עו"ד נועם קוריס כותב על המהפכה בדיני חדלות פרעון

מ' מהנדס במקצועו חלה בשנת 2001 במחלת הפרקינסון עובדה שהובילו לקריסתו הכלכלית, כמו גם לפירוק משפחתו.

עד להתפרצות מחלתו היה מ' מהנדס פעיל וחבר מועצת הנהלה במספר גופים מובילים, לאור המחלה שפרצה נכנס מ' לתסבוכת לא פשוטה, בעיקר מאחר שקיצבת הנכות הזעומה שהוא מקבל (כ 1,500 ₪ לחודש) לא מספיקה לו אפילו למחייתו והוא נותר ללא מקורת הכנסה נוספים.

מ' הגיע אלי לאור תיק שנפתח בפש"ר 37981-09-16 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם גיליתי שמ' נאלץ להתמודד עם דרישות הבנק הבינלאומי לתפוס ולמכור את רכבו שהינו רכב נכה, למרות האיסור לעקל כסאות גלגלים ורכבי נכה לפי חוק ההוצאה לפועל, ומתוך התחשבות החוק לפיה הנכה התלוי ברכב הנכה שברשותו יותר מאזרח רגיל, אף לצורכי היומיום.

בעודי מופתע מהדורסנות של הבנק כנגד נכה ובניגוד לכאורה להוראות החוק הבאות להגן על נכים במצבו, הופתעתי אף לקבל את דרישת המנהל המיוחד בתיק, שביקש לתפוס ולעקל גם את קצבת הנכות הזעומה, גם כן למרות הוראות חוק הביטוח הלאומי האוסרות על עיקול קצבת נכות.

ברור שלא כל חייב ובוודאי לא כל חייב שהוא גם נכה, יכול להעמיד עורכי דין מתאימים על מנת למנוע עוולות מסוג זה כנגדו אך עמדתנו הנחושה בפני בית המשפט כבר הביאה להמלצת בית המשפט להשיב למ' את רכבו ולהתייחסות בית המשפט לבקשת עיקול קצבת הנכים, אנו עדיין ממתינים.

מנגד, בשקט בשקט, מתנהלת בחודשים האחרונים מהפכה חקיקתית משמעותית אשר עומדת לשנות סדרי עולם בדיני חדלות הפרעון בישראל. שרת המשפטים אילת שקד יחד עם פרופ' דוד האן הכונס הרשמי של מדינת ישראל הצליחו לקדם את הצעת החוק לחדלות פרעון ושיקום כלכלי, אשר ככל הנראה כבר בזמן הקרוב תהפוך לעובדה בשטח ותחליף את פקודת פשיטת הרגל, ואשר לאחריה יש להניח, דיני החובות בישראל ישתנו ללא היכר.

ניתן ללמוד משם החוק המוצע, כמו גם מסעיפיו, שמעתה ואילך רואה המדינה בשיקום החייב משום ערך עליון, אפילו על חשבון החזר החוב לנושים ותוך תפיסה חדשה, לפיה בראיה גלובלית מוטב להחזיר את פושטי הרגל למעגל הכלכלי הנורמטיבי במהירות האפשרית ולהימנע מהתהליך הארוך הנהוג היום, שבו משך כמה שנים פועל הכונס הרשמי בחקירה, הגבלות ודרישה כנגד החייבים, לצורך השבת החוב לנושים.

עניין מהפכני נוסף בחוק החדש הנו ביטול חלקי של קדימות הנשייה של הנושים המובטחים (בעיקר בנקים), והעברת תשלומים דווקא לנושים הקטנים והבלתי מובטחים של החייבים, שהנם בעיקר העסקים הקטנים, על חשבון חלקם של הבנקים.

בהתאם להודעת הכנסת מיום 24.5.2016, מצפה המחוקק, כי עם אישרורו של החוק החדש ישתפר  מצבם של העסקים הקטנים במצבת הנשייה, כך שהבנקים לא יוכלו לממש את מלוא השעבודים שרשמו לעצמם ואילו העסקים הקטנים יזכו לחלק מהתקבולים שיתקבלו ממכירת נכסים משועבדים על ידי הבנקים, במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק בדיני חדלות פרעון זה 133 שנים.

דחיית תביעה נגזרת בעניין בזק- שאול אלוביץ

בבית המשפט העליון

 

דנ"א  1380/17

 

לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור

 

המבקש: ורדניקוב אילן

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. אלוביץ שאול
  2. אלוביץ אור
  3. אורנה פלד
  4. אפ. סב. אר החזקות בע"מ (פורקה ונמחקה)
  5. רן גוטפריד
  6. דוד גלבוע
  7. מייקל גרבינר
  8. סטיבן גרבינר
  9. זהבית שוחט כהן
  10. מנחם ענבר
  11. אלון שליו
  12. יואב דור רובינשטיין
  13. אדם צ'זנוף
  14. קיהרה ר. קיארי
  15. אריה סבן
  16. יצחק אידלמן
  17. רמי נומקין
  18. יהודה פורת
  19. מרדכי קרת
  20. שלמה רודב
  21. אלדד בן משה
  22. אליהו הולצמן
  23. פליקס כהן
  24. עמיקם שמואל שורר
  25. יהושוע רוזנצויג
  26. פורמלי בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
  27. פורמלי פרץ זקן חמו

 

בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דנו של בית המשפט העליון בע"א 7735/14 ובע"א 7972/14 שניתן ביום 28.12.2016 על ידי כבוד השופטים: י' עמית, נ' סולברג, וע' ברון

 

תשובה מטעם המשיבים 3-1 ו-25-15 לבקשה לקיום דיון נוסף מיום 22.5.2017

 

תשובה מטעם המשיבים 6-5 ו-12-9 לבקשה לקיום דיון נוסף מיום 22.5.2017

בשם המבקש:                        עו"ד מיכאל בך; עו"ד רון לדרמן

 

בשם המשיבים 3-1 ו-25-15:   עו"ד ניר כהן; עו"ד אמיר בן-ארצי;

עו"ד ד"ר אלעד פלד

 

בשם המשיבים 6-5 ו-12-9:     עו"ד איל רוזובסקי; עו"ד מור פינגרר;

עו"ד דורון לוי

החלטה

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (מפי השופטים י' עמית, נ' סולברג ו-ע' ברון) בע"א 7735/14 מיום 28.12.2016. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב-יפו (השופט ח' כבוב) בתנ"ג 43335-11-12 מיום 17.9.2014, לדחות את בקשתו להגיש תביעה נגזרת בשמה של "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: בזק או החברה) נגד המשיבים.

רקע

החל משנת 1990 בזק היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. בשנת 2010 נמכר גרעין השליטה בחברה, כ-31% ממניותיה, לחברה פרטית המוחזקת (בשרשור) במלואה על ידי חברה ציבורית בשם בי קומיוניקיישנס בע"מ (להלן: בי-קום). בי-קום עצמה היא חברה ציבורית הנשלטת (באמצעות שרשור העובר דרך מספר חברות) בידי מר שאול אלוביץ' (להלן: אלוביץ' אובעל השליטה) (לפירוט מלא של עץ האחזקות ראו התרשים בפס’ 8 לפסק דינו של בית משפט קמא). גרעין השליטה בבזק נרכש על ידי בי-קום תמורת כ-6.5 מיליארד ש"ח. מתוך סכום זה שילמה בי-קום מקופתה כ-1.4 מיליארד ש"ח, ואת יתרת הסכום – כ-5.1 מיליארד ש"ח – גייסה באמצעות נטילת הלוואות. לאחר רכישת השליטה על ידי בי-קום, התפטרו מספר חברי דירקטוריון מכהנים ובמקומם מונו מספר דירקטורים מטעם בעל השליטה. אלוביץ' עצמו, שכיהן כדירקטור בבזק עוד טרם רכישת גרעין השליטה, מונה ליו"ר הדירקטוריון.

למן העברת השליטה בבזק לידי בי-קום באפריל 2010 ועד לסוף שנת 2012, גייסה בזק חוב בסך כולל של כ-7.41 מיליארד ש"ח. במהלך תקופה זו חילקה החברה דיבידנדים לבעלי מניותיה בסך כולל של כ-9.95 מיליארד ש"ח. מתוך הסכום הכולל של הרווחים שחולקו כדיבידנדים, כ-2 מיליארד ש"ח התקבלו בדרך של הפחתת הון (שאושרה בבית המשפט המחוזי) וכ-1.5 מיליארד ש"ח התקבלו בעקבות רווח חשבונאי שנוצר לחברה לאחר שהוחלט על הפסקת איחוד דוחותיה עם אלו של חברת די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ (להלן: "יס") (זאת בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בתחום ההגבלים העסקיים (ע"א 2082/09 יורוקום די.בי.אס בע"מ נ' בזק חברת התקשורת הישראלית בע"מ, פ"ד סג(2) 788 (2009)). חלוקות הדיבידנדים במהלך תקופה זו אושרו כולן על ידי האסיפה הכללית ברוב של למעלה מ-99% מקרב המשתתפים בהצבעה, כאשר שיעור ההשתתפות עמד בכל המקרים על למעלה מ-70% מבעלי המניות.

הבקשות לאישור תביעה נגזרת

לבית המשפט קמא הוגשו שתי בקשות לאישור תביעה נגזרת שנידונו יחד (תנ"ג 43335-11-12; תנ"ג 28887-07-12). הבקשות לא היו זהות אך בלב שתיהן הייתה הטענה כי מדיניות גיוס החוב וחלוקת הרווחים של בזק בתקופה הרלוונטית הייתה שלא בטובת החברה. בשתי הבקשות נטען כי מכלול הפעולות נועד לשרת בראש ובראשונה את בי-קום ואלוביץ' ולאפשר להם לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הגורמים שהלוו להם את ההון לטובת הרכישה הממונפת של בזק. הבקשות התמקדו בשלוש סוגיות מרכזיות: הראשונה, מדיניות חלוקת 100% מהרווחים של בזק ויישומה לאחר רכישת השליטה על ידי בי-קום. השנייה, חלוקה כדיבידנד של הרווח החשבונאי שנוצר בעקבות הפרדת הדוחות של "יס". השלישית, הפחתת ההון וגיוסי החוב שבוצעו בשנת 2011, וחלוקות הדיבידנד שבוצעו לאחר אלו.

המבקשים טענו כי הדירקטורים השונים הפרו את חובות האמונים והזהירות החלות עליהם, וכי אלוביץ' הפר את חובת ההגינות המוטלת עליו כבעל שליטה. לשיטתם, כל אלו הסבו לחברה נזק בדמות הוצאות מימון לא נחוצות ואובדן של הטבות מס שונות, תוך הזנחת טובת החברה. עוד נטען על ידי המבקש בהליך דנן, כי לאלוביץ' היה "עניין אישי" בחלוקות ובגיוסי החוב, ועל כן היה לאשר את אלו באמצעות מנגנון "האישור המשולש": ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית, בהתאם להוראות סעיף 275 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק).

פסק דינו של בית המשפט קמא

על רקע נסיבות המקרה, בית המשפט קמא קבע כי יש מקרים בהם ראוי להפעיל ביקורת שיפוטית מחמירה יותר מזו המקובלת במסגרת "כלל שיקול הדעת העסקי" (הקובע כי כל עוד לא הוכח שהחלטותיהם של נושאי משרה התקבלו שלא באופן מיודע, בחוסר תום לב או בניגוד עניינים, בית המשפט יימנע מלהתערב בהן – הכלל בוחן למעשה את הליך קבלת ההחלטה בחברה ולא את תוכן ההחלטה עצמה). בעניין אפשרות מחמירה יותר שכזו בית המשפט קמא הפנה למבחן שאומץ במקרים מסוימים בדין האמריקאי, במדינת דלאוור. בית המשפט קמא התייחס למבחן זה כאל "כלל שיקול הדעת העסקי המוגבר" (Enhanced Business Judgment Rule). לפי מבחן זה, מקום שעסקינן בשינוי מבנה ההון של חברה המתרחש לאחר רכישה ממונפת שלה, על המבקש לתקוף את החלטות הדירקטוריון נדרש להוכיח שני אלמנטים: הראשון, כי לבעל השליטה השפעה ניכרת על קבלת ההחלטות בחברה. השני, כי לבעל השליטה צרכי נזילות דחופים. במידה ויעלה בידי המבקש לעמוד בכך, יעבור הנטל לכתפי המשיבים שיידרשו גם הם להוכיח שני אלמנטים: הראשון, כי קיים היגיון עסקי סביר בהחלטות שהתקבלו. השני, כי מקבלי ההחלטות פעלו בשקיפות ותוך גילוי מידע מלא. אם יעמדו המשיבים בנטל זה, הרי שהנטל יחזור לכתפי המבקש והוא יעמוד למעשה בפני כלל שיקול הדעת העסקי "הרגיל" והחזקה הקבועה בו.

בית המשפט קמא התייחס בנפרד לכל אחת מהסוגיות המרכזיות שתוארו לעיל וקבע האם יש לבחון אותן לאור כלל שיקול הדעת העסקי "הסטנדרטי" או לחלופין לאור הכלל "המוגבר". בעניין המשך מדיניות חלוקת 100% מהרווח הנקי של החברה, בית המשפט קבע כי למרות שמדיניות זו הייתה נהוגה בבזק עוד בטרם רכישת השליטה על ידי בי-קום, הרי שבמקרה זה קיים חשש לניגוד עניינים של הדירקטוריון. אי לכך בית המשפט קמא החיל לגבי החלטה זו את מבחן שיקול הדעת העסקי המוגבר. בתום הדיון נקבע כי אף לפי בחינה זו לא ניתן לומר כי חברי הדירקטוריון או בעל השליטה הפרו את חובותיהם כלפי החברה ובעלי מניותיה. ביחס לשאלת חלוקת הרווח החשבונאי שנוצר לבזק בעקבות הפרדת דוחותיה מאלו של "יס", בית המשפט קמא קבע כי די במבחן שיקול הדעת העסקי "הסטנדרטי", וכי המבקשים לא הרימו את הנטל הקבוע במסגרתו. גם בעניין הפחתת ההון בית המשפט קמא סבר כי מתקיים חשש לניגוד עניינים ועל כן החיל את מבחן שיקול הדעת העסקי המוגבר. אולם, גם במקרה זה נקבע כי אף לפי בחינה מחמירה זו לא נמצא שחברי הדירקטוריון ובעל השליטה הפרו את חובותיהם השונות. בית המשפט קמא קבע כי אף שנפלו פגמים מסוימים בהליך – בדגש על חוסר הדיון בדירקטוריון בנוגע למצב הנזילות של בי-קום והעובדה שבמעמד ההצבעה באסיפה הכללית לא נאמר כי חלוקת הדיבידנדים בעקבות הפחתת ההון תחייב גיוס חוב – הרי שבסופו של דבר הוא הגיע לידי מסקנה שחברי הדירקטוריון פעלו בתום לב, קיבלו החלטה מיודעת ומסרו גילוי נאות מספק.

סוף דבר, בית המשפט קמא דחה את הבקשות וקבע כי קבלתן לא תשרת את טובת החברה. נקבע כי החלטותיהם של המשיבים חוסות תחת הגנת כלל שיקול הדעת העסקי, גם כאשר זה נבחן "באופן מוגבר" במקומות הנחוצים. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה

בית משפט זה, בפסק דין מיום 28.12.2016, דחה את הערעורים פה אחד. במסגרת סקירה עיונית מקיפה בחן השופט י' עמית, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, את החובות השונות המוטלות על חברי הדירקטוריון ואלוביץ' (בכובעו כבעל שליטה) ואת סטנדרט הביקורת שעל בית המשפט להפעיל בבוחנו האם חובות אלו הופרו. במסגרת הבחינה העיונית סקר השופט י' עמיתאת התפתחותו של כלל שיקול הדעת העסקי בדין האמריקאי ואת תהליך קליטתו בדין הישראלי. השופט עמד על כך שעל אף שמעמדו של כלל שיקול הדעת העסקי טרם הוכרע באופן "רשמי" בפסיקתו של בית משפט זה, הרי שבפועל הוא קנה לו מקום בפסיקותיהן של כלל הערכאות ושאין חולק כי הלכה למעשה הוא נקלט במידה זו או אחרת בדין המקומי. לאור דברים אלו השופט י' עמית קבע שבשלה העת להסיר את הלוט ולהכריז על כלל שיקול הדעת העסקי כחלק מדיני החברות של המשפט הישראלי. זאת בהתאמות הנדרשות בהתחשב בצורך לשמירת האיזון בדין הקיים.

בהתייחסו לכלל "הבחינה המוגברת" – אותו כלל שיקול דעת עסקי מוגבר הנזכר בפסק דינו של בית המשפט קמא – קבע השופט י' עמית שכלל זה נועד להתמודד עם מצבים בהם הדינמיקה של קבלת ההחלטה מייצרת חשש לניגוד עניינים. נקבע כי סטנדרט הביניים של "הבחינה המוגברת", כפי שהשופט י' עמית התייחס אליו, מתאפיין בשני היבטים מרכזיים: הראשון, הנטל הראשוני מוטל על נושאי המשרה להראות כי החלטתם נופלת ב"מתחם הסבירות". השני, ספקטרום ההתערבות של בית המשפט רחב יותר מזה הקיים בכלל שיקול הדעת העסקי הרגיל. השופט י' עמית קבע שיש טעם באימוצו של סטנדרט ביניים שכזה בדין הישראלי, במקרים המתאימים לכך, וכי מקרים של שינוי משמעותי במבנה ההון של חברה לאחר רכישה ממונפת נמנים על מקרים אלה. אולם, נוכח מאפייניה של החלטה על חלוקת דיבידנד –זכות בסיסית של בעל מניות מעצם היותו כזה – השופט י' עמית קבע כי תוכנה של הבחינה המוגברת שתוטל במקרים אלה שונה מזו המקורית שפותחה בדין האמריקאי. לעניין זה השופט י' עמית קבע כי הנטל הראשוני במקרים אלו עודנו מוטל על המבקש ופירט את האלמנטים שיש להוכיח כדי להעביר נטל זה לנתבעים: חשש להשפעה ניכרת של בעל השליטה על תהליכי קבלת ההחלטות בחברה וקיומו של שינוי משמעותי במבנה ההון שלה. עוד נקבע שבמידה ועולה בידי המבקש להעביר הנטל לכתפי המשיבים, הרי שעל אלו להראות כי בעל השליטה לא היה נתון בקשיי נזילות דוחקים וכי ההחלטות שהתקבלו היו בעלות היגיון כלכלי סביר.

בדומה לבית המשפט קמא, כך גם השופט י' עמית בחן פרטנית את שלושת המהלכים העסקיים המרכזיים שנידונו בבקשות המקוריות. ביחס לשתי ההחלטות הראשונות – המשך מדיניות חלוקת הדיבידנד השוטף וההחלטה לחלק את רווחי הפסקת איחוד דוחותיה של בזק עם יס – קבע השופט כי די בבחינה לפי כלל שיקול הדעת העסקי "הרגיל" וכי לא עלה בידי המבקשים לעמוד בנטל המוטל עליהם. בעניין ההחלטה השלישית והאחרונה נקבע כי זו מעוררת את סימני השאלה הכבדים ביותר וכי הנסיבות – הפחתת הון משמעותית בסמיכות לרכישה ממונפת – מצדיקות את יישומה של הבחינה המוגברת. בתום הבחינה קבע השופט י' עמית כי על אף שהמבקשים עמדו בנטל ההוכחה הראשוני המוטל עליהם, הרי שגם המשיבים עמדו בנטל שהועבר אליהם ועל כן עומדת להם חזקת תקינות. זאת שכן הוכח כי בעל השליטה לא היה נתון בקשיי נזילות דוחקים וכי בבסיס ההחלטה עמד היגיון עסקי סביר. כמו בית המשפט קמא, כך גם השופט י' עמית קבע כי אכן נפל פגם בתהליך קבלת ההחלטה על הפחתת ההון. זאת נוכח העובדה כי אישור האסיפה הכללית ניתן לפני שבעלי המניות עודכנו כי ההפחתה וחלוקות הדיבידנד יצריכו ככל הנראה גיוס חוב בסך של 3 מיליארד ש"ח. אולם, גם השופט י' עמית קבע כי לאור הנסיבות הרי שאין מדובר בפגם היורד לשורש העניין.

עוד נקבע בחוות דעתו של השופט י' עמית כי "המגרש המתאים" לתקיפת ההחלטה על חלוקת הדיבידנדים היא במסגרת בחינת חובותיהם של נושאי המשרה, ולא במסגרת הצורך לאשר החלטות אלו באמצעות מנגנון האישור המשולש – השמור לעסקאות עם בעלי עניין. בהמשך לכך, השופט י' עמית בחן האם גיוסי החוב שביצעה בזק הן בגדר עסקאות שחִייבו את אישור המנגנון המשולש. שאלה זו נבחנה לאור טענת המבקשים כי ההלוואות שניטלו נועדו לשרת את חלוקת הדיבידנדים, וכי כאשר פעולות אלו נבחנות כמכלול הדבר עולה לכדי עסקה בה לבעל השליטה עניין אישי. השופט י' עמית קבע שיש לדחות טענות אלו. נקבע שהיות ולבעל השליטה אין "ענין אישי" בחלוקת הדיבידנדים, הרי שממילא אין לו "זיקה עודפת" בהחלטה לאשר את ההלוואות הדרושות לכך ועל כן הדבר אינו חייב באישור המנגנון המשולש.

השופט נ' סולברג הצטרף לפסק דינו של השופט י' עמית, בכפוף למספר הסתייגויות. ראשית, כי אין מקום לקבוע כלל גורף לגבי "המגרש המתאים" בו נכון לבחון החלטות בעניין חלוקת דיבידנד. לשיטת השופט על כל מקרה להתברר בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות. שנית, השופט נ' סולברג הביע מספר חששות בעניין סטנדרט הביניים של "הבחינה המוגברת". בעניין זה השופט כתב כי לא ברור מדוע הבחינה המוגברת תחול רק במקרים בהם מדובר בשינוי משמעותי במבנה ההון של חברה, וכי הנטל להראות כי "קיים חשש שלבעל השליטה הייתה השפעה ניכרת על תהליך קבלת ההחלטות" אינו ברור דיו. לשיטת השופט, הנטל הנוצר הוא כבד ביותר וספק אם הוא עולה בקנה אחד אם הוראות סעיף 198 (א) לחוק – המחייב רף של הוכחה לכאורה לצורך אישורה של תביעה נגזרת.

גם השופטת ע' ברון הצטרפה לחוות דעתו של השופט י' עמית. במסגרת חוות דעתה הסכימה השופטת כי בשלה העת לאמץ את כלל שיקול הדעת העסקי למסגרת הדין הישראלי, וכי אכן ישנו צורך בסטנדרט ביניים מחמיר יותר של "בחינה מוגברת" במקומות המתאימים לכך. השופטת ע' ברון הסכימה כי מקרה של חלוקת דיבידנד לאחר רכישה ממונפת נמנה על מקרים אלו. השופטת ע' ברון הדגישה כי טרם נוצרו התנאים לקבוע את גבולותיה ואופן יישומה של ה"בחינה המוגברת" בנסיבות שונות מהמקרה דנן. לסיום ציינה השופטת ע' ברון כי בדומה לשופט י' עמית, אף היא סבורה כי חלוקת הדיבידנד והפחתת ההון במקרה דנן אינן בגדר "עסקה חריגה עם בעל עניין" ועל כן לא היו טעונות אישור באמצעות המנגנון המשולש.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי לדיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף

ביום 12.2.2017 הוגשה לבית משפט זה בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף. בקשתו של המבקש ארוכה ומפורטת והועלו בה טענות רבות. אולם בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרי שעניינו של דיון נוסף הוא אך ורק בהלכות שנקבעו בפסק הדין מושא הבקשה, ולא בטענות הקשורות לאופן בו בית המשפט פסק במקרה הקונקרטי (ד"נ 4/57 ברלינרבלאו נ' שר הבטחון, פ"ד יב 25, 28 (1958)). אי לכך, נפנה כעת למנות אך ורק את הטענות העוסקות בהלכות החדשות שנקבעו לכאורה בפסק הדין מושא הבקשה. טענותיו הנוספות של המבקש הן טענות ערעוריות שאין מקומן בדיון נוסף (דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית, פס’ 7 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (14.8.2013)). זאת לרבות טענותיו של המערער בעניין האיתנות הפיננסית של בעל השליטה ושרשור החברות באמצעותן נרכש גרעין השליטה בבזק בשנת 2010. הגם שלא נעלמו מעיניי הפרסומים האחרונים בכלי התקשורת בעניין, טענותיו של המערער לגבי הקביעות העובדתיות שנקבעו בסוגיה זו הן טענות ערעוריות מובהקות. משכך, ומבלי להביע כל דעה לגבי פרסומים אלה, הרי שוודאי ואין בהם להשפיע על הבקשה דנן.

על אף שהמבקש מציין גם את "אימוץ" כלל שיקול הדעת העסקי לדין הישראלי, את עיקר טענותיו הוא מקדיש לסטנדרט הביניים ומבחני "הבחינה המוגברת" שנקבעו בפסק דינו של השופט י' עמית. "מבחן חדש ותקדימי" זה, כפי שקורא לו המבקש, אינו מתאים לשיטתו לדין הישראלי ואף סותר את הוראות חוק החברות והלכות קודמות של בית משפט זה. המבקש טען כי המבחן שנקבע יוצר חוסר וודאות בעניין היחס בינו לבין המבחנים האחרים הקבועים בדין הישראלי, המטילים שורה של חובות שדי בהפרתן כדי לאשר תביעה נגזרת. לשיטתו המבחן שנקבע מקל עם נושאי המשרה שכן הוא מאפשר "להכשיר" הפרות של חובות אלו בדיעבד, במידה והפעולות נופלות בתוך מתחם הסבירות. עוד טען המבקש כי המבחן החדש יוצר "שעטנז" של ההוראות שנקבעו בדין האמריקאי, ושתוצאתו הסופית מחמירה עם התובע מעבר לזו שנקבעה שם. טענותיו הנוספות של המבקש בעניין זה מתמקדות בהפעלתה של הבחינה כבר בשלב אישורה של הבקשה להגשת תביעה נגזרת – שלב בו קיימים פערי מידע משמעותיים לרעת התובע (בהיעדר גילוי מסמכים מלא וזכות מלאה לזימון עדים). המשמעות המעשית, לשיטת המבקש, היא דרישה להוכיח "וודאות" בשלב דיוני בו אמור להיות די ב"חשש". המבקש טען שמדובר בנטל הגבוה מזה אליו התכוון המחוקק בסעיף 198(א) לחוק, ושהדבר מצמצם את המקרים בהם תאושר תביעה נגזרת ובעקבות כך את התמריץ להגיש תביעות אלו.

מעבר לכך המבקש טען כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעו מספר הלכות נוספות, לרבות הלכה המשנה את הדין לגבי חובת הגילוי החלה כלפי המשקיעים בחברה. המבקש טען כי בפסק הדין נקבע שהפרסום בדיעבד ריפא את הפגם שנפל באי גילוי הצורך בגיוס חוב טרם הצבעת האסיפה הכללית על חלוקת הדיבידנד לאחר הפחתת ההון. לטענתו מדובר למעשה בהלכה חדשה הסותרת את הוראות חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך) ופוגעת בעיקרון הבסיסי של חובת הגילוי. לשיטת המבקש, בפסק הדין נקבעו הלכות גם בעניין שתי השאלות הבאות:ראשית, האם חלוקת דיבידנד כשלעצמה יכולה להיחשב "עסקה". שנית, האם ייתכן שלבעל מניות יהיה "עניין אישי" בחלטה על חלוקת דיבידנד. המבקש טען כי פסק הדין מושא הבקשה קבע לראשונה כי התשובה לשתי שאלות אלו היא בשלילה. לסיום, המבקש טען כי פסק הדין סטה מההלכה לפיה יש לבחון את פעולותיהם של נושאי משרה "במבחן המעשה", קרי האם הפעולה בוצעה לטובת החברה אם לאו, ובחן אותן "במבחן התוצאה", קרי החוסן הפיננסי המתמשך של בזק בפועל.

טענות המשיבים

למען הנוחות, טענות המשיבים – אשר חופפות במידה רבה וממילא שנועדו כולן לענות על אותן הטענות של המבקש – תוצגנה במאוחד. לעניין אימוץ כלל שיקול הדעת העסקי לדין הישראלי, המשיבים טענו כי אין בכך חידוש שכן הדבר אינו מהווה יותר "מהכרזה" על עובדה קיימת. בהמשך לכך המשיבים טענו כי "הבחינה המוגברת", במתכונת בה זו נקבעה בפסק הדין מושא הבקשה, אינה אלא פיתוח נקודתי של ההלכה הקיימת העולה בקנה אחד עם המגמות הקיימות בפסיקה. המשיבים הדגישו כי ההלכה שנקבעה מוגבלת למקרה שאינו שכיח בחייה של חברה (הפחתת הון לאחר רכישה ממונפת), וכי בית המשפט הדגיש את חשיבות שימור הגמישות באופן יישום המבחן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. לעניין מועד החלת הבחינה המוגברת טענו המשיבים כי פסק הדין מושא הבקשה אינו סוטה מהדין הקובע כי רף ההוכחה הנדרש בשלב אישורה של תביעה נגזרת הוא הצבת תשתית ראייתית לכאורית, אלא שבפסק הדין נקבע כי המבקש לא עמד ברף זה. בהמשך לכך המשיבים טענו כי אין לקבל את טענת המבקש כי הסטנדרט מקל עם נושאי משרה ומחמיר עם המבקשים לאשר תביעה נגזרת. המבקשים טענו כי הבחינה המוגברת אינה משנה למעשה את מערך הנטלים הקיים, אלא רק מרחיבה את העילות המאפשרות את העברת הנטל בשלב הראשון של בחינת כלל שיקול הדעת העסקי.

בהמשך לכך, המשיבים טענו כי יש לדחות גם את הטענה כי הבחינה המוגברת מאפשרת "להכשיר בדיעבד" הפרות של נושאי משרה. המשיבים טענו כי הבחינה כלל אינה מוּחלת בשלב בו נקבע כי הייתה הפרה כלשהי, אלא בשלב מוקדם יותר בו נסיבות העניין יצרו חשש מוגבר לקיומה הפוטנציאלי של הפרה. מטרת המבחן במקרים אלה לאפשר "הצצה מוקדמת" לסבירות ההחלטה לגופה ועל כן מדובר, שוב, בהיבט המחמיר עם נושאי המשרה.

בעניין טענת המבקש כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעו שתי הלכות ולפיהן חלוקת דיבידנד אינה "עסקה" ואינה יכולה להיות נגועה ב"עניין אישי", המשיבים טענו כי טענות אלו הן טענות ערעוריות המתייחסות לקביעות הקונקרטיות במקרה דנן. כך טענו המשיבים גם בעניין טענת המבקש כי פסק הדין קבע הלכה חדשה בנושא של "ריפוי בדיעבד של הפרת חובת הגילוי". לגבי טענתו של המבקש כי פסק הדין קבע הלכה חדשה לפיה ניתן לבחון את פעולותיהם של נושאי המשרה בדיעבד לאור "במבחן התוצאה", המשיבים טענו כי הלכה כזו כלל לא נקבעה בפסק הדין – בו אף נכתב מפורשות כי איתנותה של בזק נבחנה לאור מצבה בעת קבלת ההחלטות הנבחנות ולא לאור הצלחתן של אלו. לחלופין טענו המשיבים כי אף אם נקבעו הלכות בחלק מסוגיות אלו, ודאי שלא מדובר בסוג המצדיק קיומו של דיון נוסף.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות המבקש, בתגובות המשיבים ובפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך חריג שבחריגים השמור למקרים בעלי חשיבות משפטית יוצאי דופן. מקרה זה אינו נמנה על מקרים נדירים אלו. כאמור לעיל אין בכוונתי להידרש לכל תג ותג בפסק הדין מושא הבקשה ובטענות הצדדים, אלא אך ורק לטענות שעניינן הלכות חדשות שנקבעו לכאורה וטיבן של אלה. אי לכך, השאלה המקדמית אותה יש לשאול היא האם כלל נקבעו הלכות חדשות כפי שטוען המבקש. רק במידה והתשובה לשאלה זו חיובית אפנה לבחון את טיבה של אותה הלכה, שכן רק הלכה מיוחדת וחריגה, המשנה באורח מהותי את הדין הקיים, מצדיקה קיומו של דיון נוסף (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פס' 6 לפסק דינו של השופט מ' חשין (11.10.2005)).

את טענותיו של המבקש לגבי המשמעויות הרחבות של אימוץ כלל שיקול הדעת העסקי אין בידי לקבל. כפי שנכתב באריכות בחוות דעתו המקיפה של השופט י' עמית, כלל זה קנה לו שביתה בדין הישראלי כבר לפני שנים רבות (ראו פס' 73-72 לפסק דינו של השופט י' עמית וההפניות שם). "הסרת הלוט" מעל מציאות זו אינה בגדר "חידוש מרעיש", וודאי שלא מדובר בסוג ההלכות המצדיקות קיומו של דיון נוסף. בצדק הקדיש המבקש עיקר טענותיו לסטנדרט הביניים ו"הבחינה המוגברת" שנידונו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה דנן. אכן נראה שהבחינההמוגברת, למצער באופן בו זו נקבעה בפסק הדין על ידי השופטים י' עמית ו-ע' ברון, היא תוספת חדשה לדין הישראלי. אולם בפועל תוספת זו אינה אלא פיתוח נקודתי של כלל שיקול הדעת העסקי, המוגבל למקרה הייחודי של שינוי מבנה ההון של חברה בסמוך לאחר רכישה ממונפת. עקב כך אין לדידי מקום לקיים דיון נוסף בעניין הלכה זו. זאת בעיקר בשים לב לגבולותיה הצרים ולעובדה כי השופטים הדגישו את חשיבות גמישותה של הבחינה המוגברת ואת הצורך להתאימה לנסיבות השונות של כל מקרה ומקרה. הלכות מסוג זה, התחומות לנסיבות הקונקרטיות של פסק הדין או מקרים אחרים הדומים לו במידה רבה, אינן מקימות עילה לקיומו של דיון נוסף (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ, פס' 16 לפסק דינו של השופט מ' חשין (29.11.2004)).

המבקש טען כי קיימים מספר היבטים מוקשים בבחינה המוגברת, המחמירים עם התובע ומקלים עם נושאי המשרה, אולם תיאור זה אינו מדויק. למעשה הבחינה המוגברת מקלה על התובע ומרחיבה את העילות המקובלות להעברת הנטל הראשונית במסגרת כלל שיקול הדעת העסקי. מעין "חלופה רביעית", כהגדרת השופטת ע' ברון (פס' 2 לפסק דינה), המצטרפת לשלוש החלופות המוכרות ושמורה למקרים של שינוי מבנה ההון של חברה לאחר רכישה ממונפת. אי לכך, הרי שגם לא קיים חוסר וודאות ביחס בין המבחן החדש למבחנים הנוספים הקבועים בדין הישראלי. המבחן החדש נוסף על המבחנים הקיימים ואין בו כדי לסתור אותם או להכשיר הפרות של חובות נושאי משרה בהתאם להוראותיהם. ככל שיעלה בידי תובע להוכיח אחת משלושת העילות "המסורתיות" של כלל שיקול הדעת העסקי, הרי ש"מתחם סבירות" הנידון במסגרת הבחינה המוגברת כלל אינו נבחן ביחס להפרות אלו. לאור דברים אלה, ממילא שגם בטענותיו של המבקש לעניין כובד הנטל הנוצר בהחלת הבחינה המוגברת כבר בשלב אישור התביעה הנגזרת – באופן המאפשר את החזרת נטל ההוכחה לכתפי התובע עוד בשלב זה – אין ממש. זאת שכן נמצאנו למדים כי הבחינה המוגברת רק מקלה על התובע וככל שהיא משנה את הדין הנוהג, הרי שזה לטובתו. מעבר לכך, הרי שגם במקרה זה השופטים י' עמית ו-ע' ברון הדגישו באופן מפורש כי הנטל המוטל על התובע במקרים אלו מותאם לנסיבות המקרה, בהתאם לקשיים הראייתיים הקונקרטיים. זאת כדי להימנע ממציאות בה סתירת חזקת התקינות תהפוך לאפשרות תיאורטית בלבד (פס' 117 לפסק דינו של השופט י' עמית; פס' 2 לפסק דינה של השופטת ע' ברון).

המבקש העלה טענות נוספות לעניין השונות הקיימת לכאורה בין המבחן שנקבע בפסק הדין מושא הבקשה למבחן המקורי בדין האמריקאי, אולם להבדלים אלה, ככל שהם קיימים, אין חשיבות מעשית לעניין הבקשה דנן. לדין האמריקאי אין כמובן משמעות מחייבת על המשפט הישראלי. הדין "המיובא" מעוצב בהתאם לצורך המקומי והסביבה הנורמטיבית של קורפוס דיני החברות הישראליים, כפי שהשופט י' עמית אף כתב בצורה מפורשת (פס' 74 לפסק דינו).כאמור, המבקש טען כי פסק הדין מושא הבקשה קבע הלכה חדשה נוספת המכרסמת בחובת הגילוי הקבועה בחוק ניירות ערך. זאת על ידי הכרה לכאורה באפשרות של ריפוי הפרה של החובה באמצעות פרסום בדיעבד. לדידי אין זה כך. אמנם נקבע בפסק הדין שהייתה הפרה של חובת הגילוי, אלא שלאור הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן הוחלט שאין מדובר בפגם היורד לשורש העניין. ויש להדגיש, הפרסום בדיעבד היווה רק אחד ממכלול הנסיבות שנשקלו בעניין זה (ראו פס' 150 לפסק דינו של השופט י' עמית). מעבר לכך, הלכה שקובע בית המשפט העליון צריכה להיות ברורה, מפורשת ולגלות את עצמה על פני פסק הדין (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן, פס' 2 לפסק דינו של השופט מ' חשין (19.8.2002)). המקרה דנן אינו מלמד על כוונה שכזו בעניין חובת הגילוי. מטעמים דומים יש לדחות את הטענות בדבר הלכה חדשה לפיה יש לבחון את פעולותיהם של נושאי משרה "במבחן התוצאה" ולא "במבחן המעשה". מעבר לכך שהשופט י' עמית קבע מפורשות שאיתנותה הפיננסית של החברה צריכה להיבחן בעת מועד קבלת ההחלטה (פס' 120 לפסק דינו), הרי שגם בעניין זה לא ניכרת כל כוונה בפסק הדין לחדש הלכה הקובעת אחרת.

כעת לעניין טענותיו של המבקש כי בפסק הדין נקבעו שתי הלכות חדשות הקובעות לראשונה כי חלוקת דיבידנד אינה יכולה להיחשב "עסקה" וכי החלטה על כך לא מקימה "עניין אישי" לצורך הפרק של אישור עסקאות בחוק החברות. הלכות לכאורה אלו הן בעלות משמעות ביחס לשאלה האם יש לבחון את פעולות החברה במקרה דנן, ובמקרים דומים אחרים, כמכלול אחד החייב במנגנון האישור המשולש אם לאו. לדידי אין לומר כי נקבעה הלכה מחייבת בעניין זה. אמנם ניכר שזוהי עמדתו של השופט י' עמית בנושא, אולם אף הוא בחן את השאלה כך וכך וקבע כי במקרה זה לא היה לבעל שליטה "עניין אישי". לא רק זו אף זו, הרי שהשופטת ע' ברון התייחסה בחוות דעתה למקרה הקונקרטי בלבד והשופט נ' סולברג התנגד מפורשות לקביעתה של הלכה גורפת בעניין זה, ועל כן ממילא שכזו לא נקבעה.

המשיבים האלו מספר טענות נוספות אשר יש בהם לדידי לחזק את מסקנתי בדבר דחיית הבקשה לדיון נוסף. כך העובדה שפסק הדין התקבל פה אחד על ידי כל שופטי המותב (דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פס' 9 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (22.4.2012)), וכך גם העובדה שדיון שכזה יהיה תיאורטי באופיו וללא סיכויים ממשיים להשפיע על זכויות בעלי הדין (דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רוזנצוויג (3.6.2003)). זאת לאור העובדה כי אף בהינתן הבחינה המוגברת והמחמירה, המהווה כאמור את החידוש המשמעותי ביותר בפסק הדין, קבעו שניים משופטי ההרכב כי המשיבים עמדו בחובותיהם השונות. הסיכויים שבבחינה נוספת השופטים י' עמית ו-ע' ברון לא יגיעו לאותה תוצאה סופית – אליה הגיע כאמור גם השופט נ' סולברג ללא שימוש בבחינה המוגברת – הם קלושים.

למען שלמות התמונה אציין כי המשיבים 6-5 ו-12-9 (חברי הדירקטוריון הקודם של בזק עובר לרכישת השליטה על ידי בי-קום) טענו כי כלל לא היה מקום לצרפם כמשיבים לבקשה זו. זאת שכן רק ההמלצה בעניין חלוקת הדיבידנד לאחר פיצול הדוחות מיס התקבלה במהלך תקופת כהונתם בחברה. אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי הרי שאיני רואה מקום להרחיב בסוגיה זו.  סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות בסך 15,000 ש"ח עבור כל אחת מקבוצות המשיבים השונות (המשיבים 3-1 ו-25-15; המשיבים 6-5 ו-12-9; המשיבה 26).

ניתנה היום, ‏ח' באלול התשע"ז (‏30.8.2017).

     ה נ ש י א ה

עו"ד נועם קוריס – על טיפשות, רמאות ויותר מחצי מיליארד ש"ח שנעלמו

עו"ד נועם קוריס –  על טיפשות, רמאות ויותר מחצי מיליארד ש"ח שנעלמו  

משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות, הטור של עו"ד נועם קוריס ב news1, עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היום

בשנת 2014 לערך, פורסם בכלכליסט שחב' אקסיום בהנהלת דנה תדמור ואורי עצמון מבצעים מהלך לרכישה של קניון הראל מחב' מליסרון, בשווי של 300,000,000 ₪ (שלוש מאות מיליון דולר). תדמור ועצמון אז, הזמינו משקיעים מקרב הציבור להשקיע באמצעותם בקניון הראל שבירושלים, ולרכוש את הקניון מחברת מליסרון, שלאור גדילתה ורכישת קניונים נוספים על ידה, נאלצה בהוראת הממונה על ההגבלים העסקיים, להיפרד אז מקניון הראל.

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

לא הרבה זמן אח"כ נעלם הכסף, תדמור ועצמון הגישו בקשה לפירוק ייזום של החברה  בםני בית משפט המחוזי בתל אביב וטענו שפשוט נגמר להם הכסף, ואף נפתחה חקירה פלילית בחשד למרמה והטעיית משקיעים על ידי תדמור ועצמון, במפלג ההונאה של מחוז תל אביב.

קצת מוזר, אבל מעבר לחשדות החמורים למרמה של הציבור, דווקא גרסתם של תדמור ועצמון בעייתית לא פחות. הם טענו שאת הקניון רכשו באמצעות כספי המשקיעים אך עם הלוואה ומינוף שקיבלו ממליסרון לצורך הרכישה. את ההלוואה שנשאה ריבית של שמונה אחוזים לשנה הם תכננו להחזיר עם רווחי הקניון מדמי ניהול ושכירות. ייאמר שלטענתם שלהם, הקניון מניב תשואת שכירות ודמי ניהול של כשבעה אחוזים לשנה בלבד.

אתם הבנתם ? הקניון מכניס שבעה אחוז לשנה (אם אין בעיות מיוחדות בתחזוקה ושוכרים), אבל ההלוואה נושאת ריבית של שומנה אחוז לשנה, בכל מקרה…

כלומר, בכל שנה אפילו לפי התוכנית האופטימלית, העסקה הייתה מפסידה לפחות אחוז אחד ובכל מקרה הסוף בתוכנית היה הפרת ההסכם עם מליסרון והפסד של כל הקניון וכספי המשקיעים, בהתאם לחוזה שנחתם.

אז נכון שממש מפחיד לגלות שאנשים שמנהלים סכומים של מאות מיליוני שקלים לפעמים יותר חסרי אחריות ורשלניים אפילו ממי שמנהל רק דמי כיס, אבל מעניין אם גרסת "הטיפשים" באמת יכולה לסייע להם מול חקירת המשטרה ומאות המשקיעים שטוענים שנעקצו במאות מיליוני שקלים.

אני חלילה לא מתיימר להיות נביא, אבל בקרן קלע למשל, שהתאיידה יחד עם עוד למעלה משלוש מאות מיליון ₪  מצאה המדינה מקום להעמיד לדין את מנהלה אמיר ברמלי, עם כתב אישום חמור בגין מרמת משקיעים והטעייה.

עו"ד נועם קוריס מייסד משרד נועם קוריס ושות' בשנת 2004. משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס בעל תואר מסטר במשפט מאוניברסיטת בר אילן. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו”ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו”ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

 

עו"ד נועם קוריס – על בנק פועלים ומלחמות של 32 שנים

עו"ד נועם קוריס – על בנק פועלים ומלחמת 32 השנים

רק לאחרונה, כתבתי כאן טור המביע את דעתי בנוגע לפשרות ולמלחמות משפטיות שחוצות עשורים ושנים, ועוד ועוד ערכאות משפטיות שנאלצות לדון באינספור הליכים משפטיים, ערעורים, בקשות- ומה לא.

בדוגמא שאז נתתי, סיפרתי על התביעה הייצוגית נגד תנובה שההליכים בה נמשכו למעלה מ – 16 שנים ואשר למרות שהתביעה הייצוגית ניצחה והתקבלה בסוף, הרי שהתובע ז"ל נפטר במהלך השנים וטרם מתן פסק הדין הסופי, וכלל לא נהנה מהזכייה כעבור השנים.

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

הפעם אני רוצה לספר לכם על תיק או יותר נכון סכסוך משפטי, שנמשך לא פחות מ – 30 שנים תמימות, ועדיין לא הסתיים.

רלה וינשטיין, אוטוטו בת 80 אבל ג'ינגית תוססת ונמרצת סיפרה לי את סיפורה המדהים, על מלחמת 32 השנים שהיא עדיין עורכת מול בנק הפועלים.

הכל התחיל לדבריה בשנת 1985, כאשר עקב טעות של עורך דינה דאז קיבל בנק הפועלים פסק דין בהעדר הגנה נגדה בבית משפט השלום, על סכום שלטענתה היא בכלל לא הייתה חייבת.

הבנק פתח נגדה עוד תיק הוצאה לפועל (לדבריה בסכומים מופרזים שאינם תואמים אף את פסק הדין) והחל לגבות בהוצאה לפועל את החוב.

רלה הגישה לתיק ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי וטענה בין היתר שנגבו ממנה סכומים עודפים ומופרזים שכלל לא היו צריכים להיגבות ובאופן מפתיע (או שלא) טענתה התקבלה ולאחר חישוב הסכומים שנגבו ביתר במהלך השנים, יצא דווקא שהבנק פתאום חייב לה מיליונים של שקלים.

הבנק כמובן לא ויתר, ויוצא שאין כמעט שופט במחוז חיפה או בבית המשפט העליון, שעוד לא מכיר את רלה ועוד לא נגע ולו במשהו בסכסוך הזה.

אחרי הרבה מאוד הליכים משפטיים ואחרי שלדבריה שופטי בית המשפט העליון אמרו לבנק דברים ממש קשים מחוץ לפרוטוקול, היו כמה שנים שהיא החזיקה בתיק הוצאה לפועל כנגד הבנק, לפיו הבנק חייב לה עשרות מיליוני שקלים.

אחרי עוד הליכים נוספים, ודווקא בהוצאה לפועל הפעם, שוב התהפך הפור, ושוב רלה מצאה עצמה חייבת לבנק למעלה מעשרים מיליון שקלים.

אם נראה לכם שבזה הדברים יסתיימו, אז נראה לי שעוד תופתעו, הבנק שכבר בטח מכיר את רלה ייאלץ כנראה עוד להתדיין איתה שוב בטענותיה, החל מהבקשה לביטול אותו פסק דין מקורי משנת 1987 ועד לטענותיה הקשות כנגד גורמים שונים בבנק ומחוצה לו, אשר כנראה עדיין לא הבשיל הזמן לפרסמן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות, עו"ד נועם קוריס כותב ב news1, עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היום

עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

עו"ד נועם קוריס כותב על חשבון פשוט וחדלות פרעון

עו"ד נועם קוריס כותב על חשבון פשוט וחדלות פרעון 

משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוקעקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’ 

סיפרתי כאן על תיק פש"ר 37981-09-16 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו נכה התלוי ברכב הנכה שברשותו נאלץ להתמודד עם דרישות הבנק הבינלאומי לתפוס ולמכור את רכב הנכה, למרות האיסור לעקל כסאות גלגלים ורכבי נכה לפי חוק ההוצאה לפועל,  ואף עם דרישת המנהל המיוחד בתיק, לתפוס ולעקל את קצבת הנכות הזעומה, גם כן למרות הוראות חוק הביטוח הלאומי האוסרות על עיקול קצבת נכות.

סיפרתי גם באותו המאמר, שבשקט בשקט, מתנהלת בחודשים האחרונים מהפכה חקיקתית משמעותית אשר עומדת לשנות סדרי עולם בדיני חדלות הפרעון בישראל. שרת המשפטים אילת שקד יחד עם פרופ' דוד האן הכונס הרשמי של מדינת ישראל הצליחו לקדם את הצעת החוק לחדלות פרעון ושיקום כלכלי, אשר ככל הנראה כבר בזמן הקרוב תהפוך לעובדה בשטח ותחליף את פקודת פשיטת הרגל, ואשר לאחריה יש להניח, דיני החובות בישראל ישתנו ללא היכר.

בינתיים אני חייב לציין, היו כל מיני התפתחויות מוזרות בתיק הזה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הבנק והחייב הגיעו להסכמות לפיהן תמורת 80,000 ₪ שצד שלישי הסכים לתרום, ישוחרר הרכב לידי החייב, כשהוא נקי מכל טענה או עיקול.

להסכמות האלו, התנגד המנהל המיוחד מטעם הכונס הרשמי, הוא טען שאין בכך די בשביל למלא את קופת הפש"ר הריקה. הוא גם טען שהעובדה שקיצבת הנכות מעוקלת אינה גורעת מהטענה שהחייב בינתיים לא שילם מתוכה את הסכום החודשי שנקצב לו, לצורך התשלום לקופת הפש"ר.

לפעמים אתה נשאר בלי מילים, כי בפועל לא רק שהחייב שילם את הסכום שנקצב למרות שעיקלו לו את קצבת הנכות, אז גם בסופו של דבר הסתבר, שההתנגדות הקשה של המנהל המיוחד לשחרר את הרכב תמורת 80,000 ₪ הובילה לעיכוב נוסף ולתשלום אחסון על הרכב לעוד זמן מה ובסוף להמלצה של המנהל המיוחד לשחרר את הרכב בפחות מהסכום המקורי, ב 77,000 ₪ בלבד.

אולי לא הבנתי משהו למרות שאני לא רע בחשבון, אבל להצעה השניה הנמוכה יותר, פתאום כולם הסכימו, מוזר לא ?

אז החוק החדש שסיפרתי עליו עדיין לא נכנס לתוקף אבל בקרוב זה כנראה יקרה, ולאחריו ולאורו יש להניח, שהמדינה תראה בשיקום החייב משום ערך עליון, אפילו על חשבון החזר החוב לנושים ותוך תפיסה חדשה, לפיה בראיה גלובלית מוטב להחזיר את פושטי הרגל למעגל הכלכלי הנורמטיבי במהירות האפשרית ולהימנע מהתהליך הארוך הנהוג היום, שבו משך כמה שנים פועל הכונס הרשמי בחקירה, הגבלות ודרישה כנגד החייבים, לצורך השבת החוב לנושים.

עניין מהפכני נוסף בחוק החדש הנו ביטול חלקי של קדימות הנשייה של הנושים המובטחים (בעיקר בנקים), והעברת תשלומים דווקא לנושים הקטנים והבלתי מובטחים של החייבים, שהנם בעיקר העסקים הקטנים, על חשבון חלקם של הבנקים.

בהתאם להודעת הכנסת מיום 24.5.2016, מצפה המחוקק, כי עם אישרורו של החוק החדש ישתפר מצבם של העסקים הקטנים במצבת הנשייה, כך שהבנקים לא יוכלו לממש את מלוא השעבודים שרשמו לעצמם ואילו העסקים הקטנים יזכו לחלק מהתקבולים שיתקבלו ממכירת נכסים משועבדים על ידי הבנקים, במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

ע"א 10154/16 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' יגאל ישינובסקי ואח'

בבית המשפט העליון

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשות כל הזמן. עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוקעקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', בלינקדין נועם קוריסנועם קוריס  בקפה דה מרקר

 

  ע"א  10154/16 – א'
   
לפני: כבוד השופט י' עמית  

 

המבקש: בנק מזרחי טפחות בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. יגאל ישינובסקי
  2. נירה ישינובסקי
  3. נאור ישינובסקי
  4. ישינובסקי פיתוח והשקעות
  5. שי בצלאל ישינובסקי
  6. נ.י. נכסי השרון בע"מ

 

בקשה למתן סעד זמני ועיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.8.2016 בת"א 2311-06 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון

 

בשם המבקשים: עו"ד יצחק גולדשטיין

 

בשם המשיבה 2: עו"ד גור עמרם

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ע' ברון) בת"א 2311-06 מיום 23.8.2016, בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המשיבים הנסבה על זכותו של המבקש לממש נכסים לצורך פירעון חובותיהם.

העובדות הצריכות לעניין יובאו להלן בתמצית. המשיבים 1, 3 ו-5 הם אחים שפעלו במסגרת המשיבה 4, שותפות בלתי רשומה העוסקת ביזמות וקבלנות (להלן: השותפות). המשיבה 2 היא רעייתו של המשיב 1 (להלן ובהתאמה: המשיבה ו-המשיב). עסקי השותפות, חשבונו הפרטי של המשיב 3 וחשבונם המשותף של המשיבים 2-1 (להלן ובהתאמה: החשבון המשותף ו-בני הזוג) נוהלו על ידי המבקש (להלן: הבנק), אשר העניק מעת לעת אשראי הן לשותפות והן לשותפים באופן אישי. בתמורה לאשראי שהעמיד הבנק לשותפות שועבדו לטובתו מספר נכסים, ביניהם בית המגורים של בני הזוג ברעננה (להלן: הקוטג').

השותפות נקלעה לקשיים כספיים ובמקביל החלו להצטבר חובות גם בחשבון המשותף של בני הזוג. בשלב מסוים הוגשה על ידי המשיב "בקשת חידוש אשראי בחשבון המשותף" ובסעיף "בטחונות מוצעים" נכתב כי כנגד האשראי ישועבד הקוטג' ברעננה. הבקשה אושרה ובשנים שלאחר מכן המשיב העביר לבנק פוליסות ביטוח של הקוטג' שכללו סעיף שעבוד לטובת הבנק.

בין השותפות לבנק התנהל משא ומתן להסדרת החוב כאשר הצדדים חלוקים אם הבשיל לכדי הסכם מחייב. בחודש מרץ 2004 החל הבנק במימוש הבטוחות, כאשר לשיטתו, כל אחד מהשעבודים שנרשמו מבטיח את יתרת החוב הן בחשבון השותפות והן בחשבונות הפרטיים.

מכאן ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, אשר נסב על השאלה האם רשאי הבנק לפרוע את החובות שהצטברו בחשבונות העסקיים ובחשבונות הפרטיים באמצעות כל אחד מהשעבודים שנרשמו לטובתו במהלך השנים.

בפסק דינו מיום 23.8.2016 קבע בית המשפט, בהתייחס לקוטג' של בני הזוג, כי אף שמלכתחילה הנכס שועבד לצורך הבטחת הלוואה שניתנה לשותפות, בחלוף השנים השעבוד הוחל בהסכמת המשיב גם על חובות החשבון המשותף. עם זאת, הבנק לא קיבל את הסכמתה של המשיבה להרחבת השעבוד ומשכך הוא לא חל על זכויותיה. נקבע כי הבנק רשאי להיפרע רק ממחצית מהזכויות בנכס, קרי חלקו של המשיב בקוטג', וזאת בכפוף להגנה שבסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

על פסק הדין הגישו הצדדים ערעורים לבית משפט זה. בהמשך, הוגשה הבקשה שבפניי, במסגרתה ביקש הבנק להורות כי המשכנתא הרשומה על חלקה של המשיבה לא תימחק עד להכרעה בערעור שהוגש מטעמו.

בבקשה נטען כי ביום 21.2.2017 המשיבים פנו לבנק בדרישה למחוק לאלתר את המשכנתא ואת צו ניהול הנכסים הרשומים על חלקה של המשיבה בקוטג', זאת למרות שפסק דינו של בית משפט קמא לא הורה על כך במפורש והבנק ניאות לבקשתם לעכב את מימוש דירתו של המשיב 3 עד להכרעה בערעור. נטען כי בבקשתם זו פעלו המשיבים בחוסר תום לב ובמטרה להבריח את הנכס, וכי אם הערעור יתקבל והבנק יהיה זכאי לממש אף את חלקה של המשיבה, יהיה קושי ברישום משכנתא חדשה ובגביית החוב והדבר יסב לבנק נזק רב ובלתי הפיך.

המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי הוגשה בחוסר תום לב ולוקה בשיהוי כבד; כי הערעור מכוון כנגד קביעות עובדתיות וסיכוייו נמוכים; כי הנזק שיגרם לבנק הוא נזק כספי; וכי המשיבה היא אישה מבוגרת וחולה, וככל שתזדקק לעזרה רפואית או תבקש לעבור לדיור מוגן היא תבקש לממש את זכויותיה בקוטג'. נטען כי הותרת המשכנתא הרשומה על כנה, לא תאפשר למשיבה לשכור מטפלת ולהנות בערוב ימיה מנכסיה, ובכך יגרם לה נזק בלתי הפיך המטה את מאזן הנוחות לטובתה.

איני מוצא לשוב ולהידרש להלכות בדבר עיכוב ביצוע במקרקעין (וראו לדוגמא, ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, פסקה 14 (7.4.2013); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי, פסקה 17 (‏13.4.2014); ע"א 1796/14 חלילה נ' נשר, פסקה 11 (17.4.2014); ע"א 6360/15 אבו זהרייה נ' עזבון המנוחה סילביה חליל סלאמן, פסקה 8 (30.11.2015)). בהינתן שמחצית מהזכויות בקוטג' משועבדות לבנק ובהינתן הקושי במכירתו במצב זה, איני רואה במה יגרע חלקה של המשיבה אם עד להכרעה בערעור תימנע מלבצע דיספוזיציה בחלק שלה בנכס (מחצית). חזקה על הבנק כי ימנע ממימוש חלקו של המשיב בנכס, ומשכך, במהלך תקופה זו זכויותיה בנכס ישמרו לה והיא תוכל להנות מפירותיו בדרך שאינה כוללת את מכירתו. לכאורה, מכירת הזכויות על ידי המשיבה אינה מהווה כשלעצמה נזק בלתי הפיך, שהרי מדובר בעניין כלכלי הניתן לפיצוי כספי (ע"א 1612/11 עזבון המנוחה איטה ברנהולף נ' אוחנה, פסקה 8 (8.5.2011)). ברם, נוכח גובה החוב של המשיבים לבנק, העומד על כמעט תשעה מיליון ₪, קיים חשש כי הבנק לא יוכל להיפרע מהמשיבה אם יזכה בערעורו ולא יוכל לגבות את מלוא החוב (ראו והשוו: רע"א 10487/07עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פסקה 6 (3.1.2008) וע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ סניף הגדוד, פסקה 11 (20.11.2008)).

בנסיבות אלה שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים להיעתר לבקשה, להותיר את המצב על כנו ולהימנע ממחיקת המשכנתא על חלקה של המשיבה. משהגעתי למסקנה זו איני מוצא להידרש לסיכויי הערעור.

על כן, ניתן בזה צו המורה למשיבים שלא לפעול למחיקת המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על חלקה של המשיבה בקוטג' ברעננה הידוע כגוש 6581 חלקה 577/2 וכן שלא לפעול למחיקת צו ניהול על ידי כונס הנכסים על הנכס.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח באייר התשע"ז (24.5.2017).

    ש ו פ ט

עו"ד נועם קוריס – על גביית חובות, הסתבכות בפלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו"ד נועם קוריס –  על גביית חובות, הסתבכות בפלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

בשנת 2004 כאשר רק הקמתי את משרד עורכי הדין שבבעלותי, אחד מלקוחותיי היה ח', בעל עסק בינוני שהיה מעביר אל משרדי את כל השיקים החוזרים שהתקבלו אצלו בעסק, לצורך גבייתם באמצעות ההוצאה לפועל. 

יום אחד, במסגרת ישיבות העבודה ביננו, משך ח' את אחד מהשיקים החוזרים בחבילה אותה הביא אל משרדי לצורך הטיפול המשפטי בהם, ואמר לי: "את השיק הזה חבל לתת לך, זה שיק של שוכר בדירה שלי ואגש עליו בעצמי, חבל לשלם שכר טרחה…"

לא היה מדובר בשיק גדול, אלא בשיק בגין שכר דירה לחודש אחד בדירה קטנה בפריפריה ואחרי שהבעתי את תמיהתי מה ההבדל בין שיק זה לבין יתר השיקים שח' קיבל במהלך עסקיו הרגיל בעסקו, התראתי בחצי פה בפני ח' שחבל שיסתבך ועדיף לו לגבות את סכום השיק באמצעות משרדי ולאחר שהתעקש לגבות בעצמו את השיק הספציפי הזה, המשכתי בשגרת יומי.

כמה שעות לאחר מכן, בשעת לילה מאוחרת, התקשר אלי ח' מספר פעמים ולבסוף שעניתי סיפר לי ח' שהוא עצור בתחנת המשטרה מסובים, שכן ויכוח קולני בינו לבין השוכר החייב הביא את השכנים להזעיק משטרה, כאשר הבירור הראשוני שערכה המשטרה במקום, הצדיק לטעמה את הובלתו של ח' לעיכוב ולחקירה בתחנת המשטרה.

אז לא היה לי נעים לומר לח' "אמרתי לך" ולמרות שלא עסקתי בדין הפלילי כלל, נסעתי עוד באותו הלילה לתחנת מסובים של משטרת ישראל, שכנעתי את הקצינה האחראית לשחרר את ח' לדרכו, ונאלצתי לחייב את ח' בשכר טרחה המצדיק יציאת חירום של עורך דין באמצע הלילה ונסיעתו לתחנת משטרה… 

אני לא זוכר בדיוק את הסכום של שכר הטרחה שדרשתי, אבל אני בטוח שהוא היה גבוה יותר מסכום השיק או מחודש שכירות של דירה קטנה בפריפריה (זה גם היה בשנת 2004, כשמחירי השכירות של הדירות היו פחות גבוהים), אבל מה שבטוח, הסיפור הזה הוא מהות המקצוע שלי וגם היום, כאשר משרדי מייצג חברות ענק כניופאן, בזק ואח', אני תמיד מזכיר את הסיפור הזה.

מוסר השכל: מסתבר שבישראל כמעט תמיד תצטרך עורך דין, ועורך דין ששוכרים לפני הבעיה תמיד יעלה פחות מעורך דין ששוכרים אחרי הבעיה. 

תחשבו על זה. 

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004

תגיות:

עו"ד נועם קוריס, חובות, פלילים

בש"א 9725/16 פאדי דראושה נ' עו"ד ריקי אלמוג

בבית המשפט העליון בירושלים

 

בש"א  9725/16

 

לפני: כבוד הרשמת ליאת בנמלך

 

המבקש: פאדי דראושה

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. עו"ד ריקי אלמוג
  2. כונס הנכסים הרשמי
  3. בנק מרכנתיל דיסקונט

בקשה להארכת מועד

החלטה

המבקש עותר למתן ארכה להגשת ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.5.2016, בה הוכרז כפושט רגל וניתן לו צו הפטר מותנה. המבקש מעוניין להשיג על התנאי שנקבע למתן צו ההפטר – תשלום סך של 200,000 ש"ח בתוך שישה חודשים.

המשיבה 1 אינה מתנגדת למתן הארכה, כונס הנכסים הרשמי הותיר אותה לשיקול דעת בית המשפט, ואילו המשיב 3 מתנגד לה.

הבקשה הוגשה למעלה משבעה חודשים לאחר מועד מתן ההחלטה, דהיינו מדובר באיחור ניכר ביותר. עיינתי וחזרתי ועיינתי בבקשה ובהשלמה לבקשה שהגיש המבקש ולא מצאתי בהן טעם כלשהו, לא כל שכן "טעם מיוחד", המצדיק איחור ניכר זה. מן התיאור שבבקשה ובהשלמה (אותה אגב הגיש המבקש סמוך למועד הגשת תגובות המשיבים מבלי שנתבקשה רשות לכך, אך בנסיבות העניין עיינתי בה כאמור לגופה) עולה כי המבקש, אשר היה מיוצג בעת מתן ההחלטה ולאחר מכן, בחר לנקוט בנתיב דיוני של בקשות לעיון חוזר על ההחלטה חלף הגשת ערעור במועד הקבוע בדין. שתי הבקשות לעיון חוזר הוגשו בידי בא-כוחו הנוכחי, אשר נטל עליו את הייצוג ביום 20.9.2016. בקשה ראשונה לעיון חוזר (אותה הכתיר כ"בקשה דחופה לשינוי תוכנית פירעון") הוגשה ביום 16.10.2016, ובהחלטה מיום 25.10.2016 נקבע "המבקש חולק על קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין מיום 4.5.16 … המדובר, אפוא, בטענות ערעוריות שהמקום להעלותן אינו בבקשה מסוג זה". אולם גם לאחר החלטה זו לא הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי בבית משפט זה, וביום 10.11.2016 שב והגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בבית המשפט קמא. בקשתו זו נדחתה בהחלטה מיום 13.11.2016 בה קבע בית המשפט כי "לא הובא טעם המצדיק עיון חוזר בהחלטתי מיום 25.1.16 …".

רק ביום 14.12.2016 הוגשה בקשת ארכה בבית משפט זה (בקשה אליה צירף המבקש כמשיבה את המשיבה 1 בלבד, ורק בעקבות החלטתי צורפו כונס הנכסים הרשמי והמשיב 3-הנושה, אשר הוא בעל הדין המרכזי הרלבנטי). לגישת המבקש טרם פנייתו לבית משפט זה ניסה הוא "למצות את ההליכים" בבית המשפט המחוזי, ורק ההחלטה מיום 13.11.2016 "היתה ההחלטה שהביא [כך במקור] את המערער לידי הבנה כי עליו להגיש ערעורו לערכאת הערעור שכן בית המשפט אינו עושה שימוש בסמכותו עפ"י סעיף 181 לפקודה" [פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל)]. עוד ציין המבקש כי את בקשת הארכה הגיש הוא למעשה "מטעמי זהירות".

מהשתלשלות הדברים המתוארת לעיל עולה כי המבקש השלים תחילה עם ההחלטה אשר ניתנה בעניינו ורק כחמישה חודשים לאחר שניתנה, ולטענתו לאחר שהסתבר לו כי אין באפשרותו לעמוד בתשלום שנקבע בהחלטה כתנאי למתן ההפטר, הגיש בקשה ראשונה לעיון חוזר בהחלטה (וזאת לאחר שהחליף ייצוגו). ואולם, הסתמכותו של המשיב 3-הנושה על סופיות ההחלטה התגבשה זמן רב קודם לכן. בנוסף, גם כאשר המבקש החליט לפעול בנסיון לשנות את ההחלטה באמצעות בא-כוח חדש – ולא למותר להזכיר כי ככלל חלופי ייצוג אינם מצדיקים, כשלעצמם, מתן ארכה – בחר הוא לפסוע בנתיב של הגשת בקשה לעיון חוזר. עוד אוסיף כי יש לתמוה על כך שלאחר שבקשתו הראשונה של המבקש לעיון חוזר נדחתה תוך שצוין מפורשות כי מדובר בטענות ערעוריות, שב ופנה הוא לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לעיון חוזר ולא פנה להגשת הליך ערעורי – בין אם בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה מיום 4.5.2016, ובין אם בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשתו לעיון חוזר.

אדגיש בהקשר זה כי בניגוד לסברת המבקש הגשת בקשה לעיון חוזר מכוח סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל אינה מקנה לו זכות אוטומטית להשיג באיחור על ההחלטה המקורית, ובפסיקה הובהר בעניין זה כי:

"גם אם בעל-דין סבור שנסיבות המקרה מצדיקות פנייה בהליך לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, הרי שאין הוא רשאי לראות בכך משום תחליף לערעור על ההחלטה המקורית, או משום בסיס לדחייה אוטומטית בהגשת ערעור על ההחלטה המקורית. ככל שבעל-הדין חפץ לשמור על אפשרות הערעור על ההחלטה המקורית, הוא מצופה להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד, זאת עד למתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. ככל שהוא בוחר שלא לעשות כן, הוא נוטל על עצמו את הסיכון שבקשתו לעיון חוזר תדחה, והוא ייאלץ להסתפק באפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר…" (ע"א 7203/13 מרדכי נ' עו"ד קרן אוגינץ (7.1.2014)).

בנסיבות אלו כולן סבורני כי הצדק עם המשיב 3, המתנגד כאמור לבקשה, הטוען כי המבקש לא הוכיח "טעמים מיוחדים" המצדיקים להתיר את הגשת הערעור לאחר שחלף פרק זמן ניכר ביותר למן המועד האחרון להגשתו. עוד אעיר כי גם המשיב 2, אשר הותיר את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, ציין בתגובתו כי "הנימוקים המועלים בבקשתו של המבקש אינם כאלה שהוכרו בפסיקה כמהווים 'טעם מיוחד'". בהינתן האמור ונוכח התנגדות המשיב 3 לקבלת הבקשה, הרי שבהתאם להוראות הדין והפסיקה דין הבקשה להדחות.

מטעמים אלו הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו באייר התשע"ז (‏11.5.2017).

 

    ליאת בנמלך
    ר ש מ ת

ע"א 3620/17 – א' שמואל ידיד נ' אליהו ידיד ואח'

בבית המשפט העליון

 

ע"א  3620/17 

 

לפני: כבוד השופט א' שהם

 

המבקש: שמואל ידיד

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. אליהו ידיד
  2. יעקב ידיד
  3. עו"ד מרדכי ידיד
  4. יצחק ידיד
  5. כונס הנכסים הרשמי

 

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק פר"ק 6923-06-16, שניתנה ביום 8.3.2017, על-ידי כב' השופט ד' מינץ.

בשם המבקש:                        עו"ד אילן דובר

בשם המשיבים 1 ו-2:             עו"ד אלי תוסייה-כהן

בשם המשיב 3:                      בעצמו

בשם המשיב 4:                      עו"ד משה בן שימול

בשם המשיב 5:                      עו"ד אסף ברקוביץ'

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ), בתיק פר"ק 6923-06-16, מיום 8.3.2017, עד להכרעה בערעור על החלטה זו.

רקע עובדתי והחלטתו של בית המשפט המחוזי

חברת גוש 30052 חלקה 22 (להלן: החברה) הינה חברה משפחתית, אשר התאגדה ביום 26.7.1961, ואשר נוהלה, במהלך השנים, על-ידי חמישה אחים (המבקש, המשיבים 3-1, ומר מאיר ידיד ז"ל). כיום, מחזיקים המשיבים 1 ו-2 ב-45% ממניות החברה, ואילו המבקש, המשיב 4 (בנו של מר מאיר ידיד ז"ל), והמשיב 3 מחזיקים ב-55% ממניות החברה.

בבעלות החברה מבנה מקרקעין עתיק, הידוע כגוש 30052 חלקה 22, והמצוי במרכז ירושלים (להלן: הנכס). הנכס מורכב מ-8 דירות מגורים; חדרון; צריף; מחסן; ורחבה צמודה בשטח של כ-400 מ"ר, המשמשת כחניון (להלן: החניון), כאשר ניהול הנכס מהווה את הפעילות היחידה של החברה, מאז היווסדה ועד היום.

החל משנת 2008, מתנהלים בין האחים הליכים משפטיים רבים בבית משפט לענייני משפחה ובבית משפט מחוזי, בשל סכסוך מתמשך ביניהם, הנוגע לניהול החברה והזכויות בה. על רקע זה, ובשל העדר יכולת לנהל את החברה, הגישו המשיבים 1 ו-2, ביום 2.6.2016, לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לפירוק החברה (להלן: בקשת הפירוק).

ביום 23.2.2017, התקיים דיון בבקשת הפירוק, במסגרתו הציע בית המשפט לצדדים, כי "יינתן צו פירוק לחברה ובמידה וב"כ הצדדים יגיעו לכלל הסכמה ביניהם, הם ימונו כבעלי תפקיד לשם מימוש הנכס ובמידה ולא יגיעו לכלל הסכמה ימונה בעל תפקיד ע"י בית המשפט". ביום 8.3.2017, הודיע עו"ד מרדכי עופרי, בא-כוחם של המבקש ושל המשיבים 3 ו-4, כי אינו מסכים להצעת בית המשפט, וביקש להמשיך לנהל את ההליך כסדרו.

ביום 8.3.2017, ניתנה החלטה קצרה על-ידי בית משפט קמא בבקשת הפירוק, לפיה ניתן צו לפירוק החברה, ועו"ד יעקב אמסטר מונה כמנהל מיוחד של החברה (להלן: צו הפירוק).

במסגרת ההחלטה, ציין בית משפט קמא, כי:

"נוכח המבוי הסתום בו מצויה החברה, אין תולת להמשך קיומה ויש לפעול למימוש נכסיה באמצעות פירוקה. במהלך הפירוק בעלי המניות יוכלו להתמחר ביניהם או למכור את הנכס לצד שלישי חיצוני ועל ידי כך להשיא את התמורה. כמו כן, נוכח הסכסוכים הקיימים בין בעלי המניות, יש מקום למנות בעל תפקיד ניטראלי על ידי בית המשפט".

הבקשה לעיכוב ביצוע

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, ובמקביל, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק, המונחת לפניי.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור גבוהים, משום שלדידו, ההחלטה ניתנה בהעדר כל הנמקה, ומבלי שנוהל הליך בירור עובדתי בפני בית משפט קמא. המבקש טען בנוסף, כי ההחלטה ניתנה בעניינו של משיב (מר מאיר ידיד ז"ל) שלא הופיע בדיון בבקשת הפירוק;  כי "מבוי סתום" אינו עילה לפירוק חברה פעילה וסולבנטית; כי לא מוצו סעדים פחות דרסטיים; וכי ההחלטה מנוגדת לבקשת הפירוק, שדרשה פירוק לפי דיני פירוק שיתוף במקרקעין. אשר למאזן הנוחות, סבור המבקש, כי זה נוטה, באופן מובהק, לטובתו, שכן ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של יום, יתקבל הערעור, עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך. נטען, בהקשר זה, כי במידה שצו הפירוק לא יעוכב, הנכס ימומש, ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

תגובות המשיבים לבקשה

המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק, בהדגישם כי בקשת הפירוק הוגשה בשל העובדה, כי החל משנת 2008, מנהלים הצדדים הליכים מרובים  בבתי המשפט השונים, ולנוכח היעדר יכולת הידברות בין הצדדים. לגישתם של המשיבים 1 ו-2, הסכסוך המתמשך בין הצדדים אינו מאפשר לחברה לתפקד כראוי, ולהשיא את רווחיה. בשל כך, בצדק הורה בית משפט קמא על פירוק החברה, באמצעות המנהל המיוחד, וזו הדרך היחידה שתוביל לפתרון הסכסוך. עוד נטען על-ידי המשיבים 1 ו-2, כי ההחלטה בדבר פירוק החברה ניתנה לאחר שבית משפט קמא בחן את דרכי הפירוק ומשמעותו.

במסגרת תגובתו, הודיע המשיב 3, כי הוא מצטרף, הן לבקשה לעיכוב ביצוע והן לערעור גופו.

המשיב 4, אשר  "מסרב בתוקף להיות חלק מהמלחמות עם דודיו", בחר שלא לנקוט עמדה "לכאן או לכאן", והותיר את ההחלטה, לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, לשיקול דעתו של בית משפט זה.

לעמדת המשיב 5 (להלן: הכונס הרשמי), "בשים לב לכך שנסיבות הפירוק אינן בשל חדלות פירעון החברה, ובשל העובדה שנראה כי אי מתן צו עיכוב הביצוע עלול לייתר את הערעור", הוא אינו מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע, ומותיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל.

הלכה היא, כי ככלל, אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו. בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך למועד מתן פסק הדין, ואין לדרוש ממנו להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו (ראו לעניין זה, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); ע"א 2947/14 מאור השרון יזמות (א.מ) בע"מ נ' ראדי (5.6.2014);ע"א 9128/11 ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (25.2.2014)). בית המשפט רשאי לחרוג מהכלל האמור, ולעכב ביצועו של פסק דין, אם הוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, הוא יתקל בקושי משמעותי להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 8786/13ביאלוסטוצקי נ' עו"ד בן ארצי (11.2.2014); ע"א 8898/13 אהרון נ' עובדיה (20.1.2014)). התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ"מקבילית הכוחות" – במובן זה, שככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו, ע"א 4086/04 שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (25.7.2004); עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל אביב, פ"ד נו(2) 163, 168-167 (2001)).

עוד יש ליתן את הדעת לעובדה, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (18.2.2014); ע"א 8691/13 ברגר נ' יניב (19.1.2014)).

ובחזרה לענייננו. אפתח בנושא מאזן הנוחות ואומר, כי השתכנעתי, כי זה מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק, עד להכרעה בערעור. חששו של המבקש, הוא כי פירוק החברה יגרור את מימוש הנכס ומכירתו לצדדים שלישיים, טרם שיוכרע הערעור, באופן העלול ליצור מצב בלתי הפיך, ככל שבסופו של יום, יתקבל הערעור.  בע"א 7424/15חליליה נ' בנאת (30.11.2015), ציינתי, לעניין זה, כי  "החשש מפני מכירתם של מקרקעין לצדדים שלישיים, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור, עשוי להטות את הכף לטובת עיכוב ביצועו של פסק הדין". כעמדת הכונס הרשמי, אף אני סבור, כי בהינתן נסיבות הפירוק, ולנוכח העובדה, כי אי קבלת הבקשה לעיכוב צו הפירוק עלול לסכל מראש את תוצאות הערעור, ואף לייתרו – מאזן הנוחות נוטה, במקרה זה, במובהק, לכיוונו של המבקש.

בנסיבות אלו, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, סבורני כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת עיכוב ביצוע פירוק החברה, עד להכרעה בערעור. אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בזאת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור עד לסוף שנה זו, ככל שיומנו של בית המשפט מאפשר זאת.

ניתנה היום, ‏י"ד בסיון התשע"ז (‏8.6.2017).

    ש ו פ ט

ע"א 2832/15 סייפראקטיב בע"מ נ' טרומדיה טכנולוגיות בע"מ ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  2832/15

 

לפני: כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופטת ע' ברון

 

המערערת: חברת סייפראקטיב בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. טרומדיה טכנולוגיות בע"מ
  2. טרומדיה מדידה בע"מ
  3. עו"ד ארז חבר, נאמן לחברות טרומדיה
  4. הכונס הרשמי

 

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 2.3.2015 ב-פר"ק 14723-12-12, פר"ק 15718-12-12, פר"ק 44940-12-12 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא א' ש' שילה

 

תאריך הישיבה: י"ח באדר התשע"ז (16.03.17)

 

בשם המערערת: עו"ד ארי אליעז
בשם המשיבות 2-1 : עו"ד ניצה פוזנר; עו"ד אורי צירינסקי
בשם המשיב 3: עו"ד מורן מרדכי
בשם המשיב 4: עו"ד מיכל דלומי

 

פסק-דין


השופטת ע' ברון:

לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא א' ש' שילה), שניתנה במסגרת הליך הקפאת הליכים (פר"ק 14723-12-12, פר"ק 15718-12-12, פר"ק 44940-12-12) של המשיבות 1 ו-2 (להלן: חברת טכנולוגיות וחברת מדידה, בהתאמה; וביחד: החברות). בהחלטה נושא הערעור נדחו שתי בקשות שהגישו המערערת ומנהלה, מר מוטי גורה (להלן:מר גורה), ועניינן בערעור על דחיית תביעת חוב על ידי המשיב 3 (להלן: הנאמן), ובבקשה לתשלום דמי ייעוץ.

השתלשלות העניינים

החברות עוסקות בפיתוח מוצרים טכנולוגיים בתחום המדידות הדמוגרפיות של קהל, כשחברת טכנולוגיות פעילה משנת 2006 וחברת מדידה משנת 2012. משנקלעה חברת טכנולוגיות למצב של חדלות פרעון, עתרו החברות להקפאת הליכים, לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; ביום 23.12.2012 נתן בית המשפט המחוזי צו כאמור, וביום 2.1.2013 המשיב 3 מונה כנאמן. כעולה מהבקשה למתן צו הקפאת הליכים שהוגשה בגדרי פר"ק 44940-12-12 (נספח 3 לתיק המוצגים מאת המערערת), ערב פתיחת ההליך דנן היו כל מניותיהן של החברות מוחזקות על ידי חברת Trumedia Technologies Inc המאוגדת בארצות הברית (להלן: החברה האם), וזו מצידה היתה בשליטתו של מר גורה שהחזיק ב-33.6% מהון המניות, ואילו 12.7% מהון המניות הוחזק על ידי קבוצה בראשות מר לואיג'י אלריה (להלן: קבוצת אלריה; מר אלריה).

החברה האם העבירה לנאמן הצעה להסדר נושים מטעמה, במטרה להימנע מפירוק החברות ולהביא לביטול צו הקפאת ההליכים, וביום 3.7.2013 הגיש הנאמן לבית המשפט בקשה לאישור הסדר מתוקן, לאחר שזה אושר על ידי נושי החברות. בית המשפט אישר את ההסדר, ואולם משהחברה האם לא עמדה בהתחייבויותיה, קבע בית המשפט ביום 1.9.2013 כי ההסדר יקוים תוך שקבוצת אלריה – שהפקידה בידי הנאמן את הסכום הדרוש לביצוע הההסדר – תבוא בנעלי החברה האם, בתמורה להעברת מלוא מניות החברות לידי קבוצת אלריה.

המערערת היא חברה בבעלותו של מר גורה, והיא הגישה לנאמן תביעת חוב לתשלום סך של 555,000 ₪ (להלן: תביעת החוב). בתביעת החוב נכתב כי היא מוגשת "בעד ייעוץ 12/2011", לפי "הסכם ייעוץ שנמסר לכם" – ותו לא.

הנאמן דחה את תביעת החוב. בהכרעתו פירט הנאמן כי דין תביעת החוב להידחות מן הטעם שהיא הוגשה "ללא כל אסמכתא"; אך "לפנים משורת הדין" התייחס להסכם מתן שירותי ייעוץ שמצוי בידיו, ושנחתם בין המערערת ומר גורה לבין חברת טכנולוגיות ביום 1.6.2009 – כשצוין שמר גורה הוא שחתם בשם כל הצדדים לאותו הסכם (להלן: הסכם הייעוץ). ואולם תביעת החוב הוגשה נגד חברת מדידה בלבד, ולא חברת טכנולוגיות שעימה נחתם ההסכם, ולפיכך מצא הנאמן כי אין לתביעה יסוד. בנוסף מצא הנאמן כי הסכם הייעוץ ממילא נטול תוקף, משכך העיד מר גורה עצמו בגדרי הליך משפטי אחר, שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2011 – כשנתיים קודם לתחילת הליכי הקפאת ההליכים של החברות. עוד הוסיף הנאמן, כי גם אם היה ניתן לאשר את תביעת החוב, אזי הסכום שהיה מאושר הוא כ-31,150 ש"ח בלבד, הואיל והתביעה הוגשה "עבור חודש 12/2011 – דהיינו דמי ייעוץ לחודש אחד בלבד", ולא נכלל כל תחשיב שמלמד כיצד חושב הסכום הנתבע. לבסוף ציין הנאמן כי מסמכים נוספים בקשר לתביעת החוב הוגשו לו רק ביום 18.3.2014, למעלה משנה מחלוף המועד האחרון להגשת תביעות חוב בינואר 2013 ולאחר שהסתיימה בדיקת תביעות החוב, אושר הסדר הנושים ואף חולק להם הדיבידנד; והוטעם כי ממילא לא היה במסמכים הנוספים שהוגשו כדי לסייע בידי המערערת, שכן ההחלטה בדבר דחיית החוב נסמכת על היותו של הסכם הייעוץ חסר תוקף (להלן: הכרעת הנאמן).

המערערת לא השלימה עם הכרעת הנאמן, וערערה עליה לבית המשפט המחוזי.

בנוסף הגישו המערערת ומר גורה בקשה נוספת, שנדונה במאוחד עם הערעור על הכרעת הנאמן, ובה התבקש כי החברות ימשיכו וישלמו להם דמי ייעוץ לפי הסכם הייעוץ, עבור התקופה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים – חודשים דצמבר 2012-אוגוסט 2013; וכן תשלום עבור שישה חודשים נוספים, דמי "הודעה מוקדמת" בגין פטוריו של מר גורה מתפקידיו בחברות על ידי הנאמן (להלן: הבקשה הנוספת).

הנאמן התנגד לבקשה הנוספת, וטען כי ההסכם שעליו נסמכת הבקשה הוא הסכם הייעוץ, שאינו תקף עוד משנת 2011; כי חלק מהתקופה שמבוקש תשלום בגינה מאוחר למועד הפסקת ההתקשרות, שהוא אפריל 2013; כי מר גורה הודיע על התפטרותו מתפקידיו בחברות עוד בחודש מאי 2013; וכי מר גורה פעל בגדרי הליך הקפאת ההליכים בניגוד עניינים למול טובת החברות ולא שיתף פעולה עם הנאמן, ולפיכך גם לפי הסכם הייעוץ קמה עילה לפיטוריו ללא הודעה מוקדמת. הנאמן הוסיף וביקש כי מר גורה ישיב לקופת ההקפאה סך של 114,051 ש"ח ששולם לו מכוח הסכם הייעוץ, "עקב הטעיה ורמיה" שלפיהן ההסכם עודנו תקף.

יצוין כי הן החברות והן הכונס הרשמי תמכו בעיקרי עמדת הנאמן, בשתי הסוגיות הנדונות.

בהחלטה נושא הערעור דנן דחה בית המשפט הן את הערעור על הכרעת הנאמן והן את הבקשה הנוספת. באשר לערעור, בית המשפט קיבל את הנימוקים שפורטו בהכרעת הנאמן. כך נקבע, כי בעוד שתביעת החוב הוגשה נגד חברת מדידה – זו איננה חתומה על הסכם הייעוץ כלל, ואף לא היתה קיימת במועד עריכתו; והוטעם כי שתי החברות הן ישויות משפטיות שונות, וכי לא התבקש תיקון תביעת החוב. כן נקבע כי מתכתובות שהגישו החברות עולה כי מר גורה עצמו טען כי ההתחייבות לתשלום דמי ייעוץ היא של החברה האם, ולא של אף אחת משתי החברות נושא ההליך; וכי בעדותו בגדרי הליך גירושין בבית המשפט לענייני משפחה, טען מר גורה "כי ראה את ההסכם כבטל וכי זה אף בוטל בידי מועצת המנהלים של המערערת", ולא ניתן לסתירות הללו כל הסבר משכנע, מה גם שחל בעניין זה השתק שיפוטי. בית המשפט דחה את טענות מר גורה כי לא ניתן היה להסתמך על פרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, הואיל והנאמן קיבל אותו מאת בעלת דין באותו עניין, היא גרושתו של מר גורה, ולא נמצא כל פגם בהתנהלות הנאמן. עוד נמצא חיזוק למסקנה שהסכם הייעוץ אינו תקף, בכך שלא הוכח כי שולמו למר גורה תשלומים מכוחו לאחר שנת 2009.

באשר לבקשה הנוספת, בית המשפט דחה אותה מעיקרי הנימוקים שנזכרו בעניין הערעור על הכרעת הנאמן, דהיינו שהסכם הייעוץ אינו תקף ואין יסוד להסתמכות עליו; וכן מהטעמים שמנה הנאמן בתגובתו לבקשה הנוספת, דהיינו שההתקשרות עם מר גורה נסתיימה זה מכבר וכי הוא פעל בניגוד עניינים. עם זאת, בית המשפט לא ראה לנכון להורות במסגרת זו על החזר תשלומים מאת מר גורה לנאמן, וקבע כי בקשה כאמור צריכה להיות מוגשת בנפרד.

המערערת ומר גורה חויבו בתשלום הוצאות הנאמן בסך של 29,500 ש"ח.

תמצית הטענות בערעור

המערערת טוענת כי התשלום נושא תביעת החוב הוא תנאי הכלול בהסדר הנושים שאושר ומר אלריה התחייב לשלמו; וכן שבהסכם אחר התחייבה קבוצת אלריה לשלם סך של 68,000 דולר למר גורה עבור החזר הוצאות – והדבר אושר על ידי רואה חשבון מטעם מר אלריה. בהתייחס לטעמים שפורטו בהכרעת הנאמן ובהחלטת בית המשפט המחוזי, נטען כי יש לראות את חברת טכנולוגיות ואת חברת מדידה "כגוף אחד", בהינתן שחברת מדידה נטלה את עצמה את כל התחייבויותיה של חברת טכנולוגיות, ולנוכח ההליך המאוחד. עוד נטען כי השימוש שנעשה בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה היה שלא כדין; ולגופם של דברים נטען כי מר גורה, שהיה הדירקטור היחיד במערערת, לא אמר באותו הליך כי הסכם הייעוץ בוטל אלא רק שלא קוים, במובן זה שמר גורה המשיך לעבוד ללא קבלת התשלום המגיע לו – ואף ניתן לכך ביטוי בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

בהתייחס לבקשה הנוספת, המערערת חוזרת על טענותיה שנשמעו לפני בית המשפט המחוזי, ומטעימה כי אין למנוע ממר גורה את שכרו בגין עבודה שביצע בפועל. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי ביצוע הסכם הייעוץ מותנה בביצוע הסדר הנושים, שהרי הראשון אושר לפני השני; וכי בשל הפרת הנאמן את הסכם הייעוץ לא יכול היה מר גורה לעמוד בהתחייבויותיו לפי הסדר הנושים.

המשיבים טוענים כי דין הערעור להידחות, וסומכים ידיהם על ההחלטה נושא הערעור. כך מודגש בין היתר כי תביעת החוב הוגשה נגד חברת מדידה, ללא אסמכתאות ובגין חודש אחד בלבד; כי הסכם הייעוץ איננו תקף כלל; כי מר גורה מושתק מלטעון אחרת מכפי שטען לפני בית המשפט לענייני משפחה; וכי מר גורה פעל בניגוד עניינים ושלא לטובת החברות.

הכרעה

במהלך הדיון שקיימנו בערעור  ולאחר שהצדדים חידדו לפנינו את טענותיהם בעל-פה, הצענו למערערת לשקול משיכת הערעור, והוא יימחק; וזאת לנוכח התרשמותנו כי לא נפלה כל שגגה בהחלטה נושא הערעור. המערערת הודיעה כי היא עומדת על ערעורה, ומכאן הכרעתנו.

לאחר ששבנו ועיינו בטענות הצדדים ובמכלול החומר, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מטעמי בית המשפט המחוזי, בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וזאת משיסודה של ההחלטה נושא הערעור בממצאים עובדתיים, שעליהם מבוססת מסקנתו המשפטית של בית המשפט המחוזי ללא כל טעות שבדין. ונבאר בתמצית.

כפי שפורט בהכרעת הנאמן וכן בהחלטת בית המשפט המחוזי, תביעת החוב לא כללה כל פירוט רלוונטי, הוגשה ללא אסמכתאות ולכאורה בגין ייעוץ של חודש אחד בלבד; ובנוסף הוגשה נגד חברת מדידה – שכלל לא הייתה קיימת בעת עריכת הסכם הייעוץ. בשום שלב לא הציגה המערערת לקשיים אלה הסבר שיש בו ממש, ודי בכך כדי לקבוע כי בדין נדחתה תביעת החוב (השוו לעניין זה, ע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' סולי ש. ואנו הנאמן על נכסי חברת רם, בפסקה 4 (31.1.2010)).

מעבר לכך וללב העניין, יסודה של החלטת בית המשפט המחוזי בקביעת הממצא העובדתי ולפיו הסכם הייעוץ בוטל – וזאת בהתבסס על דבריו של מר גורה עצמו במהלך עדות בבית משפט, כשבין היתר אמר שההסכם "לא קיים קדימה יותר" (ראו פירוט בפסקאות 1(ב), 3.2 להחלטת בית המשפט המחוזי). חרף פרשנותה המוצעת של המערערת לדברי מר גורה כמו גם לתוצאות פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, הדברים מדברים בעד עצמם – ושומטים את הקרקע מתחת לטענות המערערת כולן, הן באשר לערעור על הכרעת הנאמן והן באשר לבקשה הנוספת. למעלה מכך, בהקשר אחר מר גורה אף טען כי ההתחייבות לשלם לו את התשלומים מכוח הסכם הייעוץ היא של החברה האם (ראו תכתובת דוא"ל המובאת בנספח ד' לתיק המוצגים מאת החברות). ויוער כי אף הערעור דנן כולל טענות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו, כגון שמחד גיסא נטען כי החובה לכבד את הסכם הייעוץ נעוצה בהסדר הנושים, ומאידך גיסא נטען כי האחד אינו מותנה בשני (השוו: עמוד 1 ועמוד 4 לסיכומי המערערת).

לבסוף ובהתייחס לטענות בדבר החזר הוצאות בסך 68,000 דולר, אין לדבר זכר בתביעת החוב שהוגשה לנאמן – הוא הגורם האמון על בירור תביעות חוב בהליכי חדלות פרעון, משמונה לצורך כך על ידי בית המשפט; ולא ניתן לנהוג בערעור כב"מקצה שיפורים".התוצאה היא שהערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאותיהם של הנאמן, הכונס הרשמי והחברות, בסך של 7,000 ש"ח לכל אחד ובסך הכל 21,000 ש"ח.

 

    ש ו פ ט ת


השופט ע' פוגלמן
:

אני מסכים.

    ש ו פ ט


השופטת א' חיות
:

אני מסכימה.

    ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.

ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"ז (‏8.6.2017).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת