בג"ץ 2124/1 ישראל ספירו נ' שר הפנים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן , עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל , עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrg, עו"ד נועם קוריס כותב ב nfc, עו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.ilעו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטר, עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס, עו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ, לכתבה בביזפורטל, עו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי

 

בג"ץ  2124/1

 

לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
  כבוד השופט א' שהם
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

העותרים: ישראל ספירו ואח'

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. שר הפנים
  2. מדינת ישראל
  3. משרד המשפטים – רשם המקרקעין פתח תקוה
  4. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז
  5. הועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון
  6. הועדה המקומית לתכנון ולבניה מצפה אפק

המבקשת להצטרף:                          המועצה המקומית כוכב יאיר

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרים:                      עו"ד איל מאמו; עו"ד יגאל יוסף

בשם המשיבים 4-1:               עו"ד יונתן ציון-מוזס

בשם המשיבה 5:                    עו"ד יריב סומך

בשם המשיבה 6:                    עו"ד שרון ברטל

בשם המבקשת להצטרף:          עו"ד אלון אשר

פסק-דין


המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             הרקע לעתירה זו תואר בתמצית בהחלטתנו בעקבות דיון מיום 22.5.16, כלהלן:

"העתירה שלפנינו עניינה בשאלה, האם חלקות 47-46 בגוש 7577 מצויות בשטח מדינת ישראל, או שמא באיו"ש. ברקע הדברים העובדה, שהחלקות רשומות במרשם המקרקעין בפתח תקוה אך גם במרשם המקרקעין באיו"ש. העותרים רכשו זכויות בחלקות ב-2009, ואלה נרשמו במרשם בישראל, וגם שולמו מסים בגין העסקה, ולשיטתם החלקות הן בשטח מדינת ישראל. לעומת זאת במרשם באיו"ש נמכרה החלקה ב-1966, בתקופה הירדנית. המדינה רואה במצב המשפטי הקיים תאונה משפטית, ולשיטתה על פי תעודה של המרכז למיפוי ישראל החלקות מצויות באיו"ש. יתכן – איננו יודעים – שהמצב שנוצר נבע משרטוט לא מדויק עד תום של קו שביתת הנשק ב-1949. כשלעצמנו סבורים אנו מעיון בתיק, כי בנוסף לאי הבהירות באשר למיקום החלקות בישראל או באיו"ש, לכאורה יש גם נסתר רב על הנגלה באשר להיסטוריה של החלקות בתוך מדינת ישראל, אך לא זה לעת הזאת הנושא שלפנינו. ברי כי המצב הקיים של "לא לבלוע ולא להקיא" אינו מתקבל על הדעת. עם זאת מוסר בא כוח המדינה, כי ישנם דיונים בדרגים בכירים במשרד המשפטים בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (אזרחי) באשר לטיפול בכגון דא. לטעמנו, בלא שניטע מסמרות, ככל שהמדינה הגיעה, או תגיע שוב בתום הדיונים ולאחר שתשמע את העותרים, למסקנה כי אכן השטח מצוי באיו"ש, עליה להוציא תעודת שר החוץ המקובלת כקונקלוסיבית לענייני הימצאות מקרקעין בשטח המדינה. ככל שכך יוחלט, תהא פתוחה הדרך בפני העותרים – כעולה גם מפסקה 34 לתשובת המדינה – לבוא בדברים עם המדינה או לפתוח בהליכים לעניין פיצוי, אך כמובן איננו נוטעים כל מסמרות בעניין זה, הטעון בדיקה מדוקדקת של ההיסטוריה הרלבנטית, וחזון למועד".

ב.             ביום 1.2.17 הוגשה מטעם משיבי המדינה תעודת שר החוץ מיום 31.1.17, בחתימת ד"ר ט' בקר, מ"מ היועץ המשפטי למשרד החוץ, בה נאמר, "כי בהסתמך על תעודת מפ"י (המרכז למיפוי ישראל – א"ר) מיום 21.9.16, חלקות 45, 46, 47, בגוש 7577 נמצאות מחוץ לשטחה הריבוני של ישראל".

ג.              העותרים הגישו (9.4.17) תגובה להודעת המדינה וטענו, כי לא נערך דיאלוג עמם, כי התעודה נחתמה על-ידי נושא משרה – מ"מ היועץ המשפטי במשרד החוץ – ולא על-ידי השר, ומכל מקום לעותרים השגה מהותית על התוואי שקבע מפ"י, ולשיטתם אין התעודה יכולה להיות קונקלוסיבית בהליך שהמדינה צד לו.

ד.             בהחלטה מ-18.4.17 ביקשנו כי התעודה תיחתם בנסיבות העניין על-ידי שר החוץ עצמו. ביום 9.5.17 הוגשה תעודה מיום 7.5.17 בחתימת ראש הממשלה ושר החוץ, הזהה לתעודה הקודמת, אך עמה הגישו משיבי המדינה הודעה כי על פי פרקטיקה רבת שנים גם יועצים משפטיים למשרד החוץ הגישו תעודת שר החוץ על פי הנחייתו ואישורו של שר החוץ ובשמו – אם כי במקרים אחרים גם השרים עצמם חתמו. נתבקשה על-ידי המדינה הבהרה מצדנו, כי אין בהחלטתנו מ-18.4.17 לבקש חתימה אישית של השר כדי לשנות מן הפרקטיקה רבת השנים.

ה.             לאחר העיון, איננו רואים בהקשר המהותי מנוס מהליכה בתלם רב-השנים של קונקלוסיביות תעודה מטעם שר החוץ; לא ראינו תיק זה כמתאים לקעקע את תוקפה של תעודת שר החוץ ולהרהר אחריה. בכל ההערכה לעבודה הרצינית על פניה שערכו העותרים בתגובתם מיום 9.4.17, יהא זה משגה לטעמנו אם בית משפט זה ייכנס לקרביו של נושא הכרוך בגבולות המדינה על כל המשתמע, מקום שהתעודה מבוססת על גורם מקצועי, ואין טענה לשיקולים זרים. מתקשים אנו – בכל הכבוד – להלום כי יש להתיחס במקרה זה בחשדנות לתעודת שר החוץ מקום שהמדינה היא בעלת דין, וכמו היו שיקולים זרים מאחורי עמדתה. לא ראינו סיבה להניח כן כשהבסיס הוא תעודת מפ"י, גוף מקצועי שאין לנו סיבה לחשוד כי דעתו מוטה. נוסיף גם, כי שימוע בכתב כפי שנערך כאן מקיים על פי המקובל את חובת השימוע בכגון דא.

ו.              נוסיף: המדינה הגישה – כאמור – הודעה המתארת את תולדות המוסד "תעודת שר החוץ", בין השאר על פי מאמרו של ד"ר שבתאי רוזן ע"ה, היועץ המשפטי הראשון למשרד החוץ, חתן פרס ישראל ומומחה נודע לאורך שני דורות במשפט הבינלאומי ("תעודת משרד החוץ", הפרקליט, י"א 33 (תשט"ו). בדבריו שם ציין: "לעתים מתעוררת, במהלך דיון שיפוטי, מחלוקת עובדתית אשר רק הממשלה – למרות שאינה מעורבת במישרין בדיון – יכולה לקבוע בדיוק ובצורה המתקבלת על הדעת את העובדות הצריכות לפתרונה. במקרים כאלה, עלולה הטלת הבאת ראיות בצורה הרגילה על-ידי בעלי הדין, לגרום תוצאות בלתי משביעות רצון מכמה בחינות. העובדות הנידונות נוגעות כולן ליחסי החוץ של המדינה… לגבי מקרים כאלה קיים נוהג לפנות אל שר החוץ ולבקש שימציא לבית המשפט הצהרה הקובעת את העובדות הדרושות לשם בירור הוגן ותקין…" תעודת שר החוץ מהוה "ראיה ניצחת לעובדות הנזכרות בה", עם כל הקושי שבדבר לבעלי הדין (ראו עמ' 35 והפסיקה הנסקרת שם). עוד ראו בנימין רובין "תחום תחולת המשפט, שטח המדינה ומה שביניהם", משפטים כ"ה (תשנ"ח) 219, 2244, הכותב "הדרך של היזקקות לתעודת שר החוץ נועדה בישראל… לפתרון שאלות שבעובדה". תומר ברודי, בחיבורו "מעמדו של המשפט הבינלאומי במשפט המדינתי" בתוך (ר' סיבל וי' רונן עורכים) משפט בינלאומי (מה' 3, תשע"ו-2016), 65, 711, כותב

"3.3.3 תעודת שר חוץ כראיה מכרעת בשאלות עובדתיות-מדיניות

בעניינים מסוימים המאופיינים כעובדתיים-מדינתיים, הניזונים לעתים בכל זאת מהמשפט הבינלאומי (כגון הכרת המדינה בהיותה של ישות בעלת אישיות משפטית בינלאומית מדינה, או תיחום שטחה של מדינת ישראל), עשויים בתי המשפט הישראליים להסתפק ב"תעודת שר חוץ", המעידה על עמדת הרשות המבצעת בנושא הנדון. בנושא זה ישנה פסיקה עשירה בקשר לשאלת חסינות הריבון הנטענת של הרשות הפלסטינית, ובה חילוקי דעות לגבי ההבחנה בין שאלות משפטיות מדינתיות ובינלאומיות, מחד גיסא, לבין שאלות עובדתיות-מדיניות (הכפופות לכאורה לשיקולים פוליטיים), מאידך גיסא. ככלל, אימצה ישראל את הנוהג האנגלי לפיו בתי המשפט מקבלים כראיה קונקלוסיבית הצהרה של שר החוץ לגבי מיקום גבולות המדינה, הכרה במדינות זרות, היות ישראל צד לאמנה פלונית, קיום מצב מלחמה עם מדינה זרה, קיום יחסים דיפלומטיים עם מדינה זרה, והאם אדם מסוים הוא דיפלומט זר. בית המשפט העליון קבע שבהשלכה מאותו עיקרון, השאלה אם שטח מסוים מצוי בתחום שליטת צה"ל תוכרע על-ידי תעודה של מפקד כוחות צה"ל באזור."   עינינו הרואות, כי יש לייחס, על דרך הכלל, מעמד קונקלוסיבי לתעודת שר החוץ, כהכרעה עובדתית, שכן הציפיה כי בית המשפט ישים עצמו בנעלי הרשות בהקשר זה ויידרש לקביעת גבולות ושטחים היא מרחיקת לכת. כאן נותן ככלל בית המשפט, על פי אותה מסורת בריטית, את הבכורה להכרעת הרשות המבצעת בשל רגישותם של יחסי חוץ. ערים אנו לפסק הדין ע"א 2561/09 עומרי (אלנג'אר) נ' רשות הפיתוח (2011) והאסמכתאות שם (פסקאות 19-14), שתיאר בהרחבה – מפי השופטת ארבל – את הנושא (ראו גם אמנון רובינשטיין וברק מדינה,המשפט החוקתי של מדינת ישראל (מהדורה שישית 2005), ב' 792, 926 (המאוזכר שם). מפסק דין זה עולה גישה זהירה לתעודת שר החוץ, אך בודאי לא שלילת השימוש בה.

ז.              המדינה מבקשת – כאמור – כי נבהיר, שתעודת שר חוץ יכולה להיחתם גם על-ידי מי מטעמו של השר, כגון היועץ המשפטי של המשרד, ומביאה אסמכתאות ותקדימים לכך – כמו גם לאפשרות של חתימה אישית על-ידי השר. אנו ערים לכך ששבתאי רוזן המנוח הכתיר את מאמרו הנזכר "תעודת משרד החוץ". העותרים מסתמכים גם על דעתו של המלומד גבריאל הלוי (תורת דיני הראיות ג' 848 (2013)) המטה לכיוון החובה כי שר החוץ יחתום אישית. ואולם, כיון שהנושא עלה באופן אגבי ואינו נחוץ להכרעה במקרה דנא, ואף נוכח התוצאה, נסתפק בתיעוד הבקשה ואזכור העובדה שיש תקדימים לכאן ולכאן, ולא נוסיף מעבר לזאת בנסיבות ענייננו.

ח.             לא נחתום בטרם נשוב ונזכיר את דברי המדינה בתגובה המקדמית מיום 11.4.16 (פסקה 34), שאוזכרו גם בהחלטתנו מ-22.5.16, כלהלן:

"בטרם סיום נעיר, כי הגם שעמדת המשיבים היא כי דין העתירה דנן דחיה, מבלי להביע עמדה לגופו של עניין ותוך שמירת כל טענות המדינה בהקשר זה, ברי כי אין בכך כדי למנוע מן העותרים, ככל שהם סבורים שיש בידם עילה לעשות כן, כדי לפנות בהליך משפטי מתאים לשם בחינת זכאותם לפיצויים עבור נזקים שנגרמו להם לפי טענתם בשל 'תאונה משפטית' האמורה".

כמובן הליך משפטי ראשיתו הרצויה והראויה בפניה לרשות למיצוי הבירור וההליך מולה, תוך הנחת הגינות ראויה בפעולתה. מכל מקום זכויות העותרים שמורות. בנתון לאמור נמחקת העתירה. המדינה תשלם לעותרים הוצאות בסך 15,000 ₪ (כולל).

ניתן היום, ‏כ"ח באייר התשע"ז (‏24.5.2017).

המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת

עו"ד נועם קוריס – על בעיות עם גוגל והתיישנות ברשת האינטרנט

עו"ד נועם קוריס –  על בעיות עם גוגל והתיישנות ברשת האינטרנט

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

י' היא דמות בתחום החינוך, מנהלת בית ספר תיכון מוכר כבר עשרות שנים ואישה שמשדרת במינונים הנכונים את הסמכותיות הנדרשת והרכות המחייבת בכדי להיות אשת חינוך כמותה, שמנהלת בית ספר תיכון ואשר אלפים רבים של תלמידי תיכון עברו תחת ניהולה.

י' הגיעה אלי להתייעצות בנוגע לסיפור ישן מלפני 15 שנים אשר עדיין רודף אותה יום-יום, שעה שעה, והיא במצוקתה לא יודעת מה לעשות. 

מסתבר שבעבר, לפני 15 שנים, נחשדה י' בנושא פלילי מסויים. היא נחשדה, נחקרה במשטרה והחשדות נגדה במלואם הופרכו כבר אז, שכן האמת הייתה שהיא לא עשתה שום דבר רע.

עוד מסתבר, שבזמנו כאשר היא נחשדה ונחקרה, סוקר העניין על ידי ynet, כאשר בכותרת הכתבה ב ynet התנוסס שמה המלא בליווי כיתוב מאוד לא מחמיא, על כך שהיא חשודה בפלילים ונחקרה במשטרה.

אין לי' שום טרוניה כמובן כנגד משטרת ישראל, שכן המשטרה אז עשתה את עבודתה, בדקה טענות ועד מהרה הגיעה למסקנה שהטענות כנגד י' הינן עורבא ופרח ואין בהן כלום.

בזמנו גם, ובזמן אמת, היה סביר לפרסם את דבר החשדות והחקירה של י', והחקירה באמת התקיימה, כך שבעצם לא היה בכתבה שום הוצאת דיבה.

Ynet כולנו יודעים, הוא אתר אינטרנט חזק במיוחד, הכי חזק בישראל נכון לכתיבת שורות אלו. גוגל שכולנו מכירים, מאוד אוהב את הפרסומים ב ynet ונותן להם גם עדיפות משמעותית בכל חיפוש שמתבצע באמצעותו.

יוצא מכך, שהיום, 15 שנים אחרי שי' נחשדה, 15 שנים אחרי שהחשדות נגד י' הופרכו, עדיין כאשר מקישים את שמה של י' בגוגל התוצאה הראשונה שגוגל מפנה אליה, היא איך לא, הכתבה ב ynet שבה מופיעה שמה של י' ועובדת החשדות נגדה.

את גוגל וגם את ynet לא מעניין שהחשדות נגד י' נגנזו כבר מזמן וגם את אף אחד לא מעניין שהדברים מפורסמים בלשון הווה ולא בלשון זכר והתוצאה החד משמעית היום היא, שכאשר ילידה של י', תלמידיה של י' בתיכון, הורי תלמידיה וכל אחד אחר שמקיש את שמה בגוגל- נחשף דבר ראשון ועיקרי לכותרת- כאילו י' חשודה- עדיין.

אז נכון שלפי החוק היבש אין חובה על ynet להסיר כתבה שהייתה "אמת לשעתה", ונכון שי' יכולה לפנות ל ynet לפי חוק איסור לשון הרע, ולדרוש שתפורסם כתבה נוספת לפיה החשדות נגנזו, אבל בפועל ברור, שהכתבה הראשונה תמיד תמשוך יותר עניין ושתמיד בגוגל תשאר התוצאה הראשונה- תוצאה כאילו י' בחקירות משטרה.

אני מניח שהבעיה של י' היא בעיה של רבים ובאירופה למשל נחקקו חוקים בדבר "הזכות להישכח" מגוגל בעוד בארץ הייתה הצעת חוק דומה, שלא התקבלה.

האינטרנט הוא מקום חדש יחסית, אבל אני מניח גם, שזה רק עניין של זמן, עד שיבינו גם בישראל, שאין שום היגיון שעל עבירות חמורות ונוראיות מסוג פשע יש התיישנות לפי חוק, כך שהמשטרה למשל מנועה מלמסור מידע על פשע שביצע עבריין מורשע אם עברו 10 שנים מאז העבירה, ואילו כאשר יש רק "כתבה" ב ynet ולא צריך אפילו לפנות לרשויות בשביל המידע- אז לעולם אין התיישנות ולעולם המידע יוצג כנגד י', בתור המידע הראשון שכל אדם ידע עליה.

אם גם לכם או למישהו בסביבתכם יש בעיה דומה, אשמח אם תפנו אלי, אולי אוכל לסייע.  

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

תגיות:

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס, משטרת ישראל, הסרה מגוגל, הזכות להישכח

בש"פ 4105/17 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

 

בש"פ 4105/17

 

לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן

 

העוררת: לורי שם טוב

 

  נ ג ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) במ"ת 14280-04-17 מיום 16.5.2017

 

תאריך הישיבה:                          כ"ו באייר התשע"ז        (22.5.2017)

 

בשם העוררת: עו"ד יהונתן רבינוביץ

 

בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר

 

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) מיום 16.5.2017, שבמסגרתה הוארך מעצרה של העוררת עד למתן החלטה אחרת בבקשה למעצרה עד תום ההליכים. בהחלטה זו נקבע כי הדיון הבא יתקיים מחר, 23.5.2017.

ביום 6.4.2017 הוגש כתב אישום נגד העוררת ושניים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים). לפי עובדות כתב האישום, העוררת קשרה קשר עם כל אחד משני הנאשמים האחרים, בנפרד, לבצע עבירות פליליות נגד גורמי רווחה, גורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט, ונגד אחרים (להלן: עובדי ציבור). במסגרת כך ביקשו הנאשמים להטריד ולפגוע בפרטיותם של עובדי ציבור שעסקו בעניינים שנוגעים להוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ולסכסוכים על משמורת ילדים. עוד צוין בכתב האישום, כי במסגרת פעילותם פרסמו הנאשמים פרטים מזהים של קטינים מתוך הליכים חסויים, וזאת בכדי לחבל בהליכי אימוץ של אותם קטינים. כמו כן, פרסמו הנאשמים ברשת האינטרנט תכנים מכפישים ובוטים (חלקם מיניים) ביחס לעובדי ציבור וביחס למתלוננים נוספים; וכן, פרטים אישיים של עובדי ציבור, ובהם כתובות מגורים, מספרי טלפון אישיים ופרטי חשבונות בנק. עוד עולה מכתב האישום כי העוררת הגיעה לבתי מגורים של עובדי ציבור וקראה נגדם קריאות מבזות; וכי העוררת ביצעה עבירות מרמה שונות, ובכלל זה זיוף של מסמכים רשמיים של מוסדות המדינה. נוכח כך, הואשמה העוררת בין השאר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; סחיטה באיומים; הטרדה מינית; פגיעה בפרטיות; זיוף בנסיבות מחמירות; זילות בית המשפט; העלבת עובד ציבור; עבירות מחשב; איסור פרסום; לשון הרע; והתחזות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם.

ביום 6.4.2017 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. במהלך הדיון בא כוחה דאז של העוררת – שייצגהּ לצורך הדיון האמור – ביקש דחיה לשם הסדרת ייצוגה בתיק, לימוד חומר הראיות וגיבוש עמדה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' הימן) ציין בהחלטתו כי לנוכח האמור בכתב האישום קיים "ניצוץ ראייתי", קבע את הדיון הבא ליום 18.4.2017, והורה על המשך מעצרם של הנאשמים, ובכלל זה העוררת, עד למתן החלטה אחרת.

בדיון שהתקיים בהליך העיקרי ביום 18.4.2017 ציין בא כוחה דאז של העוררת – עו"ד אפרים דימרי – כי טרם הוסדר ייצוג בתיק העיקרי, כי הוא מייצג את העוררת לצורך דיון זה וכי היא מכירה את כתב האישום. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' שגיא) הורה כי הסנגוריה הציבורית תדאג למינוי סנגורים לעוררת ולשני הנאשמים הנוספים; הורה למשיבה להשלים את הכנת רשימת חומר החקירה והכנת התיק לצילום; וקבע את סדרי הדיון בהליך העיקרי.

בדיון נוסף שהתקיים בהליך העיקרי ביום 24.4.2017 ציינה העוררת בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' שגיא) כי היא מכירה את כתב האישום, ובצד זאת הוסיפה כי לא קראה אותו "בעיון". בתום הדיון קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי רשם לפניו את דבריהם של הנאשמים (ובכלל זה העוררת) שלפיהם הם מכירים את כתב האישום.

בדיון המשך בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהתקיים ביום 7.5.2017, עדכנה נציגה מטעם הסנגוריה הציבורית כי הסנגוריה פועלת להסדר ייצוגם של הנאשמים בתיק. בית המשפט (כב' השופט א' הימן) הורה לסנגוריה להסדיר את הייצוג בהקדם. בנוסף, הורה בית המשפט כי המשיבה תודיע לבאי כוח הנאשמים באותה עת "אודות חומר חקירה העומד וזמין לצילום", והורה על דחיית הדיון ליום 16.5.2017.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 16.5.2017 בבית המשפט המחוזי הבהיר בא כוחה של העוררת – עו"ד יהונתן רבינוביץ – כי הוא הסנגור שמונה לייצוגה בתיק מטעם הסנגוריה הציבורית, וטען כי העוררת עצורה במעצר לא חוקי בשל שני טעמים מרכזיים. האחד, משום שחלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש כתב האישום בעניינה ביום 6.4.2017, ובית המשפט הוסיף להאריך את מעצרה של העוררת מבלי שנקבע שקיים רף ראייתי מתאים לשלב זה של המשך המעצר. נטען כי מצב עניינים זה עומד בסתירה להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). לפי הטעם השני, חלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש כתב האישום וטרם בוצעה הקראת כתב אישום כדין לעוררת. נטען כי אין בכך שבא כוחה של העוררת שייצגהּ בדיון שנערך ביום 18.4.2017 ציין כי העוררת "מכירה את כתב האישום" כדי לעמוד בדרישות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), וכי גם מטעם זה – מעצרה של העוררת לא חוקי. נוכח שני טעמים אלה, התבקש לשחרר את העוררת ממעצר. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' הימן) דחה את שתי הטענות האמורות שהעלה בא כוח העוררת. נקבע כי במקרה דנן התמלא התנאי בדבר הרף הראייתי הנדרש לשם המשך הארכת מעצרם של הנאשמים. בית המשפט הבהיר כי בהחלטתו מיום 6.4.2017 בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי", כוונתו היתה כי ניצוץ זה אינו נובע מכתב האישום (כפי שצוין שם), כי אם מהבקשה להארכת מעצר ומ"פירוט הראיות שבה". באשר לטענה כי בחלוף 30 ימים טרם הוקרא לעוררת כתב האישום, קבע בית המשפט כי כעולה מפרוטוקול הדיון בתיק העיקרי מיום 24.4.2017 ובהתאם להחלטתו של בית המשפט מאותו היום שלפיה הנאשמים מכירים את כתב האישום – תנאי זה התמלא, ומשכך דינה גם של טענה זו להידחות.

מכאן הערר שלפניי.

בערר ובדיון שהתקיים לפניי שב בא כוחה של העוררת על שני הטעמים שלפיהם מעצרה של העוררת אינו חוקי. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי קיים "ניצוץ ראייתי" בהתבסס על הבקשה להארכת מעצר, ומבלי שהובאו לעיונו חומרי החקירה. כמו כן, נטען כי המשיבה טרם העבירה את מלוא חומרי החקירה בתיק אל בא כוח העוררת, וזאת אף שחלפו 46 ימים מאז נעצרה העוררת. כמו כן, נטען כי לא הוקרא לעוררת כתב האישום, ולכן בחלוף 30 ימים מהגשתו הפך מעצרה לא חוקי נוכח הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. בהקשר זה נטען כי משהעוררת ציינה בפני בית משפט קמא כי לא קראה את כתב האישום בעיון, שגה בית המשפט בקבעו כי התמלאו התנאים הנדרשים בדין באשר להיכרותה של העוררת עם תוכנו של כתב האישום.

בא כוחה של המשיבה טען בדיון שהתקיים לפניי כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי בתיקים שבהם חומר הראיות רב – כמקרה דנן – אין אפשרות של ממש כי בית המשפט יוכל לעיין בכל חומר הראיות ועליו לסמוך על האמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים ולהפנות שאלות לתביעה לגבי הראיות המרכזיות בתיק, במידת הצורך. בענייננו, בית המשפט לא מצא להפנות שאלות לתביעה שכן התרשם כי החומר הראייתי, כפי שפורט בבקשה למעצר עד תום ההליכים, עומד בנטל הנדרש לשם קיומו של "ניצוץ ראייתי". באשר להקראת כתב האישום לעוררת, נטען כי בא כוחה של העוררת שייצגהּ בדיון לפני בית משפט קמא ביום 18.4.2017 ציין בפני בית משפט קמא כי העוררת קראה את כתב האישום, ולכן התמלאו התנאים הקבועים בדין לעניין זה. עוד נטען כי כתב האישום מתפרס על 163 עמודים וכי העוררת ציינה בפני בית המשפט כי היא מכירה את כתב האישום, הגם שהוסיפה שלא קראה אותו "בעיון" – ולכן בנסיבות אלו קוימה התכלית שלפיה על נאשם להכיר את כתב האישום שבעטיו הוא שוהה במעצר.

לאחר שקראתי את הודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים, לא ראיתי לקבל את טענת העוררת שלפיה מעצרה אינו חוקי.

תחילה לטענה כי מעצרה של העוררת אינו חוקי נוכח הוראות סעיף 21 לחוק המעצרים. כידוע, לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מעצר לתקופה שבין תחילת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ועד למתן החלטה בה, במסגרת "מעצר ביניים". לשם הפעלת סמכות זו נדרשת קיומה של תשתית ראייתית כלשהי, שזכתה בפסיקה לכינוי "ניצוץ ראייתי", אשר הנטל להוכחתה קל מזה המוטל על התביעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים (בש"פ 5195/13 אבו מור נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.7.2013); בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל(19.1.2010) (להלן: עניין פיניאן); בש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 759 (1991)). מעצר הביניים נועד לאפשר לבית המשפט לדחות את המשך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לאחר שהדיון בבקשה החל אך טרם הסתיים, מבלי שיתממש הסיכון הגלום באי החזקתו של הנאשם במעצר (עניין פיניאן, פסקאות 12-11). במקרה שלפניי, בא כוחה של העוררת טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת ביסס את קביעתו בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי" אך על הפירוט המצוי בבקשה למעצר עד תום ההליכים. נטען כי היה על בית המשפט לעיין בחומר הראיות על מנת לקבוע אם קיים "ניצוץ ראייתי", ומשלא עשה כן – מעצרה של העוררת אינו חוקי. אין בידי לקבל טענה זו.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו נושא הערר שלפניי כי קביעתו בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי" התבססה לא רק על הבקשה להארכת מעצר גופה, כי אם גם על פירוט הראיות שבה. בא כוח המשיבה עמד על כך שכתב האישום במקרה דנן כולל אישומים רבים, והיקפו של החומר הראייתי רב. חברי השופט י' עמית התייחס למקרים כגון דא בעניין פיניאן:

"לעיתים חומר הראיות עצום ורב […] ברי כי בשלב זה, בעוד בית המשפט דן בתיקי המעצרים המובאים בפניו, אין אפשרות של ממש אפילו 'לרפרף' על כל חומר הראיות, ואין לבית המשפט אלא לסמוך על האמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בצירוף הבהרות מטעם התביעה לגבי הראיות המרכזיות בתיק" (שם, פסקה 15).

השופט עמית הוסיף וציין שם:

"לכך יש להוסיף, כי נוכח חזקת ההגינות בה אנו מעמידים את התביעה, חזקה עליה כי בבקשה למעצר עד תום ההליכים לא בדתה ראיות שאינן קיימות בחומר החקירה, ואם נכתב בבקשה כי חומר הראיות כולל עדות של עד מדינה, תימצא עדות כזו בחומר הראיות. רוצה לומר כי בחינת ה'ניצוץ הראייתי' לצורך מעצר ביניים, ממילא אינה חורגת בהרבה מסקירה ראשונית של הראיות שפורטו בבקשה למעצר עד תום ההליכים" (שם, פסקה 166).

במקרה דנן בית המשפט המחוזי התרשם כי פירוט הראיות שמופיע בבקשה למעצר עד תום ההליכים עומד ברף הנדרש להקמתו של "ניצוץ ראייתי", אף מבלי שמצא בנסיבות המקרה להפנות שאלות לתביעה שנוגעות לראיות שפורטו, וזו מצידה לא ראתה להוסיף הערות נוספות. עיינתי גם אני בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה לבית משפט קמא ונתתי דעתי לראיות לכאורה שפורטו בה, והמדובר בין היתר בעדויות מתלוננים וגורמים נוספים; בכתובות IP הקשורות למחשבו האישי של בן זוגה של העוררת, אשר מהן נפתחו אתרי אינטרנט נושא כתב האישום; האזנות סתר שבוצעו לעוררת שמהן עולה קשר ישיר לניהול אתרי האינטרנט נושא כתב האישום; ממצאים פורנזיים נוספים שנמצאו במחשבה האישי של העוררת; מחקרי תקשורת ועוד. בהינתן פירוט זה איני מוצא עילה להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא כי קיים במקרה דנן "ניצוץ ראייתי" שנדרש לשם הפעלת הסמכות להאריך מעצר במסגרת מעצר ביניים (הגם שככלל ראוי כי התביעה תהיה ערוכה להציג את עיקרי החומר ככל שבית המשפט יראה לבקש הבהרות נוספות, כפי שעולה מהערתו של השופט עמית בעניין פיניאן בפסקה 15). נוכח דברים אלה, אין בידי לקבל את הטענה כי מעצרה של העוררת אינו חוקי בשל היעדרו של "ניצוץ ראייתי".

למען השלמת התמונה יצוין כי מהודעה שהגיש בא כוח המשיבה היום עולה כי בדיון שיתקיים מחר בבית המשפט המחוזי יובא לדיון חומר הראיות לכאורה במלואו.

עתה לטענת העוררת כי מעצרה אינו חוקי מכיוון שלא הוקרא בפניה כתב האישום וחלפו למעלה מ-30 ימים מאז הוגש. כידוע, הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי – שקובעת את המתכונת שלפיה יש להקריא לנאשם את כתב האישום בתחילת המשפט או לחילופין שיודיע הסנגור כי הנאשם קרא את כתב האישום, בתנאים שנקבעו שם – נועדה להבטיח כי כתב האישום ותוכנו הובאו לידיעתהנאשם (בש"פ 5988/03 אמארה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (20.7.2003) (להלן: עניין אמארה)). סעיף 60 לחוק המעצרים מורה כי אין להחזיק במעצר נאשם שחלפו מעל ל-30 ימים ממועד הגשת כתב האישום וטרם החל משפטו. העוררת טוענת כי משלא הוקרא לה כתב האישום, משפטה טרם החל, ולכן מעצרה מעל ל-30 ימים אינו חוקי. דא עקא, בא כוחה הקודם של העוררת – אשר ייצגהּ בדיון שהתקיים ביום 18.4.2017 – ציין בפני בית המשפט המחוזי כי העוררת מכירה את כתב האישום. נוסף על כך, העוררת עצמה חזרה על דברים אלה בדיון בתיק העיקרי שהתקיים ביום 24.4.2017. בערר שלפניי נטען כי מכיוון שהעוררת הוסיפה וציינה באותו דיון מיום 24.4.2017 – בסמוך לדבריה כי היא מכירה את כתב האישום – כי לא עלה בידה לקרוא את כתב האישום "בעיון", אין לקבוע כי התמלאו הוראות סעיף 143 לחוק. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין מקום להורות על שחרורה המידי של העוררת ממעצר בשל פגם שנפל בהקראת כתב האישום.

תכליתו של סעיף 60 לחוק המעצרים היא להבטיח שאדם לא יהיה נתון במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו. בהקשר זה נפסק לא אחת כי לא כל פגם בהקראת כתב האישום יביא בהכרח לשחרורו של נאשם ממעצר לא חוקי, אלא נדרש לבחון, בין השאר, אם הוגשמה התכלית העומדת בבסיס הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, וכי לא נגרם לנאשם עיוות דין (בש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (10.12.2007); עניין אמארה, פסקה 5; בש"פ 1943/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 869, 873 (2003)). הגשמת תכלית הוראות החוק האמורות היא אחד השיקולים המרכזיים המשפיעים על התשובה לשאלה אם ניתן לרפא את הפגם בדיעבד בעניינו של הנאשם הקונקרטי. אם נפל פגם שאינו יורד למהות העניין ואינו פוגם בזכויות המהותיות של הנאשם הרי שאין בכך כדי להוביל לשחרור הנאשם ממעצר, ועל כל מקרה להיבחן לפי נסיבותיו הפרטניות (בש"פ 7829/10 טרמצי נ' מדינת ישראל, פסקאות 13, 19 (27.10.2010) (להלן: עניין טרמצי)). במקרה דנן, נפל פגם בהקראת כתב האישום לעוררת משהדבר לא נעשה במתכונת המדויקת הקבועה בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. עם זאת, איני סבור כי השלכות פגם זה הן שחרורה של העוררת ממעצר. סבורני כי התכלית העומדת בבסיס הוראות החוק האמורות התקיימה בנסיבות המקרה שלפניי. בא כוחה הקודם של העוררת, ובהמשך גם העוררת עצמה, ציינו בפני בית המשפט המחוזי, בשני דיונים שונים, כי העוררת מכירה את כתב האישום. כמו כן, מקובלת עלי טענת בא כוח המשיבה כי גם מדבריה של העוררת בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 24.4.2017 – שלפיהם הפרסומים שמופיעים בכתב האישום לא נמצאים ברשת האינטרנט – עולה כי היא מודעת לתוכנו של כתב האישום. בנסיבות אלו איני סבור שנפגעה זכות מהותית של העוררת היורדת לשורש ההליך, או שנגרם לה עוות דין וממילא ריפוי הפגם אפשרי בדיעבד בנסיבותיו של המקרה דנן, והנחתי היא כי כך ייעשה ללא דיחוי (והשוו עניין טרמצי, פסקה 30).

קודם לחתימת הדברים אזכיר כי עד לנקודת הזמן הנוכחית לא הועבר מלוא חומר החקירה לעוררת. העוררת תוכל להעלות טענותיה בהקשר זה, על ההשלכות שנודעות לכך לשיטתה, לפני בית המשפט המחוזי בדיון שיתקיים מחר.

נוכח כל המקובץ, ובכפוף להערותיי, דין הערר להידחות.

ניתנה היום, ‏כ"ו באייר התשע"ז (‏22.5.2017).

רע"א 689/17 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עופר ניב ואח

עו"ד נועם קוריס בוגר תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן , עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל , עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrg, עו"ד נועם קוריס כותב ב nfc, עו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.ilעו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטר, עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס, עו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוק, עו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ, לכתבה בביזפורטל, עו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי

בבית המשפט העליון

 

רע"א  689/17

 

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

 

המבקשת: דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: עופר ניב ו-23 אח'

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של  בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 19.12.2016 בהפ"ב 29697-06-16 שניתן על ידי כבוד השופטת י' שבח

בשם המבקשת:                      עו"ד אהרן מיכאלי; עו"ד אבישי חלפון;

עו"ד ליטל סבר

בשם המשיבים:                     עו"ד חגי שלו

החלטה

לפנַי בקשת רשות ערעור, המופנית כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 29697-06-16 ובהפ"ב 36406-04-16 מיום 19.12.2016 (להלן:פסק הדין). בגדר פסק הדין נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות שניתן בין הצדדים, ופסק הבוררות אושר. בד בבד עם הגשת בקשה זו הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. כן, הוגשה בקשה להצטרף כצד להליך זה.

רקע והליכים קודמים

  1. השתלשלות העניינים הרלבנטית לבקשה דנן פורטה בשתי החלטות שניתנו בבית משפט זה [החלטה ברע"א 6868/12 מיום 28.10.2012; פסק דין ברע"א 6327/12 וברע"א 6633/12 מיום 1.9.2013], ומשכך תובא להלן אך תמצית הרקע העובדתי.

עד לשנת 2002 הייתה המבקשת (להלן: דן) מאוגדת כאגודה שיתופית בבעלות חבריה, עד אשר ערכה שינוי מבני וארגוני שבסופו שינתה את צורת התאגדותה לחברה פרטית תוך עריכת תקנון חדש (להלן: התקנון החדש). בתקנון החדש נקבע כי על אף היותה חברה פרטית תתנהל החברה כחברה ציבורית, לרבות התחייבות להקים ועדת ביקורת. אחת מהוראות התקנון החדש אף אפשרה למשיבים, שהיו חברים בעבר בדן, לפדות את מניותיהם בתמורה לסכום של 67,000 ש"ח בהתקיים תנאים מסוימים ובאישור ועדת הביקורת והדירקטוריון של דן (להלן:העסקאות). זאת, על אף שבמסגרת התקנון החדש נקבעה "תקופת חסימה" בת שבע שנים, במהלכה נאסרה העברת מניות דן לאחרים. במהלך השנים 2006-2005 פרשו המשיבים לגמלאות בפרישה מוקדמת, שהוסדרה בהסכמים בין כל אחד מהם לבין דן. במסגרת הסכמי הפרישה מכרו המשיבים לדן את מניותיהם בה על פי המחיר שנקבע בתקנון החדש.

בחלוף השנים ומשחזרה דן להיות רווחית, הגישו המשיבים ביום 15.4.2008 תובענה לבית הדין האזורי לעבודה [ע"ב 5119/08], בגדרה ביקשו להכריז על בטלות העסקאות מאחר שלא הובאו לאישור ועדת הביקורת של דן. בית הדין לעבודה העביר את ההליך בין הצדדים לבוררות, בהתאם לתקנון החדש, וההליך התנהל לפני השופטת בדימוס ברכה אופיר תום (להלן:הבוררת). בשתי החלטות – מיום 19.6.2011 ומיום 23.2.2012 – קבעה הבוררת כי משלא התקבל אישור ועדת הביקורת לעסקאות, דינן להתבטל (להלן: ההחלטה הראשונה); וכי על דן להשיב את המניות שהעבירו לה המשיבים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביום 4.3.2012 הבוררת אף חתמה על פסיקתא הכוללת הוראה המחייבת את דן לשלם למשיבים את ערך הדיבידנדים שחולקו מאז מועד פדיון המניות ועד למועד השבתן בפועל (להלן: הפסיקתא). בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) דחה את בקשת דן לביטול ההחלטה הראשונה וקיבל את בקשתה לביטול ההחלטה המשלימה ולביטול הפסיקתא [הפ"ב 37486-03-12, פסק דין מיום 7.8.2012]. בקשות רשות ערעור שהגישו הצדדים לבית משפט זה על פסק הדין [רע"א 6327/12 ורע"א 6633/12] נדחו בפסק דין מיום 1.9.2013. על רקע הדברים הללו, הוחזר הדיון לבוררת לצורך קיום דיוני הוכחות לעניין ההשבה.

  1. בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) מיום 9.4.2014 בהפ"ב 54002-11-13 התקבלה בקשת דן להעברת הבוררת מתפקידה, ותחתיה מונה השופט בדימוס ד"ר עמירם בנימיני לבורר חליף (להלן: הבורר) על מנת לדון בשאלת הסעד הראוי. בפסק בוררות מיום 17.4.2016 (להלן: פסק הבוררות) נקבע, בין היתר, כי דן תשיב לכל אחד מן המשיבים את מניותיהם; תשלם להם את סכומי הדיבידנדים ששילמה בגין המניות שהושבו; וכי המשיבים ישיבו לדן את מלוא התמורה שקיבלו עבור המניות. כמו כן, נדחתה דרישת דן להורות על השבת תשלומי הפנסיה המוקדמת ששולמו למשיבים עד הגיעם לגיל הפרישה.
  2. ביום 15.6.2016 הגישה דן בקשה לביטול פסק הבוררות (להלן: הבקשה לביטול), בה טענה: כי הבורר פעל בחוסר סמכות ובניגוד לדין המהותי, מאחר שחרג מההנחיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ואושרו על ידי בית משפט זה; כי תוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור; וכי בפסק הבוררות מתקיימת עילה שעל פיה ראוי לבטל פסק דין סופי – כל זאת ממספר טעמים: ראשית, חיובה של דן להשיב מניות בעין יוביל לדילול האחזקות של בעלי המניות הנוכחיים בדן (להלן: בעלי המניות), וחיובה להשיב דיבידנדים ששולמו מכוח המניות שיושבו, פוגע הן בבעלי המניות והן בבעלי מניות אשר כבר מכרו את מניותיהם, מבלי שהיו צד לבוררות. בהקשר זה, נטען כי השבה כאמור תפגע בשוויון בין בעלי המניות אשר המשיכו לעבוד בדן לבין המשיבים, שמאז מכירת מניותיהם לא עבדו בדן וקיבלו תגמולי פנסיה חודשיים. שנית, הצדדים לא הסמיכו את הבורר לדון בכריכת פרישת המשיבים עם הסכם מכירת המניות, לגביה קבע הבורר כי היא בלתי חוקית. בהקשר זה, טענה דן כי ממילא קביעה זו שגויה מאחר שמדובר בעסקה אחת ולא בשני הסכמים נפרדים, כך שלא ניתן לבטל רק אחד מהם. שלישית, הבורר לא הורה על השבה הדדית, שכן חייב את המשיבים בהשבת התמורה שקיבלו עבור המניות בלבד, ולא את כלל התגמולים החודשיים ששולמו להם. רביעית, הבורר קבע כי היה על דן לשלם למשיבים עבור המניות מחיר גבוה יותר מהמחיר הקבוע בתקנון החדש, כלומר בניגוד לאמור בו. חמישית, בפסק הבוררות נמנה משיב 16 עם המשיבים הזכאים לסעד ההשבה אף על פי שנכרת עימו הסכם פשרה פרטני שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין לעבודה, אשר הפך חלוט.
  3. בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול ואישר את פסק הבוררות. ביחס לטענה שעניינה אי צירופם של בעלי המניות להליך; קבע בית המשפט כי דן מנועה מהעלאת טענה זו, וזאת מן הטעם שטענה כאמור לא הועלתה על ידה בשום שלב של ההליך. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי לא הרי טענת דן שהועלתה לפני הבורר, לפיה השבת המניות בעין עלולה לפגוע בבעלי המניות, כהרי טענת היעדר סמכות הנובעת מאי צירופם של בעלי המניות, אשר לא הועלתה לפני הבורר. בית המשפט ציין כי אף בהנחה שבעלי המניות לא ידעו על ניהול הליך הבוררות, הרי שלמצער חברי הנהלת דן, שהעידו לפני הבורר והם בעלי מניות בדן, ידעו על ההליך, אך בשום שלב לא טענו כי יש לצרפם כצד לו. בית המשפט הוסיף כי דן התנגדה בתוקף לבקשת המשיבים לתקן את כתב התביעה מטעמם על דרך של צירוף צדדים להליך הבוררות. בית המשפט דחה את הטענה בעניין אי צירוף בעלי המניות להליך גם לגופה, תוך הבחנה בין דן – חברה בעלת אישיות משפטית נפרדת – לבין בעלי מניותיה; וכן, בשים לב להוראות התקנון החדש, המסמיכות את דירקטוריון דן להעביר מניות ולהקצותן לפי שיקול דעתו. בית המשפט ציין, כי לא שוכנע כי בעלי המניות עלולים להיפגע כתוצאה מדילול אחזקותיהם, שכן המניות שתושבנה הן מניות רדומות ש"צריך רק להעיר אותן" להבדיל מהקצאת מניות חדשות לצורך השבה בעין. כן ציין בית המשפט, כי אין חשש לפגיעה בבעלי המניות כתוצאה מחיובה של דן בהשבה כספית, מאחר שלא נטען כי מצבה הכלכלי של דן אינו מן המשופרים, ומאחר שבהינתן מספרם המצומצם יחסית של המשיבים, הסיכון עבור בעלי המניות הוא זניח. עוד קבע בית המשפט כי גם הסעד של תשלום הדיבידנדים למשיבים אינו מצריך לצרף את בעלי המניות, כשם שכל סעד כספי אחר הניתן נגד חברה אינו מצריך את צירוף בעלי מניותיה להליך. בית המשפט קבע כי יתר הטענות שהעלתה דן אינן מעוררות שאלה של סמכות, בשים לב לכך שהבורר "ניהל את חלקה השני של הבוררות בדיוק לפי המתווה עליו הורה בית המשפט" בגדר ההחלטה הראשונה. אשר לטענות הנוגעות להיקף ההשבה שקבע הבורר; בית המשפט קבע כי החלטת הבורר להורות על השבת המניות בעין מצויה בגדר שיקול הדעת המסור לו, בפרט לנוכח קביעותיו לגבי נסיבות עריכת העסקאות. כן קבע בית המשפט, כי לנוכח נסיבות אלה, מסקנת הבורר בעניין כריכת פרישת המשיבים עם עסקת מכירת המניות היא מסקנה מתבקשת. בית המשפט אף דחה את טענות דן לפיהן הימנעות הבורר מחיוב המשיבים בהשבת התגמולים החודשיים ששולמו להם עד הגיעם לגיל פרישה מהווה חריגה מסמכות. כך, בין היתר, בשים לב לקביעתו העובדתית של הבורר כי גמלאים רבים אחרים של דן פרשו על פי אותה תכנית פרישה ובאותם תנאים שניתנו למשיבים, אך בלי שחויבו למכור את מניותיהם. אשר לטענת חוסר הסמכות שהעלתה דן ביחס למשיב 16; קבע בית המשפט כי לכל אורך ההליך לא טענה דן לחוסר סמכות של הבורר לדון בעניינו, אלא כי קיים מעשה בית דין לגביו. בית המשפט קבע כי מאחר שעסקינן בטענות שונות, מנועה דן מהעלאת טענת חוסר סמכות בשלב זה. כך או כך, המועד להעלאת טענה כאמור חלף זה מכבר, שכן ההחלטה הראשונה אושרה על ידי בית המשפט המחוזי ואף בקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין זה נדחתה.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני. כאמור, בד בבד עם בקשה זו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע, וביום 5.2.2017 אף הוגשה בקשה להצטרף להליך זה (להלן: בקשת ההצטרפות). אדון בבקשות על פי סדרן.

בקשת רשות הערעור

  1. בגדר בקשת רשות הערעור שלפני, חוזרת דן על טענותיה לפני בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוענת היא: כי בית המשפט לא דן בטענתה לפיה קביעת הבורר ביחס למחיר שבו נרכשו מניות המשיבים על ידי דן מנוגדת לתקנון החדש, הקובע את התמורה שתשולם עבור מניות שרוכשת דן מבעל מניות; כי לא היה מקום להבחנה שעשה בית המשפט בין טענת דן להיעדר סמכות להורות על השבה בעין לבין טענותיה לפני הבורר כי אין מקום ליתן סעדים העלולים לפגוע בצדדים שלישיים שלא צורפו להליך; כי אף שלא מוקנית לבעלי המניות זכות שלא יתווספו לחברה בעלי מניות אחרים, הרי שעומדת להם זכות להישמע בעניין ולהתנגד – זכות אשר נשללה מבעלי המניות בענייננו; וכי משזכות זו נמנעה מבעלי המניות, קמה מניעה חוקית להשבה בעין של המניות למשיבים. עוד טוענת דן, כי בית המשפט לא דן לגופה בטענה לפיה אין כל אפשרות להפריד בין פרישת המשיבים לבין מכירת מניותיהם מבלי לפגוע בהגיונה הפנימי של העסקה, באופן היוצר הלכה למעשה חוזה חדש ושונה.

בקשת ההצטרפות

  1. הבקשה הוגשה מטעם 332 מבעלי המניות העותרים להצטרף כמשיבים לבקשה שלפני (להלן: המבקשים). בגדר בקשת ההצטרפות נטען, בין היתר, כי ההכרעה בבקשת רשות הערעור עשויה לפגוע באינטרסים ובזכויות כלכליים ואחרים של המבקשים ולהשפיע על הליך שהוגש מטעמם בעניין זה ביום 14.7.2016 כחודש לאחר שהגישה דן את הבקשה לביטול ומתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד [ה"פ 31251-07-16 (להלן: המרצת הפתיחה)]. בגדר המרצת הפתיחה טוענים המבקשים כי פסק הבוררות "אינו בר יישום כלפיהם", ועותרים למתן צווים הצהרתיים שונים שימנעו מדן להשיב למשיבים מניות או כספים. בנסיבות אלה, עלול להיווצר מצב שבו ניתנת הכרעה בזכויות המבקשים בבית משפט זה, וזאת בלי שקיבלו את יומם בבית המשפט. לפיכך, כך לטענת המבקשים, מן הראוי שההכרעה בבקשת רשות הערעור תחייב גם אותם. עוד נטען כי צירופם של המבקשים להליך שלפני צפוי לתרום ליעילות הדיונית; וכי משעה שהמשיבים עצמם טענו במסגרת המרצת הפתיחה, כי פסק הדין מקים מעשה בית דין בכל הנוגע לטענות המבקשים, מושתקים הם מלהתנגד לבקשת ההצטרפות. לבסוף, נטען, כי ככל שייקבע כי אין בפסק הדין כדי לפגוע בטענות המבקשים לפיהן לא ניתן לבצעו כלפיהם, "ישקלו שנית את בקשתם להצטרף להליך כאן"
  2. בהתאם להחלטתי מיום 8.3.2017, הגישו המשיבים ודן את תגובותיהם לבקשת ההצטרפות. דן מסכימה לבקשת ההצטרפות ואילו המשיבים מתנגדים לה. לטענת דן: לכל אורך הליכי הבוררות טענה היא כי לא ניתן לתת סעדים הפוגעים בצד שלישי; כי המבקשים הם גורמים רלבנטיים להליכי הבוררות, והיה על המשיבים לעתור לצירופם; וכי מכל מקום, יש לצרפם כמשיבים להליך דנן כעת, מאחר שפסק הבוררות פוגע באינטרסים שלהם. המשיבים טענו, בין היתר: כי המבקשים ידעו על ההליכים שהתקיימו, בין היתר מאחר שדן דיווחה על כך לבעלי מניותיה. משלא ביקשו להצטרף להליכים, אין הם זכאים להצטרף כמשיבים בהליך בשלב כה מאוחר; ומשלא ביקשו להשיג על ההחלטה הראשונה ועל פסק דינו של בית משפט זה, בגדרו נקבע המתווה להכרעה בסעד האופרטיבי הנובע מבטלות ההסכמים, פשיטא שאין באפשרותם להשיג בשלב זה על יישומו של המתווה במסגרת פסק הבוררות. בנוסף, נטען כי המבקשים לא היו צד לאיזו מן העסקאות, ומשכך אין יריבות בינם לבין המשיבים. צוין, כי הבוררות בין המשיבים לבין דן התנהלה, לבקשת דן וביוזמתה, על פי התקנון החדש, בו נקבע, בין היתר, כי כל סכסוך שבין בעל מניות לבין דן בעניין מניות יתברר בבוררות. על פי הטענה, ברי כי לא ניתן לצרף את כלל בעלי מניות דן לכל סכסוך בין בעל מניות פלוני לבין דן, וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשת ההצטרפות. עוד נטען, כי ההצהרה על בטלות העסקאות אך השיבה את המצב לקדמותו, באופן שהשווה את מצבם של המשיבים למצבם של יתר בעלי המניות, ומשכך לא נגרמה פגיעה בזכויות המשיבים כתוצאה מכך. בהקשר זה אף צוין כי במסגרת תגובת המבקשים לבקשת המשיבים לסילוק המרצת הפתיחה על הסף, טענו המבקשים כי פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 6327/12 וברע"א 6633/12 לא פגע בזכויות בעלי המניות. לבסוף, נטען כי בקשת ההצטרפות הוגשה בשיהוי וכי הגשתה נגועה בחוסר תום לב.

דיון והכרעה

  1. דין הבקשות להידחות.

אשר לבקשת ההצטרפות; כזכור, המבקשים מבססים את בקשת ההצטרפות על ההסדר הקבוע בתקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), המסמיכה את בית המשפט שלערעור לצרף משיב שלא היה בעל דין בערכאה הקודמת. המבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור הוא מבחן משולש, ונטל ההוכחה רובץ על המבקש להצטרף כצד להליך. ראשית, יש לבחון אם המבקש להצטרף עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה בערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש; שנית, וככל שקיים סיכון כאמור, יש לבחון אם ראוי שתוצאות ההכרעה בערעור תכבולנה גם את המבקש להצטרף במעשה בית דין; ושלישית, ככל שהתשובה חיובית, יש לבחון האם שיקולי יעילות וסדר דיוני מצדיקים את הצירוף האמור [בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד מה(5) 457, 463-461 (1991); בן-נון וחבקין, בעמודים 268-267]. יוזכר עוד, כי צירופו של בעל דין שלא היה צד להליך בערכאה הדיונית הוא חריג השמור לנסיבות המצדיקות זאת. לא שוכנעתי כי מתקיימים, בענייננו, התנאים הקבועים בתקנה 425 לתקנות. אף כי נראה שהמבקשים והמשיבים חלוקים בשאלה האם המבקשים עלולים להיפגע מתוצאת ההכרעה בבקשה שלפני, סבורני כי בשים לב לכך שהמבקשים הם בעלי מניות בדן, ולכך שהמחלוקת בין הצדדים עשויה להשפיע על קופתה של דן – הרי שניתן להניח כי הם עשויים להיפגע, ולוּ בעקיפין, מן ההכרעה בהליך זה. לעומת זאת, כלל לא ברור שההכרעה בהליך תכבול את המבקשים, להבדיל מדן, במעשה בית דין, ואף המבקשים עצמם אינם טוענים כך. אשר לתנאי השלישי, שעניינו קיומם של שיקולי יעילות וסדר דיוני; בקשת ההצטרפות הוגשה בשלב מאוחר ביותר – אך בערכאת הערעור – וזאת לאחר שההליכים בין הצדדים מתנהלים, מזה כשמונה שנים, הן בבוררות והן בערכאות השונות. יודגש, כי בפסק הדין נקבע כי גורמים שונים בדן, הנמנים עם בעלי מניותיה, ידעו על דבר קיומם של ההליכים. בגדר בקשת ההצטרפות הפנו המבקשים להמרצת הפתיחה, בגדרה טענו כי לא ידעו על קיומם של ההליכים. אמנם המבקשים נמנעו מלטעון כן בגדר בקשת ההצטרפות גופה (אשר לא נתמכה בתצהיר), אך גם לא סיפקו הסבר כלשהו למועד שבו הוגשה בקשת ההצטרפות. ודוק: כאמור, נטל ההוכחה להתקיימות המבחן המשולש מוטל על המבקשים. עוד אציין, כי המבקשים לא הוכיחו כי שיקולי יעילות דיונית מצדיקים את צירופם להליך. כך, לא הוברר אילו טענות יעלו המבקשים, אשר אין באפשרותה של דן להעלות [ראו והשוו: עע"מ 3055/13 ראש עיריית בני ברק, הרב אברהם רובינשטיין נ' חורוזובסקי, פסקאות 5-4 (27.10.2013)]. אדרבא, אף המבקשים עצמם עומדים על קיומה של חפיפה מסוימת בין הטענות בבקשת ההצטרפות לבין הטענות המועלות בגדר בקשת רשות הערעור. כך, שכן חלק הארי של טענות דן במסגרת הבקשה לביטול הושתת על אי צירופם של בעלי המניות, בהם המבקשים, להליך הבוררות. כמו כן, הסעד הסופי לו עתרו המבקשים במסגרת המרצת הפתיחה הוא, הלכה למעשה, מתן צו שימנע את ביצוע פסק הבוררות. ממילא, מטבע הדברים, משהמבקשים הם בעלי מניות בדן, קיימת בינם לבין דן זהות אינטרסים מובנית. על רקע זה, סבורני כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על הצדקה עניינית לצירופם כמשיבים להליך. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אינטרס בעלי המניות, לרבות המבקשים, מיוצג כדבעי על ידי דן, וגם מטעם זה אין צורך בצירופם של המבקשים לבקשה שלפנַי [השוו: רע"א 4104/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' גולדשטיין,פסקה 8 (19.6.2012); אלון קלמנט "צירוף צדדים זרים להליך המשפטי" ספר שלמה לוין 171, 216-211, 223-221 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)]. בשולי הדברים יצוין, כי בשים לב לטענות המבקשים לפיהן הם בעלי דין דרושים בהליך זה, יש לתמוה על כך שבקשת ההצטרפות דנן הוגשה מטעם מקצת בעלי המניות בלבד.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף היא. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במשורה, זאת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו: רע"א 3680/00גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003) (להלן: עניין גמליאלי); רע"א 1544/17 טל נ' קאמאו שיווק נעלים בע"מ, פסקה 6 (2.3.2017)]. בבקשה שלפני, הכתירה דן את טענותיה לגופו של פסק הבורר כחוסות תחת עילת חוסר הסמכות על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. אולם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אשר נדרש למחלוקת שבין הצדדים זו הפעם הרביעית, הטענות אינן נכנסות לגדר איזו מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ומצויות, לכל היותר, במתחם הטעות. העילות לביטול פסק בוררות אינן ערעוריות באופיין, אלא נועדו לשם פיקוח על אופן ניהול הבוררות [ראו למשל: רע"א 6327/12 ניב נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, פסקה 20 לחוות דעתי (1.9.2013); רע"א 470/08כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקה 46 לחוות דעתי (4.3.2010)]. כאמור, משעה שהטענות המועלות על ידי דן הן ערעוריות באופיין, אין מקום להתערב בפסק הבוררות, כפי שאף קבע בית המשפט קמא.

  1. למעלה מן הצורך, אתייחס בתמצית לטענות דן לגופן; בניגוד לטענת דן לפני, בית המשפט המחוזי היה ער לטענה לפיה המחיר שבו נרכשו המניות מהמשיבים קבוע בתקנון החדש [ראו למשל: פסקה 7 לפסק הדין], אף אם לא הייתה התייחסות פרטנית לטענה זו במסגרת פסק הדין. כך או כך, איני סבור שהדבר עולה כדי עיוות דין, מה גם שמפסק הדין עולה בבירור כי בית המשפט עיין בהוראות התקנון החדש וסמך ידיו על מסקנת הבורר ביחס להיקף ההשבה. כזכור, הכרעה זו של הבורר נסמכה, בין היתר, על שיקולי צדק, וניתנה לאחר דיוני הוכחות במסגרתם הובאו ראיות ונשמעו עדים [ראו למשל: פסקאות 135-134 לפסק הבוררות]. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בפסק הדין בנקודה זו.
  2. אשר לטענה שעניינה אי צירוף בעלי המניות להליך; בין היתר, דן משיגה על ההבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין טענתה לפני הבורר לפיה אין להורות על השבת המניות בעין בשל ההשפעה שתהא לכך על בעלי המניות לבין טענתה להיעדר סמכות בשל אי צירוף בעלי המניות להליך [פסקה 9 לפסק הדין]. לטענת דן מדובר בהבחנה מלאכותית שאינה יכולה לעמוד. מאחר שלא ראיתי להתערב במסקנת בית המשפט לפיה אין בטענה זו כדי להקים עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, ומאחר שממילא לא מצאתי כי יש לצרף את בעלי המניות כמשיבים בהליך – איני נדרש לדון בטענה זו. אף לגופו של עניין, איני סבור כי הבורר חרג מסמכותו בעניין זה. נראה, כי השלכות פסק הבוררות על בעלי המניות, ככל שתהיינה, הן השלכות עקיפות הנגזרות מהשלכות פסק הבוררות על דן [השוו: רע"א 3222/99 מיארה נ' אליאב, פסקה 4(ד) (26.9.1999)], ומשכך בעלי המניות אינם נדרשים כבעלי דין בהליך.
  1. אף לא מצאתי לקבל את טענת דן כי הבורר חרג מסמכותו עת קבע כי כריכת עסקת מכירת המניות עם הסכם הפרישה הייתה בלתי חוקית. כאמור, בית המשפט קבע כי אין בטענה זו כדי לגבש עילת חוסר סמכות וכי לנוכח קביעות הבורר לגבי אופן עריכת עסקת המניות – "באופן בלתי חוקי, פסול ולא-הוגן" ו"בנסיבות של חוסר תום לב, הטעיה, עושק וכפיה" – אין כל פגם במסקנה לפיה כריכה זו הייתה בלתי חוקית. איני רואה להתערב בהכרעה זו, שכן אף בהקשר זה לא מתעוררת שאלת סמכות או עילת ביטול אחרת על פי חוק הבוררות. ממילא, וכאמור לעיל, קביעות הבורר בעניין אופן עריכת העסקאות נטועות בדל"ת אמות הצדדים, ואין מקום שבית משפט זה יתערב בהן. כמו כן, לא ראיתי להתערב ביתר הטענות הנוגעות לסוגיית טיב ההשבה והיקפה, אשר מושפעת ישירות מקביעות הבורר ביחס לנסיבות העובדתיות שאפפו את העסקאות ולשיקולי צדק. כאמור לעיל, מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי, אשר בית משפט זה לא ידון בהן.
  2. אשר לטענה לפיה חיובה של דן בתשלום דיבידנדים למשיבים בגין המניות שמכרו מנוגדת לדין; ראשית, איני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט בעניין זה, בפרט מאחר שסעד זה הוא המשך ישיר של קביעת הבורר ביחס לטיב ולהיקף ההשבה, שהן פועל יוצא של קביעותיו לגבי הנסיבות שאפפו את העסקאות [ראו למשל: פסקאות 161-159 לפסק הבוררות]. קביעות אלה נטועות בממצאים העובדתיים שנקבעו, ואין מקום להתערב בהן. שנית, ולגופו של עניין, לנוכח ההחלטה הראשונה, המורה על בטלות העסקאות, יש לראות במניות שנמכרו כאילו נותרו בבעלות המשיבים כל העת, ומשכך, תשלום דיבידנדים למשיבים נובע ישירות מהחזקתם במניות, כפי שאף נקבע במפורש בפסק הבוררות [למשל: פסקה 166 לפסק הבוררות].
  3. אשר לטענות הנוגעות למשיב 16; כזכור, וכפי שצוין בפסק הדין, חבותה של דן ביחס לכלל המשיבים, לרבות משיב 16, נקבעה זה מכבר בגדר ההחלטה הראשונה, אשר אושרה בבית המשפט המחוזי ושבקשת רשות ערעור שהוגשה בעניינה נדחתה בבית משפט זה. על כן, ואף אם ניתן לחלוק על הנמקת הבורר בעניין זה, איני רואה לשנות מפסק הדין אף בנקודה זו.
  4. נוכח כל האמור, שלוש הבקשות נדחות, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 19.1.2017 מבוטל בזאת. דן תישא בהוצאות המשיבים בגין התגובה שהוגשה לבקשתם לעיכוב ביצוע בסכום של 5,000 ש"ח, והמבקשים להצטרף יישאו בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 2,500 ש"ח.

ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ז (‏25.5.2017).

    ש ו פ ט

בר"מ 3876/17 ויקי קליזו נ' מדינת ישראל משרד הפנים

בבית המשפט העליון

 

בר"מ  3876/17

 

לפני: כבוד השופטת ע' ברון

 

המבקשת: ויקי קליזו

 

  נ  ג  ד

 

המשיבה: מדינת ישראל – משרד הפנים

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו ב-רע"מ 21894-05-17 (כבוד השופט ש' שוחט) מיום 10.5.2017

בשם המבקשת:                   עו"ד יפעת כהן

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו ב-רע"מ 21894-05-17 (השופט ש' שוחט) מיום 10.5.2017 שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת, עובדת זרה מהפיליפינים השוהה מזה 19 שנים בישראל, למתן סעד זמני לעיכוב הרחקתה מהארץ עד להכרעה בערעור שהגישה על החלטת בית הדין לעררים בערר (ת"א) 2829-17 (הדיין מ' פשיטיצקי) מאותו יום, שדחתה את בקשתה לביטול צו ההרחקה שהוצא נגדה.

המבקשת, נתינת הפיליפינים ילידת 1973, נכנסה לישראל לראשונה בראשית שנת 1997 עם אשרת עבודה בענף הסיעוד מסוג ב/1. בשנת 2004 היא יצאה מהארץ ובשנת 2005, לאחר שנישאה לאזרח ישראלי (להלן: אלבז), היא שבה לישראל באשרת תייר, ובהמשך קיבלה רישיון עבודה מסוג ב/1. מאז ועד היום ניסתה המבקשת להסדיר את מעמדה באמצעות הליך מדורג – ללא הצלחה. כך, בתחילה, מכוח נישואיה לאלבז; ולאחר שהשניים התגרשו, על סמך מערכת יחסים שניהלה עם אזרח ישראלי אחר (להלן: סוויסה), שאותו הכירה בשנת 2007 או בסמוך לכך. מכל מקום, עד לשנת 2016 הוארכו הרישיונות שניתנו לה לשהות בישראל מעת לעת.

בתום שימוע שנערך למבקשת ביום 11.2.2016, לאחר שסוויסה הודיע למשיב כי הוא מעוניין בסיום הזוגיות עם המבקשת, נאמר למבקשת שהוחלט להפסיק את ההליך המדורג בעניינה, ושעליה לצאת מישראל בתוך חודש ימים. ניסיונותיה של המבקשת למנוע את הרחקתה מהארץ העלו חרס, וביום 19.3.2017 אף נדחתה בקשה שהגישה המבקשת לרישיון שהייה מטעמים הומניטריים, תוך שנקבע כי עליה לצאת מהארץ בתוך 14 ימים. המבקשת לא עזבה את הארץ כפי שנדרשה, וביום 7.5.2017 נתפסה במהלך פעילות של יחידת האכיפה של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. באותו יום נערך לה שימוע שבסופו הוצאו נגדה צווי משמורת והרחקה; ביום 9.5.2017 הותיר בית הדין לביקורת משמורת את הצווים על כנם; וביום 10.5.2017 דחה בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (לעיל ולהלן: בית הדין לעררים), ערר שהגישה המבקשת, תוך שנקבע כי אין במשך הזמן הרב שהיא שוהה בארץ כדי להצדיק את הישארותה, וכי לא נפל פגם בהחלטת המשיב להרחיקה. בו ביום הוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו (השופט ש' שוחט) "ערעור מנהלי על החלטת בית הדין בעניינה של המבקשת" ובצדו "בקשה בהולה לעיכוב הליכים ובפרט הטיסה הקבועה למחר 11.5.2017". בית המשפט דחה את הבקשה לעיכוב הטיסה, בכפוף לתיקון החלטת בית הדין לעררים, שלפיו המשיב יהיה רשאי להרחיק את המבקשת מן הארץ בתום שלושה ימים ממועד מסירת צו ההרחקה לידי המבקשת, ולא בתום שלושה ימים ממתן הצו, כפי שנכתב.

על החלטה זו הוגשה בבוקר יום 11.5.2017 הבקשה שלפניי, ועמה בקשה למתן צו ארעי לעיכוב הרחקתה של המבקשת; ובהחלטתי מאותו יום הוריתי על עיכוב הרחקתה של המבקשת מן הארץ עד למתן החלטה אחרת.

לאחר שעיינתי בבקשה דנן ובתגובת המדינה לה, החלטתי לדון בבקשה כבערעור שהוגש לפי רשות שניתנה, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה למתן צו ביניים, שומה עליו לבחון הן את סיכויי הערעור והן שיקולים של מאזן הנוחות, כאשר מאזן הנוחות בשלב זה הוא השיקול המשמעותי יותר מבין השניים (ראו: בר"מ 6862/12 פלוני נ' שר הפנים – משרד הפנים פסקה 7 (20.11.2012). מאזן הנוחות בענייננו נוטה באופן מובהק לקבלת הערעור, וזאת בשל העובדה שהמבקשת שוהה בישראל מזה 19 שנים. גם אם בעצם הרחקתה של המבקשת אין משום נזק בלתי הפיך, ברי כי הדבר עלול להסב למבקשת נזק משמעותי, כלכלי ורגשי כאחד, ודומני כי יש בכך כדי להטות את הכף לעברה (ראו והשוו: בר"מ 9381/12 קבאסאג נ' משרד הפנים פסקה 15 (5.2.2013)). בנסיבות העניין ובלא לנקוט עמדה ביחס לסיכויי ההליך העיקרי, די אפוא בשיקולי מאזן הנוחות כדי להצדיק את מתן צו הביניים ולאפשר למבקשת להיות נוכחת בהליך המתנהל בעניינה ועד שזה יוכרע.

סוף דבר, הערעור מתקבל. ניתן בזה צו ביניים האוסר על הרחקת המבקשת מן הארץ, וזאת עד למתן פסק דין בהליך העיקרי בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

ניתנה היום, ‏כ"ח באייר התשע"ז (‏24.5.2017).

 

    ש ו פ ט ת

בג"ץ 4021/17 המטה למען ארץ ישראל נ' ראש הממשלה ואח'

הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל ,  עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrgעו"ד נועם קוריס כותב ב nfcעו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.ilעו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוקעו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטרעו"ד נועם קוריס בגוגל פלוסעו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוקעו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ,  לכתבה בביזפורטלעו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק  
  בג"ץ  4021/17

 

לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופט י' עמית
  כבוד השופט א' שהם

 

העותרת: המטה למען ארץ ישראל

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. ראש הממשלה
  2. השר  לביטחון פנים
  3. השרה  לתרבות וספורט
  4. השר לירושלים ומורשת
  5. שר הדתות
  6. ראש העיר ירושלים
  7. מפכ"ל המשטרה
  8. ממ"ז ירושלים
  9. משטרת ישראל

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

בשם העותרת: עו"ד אביעד ויסולי

 

פסק-דין

השופט י' עמית:

בעתירה שבפנינו מתבקשים מספר סעדים כלליים, שהראשון שבהם הוא להורות למשיבים להימנע מלהפריע לגישה חופשית של יהודים להר הבית ביום ירושלים הקרוב, שחל ב-24.5.2017.

העותרת מגוללת בעתירה את החלטת הממשלה 761 שהתקבלה בשנת 1967, לפני 50 שנה, ומספר פסקי דין שניתנו לאורך השנים בנוגע להר הבית, אך משום מה, מוגשת עתירה זו כשבוע לפני התאריך הנ"ל והעותרת אף מבקשת לקבוע הדיון בדחיפות עוד קודם לכן. זאת, על אף שמהעתירה לא עולה כל נתון שנתחדש לעותרת משך 50 השנים שנסקרו בעתירתה.

איני רואה כל סיבה שהעותרת תכניס את המערכת לסד זמנים דוחק של שבוע ימים לצורך מתן תגובה וקביעת דיון. כל זאת, לגבי עתירה המשתרעת על כ-30 עמודים (בצירוף נספחים) ומגוללת כמעט את כל עילות המשפט המינהלי, לרבות הטענה כי ראש הממשלה נמצא בניגוד עניינים "בכל הנוגע להחלטות אופרטיביות למשטרת ישראל" הנוגעות להר הבית.

זאת ועוד.

מהעתירה עולה כי העותרת פנתה אל המשיבים במכתב ביום 10.5.2017 ודרשה מהם ליתן תגובה עד ליום 15.5.2017, שאם לא כן תשקול פניה לבג"ץ. משלא השיבו המשיבים לעותרת תוך פרק הזמן של חמישה ימים ברוטו שקצבה להם העותרת בחסדה כי רב, הוגשה עתירה זו ב-16.5.2017.

על כך נאמר על ידי השופט מ' חשין בבג"ץ 6394/04 ארגון האמבולנסים הפרטיים בישראל נ' מגן דוד אדום (10.2.2005):

"המשיבים השיבו לבית המשפט במסמכים כבדים ומפורטים והשאלות השנויות במחלוקת (למצער חלקן) שאלות ראויות הן להתכבד בהן. ואולם אין בדעתנו להיכנס בעובי הקורה בשל טענת סף אחת שהעלתה המדינה ואשר אנו עומדים להיעתר לה. מסתבר כי עובר להגשת העתירה כתבה באת-כוח העותר למנהל מס ערך מוסף (העתקים למגן דוד אדום, לשר האוצר ולשר הבריאות) ובמכתבה העלתה טענות שיש בפיה כנגד עיסוקיו של מגן דוד אדום, והן עיקר הטענות המועלות בעתירה. אצה לו הדרך לעותר. המכתב אל רשויות המדינה נכתב ביום 29.6.04, ולא חלף אלא שבוע ימים, וביום 6.7.04 הוגשה העתירה המונחת לפנינו והיא עתירה המעלה את טענות העותרת במלואן. לא זו הדרך לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק. אכן, יש שגוף ציבורי משתהה שלא כהלכה ושלא בדין בתשובה למכתב הנכתב אליו, ובמקרה מעין זה יכול ורשאי הרואה עצמו נפגע לפנות לבג"ץ בטענה כי לא זכה לקבל תשובה שהיה זכאי לה. ואולם אין להשלים עם תופעה מעין זו, שעורך-דין יכתוב מכתב התראה למשרד ממשרדי הממשלה, ולאחר שבוע ימים יפנה בעתירה לבג"ץ. אין להשלים עם תופעה מעין זו ועל כן החלטנו לדחות את העתירה על הסף מטעם זה בלבד" (הדגשה הוספה – י"ע).

והדברים יפים לענייננו.

אשר על כן העתירה נדחית על הסף ללא צורך בתגובה.

הרבה לפנים משורת הדין, מאחר שלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏כ"א באייר התשע"ז (‏17.5.2017).

עע"מ 3833/17 אייל מכונים מסחר ושירותים בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים

בבית המשפט העליון

 

עע"מ  3833/17 – א'

 

לפני: כבוד השופטת ע' ברון

 

המערערת: אייל מכונים מסחר ושירותים בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבה: מדינת ישראל – רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים

 

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 24.4.2017 ב-עת"מ 53230-03-17 (כבוד השופטת ר' ברקאי)

 

בשם המערערת: עו"ד משה רביעי
בשם המשיבה: עו"ד עמרי אפשטיין

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המחוזי) מיום 24.4.2017 ב-עת"מ 53230-03-17 (השופטת ר' ברקאי), שבו נדחתה עתירת המערערת לביטול החלטת רשות הרישוי להתלות בפועל את כתב ההרשאה של המערערת להפעלת תחנת בדיקה לרישוי כלי רכב למשך ארבעה חודשים. ביום 26.4.17 עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע פסק הדין ל-30 ימים או עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה.

השתלשלות העניינים בתמצית

המערערת מחזיקה ברישיון מפעיל וכתב הרשאה להפעלת מכון רישוי באזור התעשייה בעיר נתיבות מאז שנת 2009 (להלן: מכון הרישוי); ובתוקף זה, רשאית המערערת, בין היתר, להעניק אישורי כשירות לכלי רכב לאחר שעברו בדיקת רישוי שנתית במכון הרישוי. וזאת בפיקוחו של משרד התחבורה, שקובע את הסטנדרטים לפעולת מכוני הרישוי ומפקח על פעילותם על ידי עריכת בדיקות וביקורות. בעקבות ליקויים שנמצאו בפעולות המערערת, ולפיהם ניתנו אישורי כשירות לכלי רכב על אף פגמים בטיחותיים וכן עיכובים בהעברת תעודות כיול בניגוד לנהלים, נערך למערערת ביום 6.7.2015 שימוע. בעקבות שימוע זה, הוחלט ביום 21.10.2015 על התלייה על תנאי של כתב ההרשאה של מכון הרישוי למשך שלושה חודשים לתקופה של שנתיים, כך שמכון הרישוי ימשיך לפעול, אך התנאי לכך הוא שבמסגרת התקופה האמורה לא יימצאו ליקויים במכון.

גם לאחר ההחלטה האמורה, שבו והתגלו ליקויים בפעולת מכון הרישוי, כאשר החמור שבהם הוא העברת רכב בעל ליקויי בטיחות חמורים את מבחן הכשירות השנתי תמורת כסף (250 ש"ח); דבר שהוביל להרשעתו של בוחן הרכב במקרה האמור, על פי הודאתו, בעבירת שוחד. נוסף על ליקוי זה, נמצאו מספר לא מבוטל של ליקויים פחותים בחומרתם. במצב דברים זה, נערך ביום 8.9.2016 שימוע נוסף בעניינו של מכון הרישוי, וביום 15.2.2017 קיבלה המשיבה החלטה להפעיל את שלושת חודשי ההתליה על תנאי וכן להוסיף על כך התלייה של חודש נוסף; ומשמע שכתב ההרשאה של מכון הרישוי יותלה בפועל, ומכון הרישוי יחדל מלפעול במשך ארבעה חודשים החל מיום 2.4.2017. כן הוחלט על התלייה בפועל של תעודת הבוחן של המנהל המקצועי של מכון הרישוי לתקופה של חודשיים.

על החלטה זו עתרה המערערת לבית המשפט המחוזי מן הטעם שההחלטה אינה מידתית, וכי נפלו פגמים בשימועים שנערכו לה טרם קבלת ההחלטות על התליית כתב ההרשאה. בפסק הדין נושא בקשה זו מיום 24.4.2017 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה מן הטעם שהעתירה הוגשה בשיהוי, וכן דחה את טענות המערערת לגופן.

הבקשה לעיכוב ביצוע

ביום 9.5.2017 הגישה המערערת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשתה טוענת המערערת כי ללא מתן צו המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עלול הערעור להתייתר; שכן סביר כי ההכרעה בערעור תינתן חודשים רבים לאחר סיום תקופת ההתליה – כך שאף אם תזכה המערערת בערעורה, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כן נטען כי לביצוע פסק הדין יהיו השלכות קשות, בין היתר בדמות פיטורי 14 עובדים במכון הרישוי ופגיעה בציבור הלקוחות של המכון, בהיעדר מכון רישוי נוסף בנתיבות. עוד טוענת המערערת כי למשיבה לא ייגרם כל נזק מהמשך פעילות מכון הרישוי ואין כל צורך ציבורי דוחק בסגירתו; והא ראיה כי ההליכים שננקטו כנגד מכון הרישוי התרחשו מעל לשנה ממועד קרות הליקויים שבגינם ניתנה ההחלטה להתלות את כתב ההרשאה של מכון הרישוי. אשר לסיכויי הערעור טוענת המערערת כי סיכויי הערעור "טובים ומבוססים".

מנגד טוענת המשיבה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי וסיכויי הערעור נמוכים ביותר. אשר למאזן הנוחות מציינת המשיבה כי אמנם ייתכן שתקופת ההתליה או חלקה יסתיימו טרם שיוכרע הערעור; אך אין בכך כדי להכריע את הכף, שכן מנגד עומד האינטרס הציבורי באכיפת ההחלטה תוך קיום פיקוח על פעילותו של מכון הרישוי, וזאת לשם הגנה על ציבור המשתמשים בכבישים. על כן, לשיטת המשיבה, בשל האינטרס הציבורי באכיפת ההחלטה וסיכויי הערעור הנמוכים, יש לדחות את הבקשה. כמו כן מציינת המשיבה כי בהחלטתה מיום 15.2.2017 התלתה המשיבה גם את רישיון הבוחן של המנהל המקצועי במכון הרישוי לתקופה של חודשיים. עם זאת, ועל אף שהערעור מופנה כלפי ההחלטה כולה, עובדה היא שהמערערת לא טענה דבר בנוגע להתליית רישיון הבוחן; ועל כן גם אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לעניין התליית כתב ההרשאה להפעלת מכון הרישוי, אין לעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע להתליית רישיון הבוחן של המנהל המקצועי, שבהתאם להחלטת המשיבה נקבע שתיכנס לתוקף ביום 28.5.2017.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, כלל הוא כי סעד זמני בערעור יינתן בהתקיים שני תנאים: סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש. אמנם מדובר בתנאים מצטברים, אך היחס ביניהם  הוא כשל "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך; ונפסק לא אחת כי ככלל, מאזן הנוחות הוא העיקר (ראו למשל: ע"א  5191/15 אייזיק נ' מורשת (31.8.2015), בפסקה 6; ע"א 4117/15 בן דוד נ' גדעון (17.8.20155), בפסקה 7). בגדרי בחינת מאזן הנוחות על בית המשפט לבחון אם בהיעדר צו המורה על עיכוב ביצוע יוכל המערער להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהערעור יתקבל (ראו: עע"מ  5834/14 ג.ב.ע.ם לוי נכסים והשקעות בע"מ נ' עיריית קריית ים (10.9.2014)). בענייננו, דומה כי לא יכול להיות חולק על כך שביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עלול בסבירות גבוהה לייתר את הערעור. כך, אף במקרה שיתקבל הערעור, תעמוד המערערת בפני שוקת שבורה, תוך שיגרמו לה ולעובדי מכון הרישוי נזקים כבדים. על כן, ואף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, דין הבקשה להתקבל.

אשר לטענת המשיבה בדבר האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת מכון הרישוי והפיקוח עליו, ייאמר כי אין בטענה זו כדי להטות את הכף לטובתה. אמנם בבקשה למתן סעד זמני שומה על בית המשפט לשקול, נוסף על האינטרסים הצרים של הצדדים בהליך, אף אינטרסים ציבוריים רחבים (ראו למשל: בר"מ 4434/11 פי.ג'י.אל הנדסה ותכנון תחבורה בע"מ נ' נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ (4.7.2011)), אך במקרה דנן לא שוכנעתי כי הפגיעה הנטענת באינטרס הציבורי היא כזו שיש בה כדי להצדיק דחיית בקשת המערערת. עם זאת, מצאתי כי יש ליתן ביטוי מסוים לחשש שהציגה המשיבה בדבר פעילותה של המערערת וזאת באמצעות הפקדת ערובה בסך 50,000 ש"ח (ערבות בנקאית או מזומן) על ידי המערערת, להבטחת ניהולו והפעלתו של מכון הרישוי על פי הנהלים.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת במובן זה שתעוכב התליית כתב ההרשאה של המערערת להפעלת מכון הרישוי עד להכרעה בערעור או עד מתן החלטה אחרת; וזאת בכפוף להפקדת הערובה כאמור. משלא נטען בבקשה שבפניי דבר לעניין התליית רישיון הבוחן של מנהלו המקצועי של המכון, זו תיכנס לתוקפה ביום 28.5.2017.

ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ז (‏25.5.2017).

    ש ו פ ט ת

הטור של עו"ד נועם קוריס בחדשות כל הזמן עו"ד נועם קוריס כותב ב nrg על הסרה מגוגל ,  עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היוםעו"ד נועם קוריס כותב ב nrgעו"ד נועם קוריס כותב ב nfcעו"ד נועם קוריס כותב ב pc.co.ilעו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר, עו"ד נועם קוריס בפייסבוקעו"ד נועם קוריס ביוטיובעו"ד נועם קוריס בטוויטרעו"ד נועם קוריס בגוגל פלוסעו"ד נועם קוריס קבוצת עורכי דין בפייסבוקעו"ד נועם קוריס כתבה ב הארץ,  לכתבה בביזפורטלעו"ד נועם קוריס: 20 אלף ₪ לכל ישראלי.

ע"א 10154/16 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' יגאל ישינובסקי ואח'

בבית המשפט העליון

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשות כל הזמן. עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוקעקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', בלינקדין נועם קוריסנועם קוריס  בקפה דה מרקר

 

  ע"א  10154/16 – א'
   
לפני: כבוד השופט י' עמית  

 

המבקש: בנק מזרחי טפחות בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. יגאל ישינובסקי
  2. נירה ישינובסקי
  3. נאור ישינובסקי
  4. ישינובסקי פיתוח והשקעות
  5. שי בצלאל ישינובסקי
  6. נ.י. נכסי השרון בע"מ

 

בקשה למתן סעד זמני ועיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.8.2016 בת"א 2311-06 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון

 

בשם המבקשים: עו"ד יצחק גולדשטיין

 

בשם המשיבה 2: עו"ד גור עמרם

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ע' ברון) בת"א 2311-06 מיום 23.8.2016, בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המשיבים הנסבה על זכותו של המבקש לממש נכסים לצורך פירעון חובותיהם.

העובדות הצריכות לעניין יובאו להלן בתמצית. המשיבים 1, 3 ו-5 הם אחים שפעלו במסגרת המשיבה 4, שותפות בלתי רשומה העוסקת ביזמות וקבלנות (להלן: השותפות). המשיבה 2 היא רעייתו של המשיב 1 (להלן ובהתאמה: המשיבה ו-המשיב). עסקי השותפות, חשבונו הפרטי של המשיב 3 וחשבונם המשותף של המשיבים 2-1 (להלן ובהתאמה: החשבון המשותף ו-בני הזוג) נוהלו על ידי המבקש (להלן: הבנק), אשר העניק מעת לעת אשראי הן לשותפות והן לשותפים באופן אישי. בתמורה לאשראי שהעמיד הבנק לשותפות שועבדו לטובתו מספר נכסים, ביניהם בית המגורים של בני הזוג ברעננה (להלן: הקוטג').

השותפות נקלעה לקשיים כספיים ובמקביל החלו להצטבר חובות גם בחשבון המשותף של בני הזוג. בשלב מסוים הוגשה על ידי המשיב "בקשת חידוש אשראי בחשבון המשותף" ובסעיף "בטחונות מוצעים" נכתב כי כנגד האשראי ישועבד הקוטג' ברעננה. הבקשה אושרה ובשנים שלאחר מכן המשיב העביר לבנק פוליסות ביטוח של הקוטג' שכללו סעיף שעבוד לטובת הבנק.

בין השותפות לבנק התנהל משא ומתן להסדרת החוב כאשר הצדדים חלוקים אם הבשיל לכדי הסכם מחייב. בחודש מרץ 2004 החל הבנק במימוש הבטוחות, כאשר לשיטתו, כל אחד מהשעבודים שנרשמו מבטיח את יתרת החוב הן בחשבון השותפות והן בחשבונות הפרטיים.

מכאן ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, אשר נסב על השאלה האם רשאי הבנק לפרוע את החובות שהצטברו בחשבונות העסקיים ובחשבונות הפרטיים באמצעות כל אחד מהשעבודים שנרשמו לטובתו במהלך השנים.

בפסק דינו מיום 23.8.2016 קבע בית המשפט, בהתייחס לקוטג' של בני הזוג, כי אף שמלכתחילה הנכס שועבד לצורך הבטחת הלוואה שניתנה לשותפות, בחלוף השנים השעבוד הוחל בהסכמת המשיב גם על חובות החשבון המשותף. עם זאת, הבנק לא קיבל את הסכמתה של המשיבה להרחבת השעבוד ומשכך הוא לא חל על זכויותיה. נקבע כי הבנק רשאי להיפרע רק ממחצית מהזכויות בנכס, קרי חלקו של המשיב בקוטג', וזאת בכפוף להגנה שבסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

על פסק הדין הגישו הצדדים ערעורים לבית משפט זה. בהמשך, הוגשה הבקשה שבפניי, במסגרתה ביקש הבנק להורות כי המשכנתא הרשומה על חלקה של המשיבה לא תימחק עד להכרעה בערעור שהוגש מטעמו.

בבקשה נטען כי ביום 21.2.2017 המשיבים פנו לבנק בדרישה למחוק לאלתר את המשכנתא ואת צו ניהול הנכסים הרשומים על חלקה של המשיבה בקוטג', זאת למרות שפסק דינו של בית משפט קמא לא הורה על כך במפורש והבנק ניאות לבקשתם לעכב את מימוש דירתו של המשיב 3 עד להכרעה בערעור. נטען כי בבקשתם זו פעלו המשיבים בחוסר תום לב ובמטרה להבריח את הנכס, וכי אם הערעור יתקבל והבנק יהיה זכאי לממש אף את חלקה של המשיבה, יהיה קושי ברישום משכנתא חדשה ובגביית החוב והדבר יסב לבנק נזק רב ובלתי הפיך.

המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי הוגשה בחוסר תום לב ולוקה בשיהוי כבד; כי הערעור מכוון כנגד קביעות עובדתיות וסיכוייו נמוכים; כי הנזק שיגרם לבנק הוא נזק כספי; וכי המשיבה היא אישה מבוגרת וחולה, וככל שתזדקק לעזרה רפואית או תבקש לעבור לדיור מוגן היא תבקש לממש את זכויותיה בקוטג'. נטען כי הותרת המשכנתא הרשומה על כנה, לא תאפשר למשיבה לשכור מטפלת ולהנות בערוב ימיה מנכסיה, ובכך יגרם לה נזק בלתי הפיך המטה את מאזן הנוחות לטובתה.

איני מוצא לשוב ולהידרש להלכות בדבר עיכוב ביצוע במקרקעין (וראו לדוגמא, ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, פסקה 14 (7.4.2013); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי, פסקה 17 (‏13.4.2014); ע"א 1796/14 חלילה נ' נשר, פסקה 11 (17.4.2014); ע"א 6360/15 אבו זהרייה נ' עזבון המנוחה סילביה חליל סלאמן, פסקה 8 (30.11.2015)). בהינתן שמחצית מהזכויות בקוטג' משועבדות לבנק ובהינתן הקושי במכירתו במצב זה, איני רואה במה יגרע חלקה של המשיבה אם עד להכרעה בערעור תימנע מלבצע דיספוזיציה בחלק שלה בנכס (מחצית). חזקה על הבנק כי ימנע ממימוש חלקו של המשיב בנכס, ומשכך, במהלך תקופה זו זכויותיה בנכס ישמרו לה והיא תוכל להנות מפירותיו בדרך שאינה כוללת את מכירתו. לכאורה, מכירת הזכויות על ידי המשיבה אינה מהווה כשלעצמה נזק בלתי הפיך, שהרי מדובר בעניין כלכלי הניתן לפיצוי כספי (ע"א 1612/11 עזבון המנוחה איטה ברנהולף נ' אוחנה, פסקה 8 (8.5.2011)). ברם, נוכח גובה החוב של המשיבים לבנק, העומד על כמעט תשעה מיליון ₪, קיים חשש כי הבנק לא יוכל להיפרע מהמשיבה אם יזכה בערעורו ולא יוכל לגבות את מלוא החוב (ראו והשוו: רע"א 10487/07עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פסקה 6 (3.1.2008) וע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ סניף הגדוד, פסקה 11 (20.11.2008)).

בנסיבות אלה שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים להיעתר לבקשה, להותיר את המצב על כנו ולהימנע ממחיקת המשכנתא על חלקה של המשיבה. משהגעתי למסקנה זו איני מוצא להידרש לסיכויי הערעור.

על כן, ניתן בזה צו המורה למשיבים שלא לפעול למחיקת המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על חלקה של המשיבה בקוטג' ברעננה הידוע כגוש 6581 חלקה 577/2 וכן שלא לפעול למחיקת צו ניהול על ידי כונס הנכסים על הנכס.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח באייר התשע"ז (24.5.2017).

    ש ו פ ט

הרשות השופטת- בתי המשפט המחוזיים

  בישראל שישה בתי משפט מחוזיים: בירושלים, בתל אביב-יפו, במחוז מרכז, בחיפה, בבאר שבע ובנצרת. מכהנים בהם כיום כ-‏90 שופטים.
.
  סמכות: בית המשפט המחוזי יושב כבית משפט של ערכאה ראשונה וכבית משפט לערעורים על פסקי הדין של בית משפט השלום. כן יושב הוא בערעורים על החלטות שיפוטיות ומעין שיפוטיות שונות של בתי דין מינהליים ושל גופים שונים, על פי סמכות מיוחדת בחוקים המקימים אותו.
  כערכאה ראשונה, יש לבית המשפט המחוזי מעין סמכות שיפוט שיורית. הוא דן בכל עניין שאינו בסמכותו של בית המשפט השלוםושאינו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר.
  בעניינים פליליים, דן בית המשפט המחוזי בעניינים שאינם בסמכות בית משפט השלום. עיקרם – משפטים בשל עבירות שעונשן מוות או משפטים בעבירות שדינן מאסר העולה על שבע שנים, בכפיפות לאמור בעניין סמכות בית משפט השלום.
  בעניינים אזרחיים, דן בית המשפט המחוזי בעיקר בתביעות כספיות שסכום התביעה או שווי הנושא בהן עולה על 2.5 מיליון ש"ח.
 בית משפט לעניינים מינהליים, בשנת 2000 התקבל בכנסת חוק בתי המשפט לעניינים מינהלים. מכוח חוק זה מכהנים בתי המשפט המחוזיים גם כבתי משפט לעניינים מינהלים ודנים, בין היתר, בעתירות של הפרט נגד הרשות, בערעורים מינהלים על החלטות של גופים שונים בשורה של נושאים הקבועים בתוספת לחוק וכן בתובענות מינהליות.
שאר הנושאים שלא פורטו בתוספת לחוק, ממשיכים להיות נדונים לפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ).
  בית המשפט המחוזי דן גם בעניינים אחרים. בכללם: עתירות אסירים, ערעורים בענייני מיסים וערעורים בעניין פנקס הבחירות לכנסת. ערעורים על תוצאות הבחירות לכנסת נדונים לפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי בחיפה יושב גם כבית משפט לימאות. שופטי בית המשפט המחוזי, שנתמנו לכך, מכהנים כאבות בתי הדין לחוזים אחידים ולהגבלים עסקיים.
  עד לשנת ‏1951 דן בית המשפט המחוזי ברוב ענייני המעמד האישי שאינם בסמכותם הייחודית של בתי הדין הדתיים. סמכות זו הועברה לאחרונה לבית משפט השלום בשבתו כבית משפט לענייני משפחה. העברה זו מסמנת מהפיכה בשיפוט בתי המשפט. תכליתה – להפוך בהדרגה את בית המשפט המחוזי לערכאת ערעור בעיקרה.
רוב סמכויות בתי המשפט המחוזיים בשבתם כערכאה ראשונה, לבד מפשעים חמורים ולבד מעניינים אזרחיים מסוימים, אמורות לעבור לבתי משפט השלום.
  יש כוונה להעביר בהדרגה לבתי המשפט המחוזיים גם סמכויות מבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ). בשנת ‏1997 הוגשה לכנסת הצעת חוק המסמיכה את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מסוימים שהיו עד עתה בסמכות בג"צ. יישבו בהם שופטים שיתמחו בכך. הם יידונו על פי הסמכויות, העילות, סדרי הדין והסעדים הנוהגים בבג"צ.
  כבית משפט לערעורים – יושב בית המשפט המחוזי בערעורים על פסקי דין של בתי משפט השלום. כן יושב הוא בערעורים על פסקי דין של בתי דין מינהליים על פי סמכות מיוחדת בחוקים המקימים אותם ועל החלטות של ראשי ההוצאה לפועל.
  הלכה מנחה – הלכה שפסק בית משפט מחוזי מנחה את בתי משפט השלום.
  שופטים – בכל בית משפט מחוזי מכהנים מספר שופטים שקובע שר המשפטים. בראש בית המשפט המחוזי – עומד נשיא, ולידו – סגן נשיא אחד או יותר.
.
  הרכב – ברגיל דן בית המשפט המחוזי בשופט אחד. בשבתו כבית משפט לערעורים על פסקי דין של בית משפט השלום, דן בית המשפט המחוזי בהרכב של שלושה שופטים. כך גם בדונו, כערכאה ראשונה, בפשעים חמורים במיוחד (כגון: רצח, ניסיון לרצח, אונס, עבירות מין במשפחה ועבירות נגד ביטחון המדינה), ובכל עניין אחר שנשיא בית המשפט המחוזי או סגן הנשיא הורו שיידון בשלושה.
  אב בית הדין – בית משפט מחוזי הדן בשלושה ונשיא בית המשפט ביניהם – הנשיא הוא אב בית הדין; אם סגן הנשיא ביניהם ואין נשיא ביניהם – סגן הנשיא הוא אב בית הדין; אם אין סגן נשיא ביניהם – הוותיק שבהם. את הוותק קובעים לפי תאריך המינוי של השופט לבית המשפט המחוזי.
  ערעור – פסקי דין של בית משפט מחוזי ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון. הערעור הוא בזכות – על פסקי דין של בית משפט מחוזי בשבתו כערכאה ראשונה; ברשות – על פסקי דין של בית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים. הרשות ניתנת בפסק הדין עצמו, או מאת שופט של בית המשפט העליון. החלטות ביניים של בית משפט מחוזי בעניינים אזרחיים ניתנות גם הן לערעור ברשות לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה לכך רשות מאת שופט של בית המשפט העליון.


 

בית המשפט העליון – מתוך אתר הרשות השופטת

בית המשפט העליון
מעמדו
שופטים
בית משפט לערעורים סמכויות:
בית משפט גבוה לצדק
"דיון נוסף"
"משפט חוזר"
הרכב
אב בית הדין
בית המשפט העליון
ראו: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-‏1984,
סעיפים ‏32‎-25.
.
  מעמדו: בית המשפט העליון עומד בראש מערכת השיפוט במדינה. מקום מושבו בירושלים. תחום שיפוטו – המדינה כולה. הלכה שפוסק בית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון. זה עקרון התקדים המחייב הנוהג בישראל.
  שופטים: את מספר שופטי בית המשפט העליון קובעת הכנסת בהחלטה. ברגיל, מכהנים בבית המשפט העליון חמישה עשר שופטים.
היום מכהנים חמישה עשר שופטים. בראש בית המשפט העליון ובראש מערכת השיפוט בכללה עומד נשיא בית המשפט העליון. לידו – המשנה לנשיא.
  סמכויות: בית המשפט העליון יושב כבית משפט לערעורים וכבית משפט גבוה לצדק.
  כבית המשפט לערעורים, דן בית המשפט העליון בערעורים (פליליים ואזרחיים) על פסקי דין ועל החלטות אחרות של בתי המשפט המחוזיים. כן דן הוא בערעורים על החלטות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות שונות, שעניינן, למשל, חוקיות הבחירות לכנסת, שיפוט משמעתי של לשכת עורכי הדין, עתירות אסירים, ומעצר מינהלי.
  כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ), דן בית המשפט העליון כערכאה ראשונה, בעיקר בטענות נגד החוקיות של החלטות שלטוניות:
החלטות של הממשלה, של רשויות מקומיות וכן של גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין.
  "דיון נוסף" בית המשפט העליון יושב גם ב"דיון נוסף" על פסקי-דינו. עניין שפסק בו בית המשפט העליון – בין בשבתו כבית משפט לערעורים ובין בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – בשלושה שופטים או יותר, רשאי הוא לדון בו דיון נוסף במספר גדול יותר של שופטים. דיון נוסף אינו מתקיים אלא במקרים מיוחדים ומעטים, בהם נודעת, לדעת בית המשפט, חשיבות מיוחדת לפסק הדין.
  משפט חוזר: בית המשפט העליון רשאי להורות גם על קיום משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית. משפט חוזר יכול להיערךבתנאים שנקבעו לכך בחוק, בעיקר, אם נתגלו עובדות חדשות או התעורר חשש של ממש כי נגרם עיוות דין לנאשם. בפועל משפטים חוזרים נדירים ביותר.
  הרכב: בית המשפט העליון, הן בשבתו כבית משפט לערעורים והן בשבתו כבג"צ, יושב ברגיל בהרכב של שלושה. שופט אחד דןבבקשות ביניים, בצווים זמניים ובבקשות למתן צווים על תנאי, וכן בערעורים על החלטות ביניים של בתי המשפט המחוזיים או על פסקי דין של דן יחיד בבית משפט מחוזי שדן בערעור, על פסק דין או על החלטה של בית משפט שלום. בית המשפט העליון יושב בהרכב של חמישה שופטים או יותר בדיון נוסף. בית המשפט העליון יכול לדון במספר בלתי זוגי גדול יותר משלושה שופטים בעניינים שכרוכות בהם שאלות יסוד משפטיות או חוקתיות.
  אב בית הדין: עניין שיושב בו בדין נשיא בית המשפט העליון – הנשיא הוא אב בית הדין; יושב בדין המשנה לנשיא ואין הנשיא יושב בו – המשנה לנשיא הוא אב בית הדין; בהרכב אחר – הוותיק שבשופטים הוא אב בית הדין. את הוותק קובעים לפי תאריך מינוי השופט לבית המשפט העליון.