מיליון דולר יישארו בידי המדינה

בית המשפט העליון נדרש בימים אלו לקביעה בדבר הותרת רכוש בשווי של יותר ממיליון דולר שהמדינה תפסה בקשר לפרשיית הימורים והלבנת הון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

נועם קוריס- קבלו נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

במסגרת הדיון בבקשה עלה כי המבקשים חשודים בעבירות הלבנת הון, ניהול הימורים וארגונם, קשירת קשר לפשע ועבירות מס, וביום 14.4.2019 נתפס רכוש שלהם: דירות, כלי רכב וכספים.

ביום 10.6.2019 בית משפט השלום בראשון לציון (ה"ת 49301-05-19; השופט ג' אבנון) קבע שאין לשחרר את עיקר התפוסים. צוין כי מוסכם על הצדדים קיומו של חשד סביר לביצוע העבירות (ובית המשפט עיין בחומר והגיע בעצמו למסקנה דומה), כי המשיבה טוענת לעבירות שהושג בהן רכוש בשווי כ-6,200,000 ש"ח, וכי שווי התפוסים קטן מסכום זה. על כן נקבע כי קיימת הצדקה להותיר את הרכוש תפוס. לצד זאת, הותר להשיב כלי רכב אחד, כפוף להפקדת 30% ממחירו ולתנאים נוספים.

בהחלטה נוספת מיום 2.10.2019 הורה בית משפט השלום להשיב למבקשים 25,000 ש"ח שנתפסו, בשל התמשכות ההליכים ובשל התנהלות המשיבה שגרמה לדחיית דיון.

ביום 31.12.2019 נדרש שוב בית משפט השלום לתפוסים, והפעם קיבל בחלקה את בקשת המשיבה להאריך את החזקת התפוסים (ה"ת 63492-09-19, מ"י 30572-04-19; השופט ג' אבנון).

נקבע כי עדיין קיים חשד סביר נגד המבקשים, אולם "בשלב זה של ההליך מצופה מהמבקשת להצביע על התפתחות בעוצמתם של החשדות" (פסקה 4), בעיקר חיזוק לעדויות שנגבו מהמהמרים.

בחינת הודעות של כמה מהמרים הביאה להערכה מופחתת של שווי הרכוש שהושג בעבירות (לפי ההוראות בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס–2000, להלן: "שווי העבירות"), עד כדי 4,300,000 ש"ח. מאחר שמאז ההחלטה הקודמת לא בוסס חלק הארי של החשדות, מצא בית משפט השלום כי הסיכוי לחלט בתום ההליך רכוש ששוויו למעלה מחצי מ"שווי העבירות", כלומר 2,150,000 ש"ח, הוא נמוך.

בהתחשב בשווי התפוסים – כ-3,500,000 ש"ח – הוחלט להאריך ב-150 יום את החזקת הדירות וחלק מהכספים (אף שערכם הכולל עולה על הסכום המותר לתפיסה); ולשחרר כלי רכב וערבויות שניתנו להשבתם, חשבונות בנק וכספים אחרים.

בית המשפט המחוזי קיבל ביום 4.2.2020 את ערר המשיבה ודחה את ערר המבקשים (ע"ח 9258-01-20; השופט ח' טרסי).

נקבע כי את פוטנציאל החילוט יש לגזור מ"שווי העבירות", כי אין מקום להפחית מפוטנציאל זה לאחר שנקבע, וכי בענייננו שווי התפוסים נמוך גם מ"שווי העבירות" העדכני, ועל כן אין לשחרר דבר ממנו.

מכאן הבקשה שהוגשה לעליון. לגישת המבקשים, עניינם מעלה שאלה משפטית המצדיקה לתת רשות לערור ב"גלגול שלישי", והיא אם פוטנציאל החילוט שווה ל"שווי העבירות", או שניתן לקבוע אותו גם בהתחשב במשקל הראיות.

לטענתם, חולשת הראיות עשויה לצמצם את היקף הרכוש המחולט בשלב קביעת "שווי העבירות", ובדומה, כעניין ש"בסמנטיקה", אפשר להפחית את פוטנציאל החילוט בשל קשיים בראיות. נטען כי בית המשפט המחוזי כלל לא עיין בראיות.

כידוע, רשות לערור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים נדירים המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של המבקש, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין מהותי.

בית המשפט העליון לא מצא כי הבקשה שלפניי מעוררת שאלה עקרונית או כי שיקולי צדק מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה, ודי בכך כדי לדחותהּ.

בבקשה לחילוט זמני של רכוש בגין חשד לעבירת הלבנת הון על בית המשפט לבחון בשלב ראשון את דבר קיומן של ראיות לכאורה מספיקות, ובשלב שני אם הן מקימות סיכוי סביר לכך שהחשוד יורשע בעבירות המיוחסות לו ולכך שיהיה ניתן לחלט את רכושו ("פוטנציאל חילוט") (ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013)). החילוט בסוף ההליך ייקבע לפי "שווי העבירות", ובהתאם לכך יש לחשב את הערך המרבי של הרכוש הנתון לחילוט זמני. בשלב שלישי יש לבחון אם החילוט המבוקש מידתי, למשל על דרך של בחינת חלופות לו (ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.8.2019)).

כאמור, בשלב של קביעת "פוטנציאל החילוט" מתבררת סוגיית הסיכוי הסביר להרשעה ולחילוט בתום ההליך הפלילי. כחלק מכך מעיין בית המשפט בראיות ומעריך את יכולתן (כפי שהיא נחזית לכאורה בשלב זה) להביא להרשעה ואת "שווי העבירות" המתגלות מהן (ראו למשל ע"פ 6352/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, פסקאות 30–36 (8.4.2018) (להלן: עניין חסדי דוד)). בחינה זו נערכת בהיבט תוכן הראיות בלבד, ולשיקולים בדבר קצב איסוף הראיות אין ככלל השפעה עליה.

בית המשפט העליון גם הזכיר, כפי שכבר נפסק, קביעת "שווי העבירות" אינה סוף פסוק, ועל בית המשפט לבחון שיקולים נוספים בהחליטו איזה רכוש לחלט. בין היתר, ניתן לשקול גם את דיות הראיות – אולם לא לשם חישוב "שווי העבירות", אלא כדי להכריע מה ראוי לחלט מתוך הרכוש שמגיע כדי שווי זה:

"במסגרת ההחלטה בדבר מתן צו זמני יש משמעות לעוצמת התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד הנאשם, במובן זה שתתקיים 'מקבילית כוחות' בין עוצמת הראיות לבין היקף הרכוש שייתפס. ככל שהתשתית הראייתית נגד הנאשם דלה יותר, וככל שהמקרה מעלה שאלות פרשניות המפחיתות מן הסיכוי שהנאשם יורשע בסופו של הליך, כך תפחת הנכונות להורות על תפיסתו של מלוא פוטנציאל החילוט – ולהיפך" (עניין חסדי דוד, בפסקה 37).

כך, יש לשקול גם את מידתיות החילוט, כפי שנקבע בע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל (11.8.2019), אשר בתי המשפט קמא והמבקש אזכרו.

בנסיבות דנן בית משפט השלום מצא כי הראיות מצביעות על "שווי עבירות" בסך 4,300,000 ש"ח, ועוד קודם לכן קבע כי קיים חשד סביר לביצוע העבירות. אותו חשד סביר התבסס על הראיות שהספיקו למצוא "פוטנציאל חילוט" בהחלטות הקודמות בעניין זה, ולא נטען כי בינתיים נפגמו משקלן או אמינותן.

בכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נחתם שלב בדיקת "פוטנציאל החילוט". הדרישה להוסיף ראיות בשל התמשכות ההליך מקומה אולי בשלב הבא, בדיקת המידתיות, אולם הערכאות שלפניי לא נדרשו לסוגיה זו. אם יש למבקשים טענות בנוגע אליה, הן שמורות להם.

במצב הדברים האמור עולה "שווי העבירות" על שווי התפוסים, ומשבית משפט השלום לא קבע טעם אחר לשחרור חלק מהרכוש, לא היה מקום להורות על כך.

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור והורה על הותרת התפוסים בידי המדינה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בג"צ אסר לגרש יוצא דרפור שצבר שלוש הרשעות פליליות

המבקש, אזרח סודן יוצא חבל דרפור, הגיש בקשה למקלט מדיני בשנת 2014 וזו טרם הוכרעה על ידי המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן גם: הרשות). בשנת 2007, החליט שר הפנים להעניק מעמד ארעי לכ-600 נתיני סודן שהוכרו על ידי נציבות האו"ם לפליטים כיוצאי חבל דרפור (להלן: החלטת השר). כפי המתואר בבקשה, המבקש קיבל רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 מכוח אותה החלטה רק ביום 10.11.2015, שהוארך מעת לעת. ביום 23.7.2018 נגזר על המבקש עונש של 8 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בעקבות הרשעתו בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות (לשלמות התמונה יוער כי המבקש הורשע בפלילים פעמיים לפני שקיבל לראשונה רישיון א/5, כמפורט בתשובת הרשות, סעיפים 10 ו-12). ביום 3.12.2018 הוארך רישיונו של המבקש מסוג א/5 לחצי שנה וביום 12.5.2019 הגיש האחרון בקשה להארכת הרישיון. בימים 22.2.2019 ו-13.6.2019 המבקש נעצר (בחשד לביצוע עבירות כלפי בת זוגו לשעבר), ובשני המקרים שוחרר המבקש בסמוך לאחר המעצר בתנאים מגבילים ובכפוף להפקדת ערבויות (להלן: תיקי המב"ד). ביום 29.7.2019, נערך למבקש ראיון שבו נמסר לו כי הרשות שוקלת לבטל את רישיונו הארעי, והמבקש טען כי הוא נשא HIV, והרישיון נדרש לו לקבלת טיפולים רפואיים. באותו יום החליטה המשיבה לבטל את רישיונו של המבקש (והוא נלקח ממנו לאלתר), ולתת לו רישיון ב/1 לשנה. ערר פנימי שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

נועם קוריס- קבלו נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

על החלטה זו ערר המבקש לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין). לצד הערר, הגיש המבקש בקשה למתן לצו ביניים שלפיו יינתן לו רישיון מסוג א/5 עד להכרעה בערר. בבקשה נטען כי המבקש נשא HIV ועל כן הוא זקוק לטיפול הרפואי שניתן לו מכוח ביטוח הבריאות הממלכתי, אשר הוא אינו זכאי לו עם ביטול רישיון א/5. ביום 2.10.2019 דחה בית הדין את הבקשה לצו ביניים. בית הדין ציין כי הגם שעסקינן בבקשה הנוגעת לזכויות יסוד, הסעד המבוקש לא ניתן כדבר שבשגרה. אשר למאזן הנוחות צוין כי טענותיו של המבקש נוגעות לאיכות הטיפול הרפואי להבדיל מעצם נתינתו (שכן טיפול רפואי מוענק בישראל אף לחסרי מעמד, הגם שמדובר בטיפול שניתן במצב חמור יותר, וברמה פחותה מזו שהמבקש קיבל עד כה). בית הדין עמד על חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקש, מאת ד"ר יצחק לוי, מנהל יחידת האיידס במרכז הרפואי שיבא מיום 31.7.2019 (להלן: חוות הדעת וד"ר לוי) וציין כי עולה ממנה כי חלק מנשאי HIV חסרי מעמד בישראל נמצאים בתכנית משרד הבריאות, שבמסגרתה מתבצע מעקב רפואי חלקי וניתנות תרופות מסוימות. לפיכך נקבע כי גם אם לא מדובר בטיפול ברמה לה זכאי מי שמחזיק ברישיון א/5, וגם אם מצבו של אדם אשר היה מטופל ברמה הגבוהה יותר צפוי להתדרדר, לא מדובר בענייננו במצב בו הטיפול בו יופסק לחלוטין. בהמשך לכך צוין כי ביטוח בריאות ממלכתי הוא בגדר פריווילגיה שלא ניתנת לבעלי מעמד מסוג ב/1 (כפי שניתן למבקש) אולם ביטול הרישיון מסוג א/5 אין משמעו שלילת הזכות לטיפול רפואי אלא רק שינוי עול המימון של הטיפול. בבחינת למעלה מן הצורך צוין, כי יש בהרשעותיו של המבקש והתיקים הפתוחים בעניינו כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת הרשות, וכי מדובר בשיקול צדק כללי לדחיית הבקשה. מטעמים אלה נדחתה הבקשה למתן צו ביניים, מבלי שבית הדין נדרש לסיכויי הערר.

לשלמות התמונה יוער כי ביום 5.12.2019 עדכנה באת כוח המבקש – במסגרת תגובה לבקשת המשיבה להקפיא את הדיון בערר – כי שני תיקי המב"ד נסגרו (אחד מחמת היעדר ראיות ושני בשל כך שמדובר "באירוע שההליך הפלילי אינו מסגרת מתאימה לבירורו אי התאמתו להליך פלילי"; נספח 7 לבקשה).

המבקש הגיש בקשת רשות לערער על החלטה זו, וביום 12.12.2019 בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רון) דחה את הבקשה. בית המשפט ציין כי בהחלטת בית הדין לעררים ניתן משקל ניכר לעברו הפלילי של המבקש, וכי שני תיקי מב"ד שהיו תלויים ועומדים לחובת המבקש – נמחקו. בהחלטתו, נדרש בית המשפט לטענות שהועלו על ידי הרשות שלפיהן המבקש לא הגיש את הבקשה להארכת רישיונו במועד הקבוע לכך וקבע כי אם בסוגיה זו היה מתמצה הדיון, ייתכן שהיה מקום להיעתר לבקשה למתן צו ביניים, גם אם בגדרה התבקש "צו עשה". בתוך כך צוין כי המבקש כבר החזיק ברישיון א/5; כי קיימת נזקקות רפואית מצדו; וכי יש היגיון בטענה כי יש לאפשר לו רצף טיפולי. עם זאת, בית המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור בשל סיכויי הערר הנמוכים. נקבע כי נוכח עברו הפלילי של המבקש, הכולל גם הרשעה בעבירות אלימות, שבגינן גם נשא בעונש מאסר בין כתלי בית הסוהר, ספק אם תתקבלנה טענותיו נגד ביטול הרישיון. אשר למאזן הנוחות צוין כי יש להתחשב בכך שמתן הסעד המבוקש יוביל להוצאה ציבורית, וכי תיתכנה השלכות רוחב למתן הסעד במקרה זה על מקרים דומים. כמו כן, צוין כי גם אם הבקשה למתן צו ביניים תידחה, יזכה המבקש לטיפול רפואי רלוונטי, אף אם ייתכן שלא מדובר בטיפול המיטבי (ובעניין זה צוין כי לא הוצגה תמונה מלאה). משכך נקבע כי נזקו של המבקש קיצוני פחות מכפי המשתמע מטענותיו ומכל מקום נוכח השיקולים שעניינם עברו הפלילי המכביד של המבקש וסיכוייו הקלושים לזכות ברישיון א/5 בסופו של יום – אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין לדחות את הבקשה למתן צו ביניים.

מכאן הבקשה שהוגשה לאחרונה לבג"צ, שבגדרה נטען כי ביטול רישיון א/5 של המבקש יביא להתדרדרות במצבו הרפואי, ובכך יש להטות את מאזן הנוחות לטובתו. המבקש מציין כי לפי הזכויות המוקנות לו ברישיון ב/1 שבו הוא מחזיק כיום, יינתן לו טיפול רפואי רק אם מצבו יתדרדר, וגם אז מדובר בטיפול באיכות נמוכה (שלא מעניקים אותו מזה כעשור במסגרת ביטוח הבריאות הממלכתי), שיגרום לו לתופעות לוואי קשות ולנזק בלתי הפיך. המבקש טוען כי להחלטה בעניינו אין השלכות רוחב מכיוון שהיא ממילא רלוונטית רק עבור מי שקיבל רישיון א/5 מכוח החלטת השר והוא גם נשא HIV. כמו כן, המבקש טוען כי העלויות של מתן טיפול מונע, לו הוא זכאי מכוח רישיון מסוג א/5 בלבד, פחותות מהעלויות שתיגרמנה לקופה הציבורית כתוצאה מהטיפול בו לאחר שמצבו יתדרדר. עוד נטען כי לא יהיה באפשרותו לקבל את הטיפול האמור במסגרת פרטית נוכח עלותו, המסתכמת בכ-4,600 ש"ח בחודש. המבקש מוסיף וטוען כי הדיון בערר בעניינו הוקפא עד לאחר מתן החלטה בהליך אחר, כך שתקופת הביניים עד למתן החלטה סופית בעניינו עשויה להתארך, ובכך יש לחזק את הצורך בקבלת צו הביניים המבוקש עד להכרעה בערר (בטענה זו מתייחס המבקש להליך בעמ"נ (מינהליים י-ם) 3597-11-19 משרד הפנים נ' פלוני; יוער כי מאז כבר ניתן פסק באותו הליך, ועל כך הוגשה בקשת רשות לערער לבית משפט זה, בר"ם 156/20 פלוני נ' שר הפנים (להלן: בר"ם 156/20)).

אשר לסיכויי הערר, המבקש סבור כי מדובר בסיכויים גבוהים נוכח הפגמים שנפלו בהליך שקדם לקבלת ההחלטה בעניינו ובשל כך שרישיונו הוארך בעבר חרף ההרשעות בפלילים ששימשו כנימוק לדחיית בקשתו להארכת הרישיון כעת (ונוכח סגירת תיקי המב"ד בעניינו). לבסוף, המבקש סבור כי כשמדובר בבקשה לסעד זמני, יש חשיבות לשימור המצב הקיים, כאשר בעניינו מדובר במתן רישיון מסוג א/5, שבו החזיק משנת 2015 מכוח החלטת השר, ונשלל ממנו ללא התראה או מתן זמן להתארגנות.

התבקשה תשובת המשיבה, שבגדרה נטען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה המקובלות בפסיקה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטות בית הדין לעררים, בפרט עת עסקינן בבקשות שעניינן החלטות ביניים. כמו כן, המשיבה מציינת שמדובר בבקשה למתן "צו עשה", וכן כי הסעד המבוקש בצו הביניים זהה לסעד המבוקש בהליך העיקרי. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה אף לגופו של עניין. לעמדתה, האיזון שנעשה בהחלטת בית הדין אינו מגלה עילה להתערבות, בין היתר נוכח שיקול הדעת הרחב המסור לשר הפנים להעניק מעמד בישראל ובענייננו – בשל עברו הפלילי של המבקש, שהוא שיקול משמעותי במסגרת בחינת הארכת רישיון א/5. לעניין מאזן הנוחות, נטען כי המעמד שהוענק למבקש מאפשר לו להתפרנס למחייתו וכי הוא יוכל לקבל טיפול רפואי במסגרת התכנית הלאומית לטיפול במהגרים נשאי HIV ללא ביטוח בריאות (להלן: התכנית הלאומית). בתגובה לטענות המבקש בעניין סוג הטיפול וטיבו נטען כי אלו לא נתמכו במידע מדויק הרלוונטי למבקש, לרבות תוצאות הבדיקות הייחודיות לבדיקת עמידויות, דיווח על תופעות לוואי כתוצאה מנטילת תרופות אחרות ועוד. חוות הדעת שצירף המבקש, כך המשיבה, כוללת הערכה בלבד כי תיתכן התדרדרות במצב הרפואי של המבקש. עוד צוין כי לפי מנהל המחלקה לשחפת ולאיידס במשרד הבריאות, התרופות שניתנות במסגרת התכנית הלאומית הן תרופות המאושרות והמומלצות על ידי ארגון הבריאות העולמי, אשר נמצאות בשימוש בכל רחבי העולם, קרי: כי מדובר במענה רפואי מקובל הניתן דרך כלל לצורך טיפול בסוג המחלה הרלוונטי. בצד האמור הובהר כי הטיפול שניתן במסגרת התכנית הלאומית לא כולל טיפול נלווה, ככל שמתפתחות מחלות נוספות אצל המטופל.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבה, החלט בג"צ לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ותקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. כידוע, שני שיקולים עומדים ביסוד ההחלטה בדבר הענקת סעד זמני – האחד, מאזן הנוחות, והשני – סיכויי ההליך שנקט המבקש, להתקבל. על פי רוב, היסוד המרכזי והעיקרי שיש לתת עליו את הדעת הוא שיקול מאזן הנוחות, שבמסגרתו יש לבחון אם דחיית הבקשה תגרום למבקש לנזק בלתי הפיך, ככל שיקבל את הסעד הסופי בהליך שנקט (בר"ם 5061/15 צגטה נ' שר הפנים, פסקה 9 (‏12.8.2015); בר"ם 7582/12 פריידי נ' משרד הפנים, פסקאות 7-6 (‏13.12.2012)). בית המשפט סבר כי מאזן הנוחות במקרה דנן, שהוא אבן הבוחן המרכזית כאמור, נוטה לטובת המערער וכי סיכויי הערר אינם מובהקים באופן המצדיק מתן בכורה לשיקול אחרון זה. כעולה מהפירוט מעלה, המערער החזיק ברישיון א/5 מסוף שנת 2015 וכשזה ניתן לו לראשונה כבר עמדו לחובתו שתי הרשעות בפלילים. המערער אובחן כנשא HIV בשנת 2016 ומאז הוא זכה לטיפול רפואי מכוח הרישיון האמור. טענתו העיקרית של המערער בבג"צ היא כי ביטול רישיון א/5 יגרום לו לנזק בריאותי בלתי הפיך כפועל יוצא מביטול זכאותו לביטוח בריאות ממלכתי.

בחוות הדעת שהוגשה מטעם המערער לתמיכה בטענותיו נסקרות באופן כללי ההשפעות האפשריות להפסקת הטיפול המוענק מכוח הביטוח הממלכתי, כדלקמן: ראשית ייתכן שהטיפול יופסק לחלוטין מכיוון שעקב "מצבו הטוב" של הנשא, הוא לא יוכל להיכנס לתכנית הלאומית (שבשלב זה כוללת רק חולים שמצבם "גרוע"), ומצבו הרפואי יתדרדר. שנית ייתכן שהנשא יחזור לקבל טיפול פחות טוב ומעקב רפואי פחות טוב. לפי ד"ר לוי, בשני המצבים המתוארים עלול הנגיף לפתח עמידות כך שגם אם הנשא יחזור לקבל טיפול טוב – הטיפול עשוי להיות פחות יעיל. בנוסף צוין כי אם במסגרת הטיפול בביטוח הממלכתי קיבל המטופל את כל התרופות למחלות נלוות הרי שטיפולים אלה יופסקו עם הפסקת הביטוח ומצבו הרפואי של המטופל עשוי להתדרדר (אף המשיבה בתשובתה הבהירה כי הטיפול שניתן במסגרת התכנית הלאומית אינו כולל טיפול נלווה, ככל שמתפתחות מחלות נוספות אצל המטופל). ד"ר לוי חותם את חוות דעתו במסקנה "חד משמעית" שלפיה אם "מטופל עובר מטיפול טוב (בזכות היותו בביטוח רפואי מקובל) לטיפול פחות טוב (בעקבות הפסקת הביטוח) מצבו הרפואי עשוי להידרדר ולהיות גרוע יותר" וכי הפסקת הטיפול במסגרת ביטוח הבריאות הממלכתי יכולה להביא לתוחלת חיים גרועה יותר לנשאי HIV. המשיבה לא חלקה על מסקנות אלו, אלא טענה כי מדובר בהערכה כללית בלבד שאינה מספיקה כדי להקים זכות לטיפול רפואי מסוג מסוים.

בהינתן האמור בחוות הדעת, שניתנה מפי מנהל יחידת האיידס במרכז הרפואי שיבא, אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערער כך שהרישיון א/5 שהחזיק משך כ-4 שנים לפני ביטולו – יושב לו. כמתואר בחוות הדעת, ההשלכות האפשריות להפסקת הטיפול הרפואי מכוח הביטוח הממלכתי שהמערער נהנה ממנו עד כה – גם אם אין מדובר בתוצאות ודאיות – הן קשות, וחלקן דומה – בלתי הפיכות. גם בית המשפט לעניינים מינהליים עמד על ההיגיון בשמירה על רצף טיפולי למי שכבר החל לקבל טיפול רפואי מסוג מסוים, וציין כי אילו הדיון היה מתמצה במישור זה – היה נוטה להתערב בהחלטת בית הדין לעררים.

עוד יש להעיר, כי כעולה מבקשה נוספת שהוגשה על ידי באת כוח המערער מיום 30.1.2020, הדיון בערר הוקפא וזאת עד להכרעה בבר"ם 156/20. לפיכך, במצב הדברים הנוכחי הדיון בערר מעוכב לתקופה לא ידועה, וגם לכך יש לתת משקל (ראו והשוו עמ"נ (מינהליים י-ם) 2429-10-19 יוסרי נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (11.12.2019)). להשקפתי שיקולי מאזן הנוחות מטים אפוא את הכף לטובת המערער, כך שיתאפשר לו להחזיק ברישיון שבו החזיק מזה כמעט 4 שנים עד להכרעה בערר. מצב הדברים שבו אדם מחזיק ברישיון א/5 כמעט 4 שנים וזה מבוטל ונלקח ממנו כבר במועד ההחלטה הוא בגדר חריג המאפשר מתן סעד זמני גם אם מדובר ב"צו עשה". ממילא, ככל שהערר יידחה ניתן יהיה שלא לחדש את הרישיון, והמשיבה לא הצביעה על נזק אחר שייגרם לה כתוצאה ממתן הסעד הזמני עד להכרעה בערר במידה המטה את מאזן הנוחות לחובתו של המערער.

בית המשפט לא התעלם ממעורבותו הקודמת של המערער בפלילים. שיקול זה צוין בבחינת למעלה מן הצורך בהחלטת בית הדין לעררים, ואף ציין כי סבר שאין לתת לו משקל מכריע. כעולה מן הפירוט בתשובת המשיבה, לחובת המערער עומדות שלוש הרשעות קודמות: שתיים מהן לפני שקיבל רישיון א/5, והשלישית מיום 23.7.2018 אשר גם לאחריה הוחלט להאריך את הרישיון שבו החזיק המערער. בנוסף, התיקים שנפתחו לאחר החלטת הארכת הרישיון האחרונה בעניינו של המערער, נסגרו ולא נפתח בעניינם הליך פלילי (כפי שציינה באת כוחו בהודעה שהגישה לבית הדין לעררים מיום 5.12.2019). בנסיבות אלו, בית המשפט לא סבר כי המעורבות הקודמת של המערער בפלילים – הייתה צריכה להביא לדחיית הבקשה לסעד זמני, ומשמעותה, כמו גם יתר הטענות שהעלה לגבי הליך קבלת ההחלטה בעניינו, תיבחנה במסגרת הערר עצמו מבלי שאביע עמדה לגופם של דברים.

אשר על כן, בית המשפט העליון פסק, כי המשיבה תאריך את תוקפו של רישיון א/5 שניתן למערער בחצי שנה ותשוב להאריכו בחצי שנה כל פעם עד להכרעה בערר, אלא אם תהיה מניעה חדשה כלשהי להארכת הרישיון. אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

מועד מרץ 2020 בבחינת המגשרים

בג"צ הכריע בסעד זמני במסגרת עתירה שמכוונת לבחינה בכתב שאמורה להתקיים ביום 5.2.2020 בגדר תקנות בתי משפט (רשימת מגשרים) התשע"ח-2017, וכן לבחינה מעשית בהמשך.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

בגדר עתירה זו התבקש גם סעד ביניים שיאסור על קיום הבחינה שנועדה למחר. בית המשפט נדרש בעניין לשקילת טיעוני הצדדים. ושקילתם גם של עמדת ארגון המגשרים בישראל שביקש להצטרף כידיד בית משפט ועתר לאפשר את קיום הבחינה מחר כמו גם קיומו של מועד נוסף אליו יוכלו לגשת מגשרים שסבורים שההתראה שניתנה בדבר קיומה של הבחינה לא הייתה מספקת; זאת בהינתן ציבור רחב של מגשרים שנערך לקיום בחינה מחר ואין לפגוע בציפיותיו הלגיטימיות.

לאחר שיח ושיג הסכימה המדינה כי בנוסף לבחינה בכתב שתיערך מחר ייקבע מועד נוסף לבחינה בכתב בסוף חודש מרץ הקרוב, ולמועד זה יוכל לגשת מי שסבר כי אין בידיו להיערך לבחינה מחר בהינתן ההתראה הקצרה שניתנה בעניין זה על ידי המדינה. בנוסף, נקבע כי מי שייגש לבחינה ולא יקבל ציון עובר, יוכל אף הוא לגשת למועד הבא בחודש מרץ הקרוב. יודגש שמדובר בהוראת שעה שתקפה למועדים האמורים בלבד ויסודה בלוח הזמנים הקצר שהצריך את קיום הבחינה מחר בהתראה קצרה.

בהינתן הסכמה זו, ונוכח השינוי במסד הנתונים הצריך לעניינה של העתירה שהצו על תנאי שהתבקש בגדרה כוון כאמור לבחינה של מחר ולבחינה מעשית בעקבותיה, מצא בג"צ כי העתירה מיצתה עצמה. העתירה במתכונתה הנוכחית נמחקה אפוא, טענות הצדדים שמורות להם לרבות טענות שיהוי אפשריות של המשיבים. אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

מרכנתיל דיסקונט ימסור מידע לרשויות המס באוסטרליה

בנק מרכנתיל דיסקונט הגיע עד לבית המשפט העליון בכדי לנסות להימנע ממסירת מידע בנקאי לרשויות המס באוסטרליה

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח (סג"נ), י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ) בע"א 75450-10-18 מיום 28.1.2020, בגדרו נדחה ערעור המבקש (להלן: הבנק) על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט א' צימרמן) בחד"א 18657-05-17 מיום 24.10.2018, במסגרתה התקבלה בקשה למתן צו להצגת מסמכים נגדו מכוח חוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998 (להלן: הבקשה), אגב הליכים שמנהל נציב המס באוסטרליה בפני בית המשפט הפדרלי של אוסטרליה, הוא המשיב 1.

בהחלטה מפורטת ומנומקת, בבחינת דבר דבור על אופניו, נעתר בית משפט השלום לבקשה בקבעו כי אין כל ענין לגיטימי בחיסוי המסמכים המבוקשים וכי מדובר בניסיון הבנק לדחיית הקץ, תוך הימנעות בלא צידוק מהצגת המסמכים המבוקשים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור הבנק על כל טיעוניו לאחר שאימץ את קביעות בית משפט השלום, והוסיף כי התנהלות הבנק, הפוגעת בחקר האמת, עולה כדי חוסר תום לב, וכי טיעוניו נועדו לנסות ולעקר את מימוש הצו להצגת מסמכים.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החליט בית המשפט העליון, בתוקף סמכותו לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצא כי הקביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוססות היטב, אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ומתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה לרשות ערעור נדחתה ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לצידה.

בית המשפט העליון אף חייב את הבנק בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

בג"צ אישר חיוב הגט

בית המשפט העליון בפסק דינו של כבוד השופט מ' מזוז, הכריע בימים אלו בעתירה המכוונת נגד החלטות של המשיבים 2-1, בית הדין הרבני הגדול בירושלים ובית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי), מיום 14.2.2019 ומיום 12.11.2018 בהתאמה, בהן נקבע כי העותר חייב בגט לאשתו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

בין העותר לבין אשתו מתנהל הליך גירושין בבית הדין האזורי בעקבות תביעה שהגישה האישה על רקע התנהלותו של העותר במהלך חיי הנישואין במישור האישי ובמישור הכלכלי וגילויה כי העותר אינו נאמן לה. לאחר שמיעת הצדדים וחקירתם, קבע בית הדין האזורי ביום 12.11.2018 כי "יתכן מאוד שהבעל חפץ היום בשלום בית. ביה"ד מתרשם שהוא מעוניין להמשיך וליהנות מכספי האישה, בפרט מכספים שבאו לה בירושה מהוריה, ובכך להמשיך את מסכת החיים. הוא מצפה שהאישה תמחק את פגעי העבר, כפי שאולי עשתה במהלך הנישואים, כאשר לא היו לה את הכוחות להתמודד מול הבעל. אין ספק שלאור מעשיו, כפי שהתגלו לאשה, וכפי שאף נוכח ביה"ד, צודקת האישה שאינה מעוניינת בשלום בית, לאחר כל מעשיו הנ"ל". לפיכך, הורה בית הדין על חיוב העותר בגט לאשתו, ואף קבע כי בנסיבות העניין, מחמת התנהגותו הבלתי מוסרית של הבעל, "זכאית האישה לכתובתה ולתוספת כתובה", ששיעורם ייקבע בהתדיינות נפרדת בנושא הרכוש.

נועם קוריס

העותר הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטת החיוב בגירושין, במסגרתו טען כי בית הדין האזורי נמנע מלדון בבקשתו לשלום בית ולא אפשר לו להביא ראיות לטענותיו. ביום 14.2.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, לאחר שהתרשם מעיון בפרוטוקולים ובמסמכים בתיק כי "בית הדין האזורי הקדיש זמן רב לשמיעת טענות הצדדים. לאחר התרשמותו על הקשר בין האיש לנטענת ולפי תגובות הבעל לשאלות לא מצא בית הדין לנכון צורך להביא ראיות נוספות והכריע כי במקרה זה חייב הבעל בגט".

עתה הונחה בפני בג"צ עתירה במסגרתה חוזר העותר על טענותיו שנדחו בבית הדין הרבני הגדול – כי בית הדין האזורי התעלם מבקשתו לשלום בית ואף "לא התייחס לזכותו המהותית של הבעל להביא ראיות מטעמו ולהביא ראיות הזמה".  בנוסף, נטען בעתירה כי בית הדין האזורי פסק בנושא הכתובה מבלי שזו הוצגה לו ובלא שקיים כל דיון בנושא.

בג"צ קבע שדין העתירה להידחות על הסף.

כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים שבהם נפל בהחלטות פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (בג"ץ 580/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים(31.1.2011); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006); בג"ץ 5488/18 פלוני נ' פלונית (19.7.2018)). העתירה שלפנינו אינה באה בגדריה של אמת מידה זו. העותר לא הצביע על עילה כלשהי העשויה להצדיק את התערבות בג"צ בהחלטה הפרטנית לחייבו בגט לאשתו, שעל פניה בדין יסודה.

אשר לטענות סביב חיובו של העותר בכתובה, הרי שמדובר בעתירה מוקדמת. כפי שעולה מההחלטות מושא העתירה, מלאכתו של בית הדין האזורי בעניין זה טרם נשלמה, שכן נקבע כי "גובה הכתובה והרכוש ידונו לאחר הגט" (החלטת בית הדין האזורי מיום 6.3.2019). על העותר למצות את ההליכים בבית הדין האזורי עד למתן החלטתו הסופית, אשר תהא נתונה לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול ככל שתקום עילה לכך.

סוף דבר: בג"צ קבע שהעתירה תדחה ושהעותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,500 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

 

לקראת הדיון בפסילת ח"כ יזבק

לקראת הדיון בפסילת ח"כ יזבק

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, דרש מח"כ היבא יזבק הסברים לגבי התבטאות ממנה עלולה להשתמע תמיכה בפגיעה בחיילי צה"ל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הוגשו מספר בקשות לפסול את ח"כ יזבק מהתמודדות בבחירות, בין היתר, בגין העילה הקבועה בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, העוסקת ב"תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל".

במכתב ששלח הערב מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, ענר הלמן, לבאי-כוחה של יזבק, נאמר כי היועץ המשפטי לממשלה רואה בחומרה רבה התבטאויות שמהן עולה, במפורש או במשתמע, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, לרבות פגיעה בחיילי צה"ל.

הלמן מוסיף, כי היועמ"ש מבקש לקבל מח"כ יזבק התייחסות ברורה, מגובה בתצהיר מטעמה, בפרט לאמירה מסוף הריאיון הטלוויזיוני שנערך בערוץ 13:

"מראיין: האם זה חלק מהתנגדות סבירה מבחינתך, ולגיטימית לכיבוש, לפגוע בחיילים או לפגוע ברמטכ"ל.

ח"כ יזבק: החוק הבינלאומי בעצמו מאפשר לעמים שהם תחת כיבוש לפעול למען שחרורם.

מראיינת: כלומר, את תופסת כלגיטימי פגיעה בחיילים?

ח"כ יזבק: מה שלא לגיטימי זה המשך הכיבוש".

הבהרה זו נדרשה על ידי היועמ"ש בכדי שיוכל היועץ המשפטי לממשלה להשלים את גיבוש עמדתו ביחס לבקשות הפסילה בעניינה

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

נדחתה עתירה נגד הגדלת תקציב הבחירות למפלגות בכנסת

נועם קוריס

בית המשפט העליון דחה את עתירתה של מפלגת: אני ואתה מפלגת העם הישראלית וחייב אותה בהוצאות הכנסת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עתירה זו הייתה מכוונת נגד סעיף 14 לחוק הבחירות לכנסת העשרים ושלוש (הוראות מיוחדות), התש"ף-2019 (להלן: הוראת השעה ו- סעיף 14), אשר תיקן, כהוראת שעה לכנסת ה- 23, הוראות שונות בחוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973 (להלן: חוק המימון). עיקרו של סעיף 14 בהגדלת מימון הוצאות הבחירות לסיעות בשיעור של 31%, והגדלת המקדמות על חשבון הוצאות הבחירות באותו שיעור, וכן בהוספת סכום אחיד לכל סיעה בשיעור של מחצית "יחידת מימון".

כעולה מהעתירה, העותרת היא מפלגה שאינה מיוצגת בכנסת, שהתמודדה בבחירות לכנסת ה- 21, והגישה רשימת מועמדים לבחירות לכנסת ה- 23. לטענת העותרת, הוראות סעיף 14, ובעיקר הדרישה להפקדת ערבות בנקאית כתנאי לקבלת מקדמה על חשבון הוצאות הבחירות, החלה רק על מפלגות חדשות – פוגעות שלא כדין בערכי השוויון והקניין, בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בתגובתה לעתירה טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. נטען כי העתירה אינה מבהירה מהן ההוראות שבסעיף 14 הפוגעות כנטען בשוויון, שכן האבחנה בין מפלגה ותיקה למפלגה חדשה, נגדה מכוונת העתירה, מקורה בתיקון לחוק המימון עוד משנת 1994, ולא בסעיף 14 להוראת השעה. כן נטען כי הטיעון החוקתי בעתירה מבסס עצמו על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בעוד ההוראה החוקתית הרלבנטית לטענות לפגיעה בשוויון היא הוראת סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת. עוד נטען כי כלל המפלגות, הוותיקות והחדשות, נערכו מאז חקיקת הוראת השעה בהתאם להסדרים הקבועים בה, וספק אם ניתן בשלב הנוכחי "להחזיר את הגלגל לאחור", ובמיוחד כאשר העותרת לא צרפה את הסיעות בכנסת ה- 22 המתמודדות בבחירות לכנסת ה- 23 כמשיבות לעתירה. המשיבה סבורה כי גם לגופם של דברים אין בטענות העותרת כדי לבסס טענתה לפגיעה של הוראת השעה בשוויון, כמפורט בתגובה מטעמה.

לאחר עיון הגיע הרכב השופטים בבג"ץ למסקנה שיש לסלק העתירה על הסף.

עיקרה של העתירה בטענת אפליה לטובה של מפלגות ותיקות לעומת מפלגות חדשות. דא עקא, שהעותרת לא טרחה לצרף כמשיבות לעתירתה את המפלגות הוותיקות הרלבנטיות, היינו הסיעות בכנסת ה- 22 המתמודדות בבחירות לכנסת ה- 23, העלולות להיפגע מקבלת העתירה. בנסיבות אלה, ונוכח לוח הזמנים של הליכי הבחירות, די בפגם זה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. מקדמת דנא הבהיר וחזר והדגיש בית משפט זה את חובתו של עותר לצרף המשיבים הדרושים לעתירה

"כלל הוא בבית-משפט זה שחובה על העותר לצרף כמשיבים לעתירה את כל הנוגעים בדבר. הנוגעים בדבר נחלקים לשני סוגים. ראשית, יש לצרף כמשיבים את הגופים והאנשים שנגדם מתבקש הסעד. על-פי רוב אלה הן רשויות מינהליות שפגעו בעותר במעשה או במחדל, ובית המשפט מתבקש לצוות עליהן לעשות מעשה, או להימנע מעשות מעשה, או להצהיר על בטלות החלטותיהן. שנית, יש לצרף כמשיבים גם גופים ואנשים אחרים, שאף כי בית המשפט אינו מתבקש לצוות עליהם דבר, הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית המשפט. אלה הם בדרך כלל גופים ואנשים פרטיים" (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1994)).

פגם זה של אי צירוף משיבים מתווסף, כטענת המשיבה, לכך שכלל הסיעות המתמודדות בבחירות נערכו והסתמכו על ההסדרים שנקבעו בהוראת השעה, באופן שמדובר כעת במידה רבה ב"מעשה עשוי", ועל כן אין גם מקום לאפשר לעותרת לתקן בשלב זה את המעוות על ידי צירוף של המשיבים החסרים.

בנוסף, הטיעון החוקתי בעתירה הוא כוללני, ולמעשה אינו רלבנטי לשאלת חוקיות סעיף 14 והוראת השעה.

כפי שנפסק לא פעם, אין די בטענה כללית לפגיעה בזכויות חוקתיות כדי לבסס עתירה המבקשת לבטל הוראת חוק. הכרזה על בטלותו של חוק או חלק ממנו היא עניין רציני, ולא על נקלה יעשה כן בית המשפט (בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 387-386 (1997). טענה לפגיעה חוקתית אינה יכולה להישמע בעלמא, אלא יש לבססה כדבעי, תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית (בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר, פסקה 28 (22.3.2009)).

לכך יש להוסיף כי עוד בראשית דרכה של הביקורת החוקתית עמד בית משפט העליון על הצורך בזהירות ובריסון רב בביקורת חוקים (ע"א 6821/93  בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופיפ"ד מט(4) 221, 350-349 (1993)), ומאז חזרה ונשנתה הלכה זו פעמים רבות

"בחינת חוקתיות חקיקה ראשית של הכנסת נעשית על-ידי בית המשפט בזהירות ובריסון רב, תוך הקפדה על האיזון העדין הנדרש בין עקרונות שלטון הרוב והפרדת הרשויות, לבין ההגנה החוקתית על זכויות האדם ועל ערכי היסוד העומדים בבסיס שיטת המשטר בישראל (ענין המרכז האקדמישם). במסגרת איזון זה, אפילו יימצא כי מעשה החקיקה אינו מתיישב עם עקרון חוקתי, נדרשת רמת עוצמה ניכרת לפגיעה החוקתית כדי שתצדיק התערבות שיפוטית במעשיה של הרשות המחוקקת…" (בג"ץ 6304/09 לה"ב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 62 (2.9.2010)).

(וראו עוד מבין רבים: בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 387-386 (1997); בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי, פ"ד ס(3) 464, 520-518 (2005); בג"ץ 6976/04 עמותת "תנו לחיות לחיות", פסקה 9 (1.9.2005); בג"ץ 8886/15  רפובליקנים מחו"ל בישראל נ' ממשלת ישראל פסקאות 47-46 (‏2.1.2018)).

בענייננו העתירה אינה כוללת טיעון חוקתי סדור תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח משפטי-חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית. העתירה אינה מבהירה מהן ההוראות שבסעיף 14 להוראת השעה הפוגעות כנטען בשוויון, ומאידך האבחנה בין מפלגה ותיקה למפלגה חדשה, נגדה מכוונת העתירה, מקורה בתיקון לחוק המימון עוד משנת 1994, ולא בהוראת השעה. זאת ועוד, הטיעון בעתירה לפגיעה בשוויון נסמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בעוד האכסניה החוקתית הספציפית לענין שוויון הבחירות היא סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת (בג"ץ 3166/14 גוטמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.3.2015)). במאמר מוסגר יצוין גם כי שאלה היא – שטרם הוכרעה – האם במסגרת בחינה חוקתית של חוק הנוגד לכאורה הוראה חוקתית שאינה במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או חוק יסוד: חופש העיסוק – כגון הוראת סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת – חלים גם תנאי פסקת הגבלה (שיפוטית).

מכל מקום,  הוראת שעה, מושא העתירה אושרה ברוב מיוחס, כנדרש לפי סעיף 4,  בשלוש הקריאות – בתמיכה של 93 חברי הכנסת בקריאה הראשונה, ובתמיכה של 95 חברי הכנסת בקריאה השניה והשלישית.

נוכח כל האמור נקבע על ידי בג"צ שאין מנוס פרט לדחיית העתירה על הסף, אף מבלי להיזקק לטענות העותרת לגופו של ענין, ותוך חיובה בסך של 4,000 ₪ הוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

נדחה ערעור המקור איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו

איסור הפרסום בפרשת הרפז יישאר על כנו- העליון דחה ערעור המקור

בית המשפט העליון דן בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.4.2019 בע"ח 2471-04-19 (השופט א' סטולר – סג"נ), בגדרה נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון, לפיה נדחתה בקשת המבקשים להסיר את צו איסור הפרסום החל על חלק מן החומרים הקשורים לפרשת הרפז.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

תחילתה של פרשת הרפז בשנת 2010, אז נחשף בתקשורת מסמך ובו תכנית לבניית תדמית חיובית למועמד לכהונה כרמטכ"ל, האלוף (מיל') יואב גלנט, תוך פגיעה בשמו הטוב של הרמטכ"ל שכיהן בעת ההיא, רב-אלוף (מיל') גבי אשכנזי (להלן: אשכנזי). על גבי המסמך הוטבע סמליל (לוגו) משרדו של היועץ האסטרטגי והפרסומאי, אייל ארד. לאחר שנחשף המסמך, הגיש ארד תלונה במשטרה על זיוף, וטען כי אין לו קשר למסמך. לימים התברר, בעקבות חקירה במשטרה, כי המסמך זויף על-ידי סגן-אלוף (מיל') בועז הרפז (להלן: הרפז). הפרשה עוררה הד ציבורי וסיקור תקשורתי נרחב, ובמקביל, נחקרה על-ידי הרשויות השונות – מבקר המדינה, שפרסם ביום 6.1.2013 דוח שעסק בפרשה; המשטרה הצבאית; ומשטרת ישראל, שבדקה את היבטיה הפליליים של הפרשה. במסגרת החקירה הפלילית, נפתחו תיקי חקירה נגד המעורבים בפרשה, וביניהם כמה מן המשיבים לבקשה דנא: אשכנזי, אל"מ (מיל') ארז וינר (להלן: וינר), ששימש כעוזרו של אשכנזי, והיועץ המשפטי לממשלה, האלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט (להלן: מנדלבליט), ששימש באותם ימים כפרקליט הצבאי הראשי. בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודה וינשטיין, מיום 21.5.2015, נסגר תיק החקירה נגד מנדלבליט מחוסר אשמה. בהחלטה נוספת של היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2016, נסגרו גם תיקיהם של המעורבים האחרים בפרשה, זולת הרפז, אשר הועמד לדין, ולימים הורשע בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף.

כחלק מבדיקת מבקר המדינה והחקירה הפלילית, נתפסו, תומללו ונותחו מספר רב של שיחות טלפון והקלטות נפח אשר הוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. השיחות הוקלטו בעקבות פקודה שנתן קודמו של אשכנזי בתפקיד, רב-אלוף (מיל') דן חלוץ, ולפיה הוקלטו שיחות הטלפון, ובוצעו הקלטות נפח בלשכת הרמטכ"ל, כברירת מחדל, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מאז החלו הרשויות לחקור בפרשה, הוצאו מספר צווי איסור פרסום ביחס לחומרי החקירה, לרבות השיחות שהוקלטו. כך למשל, בפסק הדין בבג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (28.6.2012) (להלן: בג"ץ וינר), התקבלה בקשה מטעם מבקר המדינה, לאסור על פרסומם של החומרים ששימשו את המבקר בבדיקתו, והועברו למבוקרים לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דוח המבקר. כמו כן הוצאו צווי איסור פרסום נוספים בערכאות שונות, לבקשתן של המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל, מכוח סעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהמשך, ביום 21.6.2015, פנה אשכנזי לבית משפט השלום בראשון לציון, מכוח סעיפים 70(ד) ו-70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, בבקשה לאסור על פרסום כלל השיחות שלהן הוא צד, בשל פגיעה בפרטיותו. בהחלטה מיום 24.6.2015 נעתר בית המשפט לבקשתו, והוציא צו איסור פרסום גורף ביחס לכלל השיחות.

בשנים שחלפו, הוגשו, והתקבלו, מספר בקשות לצמצום צו איסור הפרסום הגורף. בתוך כך, הותרו לפרסום 14 שיחות, שחשיפתם נתבקשה בשנת 2014 על-ידי עיתון 'הארץ'. בהמשך, ביום 31.5.2015, התקבלה בקשה שהוגשה מטעם מדינת ישראל, ביחס ל-3 שיחות הקשורות להחלטה לגנוז את תיק החקירה בעניינו של מנדלבליט. כמו כן, נעתר בית המשפט לבקשה נוספת שהוגשה מטעם המדינה, בתחילת שנת 2016, ועניינה בהתרת פרסומן של שיחות שצוטטו או אוזכרו בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, לסגור את תיקי החקירה בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. בקשת רשות הערעור שלפנינו, עוסקת בבקשה נוספת לצמצום צו איסור הפרסום, שהוגשה ביום 27.2.2019 על-ידי המבקשים, העיתונאי ברוך קרא, ומערכת תכנית התחקירים 'המקור' (להלן ביחד: המקור). תחילה ביקשו 'המקור' להסיר את צו איסור הפרסום הגורף, ובהמשך גידרו את בקשתם להתרת פרסום תמלילים של 16 שיחות, שאותם ביקשו לשלב במסגרת כתבה העוסקת בהתנהלות לשכתו של אשכנזי, בחמשת הימים הסמוכים לחשיפת מסמך הרפז. במרוצת ההליך התברר, כי 4 מן השיחות המבוקשות כבר פורסמו בהתאם להחלטות קודמות, ועל כן נתחמה הבקשה ל-12 השיחות הנותרות. 'המקור' ביקשו לשדר את הכתבה האמורה לפני מועד הבחירות לכנסת ה-21, והסבירו כי העניין הציבורי בכתבה ובשיחות התעצם, משהודיע אשכנזי על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת.

הבקשה לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה בהחלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 31.3.2019. בהתאם להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שקל בית המשפט את זכות הציבור לדעת מזה, ואת פרטיותם של המשוחחים מזה. צוין, כי ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל נועדו לצרכים ביטחוניים-מבצעיים, ונתפסו לצורכי חקירה, שבסופה הוחלט שלא להעמיד את מרבית המעורבים לדין. בית המשפט הוסיף, כי ההאזנה לשיחות במסגרת הליכי החקירה, גרמה לפגיעה משמעותית בפרטיותם של המעורבים. כמו כן, עמד בית המשפט על הצורך בשמירת מעטה סודיות על המתרחש בלשכת הרמטכ"ל, תוך אפשרות לקיום שיח חופשי בלשכות ביטחוניות בפרט, ולשכות ממלכתיות בכלל. נוכח האמור, קבע בית המשפט, כי "ללא קשר לתוכנן של 16 השיחות שלצורך פרסומן צמצמו המבקשים את בקשתם, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולקבוע כי פרסום איזה מהשיחות המוקלטות (שמע ותמליל) שנתפסו במהלך בדיקת המבקר ובמהלך חקירת הפרשה, עלול לפגוע פגיעה חמורה בפרטיותם של הצדדים לשיחות ושל אלו המוזכרים בהן, ומשכך צו איסור הפרסום יעמוד בעינו, ללא מגבלת זמן". מעבר לכך קבע בית המשפט, לאחר עיון בתמלילי השיחות, כי פרסומן של השיחות יפגע 'פגיעה של ממש' בפרטיותם של המשוחחים, וגם מטעם זה יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובהחלטה מיום 7.4.2019 נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי חרף הסכמתו עם התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום, "היה מקום להידרש במסגרת ההחלטה, לדיון פרטני בשיחות נושאות הבקשה דנן", ומשכך, בחן באופן פרטני את השיחות שפרסומן נתבקש. תחילה קבע בית המשפט, כי חלק מהשיחות חוסה תחת צו איסור הפרסום שניתן בפסק הדין בבג"ץ וינר, שכן מדובר בשיחות אשר נכללו בחומר החקירה ששימש את מבקר המדינה (להרחבה על אודות תנאיו של אותו צו איסור פרסום ראו בג"ץ וינר, בפסקה 12). עוד קבע בית המשפט, כי שיחה מסוימת שקיימו אשכנזי ומנדלבליט, מוגנת בחיסיון עו"ד-לקוח בשל אופי היחסים בין הרמטכ"ל, לבין הפרקליט הצבאי הראשי, וגם מן הטעם הזה אין להתיר את פרסומה. לאחר מכן, עמד בית המשפט על הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, העוסקת באיזון הנדרש בין העניין הציבורי בפרסום, לבין שמירה על ערכים מתחרים, ביניהם "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" של המעורבים. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי לא יהיה בפרסום השיחות כדי להביא לציבור תועלת בידיעתן, שכן החלקים הרלבנטיים מתוכן כבר פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה. מצד שני קבע בית המשפט, כי פרסום השיחות יפגע פגיעה חמורה בפרטיותם של אשכנזי, וינר, והמשוחחים האחרים. לפיכך נקבע, כי אין הצדקה לפרסם את השיחות, ובהתאם נדחה הערעור, וצו איסור הפרסום נותר בתוקפו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו שבה לטענת 'המקור', בקשתם עונה על אמות המידה שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה), לעניין מתן רשות ערעור, וזאת לאור חשיבותה הציבורית של פרשת הרפז. זאת ועוד נטען, כי החלטות בתי המשפט דלמטה מעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות רוחבית, ובפרט מלינים 'המקור' על כך שבקשתם לצמצום צו איסור הפרסום נדחתה ללא קשר לתוכן השיחות.

לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט המחוזי ערך איזון שגוי בין הפגיעה הנטענת בפרטיות המשוחחים, לבין חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת על אודות השיחות. לטענת 'המקור', נוכח חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, יש ליתן פרשנות מצמצמת לחריגים המנויים בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. מכאן, שכדי להחיל את החריג שעניינו פגיעה בפרטיות, "יש להראות שהפגיעה החמורה בפרטיות היא משמעותית עד מאוד" (ההדגשה במקור – נ' ס'). בהקשר זה נטען, כי הערכאות דלמטה לא בחנו את השיחות מושא הבקשה באופן פרטני, ולמעט אמירות כלליות ולקוניות, לא הובהר מדוע פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים. לעמדת 'המקור', השיחות המבוקשות עוסקות בעניינים מקצועיים גרידא, ואינן קרובות לרף הנדרש לשם הוכחת פגיעה בפרטיות, בהקשר של איסור פרסום. אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות טוענים 'המקור', כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו, כי משפורסמו חלקים מן השיחות בדוחות הציבוריים, מוצה העניין הציבורי שבפרסום. לשיטתם, אין לקבל גישה שלפיה "דוח של מבקר המדינה או של היועץ המשפטי לממשלה סותם את הגולל א-פריורית על פרסומים נוספים באותו עניין בשל היעדר עניין ציבורי". כמו כן נטען, כי לפרסומן של השיחות נודעת חשיבות ציבורית עליונה, נוכח מיהות המשוחחים – אישי ציבור בדרגים הגבוהים ביותר, שחלקם מכהנים בתפקידים ציבוריים בכירים גם היום; ונוכח נושא השיחות – פרשת הרפז, אשר נושאת חשיבות ציבורית רבה כשלעצמה. 'המקור' הדגישו, כי לפרסום החומרים בעת הזאת משמעות רבה, נוכח כניסת אשכנזי לזירה הפוליטית. מעבר לאמור טענו 'המקור', כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, כי חלק מן השיחות חוסות תחת צו איסור הפרסום שהוּצא בבג"ץ וינר. לדבריהם, אותו צו ניתן על מנת להגן על טוהר הליך הביקורת של מבקר המדינה ותקינותו, ותחולתו מוגבלת לחומרים ששימשו את המבקר לשם כך. עוד נטען, כי גם הנימוק בדבר חיסיון עו"ד-לקוח, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי מונע פרסום שיחות שקיימו אשכנזי ומנדלבליט – שגוי, שכן התנאים להכרה בחיסיון שכזה אינם מתקיימים בנדון דידן.

בתגובה מטעם אשכנזי (שאליה הצטרף וינר), נטען כי הבקשה אינה מצדיקה רשות ערעור, שכן בניגוד לטענת 'המקור' – אין בהחלטות בתי המשפט דלמטה משום שינוי מההלכה הקיימת, אלא ישום של עקרונות מוכרים. דחיית בקשת 'המקור' בבית משפט השלום, ודחיית ערעורם בבית המשפט המחוזי, נעשו לאחר בחינה פרטנית של השיחות האמורות על-ידי שתי ערכאות, ומשעה שהבקשה דנן לא מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית – אין הצדקה לבירור ב'גלגול שלישי'. לחלופין נטען, כי אם תינתן רשות לערער – יש לדחות את הערעור לגופו. לדבריו של אשכנזי, ברי כי פרסום תמלילי השיחות יפגע בפרטיותו, ובפרטיותם של צדדים נוספים, וזאת על-פי הוראות שונות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות): סעיף 2(2) – האזנת סתר אסורה; סעיף 2(5) – העתקת תוכן כתב שלא נועד לפרסום, ללא הסכמה; וסעיף 2(9) – שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם, שלא למטרה שלשמה נמסרה. אשכנזי הסביר, כי ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים-מבצעיים, ולאחר מכן הואזנו ותומללו לשם הכנת דוח מבקר המדינה וקיום החקירה הפלילית. פרסום ההקלטות בתקשורת, יחרוג מהמטרות שלשמן נאספו ונתפסו. הדלפת תמלילי השיחות לגורמי תקשורת, כך נטען, אינה מקימה לציבור זכות לדעת את תוכנן. בהקשר זה הודגש, כי העובדה שאשכנזי היה נתון להאזנה רציפה, במשך שנים, היא חסרת תקדים, וגרמה לחדירה חמורה לפרטיותו. עוד צוין, כי גורמים רבים לקחו חלק ב'מפעל ההאזנה', וביניהם חיילים, שוטרים, פרקליטים – אולם על אף חשיפתם לחומרים הרגישים, לא בוצעה החתמה על טפסי סודיות, לא סומנו עותקים של התמלילים, או כיוצא באלה צעדים שמטרתם למנוע את חשיפתם שלא לצורך. מעבר לכך נטען, כי פרסום השיחות יפגע באינטרסים נוספים, שעיקרם בצורך לשמור על סודיות השיחות בלשכת הרמטכ"ל, ולאפשר לבעלי תפקידים ציבוריים לנהל שיח פרטי, פתוח ולגיטימי, מבלי חשש לפרסום דבריהם ברבים. נוכח האמור טוען אשכנזי, כי בנסיבותיו החריגות של העניין, מעצם חשיפת שיחותיו, תיגרם פגיעה אנושה בפרטיותו, ויש לאסור על פרסום כל שיחה נוספת מתוך מאגר השיחות שהוקלטו בלשכתו.

אשכנזי הוסיף וטען, כי בחינה פרטנית של השיחות המבוקשות מוליכה לאותה מסקנה. אותן שיחות כוללות התייעצויות פנימיות שלו עם עוזריו ויועציו; שיחות פרטיות על אלופים במטה הכללי של צה"ל; רכילות על גורמים שונים. בהקשר זה נטען, כי בעוד שפרסום שיחות אלו, לאור תוכנן, יפגע בפרטיות המשוחחים, העניין הציבורי שבפרסומן הריהו מוגבל. לעניין זה סבור אשכנזי, כי משפורסמו דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה – מומשה ומוצתה זכות הציבור לדעת. יתרה מכך, 'המקור' לא הצביעו על מידע קונקרטי שנכלל בשיחות המבוקשות, שלא פורסם בדוחות הציבוריים, ויש בו כדי להוסיף לעניין הציבורי. בחינה פרטנית של אותן שיחות, כך נטען, "מעלה בבירור כי לשיחות אלה אין כל תרומה ממשית לאינטרס הציבורי ולזכות הציבור לדעת". בהמשך טען אשכנזי, כי פרסום השיחות אסור גם מכוח צווי איסור פרסום קבועים וסופיים שהוציא בית משפט זה, במסגרת בג"ץ וינר, ובג"ץ 921/13 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.10.2013). בשולי הדברים טען אשכנזי, כי ההקלטות מלשכתו מקורן בהאזנת סתר אסורה, שכן לא ידע על כך שמתבצעת הקלטה מלאה ורציפה, הכוללת גם הקלטת נפח.

בתגובה מטעם המדינה נטען, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה ואין מקום ליתן לגביה רשות ערעור. מכל מקום, נטען כי החלטות הערכאות דלמטה נכונות לגופן, ואין הצדקה להתערב בהן. לטענת המדינה, בנסיבות הייחודיות של העניין, "הפגיעה החמורה בפרטיות נובעת לא רק מתוכן השיחות, אלא גם או בעיקר מכך ששיחותיהם של המשיבים, ובייחוד המשיבים 2 ו-6 [אשכנזי ווינר – נ' ס'], הוקלטו למטרות אחרות לחלוטין, וכי המשיבים מעולם לא שיערו כי הקלטות אלו תתפרסמנה". עצם פרסום השיחות למטרה החורגת מהמטרה המקורית שלשמה הוקלטו השיחות – צרכים צבאיים-ביטחוניים – יפגע פגיעה חמורה בפרטיות המשוחחים. המדינה הזכירה, כי תיק החקירה שנפתח על רקע החשד הפלילי בעניינו של אשכנזי, ובגדרו בוצע מהלך החקירה החודרני, נגנז בעילה של העדר אשמה. על כל פנים, טוענת המדינה, הפגיעה בפרטיות נובעת גם מתוכן השיחות, המאופיינות כשיח בין עמיתים, בעל אופי פתוח, לא פורמלי, וזאת להבדיל מישיבות עבודה מקצועיות. הגנה על האפשרות לקיים שיחות שכאלו משרתת את האינטרס הציבורי שבשימור שיח חופשי בצבא ובארגוני ביטחון אחרים. עוד לעניין הפגיעה בפרטיות, ציטטה המדינה מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיום 20.1.2013: "לא יהיה זה מיותר לציין, כי במהלך קריאת התמלילים והקשבה לחלק מהשיחות, נמצאנו לא אחת חווים גם תחושת אי נוחות רבה מעצם ההקשבה והחדירה לפרטיות של הדוברים". אשר לעניין הציבורי שבפרסום השיחות, הבהירה המדינה כי לעמדתה, ככלל, אין בדוחות ציבוריים כשלעצמם, כדי למצות את העניין הציבורי שבפרסום מסוים הקשור לאותם דוחות. יחד עם זאת, פשיטא שבמסגרת בחינת העניין הציבורי בפרסום, על בית המשפט להביא בחשבון את הנתונים שכבר פורסמו, לרבות מידע שהובא במסגרת דוחות ציבוריים. בנדון דידן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא נמצא בשיחות המבוקשות מידע חדש המוסיף על המידע שכבר מצוי בידי הציבור בקשר לפרשת הרפז. אשר לטענות בדבר ההשפעה של בג"ץ וינר, וקיומו של חיסיון עו"ד-לקוח ביחס לחלק מן השיחות, ציינה המדינה כי הקביעות באשר לנושאים אלו ניתנו מעבר לצורך, והטענות שהעלו ה'מקור' בהקשרים אלו אינן נדרשות להכרעה.

דיון בבקשה התקיים בבית המשפט העליון ביום 19.12.2019. במהלכו, שב ב"כ 'המקור' על הטענה, כי הבקשה מצדיקה רשות ערעור נוכח הקביעה התקדימית, לפיה במצבים שבהם הושג מידע באקט חודרני, ומבוקש לאסור על פרסום המידע מכוח הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ניתן לבסס פגיעה בפרטיות גם מבלי להידרש לתוכן המידע. עוד נטען, כי הבקשה מתייחסת לשיחות מסוימות שאין בהן מידע פרטי, ולפיכך לא תיגרם פגיעה בפרטיותם של המשוחחים. כמו כן נטען, כי בבקשות כגון דא הנטל הוא על מבקש איסור הפרסום, להוכיח שנפגעה פרטיותו, ואילו בתי המשפט דלמטה הפכו את היוצרות בכך שהטילו את הנטל על 'המקור', להסביר מהו העניין הציבורי בפרסום השיחות. מכל מקום, טען ב"כ המבקש, גלום בשיחות המבוקשות עניין ציבורי רב. לדבריו, פרשת הרפז עודנה מעוררת סימני שאלה, בין היתר בכל הנוגע להתנהלותם של אשכנזי ומנדלבליט. בהקשר זה הודגש, כי אין להסתפק במידע שפורסם במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה, ולתת למוסדות הציבור 'מונופול' על העניין הציבורי.

ב"כ המדינה השיב, כי פרשת הרפז 'נטחנה עד דק', רבות דובר על אודותיה, ובשלב זה, כל המידע הדרוש לציבור על מנת לגבש דעה מושכלת בנוגע לפרשה – כבר ראה אור. אשר לפגיעה בפרטיות צוין, כי בשים לב להיקף השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולחשש מפני הדלפות נוספות, לא די בבחינה פרטנית של 12 השיחות המבוקשות, אלא יש לבחון את הדברים במבט צופה פני עתיד. כמו כן הדגיש ב"כ המדינה, כי הפגיעה בפרטיותו של אשכנזי, ופרטיותם של יתר המשוחחים, הוצדקה מלכתחילה על מנת למלא צרכים ביטחוניים-מבצעיים, ולאחר מכן לצרכי החקירה הפלילית, אולם אין בכך כדי לאפשר שימוש בשיחות לכל מטרה שהיא.

באת-כוחו של אשכנזי טענה, כי בכל ההזדמנויות שניתנו ל'מקור' – הן בערכאות דלמטה, הן בבקשת רשות הערעור, הן במהלך הדיון לפנינו – הם לא הסבירו מה נתחדש בשיחות המבוקשות, ובמה יועיל פרסומן לשיח הציבורי על אודות פרשת הרפז. כמו כן צוין, כי לאחר שגורמי החקירה הפכו כל אבן, והאזינו לשיחות רבות שהוקלטו בלשכתו של אשכנזי, נסגרה החקירה הפלילית בעניינו בעילה של העדר אשמה. בהקשר זה, הזכירה באת-כוחו של אשכנזי את עמדת המדינה כפי שהושמעה על-ידי ב"כ המדינה בדיון שהתקיים בבית משפט השלום: "הצו שהוצא כאן נוגע לכל השיחות המוקלטות, התחיל בחמש מאות אלף, נופו שלוחות לא רלוונטיות, והקשיבו בפועל למאה אלף שיחות, באמצעות 25 משקלטים במשך 6 חודשים. אם אני דנה בזה תאורטית ואני הולכת עם הידע שיש לי היום במנהרת הזמן אחורה, לשלב שבו פתחנו בחקירה […], היום אני יודעת על הראיות מה שלא ידעתי אז, שכלל לא היתה הצדקה בדיעבד להקשיב לשיחות הללו" (עמוד 118 לקובץ נספחי בקשת רשות הערעור; ההדגשה במקור – נ' ס').

פגיעה חמורה בפרטיות?

לפי קביעת בית המשפט העליון, הרי שהשיחות שפרסומן התבקש, הן חלק ממאגר עצום הכולל מאות אלפי שיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל. ההקלטות בוצעו לצרכים צבאיים פנימיים, בעקבות פקודה שניתנה לפני כניסתו של אשכנזי לתפקיד. ההקלטות הללו שימשו לאחר מכן את מבקר המדינה במסגרת בדיקתו, ואת גורמי החקירה אשר בחנו את היבטיה הפליליים של הפרשה. בתוך כך, האזינו גורמי החקירה במשטרה לרבבות שיחות, הסתייעו לשם כך בחיילות מחיל המודיעין, ולמדו: "שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף" (לאה גולדברג, סליחות). מדובר בפעולת חקירה חריגה שבחריגות – האזנה רציפה ומתמשכת, לשיחות עבודה ושיחות פרטיות כאחד, הכרוכה בחדירה אל נבכי שגרת יומו של אשכנזי, וסיפקה הצצה יחודית אל רזי פעילות לשכת הרמטכ"ל. בהמשך, תומללו מאות שיחות אשר סווגו כרלבנטיות לעניין פרשת הרפז, וחלקן פורסמו במסגרת דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה. מקצת מתמלילי השיחות שלא פורסמו, הודלפו לידי 'המקור', אשר מבקשים להשתמש בהן למטרת שידור הכתבה האמורה.

סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות מורנו, כי "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" – הריהו פגיעה בפרטיות. העניין שלפנינו נופל בגדרי הגדרה זו. משפורסם דוח מבקר המדינה, והתקבלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה – מומשה המטרה שלשמה בוצעה ההאזנה. במצב דברים זה, בהתאם להוראת הסעיף הנ"ל, כל פרסום של שיחות נוספות מהמאגר, או שימוש בהן שלא לצורך שבגינו הוקלטו – יהיה בו משום פגיעה בפרטיותם של המשוחחים, וזאת ללא קשר לתוכן השיחות. אולם בכך לא תמה מלאכתנו, שכן הקביעה כי נפגעה פרטיותו של מאן דהוא, היא כשלעצמה אינה מספיקה; עלינו להידרש לתוכן השיחות. רק כך ניתן יהיה לקבוע אם הפגיעה בפרטיות היא חמורה, כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולהעריך את עוצמת הפגיעה, על מנת לאזנהּ אל מול מידת העניין הציבורי בפרסום.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בתמלילי השיחות הנדונות, בא הוא לכלל מסקנה כי פרסומן יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו של אשכנזי, ובפרטיותם של המשוחחים הנוספים. מטבע הדברים, לא צוטטו בהחלטה מקטעי השיחות המבוקשות; אחרת – תסוכל מטרת צו איסור הפרסום. אך נאמרבתמצית:כי השיחות מלמדות על הרגלי עבודה של אשכנזי; יש בהן פרטי רכילות על צדדים שלישיים; התייעצויות פנימיות של אשכנזי עם יועציו, חלקן בנושאים שאינם נוגעים לפרשת הרפז; שיחות אישיות הנוגעות לדילמות פרטיות של המעורבים. מעבר לכל אלה, השיחות מאופיינות בנימה חופשית ולא רשמית. שיח פרטי בין עמיתים לעבודה, בין מפקד ליועציו ופקודיו. פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים, כמו גם באינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח בלשכות בכירים בכלל, ובלשכות ביטחוניות בפרט. לצרכי הניהול השוטף של הצבא, נדרש הרמטכ"ל לקיים שיחות והתייעצויות פרטיות. הידיעה על כך שיש 'אוזניים לכותל', המקשיבות לכלל השיחות היוצאות והנכנסות אל קווי הטלפון של הרמטכ"ל, כמו גם הקלטה רציפה של המתרחש בתוך כותלי הלשכה, לצד חשש מפני שהחומרים יודלפו לצדדים שלישיים ויפורסמו לרשות הרבים – עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי; וזאת ידע כל אדם המצוי תחת מעקב. הרמטכ"ל יחויב לשקול כל תג ותג, לחשוב על השפעות הרוחב של אמירותיו, גם כאשר מדובר בשיחות שגרתיות בענייני דיומא, עם יועציו הקרובים ביותר. תהא זו מגבלה קשה שעלולה לפגוע בתפקודו, וכפועל יוצא מכך, בתפקוד הצבא כולו. הדעת נותנת, כי למען ניהול תקין של הצבא (ושל רשויות ציבור וארגוני ביטחון אחרים), עלינו לשמר מתחם שבו ניתן לדבר בחופשיות, בפרטיות, מבלי שתאפיל על המשוחחים עננה מתמדת בדמות חשש מפני פרסום אמירותיהם. אמנם מדובר בשיחות פרטיות-מקצועיות, ולא בשיחות פרטיות בנושאים אישיים, ויש בכך כדי להפחית קמעא מעוצמת הפגיעה, אך עובדה זו אינה משנה את המסקנה העקרונית בנוגע לפגיעה בפרטיות.

על יסוד האמור, התגבש לפי החלטת בית המשפט העליון התנאי הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – פרסום השיחות יביא לפגיעה חמורה בפרטיות, אשר יש בה כדי להצדיק את הותרת צו איסור הפרסום על כנו.

לעניין העניין הציבורי בפרסום השיחות, מן העבר השני, ניצבים גם כן ערכים כבדי משקל כשלעצמם: חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת – כולם ערכים ראשונים במעלה. יתכנו מצבים שבהם על אף פגיעה בפרטיות, העניין הציבורי שבפרסום מסוים יצדיק את הפרסום. אולם חשוב לדייק מהו אותו 'עניין ציבורי': "פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים', אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו" (עניין חברת החדשות, פסקה 38). עינינו הרואות, בכל הנוגע לעניין ציבורי – לא לילך רכיל אנו מבקשים, אלא לחשוף מידע שבידיעתו תועלת של ממש לציבור. כפי שיפורט להלן, סבורני כי העניין הציבורי הגלום ב-12 השיחות המבוקשות – אינו עונה על הגדרה זו, ואינו מצדיק את פרסום השיחות.

'המקור' משליכים יהבם על העניין הציבורי שבפרשת הרפז בכללותה. על כך אין חולק – העניין הציבורי בפרשת הרפז רב. מדובר בפרשה מורכבת, אשר עסקה בממשק שבין בכירי צה"ל בדרגים הגבוהים ביותר, לבין הדרג המדיני הבכיר. הפרשה עוררה קשת רחבה של שאלות – אתיות, ציבוריות ופליליות – ולא לחינם הולידה בדיקה נרחבת של מבקר המדינה, וחקירה פלילית של המעורבים. אינטרס ציבורי חשוב הוא, כי פרשות מעין אלו יבדקו ויחקרו עד תום, וכי פרטים מתוכן יפורסמו ברבים, לצורך ביקורת על רשויות הציבור, ובמטרה שהציבור יוכל לגבש דעה מושכלת על התנהלות אישי הציבור. אלא שענייננו אינו באומדן העניין הציבורי שבפרשת הרפז, כי אם באיתור 'תוספת העניין', התועלת השולית שיביא עמו פרסום 12 השיחות הנדונות. בנסיבות אלו, הוטל על 'המקור' להראות מה יתנו ומה יוסיפו השיחות המסוימות על המידע שכבר פורסם בנוגע לפרשה.

פרשת הרפז מעסיקה את השיח הציבורי מזה עשור. כפי שטענו 'המקור' בבקשתם, הפרשה זכתה "לסיקור ועיסוק נרחב, כמעט חסר-תקדים" (פסקה 19 לבקשת רשות הערעור). העיסוק בנושא לא הסתכם בסיקור תקשורתי. הפרשה עברה תחת שבט הביקורת של מבקר המדינה, ודרישה וחקירה של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוציאו דוחות מפורטים שפורסמו לעיני הציבור. אמת נכון הדבר, דוחות ציבוריים – כגון דוח מבקר המדינה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה – אינם ממצים, כשלעצמם, את העניין הציבורי בנושא שבו הם עוסקים. יש להותיר פתח לביקורת ציבורית ותקשורתית החורגת אל מעבר לאמור באותם דוחות, ואין מקום לשלול, א-פריורית, את קיומו של מידע נוסף רלבנטי, מחדש וראוי לפרסום. יחד עם זאת, בבחינת עניין ציבורי בפרסום מסוים, לא ניתן להתעלם ממידע שכבר פורסם בקשר לנושא הנדון, בין אם בתקשורת, בין אם במסגרת דוחות ציבוריים שונים. ההיקף הנרחב של המידע שכבר פורסם על אודות פרשת הרפז, מחדד את הנטל המוטל על 'המקור', להסביר מה הייחוד שבשיחות המבוקשות, כיצד יתרום פרסומן לשיח הציבורי. כזאת לא נעשה בענייננו; לא בבקשת רשות הערעור, גם לא בדיון לפנינו. אדרבה, עיון בתמלילי השיחות, וביתר המידע שהובא לעיוננו, מלמד שלא 'כצעקתה'; רב הגלוי על הנסתר. התועלת השולית שתצמח מפרסום השיחות המבוקשות היא זניחה ביחס למידע הרב שכבר פורסם, ואינה מצדיקה את הפגיעה בפרטיות שבצמצומו של צו איסור הפרסום.

'המקור' באו בשם עקרונות יסודיים וחשובים במשפטנו: קידום שיח ציבורי ביקורתי ומימוש זכות הציבור לדעת, לצד חשש מהגבלות לא מידתיות על חופש העיתונות, אשר יצננו את פעילותם של גופי התקשורת. לעיתונות החוקרת תפקיד מרכזי בחברה דמוקרטית, ועלינו להיזהר מלכבול את ידיה, לנטרל את אופייה הביקורתי. אכן, "חופש העיתונות מגלם בתוכו לא רק את זכותו של העיתונאי, אלא גם את זכותו של כל פרט ופרט בחברה ליהנות מפירותיה של עבודת העיתונות ואת אינטרס הציבור בעצם קיומה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014)). בל נשכח שחשיפה עיתונאית היא שהביאה את פרשת הרפז לידיעת הציבור – וטוב שכך. אולם אין בהותרת צו איסור הפרסום על כנו משום פגיעה בחופש העיתונות, או בזכות הציבור לדעת, אלא מידה טובה של מתינות, ושמירה על מעמדה הנעלה של הזכות לפרטיות. הציבור סקרן, כָּמֵהַּ למידע, לבטח כשבאישי ציבור בכירים עסקינן. אל לבית המשפט להתפתות ולהרוות את צמאונם של הסקרנים, לפרסם חומרים רגישים מכל הבא ליד. שומה על בית המשפט לקיים איזון אמיתי ושקול, לתת את הדעת על פגיעה אפשרית בפרטיות, או באינטרסים אחרים, מול העניין הציבורי שבפרסום החומר המבוקש. בנדון דידן, איזון בין הערכים המתחרים הביאני לכלל מסקנה, כי אין הצדקה לצמצם את צו איסור הפרסום על השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולפרסם את השיחות שביקשו 'המקור'.

ודוק: אין באמור לעיל כדי ליתן 'חסינות' מוחלטת לבעלי תפקידים ציבוריים מפני דיון ציבורי בעניינם; לא על דרך הכלל, ולא בעניין הפרטני של פרשת הרפז. בנסיבות מתאימות, מוצדק וראוי יהיה לפרסם חומרים, גם אם הושגו באמצעות מקורות רגישים, גם כשמדובר באישי ציבור בכירים. אשר למאגר השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, במבט צופה פני עתיד – ככל שיוגשו בקשות נוספות להסרת צו איסור הפרסום הגורף או לצמצומו, תיבחן כל בקשה לגופה, בהתאם לנסיבותיה. מכל מקום, בהתחשב בנסיבות הייחודיות שבהן הוקלטו השיחות, אם אכן יוגשו בקשות שכאלה, יִדָּרשו המבקשים להצביע על טעמים חזקים אשר יצדיקו סטייה מן האיזון שנקבע עד כה.

על יסוד האמור, הוחלט כי פרשת הרפז חשובה, אך זכות הציבור לדעת מומשה בה; וכאן בשולי הפרשה, ההגנה על הפרטיות במה שנוגע לתריסר שיחות הטלפון הנדונות, גוברת על זכות הציבור לדעת את תוכנן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

עושקי הקשישים לא יסלקו אשראי

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, התייצב מכוח סמכותו הייחודית להליך בבית המשפט המחוזי בת"א, העוסק בהחלטת חברת סליקת כרטיסי האשראי להפסיק מתן שירותי סליקה לחברה שיש לגביה חשש, כי גבתה כספים אגב הונאה של לקוחות ותוך השפעה בלתי הוגנת בעיקר כלפי אוכלוסיות מוחלשות ובתוכן אוכלוסיית הקשישים. בתמצית, עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא, כי יש לאפשר לחברות הסליקה להפסיק את ההתקשרות ואת העברת הכספים לחברה, כל עוד יש להבנתן חשש ממשי לפעילות המנוגדת לדין, וזאת על מנת למנוע המשך פגיעה לכאורה בלקוחות וביניהם קשישים.

נועם קוריס משה אביב
עו"ד נועם קוריס

ההליך שבו התייצב היועץ המשפטי לממשלה הוא מקרה פרטי של תופעה כואבת ורחבת היקף בשנים האחרונות, הנוגעת ללקוחות המשתייכים לאוכלוסיות מוחלשות, ובפרט קשישים, אשר נופלים קורבן למעשי הונאה מצד בתי עסק, בעיקר בעסקאות טלפוניות. נמצא, כי יותר ויותר עוסקים פועלים בשיטות פסולות בדרך של פנייה בטלפון או אמצעי טכנולוגי אחר או הגעה פיזית לבית הלקוח, ומפילים צרכנים רבים קורבן להטעיות ולחץ שיווקי, אשר מסבים להם חסרון כיס משמעותי של אלפי ולעיתים עשרות ומאות אלפי שקלים חדשים. במקרים בהם הכספים נגבים באמצעות כרטיסי חיוב, בתי העסק נזקקים לשירותיהם של חברות הנותנות שירותי סליקה במסגרתם מועברת התמורה מהלקוח. המצב כיום הוא שכאשר מתעורר חשש ממשי מצד חברת הסליקה שהעסקאות הן תוצאה של הטעיית צרכנים ומעשי הונאה, חברות הסליקה מחליטות על סמך שיקול דעתן להפסיק לספק שירותי סליקה לבית העסק. לאור חשיבות הנושא, הוציאה המפקחת על הבנקים חוזר בחודש דצמבר 2018, שלפיו במקרים בהם קיים חשש ממשי, כי בית עסק מטעה את הציבור או משפיע השפעה בלתי הוגנת, רשאית חברת הסליקה לסרב להמשיך את שירותי הסליקה וסירוב זה ייחשב סביר, לגיטימי וכזה שאינו מנוגד לדין.

הנתבעת בהליך הנוכחי, חברת הסליקה "מקס" (לאומי קארד), קיבלה תלונות מצד לקוחות רבים בנוגע לעסקאות שערכו עם התובעת, חברת "הלפ. פי. סי. טכנולוגיות", בהן נטען שהעסקאות נכרתו כתוצאה מהתנהלות שלא כדין מצד התובעת. בעקבות כך, התעורר אצל "מקס" חשש כי העסקאות המועברות אליה מבית העסק לסליקה הן תוצאה של מעשי הטעיה, מרמה והשפעה בלתי הוגנת בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן והיא החליטה לעצור את שירותי הסליקה לבית העסק. "מקס" התבססה בהחלטתה גם על כך שחברת "הלפ. פי. סי." עוסקת בממכר של מוצרי מחשוב ושירותי מחשוב באמצעות שיווק מדלת לדלת לבתי לקוחות ובאמצעות פניות טלפוניות יזומות ללקוחות. בעסקאות מעין אלו, הלקוח נמצא במעמד פגיע יותר. בעקבות הפסקת הסליקה, תבעה "הלפ פי סי" את "מקס" על מנת שתמשיך בשירותי הסליקה עבורה ושתעביר לה את התשלומים.

בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה באמצעות עוה"ד אריאל אררט ושלמה כהן מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), צוין כי היועמ"ש מייחס חשיבות רבה לתפקידו להגן על האינטרס הציבורי, והוא רואה בחומרה פגיעה באוכלוסיות מוחלשות בכלל ובקשישים בפרט, ולא ישלים עם הפיכתם למטרה למעשי הטעיה והונאה, תוך ניצול חולשותיהם הייחודיות.

 עוד צוין, כי הודעת הרשות להגנת הצרכן לחברת "הלפ. פי. סי." על הכוונה לחייבה בעיצום כספי, לאחר ההחלטה להפסיק את הסליקה, מהווה נסיבה המחזקת משמעותית את החשש הממשי של חברת הסליקה ומאששת את המסקנה, כי ההחלטה של חברת הסליקה להפסיק את שירותי הסליקה הייתה סבירה.

לפי עמדת היועמ"ש, בנסיבות שבהן התעורר אצל חברת הסליקה חשש ממשי להונאת לקוחות, הטעיית ציבור או השפעה בלתי הוגנת, רשאית חברת הסליקה לסרב לתת לבית העסק שירותי סליקה והסירוב ייחשב כסביר. פעמים רבות יש לחברת הסליקה מידע בזמן אמת על אופן התנהלות בית העסק והיא עשויה להיות הגורם שבידיו הכלים המעשיים והמהירים ביותר להפסיק באופן מיידי את המשך חיוב הלקוחות בגין עסקאות שהתקשרו בהן, תוך הטעיה או השפעה בלתי הוגנת, ובכך להביא בפועל לצמצום הפגיעה בלקוחות. התייצבות היועמ"ש להליך נועדה לבטא את החשיבות הרבה שבצורך להגביר את ההגנה על אוכלוסיות מוחלשות וקשישים, מפני עוסקים המנצלים ציבור מוחלש, על מנת לגרום לו תוך מסירת מידע שגוי ותוך שיווק אגרסיבי והפעלת לחצים, לכרות עסקאות שאינן כדאיות עבורו.

לפיכך, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי יש לאפשר לחברות הסליקה שיקול דעת בכל הנוגע להחלטה לסרב לתת שירותי סליקה לבתי עסק לגביהם עולה חשש ממשי לפגיעה וניצול לקוחות.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה גובשה בהובלת פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי) ובסיוע היחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות המדינה, המחלקה למשפט אזרחי בייעוץ וחקיקה, בנק ישראל והרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן.