את עיקרון סופיות הדיון תוך ניצול לרעה של הליכי בית משפט. הנאמן עומד על כך שמאז שניתן פסק הדין, ניתנו למבקשת אין ספור הזדמנויות להביא את ההליך לידי סיום על דרך תשלום שווי מחצית מהזכויות בדירה לקופת פשיטת הרגל – והיא מצידה לא ניצלה הזדמנויות אלה והוסיפה להגיש בקשות שונות על מנת לעכב את מימוש הדירה. משכך, נטען כי דין הבקשה להידחות גם בשל חוסר תום הלב שדבק בהתנהלותה של המבקשת; ובנקודה זו מציין הנאמן כי בשל העדר שיתוף פעולה מצד המבקשת, פינויה מן הדירה הטיל עלויות משמעותיות על קופת פשיטת הרגל, וכי מאז הפינוי נדרש להציב שמירה רצופה על הדירה לנוכח ניסיונותיה של המבקשת לתפוס בה חזקה בניגוד לדין. כן נטען כי יש לדחות את הבקשה בהינתן שבקשה לעיכוב ביצוע מכירת הדירה נדחתה זה מכבר בהחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 23.9.2019; ואף לנוכח העובדה שבקשה הזהה במהותה לנטען ב-ע"א 6475/19 הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 2.10.2019 וטרם הוכרעה. למעלה מן הצורך, מוסיף הנאמן כי אין למבקשת זכות קנויה להשתתף בהתמחרות על הדירה וכי אין בסיס לטענותיה בעניין גובה התמורה שנקבעה בהסכם המכר. עוד נטען כי בניגוד לאופן הצגת הדברים בבקשה, המבקשת אינה מתכוונת להפקיד את הסכום הנדרש לפדיון הזכויות בדירה ואף אין ביכולתה לעשות כן; וטענותיה בנדון מבוססות על ההנחה השגויה שכלל הערעורים יתקבלו, ובהתאם הסכום לפדיון יפחת באופן משמעותי.

הכונס הרשמי מצטרף לטענות הנאמן, ומוסיף כי מאחר שטרם התקבלה החלטה בבקשת הנאמן לאשר את הסכם המכר – דינה של הבקשה להימחק על הסף.

לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, על נספחיהן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מהשתלשלות האירועים שתוארה עולה כי המבקשת עושה כל שלאל ידה על מנת לעכב את מימוש הדירה, והגיעה העת להציב לכך גבול. טענות המבקשת לעניין מימוש הדירה נבחנו ונדחו בשורה של החלטות – הן של בית המשפט המחוזי הן של בית משפט זה – ובשלב זה הרושם הוא שהמבקשת בעיקר "ממחזרת" טענות על מנת לעכב את המכירה ולהשיג את מבוקשה. ככל שהמבקשת הייתה אכן מעוניינת לפדות את זכויותיה בדירה, שומה היה עליה לפעול בנדון בשנים הרבות שבהן נוהלו הליכים לעניין עצם מימוש הדירה או לכל הפחות בחודשים הרבים שחלפו מאז פסק הדין; וניסיונה לעכב את המימוש "ערב המכירה" עולה על פניו כדי חוסר תום לב ואף שימוש לרעה בהליכי משפט; ומהווה המשך ישיר של ההליכים שבהם נקטה על מנת לעכב את הפינוי מן הדירה "ערב הפינוי".  משאלה פני הדברים, נראה כי די בחוסר ניקיון הכפיים של המבקשת על מנת לדחות את הבקשה; זאת אף בראי העובדה שכפי העולה מטענות הנאמן, חוסר תום ליבה של המבקשת הוא מאפיין בולט בהתנהלותה בהליך פשיטת הרגל (ראו והשוו: ע"א 6627/18 קוצר נ' עו"ד חבר, הנאמן לנכסי המבקש, פסקה 7 (8.11.2018)). ייאמר בהקשר זה כי במסגרת דיון בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים הנוגעים ליושר וצדק – "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (סעיף 362 (ב)(2) תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); ושיקולים אלה כוחם יפה גם בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור כבענייננו (ראו והשוו: ע"א 6607/18 ביבס נ' שפירא, עו"ד – המנהל המיוחד, פסקה 10 (25.10.2018); ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול, פסקה 4 והאסמכתאות שם (20.2.2018)).

כך או אחרת, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי מתקיימות בעניינה אמות המידה למתן סעד זמני בערעור – שסיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. כפי שנאמר, הפינוי מן הדירה בוצע זה מכבר ומזה מספר חודשים הדירה אינה משמשת עוד כדירת המגורים של המבקשת, ולמעשה אף לשיטת המבקשת התכלית העיקרית במניעת מימוש הדירה היא שילדיה לא "יאבדו" את זכויותיהם הקנייניות בה. בנסיבות אלה ובלא להמעיט מהנזק שמימוש הדירה מסב למבקשת ולמשפחתה, אין די בכך כדי להטות את הכף לטובת המבקשת – זאת במיוחד בהתחשב בהיקף תביעות החוב שאושרו כלפיה, העובדה שהליך פשיטת הרגל מתנהל למעלה משבע שנים, ולנוכח ההזדמנויות הרבות שניתנו למבקשת על מנת לפדות את זכויותיה בדירה שלא נוצלו על ידה. דברים אלה אמורים ביתר שאת, בהינתן שבמסגרת פסק הדין (כהגדרתו לעיל) ניתן "סעד מן הצדק" לטובת המבקשת לנוכח הטענה כי לילדיה זכויות קנייניות בדירה, ונקבע כי מחצית מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה תועבר לידי המבקשת; ומשכך, ניכר כי ניתן מענה לטענה "הקניינית" שביסוד הבקשה, ובכל מקרה מדובר בהכרעה חלוטה. משאלה פני הדברים ובהתחשב בכך ש"מאזן הנוחות" אינו עומד לצידה של המבקשת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

הקבלן לא השאיר דרך גישה לדודי השמש

הקבלן לא השאיר דרך גישה לדודי השמש

האם קבלן שמכר גג, ולא השאיר גישה לתיקון דודי השמש פעל כדין, האם החוק מחייב מלבד ההתקנה של דוד שמש גם גישה לתיקון עתידי?

שאלה: אני עובדת הוראה במשך 3 שנים (לא מטעם משרד החינוך). השנה ילדתי ולאחר חזרה מחופשת לידה חליתי והיו לי אישורי מחלה 4 חודשים .בתלוש מופיע לי 90 ימי מחלה. הוצאתי כל שבוע רק 5 ימים (כיון שאיני עובדת שישי שבת) כמו"כ לא הוצאתי אישורי מחלה על חגים וחופשות. רציתי לדעת כיצד יחושבו לי ימי המחלה? האם כל חודש יורדים 30 ימים או ע"פ אישורי המחלה? האם אני זכאית לקבל את החופשות והחגים כרגיל? נ.ב. אני עובדת ע"פ שכר גלובלי.

תשובה: בהתאם לחוק, מקסימום צבירת ימי המחלה היא 90 ימים ואין אפשרות לקבל למעלה מ 90 ימים של ימי מחלה ברצף, ללא קשר לתקופת המחלה בפועל או תקופת אישורי המחלה שהצגת.

שאלה: האם קבלן שמכר גג, ולא השאיר גישה לתיקון דודי השמש פעל כדין, האם החוק מחייב מלבד ההתקנה של דוד שמש גם גישה לתיקון עתידי?

תשובה: על פניו נראה שהקבלן היה מחויב להשאיר גם גישה עתידית לתיקון דודי השמש. בהתאם לפקודת הנזיקין היה על הקבלן לצפות בצורה סבירה את הצורך בתיקון הדוודים ולאפשר את הגישה אליהם בהתאם.

שאלה: רכשתי בחנות מסוימת מספר מוצרים ולאחר שהגעתי הביתה והסתכלתי על החשבון ראיתי שבחשבון עוגלו האגרות כלפי מעלה ובמקום 91.55 ₪  חויבתי בפועל על 99.60 ₪ – האם זה חוקי?

תשובה: בהתאם לחוק אסור לעגל את האגורות כלפי מעלה ובמספר תביעות ייצוגיות שהוגשו בנושא בשנים האחרונות אף נפסק פיצוי משמעותי לטובת כל חברי הקבוצה שניזוקו מעיגול אגורות שכזה – וגם התובע שהביא את העניין לבית המשפט זכה בגמול נאה על כך שהביא את העניין לבית המשפט.

לכן, לכאורה עומדת לך הזכות להגיש תביעה ייצוגית בנושא – להביא את הפיצוי המתאים לכל לקוחות אותה חנות שעיגלה את האגורות כלפי מעלה שלא כדין ואף לקבל תגמול נאה על כך שהבאת את הדברים לבירור- תגמול אישי שיכול להגיע גם למאות אלפי שקלים.

שאלה: מכרתי את דירתי לאחרונה, מספר חודשים לפני שמכרתי את דירתי חתמתי על הסכם בלעדיות עם מתווך נדל"ן לתקופה של 3 חודשים אך בסופו של דבר הדירה נמכרה לקרוב משפחה שלא הגיע דרך מתווך הנדל"ן. עכשיו המתווך דורש ממני דמי תיווך בכל מקרה. האם עלי לשלם את דמי התיווך למרות שהקונה לא הגיע באמצעות המתווך ?

תשובה: בכדי שמתווך יהיה זכאי לדמי תיווך עליו להיות גורם משמעותי בדרך לקיום העסקה, ייתכן מצב שקרוב המשפחה שלך בכלל ראה פרסום שפרסם המתווך בנושא ורק בגלל זה ידע על רצונך למכור את הדירה ואז ייתכן שהמתווך יהיה רשאי לקבל דמי תיווך אפילו שמדובר בקרוב משפחתך. מנגד – ככל שהעסקה קרתה ללא קשר לפעולותיו של המתווך יש להניח שהמתווך לא יהיה זכאי לדמי תיווך בעסקה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

העליון: קיר הטיפוס יוחזר לבעליו

העליון: קיר הטיפוס יוחזר לבעליו

אלפא אפיקים תקבל את קירות הטיפוס שבבעלותה- כך פסק בית המשפט העליון במסגרת החלטתו בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שהגישה חברת הארדרוק (קירות טיפוס) בע"מ

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון דחה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שנלר; ק' ורדי – סג"נ; ו- ע' רביד) בע"א 55915-10-18 מיום 10.4.2019, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ד' קוברסקי) מיום 4.10.2018 במסגרתו התקבלה תובענת המשיבה להצהיר כי קירות הטיפוס באולם הספורט ברח' הזית 1 בקריית אונו (להלן: האולם), למעט "קיר איילת" הינם בבעלותה, ובהתאם הורתה לעיריית קריית אונו (להלן: העירייה) ולמבקשת לאפשר לה לפרקם. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב ב"קביעות עובדתיות ברורות וחד משמעיות של בית משפט קמא שנתמכו בראיות ובעדויות", לפיהן המשיבה היא הבעלים של הקירות, וכל מסקנה אחרת הייתה מביאה להתעשרותה של המבקשת ללא זכות שבדין. "גם אם היו יכולים הקירות לדבר", כך נקבע, הרי משהוכח כי הקירות הוקמו במהלך התקופה בה המשיבה הייתה בעלת ההרשאה היחידה באולם; כאשר בחוזה בין המשיבה לבין העירייה נאמר שכל השקעות / מתקני הטיפוס יהיו בבעלותו הבלעדית של המפעיל והעירייה לא מימשה את זכותה לשלם למפעיל עבור השקעותיו (בניכוי פחת); ומשלא הוכחה שנים כה רבות דרישה או טענה של צד כלשהו לבעלות בקירות – לא ניתן לפסוק אחרת.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החליט בית המשפט העליון, מתוקף סמכותו לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצא כי הקביעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בית המשפט העליון עוד קבע שהמבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

אפריקה ישראל תקבל מיליונים ממפעילי הקאנטרי קלאב

אפריקה ישראל תקבל מיליונים ממפעילי הקאנטרי קלאב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט הבכיר י' פרגו) מיום 1.10.2017 בת"א 5176-06-13, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ונדחתה תביעתה שכנגד של המערערת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

רקע והליכים קודמים

בין השנים 2006 ל-2010 הפעילה המערערת קאנטרי קלאב בסביון (להלן: הקאנטרי) מכוח הסכמי זיכיון מתחדשים עם המשיבה, כאשר מעת לעת הונפקו לה רישיונות עסק לתקופות קצובות ולפעילויות ואזורים ממוקדים בקאנטרי. ביום 19.12.2010 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות אשר ביטל והחליף את הסכם הזיכיון.

יצוין כי בתקופת השכירות הפעילה המערערת את הקאנטרי באופן שוטף, וכן קיימה מדי קיץ קייטנות לילדים.

בתביעתה בפני בית משפט קמא, טענה המשיבה כי המערערת הפרה את הסכם השכירות, בין היתר בכך שלא שילמה דמי שכירות לשנים 2010 עד 2013, בסך של 2,251,605 ש"ח; לא שילמה את מלוא הארנונה למועצה המקומית סביון; וכן בכך שלא עשתה את הנדרש ממנה לצורך קבלת אישורים לקבלת רישיון עסק.

בגין הפרות אלו, אשר הביאו לסיום ההתקשרות בין הצדדים ולנטישתה של המערערת את המתחם, נאלצה המשיבה לחתום על הסכם שכירות עם שוכר חדש על מנת לאפשר את המשך פעילותו הרציפה של הקאנטרי ומילוי ההתחייבויות למינויים בו.

עוד טענה המשיבה בבית משפט קמא כי לצורך המשך הפעלת הקאנטרי ובשל מצבו התחזוקתי הירוד, נדרש השוכר החדש לבצע תיקונים ופעולות שיפוץ בעלות כוללת של 550,00 ש"ח. בעקבות כך נאלצה המשיבה לפטור את השוכר החדש מדמי שכירות למשך 6 חודשים. בגין רכיב זה תבעה המשיבה פיצוי על אבדן דמי השכירות בסך של 430,106 ש"ח.

בנוסף לאמור לעיל, נטען כי המערערת הותירה חובות ארנונה למועצה המקומית סביון.

סך כל תביעת המשיבה בפני בית משפט קמא עמדה על כ-3,759,164 ש"ח.

מנגד, טענה המערערת כי הייתה זו המשיבה אשר הפרה את התחייבויותיה על פי הסכם השכירות, ובכך גרמה למערערת להודיע מיוזמתה על עזיבת הקאנטרי.

לטענתה, המשיבה הסתירה את העובדה כי מספר מבנים מרכזיים בקאנטרי נבנו ללא קבלת היתר בניה כדין בטרם החתימה על הסכם השכירות. עובדה זו, לטענת המערערת, התגלתה רק בשנת 2012, עת הודיעה לה המועצה המקומית סביון כי לא יינתן לה רישיון עסק לקאנטרי מבלי להשיג את היתרי הבניה האמורים.

בנסיבות אלה, וכן בשל הסיכון הצפוי לילדי הקייטנות מהשהייה במבנים נעדרי האישור, נאלצה המערערת, לטענתה, לסיים את הסכם השכירות ולנטוש את המתחם, וזאת לאחר מתן הודעה בת 30 יום על סיום ההתקשרות בין הצדדים.

אשר לחיובי הארנונה שלא שולמו, טענה המערערת כי אלו לא חלו עליה מכוח הסכם השכירות, במסגרתו התחייבה לשאת בתשלומי הארנונה רק בגין "השטח הפעיל של הקאנטרי", המשתרע על 35 דונם, ולא בגין 45 דונם הכוללים את "שטחי הבור" שאינם בשימוש.

בנוסף נטען כי כתוצאה מביטול הסכם השכירות, וכן לנוכח השקעותיה בקאנטרי, נגרם לה אבדן כספי בסך של 9,500,000 ש"ח (בין היתר בגין החזר שווי פעילות עסקית, חיוב יתר בארנונה, השקעה ושימוש בציוד).

לאחר שמיעת ראיות ממושכת ובכלל זה חוות דעת מומחים שהונחו בפניו, בית משפט קמא קיבל את עיקר התביעה ודחה את התביעה שכנגד. בפסק הדין נקבע כי בדין בוטל הסכם השכירות על-ידי המשיבה; כי על המערערת לשאת בחיובי הארנונה עבור התקופה בה החזיקה במקרקעין; וכן כי המערערת אינה זכאית להחזר שווי הפעילות העסקית שאיבדה לטענתה.

על כן, קבע בית המשפט כי על המערערת לשלם למשיבה סך של 1,829,778.5 ש"ח בתוספת הצמדה בגין חוב דמי השכירות, וסך של 275,000 ש"ח בתוספת הצמדה, המגלם מחצית הסכום אשר נדרש לתיקון הליקויים בקאנטרי לאחר עזיבת המערערת.

עוד קבע בית המשפט, כי מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבה כמפורט לעיל יקוזז סכום של 826,190 ש"ח המגלם את שוויו של הציוד שנותר בקאנטרי, וזאת על פי חוות הדעת של השמאי המוסכם.

טענות הצדדים בערעור

מכאן הערעור שנדון בבית המשפט העליון, במסגרתו טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי האחריות להפרת הסכם השכירות נופלת על כתפיה, וזאת לאחר שהתברר כי למבנים בקאנטרי לא היה היתר בניה, ולמרות שהמשיבה לא תיקנה הפרה זו.

כן נטען כי שגה בית משפט קמא בחישוב דמי השכירות ושווי הציוד שנותר בקאנטרי; בחיוב המערערת בסך 275,000 ש"ח בגין אחזקה לקויה של הקאנטרי; בחיוב המערערת בתשלום ארנונה על שטח של 45 דונם; וכן שגה בקביעתו כי השגת היתר הבניה לא היה תנאי למתן רישיון עסק.

לבסוף נטען כי בית משפט קמא חישב באופן מוטעה את סכום הקיזוז, שכן לא כלל את הסך של 11,950 ש"ח בגין פריטי הציוד השייכים למערערת על פי חוות הדעת של השמאי.

המשיבה לעומתה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, וטענה כי הערעור מופנה כלפי ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. נטען כי המערערת לא הצביעה על כל נסיבה מיוחדת או פגם היורד לשורש העניין המצדיק את קבלת הערעור.

לגופו של עניין דחתה המשיבה את טענות המערערת בדבר חיובה של זו האחרונה ביתר בגין תשלומי הארנונה; תשלומי ריבית והצמדה; וכן חיובה במחצית הסכום עבור השיפוץ התחזוקתי של הקאנטרי.

לבסוף, המשיבה לא חלקה על כך שהסך של 11,950 ש"ח בגין פרטי הציוד לא נכלל בחישוב שערך בית משפט קמא אך טענה כי הסכום לא נתבקש על-ידי המערערת בתביעתה בבית המשפט קמא.

דיון והכרעה

לאחר שההרכב בעליון בחן את פסק דינו של בית משפט קמא, את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה בפניו, הוחלט לדחות את הערעור ולאמץ את פסק הדין של בית משפט קמא, מטעמיו, בהתאם לסמכות שהוקנתה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. שופטי העליון ציינו כי שוכנעו שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע, וכי לא נפלה בהחלטתו המפורטת והמנומקת טעות שבדין.

בפסק הדין, אשר משתרע על לא פחות מ-80 עמודים, נבחנה התשתית הראייתית שעמדה לפני בית המשפט קמא לעומקה, תוך מתן התייחסות מפורטת וממצה ביותר לראיות שהניחו בפניו הצדדים, ונקבע באופן חד משמעי כי המערערת הפרה את הסכם השכירות בין הצדדים "הפרות יסודיות ועיקריות", וכי בדין ביטלה המשיבה את הסכם השכירות.

בהתייחס לטענת המערערת לפיה היא "איננה מקבלת 'רישיון עסק' בשל קיומם של מבנים לא חוקיים" וכן טענותיה בדבר "הסכנה" בהפעלת הקאנטרי ללא קבלת היתרי בניה קבע בית המשפט קמא כדלקמן:

"אין לי כל ספק ש'מיכל ויוסף בנימין' (המערערות – י' א') ידעו היטב שהשגת 'היתרי הבנייה', אינה מהווה תנאי לקבלת 'רישיון העסק', וכי טענותיהם בנושא הסכנה בהפעלת ה'קאנטרי קלאב' ללא קבלת 'היתרי הבנייה' הן ניסיון להשתחרר בדרך זו מהתחייבויותיהם על פי 'הסכם השכירות' ואי עמידה בתנאיו; וכ'תירוץ' לסיום ההתקשרות עם "אפריקה ישראל".

בית המשפט העליון סבר כי ממצאים עובדתיים אלו מבוססים היטב, וטענותיה של המערערת מופנות כלפי קביעות שבעובדה ובמהימנות בהן לא מצאו שופטי העליון מקום להתערב.

לצד הדברים הוסיפו, כי אף המערערת לא חלקה על הצורך בחיובה בגין הנזקים שנגרמו לקאנטרי בפרק הזמן בו החזיקה במושכר ובמתקניו, אם כי חלקה על מחצית הסכום שבו חויבה בחוות דעת אשר לטענתה לא הוגשה כדין.

בית משפט קמא סבר בעניין זה, לאחר ששמע את העדויות ועיין בראיות שהונחו בפניו לרבות עדותו של השוכר החדש ובתמונות של המושכר, כי הנזקים והליקויים במושכר אף עולים על הסכום בו חייב את המערערת, ואף בקביעה זו לא מצאנו מקום להתערב.

עם זאת, ומאחר שהמשיבה לא חלקה בדיון שנערך בעליון על השמטת סך של 11,950 ש"ח בגין פרטי ציוד כפי שהופיעו בחוות דעת השמאי, הוחלט על חיובה של המשיבה בסכום זה.

ומנגד, הערעור נדחה. נקבע עוד שהמערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

למרות שהצדדים קבעו בולגריה- בית המשפט בישראל יכריע

למרות שהצדדים קבעו בולגריה- בית המשפט בישראל יכריע

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בימים אלו הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"א 20417-09-17 מיום 27.9.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקש (להלן: מסטרמן) לסילוק התביעה נגדו על הסף.

נועם קוריס

המשיבים ומסטרמן חברו במהלך שנת 2007 לעסקה, שעיקרה רכישה ופיתוח של מקרקעין בבולגריה. במסגרת העסקה העמידו המשיבים הלוואה בסך של 4.5 מיליון אירו לחברה בולגרית בשם Tiberia Properties Ltd.. ההלוואה לוותה בהסכמים כתובים (להלן: הסכמי ההלוואה), אשר כללו תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי. במרוצת השנים קיבלו המשיבים החזר חלקי של ההלוואה, בסך של 500 אלף אירו. במהלך שנת 2013 נודע להם כי יתרת סכום החוב בגין ההלוואה ירדה לטמיון ולא תושב להם. המשיבים הגישו תביעה, היא נשוא ההליך העיקרי, בגדרה הם טוענים כי על מסטרמן להשיב להם את מלוא סכום ההלוואה,  נוכח ערבות אישית שהעמיד להם לטענתם במסגרת הסכם בעל-פה (להלן: הסכם הערבות), ל-55% מסכום ההלוואה, ומחמת עילות נזיקיות שונות.

מסטרמן הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתו, בבסיס התביעה עומדים הסכמי ההלוואה הכוללים תניות שיפוט בהתאם לדין הבולגרי, ולפיכך אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בה. מסטרמן צרף לבקשתו חוות דעת מאת מומחה למשפט בולגרי שלפיה, בהתאם לדין הבולגרי, יש ליתן תוקף לתניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. עוד נכתב בחוות הדעת, כי על-פי הדין הבולגרי, התביעה בגין הסכם ההלוואה התיישנה זה מכבר, וכי ישנה דרישה של כתב להסכם ערבות, ולכן אין להסכם הערבות תוקף על-פי הדין הבולגרי. מכאן ביקש מסטרמן ללמוד כי התביעה הוגשה בישראל כמהלך 'טקטי', במטרה 'לעקוף' את הדין הבולגרי, שעל-פיו דינה היה להידחות. בקשתו של מסטרמן לא נתמכה בתצהיר, כיוון ש"בקשה לסילוק על הסף נבחנת על פי הבסיס הנורמטיבי והמשפטי ובהתאם לנטען בכתב התביעה", ומשום שלשיטתו, "הבקשה מבוססת בעיקרה על טעמים משפטיים".

בתגובה לבקשה טענו המשיבים כי בין הצדדים נכרת הסכם שותפות בעל-פה; הסכם ההלוואה והסכם הערבות הם חלק ממנו (להלן: הסכם השותפות). נטען כי בהתאם למבחן מירב הזיקות ועל-פי הציפיות הסבירות של הצדדים, חל על הסכם השותפות הדין הישראלי, משום שנכרת בישראל, על-ידי אזרחים ישראלים ובאמצעות עורכי דין ישראלים. התביעה בענייננו הוגשה מכוח הסכם השותפות, ולפיכך אין לקבל את הטענה כי חלות עליה תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. המשיבים תמכו את תשובתם בתצהיר, והוסיפו כי ראוי היה שמסטרמן יצרף תצהיר לבקשתו, משום שהיא כוללת טענות עובדתיות המנוגדות לאמור בכתב התביעה.

בפתח החלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בניגוד לטענתו של מסטרמן, ישנן סתירות בין המסד העובדתי שעליו מבוסס כתב התביעה לבין המסד העובדתי שעליו מבוססת בקשת הסילוק, ולכן היה עליו לתמוך את בקשתו בתצהיר. בהעדרו של תצהיר מטעם מסטרמן, ומכיוון שמסטרמן ביקש לבחון את טענותיו על-יסוד עובדות כתב התביעה, קבע בית המשפט כי הבקשה תיבחן בהתאם למסד העובדתי שלגביו טענו המשיבים. מהעובדות להן טענו המשיבים עלה, כי הן הסכם ההלוואה, הן הסכם הערבות, הריהם נדבכים של הסכם השותפות. לפיכך, אין להחיל על הסכם הערבות את תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה, אלא יש לבחון את הסכם הערבות כחלק מבחינת הסכם השותפות ובהתאם לדין החל עליו. בית המשפט המחוזי בחן את הדין החל על הסכם השותפות בהתאם למבחן מירב הזיקות ולציפייה הסבירה של הצדדים, וקבע כי מנסיבות כריתת ההסכם עולה כי חל עליו הדין הישראלי.

 

עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי חוות-הדעת שהוגשה מטעם מסטרמן, לפיה אין תוקף להסכם הערבות על-פי הדין הבולגרי משום שנעשה בעל-פה, מצביעה על כך שיש להחיל עליו את הדין הישראלי דווקא. זאת, משום שאין זה סביר שצדדים לחוזה ישכללו חוזה שאין לו תוקף מבחינה משפטית, ובשל הכלל שלפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל" (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). בית המשפט ציין גם כי הוא סבור שכדי לסלק תביעה על הסף מחמת תניית שיפוט יחודית, "על התניה להיות מפורשת, ברורה ובהירה ולהציג כי זו היתה כוונתם הכנה של הצדדים עת כרתו את ההסכם", מה שאין כן בענייננו. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי, כי על הסכם ההלוואה חל הדין הישראלי וכי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות המוסמך לדון בתביעה; משכך נקבע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

מכאן הבקשה לבית המשפט העליון.

עיקרי טענות מסטרמן

מסטרמן שב על טעמי בקשתו לסלק את התובענה על הסף בשל קיומן של תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי בהסכם ההלוואה. לשיטת מסטרמן, הסכם הערבות נכרך עם הסכם ההלוואה, ולכן פיצול הדיון ביחס לחוב הערבות וחוב ההלוואה עלול להוביל לתוצאות בלתי הוגנות. כמו כן נטען, כי יש לראות את הערב, מעצם הסכמתו להעמיד ערבות, כמי שמסכים מכללא לתנאי הסכם ההלוואה, לרבות תניות ברירת דין וסמכות שיפוט. לטענת מסטרמן, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הסכם הערבות מהווה נדבך של הסכם השותפות, מכיוון שלשיטתו, הסכם ערבות עוקב לעולם אחר הסכם ההלוואה אליה מתייחסת הערבות. עוד טועןמסטרמן, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שזקף לחובתו את אי-צירוף התצהיר לבקשת הסילוק, שכן העובדות שעליהן התבססה הבקשה היו עובדות כתב התביעה, ולכן לא היה רלבנטי לצרף לה תצהיר. הנושא העובדתי היחיד שהיה שנוי במחלוקת במסגרת הבקשה היה הדין בבולגריה ותחולת תניות ברירת הדין וסמכות השיפוט לפיו, ומשכך, צורפה חוות דעת מומחה לעניין זה.

מסטרמן מוסיף, כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו שלפיה יש להעדיף את הפרשנות הקובעת כי על הסכם הערבות חל הדין הישראלי משום שאחרת לא יהיה לו תוקף. פרשנות זו בוחנת את התנהגות הצדדים עובר לכריתת הסכם הערבות בפרספקטיבה של דיני החוזים הישראלים ובכך היא חוטאת בהנחת המבוקש. מסטרמן טוען גם כי המסקנה העולה מהמהלך הפרשני אותו ביצע בית המשפט המחוזי היא שיש להחיל על הסכם הערבות את הדין הישראלי, אך לא עולה ממנו כי יש לברר את עניינו במערכת המשפט הישראלית באופן הגובר על תניית השיפוט הייחודי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה ושקל את נימוקיה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות. סילוק תביעה על הסף הוא סעד חריג וחריף, אשר עשוי למנוע מהתובעים לברר את המחלוקת לגופה. לפיכך, "בית המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות בע"מ, פסקה 4 וההפניות שם (5.5.2011)). החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, ומאפשרות לצדדים לקבל את יומם בבית המשפט, אינן מצדיקות לרוב בירור נוסף בערכאת הערעור (רע"א 7851/17 מרגלית א.ש. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 5 וההפניות שם (1.11.2017)). הנדון דידן איננו מצדיק חריגה מגדרה המצומצם של ביקורת זאת.

השאלה העומדת במוקד המחלוקת שבין הצדדים היא, האם תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה חלות גם על הסכם הערבות. מסטרמן גורס כי בקשתו מבוססת על טיעונים משפטיים הנשענים על עובדות כתב התביעה. הבקשה לא כללה התייחסות של ממש למסד העובדתי אותו הציגו המשיבים, לפיו בין הצדדים נכרת חוזה שותפות אשר הסכם ההלוואה היווה אחד מנדבכיו. ברם, לטענה עובדתית זאת השפעה משמעותית על השאלה שלפני. המשיבים טענו, על יסוד המסכת העובדתית האמורה, כי הסכם הערבות שוכלל מכוח הסכם השותפות ולא כנספח להסכם ההלוואה, ולפיכך אין להחיל עליו את תניות השיפוט וברירת הדין המצויינות בהסכם ההלוואה. המשיבים הוסיפו, על יסוד אותה מסכת עובדתית, כי הפורום הנאות המוסמך לדון בהסכם השותפות ובהסכם הערבות הוא בית משפט בישראל. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן לשלול את הטענות המשפטיות האמורות, על יסוד המסד העובדתי לו טענו המשיבים בכתב התביעה. נוכח האמור, ההכרעה בתחולתן של תניות השיפוט וברירת הדין על הסכם הערבות, מחייבת את ניהול ההליך ובירור עובדות העניין הנדון לאשורן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס: על סודיות בנקאית ועיתונות כלכלית

עו"ד נועם קוריס: על סודיות בנקאית ועיתונות כלכלית

קצת הפתיע אותי לקרוא בעיתון דה מרקר (themarker) בכתבה של כתב שוק ההון ערן אזרן אודות פנייה שפניתי למספר בנקים, אודות לקוח שלי שרצה לגייס 300,000,000 ₪ (שלוש מאות מיליון ₪) בשוק ההון בשביל להשקיע בפיתוח נוסף של המתחמים ובכדי לפתור בעיה משפטית שהייתה לו עם שני בתי מלון ולשם כך נעזר בשירותי.

הכתבה שפרסם עזרן עסקה בגישושים שנעשו במערכת הבנקאית ובשוק ההון, על מנת לגייס חוב עבור המלונות מג'יק סנרייז המתופעל על ידי רשת פתאל ומלון סנרטל פארק אילת שמתופעל על ידי רשת רימונים ובכדי לסיים את הסכסוך המשפטי רב השנים והאמוציות, עם בנק דיסקונט.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – דברים שנראים לגוגל אותו דבר

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

הסיקור המוזר של אזרן שנראה (לפחות לי) כאילו הוזמן על ידי בנק דיסקונט שלו אולי בגלל ההליכים המשפטיים האינטרס לפגוע בעסקה, ושכלל במהדורה המודפסת ובכותרת את המילים הון, תיווך, מלון…

הכתבה של אזרן עוד עברה שינויים ועריכות לא מעטות בגרסת האון ליין באינטרנט, אבל גם נכון למועד כתיבת שורות אלו אין ספק שהוא מתבסס על מידע שנמסר לכתב על ידי בנק כפי העולה מן הכתבה בהקשר לפנייתו של הח"מ, ולמרות שהכתבה לא חשפה לציבור את המידע הרלבנטי .למדי-  על איזה בנק מדובר ?

זה קצת מציק, כי הטיעון של חיסיון לגבי מקור עיתונאי לא יוכל לעולם לגבור על זכותו של הציבור לדעת איזה בנק הפר את חובתו הקבועה בחוק לסודיות של הבנק: "חובתו של בנקאי שלא לגלות לצד ג’, שאינו מוסמך"

הבנק גם, לא יוכל לטעון לפגיעה בפרטיותו, שכן הבנק בחשיפת מידע עסקי או פניה של לקוח פוגע בפרטיותו של אדם בשר ודם, אשר חוק הגנת הפרטיות בא להגן עליו ואילו החיסיון העיתונאי במקרה זה אינו יכול לפגוע בזכות לפרטיות, לא שברור שמדליף המידע הסודי הינו בנק.

 בקשר לאותה כתבה מוזרה, כדאי אולי לשתף, גם בפנייתו הראשונה של אזרן אלי, בטענה שהלקוח שלי ביקש ממני לדבר איתו ולמסור לו פרטים לצורך כתבה (מה שלטענת הלקוח שלי לא היה ולא נברא), וכעבר פחות מדקה- סמס מהלקוח שלי לגבי אזרן שדווקא טען בפניו שאני הוא זה שביקש שהלקוח ימסור מידע ?! (מה שכמובן לא היה ולא נברא).

אציין שניסיתי לאמת עם אזרן את הפנייה המוזרה והמקבילה אלי ואל הלקוח שלי בטענה שהפנינו אותו אחד אל השני, אבל הוא טען בסתמיות שהוא לא עשה שימוש בשמי..

בכל מקרה, לא אני לא יודע אם הכתבה התרשלה גם בעוד נושא או סתם ניסתה ליצור קצת צהוב בסיפור, אבל ראיתי ששוב ושוב הזכיר עזרן את שמי בכתבה בהקשר לחקירת פרשת איקיוטק, מסיבותיו שלו הוא רק שכח ציין שהפרשה נגנזה כמו שפורסם למשל בישראל היום.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס כותב על הזהירות בעסקאות נדל"ן

סיפרתי כאן באתר על כל מיני הרפתקאות שחוויתי כבעלים של משרד עורכי דין נועם קוריס ושות', בתחום חדלות הפרעוןהוצאה לפועל, בתחום התביעות הייצוגיותחוק הספאםדיני ביטוחיואל חסון,טרור ברשת, וקיזוז מע"מ אבל היום אני רוצה לספר לכם על חוויה אחרת לגמרי, שקשורה דווקא ליהודי  שנקרא לו מ' ולקולגה שלי מתחום הנדל"ן.

מ' התלהב למדי מעסקת רכישת הדירה שהצליח לאתר אחרי חיפושים, השוואות וכיתות רגליים הנדרשים בכדי להפוך את מודעת מכירת הדירה הרבות בלוח לעסקה ממשית של קניית דירה.

הוא היה רגע לפני חתימה על 'זיכרון דברים' לרכישת הדירה, לאחר שביקר בדירה פעמיים, לאחר שהמחיר כבר סוכם, ודירת 4 החדרים, שהייתה לדברי הנכד שהראה את הדירה רק בבעלות הסבתא הקשישה.

מ' אפילו פגש את הסבתא הקשישה, והשתכנע שאכן היא החליטה לקבל את הזמנת משפחתו של בנה להתגורר עימם ואז שניה לפני שחתם, החליט להתקשר לעורכת הדין מתחום הנדל"ן שהכיר.

אני בדיוק ישבתי ליד עורכת הדין מתחום הנדל"ן שהכיר, במשרדה, בנוגע לעניין משפטי אחר, והסכמתי לחכות כמה דקות, בכדי שתערוך בזמן אמת בדיקה ראשונית בטאבו בשביל הלקוח שלה. אחרי הכל חתימה על זיכרון דברים בנסיבות אלו מחייבת את הצדדים.

אז היא בדקה.

בדיקה קצרה העלתה, שהדירה כלל לא בבעלותה המלאה של הסבתא, ולפי רישומי הטאבו, רק מחצית מהדירה רשומה ע"ש הסבתא, והמחצית השניה רשומה ע"ש בעלה, הסבא שנפטר זה מכבר.

בדיקה נוספת העלתה, שלמרות שהסבא ז"ל נפטר לפני שנים רבות, בני המשפחה מעולם לא פעלו להוצאת צו ירושה או צו קיום צוואה – מסמך משפטי הקובע מי יורשיו של המנוח, מסמך אותו יש להציג בטאבו, בין היתר, על מנת שניתן יהיה לרשום את הזכויות בדירה ע"ש היורשים.

אז זה לא אומר שמישהו בכוונה שיקר, אבל מסתבר שאותה הסבתא למרות רצונה העז, לא יכלה בכלל בשלב זה למכור ולהעביר ברישום את מלוא הזכויות בדירה, אלא לכל היותר מחצית מזכויותיה הרשומות.

כמו-כן התברר כי על הדירה רובץ שעבוד – משכנתא משנות ה-60 בסכום לא מבוטל בלירות, כשהמשכנתא לטובת גורם פרטי שאינו מוכר כלל לסבתא, והיא אינה יודעת אפילו באיזה נסיבות ומדוע נרשמה המשכנתא, שכן בעלה המנוח הוא שטיפל בעניינים אילו.

והנה, תוך לא הרבה זמן, ראיתי שוב הוכחה כמה חשוב, שכשקונים או מוכרים דירה כדאי שיהיה עורך דין או עורכת דין מתחום הנדל"ן, שיחסכו עוקצים לא נעימים, אי הבנות, ובעיות אחרות.

עורכת הדין מהסיפור היא עו"ד יפית לוי.

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת  2004