איך סוגרים חוב בהוצאה לפועל ומהן הזכויות בתקופת לידה

איך סוגרים חוב בהוצאה לפועל ומהן הזכויות בתקופת לידה

סכום ההלוואה שלקחתי 70,000 ש"ח והחוב עם הפיגורים עומד על 120,000 ש"ח. השאלה שלי האם על פי חוק אם אני קבעתי איתם הסדר, למה התיק עדיין נמצא בהוצאה לפועל?

שאלה: לקחתי הלוואה מהבנק לפני כשנתיים לאחר מכן לא עמדתי בתשלומים מסיבה רפואית ולא עבדתי ולא ידעתי שאוכל לתבוע בביטוח לאומי. מסיבות אילו לא עמדתי בתשלומים והתיק עבר להוצאה לפועל בגין הפיגורים של תשלומי כמעט 9 חודשים. לאחר מכן ניגשתי לבנק וקבעתי איתם הסדר תשלומים כל חודש סכום מסוים ויש לי את ההסכם איתם, התיק עדיין פתוח בהוצאה לפועל והם טוענים שלא ייסגר שם אם לא אסגור את כל החוב. סכום ההלוואה שלקחתי 70,000 ש"ח והחוב עם הפיגורים עומד על 120,000 ש"ח. השאלה שלי האם על פי חוק אם אני קבעתי איתם הסדר, למה התיק עדיין נמצא בהוצאה לפועל. אני כרגע כבר חצי שנה עומד בתשלומים ומכניס מעל 10,000 שח בחודש אבל הבנק מסרב לאשר לי הוראת קבע אני ממש מותש לא יודע מה לעשות.

תשובה: בעיקרון אין חובה על הבנק לסגור לך את תיק ההוצאה לפועל כל עוד לא שולם החוב, וככל שרצית שתיק ההוצאה לפועל ייסגר נגדך טרם סיימת לשלם את החוב הדבר היה צריך להופיע בהסדר התשלומים שערכת עם הבנק. שים לב שמבחינת הבנק הפרת בעבר הסכמים והבנק נאלץ לפתוח נגדך תיק הוצאה לפועל, כך שיש היגיון בהשארת התיק פתוח בהוצאה לפועל כל עוד לא סיימת לשלם חוב זה. יחד עם הדברים וככל ואתה עומד בתשלומים שבהסדר כבר תקופה לא מבוטלת וככל וכבר שילמת את מרבית החוב בתיק ההוצאה לפועל, ייתכן שניתן במו"מ מול עורך הדין של הבנק לשפר את ההסכם ומול ערבויות מתאימות אפילו לסגור את תיק ההוצאה לפועל- גם אם לא שולם עדיין מלוא החוב.

שאלה: אשתי ילדה ויש לי מקום עבודה שאני עובד בו במשרה חלקית. במשך שבוע וחצי לאחר הלידה לא הגעתי לעבודה (ע"פ בקשתי לא שובצתי למשמרת) הבאתי למעסיק אישור לידה אך הוא לא שילם לי עבור שבוע הלידה. אודה לך מאד על מתן תשובתך מה מגיע לי ע"פ החוק?

תשובה: ראשית חשוב לציין, שהדין שונה לגבי לידות שחלו לאחר יום ה-02.04.2017 שבו נכנס לתוקף תיקון החוק אשר נתן יותר זכויות הן לאמא והן לאבא, מאשר היו להם טרם כניסת התיקון לחוק לתוקף.

מאז התיקון ולגבי לידות המאוחרות לתאריך ה-2.4.2017 קובע החוק שיש לראות ביום הלידה ובשבוע לאחר מכן, כימים בהם בן הזוג של היולדת יכול להחשיב את ימי היעדרות מהעבודה כימי מחלה לפי דין ולקבל בהם בכפוף לזכאותו לימי מחלה, דמי מחלה על פי דין.

יחד עם זאת, בנתונים שתיארת בשאלה ולאור שצברת במקום העבודה בו אתה עובד רק וותק של שבוע וחצי, נראה שעדיין לא צברת זכות ל-7 ימי מחלה, שכן החוק מקנה זכות ליום וחצי מחלה לכל עובד, בעבור חודש וותק בעבודה. מכאן, שלכאורה אינך זכאי לתשלום בעבור הימים שתיארת, אך היעדרותך מהעבודה נעשית על פי דין והיא תחשב כחופשה ללא תשלום.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס  – תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הגעת להסדר, למה התיק בהוצל"פ פתוח?

הגעת להסדר, למה התיק בהוצל"פ פתוח?

שאלה: לקחתי הלוואה מהבנק לפני כשנתיים לאחר מכן לא עמדתי בתשלומים מסיבה רפואית ולא עבדתי ולא ידעתי שאוכל לתבוע בביטוח לאומי והתיק עבר להוצאה לפועל. פיגורי התשלומים היו כמעט 9 חודשים ולאחר מכן ניגשתי לבנק וקבעתי איתם הסדר תשלומים כל חודש, ויש לי את ההסכם איתם. התיק עדיין פתוח בהוצאה לפועל והם טוענים שלא ייסגר שם אם לא אסגור את כל החוב. סכום ההלוואה שלקחתי 70,000 ש"ח והחוב עם פיגורים 120,000, השאלה שלי אם קבעתי איתם הסדר למה התיק עדיין נמצא בהוצאה לפועל? בפרט שאני כבר חצי שנה עומד בתשלומים ומכניס מעל 10,000 ש"ח בחודש והבנק מסרב לאשר לי הוראת קבע אני ממש מותש ולא יודע מה לעשות.

תשובה: ראשית לכל יש לעיין בהסכם שערכת עם הבנק ומהם התנאים הכתובים בהסכם לגבי סכום החוב וסגירת תיק ההוצאה לפועל. מבלי לגרוע מהצורך לעיין בהסכם שערכתם- יש להניח שעם סיום התשלומים לפי ההסכם יהיה על הבנק לסגור את תיק ההוצאה לפועל נגדך.

שאלה: שכרתי עורך דין לייצג אותי בתיק מסוים בבית המשפט ואז ביקשתי לפטר את עורך הדין והוא טען בפני שעליו לקבל לשם כך גם אישור מבית המשפט. האם קיים חוק כזה שעורך הדין צריך לקבל אישור גם מבית המשפט להיות מפוטר?

תשובה: עורך הדין שלך מסר לך נתונים נכונים. כאשר עורך דין מייצג בפני בית המשפט עליו לקבל אישור מבית המשפט על הפסקת הייצוג, גם אם הלקוח הוא זה שמבקש את הפסקת הייצוג.

שאלה: רכשנו ארונות אמבטיה מתוך קטלוג על פי מידה סטנדרטית (המוצעת בקטלוג). הריהוט הגיע באיחור של כמה שבועות, ופגום באופן מובהק (ציר שבו, דלת עקומה ועוד). אחרי שפנינו למוכר, הוא אמר שהוא "פותח קריאה" ולא חזר אלינו מאז. עבר שבוע וחצי ממועד איסוף הריהוט הפגום, שלא הותקן. האם אני זכאי להחזיר לו את הריהוט ולדרוש את הכסף בחזרה?

תשובה: תחילה עליך לתת אפשרות לתקן את הדרוש תיקון. במידה ולא יתוקן בהתאם לבקשתך ובצורה סבירה, אתה רשאי לבטל את העסקה, לדרוש את כל כספך בחזרה וכמובן לדרוש פיצויים בגין הפרת הסכם, חוסר תום לב, נזקים ועוגמת נפש.

שאלה: הגיע לי חיוב לכרטיס אשראי על סכום הקרוב ל19 אלף שח אשר לא ביצעתי. החיוב הוא על רכישת טיסות ומלונות בפריז ובצרפת וכמובן שלא הייתי שם בתאריכים אלו ובכלל ואין לי שום קשר לזה. דיברתי עם חברת האשראי והם מבררים ומבטלים לי את העסקאות השאלה היא אם יש לי עילה לתביעה, את מי וכמה?

תשובה: על הרכישות שבוצעו בכרטיס הגנוב יש בדרך כלל ביטוח בחברות האשראי. מלבד הסכומים שכאמור יוחזרו לחשבונך מחברת האשראי תוכל לכאורה לתבוע את מי שגנב לך את הכרטיס עבור עוגמת הנפש שנגרמה לך והפגיעה בפרטיותך- אם תצליח לגלות במי מדובר.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

פושט הרגל יוכל להמשיך לנהל את בית העסק שלו

פושט הרגל יוכל להמשיך לנהל את בית העסק שלו

בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ע' מאור) בפש"ר 37933-02-18 מיום 5.10.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקש (להלן: החייב) לאפשר לו להמשיך לנהל את עסקו (להלן: ההחלטה).

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

ביום 18.2.2018 הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס לנכסיו, ובחלוף כשלושה חודשים ניתן צו כינוס כאמור. ביום 4.10.2018 הגיש המשיב 1 (להלן: המנהל המיוחד) המלצה, לבקשת החייב, לאפשר לו לנהל תיק 'עוסק מורשה' ברשויות המס, כדי שיוכל להמשיך ולנהל את עסקו. המנהל המיוחד ציין כי החייב החל לפעול בעסק האמור עוד בטרם להגשת הבקשה "וכי יש להצר על התנהגות זו", אך חרף זאת המליץ על קבלת הבקשה משום ששוכנע שהפעלת העסק חיונית להעשרת קופת הכינוס, ותסייע לשיקומו הכלכלי של החייב.

נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

ביום 5.10.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת החייב, מכיוון שהחל לפעול כעוסק בלא אישור לשם כך מבית המשפט. בית המשפט המחוזי הוסיף כי התנהלות זו של החייב מצביעה על כך שהוא "טרם הפנים את היותו בהליך" כינוס נכסים, ובשל כך יש לבחון את התנהלותו במשך 6 חודשים, לאחריהם תיבחן הבקשה מחדש. עוד באותו יום הגיש החייב בקשה לעיון מחדש בהחלטה, וביום 7.10.2018 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה משום שהטענות בה ערעוריות במהותן, ומשום שלא הוצבע על שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטה.

מכאן הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון, בגדרה שב החייב ומבקש לאפשר לו להמשיך ולנהל את עסקו. לטענתו, ההחלטה אינה מנומקת כראוי, ואינה כוללת הסבר לפשרה של תקופת ההמתנה בת ששת החודשים שהושתה עליו בטרם תידון בקשתו בשנית. לגופם של דברים, טוען החייב כי הוא עובד כ'עוסק מורשה' במשך למעלה מ-22 שנים והוא נעדר כל השכלה פורמלית ולפיכך, יכולת השתכרותו במסגרת העסק גבוהה משמעותית מיכולת השתכרותו כשכיר. החייב מציין בהקשר זה, כי הוא הציע מיוזמתו להגדיל את התשלום החודשי שלו לקופת פשיטת הרגל, וכי הפעלת העסק תאפשר לו להגדיל בעתיד את התשלומים החודשיים לקופת פשיטת הרגל באופן משמעותי. החייב מוסיף כי אין יסוד לקביעות בית המשפט ביחס ל'היעדר ההפנמה' מצדו להיותו חלק מהליך פשיטת הרגל, שכן הוא משתף פעולה עם ההליך באופן מלא, משלם את מלוא התשלום החודשי שהושת עליו ומגיש את דוחותיו הכספיים בעתם.

ביום 25.11.2018 ביקש העליון את תגובת המשיבים לבקשה. בתגובתו ציין המנהל המיוחד, כי הוא סבור שהחייב פעל שלא כדין ולכן המסר שהעביר לו בית המשפט המחוזי בהחלטתו היה נכון וצודק. יחד עם זאת, משחלפו חודשיים מעת מתן ההחלטה ניתן להניח שהמסר הופנם על-ידי החייב ולפיכך יש לשקול את קיצור פרק הזמן לבחינה מחודשת של הבקשה. המנהל המיוחד ציין גם, כי הפעלת העסק צפויה להשיא רווחים לקופת הכינוס, וכי הוא נקט בצעדים כדי לצמצם את הסיכון שעשוי להיווצר כלפי צדדים שלישיים כתוצאה מהפעילות העסקית האמורה. לאור האמור, השאיר המנהל המיוחד את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. ב"כ המשיב 2 (להלן: ב"כ הכנ"ר) בתגובתה, הדגישה כי בית המשפט המחוזי לא סתם את הגולל על האפשרות של החייב לפתוח תיק 'עוסק מורשה', אלא קבע כי הבקשה בנושא תיבחן בעוד ששה חודשים, בהתאם להתנהגותו של החייב בפרק הזמן הזה. לשיטת ב"כ הכנ"ר, בנסיבות אלה החלטת בית המשפט המחוזי סבירה, ואין הצדקה להתערב בה.

לאחר שבית המשפט העליון שקל את טענות הצדדים מזה ומזה, בבקשה ובתגובות, הוחלט לעשות שימוש בסמכות שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. החלטתי להעתר לערעור.

סעיף 42א(ג) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: פקודת הפש"ר) קובע כי "חייב שהוכרז פושט רגל לא ייסד תאגיד ולא יהיה בעל ענין בתאגיד, במישרין או בעקיפין, לרבות יחד עם אחר או באמצעות אחר, אלא אם כן אישרו זאת מראש בית המשפט או המנהל המיוחד". סעיף 18ב לפקודת הפש"ר מסמיך את בית המשפט המחוזי להחיל את המגבלות האמורות בסעיף 42א על חייב שטרם הוכרז פושט רגל "לאחר שנתן לחייב הזדמנות לטעון טענותיו בפניו". בענייננו, החייב יזם את הליך כינוס הנכסים ונתן את הסכמתו להחלת סעיף 42א עליו. הסכמה זו קיבלה תוקף בצו הכינוס שהוצא על-ידי בית המשפט המחוזי, וברי כי החייב פעל שלא כדין בכך שהפעיל את עסקו לאחר מתן צו הכינוס.

כעקרון, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לאפשר לחייב שהפעיל את עסקו תוך הפרה של הוראות צו הכינוס, 'להכשיר' את ההפרה בדיעבד באמצעות בקשה לבית המשפט. יחד עם זאת, נראה כי זולת החריגה האמורה התנהלותו של החייב במסגרת ההליך תקינה, וכי הפעלת העסק עשויה להצמיח תועלת ממשית לקופת הכינוס ולחייב. בנסיבות אלה, דומני, כי ניתן לקצר את משך התקופה לבחינה מחדש של הבקשה להפעלת העסק, ולהעמידה על שלושה חודשים.

הערעור התקבל אפוא במובן זה שהחייב יוכל להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לניהול תיק 'עוסק מורשה' ביום 6.1.2018; בית המשפט המחוזי ידרש לפרטי ההסדר המוצע ולטענות הצדדים, ידון ויחליט כחוכמתו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

אפריקה ישראל תקבל מיליונים ממפעילי הקאנטרי קלאב

אפריקה ישראל תקבל מיליונים ממפעילי הקאנטרי קלאב

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט הבכיר י' פרגו) מיום 1.10.2017 בת"א 5176-06-13, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ונדחתה תביעתה שכנגד של המערערת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

רקע והליכים קודמים

בין השנים 2006 ל-2010 הפעילה המערערת קאנטרי קלאב בסביון (להלן: הקאנטרי) מכוח הסכמי זיכיון מתחדשים עם המשיבה, כאשר מעת לעת הונפקו לה רישיונות עסק לתקופות קצובות ולפעילויות ואזורים ממוקדים בקאנטרי. ביום 19.12.2010 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות אשר ביטל והחליף את הסכם הזיכיון.

יצוין כי בתקופת השכירות הפעילה המערערת את הקאנטרי באופן שוטף, וכן קיימה מדי קיץ קייטנות לילדים.

בתביעתה בפני בית משפט קמא, טענה המשיבה כי המערערת הפרה את הסכם השכירות, בין היתר בכך שלא שילמה דמי שכירות לשנים 2010 עד 2013, בסך של 2,251,605 ש"ח; לא שילמה את מלוא הארנונה למועצה המקומית סביון; וכן בכך שלא עשתה את הנדרש ממנה לצורך קבלת אישורים לקבלת רישיון עסק.

בגין הפרות אלו, אשר הביאו לסיום ההתקשרות בין הצדדים ולנטישתה של המערערת את המתחם, נאלצה המשיבה לחתום על הסכם שכירות עם שוכר חדש על מנת לאפשר את המשך פעילותו הרציפה של הקאנטרי ומילוי ההתחייבויות למינויים בו.

עוד טענה המשיבה בבית משפט קמא כי לצורך המשך הפעלת הקאנטרי ובשל מצבו התחזוקתי הירוד, נדרש השוכר החדש לבצע תיקונים ופעולות שיפוץ בעלות כוללת של 550,00 ש"ח. בעקבות כך נאלצה המשיבה לפטור את השוכר החדש מדמי שכירות למשך 6 חודשים. בגין רכיב זה תבעה המשיבה פיצוי על אבדן דמי השכירות בסך של 430,106 ש"ח.

בנוסף לאמור לעיל, נטען כי המערערת הותירה חובות ארנונה למועצה המקומית סביון.

סך כל תביעת המשיבה בפני בית משפט קמא עמדה על כ-3,759,164 ש"ח.

מנגד, טענה המערערת כי הייתה זו המשיבה אשר הפרה את התחייבויותיה על פי הסכם השכירות, ובכך גרמה למערערת להודיע מיוזמתה על עזיבת הקאנטרי.

לטענתה, המשיבה הסתירה את העובדה כי מספר מבנים מרכזיים בקאנטרי נבנו ללא קבלת היתר בניה כדין בטרם החתימה על הסכם השכירות. עובדה זו, לטענת המערערת, התגלתה רק בשנת 2012, עת הודיעה לה המועצה המקומית סביון כי לא יינתן לה רישיון עסק לקאנטרי מבלי להשיג את היתרי הבניה האמורים.

בנסיבות אלה, וכן בשל הסיכון הצפוי לילדי הקייטנות מהשהייה במבנים נעדרי האישור, נאלצה המערערת, לטענתה, לסיים את הסכם השכירות ולנטוש את המתחם, וזאת לאחר מתן הודעה בת 30 יום על סיום ההתקשרות בין הצדדים.

אשר לחיובי הארנונה שלא שולמו, טענה המערערת כי אלו לא חלו עליה מכוח הסכם השכירות, במסגרתו התחייבה לשאת בתשלומי הארנונה רק בגין "השטח הפעיל של הקאנטרי", המשתרע על 35 דונם, ולא בגין 45 דונם הכוללים את "שטחי הבור" שאינם בשימוש.

בנוסף נטען כי כתוצאה מביטול הסכם השכירות, וכן לנוכח השקעותיה בקאנטרי, נגרם לה אבדן כספי בסך של 9,500,000 ש"ח (בין היתר בגין החזר שווי פעילות עסקית, חיוב יתר בארנונה, השקעה ושימוש בציוד).

לאחר שמיעת ראיות ממושכת ובכלל זה חוות דעת מומחים שהונחו בפניו, בית משפט קמא קיבל את עיקר התביעה ודחה את התביעה שכנגד. בפסק הדין נקבע כי בדין בוטל הסכם השכירות על-ידי המשיבה; כי על המערערת לשאת בחיובי הארנונה עבור התקופה בה החזיקה במקרקעין; וכן כי המערערת אינה זכאית להחזר שווי הפעילות העסקית שאיבדה לטענתה.

על כן, קבע בית המשפט כי על המערערת לשלם למשיבה סך של 1,829,778.5 ש"ח בתוספת הצמדה בגין חוב דמי השכירות, וסך של 275,000 ש"ח בתוספת הצמדה, המגלם מחצית הסכום אשר נדרש לתיקון הליקויים בקאנטרי לאחר עזיבת המערערת.

עוד קבע בית המשפט, כי מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבה כמפורט לעיל יקוזז סכום של 826,190 ש"ח המגלם את שוויו של הציוד שנותר בקאנטרי, וזאת על פי חוות הדעת של השמאי המוסכם.

טענות הצדדים בערעור

מכאן הערעור שנדון בבית המשפט העליון, במסגרתו טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי האחריות להפרת הסכם השכירות נופלת על כתפיה, וזאת לאחר שהתברר כי למבנים בקאנטרי לא היה היתר בניה, ולמרות שהמשיבה לא תיקנה הפרה זו.

כן נטען כי שגה בית משפט קמא בחישוב דמי השכירות ושווי הציוד שנותר בקאנטרי; בחיוב המערערת בסך 275,000 ש"ח בגין אחזקה לקויה של הקאנטרי; בחיוב המערערת בתשלום ארנונה על שטח של 45 דונם; וכן שגה בקביעתו כי השגת היתר הבניה לא היה תנאי למתן רישיון עסק.

לבסוף נטען כי בית משפט קמא חישב באופן מוטעה את סכום הקיזוז, שכן לא כלל את הסך של 11,950 ש"ח בגין פריטי הציוד השייכים למערערת על פי חוות הדעת של השמאי.

המשיבה לעומתה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, וטענה כי הערעור מופנה כלפי ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. נטען כי המערערת לא הצביעה על כל נסיבה מיוחדת או פגם היורד לשורש העניין המצדיק את קבלת הערעור.

לגופו של עניין דחתה המשיבה את טענות המערערת בדבר חיובה של זו האחרונה ביתר בגין תשלומי הארנונה; תשלומי ריבית והצמדה; וכן חיובה במחצית הסכום עבור השיפוץ התחזוקתי של הקאנטרי.

לבסוף, המשיבה לא חלקה על כך שהסך של 11,950 ש"ח בגין פרטי הציוד לא נכלל בחישוב שערך בית משפט קמא אך טענה כי הסכום לא נתבקש על-ידי המערערת בתביעתה בבית המשפט קמא.

דיון והכרעה

לאחר שההרכב בעליון בחן את פסק דינו של בית משפט קמא, את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה בפניו, הוחלט לדחות את הערעור ולאמץ את פסק הדין של בית משפט קמא, מטעמיו, בהתאם לסמכות שהוקנתה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. שופטי העליון ציינו כי שוכנעו שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע, וכי לא נפלה בהחלטתו המפורטת והמנומקת טעות שבדין.

בפסק הדין, אשר משתרע על לא פחות מ-80 עמודים, נבחנה התשתית הראייתית שעמדה לפני בית המשפט קמא לעומקה, תוך מתן התייחסות מפורטת וממצה ביותר לראיות שהניחו בפניו הצדדים, ונקבע באופן חד משמעי כי המערערת הפרה את הסכם השכירות בין הצדדים "הפרות יסודיות ועיקריות", וכי בדין ביטלה המשיבה את הסכם השכירות.

בהתייחס לטענת המערערת לפיה היא "איננה מקבלת 'רישיון עסק' בשל קיומם של מבנים לא חוקיים" וכן טענותיה בדבר "הסכנה" בהפעלת הקאנטרי ללא קבלת היתרי בניה קבע בית המשפט קמא כדלקמן:

"אין לי כל ספק ש'מיכל ויוסף בנימין' (המערערות – י' א') ידעו היטב שהשגת 'היתרי הבנייה', אינה מהווה תנאי לקבלת 'רישיון העסק', וכי טענותיהם בנושא הסכנה בהפעלת ה'קאנטרי קלאב' ללא קבלת 'היתרי הבנייה' הן ניסיון להשתחרר בדרך זו מהתחייבויותיהם על פי 'הסכם השכירות' ואי עמידה בתנאיו; וכ'תירוץ' לסיום ההתקשרות עם "אפריקה ישראל".

בית המשפט העליון סבר כי ממצאים עובדתיים אלו מבוססים היטב, וטענותיה של המערערת מופנות כלפי קביעות שבעובדה ובמהימנות בהן לא מצאו שופטי העליון מקום להתערב.

לצד הדברים הוסיפו, כי אף המערערת לא חלקה על הצורך בחיובה בגין הנזקים שנגרמו לקאנטרי בפרק הזמן בו החזיקה במושכר ובמתקניו, אם כי חלקה על מחצית הסכום שבו חויבה בחוות דעת אשר לטענתה לא הוגשה כדין.

בית משפט קמא סבר בעניין זה, לאחר ששמע את העדויות ועיין בראיות שהונחו בפניו לרבות עדותו של השוכר החדש ובתמונות של המושכר, כי הנזקים והליקויים במושכר אף עולים על הסכום בו חייב את המערערת, ואף בקביעה זו לא מצאנו מקום להתערב.

עם זאת, ומאחר שהמשיבה לא חלקה בדיון שנערך בעליון על השמטת סך של 11,950 ש"ח בגין פרטי ציוד כפי שהופיעו בחוות דעת השמאי, הוחלט על חיובה של המשיבה בסכום זה.

ומנגד, הערעור נדחה. נקבע עוד שהמערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב במקור ראשון

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס כותב במקור ראשון.

רשימת כתובות של עו"ד נועם קוריס:

עו”ד נועם קוריס– מחזיק מניות ותיק ני”ע?

אם יש לך מניות וני"ע בבנק, אולי לא אמרו לך ומגיע לך כסף ?! איך מגישים תביעה נגזרת ומה ההבדל בין תביעה נגזרת לבין תביעה ייצוגית ? 200,000 ₪ שולמו למחזיק המניות שטבינסקי לאחר שבית המשפט קיבל את עמדת עורכי דינו לאשר הגשת תביעה נגזרת כפי שביקש, סך של 250,000 ₪ שולמו כהוצאות עם אישור הגשת התביעה הנגזרת בעניין דסק"ש ועסקת מעריב.

עו”ד נועם קוריס על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

סיקור של פיגוע רב נפגעים במרכז העיר המרכזית, ארגון טרור רצחני, אמירות חריפות של ראשי המדינה, התייחסות וסיקור בינלאומיים ותמונות קשות.

עו”ד נועם קוריס: בג”צ דחה עתירה נגד בית הדין הרבני הגדול

בית המשפט הגבוה לצדק, כבוד השופט י. מינץ, דחה בימים אלו עתירה שהוגשה כנגד בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני במחוז תל אביב.

עו”ד נועם קוריס: כיצד איש נמחק מתקנון אגודת ישראל?

במסגרת רישום מפלגת אגודת ישראל לכנסת הוגשה עתירה לבית המשפט העליון ביחס לחלק מסעיפי תקנון המפלגה.

נדחתה עתירה להעלאת בני הפלשמורה

פנייתו של כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר לא יכולה לשמש פנייה מקדימה לפי החלטת בג"צ

עו"ד נועם קוריס: על הסרת פרסומי לשון הרע ואיגוד האינטרנט הישראלי

איגוד האינטרנט הישראלי עוסק מגוון תחומים הקשורים לאינטרנט בישראל, מסתבר שבמקרים מסויימים חברות מסחריות שעוברות שיימינג ברשת יכולות לפנות בעתירה למוסד הבוררות של איגוד האינטרנט שיסייע בידיהן

עו"ד נועם קוריס: על הסרה מגוגל והתיישנות באינטרנט

האינטרנט הוא מקום חדש יחסית, אבל אני מניח גם, שזה רק עניין של זמן, עד שיבינו גם בישראל, שאין שום היגיון שעל עבירות חמורות ונוראיות מסוג פשע יש התיישנות לפי חוק

עו”ד נועם קוריס: על איקיוטק, מלך עירום וחקירה תקשורתית

פרשת איקיוטק שכללה חקירה משטרתית מתוקשרת, מעצר בית, ועדות בכנסת ספקולציות, קמפיין תקשורתי גדול ודרמות שונות ומשונות, הסתיימה כצפוי בחקיקת חוק חדש

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בישראל היום

עו"ד נועם קוריס – כותב ברשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

נדחתה תביעת הגרושה לעיין במסמכי פשיטת הרגל של הגרוש

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' באומגרט) בפש"ר19247-06-15 מיום 8.2.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיין במסמכי חקירת המשיב 1 (להלן: המשיב) שנערכו לפני הנאמן.

המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1996, התגרשו בשנת 2017, ולהם 4 ילדים משותפים. במסגרת הליכי הגירושין ביניהם, שהחלו בשנת 2010, ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין, שבו הוכרעה סוגיית משמורת הילדים ונקבעו דמי מזונותיהם (תמ"ש (משפחה חי') 28140-12-10 פלונית נ' פלוני (25.5.2014)). המשיב לא שילם את דמי המזונות כנדרש, החייבת נקטה בהליכי הוצאה לפועל נגדו, ולבסוף, ביום 14.7.2015, ניתן בבית המשפט המחוזי – לבקשת המשיב – צו כינוס לנכסיו; ביום 19.5.2017 הוא הוכרז פושט רגל.

ביום 21.3.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקשה בין היתר לקבל לידיה את חומרי החקירה של המשיב לפני הנאמן. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי "אין מקום להעברת פרוטוקול חקירת החייב לידי ב"כ הנושה [המבקשת – נ' ס']. תוכן החקירה ממילא מופיע בחוות הדעת המסכמת" (החלטת השופטת ע' חן-ברק מיום 29.3.2016). ביום 12.12.2016 הודיע הנאמן לבית המשפט המחוזי כי הצדדים הגיעו לפשרה, במסגרתה נקבעה תכנית פירעון מוסכמת לחובות המשיב, בכלל זה נקבע כי המשיב ואמו יעבירו לידי הנאמן סך של 575,000 ₪, מתוכם סך של 375,000 ₪ יועבר לידי המבקשת בגין החוב שאושר לה ב'דין קדימה'. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי (החלטת השופטת ע' חן-ברק); בהמשך, ביום 13.4.2017, ניתן למשיב צו הפטר.

מספר חודשים לאחר קבלת ההפטר, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תובענה להפחתת דמי המזונות שנקבעו לו, במסגרתה ניתן צו הדדי להסרת חיסיון על מידע כלכלי של הצדדים (תלה"מ (משפחה חי') 29896-07-17 פלוני נ' פלונית (14.11.2017)). מספר ימים לאחר מתן הצו, פנה ב"כ המבקשת לנאמן וביקש לקבל לידיו העתק של הפרוטוקולים מחקירת המשיב לפניו, ושל השיקים שהפקיד לקופת הפש"ר. הנאמן סרב לבקשה, באומרו כי המסמכים המבוקשים אינם חוסים תחת הצו להסרת חיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. בעקבות כך, פנה ב"כ המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה למתן צו ספציפי המורה לנאמן למסור לידיו את המסמכים. בהחלטה מיום 13.12.2017 קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי על המבקשת להגיש בקשתה זו "לבית המשפט שבו התנהל ההליך", דהיינו בית המשפט המחוזי שבו התנהל תיק הפש"ר (החלטת השופטת ע' קצב-קרן). ואכן, המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי את הבקשה, וביום 30.1.2018 ניתנה החלטה, ובה נקבע כדלקמן:

"המבקשת עתרה ב-21.3.16 בבקשה דומה, במסגרתה ביקשה לעיין בפרוטוקולי החקירה, בין היתר, לצורך ניהול הליך בבית המשפט לענייני משפחה בגין מזונות.

כב' השופטת חן-ברק דחתה הבקשה בהחלטה מ-29.3.16. מותב זה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטה זו.

המבקשת, בבקשתה ובתגובתה לתשובת החייב, אינה מתייחסת למקור הסמכות לשנות ההחלטה מ-29.3.16.

יתרה מזו, עיון בע"א 6919/15 מעלה כי, לכאורה, אין הנדון דומה לראיה. בע"א הנ"ל נדרש וניתן העיון לצורך ניהול הליך הפש"ר.בענייננו, מבוקש הגילוי לצורך הליך המתנהל בבית משפט אחר ולצרכים אחרים.

גם הצו לגילוי מסמכים, אליו מפנה המבקשת, אשר ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אינו מתייחס להליכים בתיק הפש"ר.

על מנת שלא לחסום הגולל על הבקשה, רשאית המבקשת להשלים הטיעון עד 20.2.2018" (החלטת השופט א' באומגרט; ההדגשות הוספו – נ' ס').

המבקשת הגישה השלמת טיעון כאמור בהחלטה, ואף על-פי כן דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כדלקמן: "עיון בהשלמת הטיעון, אין בו כדי ללמדנו מקור הסמכות לשינוי החלטת כב' השופטת חן-ברק. משכך, אין מקום להידרש ליתר טיעוני המבקשת" (החלטת השופט א'באומגרט מיום 8.2.2018; להלן: ההחלטה).

מכאן הבקשה דנן, בגדרה טוענת המבקשת כי המסמכים המבוקשים נדרשים לה לצורך הגנתה בתובענה להפחתת דמי המזונות שהגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, בנסיבותיו של העניין דנן, הצורך ב'עשיית משפט צדק' גובר על הזכות לפרטיות של המשיב, יש להורות על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ו'לחשוף' לפניה את הליכי פשיטת הרגל של המשיב. עוד טוענת המבקשת, כי במסגרת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, נתן המשיב הלכה למעשה את הסכמתו להסרה מוחלטת של החיסיון על מסמכיו; ממילא צו החיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה חל גם על המסמכים מושא הבקשה האחרונה.

לטענת הנאמן, בקשת הרשות לערער סותרת את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הפשרה שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי. לדברי הנאמן – שנאמרו לדבריו "גם מתוקף תפקידו כ'קצינו של בית המשפט'" – במסגרת הסדר הפשרה הסכימו הצדדים שלא להגיש לערכאות השונות בקשות בנוגע לדמי המזונות, וזאת עד לסיומו של הליך הפש"ר. בשל הסכמה זו, טוען הנאמן, כי לא היה מקום להציג בבקשה דנן את עתירתו של המשיב להפחתת דמי מזונותככזו ש'הפתיעה' את המבקשת. כמו כן, טוען הנאמן, כי הליכי הפש"ר בעניינו של המשיב הסתיימו על דעתה ובהסכמתה של המבקשת, לאחר ששולם לה מלוא הסכום שאושר בדין קדימה, ולא 'בעקבות בקשת המשיב למתן צו הפטר' כפי שנטען בבקשה. לגופו של עניין, מותיר הנאמן את ההחלטה בבקשה דנן לשיקול דעתו של בית המשפט, ובד בבד מבקש, כי ככל שהבקשה תתקבל אזי יוגדרו במפורש המסמכים שעליו להמציא למבקשת; זאת, בשל העובדה שהסעד המבוקש בבקשה – "כל הליכי פשיטת הרגל של המשיב […] שהסתיימו בהחלטת הפטר מיום 13.4.17 יהיו פתוחים וחשופים בפני המבקשת" – אינו ברור וספציפי די הצורך.

לטענת באת-כוח הכנ"ר יש לדחות את הבקשה, מכיוון שהליך פשיטת הרגל בעניינו של המשיב הסתיים זה מכבר במתן צו הפטר, והמסמכים המבוקשים עתה אינם דרושים במסגרת הליך זה, כי אם לצורך הליכים 'חיצוניים' שמתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה, עם מתן צו ההפטר סיים בית המשפט של פשיטת רגל את מלאכתו, כך גם הנאמן והכנ"ר, ואין בסכסוך שמתנהל בין הצדדים לפני בית המשפט לענייני משפחה כדי להחיות מחדש את הליך הפש"רולגרור דיונים נוספים בו; הטענות בעניין חובת הגילוי צריכות להתברר לפני בית המשפט לענייני משפחה, ולא לפני בית המשפט של פשיטת רגל. עוד טוענת באת-כוח הכנ"ר, כי פרוטוקולי החקירה שנערכו לפני הנאמן, בהיותם כוללים מידע אישי ולא רק מידע כלכלי על אודות החייב, באים בגדרו של סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן:הפקודה), ולפיכך אין נתונה למבקשת זכות עיון בהם. זאת ועוד, טוענת באת-כוח הכנ"ר, כי העברת המסמכים לידי המבקשת עשויה להקנות לה יתרון דיוני לא הוגן, ובניגוד לסדרי הדין המקובלים.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשת הרשות לערער ובתשובות שניתנו לה – הוא הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 18ג(ה) לפקודה – שמטרתו לאזן בין הזכות לפרטיות של החייב בהליך פשיטת רגל, לבין האפשרות להשתמש במידע שנתקבל במסגרת ההליך לצורך ביצוע הוראות הפקודה – קובע כדלקמן:

"קיבל הכונס הרשמי או מי מטעמו מידע או מסמכים, לא יעשה בהם שימוש ולא יגלה אותם לאחר, אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו, תוך הגנה על פרטיותו של החייב ושל כל מי שנמסר לכונס הרשמי מידע לגביו, או לפי צו של בית משפט" (ההדגשה הוספה – נ' ס').

אמת נכון הדבר, המבקשת היתה נושה בתיק הפש"ר שהתנהל בעניינו של המשיב, ומשכך נתונה לה זכות עיון במסמכים המצויים בתיק בית המשפט של פשיטת רגל; בכלל זה, נתונה לה זכות עיון בדו"חות שהגיש הנאמן לבית המשפט, ובהם מידע כלכלי רלבנטי בעניינו של המשיב. אף על-פי כן, העובדה שהמבקשת היתה נושה בתיק הפש"ר אינה מקנה לה באופן אוטומטי את הזכות לעיין בפרוטוקולים ובמסמכים המצויים אצל הנאמן – מסמכים אלו אינם חלק מתיק הפש"ר בבית המשפט, והם חוסים תחת הוראת סעיף 18ג(ה) לפקודה. לפיכך, לא יעשה הנאמן שימוש במסמכים אלו, "אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו". בנדון דידן, הליך הפש"רהסתיים זה מכבר במתן צו הפטר, הנאמן סיים הלכה למעשה את תפקידו, והמידע המבוקש אינו נדרש להליך עצמו או לשם ביצוע הוראות הפקודה, אלא לצורך הליך חיצוני שמתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה, המבקשת אמנם סומכת את ידיה על פסיקתו של בית משפט זה בע"א 6919/15 ברגרזון נ' אשפלסט תעשיות פלסטיק בע"מ (17.7.2017) (להלן: ענייןאשפלסט), ברם, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין הנדון דומה לראיה. בעניין אשפלסט נתבקש גילוי הפרוטוקולים לצורך ניהול הליך הפש"ר גופו, ואילו בענייננו-אנו נתבקש גילוי הפרוטוקולים לאחר שהסתיים הליך הפש"ר ולצורך ניהולו של הליך אחר. כמו כן, אין מקום לקבל את טענתה של המבקשת, לפיה המסמכים המבוקשים חוסים תחת הצו להסרת חיסיון שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. לשונו של הצו ברורה, ואינה כוללת התייחסות להליך הפש"ר. משאלו הם פני הדברים, אין מקום לחרוג מהוראותיו הברורות של סעיף 18ג(ה) לפקודה וליתן למבקשת זכות לעיין במסמכים; הווה אומר, בנסיבותיו של העניין דנן יש להעדיף את הזכות לפרטיות של המשיב על פני עקרון הפומביות שבחשיפת המסמכים.

לא למותר להוסיף, כתב בית המשפט העליון בפסק דינו, כי על פני הדברים דומה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה יכולה להיות מושא לבקשת רשות לערער, וזאת בשל הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). אמנם כן, בבקשה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ציינה המבקשת באופן ספציפי מהם המסמכים המבוקשים על-ידה. ברם, בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לאחר מכן, שההחלטה בה היא מושא בקשת הרשות לערער דנן, עתרה המבקשת "להורות לנאמן לשתף פעולה ולמסור את כל המידע שהגיע לרשותו ו/או ידיעתו […], לרבות ולא רק פרוטוקולים של חקירת החייב [המשיב – נ' ס']בפניו וכן מקורות המימון של הכספים הרבים ששולמו ע"י החייב או מי מטעמו לתיק זה כתנאי למתן ההפטר לחייב" (ההדגשות הוספו – נ' ס'). יתרה מכך, גם הסעד שנתבקש בבקשה דנן – "כל הליכי פשיטת הרגל של המשיב […] יהיו פתוחים וחשופים בפני המבקשת" – אינו ספציפי כדבעי. בין כך ובין אחרת – בית המשפט העליון קבע כי דין הבקשה להידחות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס: על חקירות ומעצרים מתוקשרים, איקיוטק ולשון הרע

עו"ד נועם קוריס: על חקירות ומעצרים מתוקשרים, איקיוטק ולשון הרע

זה לא סוד שמשרד עורכי דין נועם קוריס ושות אותו ייסדתי בשנת 2004 נתן משך השנים שירותים משפטיים למאות רבות של עסקים בישראל וביניהם גם חברות מובילות ובולטות במשק. בהיקפים מסויימים של תיקים נדמה לפעמים שמקבלי השירות והמענה הם גם הצדדים שכנגד בתיקים, ולא רק הלקוחות הפורמליים.

אנשים מהצד פחות יודעים מה ההשפעה של חקירת משטרה ומעצר מתוקשר על משרד עורכי דין מוביל, וכנראה על כל מי שחשוף לציבור רחב הם מאוד משמעותיים.

לא מזמן סיפרתי בטור בישראל היום בנושא פרשת איקיוטק, על כך שחקירה או מעצר מתוקשרים, הם בדיוק כשמם- מתוקשרים. לא מאוד הרחבתי על ההשלכות של חקירה ומעצר מתוקשרים אבל ציינתי בכל מקרה שחקירה או מעצר אינם נחשבים כעונש ולמעשה כל אדם עלול למצוא עצמו נחקר או אף נעצר, גם אם לא עשה מעשה אסור ולא חוקי.

בשיטת המשפט הישראלית, קיומה של חקירה אינה מהווה עונש, כמו גם שמעצר במסגרת חקירה או מעצר בית כלל אינם מהווים עונש, לבתי המשפט גם אין סמכות להטיל מעצר בית כעונש, אלא שמעצר בית הנו כלי חקירתי, אשר באמצעותו מחייבים חשוד שעדיין נמצא תחת חזקת חף מפשע בהגבלות של אי יציאה מהבית למשל, ללא אישור של החוקרים במשטרה, לפרק זמן מוגבל- ובדרך כלל לצורך ביצוע חקירה מוגדרת מראש על ידי המשטרה, אשר יציאתו של אותו אדם מביתו- עלולה אולי לסכן.

בשלב בו אדם מצוי במעצר בית, אין כמעט חשיבות ברמה הפרקטית לראיות שבידיו בדבר חפותו, שכן ממילא הרשות החוקרת עוסקת בצורה שיטתית של איסוף ראיות להוכחת תיזה, ובדרך כלל רק זמן רב יחסית לאחר מכן בוחנת הרשות התובעת האם נאספו די ראיות על מנת להצדיק הגשת כתב אישום, כך שלרוב בפועל- ראיות מפריכות לא ימנעו את מעצר הבית, לצורך ביצוע חקירה מוגדרת בזמן זה- של הרשות החוקרת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

גניזת פרשת איקיוטק – ישראל היום

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

פרסומים על מעצרים וחקירות אנחנו שומעים ורואים הרבה, פרסומים על תוצאות של חקירות או סיומן של פרשות בהן איש ציבור או אדם זה או אחר נעצר ולאחר החקירה הוברר שאין להעמידו לדין, כמעט איננו שומעים.

לא כולם יודעים, אבל סעיף 25 (א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 קובע, כי אם פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה.

תת הסעיף (ב) של אותו סעיף בחוק קובע, כי החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.

נראה לי שרובכם שמתם לב, שבעבר לפני מספר שנים פורסמו בתקשורת ידיעות מרובות בעניין פרשת איקיוטק, כאשר רבות מהכתבות בתקשורת אודות פרשת איקיוטק עסקו דווקא בעורכי הדין שנטלו על עצמם לייצג חברה זו.

בעניין פרשת איקיוטק, בחרו רבים בתקשורת ואחריהם גם חלק מהרשויות להפנות חשדות נגד עורכי הדין שייצגו את החברה ואף דבר החקירה והבדיקה של לשכת עורכי הדין בעניינם של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק זכתה לכותרות רבות.

הרבה כלי תקשורת פרסמו את הבדיקות והחקירות של עורכי הדין שייצגו את איקיוטק אבל אם להגיד את האמת, בינתיים לא ראיתי כתבות דומות שעדכנו את הציבור על כך שדווקא בחינת הטענות ובחינת העובדות לימדו, שעורכי הדין של איקיוטק לא עברו עבירות משמעתיות לפי החלטתה של לשכת עורכי הדין כך שפרשת איקיוטק נגנזה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות שנעשו על ידי לשכת עורכי הדין- תוך שנקבע שעורכי הדין עצמם פעלו בצורה סבירה ומבלי שעברו שום עבירה.

בכל מקרה ובינתיים, עד שאמצעי התקשורת שפרסמו את דבר החקירה של לשכת עורכי הדין יפרסמו גם עדכון מתאים על גניזת פרשת איקיוטק בהקשר של עורכי הדין- אז הנה אני מעדכן אותכם שלשכת עורכי הדין קבעה שפרשת איקיוטק נגנזה, ושהבדיקה הראתה שלפחות הח"מ לא ביצע שום עבירה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

רע"א 6947/17 מתן ייעוץ משכנתאות בע"מ נ' אוהד שמילוביץ

בבית המשפט העליון

 

רע"א  6947/17

 

לפני: כבוד השופט מ' מזוז

 

המבקשת: מתן ייעוץ משכנתאות בע"מ

 

  נ  ג  ד

 

המשיב: אוהד שמילוביץ

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו ברת"ק 28513-08-17 מיום 16.08.2017

בשם המבקשת:                      ליאור אילון

החלטה

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן) מיום 16.8.2017 ברת"ק 028513-08017, בה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (הרשמת הבכירה ע' דבי) מיום 25.7.2017 בת"ק 45861-12-16.

ענייננו במחלוקת על תשלום עמלות על פי הסכם לשיתוף פעולה לארגון כנסים לציבור נוטלי משכנתאות בין המשיב למבקשת. בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי על המבקשת לשלם 18,000 ₪ למשיב לפי אומדן נציג המבקשת דווקא, במהלך הדיון בבית המשפט, של מספר העסקאות שנערכו על ידי המבקשת בעזרה ובתיווך של המשיב. על פסק דין זה ביקשה המבקשת רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הבקשה. המבקשת לא השלימה אף עם החלטה זו, והגישה "בקשת ערעור" לאותה ערכאה על ההחלטה האמורה. ביום 24.8.2017 הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה, שכן "עם מתן ההחלטה מיום 16.8.2017 סיים ביהמ"ש מלאכתו בתיק".

כעת מונחת לפני בקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט המחוזי שלא לתת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), לא כל שכן כאשר מקורו של ההליך בתביעה בבית משפט לתביעות קטנות. בבקשה שכזו אמת המידה האמורה תיושם באופן מחמיר עוד יותר (ראו למשל, רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב, פסקה ט (20.3.2005)). במסגרת הבקשה חוזרת המבקשת על טענות שהועלו בבית משפט קמא כלפי סכום הפיצוי שנפסק בבית המשפט לתביעות קטנות, בהתייחסות לטענות עובדתיות שלא הוכחו בידי מי מהצדדים (תוך הגשה שלא כדין של ראיות נוספות שלא עמדו בפני בתי המשפט קמא בהחלטתם), ובכל אופן ברי כי אין הבקשה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינם האישי של הצדדים.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב, לא אעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ח באלול התשע"ז (‏19.9.2017).

 

 

    ש ו פ ט

עו"ד נועם קוריס כותב חוק המחאות חיובים

עו"ד נועם קוריס כותב חוק המחאות חיובים

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשותת כל הזמן.

עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

בלינקדין נועם קוריס

נועם קוריס  בקפה דה מרקר

עו"ד נועם קוריס ביוטיוב

עו"ד נועם קוריס בטוויטר

עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס

עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק

עו"ד נועם קוריס ב pinterest.com

חברות העוסקות במימוש אג"חים ומימוש של חובות ואיגרות חוב מחברות שונות, וביניהם בנקים, חברות כלכליות ומוסדות עושים זאת במקרים מסוימים בהתאם לחוק המחאות חיובים, התשכ"ט 1969.

היתרונות בעסקאות בהן נרכשות זכויות בהתאם לחוק המחאות חיובים מתחילות כבר בלשון ס' 1 לחוק המחאות חיובים, התשכ"ט 1969, שקובע כדלקמן:

"המחאת זכות

  1. (א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה."

ודוק, רכישת החובות בהתאם לחוק המחאת חיובים כמוה כקבלת שיק מוסב אשר אין צורך לקבל את הסכמת החייב לביצוע ההמחאה מחד ומאידך אין בהסבת השיק ו/או בהמחאת החוב משום המצאת חיובים יש מאין- כנגד מקבל המחאת הזכות.

כך, כאשר מוסב שטר לאוחז הרי שבלתי ניתן לקשור את האוחז לחבות הגבוה מביטול הזכות הכתובה בשיק ואי אפשר לדוגמא לבוא בטרוניה למוסב בשיק מעבר לויתור על הזכות בשיק- ללא קשר לטענות שיש בפי החייב כנגד עסקאת היסוד.

בעת רכישת זכות (אג"ח) בהתאם לחוק המחאת חיובים, הרי שמדובר בהמחאת חיובים בלבד, בהתאם לחוק המחאות חיובים, התשכ"ט 1969, כך שבהתאם לחוק יכול נמחה לקבל רק את הזכויות לגבות את החובות הגלומים בהמחאה ובגין ההסכמים עסקאת היסוד שיצרה את הזכות.

בהתאם לחוק המחאת חיובים, אין כל נפקות להמחאת חוב ללא אישורו מראש של הזוכה, כך שכאשר אנו בוחנים את המחאת הזכות ממחה הזכות לנמחה, הרי שהזוכה אישרה מראש את העברת זכות זו- אך ככל ויטען שבגדר הזכות שהועברה קיימת גם חובה- הרי שבהתאם לחוק היה על החייב לאשר מראש ובכתב את העברת החוב הנטען בדיעבד כלפיו.

ודוק, המחאת הזכות לגבות אג"חים אינה כוללת בתוכה ואינה יכולה לכלול את המחאת החובה לפצות את החייב בגין עסקאת היסוד.

בהתאם לדין, הרי שלהבדיל מהמחאת הזכות לגבות את החוב מהחייב אותה ניתן להעביר לפי ס' 1 לחוק המחאת חיובים ללא הסכמתו, הרי שלא תיתכן העברת חבות מבלי שהייתה מתבצעת הסכמת כל הצדדים מראש (לרבות החייב בזכות המקורית), ואין מחלוקת שהסכמה משולשת שכזו לא מתקיימת במרבית המקרים, בעת רכישת זכות על ידי מוסד כלכלי.

בפסק הדין בת.א. 2412-09-07 רו"ח קדרון ואח' נ' עיריית לוד (פורסם בנבו), ניתח בית המשפט מצב דומה וקבע, כי ללא הסכמת המבקש מראש לא הייתה יכולה להיות העברת חבותת לגבי טענותיו (להבדיל מהעברת הזכות לגבות ממנו את החוב),

בע"א 38302-02-10 א. וייס בנייה ופיקוח בע"מ נ' עופר גביראל נדון גם כן מקרה דומה למדי לעניינו, שם המחה קבלן את הזכות לקבל את יתרת התשלומים על הדירה לקבלן משנה שהיהה צריך לסיים את העובדות ובתביעה שהוגשה על ידי הרוכשים נגד הקבלן יחד עם קבלן המשנה, נקבע בעמוד 14, כי:

"חוק המחאת חיובים, התשכ"ט 1969 מבחין בין המחאת זכות (ס' 1 לחוק) לבין המחאת חבות (ס' 6 לחוק). המחאת הזכות היא הסכם בין נושה (כאן טופ) לבין נמחה(כאן וייס). המחאת חבות היא הסכם בין הנושה (כאן גבריאל) לבין החייב (כאן טופ), לבין הנמחה (וייס). אין מחלוקת כי גבריאל לא נשאל ולא נתן את הסכמתו להעברת הזכות לגבות ממנו את הכספים שהגיעו ו/או שיגיעו ממנו לטופ.

על מנת שיקבע- במקרה כמו שלפנינו- כי המחאת הזכות כללה גם את המחאת החבות, יש למצוא לכך עיגון במסמך ההמחאה ובהתנהלות הצדדים.

…אדם איננו יכול להמחות את כל החוזה שיש לו עם פלוני, ללא הסכמתו, העברת חוזה שלם כוללת גם המחאת חבות ולזו יש תוקף רק עם הסכמת הנושה, הצד השני לחוזה. להעברת חוזה שלם ללא הסכמת הצד השני, יהיה לכאורה תוקף רק לעניין המחאת הזכות…"

יתרה מכך, הרי שבהתאם למערך החוקי (ואף העסקי הלוגי), הרי שמקומן של הנמחים אינו צריך להיות בגדר "נתבעים" במקרים אלו- אלא שהמקום המתאים והנכון בנסיבות העניין ובהתאם למצב החוקי, הינו לכאורה כתובעות הזכאיות לקבל את הזכויות. (ראה למשל את הניתוח בפסק הדין בע"א 2138/10 המועצה המקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו)

יודגש, שאותו הרציונל לפיו מיקומה של הנמחים אינם כנתבעים אלא כתובעים פורט גם בפסק הדין בע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרוג'ניקס בע"מ נ' אטלנטיס בע"מ (פ"ד כט(1) 1211, כדלקמן:

"התוצאה של העברת הזכות היא שהנמחה נעשה הנושה של החייב במקום הממחה, אך כל עוד לא פרע החייב את חובו עומדת לנמחה הזכות לגבות את המגיע לו מהממחה."

בית המשפט אף תיאר את מערכת היחסים של חייב/ ממחה נמחה בהתאם לחוק המחאות חיובים לעיל, כדומה עד כדי זהה למערכת היחסים הנוצרת במסגרת ס' 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973, בהסכם לטובת צד שלישי.

"אכן קיים דימיון רב בין הסיטואציה של חוזה לטובת צד ג' לבין הסיטואציה של המחאת זכות. בחיבורו הנ"ל של פרופ' ש' לרנר נאמרו, בע"מ 43, הדברים הבאים:

'בין שתי המערכות: חייב-ממחה-נמחה וחייב-נושה-מוטב ישנו דימיון רב. בשני המקרים, לצד השלישי, הנמחה או המוטב, יש זכות כנגד החייב החוזי. המוטב כמו הנמחה, זכאי לתבוע את החייב אך אינו אחראי כלפיו לביצוע ההתחייבויות של הנושה…"

ראו תא (ב"ש) 6939/04 שיקרצי בע"מ נ' מועצת עובדי ים המלח

בית המשפט אף נדרש לנושא דומה בע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד (פורסם בנבו), שם בוטלו עיקולים שהוטלו לאור חובות הממחה לאור המחאת זכות לגבי הנכס המעוקל ובתוך קביעהה שלאחר המחאת הזכות לא ניתן לבוא בטרוניה אל הנמחה, למרות שהנכס לא הועבר בר ישום ספרי האחוזה.

"בתוקף הסכם ההמחאה הועברו בפועל כל הזכויות שהיו בידי שפירא לידי כוכבי, מכאן נובע כי העיקולים שהוטלו על ידי נושי שפירא על הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובתם על הזכויות שהיו להם בדירה אינם יכולים לתפוס."

הנה כי כן, ברור שאין הנמחים יכולים להיות בעלי דין מתאימים למבקש לדון בעסקת היסוד ממחאת הזכויות  ואף ברור שאין למבקש הדיון ולא יכולה להיות לו כל עילה כנגד הנמחית, כך שאפילו אם יסתבר שיש לבטל את המחאת הזכויות, עדיין יהא זכאי הנמחה לסעד, לכל הפחות מתוך דיני היושר ומן הממחה. כך שאף אם  יוכחו הטענות כנגד עסקאת היסוד- עדיין לא יהיה התובע נגד עסקאת היסוד זכאי לסעד מאת הנמחה, בהתאם לדין.

כך שבתי המשפט כבר פסקו לא פעם, שאין החייב רשאי לבוא בטרוניות לנמחה הזכות, וככל ולטענתו נגרמה לו עוגמת נפש או הוצאות מהתנהלותו של ממחה הזכות- הרי שאין טרוניות אלו יכולות להיות מועברות אל נמחה הזכות.

כך למשל, בית המשפט העליון קבע, כי בנק שרכש זכות מקבלן בניין ייכנס בנעליו של קבלן הבניין בכל הקשור לזכות לגבות את החוב שנרכש אך לא יחולו כנגדו חבויות שונות- ולמשל החייב לא יהא רשאי לקזז מהחוב את התחשבנויותיו על פי הסכם אחר מול הקבלן.

"ההסדר שבסעיף 53(א) לחוק החוזים קובע הסדר כללי לעניין זכות הקיזוז כזכות מהותית בדיני חיובים, העומדת לחייב בדרך של קיום חיובו לנושה. ככל שבדיני המחאת חיובים עסקינן, הבנק הנמחה אינו בא בנעלי הקבלן לכל דבר ועניין בקשר עם העסקה שממנה נובעת הזכות הנמחית"

ראו ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (פורסם בנבו).

נועם קוריס- טיפה

 

דחיית תביעה נגזרת בעניין בזק- שאול אלוביץ

בבית המשפט העליון

 

דנ"א  1380/17

 

לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור

 

המבקש: ורדניקוב אילן

 

  נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. אלוביץ שאול
  2. אלוביץ אור
  3. אורנה פלד
  4. אפ. סב. אר החזקות בע"מ (פורקה ונמחקה)
  5. רן גוטפריד
  6. דוד גלבוע
  7. מייקל גרבינר
  8. סטיבן גרבינר
  9. זהבית שוחט כהן
  10. מנחם ענבר
  11. אלון שליו
  12. יואב דור רובינשטיין
  13. אדם צ'זנוף
  14. קיהרה ר. קיארי
  15. אריה סבן
  16. יצחק אידלמן
  17. רמי נומקין
  18. יהודה פורת
  19. מרדכי קרת
  20. שלמה רודב
  21. אלדד בן משה
  22. אליהו הולצמן
  23. פליקס כהן
  24. עמיקם שמואל שורר
  25. יהושוע רוזנצויג
  26. פורמלי בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
  27. פורמלי פרץ זקן חמו

 

בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דנו של בית המשפט העליון בע"א 7735/14 ובע"א 7972/14 שניתן ביום 28.12.2016 על ידי כבוד השופטים: י' עמית, נ' סולברג, וע' ברון

 

תשובה מטעם המשיבים 3-1 ו-25-15 לבקשה לקיום דיון נוסף מיום 22.5.2017

 

תשובה מטעם המשיבים 6-5 ו-12-9 לבקשה לקיום דיון נוסף מיום 22.5.2017

בשם המבקש:                        עו"ד מיכאל בך; עו"ד רון לדרמן

 

בשם המשיבים 3-1 ו-25-15:   עו"ד ניר כהן; עו"ד אמיר בן-ארצי;

עו"ד ד"ר אלעד פלד

 

בשם המשיבים 6-5 ו-12-9:     עו"ד איל רוזובסקי; עו"ד מור פינגרר;

עו"ד דורון לוי

החלטה

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (מפי השופטים י' עמית, נ' סולברג ו-ע' ברון) בע"א 7735/14 מיום 28.12.2016. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב-יפו (השופט ח' כבוב) בתנ"ג 43335-11-12 מיום 17.9.2014, לדחות את בקשתו להגיש תביעה נגזרת בשמה של "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: בזק או החברה) נגד המשיבים.

רקע

החל משנת 1990 בזק היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. בשנת 2010 נמכר גרעין השליטה בחברה, כ-31% ממניותיה, לחברה פרטית המוחזקת (בשרשור) במלואה על ידי חברה ציבורית בשם בי קומיוניקיישנס בע"מ (להלן: בי-קום). בי-קום עצמה היא חברה ציבורית הנשלטת (באמצעות שרשור העובר דרך מספר חברות) בידי מר שאול אלוביץ' (להלן: אלוביץ' אובעל השליטה) (לפירוט מלא של עץ האחזקות ראו התרשים בפס’ 8 לפסק דינו של בית משפט קמא). גרעין השליטה בבזק נרכש על ידי בי-קום תמורת כ-6.5 מיליארד ש"ח. מתוך סכום זה שילמה בי-קום מקופתה כ-1.4 מיליארד ש"ח, ואת יתרת הסכום – כ-5.1 מיליארד ש"ח – גייסה באמצעות נטילת הלוואות. לאחר רכישת השליטה על ידי בי-קום, התפטרו מספר חברי דירקטוריון מכהנים ובמקומם מונו מספר דירקטורים מטעם בעל השליטה. אלוביץ' עצמו, שכיהן כדירקטור בבזק עוד טרם רכישת גרעין השליטה, מונה ליו"ר הדירקטוריון.

למן העברת השליטה בבזק לידי בי-קום באפריל 2010 ועד לסוף שנת 2012, גייסה בזק חוב בסך כולל של כ-7.41 מיליארד ש"ח. במהלך תקופה זו חילקה החברה דיבידנדים לבעלי מניותיה בסך כולל של כ-9.95 מיליארד ש"ח. מתוך הסכום הכולל של הרווחים שחולקו כדיבידנדים, כ-2 מיליארד ש"ח התקבלו בדרך של הפחתת הון (שאושרה בבית המשפט המחוזי) וכ-1.5 מיליארד ש"ח התקבלו בעקבות רווח חשבונאי שנוצר לחברה לאחר שהוחלט על הפסקת איחוד דוחותיה עם אלו של חברת די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ (להלן: "יס") (זאת בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בתחום ההגבלים העסקיים (ע"א 2082/09 יורוקום די.בי.אס בע"מ נ' בזק חברת התקשורת הישראלית בע"מ, פ"ד סג(2) 788 (2009)). חלוקות הדיבידנדים במהלך תקופה זו אושרו כולן על ידי האסיפה הכללית ברוב של למעלה מ-99% מקרב המשתתפים בהצבעה, כאשר שיעור ההשתתפות עמד בכל המקרים על למעלה מ-70% מבעלי המניות.

הבקשות לאישור תביעה נגזרת

לבית המשפט קמא הוגשו שתי בקשות לאישור תביעה נגזרת שנידונו יחד (תנ"ג 43335-11-12; תנ"ג 28887-07-12). הבקשות לא היו זהות אך בלב שתיהן הייתה הטענה כי מדיניות גיוס החוב וחלוקת הרווחים של בזק בתקופה הרלוונטית הייתה שלא בטובת החברה. בשתי הבקשות נטען כי מכלול הפעולות נועד לשרת בראש ובראשונה את בי-קום ואלוביץ' ולאפשר להם לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הגורמים שהלוו להם את ההון לטובת הרכישה הממונפת של בזק. הבקשות התמקדו בשלוש סוגיות מרכזיות: הראשונה, מדיניות חלוקת 100% מהרווחים של בזק ויישומה לאחר רכישת השליטה על ידי בי-קום. השנייה, חלוקה כדיבידנד של הרווח החשבונאי שנוצר בעקבות הפרדת הדוחות של "יס". השלישית, הפחתת ההון וגיוסי החוב שבוצעו בשנת 2011, וחלוקות הדיבידנד שבוצעו לאחר אלו.

המבקשים טענו כי הדירקטורים השונים הפרו את חובות האמונים והזהירות החלות עליהם, וכי אלוביץ' הפר את חובת ההגינות המוטלת עליו כבעל שליטה. לשיטתם, כל אלו הסבו לחברה נזק בדמות הוצאות מימון לא נחוצות ואובדן של הטבות מס שונות, תוך הזנחת טובת החברה. עוד נטען על ידי המבקש בהליך דנן, כי לאלוביץ' היה "עניין אישי" בחלוקות ובגיוסי החוב, ועל כן היה לאשר את אלו באמצעות מנגנון "האישור המשולש": ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית, בהתאם להוראות סעיף 275 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק).

פסק דינו של בית המשפט קמא

על רקע נסיבות המקרה, בית המשפט קמא קבע כי יש מקרים בהם ראוי להפעיל ביקורת שיפוטית מחמירה יותר מזו המקובלת במסגרת "כלל שיקול הדעת העסקי" (הקובע כי כל עוד לא הוכח שהחלטותיהם של נושאי משרה התקבלו שלא באופן מיודע, בחוסר תום לב או בניגוד עניינים, בית המשפט יימנע מלהתערב בהן – הכלל בוחן למעשה את הליך קבלת ההחלטה בחברה ולא את תוכן ההחלטה עצמה). בעניין אפשרות מחמירה יותר שכזו בית המשפט קמא הפנה למבחן שאומץ במקרים מסוימים בדין האמריקאי, במדינת דלאוור. בית המשפט קמא התייחס למבחן זה כאל "כלל שיקול הדעת העסקי המוגבר" (Enhanced Business Judgment Rule). לפי מבחן זה, מקום שעסקינן בשינוי מבנה ההון של חברה המתרחש לאחר רכישה ממונפת שלה, על המבקש לתקוף את החלטות הדירקטוריון נדרש להוכיח שני אלמנטים: הראשון, כי לבעל השליטה השפעה ניכרת על קבלת ההחלטות בחברה. השני, כי לבעל השליטה צרכי נזילות דחופים. במידה ויעלה בידי המבקש לעמוד בכך, יעבור הנטל לכתפי המשיבים שיידרשו גם הם להוכיח שני אלמנטים: הראשון, כי קיים היגיון עסקי סביר בהחלטות שהתקבלו. השני, כי מקבלי ההחלטות פעלו בשקיפות ותוך גילוי מידע מלא. אם יעמדו המשיבים בנטל זה, הרי שהנטל יחזור לכתפי המבקש והוא יעמוד למעשה בפני כלל שיקול הדעת העסקי "הרגיל" והחזקה הקבועה בו.

בית המשפט קמא התייחס בנפרד לכל אחת מהסוגיות המרכזיות שתוארו לעיל וקבע האם יש לבחון אותן לאור כלל שיקול הדעת העסקי "הסטנדרטי" או לחלופין לאור הכלל "המוגבר". בעניין המשך מדיניות חלוקת 100% מהרווח הנקי של החברה, בית המשפט קבע כי למרות שמדיניות זו הייתה נהוגה בבזק עוד בטרם רכישת השליטה על ידי בי-קום, הרי שבמקרה זה קיים חשש לניגוד עניינים של הדירקטוריון. אי לכך בית המשפט קמא החיל לגבי החלטה זו את מבחן שיקול הדעת העסקי המוגבר. בתום הדיון נקבע כי אף לפי בחינה זו לא ניתן לומר כי חברי הדירקטוריון או בעל השליטה הפרו את חובותיהם כלפי החברה ובעלי מניותיה. ביחס לשאלת חלוקת הרווח החשבונאי שנוצר לבזק בעקבות הפרדת דוחותיה מאלו של "יס", בית המשפט קמא קבע כי די במבחן שיקול הדעת העסקי "הסטנדרטי", וכי המבקשים לא הרימו את הנטל הקבוע במסגרתו. גם בעניין הפחתת ההון בית המשפט קמא סבר כי מתקיים חשש לניגוד עניינים ועל כן החיל את מבחן שיקול הדעת העסקי המוגבר. אולם, גם במקרה זה נקבע כי אף לפי בחינה מחמירה זו לא נמצא שחברי הדירקטוריון ובעל השליטה הפרו את חובותיהם השונות. בית המשפט קמא קבע כי אף שנפלו פגמים מסוימים בהליך – בדגש על חוסר הדיון בדירקטוריון בנוגע למצב הנזילות של בי-קום והעובדה שבמעמד ההצבעה באסיפה הכללית לא נאמר כי חלוקת הדיבידנדים בעקבות הפחתת ההון תחייב גיוס חוב – הרי שבסופו של דבר הוא הגיע לידי מסקנה שחברי הדירקטוריון פעלו בתום לב, קיבלו החלטה מיודעת ומסרו גילוי נאות מספק.

סוף דבר, בית המשפט קמא דחה את הבקשות וקבע כי קבלתן לא תשרת את טובת החברה. נקבע כי החלטותיהם של המשיבים חוסות תחת הגנת כלל שיקול הדעת העסקי, גם כאשר זה נבחן "באופן מוגבר" במקומות הנחוצים. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה

בית משפט זה, בפסק דין מיום 28.12.2016, דחה את הערעורים פה אחד. במסגרת סקירה עיונית מקיפה בחן השופט י' עמית, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, את החובות השונות המוטלות על חברי הדירקטוריון ואלוביץ' (בכובעו כבעל שליטה) ואת סטנדרט הביקורת שעל בית המשפט להפעיל בבוחנו האם חובות אלו הופרו. במסגרת הבחינה העיונית סקר השופט י' עמיתאת התפתחותו של כלל שיקול הדעת העסקי בדין האמריקאי ואת תהליך קליטתו בדין הישראלי. השופט עמד על כך שעל אף שמעמדו של כלל שיקול הדעת העסקי טרם הוכרע באופן "רשמי" בפסיקתו של בית משפט זה, הרי שבפועל הוא קנה לו מקום בפסיקותיהן של כלל הערכאות ושאין חולק כי הלכה למעשה הוא נקלט במידה זו או אחרת בדין המקומי. לאור דברים אלו השופט י' עמית קבע שבשלה העת להסיר את הלוט ולהכריז על כלל שיקול הדעת העסקי כחלק מדיני החברות של המשפט הישראלי. זאת בהתאמות הנדרשות בהתחשב בצורך לשמירת האיזון בדין הקיים.

בהתייחסו לכלל "הבחינה המוגברת" – אותו כלל שיקול דעת עסקי מוגבר הנזכר בפסק דינו של בית המשפט קמא – קבע השופט י' עמית שכלל זה נועד להתמודד עם מצבים בהם הדינמיקה של קבלת ההחלטה מייצרת חשש לניגוד עניינים. נקבע כי סטנדרט הביניים של "הבחינה המוגברת", כפי שהשופט י' עמית התייחס אליו, מתאפיין בשני היבטים מרכזיים: הראשון, הנטל הראשוני מוטל על נושאי המשרה להראות כי החלטתם נופלת ב"מתחם הסבירות". השני, ספקטרום ההתערבות של בית המשפט רחב יותר מזה הקיים בכלל שיקול הדעת העסקי הרגיל. השופט י' עמית קבע שיש טעם באימוצו של סטנדרט ביניים שכזה בדין הישראלי, במקרים המתאימים לכך, וכי מקרים של שינוי משמעותי במבנה ההון של חברה לאחר רכישה ממונפת נמנים על מקרים אלה. אולם, נוכח מאפייניה של החלטה על חלוקת דיבידנד –זכות בסיסית של בעל מניות מעצם היותו כזה – השופט י' עמית קבע כי תוכנה של הבחינה המוגברת שתוטל במקרים אלה שונה מזו המקורית שפותחה בדין האמריקאי. לעניין זה השופט י' עמית קבע כי הנטל הראשוני במקרים אלו עודנו מוטל על המבקש ופירט את האלמנטים שיש להוכיח כדי להעביר נטל זה לנתבעים: חשש להשפעה ניכרת של בעל השליטה על תהליכי קבלת ההחלטות בחברה וקיומו של שינוי משמעותי במבנה ההון שלה. עוד נקבע שבמידה ועולה בידי המבקש להעביר הנטל לכתפי המשיבים, הרי שעל אלו להראות כי בעל השליטה לא היה נתון בקשיי נזילות דוחקים וכי ההחלטות שהתקבלו היו בעלות היגיון כלכלי סביר.

בדומה לבית המשפט קמא, כך גם השופט י' עמית בחן פרטנית את שלושת המהלכים העסקיים המרכזיים שנידונו בבקשות המקוריות. ביחס לשתי ההחלטות הראשונות – המשך מדיניות חלוקת הדיבידנד השוטף וההחלטה לחלק את רווחי הפסקת איחוד דוחותיה של בזק עם יס – קבע השופט כי די בבחינה לפי כלל שיקול הדעת העסקי "הרגיל" וכי לא עלה בידי המבקשים לעמוד בנטל המוטל עליהם. בעניין ההחלטה השלישית והאחרונה נקבע כי זו מעוררת את סימני השאלה הכבדים ביותר וכי הנסיבות – הפחתת הון משמעותית בסמיכות לרכישה ממונפת – מצדיקות את יישומה של הבחינה המוגברת. בתום הבחינה קבע השופט י' עמית כי על אף שהמבקשים עמדו בנטל ההוכחה הראשוני המוטל עליהם, הרי שגם המשיבים עמדו בנטל שהועבר אליהם ועל כן עומדת להם חזקת תקינות. זאת שכן הוכח כי בעל השליטה לא היה נתון בקשיי נזילות דוחקים וכי בבסיס ההחלטה עמד היגיון עסקי סביר. כמו בית המשפט קמא, כך גם השופט י' עמית קבע כי אכן נפל פגם בתהליך קבלת ההחלטה על הפחתת ההון. זאת נוכח העובדה כי אישור האסיפה הכללית ניתן לפני שבעלי המניות עודכנו כי ההפחתה וחלוקות הדיבידנד יצריכו ככל הנראה גיוס חוב בסך של 3 מיליארד ש"ח. אולם, גם השופט י' עמית קבע כי לאור הנסיבות הרי שאין מדובר בפגם היורד לשורש העניין.

עוד נקבע בחוות דעתו של השופט י' עמית כי "המגרש המתאים" לתקיפת ההחלטה על חלוקת הדיבידנדים היא במסגרת בחינת חובותיהם של נושאי המשרה, ולא במסגרת הצורך לאשר החלטות אלו באמצעות מנגנון האישור המשולש – השמור לעסקאות עם בעלי עניין. בהמשך לכך, השופט י' עמית בחן האם גיוסי החוב שביצעה בזק הן בגדר עסקאות שחִייבו את אישור המנגנון המשולש. שאלה זו נבחנה לאור טענת המבקשים כי ההלוואות שניטלו נועדו לשרת את חלוקת הדיבידנדים, וכי כאשר פעולות אלו נבחנות כמכלול הדבר עולה לכדי עסקה בה לבעל השליטה עניין אישי. השופט י' עמית קבע שיש לדחות טענות אלו. נקבע שהיות ולבעל השליטה אין "ענין אישי" בחלוקת הדיבידנדים, הרי שממילא אין לו "זיקה עודפת" בהחלטה לאשר את ההלוואות הדרושות לכך ועל כן הדבר אינו חייב באישור המנגנון המשולש.

השופט נ' סולברג הצטרף לפסק דינו של השופט י' עמית, בכפוף למספר הסתייגויות. ראשית, כי אין מקום לקבוע כלל גורף לגבי "המגרש המתאים" בו נכון לבחון החלטות בעניין חלוקת דיבידנד. לשיטת השופט על כל מקרה להתברר בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות. שנית, השופט נ' סולברג הביע מספר חששות בעניין סטנדרט הביניים של "הבחינה המוגברת". בעניין זה השופט כתב כי לא ברור מדוע הבחינה המוגברת תחול רק במקרים בהם מדובר בשינוי משמעותי במבנה ההון של חברה, וכי הנטל להראות כי "קיים חשש שלבעל השליטה הייתה השפעה ניכרת על תהליך קבלת ההחלטות" אינו ברור דיו. לשיטת השופט, הנטל הנוצר הוא כבד ביותר וספק אם הוא עולה בקנה אחד אם הוראות סעיף 198 (א) לחוק – המחייב רף של הוכחה לכאורה לצורך אישורה של תביעה נגזרת.

גם השופטת ע' ברון הצטרפה לחוות דעתו של השופט י' עמית. במסגרת חוות דעתה הסכימה השופטת כי בשלה העת לאמץ את כלל שיקול הדעת העסקי למסגרת הדין הישראלי, וכי אכן ישנו צורך בסטנדרט ביניים מחמיר יותר של "בחינה מוגברת" במקומות המתאימים לכך. השופטת ע' ברון הסכימה כי מקרה של חלוקת דיבידנד לאחר רכישה ממונפת נמנה על מקרים אלו. השופטת ע' ברון הדגישה כי טרם נוצרו התנאים לקבוע את גבולותיה ואופן יישומה של ה"בחינה המוגברת" בנסיבות שונות מהמקרה דנן. לסיום ציינה השופטת ע' ברון כי בדומה לשופט י' עמית, אף היא סבורה כי חלוקת הדיבידנד והפחתת ההון במקרה דנן אינן בגדר "עסקה חריגה עם בעל עניין" ועל כן לא היו טעונות אישור באמצעות המנגנון המשולש.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי לדיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף

ביום 12.2.2017 הוגשה לבית משפט זה בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף. בקשתו של המבקש ארוכה ומפורטת והועלו בה טענות רבות. אולם בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרי שעניינו של דיון נוסף הוא אך ורק בהלכות שנקבעו בפסק הדין מושא הבקשה, ולא בטענות הקשורות לאופן בו בית המשפט פסק במקרה הקונקרטי (ד"נ 4/57 ברלינרבלאו נ' שר הבטחון, פ"ד יב 25, 28 (1958)). אי לכך, נפנה כעת למנות אך ורק את הטענות העוסקות בהלכות החדשות שנקבעו לכאורה בפסק הדין מושא הבקשה. טענותיו הנוספות של המבקש הן טענות ערעוריות שאין מקומן בדיון נוסף (דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית, פס’ 7 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (14.8.2013)). זאת לרבות טענותיו של המערער בעניין האיתנות הפיננסית של בעל השליטה ושרשור החברות באמצעותן נרכש גרעין השליטה בבזק בשנת 2010. הגם שלא נעלמו מעיניי הפרסומים האחרונים בכלי התקשורת בעניין, טענותיו של המערער לגבי הקביעות העובדתיות שנקבעו בסוגיה זו הן טענות ערעוריות מובהקות. משכך, ומבלי להביע כל דעה לגבי פרסומים אלה, הרי שוודאי ואין בהם להשפיע על הבקשה דנן.

על אף שהמבקש מציין גם את "אימוץ" כלל שיקול הדעת העסקי לדין הישראלי, את עיקר טענותיו הוא מקדיש לסטנדרט הביניים ומבחני "הבחינה המוגברת" שנקבעו בפסק דינו של השופט י' עמית. "מבחן חדש ותקדימי" זה, כפי שקורא לו המבקש, אינו מתאים לשיטתו לדין הישראלי ואף סותר את הוראות חוק החברות והלכות קודמות של בית משפט זה. המבקש טען כי המבחן שנקבע יוצר חוסר וודאות בעניין היחס בינו לבין המבחנים האחרים הקבועים בדין הישראלי, המטילים שורה של חובות שדי בהפרתן כדי לאשר תביעה נגזרת. לשיטתו המבחן שנקבע מקל עם נושאי המשרה שכן הוא מאפשר "להכשיר" הפרות של חובות אלו בדיעבד, במידה והפעולות נופלות בתוך מתחם הסבירות. עוד טען המבקש כי המבחן החדש יוצר "שעטנז" של ההוראות שנקבעו בדין האמריקאי, ושתוצאתו הסופית מחמירה עם התובע מעבר לזו שנקבעה שם. טענותיו הנוספות של המבקש בעניין זה מתמקדות בהפעלתה של הבחינה כבר בשלב אישורה של הבקשה להגשת תביעה נגזרת – שלב בו קיימים פערי מידע משמעותיים לרעת התובע (בהיעדר גילוי מסמכים מלא וזכות מלאה לזימון עדים). המשמעות המעשית, לשיטת המבקש, היא דרישה להוכיח "וודאות" בשלב דיוני בו אמור להיות די ב"חשש". המבקש טען שמדובר בנטל הגבוה מזה אליו התכוון המחוקק בסעיף 198(א) לחוק, ושהדבר מצמצם את המקרים בהם תאושר תביעה נגזרת ובעקבות כך את התמריץ להגיש תביעות אלו.

מעבר לכך המבקש טען כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעו מספר הלכות נוספות, לרבות הלכה המשנה את הדין לגבי חובת הגילוי החלה כלפי המשקיעים בחברה. המבקש טען כי בפסק הדין נקבע שהפרסום בדיעבד ריפא את הפגם שנפל באי גילוי הצורך בגיוס חוב טרם הצבעת האסיפה הכללית על חלוקת הדיבידנד לאחר הפחתת ההון. לטענתו מדובר למעשה בהלכה חדשה הסותרת את הוראות חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך) ופוגעת בעיקרון הבסיסי של חובת הגילוי. לשיטת המבקש, בפסק הדין נקבעו הלכות גם בעניין שתי השאלות הבאות:ראשית, האם חלוקת דיבידנד כשלעצמה יכולה להיחשב "עסקה". שנית, האם ייתכן שלבעל מניות יהיה "עניין אישי" בחלטה על חלוקת דיבידנד. המבקש טען כי פסק הדין מושא הבקשה קבע לראשונה כי התשובה לשתי שאלות אלו היא בשלילה. לסיום, המבקש טען כי פסק הדין סטה מההלכה לפיה יש לבחון את פעולותיהם של נושאי משרה "במבחן המעשה", קרי האם הפעולה בוצעה לטובת החברה אם לאו, ובחן אותן "במבחן התוצאה", קרי החוסן הפיננסי המתמשך של בזק בפועל.

טענות המשיבים

למען הנוחות, טענות המשיבים – אשר חופפות במידה רבה וממילא שנועדו כולן לענות על אותן הטענות של המבקש – תוצגנה במאוחד. לעניין אימוץ כלל שיקול הדעת העסקי לדין הישראלי, המשיבים טענו כי אין בכך חידוש שכן הדבר אינו מהווה יותר "מהכרזה" על עובדה קיימת. בהמשך לכך המשיבים טענו כי "הבחינה המוגברת", במתכונת בה זו נקבעה בפסק הדין מושא הבקשה, אינה אלא פיתוח נקודתי של ההלכה הקיימת העולה בקנה אחד עם המגמות הקיימות בפסיקה. המשיבים הדגישו כי ההלכה שנקבעה מוגבלת למקרה שאינו שכיח בחייה של חברה (הפחתת הון לאחר רכישה ממונפת), וכי בית המשפט הדגיש את חשיבות שימור הגמישות באופן יישום המבחן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. לעניין מועד החלת הבחינה המוגברת טענו המשיבים כי פסק הדין מושא הבקשה אינו סוטה מהדין הקובע כי רף ההוכחה הנדרש בשלב אישורה של תביעה נגזרת הוא הצבת תשתית ראייתית לכאורית, אלא שבפסק הדין נקבע כי המבקש לא עמד ברף זה. בהמשך לכך המשיבים טענו כי אין לקבל את טענת המבקש כי הסטנדרט מקל עם נושאי משרה ומחמיר עם המבקשים לאשר תביעה נגזרת. המבקשים טענו כי הבחינה המוגברת אינה משנה למעשה את מערך הנטלים הקיים, אלא רק מרחיבה את העילות המאפשרות את העברת הנטל בשלב הראשון של בחינת כלל שיקול הדעת העסקי.

בהמשך לכך, המשיבים טענו כי יש לדחות גם את הטענה כי הבחינה המוגברת מאפשרת "להכשיר בדיעבד" הפרות של נושאי משרה. המשיבים טענו כי הבחינה כלל אינה מוּחלת בשלב בו נקבע כי הייתה הפרה כלשהי, אלא בשלב מוקדם יותר בו נסיבות העניין יצרו חשש מוגבר לקיומה הפוטנציאלי של הפרה. מטרת המבחן במקרים אלה לאפשר "הצצה מוקדמת" לסבירות ההחלטה לגופה ועל כן מדובר, שוב, בהיבט המחמיר עם נושאי המשרה.

בעניין טענת המבקש כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעו שתי הלכות ולפיהן חלוקת דיבידנד אינה "עסקה" ואינה יכולה להיות נגועה ב"עניין אישי", המשיבים טענו כי טענות אלו הן טענות ערעוריות המתייחסות לקביעות הקונקרטיות במקרה דנן. כך טענו המשיבים גם בעניין טענת המבקש כי פסק הדין קבע הלכה חדשה בנושא של "ריפוי בדיעבד של הפרת חובת הגילוי". לגבי טענתו של המבקש כי פסק הדין קבע הלכה חדשה לפיה ניתן לבחון את פעולותיהם של נושאי המשרה בדיעבד לאור "במבחן התוצאה", המשיבים טענו כי הלכה כזו כלל לא נקבעה בפסק הדין – בו אף נכתב מפורשות כי איתנותה של בזק נבחנה לאור מצבה בעת קבלת ההחלטות הנבחנות ולא לאור הצלחתן של אלו. לחלופין טענו המשיבים כי אף אם נקבעו הלכות בחלק מסוגיות אלו, ודאי שלא מדובר בסוג המצדיק קיומו של דיון נוסף.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות המבקש, בתגובות המשיבים ובפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך חריג שבחריגים השמור למקרים בעלי חשיבות משפטית יוצאי דופן. מקרה זה אינו נמנה על מקרים נדירים אלו. כאמור לעיל אין בכוונתי להידרש לכל תג ותג בפסק הדין מושא הבקשה ובטענות הצדדים, אלא אך ורק לטענות שעניינן הלכות חדשות שנקבעו לכאורה וטיבן של אלה. אי לכך, השאלה המקדמית אותה יש לשאול היא האם כלל נקבעו הלכות חדשות כפי שטוען המבקש. רק במידה והתשובה לשאלה זו חיובית אפנה לבחון את טיבה של אותה הלכה, שכן רק הלכה מיוחדת וחריגה, המשנה באורח מהותי את הדין הקיים, מצדיקה קיומו של דיון נוסף (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פס' 6 לפסק דינו של השופט מ' חשין (11.10.2005)).

את טענותיו של המבקש לגבי המשמעויות הרחבות של אימוץ כלל שיקול הדעת העסקי אין בידי לקבל. כפי שנכתב באריכות בחוות דעתו המקיפה של השופט י' עמית, כלל זה קנה לו שביתה בדין הישראלי כבר לפני שנים רבות (ראו פס' 73-72 לפסק דינו של השופט י' עמית וההפניות שם). "הסרת הלוט" מעל מציאות זו אינה בגדר "חידוש מרעיש", וודאי שלא מדובר בסוג ההלכות המצדיקות קיומו של דיון נוסף. בצדק הקדיש המבקש עיקר טענותיו לסטנדרט הביניים ו"הבחינה המוגברת" שנידונו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה דנן. אכן נראה שהבחינההמוגברת, למצער באופן בו זו נקבעה בפסק הדין על ידי השופטים י' עמית ו-ע' ברון, היא תוספת חדשה לדין הישראלי. אולם בפועל תוספת זו אינה אלא פיתוח נקודתי של כלל שיקול הדעת העסקי, המוגבל למקרה הייחודי של שינוי מבנה ההון של חברה בסמוך לאחר רכישה ממונפת. עקב כך אין לדידי מקום לקיים דיון נוסף בעניין הלכה זו. זאת בעיקר בשים לב לגבולותיה הצרים ולעובדה כי השופטים הדגישו את חשיבות גמישותה של הבחינה המוגברת ואת הצורך להתאימה לנסיבות השונות של כל מקרה ומקרה. הלכות מסוג זה, התחומות לנסיבות הקונקרטיות של פסק הדין או מקרים אחרים הדומים לו במידה רבה, אינן מקימות עילה לקיומו של דיון נוסף (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ, פס' 16 לפסק דינו של השופט מ' חשין (29.11.2004)).

המבקש טען כי קיימים מספר היבטים מוקשים בבחינה המוגברת, המחמירים עם התובע ומקלים עם נושאי המשרה, אולם תיאור זה אינו מדויק. למעשה הבחינה המוגברת מקלה על התובע ומרחיבה את העילות המקובלות להעברת הנטל הראשונית במסגרת כלל שיקול הדעת העסקי. מעין "חלופה רביעית", כהגדרת השופטת ע' ברון (פס' 2 לפסק דינה), המצטרפת לשלוש החלופות המוכרות ושמורה למקרים של שינוי מבנה ההון של חברה לאחר רכישה ממונפת. אי לכך, הרי שגם לא קיים חוסר וודאות ביחס בין המבחן החדש למבחנים הנוספים הקבועים בדין הישראלי. המבחן החדש נוסף על המבחנים הקיימים ואין בו כדי לסתור אותם או להכשיר הפרות של חובות נושאי משרה בהתאם להוראותיהם. ככל שיעלה בידי תובע להוכיח אחת משלושת העילות "המסורתיות" של כלל שיקול הדעת העסקי, הרי ש"מתחם סבירות" הנידון במסגרת הבחינה המוגברת כלל אינו נבחן ביחס להפרות אלו. לאור דברים אלה, ממילא שגם בטענותיו של המבקש לעניין כובד הנטל הנוצר בהחלת הבחינה המוגברת כבר בשלב אישור התביעה הנגזרת – באופן המאפשר את החזרת נטל ההוכחה לכתפי התובע עוד בשלב זה – אין ממש. זאת שכן נמצאנו למדים כי הבחינה המוגברת רק מקלה על התובע וככל שהיא משנה את הדין הנוהג, הרי שזה לטובתו. מעבר לכך, הרי שגם במקרה זה השופטים י' עמית ו-ע' ברון הדגישו באופן מפורש כי הנטל המוטל על התובע במקרים אלו מותאם לנסיבות המקרה, בהתאם לקשיים הראייתיים הקונקרטיים. זאת כדי להימנע ממציאות בה סתירת חזקת התקינות תהפוך לאפשרות תיאורטית בלבד (פס' 117 לפסק דינו של השופט י' עמית; פס' 2 לפסק דינה של השופטת ע' ברון).

המבקש העלה טענות נוספות לעניין השונות הקיימת לכאורה בין המבחן שנקבע בפסק הדין מושא הבקשה למבחן המקורי בדין האמריקאי, אולם להבדלים אלה, ככל שהם קיימים, אין חשיבות מעשית לעניין הבקשה דנן. לדין האמריקאי אין כמובן משמעות מחייבת על המשפט הישראלי. הדין "המיובא" מעוצב בהתאם לצורך המקומי והסביבה הנורמטיבית של קורפוס דיני החברות הישראליים, כפי שהשופט י' עמית אף כתב בצורה מפורשת (פס' 74 לפסק דינו).כאמור, המבקש טען כי פסק הדין מושא הבקשה קבע הלכה חדשה נוספת המכרסמת בחובת הגילוי הקבועה בחוק ניירות ערך. זאת על ידי הכרה לכאורה באפשרות של ריפוי הפרה של החובה באמצעות פרסום בדיעבד. לדידי אין זה כך. אמנם נקבע בפסק הדין שהייתה הפרה של חובת הגילוי, אלא שלאור הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן הוחלט שאין מדובר בפגם היורד לשורש העניין. ויש להדגיש, הפרסום בדיעבד היווה רק אחד ממכלול הנסיבות שנשקלו בעניין זה (ראו פס' 150 לפסק דינו של השופט י' עמית). מעבר לכך, הלכה שקובע בית המשפט העליון צריכה להיות ברורה, מפורשת ולגלות את עצמה על פני פסק הדין (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן, פס' 2 לפסק דינו של השופט מ' חשין (19.8.2002)). המקרה דנן אינו מלמד על כוונה שכזו בעניין חובת הגילוי. מטעמים דומים יש לדחות את הטענות בדבר הלכה חדשה לפיה יש לבחון את פעולותיהם של נושאי משרה "במבחן התוצאה" ולא "במבחן המעשה". מעבר לכך שהשופט י' עמית קבע מפורשות שאיתנותה הפיננסית של החברה צריכה להיבחן בעת מועד קבלת ההחלטה (פס' 120 לפסק דינו), הרי שגם בעניין זה לא ניכרת כל כוונה בפסק הדין לחדש הלכה הקובעת אחרת.

כעת לעניין טענותיו של המבקש כי בפסק הדין נקבעו שתי הלכות חדשות הקובעות לראשונה כי חלוקת דיבידנד אינה יכולה להיחשב "עסקה" וכי החלטה על כך לא מקימה "עניין אישי" לצורך הפרק של אישור עסקאות בחוק החברות. הלכות לכאורה אלו הן בעלות משמעות ביחס לשאלה האם יש לבחון את פעולות החברה במקרה דנן, ובמקרים דומים אחרים, כמכלול אחד החייב במנגנון האישור המשולש אם לאו. לדידי אין לומר כי נקבעה הלכה מחייבת בעניין זה. אמנם ניכר שזוהי עמדתו של השופט י' עמית בנושא, אולם אף הוא בחן את השאלה כך וכך וקבע כי במקרה זה לא היה לבעל שליטה "עניין אישי". לא רק זו אף זו, הרי שהשופטת ע' ברון התייחסה בחוות דעתה למקרה הקונקרטי בלבד והשופט נ' סולברג התנגד מפורשות לקביעתה של הלכה גורפת בעניין זה, ועל כן ממילא שכזו לא נקבעה.

המשיבים האלו מספר טענות נוספות אשר יש בהם לדידי לחזק את מסקנתי בדבר דחיית הבקשה לדיון נוסף. כך העובדה שפסק הדין התקבל פה אחד על ידי כל שופטי המותב (דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פס' 9 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (22.4.2012)), וכך גם העובדה שדיון שכזה יהיה תיאורטי באופיו וללא סיכויים ממשיים להשפיע על זכויות בעלי הדין (דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רוזנצוויג (3.6.2003)). זאת לאור העובדה כי אף בהינתן הבחינה המוגברת והמחמירה, המהווה כאמור את החידוש המשמעותי ביותר בפסק הדין, קבעו שניים משופטי ההרכב כי המשיבים עמדו בחובותיהם השונות. הסיכויים שבבחינה נוספת השופטים י' עמית ו-ע' ברון לא יגיעו לאותה תוצאה סופית – אליה הגיע כאמור גם השופט נ' סולברג ללא שימוש בבחינה המוגברת – הם קלושים.

למען שלמות התמונה אציין כי המשיבים 6-5 ו-12-9 (חברי הדירקטוריון הקודם של בזק עובר לרכישת השליטה על ידי בי-קום) טענו כי כלל לא היה מקום לצרפם כמשיבים לבקשה זו. זאת שכן רק ההמלצה בעניין חלוקת הדיבידנד לאחר פיצול הדוחות מיס התקבלה במהלך תקופת כהונתם בחברה. אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי הרי שאיני רואה מקום להרחיב בסוגיה זו.  סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות בסך 15,000 ש"ח עבור כל אחת מקבוצות המשיבים השונות (המשיבים 3-1 ו-25-15; המשיבים 6-5 ו-12-9; המשיבה 26).

ניתנה היום, ‏ח' באלול התשע"ז (‏30.8.2017).

     ה נ ש י א ה