ביצע עבירות תרמית בשלוש חברות ציבוריות וירצה רק 10 חודשי מאסר

ביצע עבירות תרמית בשלוש חברות ציבוריות וירצה רק 10 חודשי מאסר

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון דחה ערעור על חומרת העונש שהשית בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) על המערער, בגזר דין מיום 18.6.2017 ב-ת"פ 37279-05-16 (כבוד השופט ח' כבוב). המערער הורשע ביום 27.3.2017 על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בשנית (להלן: כתב האישום), בביצוע שורת עבירות לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק ייעוץ השקעות), ולפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך). בתמצית, האישומים נגד המערער כוללים עיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון; השפעה על שערי מניות בדרכי תרמית; ועבירות דיווח לרשות לניירות ערך.

נועם קוריס מגדל משה אביב
עו"ד נועם קוריס מגדל משה אביב

המערער נדון לעשרה חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים את אחת העבירות שבהן הורשע; וקנס כספי בסך 120,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתו. במוקד הערעור ניצבת טענת המערער שלפיה לא היה מוצדק להטיל עליו עונש מאסר בפועל, וכי היה מקום להסתפק בעבודות שירות.

כתב האישום

על פי כתב האישום, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום החזיק המערער ברישיון לניהול תיקי השקעות בהתאם לחוק ייעוץ השקעות (להלן: רישיון ניהול), והיה הבעלים והמנהל שלחברת רוזמן ד. יזמות השקעות בע"מ (להלן: רוזמן יזמות). בשנת 2003 החל המערער, באמצעות רוזמן יזמות, לעסוק בארגון קבוצות משקיעים בשותפויות מוגבלות לצורך ביצוע השקעות משותפות בחברות שונות. בשנת 2007 התלה המערער את רישיון הניהול שלו, ובשנים 2008 עד 2012 סחר בניירות ערך לשם יצירת רווחים עצמיים.

האישום הראשון נגד המערער הוא בגין ניהול תיקי השקעות ללא רישיון. על פי כתב האישום, בשנים 2008-2005 נהג המערער להפנות לקוחות לקבלת שירותי ניהול תיקי השקעות לחברת רמבם שוקי הון והשקעות בע"מ (להלן: רמבם שוקי הון). על פי הסכם שנחתם בין המערער לבין הבעלים והמנהל של רמבם שוקי הון (להלן: רמבם), המערער היה זכאי ל-50% מההכנסות מתיקי הלקוחות שאותם הפנה לרמבם שוקי הון. בפועל, וחרף העובדה שהתלה את רישיון הניהול שלו, בשנים 2007 ו-2008 ניהל המערער בעצמו כ-30 מתיקי לקוחות, וזאת באישורו וסיועו שלרמבם. עוד על פי האישום הראשון, במקביל לניהול תיקי לקוחות ברמבם שוקי הון החזיק המערער וסחר בניירות ערך עבור עצמו, וניהל תיקי השקעות עבור בתו סיון רוזמן (להלן: סיון) ועבור רוזמן יזמות – וזאת חרף האיסור שחל על מנהל תיקי השקעות לעשות כן. על פי עובדות כתב האישום, בשנת 2008 ביצע המערער, באמצעות חשבונות בנק שבשליטתו, כ-3,000 עסקאות קנייה ומכירה של ניירות ערך בהיקף של כ-21 מיליון ש"ח.

בשל אלה, הואשם המערער בעבירה של עיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון – עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק ייעוץ השקעות; ורמבם הואשם בסיוע לעיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון – עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק ייעוץ השקעות יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בנקודה זו יצוין כי לכתחילה הוגש כתב האישום נגד המערער ורמבם יחדיו – ואולם בשלב מאוחר יותר של הדיון האישומים הופרדו, וזאת לנוכח הודאתו של רמבם בעבירה המיוחסת לו במסגרת של הסדר טיעון.

עניינו של האישום השני נגד המערער הוא בהשפעה בדרכי תרמית על שערי מניות. למן שנת 2009 ועד שנת 2011 שימש רמבם כמנהל תיקי השקעות שכיר בחברת דוד שוורץ ניהול השקעות בע"מ (להלן: שוורץ השקעות); שאז תיקי ההשקעות שנוהלו על ידי המערער ברמבםשוקי הון, הועברו לשוורץ השקעות. בין השנים 2011-2008 הכילו תיקי ההשקעות של מרבית לקוחותיו של המערער, תחילה ברמבם שוקי הון ולאחר מכן בשוורץ השקעות, אחוזים גבוהים במיוחד של מניית "גרינסטון" (כ-50% ואף יותר). מניות אלה היוו נתח משמעותי אף מתיק המניות של המערער עצמו, שעמד על שווי כולל של כ-200,000 עד 300,000 ש"ח. יבואר כיגרינסטון תעשיות בע"מ היא חברה ציבורית, שניירות הערך שלה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב (לעיל ולהלן: גרינסטון).

למן שנת 2008 קיבל המערער מעת לעת פניות מלקוחות שביקשו למכור את מנייתגרינסטון, וזאת בעקבות ירידות שחלו בשער המניה; והמערער מצידו פעל כדי להניא אותם מלעשות כן. במקביל, ועוד במסגרת האישום השני, השפיע המערער בדרך של תרמית על שער מניית גרינסטון – על ידי ביצוע "עסקאות עצמיות". המערער הזרים מחשבונות בנק שבשליטתו הוראות נוגדות לקניה ומכירה של מניית גרינסטון באותו יום; הוראות אלה התגבשו לעסקאות שנחזו על ידי הבורסה כעסקאות אקראי בלתי מתואמות (להלן: עסקאות עצמיות). בעשותו כן השפיע המערער על שער מניית גרינסטון, וחשף את ציבור המשקיעים לנתוני מסחר כוזבים. מדובר ב-614 עסקאות עצמיות בסכום כולל של 1.4 מיליון ש"ח, שנמשכו על פני 255 ימי מסחר בבורסה.

בגין מעשים אלה הואשם המערער בביצוע 614 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך – לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.

האישום השלישי נגד המערער נסוב אף הוא על השפעה על שער מניה (מניית "מולטימטריקס"), וכן על עבירות דיווח. בדומה לגרינסטון, מולטימטריקס בע"מ היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב (לעיל ולהלן: מולטימטריקס). על פי כתב האישום, בין השנים 2011-2008 החזיקו מרבית לקוחותיו של המערער במניותמולטימטריקס – כאשר היקף ההחזקות במניות אלה עמד על עשרות אחוזים מתוך כל תיק השקעות. גם בהקשר זה מדובר בתיקי השקעות שנוהלו על ידי המערער, תחילה באמצעות רמבםשוקי הון ובהמשך באמצעות שוורץ השקעות; ומניות מולטימטריקס נרכשו על פי הנחייתו של המערער.

באותה תקופה החזיק גם המערער (בעצמו ובאמצעות רוזמן יזמות) במניות מולטימטריקס; וכן ניהל עבור בתו סיון שני חשבונות בנק שבהם החזיקה במניות מולטימטריקס בשווי של למעלה ממיליון ש"ח. את המניות רכשה סיון בחודש פברואר 2008, בין היתר באמצעות הלוואה בסך של 250,000 ש"ח שקיבלה מרוזמן יזמות. החזקותיה של סיון עמדו על 4% מהון המניות המונפק של מולטימטריקס; וסיון היוותה חלק מדבוקת השליטה בחברה, ושימשה כדירקטורית בה בין השנים 2011-2007. חברת א. פרומיד הולדינג בע"מ החזיקה אף היא במניות השליטה במולטימטריקס (יחד עם סיון). חברה זו קיבלה הלוואה בסכום של כ-2.75 מיליון ש"ח מקבוצת משקיעים שגייס המערער; בהתאם להסכם ההלוואה, כ-8.6% ממניות מולטימטריקס מושכנו לטובת המשקיעים ושימשו כבטוחה להחזר ההלוואה.

בשנת 2008 הקים המערער שותפות מוגבלת, שבאמצעותה הלוו לקוחותיו למולטימטריקס סכום כולל של 850,000 אירו לכל הפחות. פירעון ההלוואה אמור היה להיעשות בין היתר באמצעות העברת מניות מולטימטריקס לשותפות המוגבלת.

משנת 2008, בעקבות ירידות בשער מניית מולטימטריקס, החל המערער לקבל פניות מלקוחותיו ברמבם שוקי הון שביקשו למכור את המניה – והמערער מצידו פעל על מנת לשכנע את הלקוחות להוסיף ולהחזיק בה. במקביל ביצע המערער פעולות תרמית במניה, בדרך של עסקאות עצמיות.

בשנת 2009, ביצע המערער תרמית נוספת במניית מולטימטריקס, וזאת בדרך של "עסקאות מתואמות" עם אחד מעובדיו ברוזמן יזמות. פעולות אלה, על פי כתב האישום, בוצעו לבקשתו של העובד שנקלע לקשיים כלכליים. במסגרת זו המערער נתן הוראות לביצוע פעולות במניות מולטימטריקס בחשבונות שבשליטתו; הוראות אלה נועדו להיפגש, ואמנם נפגשו, עם הוראות נוגדות שהזרים העובד (להלן: עסקאות מתואמות). גם בפעולות אלה השפיע המערער על שער מניית מולטימטריקס. פעילויות אלה התפרשו על פני 329 ימי מסחר, שבמהלכם ביצע המערער 925 עסקאות עצמיות בסכום כולל של 2.4 מיליון ש"ח, ו-13 עסקאות מתואמות בסכום כולל של 13,500 ש"ח.

ועוד במסגרת האישום השלישי, בין יום 18.7.2010 ליום 26.7.2010, בזמן שסיון (בתו של המערער) הייתה מבעלי השליטה במולטי מטריקס, ביצע המערער 17 עסקאות במניות מולטי מטריקס בחשבונה בסכום כולל של 320,714 ש"ח. זאת תוך שהמערער גרם לכך שעסקאות אלה לא ידווחו לציבור, והכל כדי להטעות משקיע סביר.

על יסוד האמור, בגדרי האישום השלישי הואשם המערער ב-938 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שער מניית מולטימטריקס, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. נוסף על כך הואשם המערער ב-17 עבירות לפי סעיף 53(א)(4)לחוק ניירות ערך יחד עם סעיף 37 לחוק ניירות ערך, וכן עבירות לפי תקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומידיים), התש"ל-1970 ותקנות ניירות ערך (מועדי הגשת הודעה של בעל ענין או נושא משרה בכירה), התשס"ג-2003 .

אף האישום הרביעי נסוב על השפעה על שער מניה בדרכי תרמית. בכתב האישום מתואר כי בשנת 2008 הקים המערער, באמצעות רוזמן יזמות, את ד. רוזמן ניפסון שותפות מוגבלת (להלן: שותפות ניפסון), ששימשה את המערער ולקוחותיו להשקעת סכום של כ-3 מיליון דולר בחברה בשם ניפסון מערכות דפוס דיגיטלי PLC. בחודש יוני 2011, הוקצו לשותפות ניפסון כ-2.5 מיליון מניות של חברת פולאר תקשורת בע"מ (להלן: פולאר) – חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב; בעקבות ההקצאה הפכה שותפות ניפסון לבעלת עניין בפולאר. בנוסף, בין השנים 2011 ו-2012 השקיע המערער בפולאר באופן אישי ובאמצעות רוזמן יזמות.

על פי האישום הרביעי, בין השנים 2012-2011 ביצע המערער תרמית במניית פולאר בדרך של עסקאות עצמיות – תוך שהזרים הוראות נוגדות לקניה ומכירה של המניה מחשבונות בשליטתו. הוראות אלה התגבשו לעסקאות באופן שחשף את ציבור המשקיעים לנתוני מסחר כוזבים, ויצר מצג שווא לגבי הפעילות בניירות הערך. תרמית זו התפרשה על פני 23 ימי מסחר, שבמהלכם ביצע המערער 40 עסקאות עצמיות בסכום כולל של כ-85,000 ש"ח. בעקבות מעשים אלה הואשם המערער ב-40 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שער מניית פולאר, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.

ההליך בבית המשפט המחוזי

ביום 27.3.2017 הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. תחילה כפר המערער באישומים נגדו, ואולם בהמשך הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלפיו חזר בו המערער מכפירתו – וזאת עוד לפני שהחל בית המשפט המחוזי בשמיעת העדויות; ובנושא העונש הסכימו הצדדים כי יטענו באופן חופשי לפני בית המשפט.

עוד קודם לכן, ביום 15.1.2017 הוגש לבית המשפט המחוזי הסדר טיעון בעניינו של רמבם – שבמסגרתו הודה רמבם בביצוע עבירה של סיוע לעיסוק בניהול תיקי השקעות ללא רישיון; בשונה מעניינו של המערער, מדובר היה בהסדר טיעון "סגור" לעניין העונש. משהוגש לו הסדר הטיעון עם רמבם, הורה בית המשפט המחוזי על הפרדת האישום בין המערער לבין רמבם, והרשיע את רמבם על סמך הודאתו בעבירת הסיוע. ביום 8.2.2017 אישר בית המשפט המחוזי את ההסדר שאליו הגיעו הצדדים לעניין העונש. בהתאם למוסכם, בגזר הדין הושת על רמבם עונש מאסר בפועל לתקופה של חודשיים שירוצה בדרך של עבודות שירות (במידה שיימצא מתאים לכך על ידי הממונה); קנס כספי בסך 15,000 ש"ח; והתחייבות להימנע מעבירה בסכום של 25,000 ש"ח. בתוך כך ציין בית המשפט כי בניגוד למערער, רמבם הורשע בעבירה אחת בלבד וכי מדובר בעבירה חמורה פחות מעבירות התרמית שביצע המערער.

בטיעוניה לפני בית המשפט המחוזי עמדת המשיבה היתה כי מתחם הענישה הראוי במקרה דנן נע בין 10 ל-18 חודשי מאסר בפועל. על פי הנטען, מתחם זה נותן ביטוי ראוי לתקופה הממושכת שבמהלכה בוצעו העבירות (מאות ימי מסחר בבורסה); התכנון המוקדם והמוקפד של העבירות; היקף הנזק שנגרם מביצוע התרמית במניותיהן של שלוש חברות ציבוריות שונות; הפגיעה באמון הציבור בשוק ההון בכלל, ובאמון המשקיעים שניהלו את תיקי ההשקעות שלהם אצל המערער בפרט. עוד נטען כי מתחם ענישה זה אף מביא בחשבון כדבעי את הנסיבותהמקילות הרלוונטיות לענייננו – ובהן חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, והתמשכות הליכי החקירה על פני מספר שנים. המשיבה סברה עוד כי יש לגזור על המערער עונש מאסר ברף התחתון של המתחם (10 חודשים) לצד קנס בסך של 150,000 ש"ח – וזאת תוך התחשבות בגילו של המערער (יליד שנת 1957) ובעובדה כי הוא נעדר עבר פלילי.

המערער טען מצידו כי מתחם הענישה ההולם נע בין עבודות שירות ל-10 חודשי מאסר בפועל; וכי יש לקבוע את עונשו ברף התחתון של מתחם זה, ולהשית עליו עונש של עבודות שירות ללא מאסר בפועל. לגישתו של המערער מן הראוי שהעונש שיוטל עליו יהיה דומה לרמת הענישה בעניינו של רמבם (שכאמור נגזרו עליו שני חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות) – שכן מדובר במי שהיו שותפים לביצוע העבירה; ועוד נטען כי שומה על בית המשפט להתחשב בקביעת העונש גם בכך שלמערער לא היתה כל כוונה לפגוע בלקוחותיו או להזיק להם, וגם לא לגנוב את כספיהם או להונות אותם. נוסף לזאת, לדברי המערער התמשכות החקירה וההליכים המשפטיים בעניינו הסבה לו עינוי דין של ממש; מאז פתיחת החקירה נגדו הוא סובל מדיכאונות ומחשבות אובדניות; והוא אף נאלץ למכור את דירת מגוריו היחידה כדי להשיב ללקוחותיו את כספם.

מטעם המערער העידו בבית המשפט המחוזי רו"ח מיכה אזולאי, מי שליווה את המערער במשך כ-20 שנה (להלן: רו"ח אזולאי); בנו של המערער, מר נתנאל רוזמן; ובת זוגו של המערער, גב' ענת ענאל. על פי האמור בגזר הדין, רו"ח אזולאי ציין בעדותו כי בעקבות המשבר הפיננסי העולמי שאירע בשנת 2008 נקלעו עסקיו של המערער לקשיים כלכליים, השקעות שביצע עבור לקוחותיו נפגעו, והמערער החל לצבור הפסדים כספיים עצומים. רו"ח אזולאי הדגיש בעדותו כי חרף הקשיים האמורים וגם בעיתות מצוקה, המערער עשה כל שביכולתו על מנת לפרוע את חובותיו לרשויות המס והמדינה ולהשיב כספים ללקוחותיו, ועל מנת לעשות כן אף מכר כאמור את דירת מגוריו. לדברי בית המשפט המחוזי בנו של המערער עמד בעדותו על המחיר הנפשי והמשפחתי הכבד שהמערער נשא בו מראשית הסתבכותו בפרשה; וגם הבן ביקש להדגיש את דאגתו של המערער למשקיעים שכספיהם ירדו לטמיון, אף על חשבון כספו של המערער עצמו. עוד הוסיף הבן, כי קיים חשש ממשי שהמערער יפגע בעצמו – וזאת בשל מצבו הנפשי הקשה, והחשש מפני העונש שיוטל עליו. בת זוגו של המערער ציינה בעדותה את מזגו הנעים של המערער, דאגתו לזולת, ושיתפה כיצד עמד לצידה ואף סעד אותה שעה שנלחמה במחלת הסרטן.

נוסף לעדויות, מטעם המערער הוגשו לבית המשפט המחוזי ראיות ומסמכים שונים – ובין היתר דוחות בנוגע למצבו הכלכלי של המערער שמהם ניתן ללמוד כי הוא נתון בחובות; מסמכים רפואיים על אודות מצבן הרפואי של אמו ובת זוגו של המערער, הזקוקות לעזרתו; וכן חוות דעת פסיכיאטרית מאת הרופא המטפל במערער, ד"ר אילן טל (להלן: ד"ר טל), שלפיה המערער סובל מתסמונת חרדתית כמעט קבועה ותסמונת דיכאונית אפיזודית. לבסוף בית המשפט שמע גם את דברי המערער עצמו, שתיאר בכאב רב את תהליך נפילתו וקריסתו הכלכלית בעקבות המשבר בשוק ההון העולמי. לדברי המערער הוא מעולם לא נטל לכיסו הפרטי ולו אגורה אחת מכספם של לקוחותיו; ההיפך הוא הנכון: לדבריו הסתבכותו בפרשה היא תולדה של ניסיון למנוע מלקוחותיו להפסיד את השקעותיהם – הגם שהדרך שבה פעל בהקשר זה היתה פסולה.

גזר הדין

בית המשפט המחוזי מצא כי יש לקבוע מתחם ענישה אחד לכל העבירות שבהן הורשע המערער – וזאת בשל הזיקה בין העבירות השונות, הדמיון ביניהן, והמניע המשותף לביצוען. בקביעת מתחם הענישה נתן בית המשפט משקל נכבד להיקף הניכר של הפעילות הבלתי חוקית שביצע המערער במסחר בבורסה – הן מבחינת ההיקף הכספי של עבירות התרמית שבהן הורשע, הן מספרן העצום והן התפרשותן על פני מאות רבות של ימי מסחר. בית המשפט הוסיף וקבע כי ניכר מכתב האישום שהעבירות לא בוצעו בלהט הרגע – אלא קדם להן תכנון מוקפד והוקדשה מחשבה למתווה התרמית. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בכך שהמערער התלה את רישיונו על מנת שיוכל לבצע עסקאות עצמיות, אך בה בעת המשיך לנהל את תיקי ההשקעות של לקוחותיו. ועוד נקבע בגזר הדין כי כל זאת נעשה תוך שהמערער מבין היטב את ההשלכות החמורות ומרחיקות הלכת של ניהול תיקי השקעות ללא רישיון, ושל ביצוע עסקאות עצמיות ומתואמות במניות הנסחרות בבורסה.

עוד בקביעת מתחם העונש ההולם ייחס בית המשפט המחוזי חשיבות למידת הפגיעה שהסבו מעשיו של המערער לאמון הציבור בשוק ההון – המבוסס על גילוי נאות ומידע אמין, וכן על טוהר המידות של בעלי הידע; לנזק שנגרם ללקוחותיו של המערער באופן אישי; וכן לפגיעה בדיווחי החברות הציבוריות שהמערער סחר במניותיהן, ובתמחור של המניות. בית המשפט נתן דעתו לטענת המערער שלפיה     הסתבכותו בעבירות נושא כתב האישום היא תולדה של קריסת שוקי ההון בעולם בשנת 2008, ואירעה על רקע המשבר הכלכלי דאז. ואולם לגישתו של בית המשפט גם אם כך הדבר, וגם אם יש ממש בטענתו שלפיה הוא ביצע את העבירות במטרה למזער את ההפסדים שנגרמו ללקוחותיו, ברי כי בפעולותיו ביקש המערער להשיא גם את רווחיו שלו. על פי המפורט בכתב האישום, המערער השקיע כספים שלו ושל בני משפחתו, בסכומים בלתי מבוטלים, בחברות שבמניותיהן ביצע עסקאות עצמיות – כאשר מטרתן של עסקאות אלה היתה להעלות את שווי המניות של החברות ובכך לשפר את מצבו הפיננסי של המערער עצמו.

על יסוד האמור הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי המשיבה עשתה חסד עם המערער כאשר עתרה לקביעת מתחם "חריג מאוד" כלשונו של בית המשפט, של 10 עד 18 חודשי מאסר בפועל. לגישתו של בית המשפט נסיבות כתב האישום, מדיניות הענישה הנהוגה ומגמת ההחמרה בענישה בעבירות כלכליות מחייבים לכאורה קביעת מתחם של מאסר בפועל למשך שנה עד שנה וחצי ברף התחתון, ו-3 עד 4 שנים ברף העליון. עם זאת ציין בית המשפט המחוזי, כי בעניינו של המערער מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן שבעטיין ראוי לאמץ את עמדתה של המשיבה בנוגע למתחם הענישה המקל:

"אין להתעלם מהעובדה שמעשי הנאשם, כמפורט בכתב האישום, החלו בשנת 2007 ונמשכו ברובם עד שנת 2011, כאשר בשנת 2012 נפתחה חקירה גלויה אך כתב אישום הוגש רק בחודש מאי 2016, הווה אומר, חלף פרק זמן של כ-5-9 שנים מאז ביצוע העבירות נשוא כתב האישום ועד להגשת כתב האישום, פרק זמן ארוך לפי כל קנה מידה, בלתי סביר, שיש בצדו עינוי דין לא מבוטל לנאשם שנתון שנים רבות בסיכון של הגשת כתב אישום כנגדו, בהיעדר כל יכולת להשפיע על מועד הגשת כתב האישום אשר נתון כל כולו לשיקול דעתה של הרשות החוקרת והמאשימה." (שם, פסקה 27).

אחר הדברים הללו העמיד בית המשפט את מתחם הענישה על 18-10 חודשי מאסר בפועל, כהצעת המשיבה.

בבואו לקבוע את עונשו של המערער בגדרו של מתחם העונש ההולם, ציין בית המשפט המחוזי לזכותו של המערער את הודאתו בביצוע העבירות, הטומנת בחובה לא רק חסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של העדים, אלא יש בה אף משום נטילת אחריות על המעשים. כן נתן בית המשפט את דעתו לעינוי הדין שנגרם לשיטתו למערער בחלוף הזמן מעת חשיפת הפרשה ועד להרשעתו; לנזק ולקושי שעוד צפויים למערער בריצוי עונש מאסר, לרבות בשל גילו ומצבו המשפחתי והנפשי; וכן להתנהלותו החיובית של המערער, שעשה כל מאמץ להוסיף ולהתפרנס גם בצל החשדות והאישומים נגדו, ואף מכר את דירת מגוריו, והכל על מנת למזער את הנזק שנגרם ללקוחותיו וכדי להשיב להם לפחות חלק מהשקעותיהם. עוד שקל בית המשפט לקולא את מצבן הרפואי של אמו של המערער ושל בת זוגו, להן המערער מסייע, וכן את עברו הנקי מפלילים.

בית המשפט הוסיף ושקל אם יש מקום לחרוג בעניינו של המערער ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום, ובהקשר זה נתן דעתו לחוות הדעת הפסיכיאטרית מאת ד"ר טל ולמצב הנפשי הקשה שבו שרוי המערער עוד מעת ביצוע העבירות. בגזר הדין צוין כי הרושם הוא שהמערער חושש מאוד מתוצאות ההליך המשפטי, באופן שבא לידי ביטוי בין היתר בקשיים בשינה חרף נטילת תרופות, מצב רוח ירוד ואף מחשבות אובדניות. עם זאת, בית המשפט סבר כי נסיבות ייחודיות אלה של המערער קיבלו ביטוי מספק במסגרת מתחם הענישה שעליו המליצה המשיבה – שהוא מקל באופן ניכר ביחס למקרים דומים אחרים, לא כל שכן שעה שהמשיבה הציעה לקבוע את עונשו ברף התחתון של המתחם ולהשית עליו 10 חודשי מאסר בלבד. לנוכח האמור הגיע בית המשפט המחוזי לידי מסקנה כי הקלה נוספת מעבר לכברת הדרך שהלכה המשיבה לקראת המערער תהיה בלתי סבירה בנסיבות העניין, ומצא לקבל את עמדת המשיבה גם בעניין זה.

סופו של דבר השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 10 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים את אחת העבירות שבהן הורשע; וקנס כספי בסך 120,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתו.

לבקשת המערער הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע עונש המאסר למשך 30 יום, וזאת בכפוף לערבויות שכבר הופקדו על ידו במסגרת הליכי המעצר (שיק בנקאי על סך 30,000 ש"ח, ערבות צד ג' על סך 100,000 ש"ח וצו עיכוב יציאה מן הארץ) (ראו פרוטוקול הדיון מיום 18.6.2017). בהחלטה מיום 11.7.2017 האריך בית המשפט המחוזי את עיכוב הביצוע לתקופה נוספת; ועם הגשת הערעור לביץ המשפט העליון ניתן בהסכמת הצדדים צו לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה סופית בערעור (החלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 19.7.2017).

טענות הצדדים בערעור

המערער עתר להקלה בעונשו, באופן שיושת עליו עונש מאסר הניתן לריצוי בדרך של עבודות שירות. לגישתו לא היה מקום לאמץ בגזר הדין את עמדת המשיבה לעניין העונש במלואה, שכן מדובר בגישה מחמירה ביחס למדיניות הענישה הנוהגת ולחומרת העבירות שבהן הורשע המערער. לחלופין טוען המערער כי אף אם המתחם שנקבע ראוי, היה מקום לחרוג ממנו לקולא בשל נסיבותיו האישיות הייחודיות. נוסף לזאת, המערער עותר להקל בקנס שהושת עליו – וזאת לנוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי עצמו שלפיהן המערער ירד מנכסיו, נתון בחובות ומצבו הכלכלי קשה ביותר.

המערער מוסיף וטוען לשורה של טעויות שנפלו בגזר הדין. בתוך כך נטען כי בית המשפט שקל לחומרה את ניגוד העניינים שבו היה המערער נתון לכאורה שעה שביצע מסחר עצמי במניות במקביל לניהול תיקי לקוחותיו; ואולם לגרסתו של המערער, נספח פעולות מסחר שצורף לכתב האישום מלמד כי בפועל מדובר ב-3 עסקאות עצמיות בלבד שביצע במקביל לניהול תיקי לקוחות, ובהיקף זניח למדי (23,000 ש"ח). את עיקר העסקאות העצמיות ביצע המערער לדבריו בתקופה מאוחרת יותר, כאשר תיקי הלקוחות כבר עברו מרמבם שוקי הון לשוורץ השקעות, שאז למערער לא הייתה עוד כל נגיעה אליהם.

עוד נטען בערעור, כי ניכר שבית המשפט היה ער לכך שבעת ביצוע העבירות היה המערער נתון במצב נפשי קשה ביותר, וזאת בעקבות קריסתו הכלכלית שנגרמה עם פרוץ המשבר העולמי בשוק ההון – ואולם לגישת המערער לא ניתן לנסיבות אלה משקל הולם בגזר הדין. ועוד בהקשר זה, המערער סבור כי שגה בית המשפט משלא התייחס כלל בגזר הדין ליומן שניהל המערער בזמן אמת במהלך התקופה הרלוונטית – וממנו עולה תמונה מכמירת לב בדבר המצוקה הנפשית שבה הוא היה שרוי בעת ביצוע העבירות. זאת ועוד. נטען כי אף אין בגזר הדין כל התייחסות לעובדה שזמן קצר לפני שניתן, אושפז המערער בבית חולים בשל אירוע מוחי חולף – וזאת לדבריו כתוצאה מהמתח הנפשי הרב שבו היה ועודנו נתון. לעמדת המערער היה מקום ליתן משקל רב יותר אף לעובדה שהעבירות בוצעו במטרה למזער את הפסדיהם של לקוחותיו (והפסדיו שלו) עקב המשבר הכלכלי – ולא לצורך גריפת רווח לכיסו של המערער. המערער מדגיש כי הוא פעל מתוך מחויבות ללקוחותיו ואמונה כנה בשווי המניות שבהן סחר, ובעובדה זו יש כדי להשליך על מידת החומרה המיוחסת למעשיו. כן צוין כי בניגוד למשתמע מפסק הדין, המסחר העצמי שביצע היה בהיקף זניח ביחס למחזורי המסחר באותן מניות, ועל כן לא היה בו כדי להשפיע בפועל על שערי המניות – עובדה שגם בה יש כדי להפחית מחומרת העבירות.

לשיטת המערער היה מקום לתת את הדעת בגזירת דינו אף לעניינם של שני המעורבים הנוספים בפרשה – ובהקשר זה הובהר כי תיק החקירה נגד אותו עובד ברוזמן יזמות, שיזם את ביצוע העסקאות המתואמות, נסגר מבלי להעמידו לדין; ועל רמבם, שהורשע בסיוע למערער בניהול תיקי השקעות ללא רישיון, הושתו 2 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וקנס בסך 15,000 ש"ח בלבד.

המשיבה מנגד סמכה ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. היא הדגישה את חומרת העבירות, היקפן המשמעותי ואת הפגיעה הגלומה בהן באמון הציבור בשוק ההון. לשיטתה של המשיבה, נסיבותיו של המערער אף אינן מצדיקות סטייה ממתחם העונש ההולם שנקבע בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון קבע, כי דינו של הערעור להידחות. בפתח הדברים הדגיש בית המשפט העליון, כי המערער הוא אדם כבן 60, איש משפחה ועבודה, שחי חיים נורמטיביים עד לפרוץ המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. הוא אב לשלושה ילדים, תומך בבת זוגו במאבקה במחלת הסרטן ובן מסור לאימו החולה; וניכר מן החומר שהובא לפני בית המשפט המחוזי כי הסתבכותו בפלילים מעיבה עד מאוד על מצבו הנפשי. כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, בנסיבות אלה גזירת דינו של המערער למאסר מאחורי סורג ובריח אינה פשוטה כלל ועיקר. ואולם בהינתן טיבן של העבירות שביצע המערער, היקפן, התכנון שקדם להן והנזק שבצידן, מדובר בגזר דין מאוזן וסביר שאין הצדקה להתערבות בו.

בית המשפט העליון הסביר את קביעתו בכך, שהעבירה העיקרית שבה הורשע המערער, במסגרת שלושה אישומים שונים, היא עבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, שעניינה השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של מניות. העונש המרבי הקבוע בצידה של עבירה זו הוא חמש שנות מאסר בפועל. התכלית שביסוד האיסור על תרמית בניירות ערך היא הגנה על המסחר במניות, תוך שמירה על שוק ההון כשוק משוכלל והוגן. כידוע, מסחר תקין בשוק ההון מבוסס בראש ובראשונה על גילוי נאות והעברת מידע אמין מצד המעורבים, וכן על טוהר המידות של אלה שבידם הידע והמיומנות במסחר במניות:

"התכלית המרכזית המונחת בבסיס האיסור המופיע בהקשר זה כיום בסעיף 54(א) לחוק ניירות ערך, הינה 'הצורך בהגנה על אמון הציבור בכלל, ועל ציבור המשקיעים בפרט, בשוק ניירות הערך, בהגינות המסחר שבו, ביעילותו ובתקינותו […] מטרת ההוראה בחוק היא גם לשפר את יכולתו של המשקיע הסביר לקבל החלטות על בסיס כל המידע הרלוונטי, תוך נטרול אותם גורמים שיש בהם כדי לעוות את המידע שבידי המשקיע […]' (ע"פ 5383/97 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 557, 568 (2000); כן ראו: ע"פ 1027/94 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 502, 515-514 (1999); זוהר גושן 'תרמית ומניפולציה בניירות ערך: תאומים לא זהים' משפטים ל 591, 600-598 (2000) (להלן: גושן))." (ההדגשה שלי-ע'ב') (ע"פ 8465/15 בן זקן נ' מדינת ישראל(12.9.2016), פסקה 14 (להלן: עניין בן זקן).

במקרה דנן – המערער השפיע בדרכי תרמית על שערי מניותיהן של שלוש חברות ציבוריות שונות, תוך שביצע מאות רבות של עסקאות עצמיות ומספר עסקאות מתואמות במניות בהיקף כספי של 4 מיליון ש"ח בקירוב, והכל במטרה להעלות את ערכן של המניות שבהן החזיק בעצמו והחזיקו לקוחותיו ובני משפחתו. אין המדובר במעידה חד-פעמית, שכן העבירות התמשכו על פני מספר שנים. אם לא די בכך, המערער ניהל את כספי לקוחותיו בלא רישיון ניהול – תוך שניצל את התליית רישיונו לטובת מסחר עצמי בחשבונות שלו ושל מקורביו. המערער אף גרם להפרת חובת הדיווח של סיון בתו בנוגע לעסקאות שביצע מחשבונה במניות מולטי מטריקס. כל אלה נעשו תוך שהמערער ניצל את מיומנותו ובקיאותו בשוק ניירות הערך, ואת ניסיונו כמנהל תיקי לקוחות משך שנים רבות.

על יסוד האמור, לא ניתן לשעות לטענת המערער כי מעשיו אינם נושאים חומרה יתרה. אף אם לעסקאות שביצע המערער היתה השפעה מוגבלת על שער המניות כנטען על ידו, הרי שהנזק העיקרי הגלום במעשיו אינו נובע ממידת הצלחתה של התרמית – אלא בפגיעה באמון הציבור בהוגנות המסחר בשוק ניירות הערך, ובטוהר המידות של מורשי המסחר בשוק זה (וראו למשל: ע"פ 5383/97 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 557 (2000)). נוסף לזאת, לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך בענישה משמעותית ומרתיעה בעבירות כלכליות; וכך נזדמן לחברי השופט י' דנציגר לציין באחת הפרשות שעמדו לפתחו:

"בל נטעה באופיין 'הלבן והנקי' של העבירות הכלכליות; מדובר בעבירות מתוחכמות וקשות לגילוי, אשר מבוצעות לרוב על ידי עבריינים בעלי מעמד והשכלה שעושים שימוש בכספיהם של אחרים, תוך ניצול כוחם ומעמדם ותוך הפרת חובות הנאמנות. לעיתים קרובות נותרות עבירות אלה סמויות מהעין במשך שנים רבות, וכשהן מתגלות, מתבררים גם הנזקים החמורים הנובעים מהן, אשר הינם בדרך כלל חמורים פי כמה וכמה מהנזקים שנגרמים כתוצאה מעבירות רכוש 'רגילות'. לא בכדי קבע בית משפט זה בשנים האחרונות שהגיעה העת להעלות את רף הענישה בעבירות כלכליות, לרבות הטלת עונשי מאסר בפועל במקרים המתאימים" (ע"פ 4430/13 שרון נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (31.3.2014)).

על חומרתן של העבירות שביצע המערער ניתן ללמוד גם בזיקה לפסיקתו של בית משפט זה מן העת האחרונה – ומן הראוי לציין בהקשר זה את ע"פ 99/14 מדינת ישראל נ' מליסרון בע"מ(להלן: עניין מליסרון), שם נדון בין היתר עניינו של נאשם שהורשע בעבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. בעניין מליסרון דובר בתרמית שנעשתה בניירות ערך, שבמסגרתה הושקעו כ-24 מיליון שקלים באג"ח של חברת מליסרון. בית המשפט הרשיע את הנאשם, שניהל את ענייניהן הכספיים של החברות המעורבות, וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל; מתחם הענישה שנקבע נע בין 9 ל-24 חודשי מאסר. יוער כי גם בעניין מליסרון, כבענייננו, התקיימו נסיבות שהצדיקו הקלה בעונשו של הנאשם – אך לנוכח המגמה המצטיירת של החמרה בענישה בעבירות מסוג זה והצורך בהרתעת הרבים, נמצא כי אין מקום להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. אמנם היקפה הכספי של התרמית בעניין מליסרון עולה באופן ניכר על היקפן הכספי של העבירות שביצע המערער שלפנינו – ואולם הנאשם שם ביצע פעולות תרמית בודדות, שהתפרשו על פני מספר ימים בלבד; מעשיו בוצעו כמנהל בחברות, בלא שהחזיק במניות בעצמו ובלא שהרוויח ממעשיו רווח ישיר; וגם שם עמדה לנגד עיניו של הנאשם מטרה לגיטימית בהשקעתו, נוסף על תרמית.

גם בעניין בן זקן הורשעו הנאשמים בעבירה לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, ובנוסף גם בעבירות לפי חוק העונשין. שם מדובר היה בשורה של מעשי תרמית בניירות ערך, שבוצעו במהלך המסחר בבורסה ונמשכו ימים אחדים – והכל במטרה להעלות את ערכה של מניית "מנופים", על מנת שתעמוד בתנאי הסף לכניסה למדד תל אביב 100. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם העונש ההולם על 30 עד 60 חודשי מאסר בפועל, וקנס שנע בין 250,000 ש"ח עד מיליון ש"ח; וגזר על כל אחד משני הנאשמים, בן זקן ואלדר, 36 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 250,000 ש"ח. בערעורם של השניים עמד בית משפט זה על חשיבות ההרתעה בעבירות כלכליות, תוך שהוסיף והבהיר כי בלא לגרוע מן האמור נדרש שההחמרה בענישה תהא מדודה והדרגתית. בנסיבות המקרה נמצא כי נדרשת הקלה מסוימת בעונשים שנגזרו, ונקבע כי יש להעמיד את עונשו של בן זקן (שחלקו בעבירות היה משמעותי יותר) על 26 חודשי מאסר, ועל אלדר הושת עונש של 22 חודשי מאסר. לצד זאת נמצא כי יש להחמיר בקנסות שהוטלו על השניים, ובן זקן חויב בקנס בסך 800,000 ש"ח, ואלדר חויב בקנס של 500,000 ש"ח.

על רקע האמור, ברי כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער מצוי ברף הנמוך ביחס לרמת הענישה הנוהגת בפסיקה; וכך במיוחד בהינתן מגמת ההחמרה בעבירות כלכליות כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה. אשר לגזירת העונש בתוך מתחם העונש ההולם, ניכר מפסק הדין כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו כדבעי למגוון הנסיבות המקילות בעניינו של המערער – ובתוך כך ציין לשבחו של המערער את התנהלותו מאז הפרשה, ובפרט את נכונותו של המערער למכור את דירת מגוריו על מנת לשלם את חובותיו ללקוחותיו. כן ניתן משקל הולם להשפעה הקשה של ההליך הפלילי על מצבו הנפשי של המערער ועל בני משפחתו, ובפרט על אימו ובת זוגו שלהן מסייע המערער בהתמודדות עם מחלות קשות. התמשכות החקירה הפלילית וההליכים המשפטיים בעניינו של המערער, עד להודאתו במעשיו ומתן גזר הדין בעניינו, קיבלו אף הם ביטוי ראוי בגזר הדין. ובהקשר זה ראוי לציין כי לא הונח לפנינו יסוד לבוא בטרוניה עם גורמי החקירה בנוגע להתמשכות ההליכים – לא כל שכן בהינתן מורכבות חקירתן של עבירות כלכליות על דרך הכלל, ובפרט במקרה דנן שבו מדובר במסחר עצמי במניות.

על יסוד הנסיבות המתוארות העמיד בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער על הגבול התחתון של מתחם העונש; ומשהוברר כי מדובר במתחם שלכתחילה מקל עד מאוד עם המערער ביחס לחומרת העבירות שביצע ולמדיניות הענישה הנוהגת, לא היה מקום להוסיף ולסטות מן המתחם לקולא. מעשיו של המערער מחייבים עונש מאסר בפועל, ותקופת המאסר שנקבעה על הצד הנמוך הולמת את נסיבותיו האישיות המיוחדות וכך גם הקנס שהושת עליו.

טרם סיום ציין בית המשפט העליון, כי במסגרת הערעור עתר המערער לצרף לתיק בית המשפט ראיות חדשות בנוגע למצבו הרפואי – שמאז הדיון בערעור אושפז בשנית, בשל חשד לאירוע מוחי חולף נוסף; וכן בנוגע למצבה הרפואי של בת זוגו – שלמרבה הצער חלה החמרה במחלתה. כידוע הכלל הוא שאין להגיש ראיות חדשות בשלב הערעור, ובנסיבות המקרה אף נראה שאין בכוחן של ראיות אלה להביא לשינוי כלשהו בגזר הדין. מצבם הבריאותי של המערער ושל בת זוגו היה ידוע לבית המשפט המחוזי בעת שניתן גזר הדין, והמסמכים הרפואיים העדכניים שמבוקש להגישם אינם משנים את תמונת המצב הכוללת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

נדחתה תביעת הגרושה לעיין במסמכי פשיטת הרגל של הגרוש

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' באומגרט) בפש"ר19247-06-15 מיום 8.2.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיין במסמכי חקירת המשיב 1 (להלן: המשיב) שנערכו לפני הנאמן.

המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1996, התגרשו בשנת 2017, ולהם 4 ילדים משותפים. במסגרת הליכי הגירושין ביניהם, שהחלו בשנת 2010, ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין, שבו הוכרעה סוגיית משמורת הילדים ונקבעו דמי מזונותיהם (תמ"ש (משפחה חי') 28140-12-10 פלונית נ' פלוני (25.5.2014)). המשיב לא שילם את דמי המזונות כנדרש, החייבת נקטה בהליכי הוצאה לפועל נגדו, ולבסוף, ביום 14.7.2015, ניתן בבית המשפט המחוזי – לבקשת המשיב – צו כינוס לנכסיו; ביום 19.5.2017 הוא הוכרז פושט רגל.

ביום 21.3.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקשה בין היתר לקבל לידיה את חומרי החקירה של המשיב לפני הנאמן. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי "אין מקום להעברת פרוטוקול חקירת החייב לידי ב"כ הנושה [המבקשת – נ' ס']. תוכן החקירה ממילא מופיע בחוות הדעת המסכמת" (החלטת השופטת ע' חן-ברק מיום 29.3.2016). ביום 12.12.2016 הודיע הנאמן לבית המשפט המחוזי כי הצדדים הגיעו לפשרה, במסגרתה נקבעה תכנית פירעון מוסכמת לחובות המשיב, בכלל זה נקבע כי המשיב ואמו יעבירו לידי הנאמן סך של 575,000 ₪, מתוכם סך של 375,000 ₪ יועבר לידי המבקשת בגין החוב שאושר לה ב'דין קדימה'. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי (החלטת השופטת ע' חן-ברק); בהמשך, ביום 13.4.2017, ניתן למשיב צו הפטר.

מספר חודשים לאחר קבלת ההפטר, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תובענה להפחתת דמי המזונות שנקבעו לו, במסגרתה ניתן צו הדדי להסרת חיסיון על מידע כלכלי של הצדדים (תלה"מ (משפחה חי') 29896-07-17 פלוני נ' פלונית (14.11.2017)). מספר ימים לאחר מתן הצו, פנה ב"כ המבקשת לנאמן וביקש לקבל לידיו העתק של הפרוטוקולים מחקירת המשיב לפניו, ושל השיקים שהפקיד לקופת הפש"ר. הנאמן סרב לבקשה, באומרו כי המסמכים המבוקשים אינם חוסים תחת הצו להסרת חיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. בעקבות כך, פנה ב"כ המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה למתן צו ספציפי המורה לנאמן למסור לידיו את המסמכים. בהחלטה מיום 13.12.2017 קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי על המבקשת להגיש בקשתה זו "לבית המשפט שבו התנהל ההליך", דהיינו בית המשפט המחוזי שבו התנהל תיק הפש"ר (החלטת השופטת ע' קצב-קרן). ואכן, המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי את הבקשה, וביום 30.1.2018 ניתנה החלטה, ובה נקבע כדלקמן:

"המבקשת עתרה ב-21.3.16 בבקשה דומה, במסגרתה ביקשה לעיין בפרוטוקולי החקירה, בין היתר, לצורך ניהול הליך בבית המשפט לענייני משפחה בגין מזונות.

כב' השופטת חן-ברק דחתה הבקשה בהחלטה מ-29.3.16. מותב זה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטה זו.

המבקשת, בבקשתה ובתגובתה לתשובת החייב, אינה מתייחסת למקור הסמכות לשנות ההחלטה מ-29.3.16.

יתרה מזו, עיון בע"א 6919/15 מעלה כי, לכאורה, אין הנדון דומה לראיה. בע"א הנ"ל נדרש וניתן העיון לצורך ניהול הליך הפש"ר.בענייננו, מבוקש הגילוי לצורך הליך המתנהל בבית משפט אחר ולצרכים אחרים.

גם הצו לגילוי מסמכים, אליו מפנה המבקשת, אשר ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אינו מתייחס להליכים בתיק הפש"ר.

על מנת שלא לחסום הגולל על הבקשה, רשאית המבקשת להשלים הטיעון עד 20.2.2018" (החלטת השופט א' באומגרט; ההדגשות הוספו – נ' ס').

המבקשת הגישה השלמת טיעון כאמור בהחלטה, ואף על-פי כן דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כדלקמן: "עיון בהשלמת הטיעון, אין בו כדי ללמדנו מקור הסמכות לשינוי החלטת כב' השופטת חן-ברק. משכך, אין מקום להידרש ליתר טיעוני המבקשת" (החלטת השופט א'באומגרט מיום 8.2.2018; להלן: ההחלטה).

מכאן הבקשה דנן, בגדרה טוענת המבקשת כי המסמכים המבוקשים נדרשים לה לצורך הגנתה בתובענה להפחתת דמי המזונות שהגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, בנסיבותיו של העניין דנן, הצורך ב'עשיית משפט צדק' גובר על הזכות לפרטיות של המשיב, יש להורות על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ו'לחשוף' לפניה את הליכי פשיטת הרגל של המשיב. עוד טוענת המבקשת, כי במסגרת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, נתן המשיב הלכה למעשה את הסכמתו להסרה מוחלטת של החיסיון על מסמכיו; ממילא צו החיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה חל גם על המסמכים מושא הבקשה האחרונה.

לטענת הנאמן, בקשת הרשות לערער סותרת את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הפשרה שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי. לדברי הנאמן – שנאמרו לדבריו "גם מתוקף תפקידו כ'קצינו של בית המשפט'" – במסגרת הסדר הפשרה הסכימו הצדדים שלא להגיש לערכאות השונות בקשות בנוגע לדמי המזונות, וזאת עד לסיומו של הליך הפש"ר. בשל הסכמה זו, טוען הנאמן, כי לא היה מקום להציג בבקשה דנן את עתירתו של המשיב להפחתת דמי מזונותככזו ש'הפתיעה' את המבקשת. כמו כן, טוען הנאמן, כי הליכי הפש"ר בעניינו של המשיב הסתיימו על דעתה ובהסכמתה של המבקשת, לאחר ששולם לה מלוא הסכום שאושר בדין קדימה, ולא 'בעקבות בקשת המשיב למתן צו הפטר' כפי שנטען בבקשה. לגופו של עניין, מותיר הנאמן את ההחלטה בבקשה דנן לשיקול דעתו של בית המשפט, ובד בבד מבקש, כי ככל שהבקשה תתקבל אזי יוגדרו במפורש המסמכים שעליו להמציא למבקשת; זאת, בשל העובדה שהסעד המבוקש בבקשה – "כל הליכי פשיטת הרגל של המשיב […] שהסתיימו בהחלטת הפטר מיום 13.4.17 יהיו פתוחים וחשופים בפני המבקשת" – אינו ברור וספציפי די הצורך.

לטענת באת-כוח הכנ"ר יש לדחות את הבקשה, מכיוון שהליך פשיטת הרגל בעניינו של המשיב הסתיים זה מכבר במתן צו הפטר, והמסמכים המבוקשים עתה אינם דרושים במסגרת הליך זה, כי אם לצורך הליכים 'חיצוניים' שמתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, עם מתן צו ההפטר סיים בית המשפט של פשיטת רגל את מלאכתו, כך גם הנאמן והכנ"ר, ואין בסכסוך שמתנהל בין הצדדים לפני בית המשפט לענייני משפחה כדי להחיות מחדש את הליך הפש"רולגרור דיונים נוספים בו; הטענות בעניין חובת הגילוי צריכות להתברר לפני בית המשפט לענייני משפחה, ולא לפני בית המשפט של פשיטת רגל. עוד טוענת באת-כוח הכנ"ר, כי פרוטוקולי החקירה שנערכו לפני הנאמן, בהיותם כוללים מידע אישי ולא רק מידע כלכלי על אודות החייב, באים בגדרו של סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן:הפקודה), ולפיכך אין נתונה למבקשת זכות עיון בהם. זאת ועוד, טוענת באת-כוח הכנ"ר, כי העברת המסמכים לידי המבקשת עשויה להקנות לה יתרון דיוני לא הוגן, ובניגוד לסדרי הדין המקובלים.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת הרשות לערער ובתשובות שניתנו לה – הוא הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 18ג(ה) לפקודה – שמטרתו לאזן בין הזכות לפרטיות של החייב בהליך פשיטת רגל, לבין האפשרות להשתמש במידע שנתקבל במסגרת ההליך לצורך ביצוע הוראות הפקודה – קובע כדלקמן:

"קיבל הכונס הרשמי או מי מטעמו מידע או מסמכים, לא יעשה בהם שימוש ולא יגלה אותם לאחר, אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו, תוך הגנה על פרטיותו של החייב ושל כל מי שנמסר לכונס הרשמי מידע לגביו, או לפי צו של בית משפט" (ההדגשה הוספה – נ' ס').

אמת נכון הדבר, המבקשת היתה נושה בתיק הפש"ר שהתנהל בעניינו של המשיב, ומשכך נתונה לה זכות עיון במסמכים המצויים בתיק בית המשפט של פשיטת רגל; בכלל זה, נתונה לה זכות עיון בדו"חות שהגיש הנאמן לבית המשפט, ובהם מידע כלכלי רלבנטי בעניינו של המשיב. אף על-פי כן, העובדה שהמבקשת היתה נושה בתיק הפש"ר אינה מקנה לה באופן אוטומטי את הזכות לעיין בפרוטוקולים ובמסמכים המצויים אצל הנאמן – מסמכים אלו אינם חלק מתיק הפש"ר בבית המשפט, והם חוסים תחת הוראת סעיף 18ג(ה) לפקודה. לפיכך, לא יעשה הנאמן שימוש במסמכים אלו, "אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו". בנדון דידן, הליך הפש"רהסתיים זה מכבר במתן צו הפטר, הנאמן סיים הלכה למעשה את תפקידו, והמידע המבוקש אינו נדרש להליך עצמו או לשם ביצוע הוראות הפקודה, אלא לצורך הליך חיצוני שמתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה, המבקשת אמנם סומכת את ידיה על פסיקתו של בית משפט זה בע"א 6919/15 ברגרזון נ' אשפלסט תעשיות פלסטיק בע"מ (17.7.2017) (להלן: ענייןאשפלסט), ברם, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין הנדון דומה לראיה. בעניין אשפלסט נתבקש גילוי הפרוטוקולים לצורך ניהול הליך הפש"ר גופו, ואילו בענייננו-אנו נתבקש גילוי הפרוטוקולים לאחר שהסתיים הליך הפש"ר ולצורך ניהולו של הליך אחר. כמו כן, אין מקום לקבל את טענתה של המבקשת, לפיה המסמכים המבוקשים חוסים תחת הצו להסרת חיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. לשונו של הצו ברורה, ואינה כוללת התייחסות להליך הפש"ר. משאלו הם פני הדברים, אין מקום לחרוג מהוראותיו הברורות של סעיף 18ג(ה) לפקודה וליתן למבקשת זכות לעיין במסמכים; הווה אומר, בנסיבותיו של העניין דנן יש להעדיף את הזכות לפרטיות של המשיב על פני עקרון הפומביות שבחשיפת המסמכים.

לא למותר להוסיף, כתב בית המשפט העליון בפסק דינו, כי על פני הדברים דומה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה יכולה להיות מושא לבקשת רשות לערער, וזאת בשל הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). אמנם כן, בבקשה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ציינה המבקשת באופן ספציפי מהם המסמכים המבוקשים על-ידה. ברם, בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לאחר מכן, שההחלטה בה היא מושא בקשת הרשות לערער דנן, עתרה המבקשת "להורות לנאמן לשתף פעולה ולמסור את כל המידע שהגיע לרשותו ו/או ידיעתו […], לרבות ולא רק פרוטוקולים של חקירת החייב [המשיב – נ' ס']בפניו וכן מקורות המימון של הכספים הרבים ששולמו ע"י החייב או מי מטעמו לתיק זה כתנאי למתן ההפטר לחייב" (ההדגשות הוספו – נ' ס'). יתרה מכך, גם הסעד שנתבקש בבקשה דנן – "כל הליכי פשיטת הרגל של המשיב […] יהיו פתוחים וחשופים בפני המבקשת" – אינו ספציפי כדבעי. בין כך ובין אחרת – בית המשפט העליון קבע כי דין הבקשה להידחות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס – על חדלות פרעון ושיעור בחשבון

סיפרתי כאן על תיק פש"ר 37981-09-16 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו נכה התלוי ברכב הנכה שברשותו נאלץ להתמודד עם דרישות הבנק הבינלאומי לתפוס ולמכור את רכב הנכה, למרות האיסור לעקל כסאות גלגלים ורכבי נכה לפי חוק ההוצאה לפועל,  ואף עם דרישת המנהל המיוחד בתיק, לתפוס ולעקל את קצבת הנכות הזעומה, גם כן למרות הוראות חוק הביטוח הלאומי האוסרות על עיקול קצבת נכות.

סיפרתי גם באותו המאמר, שבשקט בשקט, מתנהלת בחודשים האחרונים מהפכה חקיקתית משמעותית אשר עומדת לשנות סדרי עולם בדיני חדלות הפרעון בישראל. שרת המשפטים אילת שקד יחד עם פרופ' דוד האן הכונס הרשמי של מדינת ישראל הצליחו לקדם את הצעת החוק לחדלות פרעון ושיקום כלכלי, אשר ככל הנראה כבר בזמן הקרוב תהפוך לעובדה בשטח ותחליף את פקודת פשיטת הרגל, ואשר לאחריה יש להניח, דיני החובות בישראל ישתנו ללא היכר.

בינתיים אני חייב לציין, היו כל מיני התפתחויות מוזרות בתיק הזה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הבנק והחייב הגיעו להסכמות לפיהן תמורת 80,000 ₪ שצד שלישי הסכים לתרום, ישוחרר הרכב לידי החייב, כשהוא נקי מכל טענה או עיקול.

להסכמות האלו, התנגד המנהל המיוחד מטעם הכונס הרשמי, הוא טען שאין בכך די בשביל למלא את קופת הפש"ר הריקה. הוא גם טען שהעובדה שקיצבת הנכות מעוקלת אינה גורעת מהטענה שהחייב בינתיים לא שילם מתוכה את הסכום החודשי שנקצב לו, לצורך התשלום לקופת הפש"ר.

לפעמים אתה נשאר בלי מילים, כי בפועל לא רק שהחייב שילם את הסכום שנקצב למרות שעיקלו לו את קצבת הנכות, אז גם בסופו של דבר הסתבר, שההתנגדות הקשה של המנהל המיוחד לשחרר את הרכב תמורת 80,000 ₪ הובילה לעיכוב נוסף ולתשלום אחסון על הרכב לעוד זמן מה ובסוף להמלצה של המנהל המיוחד לשחרר את הרכב בפחות מהסכום המקורי, ב 77,000 ₪ בלבד.

אולי לא הבנתי משהו למרות שאני לא רע בחשבון, אבל להצעה השניה הנמוכה יותר, פתאום כולם הסכימו, מוזר לא ?

אז החוק החדש שסיפרתי עליו עדיין לא נכנס לתוקף אבל בקרוב זה כנראה יקרה, ולאחריו ולאורו יש להניח, שהמדינה תראה בשיקום החייב משום ערך עליון, אפילו על חשבון החזר החוב לנושים ותוך תפיסה חדשה, לפיה בראיה גלובלית מוטב להחזיר את פושטי הרגל למעגל הכלכלי הנורמטיבי במהירות האפשרית ולהימנע מהתהליך הארוך הנהוג היום, שבו משך כמה שנים פועל הכונס הרשמי בחקירה, הגבלות ודרישה כנגד החייבים, לצורך השבת החוב לנושים.

עניין מהפכני נוסף בחוק החדש הנו ביטול חלקי של קדימות הנשייה של הנושים המובטחים (בעיקר בנקים), והעברת תשלומים דווקא לנושים הקטנים והבלתי מובטחים של החייבים, שהנם בעיקר העסקים הקטנים, על חשבון חלקם של הבנקים.

בהתאם להודעת הכנסת מיום 24.5.2016, מצפה המחוקק, כי עם אישרורו של החוק החדש ישתפר  מצבם של העסקים הקטנים במצבת הנשייה, כך שהבנקים לא יוכלו לממש את מלוא השעבודים שרשמו לעצמם ואילו העסקים הקטנים יזכו לחלק מהתקבולים שיתקבלו ממכירת נכסים משועבדים על ידי הבנקים, במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק. עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

רע"א 6947/17 מתן ייעוץ משכנתאות בע"מ נ' אוהד שמילוביץ

בבית המשפט העליון

 

רע"א  6947/17

 

לפני: כבוד השופט מ' מזוז

 

המבקשת: מתן ייעוץ משכנתאות בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיב: אוהד שמילוביץ

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו ברת"ק 28513-08-17 מיום 16.08.2017

בשם המבקשת:                      ליאור אילון

החלטה

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן) מיום 16.8.2017 ברת"ק 028513-08017, בה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (הרשמת הבכירה ע' דבי) מיום 25.7.2017 בת"ק 45861-12-16.

ענייננו במחלוקת על תשלום עמלות על פי הסכם לשיתוף פעולה לארגון כנסים לציבור נוטלי משכנתאות בין המשיב למבקשת. בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי על המבקשת לשלם 18,000 ₪ למשיב לפי אומדן נציג המבקשת דווקא, במהלך הדיון בבית המשפט, של מספר העסקאות שנערכו על ידי המבקשת בעזרה ובתיווך של המשיב. על פסק דין זה ביקשה המבקשת רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הבקשה. המבקשת לא השלימה אף עם החלטה זו, והגישה "בקשת ערעור" לאותה ערכאה על ההחלטה האמורה. ביום 24.8.2017 הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה, שכן "עם מתן ההחלטה מיום 16.8.2017 סיים ביהמ"ש מלאכתו בתיק".

כעת מונחת לפני בקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט המחוזי שלא לתת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), לא כל שכן כאשר מקורו של ההליך בתביעה בבית משפט לתביעות קטנות. בבקשה שכזו אמת המידה האמורה תיושם באופן מחמיר עוד יותר (ראו למשל, רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב, פסקה ט (20.3.2005)). במסגרת הבקשה חוזרת המבקשת על טענות שהועלו בבית משפט קמא כלפי סכום הפיצוי שנפסק בבית המשפט לתביעות קטנות, בהתייחסות לטענות עובדתיות שלא הוכחו בידי מי מהצדדים (תוך הגשה שלא כדין של ראיות נוספות שלא עמדו בפני בתי המשפט קמא בהחלטתם), ובכל אופן ברי כי אין הבקשה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינם האישי של הצדדים.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב, לא אעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ח באלול התשע"ז (‏19.9.2017).

 

 

    ש ו פ ט

עו"ד נועם קוריס כותב על המהפכה בדיני חדלות פרעון

מ' מהנדס במקצועו חלה בשנת 2001 במחלת הפרקינסון עובדה שהובילו לקריסתו הכלכלית, כמו גם לפירוק משפחתו.

עד להתפרצות מחלתו היה מ' מהנדס פעיל וחבר מועצת הנהלה במספר גופים מובילים, לאור המחלה שפרצה נכנס מ' לתסבוכת לא פשוטה, בעיקר מאחר שקיצבת הנכות הזעומה שהוא מקבל (כ 1,500 ₪ לחודש) לא מספיקה לו אפילו למחייתו והוא נותר ללא מקורת הכנסה נוספים.

מ' הגיע אלי לאור תיק שנפתח בפש"ר 37981-09-16 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם גיליתי שמ' נאלץ להתמודד עם דרישות הבנק הבינלאומי לתפוס ולמכור את רכבו שהינו רכב נכה, למרות האיסור לעקל כסאות גלגלים ורכבי נכה לפי חוק ההוצאה לפועל, ומתוך התחשבות החוק לפיה הנכה התלוי ברכב הנכה שברשותו יותר מאזרח רגיל, אף לצורכי היומיום.

בעודי מופתע מהדורסנות של הבנק כנגד נכה ובניגוד לכאורה להוראות החוק הבאות להגן על נכים במצבו, הופתעתי אף לקבל את דרישת המנהל המיוחד בתיק, שביקש לתפוס ולעקל גם את קצבת הנכות הזעומה, גם כן למרות הוראות חוק הביטוח הלאומי האוסרות על עיקול קצבת נכות.

ברור שלא כל חייב ובוודאי לא כל חייב שהוא גם נכה, יכול להעמיד עורכי דין מתאימים על מנת למנוע עוולות מסוג זה כנגדו אך עמדתנו הנחושה בפני בית המשפט כבר הביאה להמלצת בית המשפט להשיב למ' את רכבו ולהתייחסות בית המשפט לבקשת עיקול קצבת הנכים, אנו עדיין ממתינים.

מנגד, בשקט בשקט, מתנהלת בחודשים האחרונים מהפכה חקיקתית משמעותית אשר עומדת לשנות סדרי עולם בדיני חדלות הפרעון בישראל. שרת המשפטים אילת שקד יחד עם פרופ' דוד האן הכונס הרשמי של מדינת ישראל הצליחו לקדם את הצעת החוק לחדלות פרעון ושיקום כלכלי, אשר ככל הנראה כבר בזמן הקרוב תהפוך לעובדה בשטח ותחליף את פקודת פשיטת הרגל, ואשר לאחריה יש להניח, דיני החובות בישראל ישתנו ללא היכר.

ניתן ללמוד משם החוק המוצע, כמו גם מסעיפיו, שמעתה ואילך רואה המדינה בשיקום החייב משום ערך עליון, אפילו על חשבון החזר החוב לנושים ותוך תפיסה חדשה, לפיה בראיה גלובלית מוטב להחזיר את פושטי הרגל למעגל הכלכלי הנורמטיבי במהירות האפשרית ולהימנע מהתהליך הארוך הנהוג היום, שבו משך כמה שנים פועל הכונס הרשמי בחקירה, הגבלות ודרישה כנגד החייבים, לצורך השבת החוב לנושים.

עניין מהפכני נוסף בחוק החדש הנו ביטול חלקי של קדימות הנשייה של הנושים המובטחים (בעיקר בנקים), והעברת תשלומים דווקא לנושים הקטנים והבלתי מובטחים של החייבים, שהנם בעיקר העסקים הקטנים, על חשבון חלקם של הבנקים.

בהתאם להודעת הכנסת מיום 24.5.2016, מצפה המחוקק, כי עם אישרורו של החוק החדש ישתפר  מצבם של העסקים הקטנים במצבת הנשייה, כך שהבנקים לא יוכלו לממש את מלוא השעבודים שרשמו לעצמם ואילו העסקים הקטנים יזכו לחלק מהתקבולים שיתקבלו ממכירת נכסים משועבדים על ידי הבנקים, במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק בדיני חדלות פרעון זה 133 שנים.

דחיית תביעה נגזרת בעניין בזק- שאול אלוביץ

בבית המשפט העליון

 

דנ"א  1380/17

 

לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור

 

המבקש: ורדניקוב אילן

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. אלוביץ שאול
  2. אלוביץ אור
  3. אורנה פלד
  4. אפ. סב. אר החזקות בע"מ (פורקה ונמחקה)
  5. רן גוטפריד
  6. דוד גלבוע
  7. מייקל גרבינר
  8. סטיבן גרבינר
  9. זהבית שוחט כהן
  10. מנחם ענבר
  11. אלון שליו
  12. יואב דור רובינשטיין
  13. אדם צ'זנוף
  14. קיהרה ר. קיארי
  15. אריה סבן
  16. יצחק אידלמן
  17. רמי נומקין
  18. יהודה פורת
  19. מרדכי קרת
  20. שלמה רודב
  21. אלדד בן משה
  22. אליהו הולצמן
  23. פליקס כהן
  24. עמיקם שמואל שורר
  25. יהושוע רוזנצויג
  26. פורמלי בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
  27. פורמלי פרץ זקן חמו

 

בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דנו של בית המשפט העליון בע"א 7735/14 ובע"א 7972/14 שניתן ביום 28.12.2016 על ידי כבוד השופטים: י' עמית, נ' סולברג, וע' ברון

 

תשובה מטעם המשיבים 3-1 ו-25-15 לבקשה לקיום דיון נוסף מיום 22.5.2017

 

תשובה מטעם המשיבים 6-5 ו-12-9 לבקשה לקיום דיון נוסף מיום 22.5.2017

בשם המבקש:                        עו"ד מיכאל בך; עו"ד רון לדרמן

 

בשם המשיבים 3-1 ו-25-15:   עו"ד ניר כהן; עו"ד אמיר בן-ארצי;

עו"ד ד"ר אלעד פלד

 

בשם המשיבים 6-5 ו-12-9:     עו"ד איל רוזובסקי; עו"ד מור פינגרר;

עו"ד דורון לוי

החלטה

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (מפי השופטים י' עמית, נ' סולברג ו-ע' ברון) בע"א 7735/14 מיום 28.12.2016. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב-יפו (השופט ח' כבוב) בתנ"ג 43335-11-12 מיום 17.9.2014, לדחות את בקשתו להגיש תביעה נגזרת בשמה של "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: בזק או החברה) נגד המשיבים.

רקע

החל משנת 1990 בזק היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. בשנת 2010 נמכר גרעין השליטה בחברה, כ-31% ממניותיה, לחברה פרטית המוחזקת (בשרשור) במלואה על ידי חברה ציבורית בשם בי קומיוניקיישנס בע"מ (להלן: בי-קום). בי-קום עצמה היא חברה ציבורית הנשלטת (באמצעות שרשור העובר דרך מספר חברות) בידי מר שאול אלוביץ' (להלן: אלוביץ' אובעל השליטה) (לפירוט מלא של עץ האחזקות ראו התרשים בפס’ 8 לפסק דינו של בית משפט קמא). גרעין השליטה בבזק נרכש על ידי בי-קום תמורת כ-6.5 מיליארד ש"ח. מתוך סכום זה שילמה בי-קום מקופתה כ-1.4 מיליארד ש"ח, ואת יתרת הסכום – כ-5.1 מיליארד ש"ח – גייסה באמצעות נטילת הלוואות. לאחר רכישת השליטה על ידי בי-קום, התפטרו מספר חברי דירקטוריון מכהנים ובמקומם מונו מספר דירקטורים מטעם בעל השליטה. אלוביץ' עצמו, שכיהן כדירקטור בבזק עוד טרם רכישת גרעין השליטה, מונה ליו"ר הדירקטוריון.

למן העברת השליטה בבזק לידי בי-קום באפריל 2010 ועד לסוף שנת 2012, גייסה בזק חוב בסך כולל של כ-7.41 מיליארד ש"ח. במהלך תקופה זו חילקה החברה דיבידנדים לבעלי מניותיה בסך כולל של כ-9.95 מיליארד ש"ח. מתוך הסכום הכולל של הרווחים שחולקו כדיבידנדים, כ-2 מיליארד ש"ח התקבלו בדרך של הפחתת הון (שאושרה בבית המשפט המחוזי) וכ-1.5 מיליארד ש"ח התקבלו בעקבות רווח חשבונאי שנוצר לחברה לאחר שהוחלט על הפסקת איחוד דוחותיה עם אלו של חברת די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ (להלן: "יס") (זאת בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בתחום ההגבלים העסקיים (ע"א 2082/09 יורוקום די.בי.אס בע"מ נ' בזק חברת התקשורת הישראלית בע"מ, פ"ד סג(2) 788 (2009)). חלוקות הדיבידנדים במהלך תקופה זו אושרו כולן על ידי האסיפה הכללית ברוב של למעלה מ-99% מקרב המשתתפים בהצבעה, כאשר שיעור ההשתתפות עמד בכל המקרים על למעלה מ-70% מבעלי המניות.

הבקשות לאישור תביעה נגזרת

לבית המשפט קמא הוגשו שתי בקשות לאישור תביעה נגזרת שנידונו יחד (תנ"ג 43335-11-12; תנ"ג 28887-07-12). הבקשות לא היו זהות אך בלב שתיהן הייתה הטענה כי מדיניות גיוס החוב וחלוקת הרווחים של בזק בתקופה הרלוונטית הייתה שלא בטובת החברה. בשתי הבקשות נטען כי מכלול הפעולות נועד לשרת בראש ובראשונה את בי-קום ואלוביץ' ולאפשר להם לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הגורמים שהלוו להם את ההון לטובת הרכישה הממונפת של בזק. הבקשות התמקדו בשלוש סוגיות מרכזיות: הראשונה, מדיניות חלוקת 100% מהרווחים של בזק ויישומה לאחר רכישת השליטה על ידי בי-קום. השנייה, חלוקה כדיבידנד של הרווח החשבונאי שנוצר בעקבות הפרדת הדוחות של "יס". השלישית, הפחתת ההון וגיוסי החוב שבוצעו בשנת 2011, וחלוקות הדיבידנד שבוצעו לאחר אלו.

המבקשים טענו כי הדירקטורים השונים הפרו את חובות האמונים והזהירות החלות עליהם, וכי אלוביץ' הפר את חובת ההגינות המוטלת עליו כבעל שליטה. לשיטתם, כל אלו הסבו לחברה נזק בדמות הוצאות מימון לא נחוצות ואובדן של הטבות מס שונות, תוך הזנחת טובת החברה. עוד נטען על ידי המבקש בהליך דנן, כי לאלוביץ' היה "עניין אישי" בחלוקות ובגיוסי החוב, ועל כן היה לאשר את אלו באמצעות מנגנון "האישור המשולש": ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית, בהתאם להוראות סעיף 275 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק).

פסק דינו של בית המשפט קמא

על רקע נסיבות המקרה, בית המשפט קמא קבע כי יש מקרים בהם ראוי להפעיל ביקורת שיפוטית מחמירה יותר מזו המקובלת במסגרת "כלל שיקול הדעת העסקי" (הקובע כי כל עוד לא הוכח שהחלטותיהם של נושאי משרה התקבלו שלא באופן מיודע, בחוסר תום לב או בניגוד עניינים, בית המשפט יימנע מלהתערב בהן – הכלל בוחן למעשה את הליך קבלת ההחלטה בחברה ולא את תוכן ההחלטה עצמה). בעניין אפשרות מחמירה יותר שכזו בית המשפט קמא הפנה למבחן שאומץ במקרים מסוימים בדין האמריקאי, במדינת דלאוור. בית המשפט קמא התייחס למבחן זה כאל "כלל שיקול הדעת העסקי המוגבר" (Enhanced Business Judgment Rule). לפי מבחן זה, מקום שעסקינן בשינוי מבנה ההון של חברה המתרחש לאחר רכישה ממונפת שלה, על המבקש לתקוף את החלטות הדירקטוריון נדרש להוכיח שני אלמנטים: הראשון, כי לבעל השליטה השפעה ניכרת על קבלת ההחלטות בחברה. השני, כי לבעל השליטה צרכי נזילות דחופים. במידה ויעלה בידי המבקש לעמוד בכך, יעבור הנטל לכתפי המשיבים שיידרשו גם הם להוכיח שני אלמנטים: הראשון, כי קיים היגיון עסקי סביר בהחלטות שהתקבלו. השני, כי מקבלי ההחלטות פעלו בשקיפות ותוך גילוי מידע מלא. אם יעמדו המשיבים בנטל זה, הרי שהנטל יחזור לכתפי המבקש והוא יעמוד למעשה בפני כלל שיקול הדעת העסקי "הרגיל" והחזקה הקבועה בו.

בית המשפט קמא התייחס בנפרד לכל אחת מהסוגיות המרכזיות שתוארו לעיל וקבע האם יש לבחון אותן לאור כלל שיקול הדעת העסקי "הסטנדרטי" או לחלופין לאור הכלל "המוגבר". בעניין המשך מדיניות חלוקת 100% מהרווח הנקי של החברה, בית המשפט קבע כי למרות שמדיניות זו הייתה נהוגה בבזק עוד בטרם רכישת השליטה על ידי בי-קום, הרי שבמקרה זה קיים חשש לניגוד עניינים של הדירקטוריון. אי לכך בית המשפט קמא החיל לגבי החלטה זו את מבחן שיקול הדעת העסקי המוגבר. בתום הדיון נקבע כי אף לפי בחינה זו לא ניתן לומר כי חברי הדירקטוריון או בעל השליטה הפרו את חובותיהם כלפי החברה ובעלי מניותיה. ביחס לשאלת חלוקת הרווח החשבונאי שנוצר לבזק בעקבות הפרדת דוחותיה מאלו של "יס", בית המשפט קמא קבע כי די במבחן שיקול הדעת העסקי "הסטנדרטי", וכי המבקשים לא הרימו את הנטל הקבוע במסגרתו. גם בעניין הפחתת ההון בית המשפט קמא סבר כי מתקיים חשש לניגוד עניינים ועל כן החיל את מבחן שיקול הדעת העסקי המוגבר. אולם, גם במקרה זה נקבע כי אף לפי בחינה מחמירה זו לא נמצא שחברי הדירקטוריון ובעל השליטה הפרו את חובותיהם השונות. בית המשפט קמא קבע כי אף שנפלו פגמים מסוימים בהליך – בדגש על חוסר הדיון בדירקטוריון בנוגע למצב הנזילות של בי-קום והעובדה שבמעמד ההצבעה באסיפה הכללית לא נאמר כי חלוקת הדיבידנדים בעקבות הפחתת ההון תחייב גיוס חוב – הרי שבסופו של דבר הוא הגיע לידי מסקנה שחברי הדירקטוריון פעלו בתום לב, קיבלו החלטה מיודעת ומסרו גילוי נאות מספק.

סוף דבר, בית המשפט קמא דחה את הבקשות וקבע כי קבלתן לא תשרת את טובת החברה. נקבע כי החלטותיהם של המשיבים חוסות תחת הגנת כלל שיקול הדעת העסקי, גם כאשר זה נבחן "באופן מוגבר" במקומות הנחוצים. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה

בית משפט זה, בפסק דין מיום 28.12.2016, דחה את הערעורים פה אחד. במסגרת סקירה עיונית מקיפה בחן השופט י' עמית, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, את החובות השונות המוטלות על חברי הדירקטוריון ואלוביץ' (בכובעו כבעל שליטה) ואת סטנדרט הביקורת שעל בית המשפט להפעיל בבוחנו האם חובות אלו הופרו. במסגרת הבחינה העיונית סקר השופט י' עמיתאת התפתחותו של כלל שיקול הדעת העסקי בדין האמריקאי ואת תהליך קליטתו בדין הישראלי. השופט עמד על כך שעל אף שמעמדו של כלל שיקול הדעת העסקי טרם הוכרע באופן "רשמי" בפסיקתו של בית משפט זה, הרי שבפועל הוא קנה לו מקום בפסיקותיהן של כלל הערכאות ושאין חולק כי הלכה למעשה הוא נקלט במידה זו או אחרת בדין המקומי. לאור דברים אלו השופט י' עמית קבע שבשלה העת להסיר את הלוט ולהכריז על כלל שיקול הדעת העסקי כחלק מדיני החברות של המשפט הישראלי. זאת בהתאמות הנדרשות בהתחשב בצורך לשמירת האיזון בדין הקיים.

בהתייחסו לכלל "הבחינה המוגברת" – אותו כלל שיקול דעת עסקי מוגבר הנזכר בפסק דינו של בית המשפט קמא – קבע השופט י' עמית שכלל זה נועד להתמודד עם מצבים בהם הדינמיקה של קבלת ההחלטה מייצרת חשש לניגוד עניינים. נקבע כי סטנדרט הביניים של "הבחינה המוגברת", כפי שהשופט י' עמית התייחס אליו, מתאפיין בשני היבטים מרכזיים: הראשון, הנטל הראשוני מוטל על נושאי המשרה להראות כי החלטתם נופלת ב"מתחם הסבירות". השני, ספקטרום ההתערבות של בית המשפט רחב יותר מזה הקיים בכלל שיקול הדעת העסקי הרגיל. השופט י' עמית קבע שיש טעם באימוצו של סטנדרט ביניים שכזה בדין הישראלי, במקרים המתאימים לכך, וכי מקרים של שינוי משמעותי במבנה ההון של חברה לאחר רכישה ממונפת נמנים על מקרים אלה. אולם, נוכח מאפייניה של החלטה על חלוקת דיבידנד –זכות בסיסית של בעל מניות מעצם היותו כזה – השופט י' עמית קבע כי תוכנה של הבחינה המוגברת שתוטל במקרים אלה שונה מזו המקורית שפותחה בדין האמריקאי. לעניין זה השופט י' עמית קבע כי הנטל הראשוני במקרים אלו עודנו מוטל על המבקש ופירט את האלמנטים שיש להוכיח כדי להעביר נטל זה לנתבעים: חשש להשפעה ניכרת של בעל השליטה על תהליכי קבלת ההחלטות בחברה וקיומו של שינוי משמעותי במבנה ההון שלה. עוד נקבע שבמידה ועולה בידי המבקש להעביר הנטל לכתפי המשיבים, הרי שעל אלו להראות כי בעל השליטה לא היה נתון בקשיי נזילות דוחקים וכי ההחלטות שהתקבלו היו בעלות היגיון כלכלי סביר.

בדומה לבית המשפט קמא, כך גם השופט י' עמית בחן פרטנית את שלושת המהלכים העסקיים המרכזיים שנידונו בבקשות המקוריות. ביחס לשתי ההחלטות הראשונות – המשך מדיניות חלוקת הדיבידנד השוטף וההחלטה לחלק את רווחי הפסקת איחוד דוחותיה של בזק עם יס – קבע השופט כי די בבחינה לפי כלל שיקול הדעת העסקי "הרגיל" וכי לא עלה בידי המבקשים לעמוד בנטל המוטל עליהם. בעניין ההחלטה השלישית והאחרונה נקבע כי זו מעוררת את סימני השאלה הכבדים ביותר וכי הנסיבות – הפחתת הון משמעותית בסמיכות לרכישה ממונפת – מצדיקות את יישומה של הבחינה המוגברת. בתום הבחינה קבע השופט י' עמית כי על אף שהמבקשים עמדו בנטל ההוכחה הראשוני המוטל עליהם, הרי שגם המשיבים עמדו בנטל שהועבר אליהם ועל כן עומדת להם חזקת תקינות. זאת שכן הוכח כי בעל השליטה לא היה נתון בקשיי נזילות דוחקים וכי בבסיס ההחלטה עמד היגיון עסקי סביר. כמו בית המשפט קמא, כך גם השופט י' עמית קבע כי אכן נפל פגם בתהליך קבלת ההחלטה על הפחתת ההון. זאת נוכח העובדה כי אישור האסיפה הכללית ניתן לפני שבעלי המניות עודכנו כי ההפחתה וחלוקות הדיבידנד יצריכו ככל הנראה גיוס חוב בסך של 3 מיליארד ש"ח. אולם, גם השופט י' עמית קבע כי לאור הנסיבות הרי שאין מדובר בפגם היורד לשורש העניין.

עוד נקבע בחוות דעתו של השופט י' עמית כי "המגרש המתאים" לתקיפת ההחלטה על חלוקת הדיבידנדים היא במסגרת בחינת חובותיהם של נושאי המשרה, ולא במסגרת הצורך לאשר החלטות אלו באמצעות מנגנון האישור המשולש – השמור לעסקאות עם בעלי עניין. בהמשך לכך, השופט י' עמית בחן האם גיוסי החוב שביצעה בזק הן בגדר עסקאות שחִייבו את אישור המנגנון המשולש. שאלה זו נבחנה לאור טענת המבקשים כי ההלוואות שניטלו נועדו לשרת את חלוקת הדיבידנדים, וכי כאשר פעולות אלו נבחנות כמכלול הדבר עולה לכדי עסקה בה לבעל השליטה עניין אישי. השופט י' עמית קבע שיש לדחות טענות אלו. נקבע שהיות ולבעל השליטה אין "ענין אישי" בחלוקת הדיבידנדים, הרי שממילא אין לו "זיקה עודפת" בהחלטה לאשר את ההלוואות הדרושות לכך ועל כן הדבר אינו חייב באישור המנגנון המשולש.

השופט נ' סולברג הצטרף לפסק דינו של השופט י' עמית, בכפוף למספר הסתייגויות. ראשית, כי אין מקום לקבוע כלל גורף לגבי "המגרש המתאים" בו נכון לבחון החלטות בעניין חלוקת דיבידנד. לשיטת השופט על כל מקרה להתברר בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות. שנית, השופט נ' סולברג הביע מספר חששות בעניין סטנדרט הביניים של "הבחינה המוגברת". בעניין זה השופט כתב כי לא ברור מדוע הבחינה המוגברת תחול רק במקרים בהם מדובר בשינוי משמעותי במבנה ההון של חברה, וכי הנטל להראות כי "קיים חשש שלבעל השליטה הייתה השפעה ניכרת על תהליך קבלת ההחלטות" אינו ברור דיו. לשיטת השופט, הנטל הנוצר הוא כבד ביותר וספק אם הוא עולה בקנה אחד אם הוראות סעיף 198 (א) לחוק – המחייב רף של הוכחה לכאורה לצורך אישורה של תביעה נגזרת.

גם השופטת ע' ברון הצטרפה לחוות דעתו של השופט י' עמית. במסגרת חוות דעתה הסכימה השופטת כי בשלה העת לאמץ את כלל שיקול הדעת העסקי למסגרת הדין הישראלי, וכי אכן ישנו צורך בסטנדרט ביניים מחמיר יותר של "בחינה מוגברת" במקומות המתאימים לכך. השופטת ע' ברון הסכימה כי מקרה של חלוקת דיבידנד לאחר רכישה ממונפת נמנה על מקרים אלו. השופטת ע' ברון הדגישה כי טרם נוצרו התנאים לקבוע את גבולותיה ואופן יישומה של ה"בחינה המוגברת" בנסיבות שונות מהמקרה דנן. לסיום ציינה השופטת ע' ברון כי בדומה לשופט י' עמית, אף היא סבורה כי חלוקת הדיבידנד והפחתת ההון במקרה דנן אינן בגדר "עסקה חריגה עם בעל עניין" ועל כן לא היו טעונות אישור באמצעות המנגנון המשולש.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי לדיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף

ביום 12.2.2017 הוגשה לבית משפט זה בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף. בקשתו של המבקש ארוכה ומפורטת והועלו בה טענות רבות. אולם בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרי שעניינו של דיון נוסף הוא אך ורק בהלכות שנקבעו בפסק הדין מושא הבקשה, ולא בטענות הקשורות לאופן בו בית המשפט פסק במקרה הקונקרטי (ד"נ 4/57 ברלינרבלאו נ' שר הבטחון, פ"ד יב 25, 28 (1958)). אי לכך, נפנה כעת למנות אך ורק את הטענות העוסקות בהלכות החדשות שנקבעו לכאורה בפסק הדין מושא הבקשה. טענותיו הנוספות של המבקש הן טענות ערעוריות שאין מקומן בדיון נוסף (דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית, פס’ 7 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (14.8.2013)). זאת לרבות טענותיו של המערער בעניין האיתנות הפיננסית של בעל השליטה ושרשור החברות באמצעותן נרכש גרעין השליטה בבזק בשנת 2010. הגם שלא נעלמו מעיניי הפרסומים האחרונים בכלי התקשורת בעניין, טענותיו של המערער לגבי הקביעות העובדתיות שנקבעו בסוגיה זו הן טענות ערעוריות מובהקות. משכך, ומבלי להביע כל דעה לגבי פרסומים אלה, הרי שוודאי ואין בהם להשפיע על הבקשה דנן.

על אף שהמבקש מציין גם את "אימוץ" כלל שיקול הדעת העסקי לדין הישראלי, את עיקר טענותיו הוא מקדיש לסטנדרט הביניים ומבחני "הבחינה המוגברת" שנקבעו בפסק דינו של השופט י' עמית. "מבחן חדש ותקדימי" זה, כפי שקורא לו המבקש, אינו מתאים לשיטתו לדין הישראלי ואף סותר את הוראות חוק החברות והלכות קודמות של בית משפט זה. המבקש טען כי המבחן שנקבע יוצר חוסר וודאות בעניין היחס בינו לבין המבחנים האחרים הקבועים בדין הישראלי, המטילים שורה של חובות שדי בהפרתן כדי לאשר תביעה נגזרת. לשיטתו המבחן שנקבע מקל עם נושאי המשרה שכן הוא מאפשר "להכשיר" הפרות של חובות אלו בדיעבד, במידה והפעולות נופלות בתוך מתחם הסבירות. עוד טען המבקש כי המבחן החדש יוצר "שעטנז" של ההוראות שנקבעו בדין האמריקאי, ושתוצאתו הסופית מחמירה עם התובע מעבר לזו שנקבעה שם. טענותיו הנוספות של המבקש בעניין זה מתמקדות בהפעלתה של הבחינה כבר בשלב אישורה של הבקשה להגשת תביעה נגזרת – שלב בו קיימים פערי מידע משמעותיים לרעת התובע (בהיעדר גילוי מסמכים מלא וזכות מלאה לזימון עדים). המשמעות המעשית, לשיטת המבקש, היא דרישה להוכיח "וודאות" בשלב דיוני בו אמור להיות די ב"חשש". המבקש טען שמדובר בנטל הגבוה מזה אליו התכוון המחוקק בסעיף 198(א) לחוק, ושהדבר מצמצם את המקרים בהם תאושר תביעה נגזרת ובעקבות כך את התמריץ להגיש תביעות אלו.

מעבר לכך המבקש טען כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעו מספר הלכות נוספות, לרבות הלכה המשנה את הדין לגבי חובת הגילוי החלה כלפי המשקיעים בחברה. המבקש טען כי בפסק הדין נקבע שהפרסום בדיעבד ריפא את הפגם שנפל באי גילוי הצורך בגיוס חוב טרם הצבעת האסיפה הכללית על חלוקת הדיבידנד לאחר הפחתת ההון. לטענתו מדובר למעשה בהלכה חדשה הסותרת את הוראות חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך) ופוגעת בעיקרון הבסיסי של חובת הגילוי. לשיטת המבקש, בפסק הדין נקבעו הלכות גם בעניין שתי השאלות הבאות:ראשית, האם חלוקת דיבידנד כשלעצמה יכולה להיחשב "עסקה". שנית, האם ייתכן שלבעל מניות יהיה "עניין אישי" בחלטה על חלוקת דיבידנד. המבקש טען כי פסק הדין מושא הבקשה קבע לראשונה כי התשובה לשתי שאלות אלו היא בשלילה. לסיום, המבקש טען כי פסק הדין סטה מההלכה לפיה יש לבחון את פעולותיהם של נושאי משרה "במבחן המעשה", קרי האם הפעולה בוצעה לטובת החברה אם לאו, ובחן אותן "במבחן התוצאה", קרי החוסן הפיננסי המתמשך של בזק בפועל.

טענות המשיבים

למען הנוחות, טענות המשיבים – אשר חופפות במידה רבה וממילא שנועדו כולן לענות על אותן הטענות של המבקש – תוצגנה במאוחד. לעניין אימוץ כלל שיקול הדעת העסקי לדין הישראלי, המשיבים טענו כי אין בכך חידוש שכן הדבר אינו מהווה יותר "מהכרזה" על עובדה קיימת. בהמשך לכך המשיבים טענו כי "הבחינה המוגברת", במתכונת בה זו נקבעה בפסק הדין מושא הבקשה, אינה אלא פיתוח נקודתי של ההלכה הקיימת העולה בקנה אחד עם המגמות הקיימות בפסיקה. המשיבים הדגישו כי ההלכה שנקבעה מוגבלת למקרה שאינו שכיח בחייה של חברה (הפחתת הון לאחר רכישה ממונפת), וכי בית המשפט הדגיש את חשיבות שימור הגמישות באופן יישום המבחן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. לעניין מועד החלת הבחינה המוגברת טענו המשיבים כי פסק הדין מושא הבקשה אינו סוטה מהדין הקובע כי רף ההוכחה הנדרש בשלב אישורה של תביעה נגזרת הוא הצבת תשתית ראייתית לכאורית, אלא שבפסק הדין נקבע כי המבקש לא עמד ברף זה. בהמשך לכך המשיבים טענו כי אין לקבל את טענת המבקש כי הסטנדרט מקל עם נושאי משרה ומחמיר עם המבקשים לאשר תביעה נגזרת. המבקשים טענו כי הבחינה המוגברת אינה משנה למעשה את מערך הנטלים הקיים, אלא רק מרחיבה את העילות המאפשרות את העברת הנטל בשלב הראשון של בחינת כלל שיקול הדעת העסקי.

בהמשך לכך, המשיבים טענו כי יש לדחות גם את הטענה כי הבחינה המוגברת מאפשרת "להכשיר בדיעבד" הפרות של נושאי משרה. המשיבים טענו כי הבחינה כלל אינה מוּחלת בשלב בו נקבע כי הייתה הפרה כלשהי, אלא בשלב מוקדם יותר בו נסיבות העניין יצרו חשש מוגבר לקיומה הפוטנציאלי של הפרה. מטרת המבחן במקרים אלה לאפשר "הצצה מוקדמת" לסבירות ההחלטה לגופה ועל כן מדובר, שוב, בהיבט המחמיר עם נושאי המשרה.

בעניין טענת המבקש כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעו שתי הלכות ולפיהן חלוקת דיבידנד אינה "עסקה" ואינה יכולה להיות נגועה ב"עניין אישי", המשיבים טענו כי טענות אלו הן טענות ערעוריות המתייחסות לקביעות הקונקרטיות במקרה דנן. כך טענו המשיבים גם בעניין טענת המבקש כי פסק הדין קבע הלכה חדשה בנושא של "ריפוי בדיעבד של הפרת חובת הגילוי". לגבי טענתו של המבקש כי פסק הדין קבע הלכה חדשה לפיה ניתן לבחון את פעולותיהם של נושאי המשרה בדיעבד לאור "במבחן התוצאה", המשיבים טענו כי הלכה כזו כלל לא נקבעה בפסק הדין – בו אף נכתב מפורשות כי איתנותה של בזק נבחנה לאור מצבה בעת קבלת ההחלטות הנבחנות ולא לאור הצלחתן של אלו. לחלופין טענו המשיבים כי אף אם נקבעו הלכות בחלק מסוגיות אלו, ודאי שלא מדובר בסוג המצדיק קיומו של דיון נוסף.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות המבקש, בתגובות המשיבים ובפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך חריג שבחריגים השמור למקרים בעלי חשיבות משפטית יוצאי דופן. מקרה זה אינו נמנה על מקרים נדירים אלו. כאמור לעיל אין בכוונתי להידרש לכל תג ותג בפסק הדין מושא הבקשה ובטענות הצדדים, אלא אך ורק לטענות שעניינן הלכות חדשות שנקבעו לכאורה וטיבן של אלה. אי לכך, השאלה המקדמית אותה יש לשאול היא האם כלל נקבעו הלכות חדשות כפי שטוען המבקש. רק במידה והתשובה לשאלה זו חיובית אפנה לבחון את טיבה של אותה הלכה, שכן רק הלכה מיוחדת וחריגה, המשנה באורח מהותי את הדין הקיים, מצדיקה קיומו של דיון נוסף (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פס' 6 לפסק דינו של השופט מ' חשין (11.10.2005)).

את טענותיו של המבקש לגבי המשמעויות הרחבות של אימוץ כלל שיקול הדעת העסקי אין בידי לקבל. כפי שנכתב באריכות בחוות דעתו המקיפה של השופט י' עמית, כלל זה קנה לו שביתה בדין הישראלי כבר לפני שנים רבות (ראו פס' 73-72 לפסק דינו של השופט י' עמית וההפניות שם). "הסרת הלוט" מעל מציאות זו אינה בגדר "חידוש מרעיש", וודאי שלא מדובר בסוג ההלכות המצדיקות קיומו של דיון נוסף. בצדק הקדיש המבקש עיקר טענותיו לסטנדרט הביניים ו"הבחינה המוגברת" שנידונו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה דנן. אכן נראה שהבחינההמוגברת, למצער באופן בו זו נקבעה בפסק הדין על ידי השופטים י' עמית ו-ע' ברון, היא תוספת חדשה לדין הישראלי. אולם בפועל תוספת זו אינה אלא פיתוח נקודתי של כלל שיקול הדעת העסקי, המוגבל למקרה הייחודי של שינוי מבנה ההון של חברה בסמוך לאחר רכישה ממונפת. עקב כך אין לדידי מקום לקיים דיון נוסף בעניין הלכה זו. זאת בעיקר בשים לב לגבולותיה הצרים ולעובדה כי השופטים הדגישו את חשיבות גמישותה של הבחינה המוגברת ואת הצורך להתאימה לנסיבות השונות של כל מקרה ומקרה. הלכות מסוג זה, התחומות לנסיבות הקונקרטיות של פסק הדין או מקרים אחרים הדומים לו במידה רבה, אינן מקימות עילה לקיומו של דיון נוסף (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ, פס' 16 לפסק דינו של השופט מ' חשין (29.11.2004)).

המבקש טען כי קיימים מספר היבטים מוקשים בבחינה המוגברת, המחמירים עם התובע ומקלים עם נושאי המשרה, אולם תיאור זה אינו מדויק. למעשה הבחינה המוגברת מקלה על התובע ומרחיבה את העילות המקובלות להעברת הנטל הראשונית במסגרת כלל שיקול הדעת העסקי. מעין "חלופה רביעית", כהגדרת השופטת ע' ברון (פס' 2 לפסק דינה), המצטרפת לשלוש החלופות המוכרות ושמורה למקרים של שינוי מבנה ההון של חברה לאחר רכישה ממונפת. אי לכך, הרי שגם לא קיים חוסר וודאות ביחס בין המבחן החדש למבחנים הנוספים הקבועים בדין הישראלי. המבחן החדש נוסף על המבחנים הקיימים ואין בו כדי לסתור אותם או להכשיר הפרות של חובות נושאי משרה בהתאם להוראותיהם. ככל שיעלה בידי תובע להוכיח אחת משלושת העילות "המסורתיות" של כלל שיקול הדעת העסקי, הרי ש"מתחם סבירות" הנידון במסגרת הבחינה המוגברת כלל אינו נבחן ביחס להפרות אלו. לאור דברים אלה, ממילא שגם בטענותיו של המבקש לעניין כובד הנטל הנוצר בהחלת הבחינה המוגברת כבר בשלב אישור התביעה הנגזרת – באופן המאפשר את החזרת נטל ההוכחה לכתפי התובע עוד בשלב זה – אין ממש. זאת שכן נמצאנו למדים כי הבחינה המוגברת רק מקלה על התובע וככל שהיא משנה את הדין הנוהג, הרי שזה לטובתו. מעבר לכך, הרי שגם במקרה זה השופטים י' עמית ו-ע' ברון הדגישו באופן מפורש כי הנטל המוטל על התובע במקרים אלו מותאם לנסיבות המקרה, בהתאם לקשיים הראייתיים הקונקרטיים. זאת כדי להימנע ממציאות בה סתירת חזקת התקינות תהפוך לאפשרות תיאורטית בלבד (פס' 117 לפסק דינו של השופט י' עמית; פס' 2 לפסק דינה של השופטת ע' ברון).

המבקש העלה טענות נוספות לעניין השונות הקיימת לכאורה בין המבחן שנקבע בפסק הדין מושא הבקשה למבחן המקורי בדין האמריקאי, אולם להבדלים אלה, ככל שהם קיימים, אין חשיבות מעשית לעניין הבקשה דנן. לדין האמריקאי אין כמובן משמעות מחייבת על המשפט הישראלי. הדין "המיובא" מעוצב בהתאם לצורך המקומי והסביבה הנורמטיבית של קורפוס דיני החברות הישראליים, כפי שהשופט י' עמית אף כתב בצורה מפורשת (פס' 74 לפסק דינו).כאמור, המבקש טען כי פסק הדין מושא הבקשה קבע הלכה חדשה נוספת המכרסמת בחובת הגילוי הקבועה בחוק ניירות ערך. זאת על ידי הכרה לכאורה באפשרות של ריפוי הפרה של החובה באמצעות פרסום בדיעבד. לדידי אין זה כך. אמנם נקבע בפסק הדין שהייתה הפרה של חובת הגילוי, אלא שלאור הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן הוחלט שאין מדובר בפגם היורד לשורש העניין. ויש להדגיש, הפרסום בדיעבד היווה רק אחד ממכלול הנסיבות שנשקלו בעניין זה (ראו פס' 150 לפסק דינו של השופט י' עמית). מעבר לכך, הלכה שקובע בית המשפט העליון צריכה להיות ברורה, מפורשת ולגלות את עצמה על פני פסק הדין (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן, פס' 2 לפסק דינו של השופט מ' חשין (19.8.2002)). המקרה דנן אינו מלמד על כוונה שכזו בעניין חובת הגילוי. מטעמים דומים יש לדחות את הטענות בדבר הלכה חדשה לפיה יש לבחון את פעולותיהם של נושאי משרה "במבחן התוצאה" ולא "במבחן המעשה". מעבר לכך שהשופט י' עמית קבע מפורשות שאיתנותה הפיננסית של החברה צריכה להיבחן בעת מועד קבלת ההחלטה (פס' 120 לפסק דינו), הרי שגם בעניין זה לא ניכרת כל כוונה בפסק הדין לחדש הלכה הקובעת אחרת.

כעת לעניין טענותיו של המבקש כי בפסק הדין נקבעו שתי הלכות חדשות הקובעות לראשונה כי חלוקת דיבידנד אינה יכולה להיחשב "עסקה" וכי החלטה על כך לא מקימה "עניין אישי" לצורך הפרק של אישור עסקאות בחוק החברות. הלכות לכאורה אלו הן בעלות משמעות ביחס לשאלה האם יש לבחון את פעולות החברה במקרה דנן, ובמקרים דומים אחרים, כמכלול אחד החייב במנגנון האישור המשולש אם לאו. לדידי אין לומר כי נקבעה הלכה מחייבת בעניין זה. אמנם ניכר שזוהי עמדתו של השופט י' עמית בנושא, אולם אף הוא בחן את השאלה כך וכך וקבע כי במקרה זה לא היה לבעל שליטה "עניין אישי". לא רק זו אף זו, הרי שהשופטת ע' ברון התייחסה בחוות דעתה למקרה הקונקרטי בלבד והשופט נ' סולברג התנגד מפורשות לקביעתה של הלכה גורפת בעניין זה, ועל כן ממילא שכזו לא נקבעה.

המשיבים האלו מספר טענות נוספות אשר יש בהם לדידי לחזק את מסקנתי בדבר דחיית הבקשה לדיון נוסף. כך העובדה שפסק הדין התקבל פה אחד על ידי כל שופטי המותב (דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פס' 9 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (22.4.2012)), וכך גם העובדה שדיון שכזה יהיה תיאורטי באופיו וללא סיכויים ממשיים להשפיע על זכויות בעלי הדין (דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רוזנצוויג (3.6.2003)). זאת לאור העובדה כי אף בהינתן הבחינה המוגברת והמחמירה, המהווה כאמור את החידוש המשמעותי ביותר בפסק הדין, קבעו שניים משופטי ההרכב כי המשיבים עמדו בחובותיהם השונות. הסיכויים שבבחינה נוספת השופטים י' עמית ו-ע' ברון לא יגיעו לאותה תוצאה סופית – אליה הגיע כאמור גם השופט נ' סולברג ללא שימוש בבחינה המוגברת – הם קלושים.

למען שלמות התמונה אציין כי המשיבים 6-5 ו-12-9 (חברי הדירקטוריון הקודם של בזק עובר לרכישת השליטה על ידי בי-קום) טענו כי כלל לא היה מקום לצרפם כמשיבים לבקשה זו. זאת שכן רק ההמלצה בעניין חלוקת הדיבידנד לאחר פיצול הדוחות מיס התקבלה במהלך תקופת כהונתם בחברה. אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי הרי שאיני רואה מקום להרחיב בסוגיה זו.  סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות בסך 15,000 ש"ח עבור כל אחת מקבוצות המשיבים השונות (המשיבים 3-1 ו-25-15; המשיבים 6-5 ו-12-9; המשיבה 26).

ניתנה היום, ‏ח' באלול התשע"ז (‏30.8.2017).

     ה נ ש י א ה

עו"ד נועם קוריס – על טיפשות, רמאות ויותר מחצי מיליארד ש"ח שנעלמו

עו"ד נועם קוריס –  על טיפשות, רמאות ויותר מחצי מיליארד ש"ח שנעלמו  

משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות, הטור של עו"ד נועם קוריס ב news1, עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היום

בשנת 2014 לערך, פורסם בכלכליסט שחב' אקסיום בהנהלת דנה תדמור ואורי עצמון מבצעים מהלך לרכישה של קניון הראל מחב' מליסרון, בשווי של 300,000,000 ₪ (שלוש מאות מיליון דולר). תדמור ועצמון אז, הזמינו משקיעים מקרב הציבור להשקיע באמצעותם בקניון הראל שבירושלים, ולרכוש את הקניון מחברת מליסרון, שלאור גדילתה ורכישת קניונים נוספים על ידה, נאלצה בהוראת הממונה על ההגבלים העסקיים, להיפרד אז מקניון הראל.

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

לא הרבה זמן אח"כ נעלם הכסף, תדמור ועצמון הגישו בקשה לפירוק ייזום של החברה  בםני בית משפט המחוזי בתל אביב וטענו שפשוט נגמר להם הכסף, ואף נפתחה חקירה פלילית בחשד למרמה והטעיית משקיעים על ידי תדמור ועצמון, במפלג ההונאה של מחוז תל אביב.

קצת מוזר, אבל מעבר לחשדות החמורים למרמה של הציבור, דווקא גרסתם של תדמור ועצמון בעייתית לא פחות. הם טענו שאת הקניון רכשו באמצעות כספי המשקיעים אך עם הלוואה ומינוף שקיבלו ממליסרון לצורך הרכישה. את ההלוואה שנשאה ריבית של שמונה אחוזים לשנה הם תכננו להחזיר עם רווחי הקניון מדמי ניהול ושכירות. ייאמר שלטענתם שלהם, הקניון מניב תשואת שכירות ודמי ניהול של כשבעה אחוזים לשנה בלבד.

אתם הבנתם ? הקניון מכניס שבעה אחוז לשנה (אם אין בעיות מיוחדות בתחזוקה ושוכרים), אבל ההלוואה נושאת ריבית של שומנה אחוז לשנה, בכל מקרה…

כלומר, בכל שנה אפילו לפי התוכנית האופטימלית, העסקה הייתה מפסידה לפחות אחוז אחד ובכל מקרה הסוף בתוכנית היה הפרת ההסכם עם מליסרון והפסד של כל הקניון וכספי המשקיעים, בהתאם לחוזה שנחתם.

אז נכון שממש מפחיד לגלות שאנשים שמנהלים סכומים של מאות מיליוני שקלים לפעמים יותר חסרי אחריות ורשלניים אפילו ממי שמנהל רק דמי כיס, אבל מעניין אם גרסת "הטיפשים" באמת יכולה לסייע להם מול חקירת המשטרה ומאות המשקיעים שטוענים שנעקצו במאות מיליוני שקלים.

אני חלילה לא מתיימר להיות נביא, אבל בקרן קלע למשל, שהתאיידה יחד עם עוד למעלה משלוש מאות מיליון ₪  מצאה המדינה מקום להעמיד לדין את מנהלה אמיר ברמלי, עם כתב אישום חמור בגין מרמת משקיעים והטעייה.

עו"ד נועם קוריס מייסד משרד נועם קוריס ושות' בשנת 2004. משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס בעל תואר מסטר במשפט מאוניברסיטת בר אילן. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו”ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין

עו”ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

 

עו"ד נועם קוריס – על בנק פועלים ומלחמות של 32 שנים

עו"ד נועם קוריס – על בנק פועלים ומלחמת 32 השנים

רק לאחרונה, כתבתי כאן טור המביע את דעתי בנוגע לפשרות ולמלחמות משפטיות שחוצות עשורים ושנים, ועוד ועוד ערכאות משפטיות שנאלצות לדון באינספור הליכים משפטיים, ערעורים, בקשות- ומה לא.

בדוגמא שאז נתתי, סיפרתי על התביעה הייצוגית נגד תנובה שההליכים בה נמשכו למעלה מ – 16 שנים ואשר למרות שהתביעה הייצוגית ניצחה והתקבלה בסוף, הרי שהתובע ז"ל נפטר במהלך השנים וטרם מתן פסק הדין הסופי, וכלל לא נהנה מהזכייה כעבור השנים.

עו"ד נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

הפעם אני רוצה לספר לכם על תיק או יותר נכון סכסוך משפטי, שנמשך לא פחות מ – 30 שנים תמימות, ועדיין לא הסתיים.

רלה וינשטיין, אוטוטו בת 80 אבל ג'ינגית תוססת ונמרצת סיפרה לי את סיפורה המדהים, על מלחמת 32 השנים שהיא עדיין עורכת מול בנק הפועלים.

הכל התחיל לדבריה בשנת 1985, כאשר עקב טעות של עורך דינה דאז קיבל בנק הפועלים פסק דין בהעדר הגנה נגדה בבית משפט השלום, על סכום שלטענתה היא בכלל לא הייתה חייבת.

הבנק פתח נגדה עוד תיק הוצאה לפועל (לדבריה בסכומים מופרזים שאינם תואמים אף את פסק הדין) והחל לגבות בהוצאה לפועל את החוב.

רלה הגישה לתיק ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי וטענה בין היתר שנגבו ממנה סכומים עודפים ומופרזים שכלל לא היו צריכים להיגבות ובאופן מפתיע (או שלא) טענתה התקבלה ולאחר חישוב הסכומים שנגבו ביתר במהלך השנים, יצא דווקא שהבנק פתאום חייב לה מיליונים של שקלים.

הבנק כמובן לא ויתר, ויוצא שאין כמעט שופט במחוז חיפה או בבית המשפט העליון, שעוד לא מכיר את רלה ועוד לא נגע ולו במשהו בסכסוך הזה.

אחרי הרבה מאוד הליכים משפטיים ואחרי שלדבריה שופטי בית המשפט העליון אמרו לבנק דברים ממש קשים מחוץ לפרוטוקול, היו כמה שנים שהיא החזיקה בתיק הוצאה לפועל כנגד הבנק, לפיו הבנק חייב לה עשרות מיליוני שקלים.

אחרי עוד הליכים נוספים, ודווקא בהוצאה לפועל הפעם, שוב התהפך הפור, ושוב רלה מצאה עצמה חייבת לבנק למעלה מעשרים מיליון שקלים.

אם נראה לכם שבזה הדברים יסתיימו, אז נראה לי שעוד תופתעו, הבנק שכבר בטח מכיר את רלה ייאלץ כנראה עוד להתדיין איתה שוב בטענותיה, החל מהבקשה לביטול אותו פסק דין מקורי משנת 1987 ועד לטענותיה הקשות כנגד גורמים שונים בבנק ומחוצה לו, אשר כנראה עדיין לא הבשיל הזמן לפרסמן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות, עו"ד נועם קוריס כותב ב news1, עו"ד נועם קוריס כותב בישראל היום

עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’

עו"ד נועם קוריס כותב על חשבון פשוט וחדלות פרעון

עו"ד נועם קוריס כותב על חשבון פשוט וחדלות פרעון 

משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. עו"ד נועם קוריס כותב בקו עיתונות 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004עו”ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוקעקבו אחרינו בבלוגר עו”ד נועם קוריס ושות’ 

סיפרתי כאן על תיק פש"ר 37981-09-16 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו נכה התלוי ברכב הנכה שברשותו נאלץ להתמודד עם דרישות הבנק הבינלאומי לתפוס ולמכור את רכב הנכה, למרות האיסור לעקל כסאות גלגלים ורכבי נכה לפי חוק ההוצאה לפועל,  ואף עם דרישת המנהל המיוחד בתיק, לתפוס ולעקל את קצבת הנכות הזעומה, גם כן למרות הוראות חוק הביטוח הלאומי האוסרות על עיקול קצבת נכות.

סיפרתי גם באותו המאמר, שבשקט בשקט, מתנהלת בחודשים האחרונים מהפכה חקיקתית משמעותית אשר עומדת לשנות סדרי עולם בדיני חדלות הפרעון בישראל. שרת המשפטים אילת שקד יחד עם פרופ' דוד האן הכונס הרשמי של מדינת ישראל הצליחו לקדם את הצעת החוק לחדלות פרעון ושיקום כלכלי, אשר ככל הנראה כבר בזמן הקרוב תהפוך לעובדה בשטח ותחליף את פקודת פשיטת הרגל, ואשר לאחריה יש להניח, דיני החובות בישראל ישתנו ללא היכר.

בינתיים אני חייב לציין, היו כל מיני התפתחויות מוזרות בתיק הזה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הבנק והחייב הגיעו להסכמות לפיהן תמורת 80,000 ₪ שצד שלישי הסכים לתרום, ישוחרר הרכב לידי החייב, כשהוא נקי מכל טענה או עיקול.

להסכמות האלו, התנגד המנהל המיוחד מטעם הכונס הרשמי, הוא טען שאין בכך די בשביל למלא את קופת הפש"ר הריקה. הוא גם טען שהעובדה שקיצבת הנכות מעוקלת אינה גורעת מהטענה שהחייב בינתיים לא שילם מתוכה את הסכום החודשי שנקצב לו, לצורך התשלום לקופת הפש"ר.

לפעמים אתה נשאר בלי מילים, כי בפועל לא רק שהחייב שילם את הסכום שנקצב למרות שעיקלו לו את קצבת הנכות, אז גם בסופו של דבר הסתבר, שההתנגדות הקשה של המנהל המיוחד לשחרר את הרכב תמורת 80,000 ₪ הובילה לעיכוב נוסף ולתשלום אחסון על הרכב לעוד זמן מה ובסוף להמלצה של המנהל המיוחד לשחרר את הרכב בפחות מהסכום המקורי, ב 77,000 ₪ בלבד.

אולי לא הבנתי משהו למרות שאני לא רע בחשבון, אבל להצעה השניה הנמוכה יותר, פתאום כולם הסכימו, מוזר לא ?

אז החוק החדש שסיפרתי עליו עדיין לא נכנס לתוקף אבל בקרוב זה כנראה יקרה, ולאחריו ולאורו יש להניח, שהמדינה תראה בשיקום החייב משום ערך עליון, אפילו על חשבון החזר החוב לנושים ותוך תפיסה חדשה, לפיה בראיה גלובלית מוטב להחזיר את פושטי הרגל למעגל הכלכלי הנורמטיבי במהירות האפשרית ולהימנע מהתהליך הארוך הנהוג היום, שבו משך כמה שנים פועל הכונס הרשמי בחקירה, הגבלות ודרישה כנגד החייבים, לצורך השבת החוב לנושים.

עניין מהפכני נוסף בחוק החדש הנו ביטול חלקי של קדימות הנשייה של הנושים המובטחים (בעיקר בנקים), והעברת תשלומים דווקא לנושים הקטנים והבלתי מובטחים של החייבים, שהנם בעיקר העסקים הקטנים, על חשבון חלקם של הבנקים.

בהתאם להודעת הכנסת מיום 24.5.2016, מצפה המחוקק, כי עם אישרורו של החוק החדש ישתפר מצבם של העסקים הקטנים במצבת הנשייה, כך שהבנקים לא יוכלו לממש את מלוא השעבודים שרשמו לעצמם ואילו העסקים הקטנים יזכו לחלק מהתקבולים שיתקבלו ממכירת נכסים משועבדים על ידי הבנקים, במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

ע"א 10154/16 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' יגאל ישינובסקי ואח'

בבית המשפט העליון

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשות כל הזמן. עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוקעקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות', בלינקדין נועם קוריסנועם קוריס  בקפה דה מרקר

 

  ע"א  10154/16 – א'
   
לפני: כבוד השופט י' עמית  

 

המבקש: בנק מזרחי טפחות בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. יגאל ישינובסקי
  2. נירה ישינובסקי
  3. נאור ישינובסקי
  4. ישינובסקי פיתוח והשקעות
  5. שי בצלאל ישינובסקי
  6. נ.י. נכסי השרון בע"מ

 

בקשה למתן סעד זמני ועיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.8.2016 בת"א 2311-06 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון

 

בשם המבקשים: עו"ד יצחק גולדשטיין

 

בשם המשיבה 2: עו"ד גור עמרם

 

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ע' ברון) בת"א 2311-06 מיום 23.8.2016, בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המשיבים הנסבה על זכותו של המבקש לממש נכסים לצורך פירעון חובותיהם.

העובדות הצריכות לעניין יובאו להלן בתמצית. המשיבים 1, 3 ו-5 הם אחים שפעלו במסגרת המשיבה 4, שותפות בלתי רשומה העוסקת ביזמות וקבלנות (להלן: השותפות). המשיבה 2 היא רעייתו של המשיב 1 (להלן ובהתאמה: המשיבה ו-המשיב). עסקי השותפות, חשבונו הפרטי של המשיב 3 וחשבונם המשותף של המשיבים 2-1 (להלן ובהתאמה: החשבון המשותף ו-בני הזוג) נוהלו על ידי המבקש (להלן: הבנק), אשר העניק מעת לעת אשראי הן לשותפות והן לשותפים באופן אישי. בתמורה לאשראי שהעמיד הבנק לשותפות שועבדו לטובתו מספר נכסים, ביניהם בית המגורים של בני הזוג ברעננה (להלן: הקוטג').

השותפות נקלעה לקשיים כספיים ובמקביל החלו להצטבר חובות גם בחשבון המשותף של בני הזוג. בשלב מסוים הוגשה על ידי המשיב "בקשת חידוש אשראי בחשבון המשותף" ובסעיף "בטחונות מוצעים" נכתב כי כנגד האשראי ישועבד הקוטג' ברעננה. הבקשה אושרה ובשנים שלאחר מכן המשיב העביר לבנק פוליסות ביטוח של הקוטג' שכללו סעיף שעבוד לטובת הבנק.

בין השותפות לבנק התנהל משא ומתן להסדרת החוב כאשר הצדדים חלוקים אם הבשיל לכדי הסכם מחייב. בחודש מרץ 2004 החל הבנק במימוש הבטוחות, כאשר לשיטתו, כל אחד מהשעבודים שנרשמו מבטיח את יתרת החוב הן בחשבון השותפות והן בחשבונות הפרטיים.

מכאן ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, אשר נסב על השאלה האם רשאי הבנק לפרוע את החובות שהצטברו בחשבונות העסקיים ובחשבונות הפרטיים באמצעות כל אחד מהשעבודים שנרשמו לטובתו במהלך השנים.

בפסק דינו מיום 23.8.2016 קבע בית המשפט, בהתייחס לקוטג' של בני הזוג, כי אף שמלכתחילה הנכס שועבד לצורך הבטחת הלוואה שניתנה לשותפות, בחלוף השנים השעבוד הוחל בהסכמת המשיב גם על חובות החשבון המשותף. עם זאת, הבנק לא קיבל את הסכמתה של המשיבה להרחבת השעבוד ומשכך הוא לא חל על זכויותיה. נקבע כי הבנק רשאי להיפרע רק ממחצית מהזכויות בנכס, קרי חלקו של המשיב בקוטג', וזאת בכפוף להגנה שבסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

על פסק הדין הגישו הצדדים ערעורים לבית משפט זה. בהמשך, הוגשה הבקשה שבפניי, במסגרתה ביקש הבנק להורות כי המשכנתא הרשומה על חלקה של המשיבה לא תימחק עד להכרעה בערעור שהוגש מטעמו.

בבקשה נטען כי ביום 21.2.2017 המשיבים פנו לבנק בדרישה למחוק לאלתר את המשכנתא ואת צו ניהול הנכסים הרשומים על חלקה של המשיבה בקוטג', זאת למרות שפסק דינו של בית משפט קמא לא הורה על כך במפורש והבנק ניאות לבקשתם לעכב את מימוש דירתו של המשיב 3 עד להכרעה בערעור. נטען כי בבקשתם זו פעלו המשיבים בחוסר תום לב ובמטרה להבריח את הנכס, וכי אם הערעור יתקבל והבנק יהיה זכאי לממש אף את חלקה של המשיבה, יהיה קושי ברישום משכנתא חדשה ובגביית החוב והדבר יסב לבנק נזק רב ובלתי הפיך.

המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי הוגשה בחוסר תום לב ולוקה בשיהוי כבד; כי הערעור מכוון כנגד קביעות עובדתיות וסיכוייו נמוכים; כי הנזק שיגרם לבנק הוא נזק כספי; וכי המשיבה היא אישה מבוגרת וחולה, וככל שתזדקק לעזרה רפואית או תבקש לעבור לדיור מוגן היא תבקש לממש את זכויותיה בקוטג'. נטען כי הותרת המשכנתא הרשומה על כנה, לא תאפשר למשיבה לשכור מטפלת ולהנות בערוב ימיה מנכסיה, ובכך יגרם לה נזק בלתי הפיך המטה את מאזן הנוחות לטובתה.

איני מוצא לשוב ולהידרש להלכות בדבר עיכוב ביצוע במקרקעין (וראו לדוגמא, ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, פסקה 14 (7.4.2013); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי, פסקה 17 (‏13.4.2014); ע"א 1796/14 חלילה נ' נשר, פסקה 11 (17.4.2014); ע"א 6360/15 אבו זהרייה נ' עזבון המנוחה סילביה חליל סלאמן, פסקה 8 (30.11.2015)). בהינתן שמחצית מהזכויות בקוטג' משועבדות לבנק ובהינתן הקושי במכירתו במצב זה, איני רואה במה יגרע חלקה של המשיבה אם עד להכרעה בערעור תימנע מלבצע דיספוזיציה בחלק שלה בנכס (מחצית). חזקה על הבנק כי ימנע ממימוש חלקו של המשיב בנכס, ומשכך, במהלך תקופה זו זכויותיה בנכס ישמרו לה והיא תוכל להנות מפירותיו בדרך שאינה כוללת את מכירתו. לכאורה, מכירת הזכויות על ידי המשיבה אינה מהווה כשלעצמה נזק בלתי הפיך, שהרי מדובר בעניין כלכלי הניתן לפיצוי כספי (ע"א 1612/11 עזבון המנוחה איטה ברנהולף נ' אוחנה, פסקה 8 (8.5.2011)). ברם, נוכח גובה החוב של המשיבים לבנק, העומד על כמעט תשעה מיליון ₪, קיים חשש כי הבנק לא יוכל להיפרע מהמשיבה אם יזכה בערעורו ולא יוכל לגבות את מלוא החוב (ראו והשוו: רע"א 10487/07עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פסקה 6 (3.1.2008) וע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ סניף הגדוד, פסקה 11 (20.11.2008)).

בנסיבות אלה שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים להיעתר לבקשה, להותיר את המצב על כנו ולהימנע ממחיקת המשכנתא על חלקה של המשיבה. משהגעתי למסקנה זו איני מוצא להידרש לסיכויי הערעור.

על כן, ניתן בזה צו המורה למשיבים שלא לפעול למחיקת המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על חלקה של המשיבה בקוטג' ברעננה הידוע כגוש 6581 חלקה 577/2 וכן שלא לפעול למחיקת צו ניהול על ידי כונס הנכסים על הנכס.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח באייר התשע"ז (24.5.2017).

    ש ו פ ט