דירת פושטת הרגל תימכר למרות התנגדותה

נועם קוריס משה אביב

דירת פושטת הרגל תימכר למרות התנגדותה

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשה לעיכוב מכירת דירת המגורים של המבקשת במסגרת הליך פשיטת הרגל שמתנהל נגדה, עד להכרעה בערעורים שבכותרת. בית המשפט העליון ציין כבר בפתח החלטתו, כי הבקשה מהווה נדבך נוסף במסכת ניסיונות מצד המבקשת למנוע את מימוש הנכס המדובר, ומשכך תיאור העובדות הובא להלן בקיצור נמרץ.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

מאז שנת 2012 מתנהל נגד המבקשת הליך פשיטת רגל (פש"ר 49809-09-12); במסגרתו הוכרזה המבקשת פושטת רגל, והמשיב 1 מונה לנאמן על נכסיה (להלן: הנאמן). במהלך ההליך, אושרו תביעות חוב בשיעור של כ-1.2 מיליון ש"ח והתקבלה  בקשת הנאמן למימוש זכויות המבקשת בדירת המגורים שלה במודיעין (החלטות מימים 4.12.2017 ו-6.12.2017, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ; להלן: הדירה). ערעור המבקשת על החלטות אלה התקבל בחלקו ביום 24.12.2018, ונקבע כי אף שאין עילה להתערב בהכרעות בתביעות החוב או בשאלת מימוש הדירה, מטעמים "מעשיים ואנושיים" ולנוכח הסכמת הנאמן והכונס הרשמי, מחצית מהתמורה שתתקבל עבור הדירה תועבר לידי המבקשת, בעוד המחצית השנייה תועבר לקופת פשיטת הרגל. כן נקבע כי "הליכי המימוש יחלו באופן מיידי", תוך שניתנה למבקשת ולילדיה שהות הולמת להתארגנות לצורך פינוי הדירה (ע"א 838/18; להלן: פסק הדין). לנוכח פסק הדין, דחה בית המשפט המחוזי ביום 30.12.2018 ערעורים שהגישה המבקשת על הכרעות הנאמן בתביעות החוב (עש"א 38318-11-17, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ).

המבקשת מסרבת להשלים עם ההחלטה לממש את הדירה ומאז ועד היום נקטה במספר רב של הליכים בניסיון למנוע זאת – ובתמצית ייאמר כי רק בשנה האחרונה הוגשו שלושה ערעורים (בהם ערעור על החלטה בבקשה לפסלות שופט), בקשה לרשות ערעור ועתירה בנדון; ולצידם בקשות למתן סעדים זמניים ובקשות לעיון חוזר בהחלטות שהתקבלו (ע"א 1128/19; ע"א 1253/19; ע"א 6475/19; רע"א 3797/19; בג"ץ 3873/19, בהתאמה). בשלב זה, ולאחר שנדחו בקשות שונות של המבקשת לעכב את פינויה מן הדירה (ראו: החלטת השופט נ' סולברג מיום 30.5.2019 ב-ע"א 1128/19, והחלטת השופט י' עמית מיום 7.6.2019 ב-בג"ץ 3873/19) – הפינוי בוצע ועל הפרק הסכם למכירת הדירה שבקשה לאישורו תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי (להלן: הסכם המכר).

מכאן הבקשה הנדונה, שבמסגרתה מבוקש להורות על עיכוב הליכי מכירת הדירה עד להכרעה בערעורים שבכותרת, החזרת החזקה בדירה למבקשת וילדיה ומתן הפטר חלוט לנוכח הסכומים שהופקדו זה מכבר בקופת פשיטת הרגל. לחלופין, מבוקש כי יינתן צו שיורה לצדדים לחתום על "הסכם שכירות בסכום ראוי" – כך שהמבקשת תוכל להוסיף להתגורר בדירה. יצוין בהקשר זה כי ע"א 1128/19 סב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.12.2018 לדחות את הערעורים על הכרעות הנאמן בתביעות החוב, בעוד ע"א 6475/19 מתייחס לשבע החלטות שהתקבלו בחודשים יולי וספטמבר 2019 בעניין רצונה של המבקשת לפדות את זכויותיה בדירה וכן בנוגע למימוש כספים שנצברו בקרן השתלמות על שם המבקשת. משכך, דומה כי הבקשה אינה אלא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעורים (אף שהיא הוכתרה גם כבקשה לעיכוב ביצוע), שכן טרם התקבלה החלטה המאשרת את הסכם המכר.

לטענת המבקשת יש להיעתר לבקשה, משום שמכירת הדירה לצד שלישי היא מהלך בלתי הפיך שלא יאפשר את השבת המצב לקדמותו אם הערעורים יתקבלו. לדבריה, מימוש הדירה יפגע בזכויות הקנייניות של ילדיה ויוביל לנישולם מ"זכויותיהם שביושר" בדירה, שאותם קיבלו מאביהם; ומנגד עיכוב המכירה לא יסב נזק לאיש, מאחר שאין הסתמכות  של צד שלישי על הסכם המכר. נוסף על כך, נטען כי סיכויי הערעורים להתקבל הם טובים, ובהקשר זה מפרטת המבקשת פגמים מהותיים שלטענתה נפלו בהחלטות בית המשפט המחוזי ובהתנהלות הנאמן – ובכלל זאת נטען שניתן לה פרק זמן קצר להפקדת סכום משמעותי לצורך פדיון זכויותיה בדירה; שההתמחרות על הדירה נעשתה שלא בנוכחותה; וכן שהנאמן הסכים למכירת הדירה בסכום נמוך מהערכת השווי.

הנאמן מצידו מתנגד בתוקף לבקשה, וטוען כי מכירת הדירה היא מעשה עשוי שכן כל הערעורים והבקשות שהגישה המבקשת בעניין מימוש דירת המגורים נדחו זה מכבר; ומשכך, הבקשה אינה אלא ניסיון לעקוף את עיקרון סופיות הדיון תוך ניצול לרעה של הליכי בית משפט. הנאמן עומד על כך שמאז שניתן פסק הדין, ניתנו למבקשת אין ספור הזדמנויות להביא את ההליך לידי סיום על דרך תשלום שווי מחצית מהזכויות בדירה לקופת פשיטת הרגל – והיא מצידה לא ניצלה הזדמנויות אלה והוסיפה להגיש בקשות שונות על מנת לעכב את מימוש הדירה. משכך, נטען כי דין הבקשה להידחות גם בשל חוסר תום הלב שדבק בהתנהלותה של המבקשת; ובנקודה זו מציין הנאמן כי בשל העדר שיתוף פעולה מצד המבקשת, פינויה מן הדירה הטיל עלויות משמעותיות על קופת פשיטת הרגל, וכי מאז הפינוי נדרש להציב שמירה רצופה על הדירה לנוכח ניסיונותיה של המבקשת לתפוס בה חזקה בניגוד לדין. כן נטען כי יש לדחות את הבקשה בהינתן שבקשה לעיכוב ביצוע מכירת הדירה נדחתה זה מכבר בהחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 23.9.2019; ואף לנוכח העובדה שבקשה הזהה במהותה לנטען ב-ע"א 6475/19 הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 2.10.2019 וטרם הוכרעה. למעלה מן הצורך, מוסיף הנאמן כי אין למבקשת זכות קנויה להשתתף בהתמחרות על הדירה וכי אין בסיס לטענותיה בעניין גובה התמורה שנקבעה בהסכם המכר. עוד נטען כי בניגוד לאופן הצגת הדברים בבקשה, המבקשת אינה מתכוונת להפקיד את הסכום הנדרש לפדיון הזכויות בדירה ואף אין ביכולתה לעשות כן; וטענותיה בנדון מבוססות על ההנחה השגויה שכלל הערעורים יתקבלו, ובהתאם הסכום לפדיון יפחת באופן משמעותי.

הכונס הרשמי מצטרף לטענות הנאמן, ומוסיף כי מאחר שטרם התקבלה החלטה בבקשת הנאמן לאשר את הסכם המכר – דינה של הבקשה להימחק על הסף.

לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, על נספחיהן, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מהשתלשלות האירועים שתוארה עולה כי המבקשת עושה כל שלאל ידה על מנת לעכב את מימוש הדירה, והגיעה העת להציב לכך גבול. טענות המבקשת לעניין מימוש הדירה נבחנו ונדחו בשורה של החלטות – הן של בית המשפט המחוזי הן של בית משפט זה – ובשלב זה הרושם הוא שהמבקשת בעיקר "ממחזרת" טענות על מנת לעכב את המכירה ולהשיג את מבוקשה. ככל שהמבקשת הייתה אכן מעוניינת לפדות את זכויותיה בדירה, שומה היה עליה לפעול בנדון בשנים הרבות שבהן נוהלו הליכים לעניין עצם מימוש הדירה או לכל הפחות בחודשים הרבים שחלפו מאז פסק הדין; וניסיונה לעכב את המימוש "ערב המכירה" עולה על פניו כדי חוסר תום לב ואף שימוש לרעה בהליכי משפט; ומהווה המשך ישיר של ההליכים שבהם נקטה על מנת לעכב את הפינוי מן הדירה "ערב הפינוי".  משאלה פני הדברים, נראה כי די בחוסר ניקיון הכפיים של המבקשת על מנת לדחות את הבקשה; זאת אף בראי העובדה שכפי העולה מטענות הנאמן, חוסר תום ליבה של המבקשת הוא מאפיין בולט בהתנהלותה בהליך פשיטת הרגל (ראו והשוו: ע"א 6627/18 קוצר נ' עו"ד חבר, הנאמן לנכסי המבקש, פסקה 7 (8.11.2018)). ייאמר בהקשר זה כי במסגרת דיון בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים הנוגעים ליושר וצדק – "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (סעיף 362 (ב)(2) תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); ושיקולים אלה כוחם יפה גם בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור כבענייננו (ראו והשוו: ע"א 6607/18 ביבס נ' שפירא, עו"ד – המנהל המיוחד, פסקה 10 (25.10.2018); ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול, פסקה 4 והאסמכתאות שם (20.2.2018)).

כך או אחרת, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי מתקיימות בעניינה אמות המידה למתן סעד זמני בערעור – שסיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. כפי שנאמר, הפינוי מן הדירה בוצע זה מכבר ומזה מספר חודשים הדירה אינה משמשת עוד כדירת המגורים של המבקשת, ולמעשה אף לשיטת המבקשת התכלית העיקרית במניעת מימוש הדירה היא שילדיה לא "יאבדו" את זכויותיהם הקנייניות בה. בנסיבות אלה ובלא להמעיט מהנזק שמימוש הדירה מסב למבקשת ולמשפחתה, אין די בכך כדי להטות את הכף לטובת המבקשת – זאת במיוחד בהתחשב בהיקף תביעות החוב שאושרו כלפיה, העובדה שהליך פשיטת הרגל מתנהל למעלה משבע שנים, ולנוכח ההזדמנויות הרבות שניתנו למבקשת על מנת לפדות את זכויותיה בדירה שלא נוצלו על ידה. דברים אלה אמורים ביתר שאת, בהינתן שבמסגרת פסק הדין (כהגדרתו לעיל) ניתן "סעד מן הצדק" לטובת המבקשת לנוכח הטענה כי לילדיה זכויות קנייניות בדירה, ונקבע כי מחצית מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה תועבר לידי המבקשת; ומשכך, ניכר כי ניתן מענה לטענה "הקניינית" שביסוד הבקשה, ובכל מקרה מדובר בהכרעה חלוטה. משאלה פני הדברים ובהתחשב בכך ש"מאזן הנוחות" אינו עומד לצידה של המבקשת.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

העליון פסל שופט מלדון בתיק והעביר את שמיעת התיק לשופט אחר

בית המשפט העליון קיבל בימים אלו ערעור על החלטת שופט בית המשפט השלום שלא לפסול את עצמו מלדון בתיק והורה על העברת התיק לשופט אחר.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

במסגרת ערעור על החלטת בית משפט השלום באילת (השופט ש' ברגר) מיום 27.10.2019 בת"פ 2731-09-19 (להלן: ההליך העיקרי) הפך בית המשפט העליון את ההחלטה המקורית שנקבעה על ידי שופט השלום, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

נועם קוריס

נגד המערער הוגש בחודש ספטמבר 2019 כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם, החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. עוד בטרם הוגש כתב האישום, התנהל בחודש אוגוסט 2019 הליך המעצר לצרכי חקירה בעניינו של המערער בפני המותב (להלן: הליך המעצר). בהליך המעצר התקיימו שני דיונים בפני המותב והוצגו לו חומרי חקירה וכן עברו הפלילי של המערער. נוכח סמיכות הזמנים שבין הליך המעצר ובין ההליך העיקרי, וכן העובדה שהמותב דן בעניינו של המערער במסגרת שלושה הליכים פליליים נוספים אשר התנהלו נגדו בשנת 2019, הגיש בא-כוח המערער בקשה להורות על פסילתו של המותב מלדון בעניינו של המערער. נטען כי הגם שמדובר בבית משפט אשר בו מכהנים שלושה שופטים בלבד הדנים בהליכים פליליים, שני השופטים האחרים אינם מנועים לדון בהליך, ועל כן מן הראוי, ולו מטעמים של מראית פני הצדק, להעביר את שמיעת ההליך למותב אחר.

ביום 27.10.2019 קיים המותב דיון בבקשה, לאחר שהמשיבה הודיעה על התנגדותה למבוקש. בתום הדיון, דחה בית המשפט קמא את הבקשה וציין כי "בשל אופיו המיוחד של בית משפט השלום באילת, קורה לא אחת כי בית המשפט דן הן בהליכי מעצר הימים והן במסגרת התיק העיקרי. אציין כי ככל שנאמרו אמירות כלפי נאשם זה אין חשש כי בית המשפט זוכר את הדברים, עניינו של נאשם זה נדון לפני למעלה מחודש וחצי, אם לא מעבר לכך". עוד ציין בית המשפט כי רישומו הפלילי של המערער אינו זכור לו, וכי "חזקה על בית המשפט שעניינו של נאשם זה [ידון] באופן אובייקטיבי וענייני ללא כל משוא פנים".

מכאן הערעור דנן, בו חזר המערער על טענותיו בפני בית המשפט קמא. המערער ציין כי הגם שהליך המעצר עד תום ההליכים בעניינו נדון בפני השופטת ל' אדלשטיין, נוכח הסכמת המערער לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, לא נדרש בית המשפט להתעמק בחומר הראיות, ועל כן הוא סבור כי היא אינה מנועה מלדון בעניינו, ואף מצהיר כי לא יעלה טענת פסלות כלפי המותבים האחרים הדנים בהליכים פליליים בבית משפט השלום באילת.

המשיבה מצידה התנגדה לבקשה. לשיטתה, הואיל ובבית משפט השלום באילת מכהנים שופטים מועטים, כמעט ואין מנוס ממפגש חוזר בין שופט לנאשם, והדבר נכון במיוחד בעניינם של עבריינים חוזרים. על כן, והגם שראוי ששופט אשר דן בהארכת מעצרו של חשוד או נחשף לעברו בהליך פלילי קודם שהתקיים בעניינו, לא ידון בהליך נוסף בעניינו של אותו אדם, אין בנסיבות אלה, כשלעצמן, כדי לחייב את פסילתו של המותב. עוד נטען כי מעבר להיחשפות המותב לחומר החקירה בעניינו של המערער ולעברו הפלילי, אין במקרה דנן התבטאות חריגה או יוצאת דופן אשר יש בה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. עוד נטען כי המותב ציין בהחלטתו כי הוא אינו זוכר את רישומו הפלילי של המערער וכי בנסיבות אלה, חששותיו של המערער הם לכל היותר סובייקטיביים ואינם מקימים עילת פסלות.

לאחר עיון בטענות הצדדים בא בית המשפט העליון לידי מסקנה כי דין הערעור להתקבל. העובדה שהמותב דן בתיק אחר של אותו נאשם או נחשף לעברו הפלילי בהליך מעצר, היא כשלעצמה, אין בה אמנם כדי להקים עילה לפסילת המותב (ע"פ 4967/19 וארשולקאר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.8.2019) (להלן: עניין וארשולקאר); ע"פ 732/19 גרנובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (13.2.2019)). אך בחינת מכלול נסיבות המקרה דנן ובכללן – העובדה כי המותב דן אך לאחרונה בהליך המעצר, אשר במהלכו נחשף לחומרי החקירה בעניינו של המערער ולעברו הפלילי; העובדה שבשנה האחרונה נדון עניינו של המערער בפני המותב בשני תיקים נוספים אשר אף במהלכם נחשף המותב לעברו הפלילי; והעובדה כי ההליך מצוי בשלביו הראשונים כך שהעברתו לדיון בפני מותב אחר לא תגרום לסרבול ממשי או לאובדן ניכר של זמן שיפוטי – מובילה למסקנה כי מן הראוי להעביר את הדיון בהליך לשמיעה בפני מותב אחר (עניין וארשולקר, בפסקה 6). לא נעלמה מעיני בית המשפט העליון טענת המשיבה לפיה מדובר בבית משפט אשר בו מספר מועט של שופטים מכהנים ואכן מדובר בשיקול רלבנטי לעניין. עם זאת, בנסיבות העניין הספציפיות, שוכנע בית המשפט העליון כי אין מניעה להורות על העברת הדיון למותב אחר, אשר היחשפותו לעברו הפלילי של המערער ולחומר הראיות בהליך היא פחותה, אם בכלל. אשר על כן, הערעור התקבל בבית המשפט העליון והתיק הועבר לדיון בפני מותב אחר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית בגין ריביות מוסוות- חוק אשראי הוגן

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית בגין ריביות מוסוות

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.7.2018 (כבוד השופטת ש' אלמגור, ת"צ 2983-08-16), שבגדרה אושר לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת, קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ (להלן: קידום). עיסוקה של קידום הוא במתן אשראי חוץ-בנקאי למימון רכישת רכב במגזר הפרטי והעסקי, ובמוקד ההליך הייצוגי ניצבת טענתו של המשיב, ששון ששון (להלן: ששון), שלפיה קידום מטעה את לקוחותיה בנוגע לעלות הממשית של האשראי שהיא מספקת להם וגובה ריבית מוסווית שלא כדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

הרקע ובקשת אישור התובענה כייצוגית

ביום 30.10.2011 נטל ששון הלוואה מקידום בסך 70,000 ש"ח, לתקופה של 36 חודשים, לשם רכישת מונית. הצדדים התקשרו ב"הסכם אשראי ומשכון" בנוסח סטנדרטי המקובל אצל קידום (להלן: חוזה ההלוואה), ובין היתר נקב חוזה ההלוואה בשיעור הריבית ועלות האשראי כדלקמן:

"האשראי ניתן ללקוח לתקופה של 36 חודשים בלבד (להלן: 'תקופת האשראי'), ויישא ריבית של 1.050% לחודש, ריבית [ה]מהווה ריבית מתואמת בשיעור של 13.354% לשנה (להלן: 'הריבית'). שיעור העלות הממשית של האשראי הינו 13.354%. להסכם זה מצורף, כחלק בלתי נפרד ממנו, לוח סילוקין לאשראי" (ההדגשה שלי-ע'ב') (סעיף 3.א. לחוזה ההלוואה).

נוסף לתשלומי הקרן והריבית, נקבע בחוזה ההלוואה כי ששון ישלם לקידום תשלום חד פעמי בסך 1,765 ש"ח "לכיסוי הוצאות שונות" (סעיף 7.א.), ולדברי קידום מדובר בין היתר באגרת רישום משכון; שליחויות; משלוח חשבוניות בדואר; הוצאת ערבות בנקאית למשרד התחבורה וכו' (להלן: התשלום החד פעמי). כן נקבע בחוזה ההלוואה כי "הלקוח יחויב בדמי גביה חודשיים בגין כל חיוב" (ברישא של סעיף 19.ב.), ובלוח הסילוקין הועמד תשלום זה על סך של 13 ש"ח לחודש (להלן: דמי הגבייה). תשלומים אלה הם שבמוקד ההליך הייצוגי (יחדיו יכונו להלן: התשלומים הנוספים).

ביום 2.8.2016 הגיש ששון בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד קידום בטענה שלפיה קידום גובה את התשלומים הנוספים שלא כדין, ובפרט בניגוד לסעיף 3(ב)(8) לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (שעד לאחרונה היה קרוי "חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993") – המחיל על המלווה חובת גילוי בין היתר בנוגע לשיעור העלות הממשית של האשראי (להלן: חוק אשראי הוגן ו-בקשת האישור, בהתאמה). עוד לעמדתו של ששון החיוב בתשלומים הנוספים מהווה גביית ריבית מוסווית, שאינה אלא הטעיה לפי סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). כן התבקש בית המשפט המחוזי לאשר את התובענה כייצוגית בעילות מכוח חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים); חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר); חוסר תום לב והפרת חוזה ההלוואה; ועוולות הפרת חובה חקוקה ורשלנות. הקבוצה שבשמה ביקש ששון לנהל את התובענה הייצוגית היא כלל הלקוחות שבשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישורה, נטלו מקידום הלוואה וחויבו לשלם את התשלומים הנוספים או חלקם. הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור הם השבה של התשלומים הנוספים לכלל חברי הקבוצה, וכן צו מניעה קבוע האוסר על קידום להמשיך בגבייתם שלא כדין.

יש לציין בנקודה זו, כי אין זה ההליך הייצוגי הראשון המתנהל נגד חברה העוסקת במתן אשראי חוץ-בנקאי בשל אי הכללת תשלומים שונים בגדר ה"עלות הממשית של האשראי" הנקובה בחוזה ההלוואה – ושורה של הליכים דומים נדונו זה מכבר על ידי אותו מותב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור). ההליך הנדון נושא מידה בלתי מבוטלת של דמיון להליך שהתנהל בעניינה של חברת פמה סוכנויות בע"מ, שבשתי הזדמנויות שונות הגיע לפתחו של בית משפט זה (רע"א 7142/15 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון (24.1.2016), להלן: עניין פמה הראשון; רע"א 9599/16 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון (3.4.2017), להלן: עניין פמה השני); מטבע הדברים, הדיון בענייננו ייערך תוך שימת לב לקביעות בעניינים אלה. למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי בעניין פמה הראשון נדחתה בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לאישור תובענה כייצוגית בעילה של הפרת חובת הגילוי בדבר העלות הממשית של האשראי, ואולם הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בשאלת התקיימותה של עילת ההטעיה הצרכנית. לאחר השלמת דיון, בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים לכאורה יסוד של הטעיה, ואף על פי שלא הוכח יסוד הנזק נקבע כי ניתן לעתור לצו מניעה מכוח עילה זו. על החלטה זו נסב עניין פמה השני, ובית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור בקובעו כי התובענה הייצוגית תתנהל בעילה מכוח חוק אשראי הוגן בלבד.

המסגרת הנורמטיבית – חוק אשראי הוגן

עוד נדרשת התייחסות קצרה כבר בפתח הדברים לחוק אשראי הוגן, ובפרט לכך שבמסגרת תיקון מס' 5 לחוק נערך בו שינוי מהותי ונרחב – החל מהחלפת שם החוק ועד להרחבת תחולתו ועדכון חלק מההסדרים שהיו קבועים בו (להלן: תיקון מס' 5). כפי שכבר צוין, עד לתיקון מס' 5 היה חוק אשראי הוגן קרוי "חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993", ובמסגרת התיקון הורחבה תחולתו כך שכיום הוא חל גם על תאגידים בנקאיים ולא רק על גופים חוץ-בנקאיים; ובהתאם לכך אף הוחלף שמו של החוק. נוסף על כך, עודכן מנגנון תקרת הריבית הקבוע בחוק; נקבעו הוראות שתכליתן הגנה נאותה על צרכנים בשוק האשראי; והתווספו הוראות עונשין ועיצום כספי שמטרתן אכיפה אפקטיבית של החוק (ראו: הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 3), התשע"ה-2015, ה"ח הממשלה 936 (20.7.2015); הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 5) (תיקון) (דחיית מועד התחילה), התשע"ט-2018, ה"ח הממשלה 1260 (22.10.2018)). הגם שחוקק כבר ביום 9.8.2017, תיקון מס' 5 נכנס לתוקף רק לאחרונה, ביום 25.8.2019 – לאחר שניתנה זה מכבר החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת האישור. משכך, גם בגדרה של החלטה זו אתייחס להוראותיו של חוק אשראי הוגן (לשעבר: חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות) כפי נוסחם בעת הרלוונטית לבקשת האישור.

לענייננו, סעיף 3(ב) לחוק אשראי הוגן מטיל על מלווה חובת גילוי בנוגע לשורת פרטים רלוונטיים לעסקת ההלוואה, ובהם "שיעור העלות הממשית של האשראי" (סעיף קטן (8)). על פי סעיף ההגדרות בחוק מדובר ב"יחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי"; ובעת הרלוונטית לבקשת האישור "תוספת" הוגדרה בחוק כ-"כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים". לדברי ששון, שיעור העלות הממשית של האשראי שמעמידה קידום ללקוחותיה עולה על זה המוצג על ידה בחוזה ההלוואה – וזאת משום שבקביעת העלות הממשית אין היא מביאה בחשבון את התשלומים הנוספים שהיא גובה מכוח חוזה ההלוואה כמפורט לעיל. קידום מצידה אינה מכחישה כי כך היא נוהגת – ואולם לעמדתה אין בכך כל פסול, מאחר שהתשלומים הנוספים אינם "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן.

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת האישור

החלטתו של בית המשפט המחוזי התמקדה בשתיים מעילות התביעה שנטענו בבקשת האישור – הפרת חובת הגילוי הקבועה בחוק אשראי הוגן, וגביית ריבית מוסווית באופן שיש בו משום הטעיה צרכנית. בהתייחס להפרת חובת הגילוי, נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שיוכח כי התשלומים הנוספים מהווים "תוספת" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק אשראי הוגן – שאז המשמעות היא שנדרש היה להביאם בחשבון בהצגת שיעור העלות הממשית של האשראי. בעניין זה נסמך בית המשפט המחוזי על החלטת השופטת (כתוארה אז) א' חיות בעניין פמה הראשון, שם נקבע כי "כל סכום אותו משלם לווה למלווה בקשר להלוואה שאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, יהיו שמו ותכליתו אשר יהיו, נחשב ל'תוספת' אשר יש לקחת בחשבון במסגרת תחשיב עלותו הממשית של האשראי" (בפסקה 5). הובהר כי אם אמנם כך ייקבע ביחס לתשלומים הנוספים הרי שקידום הפרה לכאורה את חובת הגילוי הקבועה בחוק אשראי הוגן, וחברי הקבוצה עשויים להיות זכאים לסעד של ביטול הסעיף בחוזה ההלוואה הקובע את החיוב בתשלומים אלה (מכוח סעיף 9(א) לחוק אשראי הוגן כנוסחו בעת הרלוונטית) ולהשבת סכומם.

בהתייחס לעילת ההטעיה הצרכנית, בית המשפט המחוזי ערך הבחנה בין "ריבית" – שהיא תשלום הניתן למלווה בגין עצם מתן ההלוואה, לבין תשלומים אחרים המשולמים למלווה – למשל בתמורה לאספקת שירותים אחרים מעצם מתן ההלוואה. הובהר כי בעוד קידום רשאית לגבות תשלום עבור שירותים נוספים שהיא מספקת (בכפוף לעמידתה בחובת הגילוי המוטלת עליה כאמור לעיל), אין היא רשאית לגבות מהלווים תשלום שכל מטרתו היא להעלות באופן מוסווה את ההכנסה הצומחת לה מן ההלוואה. על מנת לקבוע אם התשלומים הנוספים מהווים תמורה עבור שירות נוסף או שמא ריבית מוסווית שנגבתה שלא כדין, בחן בית המשפט קיומו של קשר בין שיעורם של תשלומים אלה לבין העלויות שבהן קידום נאלצת לשאת לגרסתה לשם אספקת השירות הנוסף.

אשר לדמי הגבייה – לגרסת קידום, חיוב זה נובע מן העלויות שבהן היא נדרשת לשאת על מנת לאפשר ללווה לפרוע את ההלוואה בתשלומים חודשיים ובאמצעות הוראת קבע; ואולם בית המשפט המחוזי לא מצא בגרסה זו ממש. ראשית נקבע כי בעוד קידום העמידה את דמי הגבייה על סך 13 ש"ח לחודש, העמלה שהיא משלמת לבנקים עבור גבייה באמצעות הוראת קבע עומדת על עשרות אגורות בלבד בכל חודש, ושקלים ספורים לכל היותר. שנית, לדברי קידום היא נושאת בהוצאות הכרוכות בתפעול מערכת ממוחשבת שמטרתה לתמוך בפעולות הגבייה, ואולם בית המשפט המחוזי לא שוכנע כי מדובר ב"שירות נפרד כלשהו שהמשיבה (קידום-ע'ב') מעניקה ללווים" (בסעיף 10). עוד נקבע בהחלטה כי קידום לא הבהירה כיצד היא מחשבת את דמי הגבייה וכי בכל מקרה לא עלה בידה להוכיח קשר כלשהו בין עלויות הגבייה שבהן היא נושאת לטענתה, לבין דמי הגבייה שהיא גובה מלקוחותיה.

לעניין התשלום החד הפעמי – בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי תשלום זה לא נגבה בגין שירות נפרד שסופק ללווים מאת קידום או צדדים שלישיים כנטען על ידה, אלא שמדובר בתשלום הקשור בטבורו לעצם מתן ההלוואה. כך, למשל, קידום טענה כי עליה לשאת בתשלום לסוכנויות רכב עבור החתמת לווים על חוזה ההלוואה, הנובע מן הצורך בהכשרה מיוחדת של נציגי סוכנויות הרכב לשם כך. ואולם בית המשפט לא קיבל גרסה זו, וקבע שנראה כי מדובר בהוצאה שמטרתה לעודד את סוכנויות הרכב להפנות לווים לקבלת הלוואה מקידום דווקא; הא ראיה שהתשלום שמעבירה קידום לגוף המחתים אינו קבוע ביחס לכל עסקה, אלא נקבע באופן יחסי להיקף ההלוואה. עוד לטענת קידום, היה עליה לשאת בעלויות החזקה של מערכת תוכנה המשמשת בין היתר לבדיקת מצבו הפיננסי של הלווה במהירות וביעילות; ואולם בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהוצאה הנחוצה למי שעוסק במתן הלוואות, להבדיל מתשלום עבור שירות נוסף. כך נקבע גם ביחס להוצאה שעניינה "משלוח דואר", ולתשלומים המועברים למשרד התחבורה – למשל עבור שימוש במאגרי מידע, רישום משכון והסרתו וכו'.

בסיכומה של נקודה זו ציין בית המשפט כי "לא כל סכומי ההוצאות השונות אשר לשמן העמלות (התשלומים הנוספים-ע'ב') נגבות לכאורה הם סכומים שמוצאים בגין שירות נפרד" ועל כן ניתן לראות בהוצאות אלה ולכל הפחות בחלקן משום ריבית מוסווית. בהקשר זה הובהר כי "מאחר שבשלב זה אין צורך לכמת את הנזק הנטען, איננו נדרשים לקבוע כלה ונחרצה מהו סכום ההוצאות הנטענות שתיחשבנה ריבית מוסווית. די ששוכנעתי כי מרבית ההוצאות יכולות להיחשב כאלה." (בפסקה 13). בהמשך לאמור נקבע כי קידום הטעתה לכאורה את לקוחותיה באופן שבו חישבה את שיעור הריבית ותנאי האשראי בחוזה ההלוואה – בכך שהציגה ריבית ששיעורה נמוך יותר מכפי שהוא באמת, וזאת בניגוד להוראת סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן. בהתייחס ליסודות הנזק והקשר הסיבתי שבעילת תביעה זו, צוין כי ששון אמנם לא ערך השוואה בין תנאי ההלוואה לבין התנאים שמציעות מתחרותיה של קידום טרם שהתקשר עימה, ואולם לדבריו הוא דווקא היה עושה כן לו ידע שהריבית שבה נשא בפועל היא גבוהה מהריבית הנקובה בחוזה ההלוואה. בית המשפט שעה לגרסתו, וקבע כי בנסיבות אלה קיימת "אפשרות סבירה שלכאורה נגרם נזק ללווים, שבשלב הנוכחי אין כזכור צורך בכימותו" (בפסקה 14). לבסוף צוין כי גם בעילת תביעה זו עשויים חברי הקבוצה להיות זכאים לסעד כספי, וייתכן שאף לצו מניעה המחייב את קידום שלא לגבות את התשלומים הנוספים אלא אם כן יובאו בחשבון בקביעת העלות הממשית של האשראי ובהצגת נתוני הריבית.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי משנקבע שקיימת אפשרות סבירה שהתשלומים הנוספים נגבו שלא כדין, ממילא קיימת אפשרות סבירה שאף ייקבע כי התנהלות זו מהווה עשיית עושר וחוסר תום לב בקיום חוזה ההלוואה. לנוכח תוצאה זו, בית המשפט המחוזי סבר כי מתייתר הצורך לבחון את התקיימותן של עילות התביעה הנוספות שנטענו בבקשת האישור (מכוח חוק החוזים האחידים, הפרת חוזה ורשלנות).

לבסוף בית המשפט המחוזי קבע כי התנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) מתקיימים, שאז אישר את התביעה כייצוגית. עוד נקבע כי ששון ובא כוחו ישמשו, בהתאמה, כתובע המייצג וכבא הכוח המייצג של הקבוצה, שתכלול את כל מי שנטל או פרע הלוואה מקידום בתקופה שתחילתה 7 שנים לפני מועד הגשת בקשת האישור ועד למועד החלטת האישור (להלן: הקבוצה). עם זאת, הובהר כי בכל הנוגע לעילת התביעה מכוח חוק אשראי הוגן, יוחרגו מן הקבוצה לווים שהם תאגידים (בהתאם להגדרת "לווה" בחוק); ובכל הנוגע לעילת ההטעיה הצרכנית, יוחרגו מן הקבוצה מי שאינם "צרכן" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן. לנוכח התוצאה שאליה הגיע, חייב בית המשפט המחוזי את קידום בתשלום הוצאותיו של ששון וכן בשכר טרחת באי כוחו בסך 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בקשת רשות הערעור

קידום סברה כי לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה הייצוגית נגדה, והיא הפנתה למספר שגיאות שנפלו לדבריה בהחלטת האישור – ובראשן הקביעה שלפיה עומדת לכאורה לקבוצה עילת תביעה מכוח חוק אשראי הוגן. לגישתה של קידום, התשלומים הנוספים אינם מהווים "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן בעת הרלוונטית – ועל כן לא היה מקום לגלמם בעלות הממשית של האשראי; מה גם שלגרסתה של קידום היא שימשה כ"צינור" בלבד להעברת מרבית הכספים הללו לידי צדדים שלישיים, עבור שירות שניתן על ידם בפועל ללווים. ועוד נטען כי במצב דברים זה, אפילו ניתן היה לקבוע כי קמה לקבוצה עילה מכוח חוק אשראי הוגן – ממילא סעד של השבה יהיה בלתי צודק ואין אפוא מקום לתתו, שכן חברי הקבוצה קיבלו שירותים בגין התשלומים הנוספים וקידום עצמה כלל לא נהנתה מכספים אלה.

זאת ועוד. לגישת קידום, בעניין פמה השני נקבע כי חוק אשראי הוגן מהווה בנסיבות המקרה דין ספציפי; ועל כן מקום שקיימת עילת תביעה לקבוצה מכוח חוק זה, לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית גם מכוח עילות מן הדין הכללי – כדוגמת הטעיה צרכנית ועשיית עושר ולא במשפט. אשר לעילת ההטעיה הצרכנית, קידום טוענת כי בנסיבות שבהן החיוב בתשלומים הנוספים נקבע באופן מפורש בחוזה ההלוואה ובלוח הסילוקין המצורף אליו, ברי כי לא מתקיים יסוד של "הטעיה"; וקידום מוסיפה כי הדברים מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע לששון, שהוא "לווה מתוחכם" ובעל ניסיון וידע בעסקאות מסוג זה. עוד לטענת קידום, ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן – מאחר שנטל את ההלוואה לצורך רכישת מונית, ומשכך אין מדובר בשירות שהוא בעיקרו "אישי, ביתי או משפחתי" אלא בשירות בעל אופי עסקי לכל דבר ועניין; ולעמדת קידום, די בכך כדי להביא לדחיית עילת התביעה מכוח חוק הגנת הצרכן.

קידום הוסיפה וטענה כי ששון לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח כי נגרם לו לכאורה נזק כתוצאה מאופן חישוב עלות האשראי הממשית בחוזה ההלוואה, ומשכך לא היה מקום לאשר את התובענה בעילות המחייבות הוכחת נזק (הטעיה צרכנית, וכן חוסר תום לב במשא ומתן (מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, להלן: חוק החוזים)). לטענתה של קידום, ששון הודה בתצהירו כי לא פנה לאף חברת אשראי אחרת מלבד קידום ולא קיבל הצעות מתחרות כלשהן – ובנסיבות אלה כלל לא ניתן לדעת אם נגרם לו נזק כלשהו, לא כן שכן להעריך את שיעורו; וביחס לשאר חברי הקבוצה נטען כי אף לא ניתן כלל לדעת אם פנו לקבלת הצעות מתחרות, ואם עשו כן – האם קיבלו הצעה גבוהה או נמוכה מזו של קידום בכל הנוגע לעלות הממשית של האשראי. עוד באותו עניין, נטען כי רובן ככולן של החברות שעסקו בעת הרלוונטית במתן הלוואות חוץ-בנקאיות גם הן לא חישבו תשלומים שקיבלו בגין שירותים שסופקו ללווים בגדר העלות הממשית של האשראי – ובנסיבות אלה ברי כי קידום ממילא לא מנעה מחברי הקבוצה את האפשרות להשוות בין התנאים שמציעות החברות השונות. קידום משיגה גם על אישור התובענה כייצוגית בעילה מכוח חוק עשיית עושר, ולטענתה אין יסוד לקבוע כי התשלומים הנוספים שולמו לה שלא כדין שעה שמדובר בחיוב הנובע מחוזה ההלוואה ושנקבע בהסכמת הצדדים.

קידום הוסיפה וטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית. לעמדתה קיימת שונות מהותית בין חברי הקבוצה, בפרט בין הלווים העסקיים (דוגמת ששון) ללווים הפרטיים. עוד נטען כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור הסכסוך, במיוחד בכל הנוגע לעילת ההטעיה – שכן מדובר ביסוד סובייקטיבי, שיהא צורך לבררו ביחס לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה בנפרד. לגישתה של קידום אף נפל פגם בהחלטת האישור מבחינה זאת שלא הובהר די הצורך בגין איזה עילות תביעה אושרה התובענה כייצוגית, ואיזה סעד אושר ביחס לכל עילה. נוסף על כך נטען כי ששון אינו ראוי לייצג את הקבוצה, מאחר שהטעה את בית המשפט בכך שלא גילה כי בפועל עסקת ההלוואה בינו לבין קידום כלל לא התנהלה בהתאם ללוח הסילוקין שצורף לכתחילה לחוזה שבין הצדדים, ועל כן סכום התביעה שבו נקב ששון הוא למעשה חסר יסוד. לבסוף, קידום מלינה על כך שבית המשפט המחוזי פסק לחובתה הוצאות משפט "מופרזות ויוצאות דופן".

ששון סומך ידיו על החלטת האישור בכל הנוגע לעילות הנובעות מחוק אשראי הוגן, חוק הגנת הצרכן וחוק עשיית עושר. בעילה מכוח חוק אשראי הוגן, ששון מדגיש כי זכאותה של הקבוצה לביטול סעיף בחוזה הלוואה בשל הפרת חובת הגילוי, נתונה לה מכוח סעיף 9(א) לחוק – וזאת גם אם ייקבע שלא הוכח קיומו של נזק לחברי הקבוצה. אשר לעילת ההטעיה הצרכנית, ששון עונה לגישתו על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן; ולעניין הנזק לקבוצה נטען כי כאשר עוסק מטעה את לקוחותיו בנוגע לגובה המחיר שהוא גובה עבור המוצר או השירות, הנזק שנגרם לכל לקוח הוא בשיעור ההפרש שבין העלות האמיתית של המוצר או השירות לבין העלות שהוצגה לו – וכך גם במקרה דנן. בהתייחס לעילת התביעה מכוח חוק עשיית עושר, ששון סבור כי "טובת ההנאה" ששולמה לקידום, בדמות התשלומים הנוספים, אינה מכוח זכות שבדין – שכן חוזה ההלוואה סותר הסדר קוגנטי שבחוק אשראי הוגן בכל הנוגע לחובת הגילוי.

דיון והכרעה

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה למתן רשות ערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, נחה דעתו כי דין הבקשה להידחות.

עילת התביעה מכוח חוק אשראי הוגן: עילה זו נסמכת על חובת הגילוי הקבועה בסעיף 3(ב), כנוסחו בעת הרלוונטית –

חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה:.

(4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה;

(7) ציון כל התוספות שאינן מנויות בפסקאות (4) עד (6), תוך פירוט סכומיהן;

(8) שיעור העלות הממשית של האשראי.

כפי שכבר צוין לעיל, שיעור העלות הממשית של האשראי הוא היחס שבין כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל (בחישוב שנתי), ובעת הרלוונטית הגדרת המונח "תוספת" בחוק אשראי הוגן היתה הגדרה רחבה במיוחד – שפרשה כנפיה על "כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים". אף על פי כן, קידום טוענת כי לא כל תשלום שנגבה עבור שירותים מהווה בהכרח "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן – וזה המצב לדבריה מקום שבו התשלומים אינם מגיעים לכיסו של המלווה, אלא מועברים על ידו לצדדים שלישיים. ובענייננו, קידום לגרסתה שימשה "צינור בלבד" להעברת התשלומים הנוספים לצדדים שלישיים, ומשכך תשלומים אלה אינם מהווים תוספת כהגדרתה בחוק ולא היה מקום לקבוע בהחלטת האישור כי חלה עליה חובה לכלול אותם בגדר העלות הממשית של האשראי. אינני רואה מקום לשעות לטענה זו, ואין בשלב זה יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנדון.

ראשית דבר, בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של קידום שלפיה התשלומים הנוספים הם במהותם תשלומים עבור שירותים שסופקו ללווים על ידי צדדים שלישיים; ובהחלטת האישור נקבע כי לפחות בעיקרן מדובר בהוצאות שהוציאה קידום עצמה ושהן טבועות בעצם ניהול עסקיה. מדובר בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. זאת ועוד. הפרשנות המצמצמת המוצעת על ידי קידום בנוגע לאופן חישובה של העלות הממשית של האשראי, אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הרחבה של "תוספת" כפי שהיתה קבועה בעת הרלוונטית בחוק אשראי הוגן; וגם לא עם ההלכה שנקבעה בעניין פמה הראשון – שלפיה כל סכום המשולם למלווה בקשר עם ההלוואה, ושאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, מהווה "תוספת" – וזאת ללא תלות בשאלה כיצד הוכתר התשלום על ידי המלווה בחוזה ההלוואה (שם, בפסקה 5). נראה אפוא שגם התשלומים הנוספים נתפסים בתחומי הגדרה רחבה זו, ומהווים "תוספת" שעל פי חוק אשראי הוגן יש לכלול בחישוב העלות הממשית של האשראי.

עוד בעניין פמה הראשון, הובהר כי אין לצפות מן הלווה לחשב בעצמו את שיעור העלות הממשית של האשראי בהתבסס על נתוני ההלוואה – גם אם אלה פורטו בחוזה שבין הצדדים; והדברים יפים גם לענייננו, בכל הנוגע לתשלומים הנוספים שאמנם צוינו בחוזה ההלוואה אך לא הובאו בחשבון בחישוב העלות הממשית של האשראי. ויש מקום להפנות לדבריה של השופטת ע' ארבל בנדון (שצוטטו גם בעניין פמה הראשון):

"המערערת טענה טענות מטענות שונות בדבר הקלות שבה יכלו המשיבים להשיג את המידע הרלוונטי, על אף שלא הובא מפורשות בחוזה. טענות אלו, אין בהן כדי לסייע למערערת. כאמור, חובת הגילוי הינה קוגנטית, ועל כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה. המערערת טוענת כי מדובר במסקנות ברורות וחישובים פשוטים, ואם כך, אדרבא תתכבד המערערת ותקיים את הוראות החוק במלואן." (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי, פסקה 19 (24.6.2007)).

לנוכח טענת קידום, שלפיה נפלה אי בהירות בהחלטת האישור לגבי הסעדים הנובעים מעילות התביעה שאושרו, יבואר כי הפרת חובת גילוי עשויה להצמיח לקבוצה סעד של ביטול או שינוי חוזה ההלוואה מכוח סעיף 9(א) לחוק אשראי הוגן (כנוסחו בעת הרלוונטית) ובצידו השבה של הכספים שנגבו שלא כדין (ראו בעניין פמה הראשון, פסקה 6).

בנקודה זו יש לתת את הדעת לטענת קידום שלפיה בעניין פמה השני נקבע כי העילה היחידה שמכוחה ניתן לאשר תובענה ייצוגית בנסיבות הדומות לענייננו, היא מכוח חוק אשראי הוגן. טענה זו מוטב היה אלמלא נטענה. אין כל יסוד להסיק מעניין פמה השני כי יש לשלול באופן קטגורי אישורה של תובענה ייצוגית נגד מלווה כהגדרתו בחוק אשראי הוגן בעילות שלא מכוח אותו חוק; והתוצאה שאליה הגיע בית משפט באותו עניין, שלפיה ההליך הייצוגי יתנהל רק בעילה מכוח חוק אשראי הוגן, מעוגנת בנסיבות אותו מקרה. אדרבה, בעניין פמה הראשון התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת שם, והדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה ידון בעילת תביעה נוספת, עילת הטעיה צרכנית; אלא שבסופו של יום נמצא כי עילה זו אינה מתקיימת, ומטעם זה בלבד אושרה התביעה כייצוגית רק בעילה לפי חוק אשראי הוגן.

עילת הטעיה צרכנית: קידום סברה כי מאחר שהתשלומים הנוספים פורטו באופן מפורש במסגרת חוזה ההלוואה ולוח הסילוקין שצורף לו, אין יסוד לטעון כי היא הטעתה את לקוחותיה. אמנם אין חולק כי בחוזה ההלוואה נקבע שקידום רשאית לגבות את התשלומים הנוספים, ואולם ההטעיה הנטענת אינה גלומה בעצם גביית תשלומים אלה – אלא באופן הצגת הריבית בגין ההלוואה, כאמור בסעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן. מעבר לכך שמדובר בהצגת נתון שגוי כשלעצמו, הטעיית הלקוחות לגבי שיעור הריבית פוגעת ביכולתם לערוך סקר שוק ולהשוות בין התנאים שמציעים גופים חוץ בנקאיים שונים.

בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של קידום שלפיה היא גבתה את התשלומים הנוספים בגין שירותים שסופקו ללווים מעבר לעצם העמדת ההלוואה, ונקבע כי מדובר למעשה בהוצאות הנובעות באופן אינהרנטי מניהול עסקי האשראי. כפי שכבר צוין, אלה הן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן בגדרה של החלטה זו. בהתאם להלכה שנקבעה בעניין פמה הראשון, ככל שהתשלומים הנוספים הם למעשה ריבית מוסווית (כטענת ששון), המשמעות היא שקידום לא היתה רשאית לגבות אותם; ואם היא מעוניינת בהכנסה בשיעור דומה לזה שמניבים לה תשלומים אלה, הדרך לעשות כן היא להעלות במישרין את שיעור הריבית שהיא גובה מלקוחותיה (שם, בפסקה 9). על יסוד האמור בדין נקבע בהחלטת האישור כי גביית התשלום החד-פעמי ודמי הגבייה מהווה ריבית מוסווית, וכי מתקיימת לכאורה עילת הטעיה צרכנית. עוד יבואר, למען הסר ספק, כי בגין עילה זו עשויים חברי הקבוצה להיות זכאים לפיצוי כספי בשל הנזק שנגרם להם, וכן לצו מניעה האוסר על גביית התשלומים הנוספים.

עוד בעילת ההטעיה הצרכנית, קידום סבורה כי ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן מאחר שהתקשר עימה בחוזה ההלוואה במסגרת עיסוקו כנהג מונית – ולדברי קידום כבר בשל כך לא היה מקום לאשר את התובענה כייצוגית בעילה זו. על פי חוק הגנת הצרכן, "צרכן" הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (סעיף 1 לחוק). בנסיבות המקרה דנן, שבהן ששון נטל את ההלוואה על מנת לרכוש מונית לצורך עסקי, על פניו מתעוררת שאלה אם הלה עונה על הגדרת צרכן אם לאו – וזאת מבלי להביע עמדה כלשהי בסוגיה זו. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להותיר בירורו של עניין זה לשלב הדיון בתובענה הייצוגית לגופה, ואיני רואה מקום להתערבות בנקודה זו – מה גם שאפילו יתברר כי ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן", הדבר אינו מחייב את דחייתה של העילה הצרכנית ולבית משפט הסמכות לצרף או להחליף תובע מייצג, כאמור בסעיף 8(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. ויוזכר, כי בית המשפט המחוזי קבע כי בכל מקרה יוחרגו מהקבוצה כל מי שאינם "צרכנים" לפי ההגדרה שבחוק.

ולעניין טענתה של קידום שלפיה לא הוכחו התקיימותם של יסודות הנזק והקשר הסיבתי כתוצאה מן ההטעיה. בעניין זה יבואר כי הנזק שגרמה לכאורה קידום ללקוחותיה גלום בהפרש שבין שיעור הריבית או עלותו הממשית של האשראי כפי שנקבעו בחוזה ההלוואה, לבין אלה שבהם נשאו חברי הקבוצה בפועל. עם זאת, בדומה למקרים רבים שבהם נטען להטעיה צרכנית במסגרת של הליך ייצוגי, מטבע הדברים מתעורר קושי להוכיח ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה את יסוד הקשר הסיבתי, קרי: כי אמנם הסתמך על המצג המטעה בנוגע לריבית ולעלות הממשית של האשראי ובשל כך נמנע מליטול הלוואה אחרת. ב-רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון (1.7.2019) הזדמן לי לפרט את השאלות המתעוררות בכל הנוגע לאופן ההוכחה של יסוד הקשר הסיבתי בתובענות ייצוגיות צרכניות, שאלות שחלקן אף מוקשות; ואולם גם במקרה דנן, בדומה למקרה שם, יש להותיר שאלות אלה לעת מצוא. מטבע הדברים יש יסוד סביר להניח כי קיימים לקוחות שהסתמכו על נתוני הריבית והעלות הממשית של האשראי כפי שהוצגו על ידי קידום, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק; ובשלב אישור התובענה כייצוגית ניתן להסתפק בזאת, ולהותיר את בירור גודלה של הקבוצה לשלב הדיון בתובענה עצמה (ראו גם: רע"א 4486/18 JAMES RICHARDSON PROPRIETRY LTD נ' כהן, בפסקה 20 (1.7.2019)).  עילה לפי חוק עשיית עושר: בית המשפט המחוזי סבר כי יש מקום לאשר את התובענה כייצוגית גם מכוח עילה זו, ואולם יצוין כי מדובר בקביעה כללית שנקבעה בלא פירוט הטעמים המצדיקים אותה וללא דיון בהתקיימות כל אחד מיסודות העילה. דיון זה נמצא חסר, בפרט בהינתן טענתה של קידום שלפיה לא ניתן לקבוע כי גביית התשלומים הנוספים מהווה התעשרות שלא כדין שעה שהיא נעשתה מכוח הוראה מפורשת בחוזה ההלוואה. עם זאת, מאחר ששאלות אלה לא לובנו בהחלטת האישור איני רואה מקום לעשות כן לראשונה בגדר החלטה זו – וגם נושא זה יתברר לפני בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בתובענה לגופה.

מעבר לאמור, לא ראה בית המשפט העליון מקום להידרש ליתר טענות קידום בנוגע להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית, שכן הן אינן מעוררות על פני הדברים עילה למתן רשות ערעור. כך בפרט, ביחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה ההליך הייצוגי הוא הדרך היעילה וההוגנת לבירור הסכסוך, וכי יש יסוד סביר להניח שעניינה של הקבוצה ייצוג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. כפי שהוברר לעיל גודלה של הקבוצה ייקבע במסגרת הדיון בתובענה לגופה, וכך גם שאלת התקיימות יסוד הקשר הסיבתי בעילת ההטעיה הצרכנית.

אשר להוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסקו לחובתה של קידום, אמנם הסכומים שפסק בית המשפט המחוזי הם על הרף הגבוה – ואולם מדובר בעניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בנדון. יתרה מזאת, לפי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם.

סוף דבר- בית המשפט העליון קבע שבקשת רשות הערעור תדחה, וקידום תישא בהוצאותיו של ששון בסך 25,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

התבטא בזילות כלפי בית המשפט וירצה עונש מאסר בעבודות שירות

התבטא בזילות כלפי בית המשפט וירצה עונש מאסר בעבודות שירות

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ש' בורנשטיין; מ' ברק-נבו; ו-ח' טרסי) בע"פ 28769-04-17 מיום 17.7.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת וגזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת ד' בלטמן קדראי) בת"פ 30796-04-14 מיום 18.7.2016 ומיום 5.4.2017 בהתאמה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו 7 עבירות של זילות בית המשפט, לפי סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), במסגרת שבעה אישומים שונים.

על פי המפורט בכתב האישום, בין השנים 2013-2012 הגיש המבקש מספר בקשות ומסמכים לערכאות שיפוטיות שונות.

במסגרת פניות אלו המבקש התבטא באופן פוגעני ומעליב כלפי שופטים אשר דנו בתיקיו בכוונה לפגוע במעמדם, ובכלל זאת כינה אותם: "שופטת בכי רע"; "עבד כי ימלוך"; "שליח מערכות חוסר הצדק"; ועוד כהנה וכהנה.

בנוסף, התבטאויותיו של המבקש כללו ביטויים הנחזים כמאיימים על השופטים, כגון: "אני מעניק לך חסד אחרון וסופי, לחזור בך מכל החלטותייך הבלתי חוקיות בעליל"; "סוף גנב לתלייה"; "יהיה עליך לתת את הדין בקרוב על היותך שופט רע"; וביטויים נוספים מעין אלו.

בית משפט השלום בראשון לציון הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

נקבע כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר להתקיימות היסוד העובדתי של עבירות הזילות, וכי הוכחה כוונת המבקש לפגוע במעמד השופטים באמצעות התבטאויותיו. זאת, בין היתר לנוכח הסגנון הבוטה בו התנסח, ולאור עדותו בפני בית המשפט ממנה עלה כי אכן התכוון לפגוע במעמד השופטים.

עוד קבע בית משפט השלום כי מעשי המבקש אינם מהווים "פגיעה קלת ערך" הבאה בגדר הגנת "זוטי דברים", הקבועה בסעיף 34יז לחוק העונשין; וכי החלטת המשיבה להגיש כתב אישום נגד המבקש אינה מהווה אכיפה בררנית, שכן לא הוכח כי נמנעה מלהגיש אישומים נוספים בנסיבות דומות, או כי פעלה משיקולים זרים.

בגזר דינו, קבע בית משפט השלום מתחם עונש הולם אחד לאישומים השונים בהם הורשע המבקש, ובהתחשב בין היתר במדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, פסק כי מתחם העונש ההולם את מעשיו נע בין מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים וענישה נלווית לשנת מאסר בפועל.

בקביעת עונשו של המבקש נשקלו לחוּמרא בין היתר מספר הפעמים הרב שבו התבטא באופן פוגעני כלפי השופטים, והסגנון "המבזה והמשפיל" שבו התנסח.

לצד זאת, התחשב בית המשפט לקוּלא בגילו המבוגר של המבקש; בהיותו נעדר עבר פלילי; וכן בקושי הצפוי לו, על רקע "מאפייניו האישיותיים", להתמודד עם עונש של מאסר בפועל.

עוד הוסיף בית המשפט וציין כי העמיד לנגד עיניו את מצבו הנפשי של המבקש בעת ביצוע העבירות כנסיבה רלוונטית לגזירת העונש, אף שהלה לא גיבה באסמכתא כלשהי את טענתו – אשר הועלתה לראשונה לאחר הכרעת הדין – כי הוא סובל מ-"מחלת נפש".

לנוכח כל זאת, ומשקבע הממונה על עבודות השירות כי המבקש מתאים לביצוע עבודות שירות במגבלות, השית עליו בית המשפט עונש של 4 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, בהתאם למגבלות שפורטו בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות; 4 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירה כלפי נושאי משרות שיפוטיות למשך 3 שנים; וכן התחייבות על סך 10,000 ש"ח להימנע למשך שנתיים מביצוע העבירה בה הורשע.

ערעור המבקש על הכרעת וגזר דינו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 17.7.2019.

נקבע כי לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום לפיה הוכחה כוונת המבקש לפגוע במעמדם של השופטים שדנו בעניינו לנוכח מכלול הראיות עליהן הסתמך, וכי העונש שהוטל עליו הוא "סביר" ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

בנוסף נדחתה טענת המבקש לפיה לא היה אחראי למעשים המיוחסים לו בעת ביצוע העבירות, ובקשתו להגשת חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו, מאחר שעמדה בפניו האפשרות להגיש חוות דעת פסיכיאטרית לבית משפט השלום – אולם הוא בחר שלא לעשות כן; לנוכח סירובו לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי; ומשום שחוות הדעת אשר ביקש להגיש אינה מלמדת על מצבו הנפשי של המבקש בעת ביצוע העבירות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניינו, אשר הוגשה בתחילה בהעדר נימוקים, ולצידה הוגשו בקשות לעיכוב ביצוע העונש ולמינוי סנגור למבקש מטעם הסניגוריה הציבורית.

במהלך החודשים שלאחר הגשת הבקשה הגיש המבקש מספר רב של בקשות נוספות לפתחו של בית משפט העליון.

בקצרה ייאמר כי בהחלטה מיום 18.8.2019 נקבע כי אין מקום להורות לסניגוריה הציבורית לייצג את המבקש בהליך זה, וזאת בין היתר לנוכח עיון בעמדתהּ מיום 15.8.2019 ממנה עלה כי ייצוג המבקש על ידי הסניגוריה במסגרת ההליכים השונים לווה ב-"קשיים מהותיים ומרובים", וכי סירב לשתף פעולה עם עורכי הדין השונים אשר מונו לייצגו.

במסגרת אותה החלטה אף ניתנה הוראה למבקש להגיש את נימוקיו לבקשת רשות הערעור בתוך 10 ימים, ולנוכח בקשה נוספת שהוגשה מטעמו הוארך המועד להגשת הנימוקים במספר ימים נוספים.

כחודשיים לאחר המועד בו היה עליו להגיש את הנימוקים, הגיש המבקש בקשה נוספת להארכת מועד הגשת נימוקי הערעור – ובהחלטתה מיום 27.10.2019 נקבע לפנים משורת הדין שיש ליתן למבקש הזדמנות אחרונה להגיש את נימוקיו לבקשת רשות הערעור.

בסופו של יום, הוגשו נימוקי המבקש לבקשת רשות הערעור במועד שנקבע.

בנימוקיו לבקשת רשות הערעור טען המבקש מספר רב של טענות כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בין היתר נטען כי המבקש לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות בשל מצבו הנפשי באותה עת; כי לא הוכחה כוונתו לפגוע במעמד השופטים; וכי העונש שהוטל עליו אינו הולם את חומרת מעשיו.

עוד מוסיף המבקש וטוען כי יש למנות לו "מייצג ראוי ושלא מטעם הסניגוריה הציבורית, אשר שכר טרחתו ימומן על ידי קופת המדינה", וכי יש לעכב את ביצוע העונש שהוטל עליו.

הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במקרים נדירים בלבד המעלים סוגיה עקרונית רחבת היקף החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או במקרים שבהם מתעורר חשש לאי צדק קיצוני או עיוות דין מהותי.

יתירה מזאת, רשות ערעור על חומרת העונש תינתן רק במקרים חריגים שבהם חלה סטייה משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 9938/17 דהאן נ' מדינת ישראל (1.1.2018))

עניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

טיעוניו הרבים של המבקש במסגרת הבקשה ממוקדים כולם בסוגיה האם בנסיבות המקרה דנן, ולנוכח ממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי בית משפט השלום, היה ראוי להרשיעו בעבירה של זילות בית המשפט; והאם העונש שנגזר עליו הולם את נסיבותיו האישיות. רוב מוחלט של טענות אלו הושמע בפני הערכאות הקודמות אשר דנו בעניינו של המבקש – ונדחה.

משכך, הבקשה אינה מעלה סוגיה עקרונית המצדיקה את מתן רשות הערעור, או מעוררת חשש לעיוות דין כלשהו.

יתירה מזאת, בית המשפט העליון סבר כי העונש שהוטל על המבקש חמור כלל ועיקר, וקל וחומר שאינו מצדיק את מתן רשות הערעור.

אין להמעיט מחומרת מעשיו של המבקש, אשר התבטא פעמים רבות בצורה פוגענית, מבזה ומעליבה כלפי שופטים שונים אשר דנו בענייניו. לא פעם השתמש המבקש אף בביטויים אשר ניתן לראותם כנחזות לאיום כלפי שופטים אלו.

במעשיו של המבקש טמונה פגיעה במעמדם של השופטים, באמון הציבור במערכת המשפט ואף בתוקפן המחייב של החלטות שיפוטיות – ואין לזלזל בסכנה הנשקפת מהם.

לבסוף, משנדחתה הבקשה כי ימונה למבקש סניגור מטעם הסניגוריה הציבורים מהנימוקים אשר פורטו לעיל – לא נמצא לנכון אף להיעתר לבקשתו כי ימונה לו "מייצג אשר ימומן על ידי קופת המדינה".

בשולי הדברים ציין בית המשפט העליון כי נהג באורך רוח רב עם המבקש משלא הגיש נימוקים לבקשתו, ונעתר מספר פעמים לבקשות למתן ארכה, כעולה מההחלטות בתיק זה.

בסופו של יום הבקשה נדחתה ונקבע שממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש במסגרת עבודות שירות. על המבקש להתייצב במועד שנקבע לתחילת ביצוע עבודות השירות..

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

איך סוגרים חוב בהוצאה לפועל ומהן הזכויות בתקופת לידה

איך סוגרים חוב בהוצאה לפועל ומהן הזכויות בתקופת לידה

סכום ההלוואה שלקחתי 70,000 ש"ח והחוב עם הפיגורים עומד על 120,000 ש"ח. השאלה שלי האם על פי חוק אם אני קבעתי איתם הסדר, למה התיק עדיין נמצא בהוצאה לפועל?

שאלה: לקחתי הלוואה מהבנק לפני כשנתיים לאחר מכן לא עמדתי בתשלומים מסיבה רפואית ולא עבדתי ולא ידעתי שאוכל לתבוע בביטוח לאומי. מסיבות אילו לא עמדתי בתשלומים והתיק עבר להוצאה לפועל בגין הפיגורים של תשלומי כמעט 9 חודשים. לאחר מכן ניגשתי לבנק וקבעתי איתם הסדר תשלומים כל חודש סכום מסוים ויש לי את ההסכם איתם, התיק עדיין פתוח בהוצאה לפועל והם טוענים שלא ייסגר שם אם לא אסגור את כל החוב. סכום ההלוואה שלקחתי 70,000 ש"ח והחוב עם הפיגורים עומד על 120,000 ש"ח. השאלה שלי האם על פי חוק אם אני קבעתי איתם הסדר, למה התיק עדיין נמצא בהוצאה לפועל. אני כרגע כבר חצי שנה עומד בתשלומים ומכניס מעל 10,000 שח בחודש אבל הבנק מסרב לאשר לי הוראת קבע אני ממש מותש לא יודע מה לעשות.

תשובה: בעיקרון אין חובה על הבנק לסגור לך את תיק ההוצאה לפועל כל עוד לא שולם החוב, וככל שרצית שתיק ההוצאה לפועל ייסגר נגדך טרם סיימת לשלם את החוב הדבר היה צריך להופיע בהסדר התשלומים שערכת עם הבנק. שים לב שמבחינת הבנק הפרת בעבר הסכמים והבנק נאלץ לפתוח נגדך תיק הוצאה לפועל, כך שיש היגיון בהשארת התיק פתוח בהוצאה לפועל כל עוד לא סיימת לשלם חוב זה. יחד עם הדברים וככל ואתה עומד בתשלומים שבהסדר כבר תקופה לא מבוטלת וככל וכבר שילמת את מרבית החוב בתיק ההוצאה לפועל, ייתכן שניתן במו"מ מול עורך הדין של הבנק לשפר את ההסכם ומול ערבויות מתאימות אפילו לסגור את תיק ההוצאה לפועל- גם אם לא שולם עדיין מלוא החוב.

שאלה: אשתי ילדה ויש לי מקום עבודה שאני עובד בו במשרה חלקית. במשך שבוע וחצי לאחר הלידה לא הגעתי לעבודה (ע"פ בקשתי לא שובצתי למשמרת) הבאתי למעסיק אישור לידה אך הוא לא שילם לי עבור שבוע הלידה. אודה לך מאד על מתן תשובתך מה מגיע לי ע"פ החוק?

תשובה: ראשית חשוב לציין, שהדין שונה לגבי לידות שחלו לאחר יום ה-02.04.2017 שבו נכנס לתוקף תיקון החוק אשר נתן יותר זכויות הן לאמא והן לאבא, מאשר היו להם טרם כניסת התיקון לחוק לתוקף.

מאז התיקון ולגבי לידות המאוחרות לתאריך ה-2.4.2017 קובע החוק שיש לראות ביום הלידה ובשבוע לאחר מכן, כימים בהם בן הזוג של היולדת יכול להחשיב את ימי היעדרות מהעבודה כימי מחלה לפי דין ולקבל בהם בכפוף לזכאותו לימי מחלה, דמי מחלה על פי דין.

יחד עם זאת, בנתונים שתיארת בשאלה ולאור שצברת במקום העבודה בו אתה עובד רק וותק של שבוע וחצי, נראה שעדיין לא צברת זכות ל-7 ימי מחלה, שכן החוק מקנה זכות ליום וחצי מחלה לכל עובד, בעבור חודש וותק בעבודה. מכאן, שלכאורה אינך זכאי לתשלום בעבור הימים שתיארת, אך היעדרותך מהעבודה נעשית על פי דין והיא תחשב כחופשה ללא תשלום.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הקבלן לא השאיר דרך גישה לדודי השמש

הקבלן לא השאיר דרך גישה לדודי השמש

האם קבלן שמכר גג, ולא השאיר גישה לתיקון דודי השמש פעל כדין, האם החוק מחייב מלבד ההתקנה של דוד שמש גם גישה לתיקון עתידי?

שאלה: אני עובדת הוראה במשך 3 שנים (לא מטעם משרד החינוך). השנה ילדתי ולאחר חזרה מחופשת לידה חליתי והיו לי אישורי מחלה 4 חודשים .בתלוש מופיע לי 90 ימי מחלה. הוצאתי כל שבוע רק 5 ימים (כיון שאיני עובדת שישי שבת) כמו"כ לא הוצאתי אישורי מחלה על חגים וחופשות. רציתי לדעת כיצד יחושבו לי ימי המחלה? האם כל חודש יורדים 30 ימים או ע"פ אישורי המחלה? האם אני זכאית לקבל את החופשות והחגים כרגיל? נ.ב. אני עובדת ע"פ שכר גלובלי.

תשובה: בהתאם לחוק, מקסימום צבירת ימי המחלה היא 90 ימים ואין אפשרות לקבל למעלה מ 90 ימים של ימי מחלה ברצף, ללא קשר לתקופת המחלה בפועל או תקופת אישורי המחלה שהצגת.

שאלה: האם קבלן שמכר גג, ולא השאיר גישה לתיקון דודי השמש פעל כדין, האם החוק מחייב מלבד ההתקנה של דוד שמש גם גישה לתיקון עתידי?

תשובה: על פניו נראה שהקבלן היה מחויב להשאיר גם גישה עתידית לתיקון דודי השמש. בהתאם לפקודת הנזיקין היה על הקבלן לצפות בצורה סבירה את הצורך בתיקון הדוודים ולאפשר את הגישה אליהם בהתאם.

שאלה: רכשתי בחנות מסוימת מספר מוצרים ולאחר שהגעתי הביתה והסתכלתי על החשבון ראיתי שבחשבון עוגלו האגרות כלפי מעלה ובמקום 91.55 ₪  חויבתי בפועל על 99.60 ₪ – האם זה חוקי?

תשובה: בהתאם לחוק אסור לעגל את האגורות כלפי מעלה ובמספר תביעות ייצוגיות שהוגשו בנושא בשנים האחרונות אף נפסק פיצוי משמעותי לטובת כל חברי הקבוצה שניזוקו מעיגול אגורות שכזה – וגם התובע שהביא את העניין לבית המשפט זכה בגמול נאה על כך שהביא את העניין לבית המשפט.

לכן, לכאורה עומדת לך הזכות להגיש תביעה ייצוגית בנושא – להביא את הפיצוי המתאים לכל לקוחות אותה חנות שעיגלה את האגורות כלפי מעלה שלא כדין ואף לקבל תגמול נאה על כך שהבאת את הדברים לבירור- תגמול אישי שיכול להגיע גם למאות אלפי שקלים.

שאלה: מכרתי את דירתי לאחרונה, מספר חודשים לפני שמכרתי את דירתי חתמתי על הסכם בלעדיות עם מתווך נדל"ן לתקופה של 3 חודשים אך בסופו של דבר הדירה נמכרה לקרוב משפחה שלא הגיע דרך מתווך הנדל"ן. עכשיו המתווך דורש ממני דמי תיווך בכל מקרה. האם עלי לשלם את דמי התיווך למרות שהקונה לא הגיע באמצעות המתווך ?

תשובה: בכדי שמתווך יהיה זכאי לדמי תיווך עליו להיות גורם משמעותי בדרך לקיום העסקה, ייתכן מצב שקרוב המשפחה שלך בכלל ראה פרסום שפרסם המתווך בנושא ורק בגלל זה ידע על רצונך למכור את הדירה ואז ייתכן שהמתווך יהיה רשאי לקבל דמי תיווך אפילו שמדובר בקרוב משפחתך. מנגד – ככל שהעסקה קרתה ללא קשר לפעולותיו של המתווך יש להניח שהמתווך לא יהיה זכאי לדמי תיווך בעסקה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

זכויות הפנסיה שלי

זכויות הפנסיה שלי

שאלה: אני עובד במוסך כבר 7 שנים ובשנתיים הראשונות המעסיק לא הפריש לי פנסיה. האם אני יכול לתבוע זאת בפרישתי מהעבודה? איך אני יכול לדעת שהמעסיק מפריש לי את האחוזים שהחוק קובע?

תשובה: חובת המעסיק להפריש את הכספים לקרן הפנסיה ואי הפרשת הכספים לקרן הפנסיה שלך מהווה לכאורה גם עבירה פלילית של המעסיק. כלומר, לא רק שאתה זכאי לקבל את הכספים לעיל אלא גם שהמעסיק מסתכן בתיק פלילי מול המדינה במקרה של אי הפרשת הפנסיה.

אתה זכאי לדרוש את הפנסיה עכשיו וכמובן שתהיה זכאי לדרוש את הפנסיה בסיום העסקתך, אך לאור תקופת העבודה שציינת בשאלה, יש להיזהר שעילת התביעה שלך בנושא לא תתיישן עד לסיום עבודתך אצל מעסיק זה. בנוסף, שים לב שהכספים שמופקדים בקרן הפנסיה אמורים לשאת גם רווחים, כך שכל איחור בהפרשות אל קרן הפנסיה גורמים לך גם לחסרון כיס נוסף.

סך ההפרשה לפי הדין צריך לעמוד על 18.5% מהשכר, וככל והמעסיק אכן מפריש לך פנסיה כעת וקיימת קופת פנסיה על שמך – אתה אמור לקבל אחת לרבעון דו"ח מפורט מקרן הפנסיה שמציג את הסכומים שהופקדו לקרן הפנסיה ואת מצב קרן הפנסיה במועד הדו"ח.

שאלה: רעייתי מועסקת ברשת סופרמרקטים כקופאית וקראתי בעיתון שרשת הסופר מרקטים עומדת להתאחד עם רשת סופר מרקטים אחרת. רציתי לדעת מהן זכויותיה של רעייתי במקרה כזה?

תשובה: במידה והחברה שבה רעייתך מועסקת רכשה חברה אחרת, אין בכך שום השפעה על תנאי העסקתה של רעייתך. אך ככל והמצב הפוך ורעייתך מועברת להיות מועסקת אצל מעסיק אחר ואפילו אם זה רק "על הנייר" וללא שינוי בתפקיד בעבודה ובמקום הפיזי של העבודה – עומדת לרעייתך הזכות לדרוש עם המעבר את מלוא זכויותיה כאילו פוטרה מהמעסיק הקודם, לרבות פיצויי פיטורין והזכויות הנלוות, וזאת מבלי שבפועל היא תפסיק לעבוד.

תשומת ליבך שמדובר בזכות של העובד במקרה של החלפת מעסיק בצורה זו, אך לא מדובר בחובה על העובד והעובד יכול להחליט האם הוא רוצה להמשיך לעבוד בחברה החדשה ולהשאיר גם את מלוא זכויותיו והוותק שהחברה החדשה תהיה חייבת לשאת בהם.

שאלה: קיבלתי מכתב התראה מעורך דין בעניין חוב נטען לאדם ממנו שכרתי דירה בעבר. במכתב ההתראה נכתב שאם לא אשלם את החוב יפתחו נגדי הליכי הוצאה לפועל, אף ללא משפט קודם לכן, האם ניתן לפתוח לאדם תיק הוצאה לפועל אפילו מבלי שהתקיים משפט?

תשובה: תקנה 81 (א) לתקנות הוצאה לפועל קובעת שבמקרים מסוימים, בהם החוב אינו עולה על 50,000 ₪ ויש ראיות בכתב לקיומו של החוב (למשל חוזה חתום), ניתן לפתוח תיק הוצאה לפועל אף ללא הליך קודם בבית המשפט ולכן ההתראה נכונה לכאורה.

חשוב לומר שניתן במקרה כזה להגיש בתוך 30 ימים מיום קבלת התראת ההוצאה לפועל התנגדות לביצוע התביעה במערכת ההוצאה לפועל ואז עוברת התביעה ישירות לדיון בבית המשפט. חשוב לומר, שבמידה ולא מוגשת התנגדות לביצוע התביעה בתוך 30 ימים נחשב הנתבע כמי שהודה בחובו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

נועם קוריס

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב