עו"ד אורי גנור הגיש עתירה נגד מנדלבליט – טענות לניגוד עניינים

עו"ד אורי גנור הגיש עתירה נגד מנדלבליט – טענות לניגוד עניינים

בית המשפט העליון דחה בימים אלו עתירה שהוגשה על ידי עו"ד אורי גנור נגד היועץ המש ונגד גורמים נוספים במערכת אכיפת החוק.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר כי בית המשפט העליון יורה למשיבים – היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ועו"ד ליאת בן ארי – להודיע האם הופנו כלפיהם או כלפי בני משפחותיהם איומים כלשהם בכל הנוגע לטיפולם בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. עוד נטען כי ככול שהמשיבים אכן מאוימים כאמור, אזי עליהם לחדול מעיסוק בענייניו של ראש הממשלה; ואם לא כן, יש להורות להם להחליט באופן מידי אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, אם לאו. בנוסף, ביקש העותר כי ייקבע מועד לדיון דחוף בעתירתו, וכי יינתן צו ביניים האוסר על המשיבים להמשיך ולטפל בענייניו המשפטיים של ראש הממשלה עד להכרעה בעתירה דנן.

בית המשפט העליון קבע כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים וכן בהיעדר עילה להתערבות בג"צ.

הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט הגבוה לצדק, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת (ראו: בג"ץ 8681/09 פיינטוך נ' ראש עיריית תל אביב (1.11.2009); בג"ץ 6755/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פסקה 8 (18.9.2017)). העותר צירף לעתירתו מכתב אשר נשלח על ידו אל המשיבים אך אתמול בשעות הצהריים, בו הוא מתריע בפניהם על כוונתו לנקוט בהליכים משפטיים למחרת היום, אם לא תיענינה דרישותיו. העתירה דנן הוגשה בטרם חלפו 24 שעות משליחתו של מכתב זה ומבלי שניתנה למשיבים הזדמנות להשיב לפניית העותר. הנה כי כן, העותר לא מיצה הליכים כדין בטרם הגשת העתירה לבית משפט זה, ומשכך, דין עתירתו לדחייה.

בנוסף, יש לדחות את העתירה על הסף אף בשל היעדר עילה, שכן העתירה  אינה מגלה מהי העילה להתערבות בג"צ ואף אינה פורשת את התשתית המשפטית עליה מבוססות טענות העותר.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחתה על הסף, וממילא נדחו אף הבקשות לקביעת מועד דיון דחוף ולמתן צו ביניים.

בית המשפט העליון קבע שהעותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

"הבנק מדפיס כסף יש מאין"- בג"צ דחה עתירה נגד השיטה המוניטרית

נועם קוריס

"הבנק מדפיס כסף יש מאין"- בג"צ דחה עתירה נגד השיטה המוניטרית

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ דן בימים האחרונים בעתירה שהגיש עותר בלתי מיוצג וחברה שבבעלותו נגד בנק ישראל ויתר הבנקים המסחריים בישראל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

בעתירה שפסק הדין בעניינה פורסם עתה, עלה ביקשו העותרים לשנות את השיטה המוניטרית הנוהגת במדינת ישראל, ולמעשה בעולם כולו.

נועם קוריס

בג"צ קבע, שהעתירה חסרת בסיס משפטי. העותר העלה תזה, לפיהן הבנק מייצר כסף "יש מאין", ולכן מקבלי הלוואה אינם נדרשים להחזיר חובותיהם לבנקים. ובלשון הסעדים שנתבקשו בעתירה, בית המשפט התבקש לקבוע כי "שינוי מצב לרעה של בעל חוב הלוואה שנתקבלה בתום לב הינו תנאי המחייב מחיקת הלוואה בנקאית", וכי "עסק שנקלע לקשיים כלכליים ולכן מתקשה להחזיר הלוואה בנקאית שנתקבלה בתום לב, אינו חייב להחזיר את ההלוואה מעבר לשיעור של ההלוואה כפול יחס ההלימות ההון שקבעו משיבים 3-1 לתאגיד בנקאי".

הלכה למעשה, ביקש העותר לקבל סעד גורף של "שמיטת חובות" לכל לווה שמתקשה להחזיר הלוואה שנטל. לשיטתו, הסכמי ההלוואה הם למראית עין בלבד, ויש לפטור את הלווים מפרעון ההלוואה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בטענות אלה לא מצא בית המשפט העליון ממש, ואף הדגיש שלא מצא להרחיב.

בג"צ גם לא מצא ממש בתזה שהעלו העותרים, כי מחיקה חשבונאית של חוב שקולה לויתור של הבנק על החוב, וכי המשך רישום החוב בחשבון הלקוח מהווה "רישום כוזב", כטענת העותרים.

סוף דבר, בג"צ קבע שהעתירה סותרת מושכלות יסוד בבנקאות ובדיני חוזים והיא נדחתה.

לפנים משורת הדין, לא חויבו העותרים בתשלום הוצאות הבנקים בעתירה ובשכר טרחת עורכי הדין.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

העליון פסל שופט מלדון בתיק והעביר את שמיעת התיק לשופט אחר

בית המשפט העליון קיבל בימים אלו ערעור על החלטת שופט בית המשפט השלום שלא לפסול את עצמו מלדון בתיק והורה על העברת התיק לשופט אחר.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

במסגרת ערעור על החלטת בית משפט השלום באילת (השופט ש' ברגר) מיום 27.10.2019 בת"פ 2731-09-19 (להלן: ההליך העיקרי) הפך בית המשפט העליון את ההחלטה המקורית שנקבעה על ידי שופט השלום, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

נועם קוריס

נגד המערער הוגש בחודש ספטמבר 2019 כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם, החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. עוד בטרם הוגש כתב האישום, התנהל בחודש אוגוסט 2019 הליך המעצר לצרכי חקירה בעניינו של המערער בפני המותב (להלן: הליך המעצר). בהליך המעצר התקיימו שני דיונים בפני המותב והוצגו לו חומרי חקירה וכן עברו הפלילי של המערער. נוכח סמיכות הזמנים שבין הליך המעצר ובין ההליך העיקרי, וכן העובדה שהמותב דן בעניינו של המערער במסגרת שלושה הליכים פליליים נוספים אשר התנהלו נגדו בשנת 2019, הגיש בא-כוח המערער בקשה להורות על פסילתו של המותב מלדון בעניינו של המערער. נטען כי הגם שמדובר בבית משפט אשר בו מכהנים שלושה שופטים בלבד הדנים בהליכים פליליים, שני השופטים האחרים אינם מנועים לדון בהליך, ועל כן מן הראוי, ולו מטעמים של מראית פני הצדק, להעביר את שמיעת ההליך למותב אחר.

ביום 27.10.2019 קיים המותב דיון בבקשה, לאחר שהמשיבה הודיעה על התנגדותה למבוקש. בתום הדיון, דחה בית המשפט קמא את הבקשה וציין כי "בשל אופיו המיוחד של בית משפט השלום באילת, קורה לא אחת כי בית המשפט דן הן בהליכי מעצר הימים והן במסגרת התיק העיקרי. אציין כי ככל שנאמרו אמירות כלפי נאשם זה אין חשש כי בית המשפט זוכר את הדברים, עניינו של נאשם זה נדון לפני למעלה מחודש וחצי, אם לא מעבר לכך". עוד ציין בית המשפט כי רישומו הפלילי של המערער אינו זכור לו, וכי "חזקה על בית המשפט שעניינו של נאשם זה [ידון] באופן אובייקטיבי וענייני ללא כל משוא פנים".

מכאן הערעור דנן, בו חזר המערער על טענותיו בפני בית המשפט קמא. המערער ציין כי הגם שהליך המעצר עד תום ההליכים בעניינו נדון בפני השופטת ל' אדלשטיין, נוכח הסכמת המערער לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, לא נדרש בית המשפט להתעמק בחומר הראיות, ועל כן הוא סבור כי היא אינה מנועה מלדון בעניינו, ואף מצהיר כי לא יעלה טענת פסלות כלפי המותבים האחרים הדנים בהליכים פליליים בבית משפט השלום באילת.

המשיבה מצידה התנגדה לבקשה. לשיטתה, הואיל ובבית משפט השלום באילת מכהנים שופטים מועטים, כמעט ואין מנוס ממפגש חוזר בין שופט לנאשם, והדבר נכון במיוחד בעניינם של עבריינים חוזרים. על כן, והגם שראוי ששופט אשר דן בהארכת מעצרו של חשוד או נחשף לעברו בהליך פלילי קודם שהתקיים בעניינו, לא ידון בהליך נוסף בעניינו של אותו אדם, אין בנסיבות אלה, כשלעצמן, כדי לחייב את פסילתו של המותב. עוד נטען כי מעבר להיחשפות המותב לחומר החקירה בעניינו של המערער ולעברו הפלילי, אין במקרה דנן התבטאות חריגה או יוצאת דופן אשר יש בה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. עוד נטען כי המותב ציין בהחלטתו כי הוא אינו זוכר את רישומו הפלילי של המערער וכי בנסיבות אלה, חששותיו של המערער הם לכל היותר סובייקטיביים ואינם מקימים עילת פסלות.

לאחר עיון בטענות הצדדים בא בית המשפט העליון לידי מסקנה כי דין הערעור להתקבל. העובדה שהמותב דן בתיק אחר של אותו נאשם או נחשף לעברו הפלילי בהליך מעצר, היא כשלעצמה, אין בה אמנם כדי להקים עילה לפסילת המותב (ע"פ 4967/19 וארשולקאר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.8.2019) (להלן: עניין וארשולקאר); ע"פ 732/19 גרנובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (13.2.2019)). אך בחינת מכלול נסיבות המקרה דנן ובכללן – העובדה כי המותב דן אך לאחרונה בהליך המעצר, אשר במהלכו נחשף לחומרי החקירה בעניינו של המערער ולעברו הפלילי; העובדה שבשנה האחרונה נדון עניינו של המערער בפני המותב בשני תיקים נוספים אשר אף במהלכם נחשף המותב לעברו הפלילי; והעובדה כי ההליך מצוי בשלביו הראשונים כך שהעברתו לדיון בפני מותב אחר לא תגרום לסרבול ממשי או לאובדן ניכר של זמן שיפוטי – מובילה למסקנה כי מן הראוי להעביר את הדיון בהליך לשמיעה בפני מותב אחר (עניין וארשולקר, בפסקה 6). לא נעלמה מעיני בית המשפט העליון טענת המשיבה לפיה מדובר בבית משפט אשר בו מספר מועט של שופטים מכהנים ואכן מדובר בשיקול רלבנטי לעניין. עם זאת, בנסיבות העניין הספציפיות, שוכנע בית המשפט העליון כי אין מניעה להורות על העברת הדיון למותב אחר, אשר היחשפותו לעברו הפלילי של המערער ולחומר הראיות בהליך היא פחותה, אם בכלל. אשר על כן, הערעור התקבל בבית המשפט העליון והתיק הועבר לדיון בפני מותב אחר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית בגין ריביות מוסוות- חוק אשראי הוגן

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית בגין ריביות מוסוות

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.7.2018 (כבוד השופטת ש' אלמגור, ת"צ 2983-08-16), שבגדרה אושר לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת, קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ (להלן: קידום). עיסוקה של קידום הוא במתן אשראי חוץ-בנקאי למימון רכישת רכב במגזר הפרטי והעסקי, ובמוקד ההליך הייצוגי ניצבת טענתו של המשיב, ששון ששון (להלן: ששון), שלפיה קידום מטעה את לקוחותיה בנוגע לעלות הממשית של האשראי שהיא מספקת להם וגובה ריבית מוסווית שלא כדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

הרקע ובקשת אישור התובענה כייצוגית

ביום 30.10.2011 נטל ששון הלוואה מקידום בסך 70,000 ש"ח, לתקופה של 36 חודשים, לשם רכישת מונית. הצדדים התקשרו ב"הסכם אשראי ומשכון" בנוסח סטנדרטי המקובל אצל קידום (להלן: חוזה ההלוואה), ובין היתר נקב חוזה ההלוואה בשיעור הריבית ועלות האשראי כדלקמן:

"האשראי ניתן ללקוח לתקופה של 36 חודשים בלבד (להלן: 'תקופת האשראי'), ויישא ריבית של 1.050% לחודש, ריבית [ה]מהווה ריבית מתואמת בשיעור של 13.354% לשנה (להלן: 'הריבית'). שיעור העלות הממשית של האשראי הינו 13.354%. להסכם זה מצורף, כחלק בלתי נפרד ממנו, לוח סילוקין לאשראי" (ההדגשה שלי-ע'ב') (סעיף 3.א. לחוזה ההלוואה).

נוסף לתשלומי הקרן והריבית, נקבע בחוזה ההלוואה כי ששון ישלם לקידום תשלום חד פעמי בסך 1,765 ש"ח "לכיסוי הוצאות שונות" (סעיף 7.א.), ולדברי קידום מדובר בין היתר באגרת רישום משכון; שליחויות; משלוח חשבוניות בדואר; הוצאת ערבות בנקאית למשרד התחבורה וכו' (להלן: התשלום החד פעמי). כן נקבע בחוזה ההלוואה כי "הלקוח יחויב בדמי גביה חודשיים בגין כל חיוב" (ברישא של סעיף 19.ב.), ובלוח הסילוקין הועמד תשלום זה על סך של 13 ש"ח לחודש (להלן: דמי הגבייה). תשלומים אלה הם שבמוקד ההליך הייצוגי (יחדיו יכונו להלן: התשלומים הנוספים).

ביום 2.8.2016 הגיש ששון בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד קידום בטענה שלפיה קידום גובה את התשלומים הנוספים שלא כדין, ובפרט בניגוד לסעיף 3(ב)(8) לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (שעד לאחרונה היה קרוי "חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993") – המחיל על המלווה חובת גילוי בין היתר בנוגע לשיעור העלות הממשית של האשראי (להלן: חוק אשראי הוגן ו-בקשת האישור, בהתאמה). עוד לעמדתו של ששון החיוב בתשלומים הנוספים מהווה גביית ריבית מוסווית, שאינה אלא הטעיה לפי סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). כן התבקש בית המשפט המחוזי לאשר את התובענה כייצוגית בעילות מכוח חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים); חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר); חוסר תום לב והפרת חוזה ההלוואה; ועוולות הפרת חובה חקוקה ורשלנות. הקבוצה שבשמה ביקש ששון לנהל את התובענה הייצוגית היא כלל הלקוחות שבשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישורה, נטלו מקידום הלוואה וחויבו לשלם את התשלומים הנוספים או חלקם. הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור הם השבה של התשלומים הנוספים לכלל חברי הקבוצה, וכן צו מניעה קבוע האוסר על קידום להמשיך בגבייתם שלא כדין.

יש לציין בנקודה זו, כי אין זה ההליך הייצוגי הראשון המתנהל נגד חברה העוסקת במתן אשראי חוץ-בנקאי בשל אי הכללת תשלומים שונים בגדר ה"עלות הממשית של האשראי" הנקובה בחוזה ההלוואה – ושורה של הליכים דומים נדונו זה מכבר על ידי אותו מותב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור). ההליך הנדון נושא מידה בלתי מבוטלת של דמיון להליך שהתנהל בעניינה של חברת פמה סוכנויות בע"מ, שבשתי הזדמנויות שונות הגיע לפתחו של בית משפט זה (רע"א 7142/15 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון (24.1.2016), להלן: עניין פמה הראשון; רע"א 9599/16 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון (3.4.2017), להלן: עניין פמה השני); מטבע הדברים, הדיון בענייננו ייערך תוך שימת לב לקביעות בעניינים אלה. למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי בעניין פמה הראשון נדחתה בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לאישור תובענה כייצוגית בעילה של הפרת חובת הגילוי בדבר העלות הממשית של האשראי, ואולם הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בשאלת התקיימותה של עילת ההטעיה הצרכנית. לאחר השלמת דיון, בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים לכאורה יסוד של הטעיה, ואף על פי שלא הוכח יסוד הנזק נקבע כי ניתן לעתור לצו מניעה מכוח עילה זו. על החלטה זו נסב עניין פמה השני, ובית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור בקובעו כי התובענה הייצוגית תתנהל בעילה מכוח חוק אשראי הוגן בלבד.

המסגרת הנורמטיבית – חוק אשראי הוגן

עוד נדרשת התייחסות קצרה כבר בפתח הדברים לחוק אשראי הוגן, ובפרט לכך שבמסגרת תיקון מס' 5 לחוק נערך בו שינוי מהותי ונרחב – החל מהחלפת שם החוק ועד להרחבת תחולתו ועדכון חלק מההסדרים שהיו קבועים בו (להלן: תיקון מס' 5). כפי שכבר צוין, עד לתיקון מס' 5 היה חוק אשראי הוגן קרוי "חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993", ובמסגרת התיקון הורחבה תחולתו כך שכיום הוא חל גם על תאגידים בנקאיים ולא רק על גופים חוץ-בנקאיים; ובהתאם לכך אף הוחלף שמו של החוק. נוסף על כך, עודכן מנגנון תקרת הריבית הקבוע בחוק; נקבעו הוראות שתכליתן הגנה נאותה על צרכנים בשוק האשראי; והתווספו הוראות עונשין ועיצום כספי שמטרתן אכיפה אפקטיבית של החוק (ראו: הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 3), התשע"ה-2015, ה"ח הממשלה 936 (20.7.2015); הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 5) (תיקון) (דחיית מועד התחילה), התשע"ט-2018, ה"ח הממשלה 1260 (22.10.2018)). הגם שחוקק כבר ביום 9.8.2017, תיקון מס' 5 נכנס לתוקף רק לאחרונה, ביום 25.8.2019 – לאחר שניתנה זה מכבר החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת האישור. משכך, גם בגדרה של החלטה זו אתייחס להוראותיו של חוק אשראי הוגן (לשעבר: חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות) כפי נוסחם בעת הרלוונטית לבקשת האישור.

לענייננו, סעיף 3(ב) לחוק אשראי הוגן מטיל על מלווה חובת גילוי בנוגע לשורת פרטים רלוונטיים לעסקת ההלוואה, ובהם "שיעור העלות הממשית של האשראי" (סעיף קטן (8)). על פי סעיף ההגדרות בחוק מדובר ב"יחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי"; ובעת הרלוונטית לבקשת האישור "תוספת" הוגדרה בחוק כ-"כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים". לדברי ששון, שיעור העלות הממשית של האשראי שמעמידה קידום ללקוחותיה עולה על זה המוצג על ידה בחוזה ההלוואה – וזאת משום שבקביעת העלות הממשית אין היא מביאה בחשבון את התשלומים הנוספים שהיא גובה מכוח חוזה ההלוואה כמפורט לעיל. קידום מצידה אינה מכחישה כי כך היא נוהגת – ואולם לעמדתה אין בכך כל פסול, מאחר שהתשלומים הנוספים אינם "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן.

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת האישור

החלטתו של בית המשפט המחוזי התמקדה בשתיים מעילות התביעה שנטענו בבקשת האישור – הפרת חובת הגילוי הקבועה בחוק אשראי הוגן, וגביית ריבית מוסווית באופן שיש בו משום הטעיה צרכנית. בהתייחס להפרת חובת הגילוי, נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שיוכח כי התשלומים הנוספים מהווים "תוספת" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק אשראי הוגן – שאז המשמעות היא שנדרש היה להביאם בחשבון בהצגת שיעור העלות הממשית של האשראי. בעניין זה נסמך בית המשפט המחוזי על החלטת השופטת (כתוארה אז) א' חיות בעניין פמה הראשון, שם נקבע כי "כל סכום אותו משלם לווה למלווה בקשר להלוואה שאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, יהיו שמו ותכליתו אשר יהיו, נחשב ל'תוספת' אשר יש לקחת בחשבון במסגרת תחשיב עלותו הממשית של האשראי" (בפסקה 5). הובהר כי אם אמנם כך ייקבע ביחס לתשלומים הנוספים הרי שקידום הפרה לכאורה את חובת הגילוי הקבועה בחוק אשראי הוגן, וחברי הקבוצה עשויים להיות זכאים לסעד של ביטול הסעיף בחוזה ההלוואה הקובע את החיוב בתשלומים אלה (מכוח סעיף 9(א) לחוק אשראי הוגן כנוסחו בעת הרלוונטית) ולהשבת סכומם.

בהתייחס לעילת ההטעיה הצרכנית, בית המשפט המחוזי ערך הבחנה בין "ריבית" – שהיא תשלום הניתן למלווה בגין עצם מתן ההלוואה, לבין תשלומים אחרים המשולמים למלווה – למשל בתמורה לאספקת שירותים אחרים מעצם מתן ההלוואה. הובהר כי בעוד קידום רשאית לגבות תשלום עבור שירותים נוספים שהיא מספקת (בכפוף לעמידתה בחובת הגילוי המוטלת עליה כאמור לעיל), אין היא רשאית לגבות מהלווים תשלום שכל מטרתו היא להעלות באופן מוסווה את ההכנסה הצומחת לה מן ההלוואה. על מנת לקבוע אם התשלומים הנוספים מהווים תמורה עבור שירות נוסף או שמא ריבית מוסווית שנגבתה שלא כדין, בחן בית המשפט קיומו של קשר בין שיעורם של תשלומים אלה לבין העלויות שבהן קידום נאלצת לשאת לגרסתה לשם אספקת השירות הנוסף.

אשר לדמי הגבייה – לגרסת קידום, חיוב זה נובע מן העלויות שבהן היא נדרשת לשאת על מנת לאפשר ללווה לפרוע את ההלוואה בתשלומים חודשיים ובאמצעות הוראת קבע; ואולם בית המשפט המחוזי לא מצא בגרסה זו ממש. ראשית נקבע כי בעוד קידום העמידה את דמי הגבייה על סך 13 ש"ח לחודש, העמלה שהיא משלמת לבנקים עבור גבייה באמצעות הוראת קבע עומדת על עשרות אגורות בלבד בכל חודש, ושקלים ספורים לכל היותר. שנית, לדברי קידום היא נושאת בהוצאות הכרוכות בתפעול מערכת ממוחשבת שמטרתה לתמוך בפעולות הגבייה, ואולם בית המשפט המחוזי לא שוכנע כי מדובר ב"שירות נפרד כלשהו שהמשיבה (קידום-ע'ב') מעניקה ללווים" (בסעיף 10). עוד נקבע בהחלטה כי קידום לא הבהירה כיצד היא מחשבת את דמי הגבייה וכי בכל מקרה לא עלה בידה להוכיח קשר כלשהו בין עלויות הגבייה שבהן היא נושאת לטענתה, לבין דמי הגבייה שהיא גובה מלקוחותיה.

לעניין התשלום החד הפעמי – בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי תשלום זה לא נגבה בגין שירות נפרד שסופק ללווים מאת קידום או צדדים שלישיים כנטען על ידה, אלא שמדובר בתשלום הקשור בטבורו לעצם מתן ההלוואה. כך, למשל, קידום טענה כי עליה לשאת בתשלום לסוכנויות רכב עבור החתמת לווים על חוזה ההלוואה, הנובע מן הצורך בהכשרה מיוחדת של נציגי סוכנויות הרכב לשם כך. ואולם בית המשפט לא קיבל גרסה זו, וקבע שנראה כי מדובר בהוצאה שמטרתה לעודד את סוכנויות הרכב להפנות לווים לקבלת הלוואה מקידום דווקא; הא ראיה שהתשלום שמעבירה קידום לגוף המחתים אינו קבוע ביחס לכל עסקה, אלא נקבע באופן יחסי להיקף ההלוואה. עוד לטענת קידום, היה עליה לשאת בעלויות החזקה של מערכת תוכנה המשמשת בין היתר לבדיקת מצבו הפיננסי של הלווה במהירות וביעילות; ואולם בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהוצאה הנחוצה למי שעוסק במתן הלוואות, להבדיל מתשלום עבור שירות נוסף. כך נקבע גם ביחס להוצאה שעניינה "משלוח דואר", ולתשלומים המועברים למשרד התחבורה – למשל עבור שימוש במאגרי מידע, רישום משכון והסרתו וכו'.

בסיכומה של נקודה זו ציין בית המשפט כי "לא כל סכומי ההוצאות השונות אשר לשמן העמלות (התשלומים הנוספים-ע'ב') נגבות לכאורה הם סכומים שמוצאים בגין שירות נפרד" ועל כן ניתן לראות בהוצאות אלה ולכל הפחות בחלקן משום ריבית מוסווית. בהקשר זה הובהר כי "מאחר שבשלב זה אין צורך לכמת את הנזק הנטען, איננו נדרשים לקבוע כלה ונחרצה מהו סכום ההוצאות הנטענות שתיחשבנה ריבית מוסווית. די ששוכנעתי כי מרבית ההוצאות יכולות להיחשב כאלה." (בפסקה 13). בהמשך לאמור נקבע כי קידום הטעתה לכאורה את לקוחותיה באופן שבו חישבה את שיעור הריבית ותנאי האשראי בחוזה ההלוואה – בכך שהציגה ריבית ששיעורה נמוך יותר מכפי שהוא באמת, וזאת בניגוד להוראת סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן. בהתייחס ליסודות הנזק והקשר הסיבתי שבעילת תביעה זו, צוין כי ששון אמנם לא ערך השוואה בין תנאי ההלוואה לבין התנאים שמציעות מתחרותיה של קידום טרם שהתקשר עימה, ואולם לדבריו הוא דווקא היה עושה כן לו ידע שהריבית שבה נשא בפועל היא גבוהה מהריבית הנקובה בחוזה ההלוואה. בית המשפט שעה לגרסתו, וקבע כי בנסיבות אלה קיימת "אפשרות סבירה שלכאורה נגרם נזק ללווים, שבשלב הנוכחי אין כזכור צורך בכימותו" (בפסקה 14). לבסוף צוין כי גם בעילת תביעה זו עשויים חברי הקבוצה להיות זכאים לסעד כספי, וייתכן שאף לצו מניעה המחייב את קידום שלא לגבות את התשלומים הנוספים אלא אם כן יובאו בחשבון בקביעת העלות הממשית של האשראי ובהצגת נתוני הריבית.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי משנקבע שקיימת אפשרות סבירה שהתשלומים הנוספים נגבו שלא כדין, ממילא קיימת אפשרות סבירה שאף ייקבע כי התנהלות זו מהווה עשיית עושר וחוסר תום לב בקיום חוזה ההלוואה. לנוכח תוצאה זו, בית המשפט המחוזי סבר כי מתייתר הצורך לבחון את התקיימותן של עילות התביעה הנוספות שנטענו בבקשת האישור (מכוח חוק החוזים האחידים, הפרת חוזה ורשלנות).

לבסוף בית המשפט המחוזי קבע כי התנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) מתקיימים, שאז אישר את התביעה כייצוגית. עוד נקבע כי ששון ובא כוחו ישמשו, בהתאמה, כתובע המייצג וכבא הכוח המייצג של הקבוצה, שתכלול את כל מי שנטל או פרע הלוואה מקידום בתקופה שתחילתה 7 שנים לפני מועד הגשת בקשת האישור ועד למועד החלטת האישור (להלן: הקבוצה). עם זאת, הובהר כי בכל הנוגע לעילת התביעה מכוח חוק אשראי הוגן, יוחרגו מן הקבוצה לווים שהם תאגידים (בהתאם להגדרת "לווה" בחוק); ובכל הנוגע לעילת ההטעיה הצרכנית, יוחרגו מן הקבוצה מי שאינם "צרכן" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן. לנוכח התוצאה שאליה הגיע, חייב בית המשפט המחוזי את קידום בתשלום הוצאותיו של ששון וכן בשכר טרחת באי כוחו בסך 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בקשת רשות הערעור

קידום סברה כי לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה הייצוגית נגדה, והיא הפנתה למספר שגיאות שנפלו לדבריה בהחלטת האישור – ובראשן הקביעה שלפיה עומדת לכאורה לקבוצה עילת תביעה מכוח חוק אשראי הוגן. לגישתה של קידום, התשלומים הנוספים אינם מהווים "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן בעת הרלוונטית – ועל כן לא היה מקום לגלמם בעלות הממשית של האשראי; מה גם שלגרסתה של קידום היא שימשה כ"צינור" בלבד להעברת מרבית הכספים הללו לידי צדדים שלישיים, עבור שירות שניתן על ידם בפועל ללווים. ועוד נטען כי במצב דברים זה, אפילו ניתן היה לקבוע כי קמה לקבוצה עילה מכוח חוק אשראי הוגן – ממילא סעד של השבה יהיה בלתי צודק ואין אפוא מקום לתתו, שכן חברי הקבוצה קיבלו שירותים בגין התשלומים הנוספים וקידום עצמה כלל לא נהנתה מכספים אלה.

זאת ועוד. לגישת קידום, בעניין פמה השני נקבע כי חוק אשראי הוגן מהווה בנסיבות המקרה דין ספציפי; ועל כן מקום שקיימת עילת תביעה לקבוצה מכוח חוק זה, לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית גם מכוח עילות מן הדין הכללי – כדוגמת הטעיה צרכנית ועשיית עושר ולא במשפט. אשר לעילת ההטעיה הצרכנית, קידום טוענת כי בנסיבות שבהן החיוב בתשלומים הנוספים נקבע באופן מפורש בחוזה ההלוואה ובלוח הסילוקין המצורף אליו, ברי כי לא מתקיים יסוד של "הטעיה"; וקידום מוסיפה כי הדברים מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע לששון, שהוא "לווה מתוחכם" ובעל ניסיון וידע בעסקאות מסוג זה. עוד לטענת קידום, ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן – מאחר שנטל את ההלוואה לצורך רכישת מונית, ומשכך אין מדובר בשירות שהוא בעיקרו "אישי, ביתי או משפחתי" אלא בשירות בעל אופי עסקי לכל דבר ועניין; ולעמדת קידום, די בכך כדי להביא לדחיית עילת התביעה מכוח חוק הגנת הצרכן.

קידום הוסיפה וטענה כי ששון לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח כי נגרם לו לכאורה נזק כתוצאה מאופן חישוב עלות האשראי הממשית בחוזה ההלוואה, ומשכך לא היה מקום לאשר את התובענה בעילות המחייבות הוכחת נזק (הטעיה צרכנית, וכן חוסר תום לב במשא ומתן (מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, להלן: חוק החוזים)). לטענתה של קידום, ששון הודה בתצהירו כי לא פנה לאף חברת אשראי אחרת מלבד קידום ולא קיבל הצעות מתחרות כלשהן – ובנסיבות אלה כלל לא ניתן לדעת אם נגרם לו נזק כלשהו, לא כן שכן להעריך את שיעורו; וביחס לשאר חברי הקבוצה נטען כי אף לא ניתן כלל לדעת אם פנו לקבלת הצעות מתחרות, ואם עשו כן – האם קיבלו הצעה גבוהה או נמוכה מזו של קידום בכל הנוגע לעלות הממשית של האשראי. עוד באותו עניין, נטען כי רובן ככולן של החברות שעסקו בעת הרלוונטית במתן הלוואות חוץ-בנקאיות גם הן לא חישבו תשלומים שקיבלו בגין שירותים שסופקו ללווים בגדר העלות הממשית של האשראי – ובנסיבות אלה ברי כי קידום ממילא לא מנעה מחברי הקבוצה את האפשרות להשוות בין התנאים שמציעות החברות השונות. קידום משיגה גם על אישור התובענה כייצוגית בעילה מכוח חוק עשיית עושר, ולטענתה אין יסוד לקבוע כי התשלומים הנוספים שולמו לה שלא כדין שעה שמדובר בחיוב הנובע מחוזה ההלוואה ושנקבע בהסכמת הצדדים.

קידום הוסיפה וטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית. לעמדתה קיימת שונות מהותית בין חברי הקבוצה, בפרט בין הלווים העסקיים (דוגמת ששון) ללווים הפרטיים. עוד נטען כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור הסכסוך, במיוחד בכל הנוגע לעילת ההטעיה – שכן מדובר ביסוד סובייקטיבי, שיהא צורך לבררו ביחס לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה בנפרד. לגישתה של קידום אף נפל פגם בהחלטת האישור מבחינה זאת שלא הובהר די הצורך בגין איזה עילות תביעה אושרה התובענה כייצוגית, ואיזה סעד אושר ביחס לכל עילה. נוסף על כך נטען כי ששון אינו ראוי לייצג את הקבוצה, מאחר שהטעה את בית המשפט בכך שלא גילה כי בפועל עסקת ההלוואה בינו לבין קידום כלל לא התנהלה בהתאם ללוח הסילוקין שצורף לכתחילה לחוזה שבין הצדדים, ועל כן סכום התביעה שבו נקב ששון הוא למעשה חסר יסוד. לבסוף, קידום מלינה על כך שבית המשפט המחוזי פסק לחובתה הוצאות משפט "מופרזות ויוצאות דופן".

ששון סומך ידיו על החלטת האישור בכל הנוגע לעילות הנובעות מחוק אשראי הוגן, חוק הגנת הצרכן וחוק עשיית עושר. בעילה מכוח חוק אשראי הוגן, ששון מדגיש כי זכאותה של הקבוצה לביטול סעיף בחוזה הלוואה בשל הפרת חובת הגילוי, נתונה לה מכוח סעיף 9(א) לחוק – וזאת גם אם ייקבע שלא הוכח קיומו של נזק לחברי הקבוצה. אשר לעילת ההטעיה הצרכנית, ששון עונה לגישתו על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן; ולעניין הנזק לקבוצה נטען כי כאשר עוסק מטעה את לקוחותיו בנוגע לגובה המחיר שהוא גובה עבור המוצר או השירות, הנזק שנגרם לכל לקוח הוא בשיעור ההפרש שבין העלות האמיתית של המוצר או השירות לבין העלות שהוצגה לו – וכך גם במקרה דנן. בהתייחס לעילת התביעה מכוח חוק עשיית עושר, ששון סבור כי "טובת ההנאה" ששולמה לקידום, בדמות התשלומים הנוספים, אינה מכוח זכות שבדין – שכן חוזה ההלוואה סותר הסדר קוגנטי שבחוק אשראי הוגן בכל הנוגע לחובת הגילוי.

דיון והכרעה

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה למתן רשות ערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, נחה דעתו כי דין הבקשה להידחות.

עילת התביעה מכוח חוק אשראי הוגן: עילה זו נסמכת על חובת הגילוי הקבועה בסעיף 3(ב), כנוסחו בעת הרלוונטית –

חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה:.

(4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה;

(7) ציון כל התוספות שאינן מנויות בפסקאות (4) עד (6), תוך פירוט סכומיהן;

(8) שיעור העלות הממשית של האשראי.

כפי שכבר צוין לעיל, שיעור העלות הממשית של האשראי הוא היחס שבין כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל (בחישוב שנתי), ובעת הרלוונטית הגדרת המונח "תוספת" בחוק אשראי הוגן היתה הגדרה רחבה במיוחד – שפרשה כנפיה על "כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים". אף על פי כן, קידום טוענת כי לא כל תשלום שנגבה עבור שירותים מהווה בהכרח "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן – וזה המצב לדבריה מקום שבו התשלומים אינם מגיעים לכיסו של המלווה, אלא מועברים על ידו לצדדים שלישיים. ובענייננו, קידום לגרסתה שימשה "צינור בלבד" להעברת התשלומים הנוספים לצדדים שלישיים, ומשכך תשלומים אלה אינם מהווים תוספת כהגדרתה בחוק ולא היה מקום לקבוע בהחלטת האישור כי חלה עליה חובה לכלול אותם בגדר העלות הממשית של האשראי. אינני רואה מקום לשעות לטענה זו, ואין בשלב זה יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנדון.

ראשית דבר, בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של קידום שלפיה התשלומים הנוספים הם במהותם תשלומים עבור שירותים שסופקו ללווים על ידי צדדים שלישיים; ובהחלטת האישור נקבע כי לפחות בעיקרן מדובר בהוצאות שהוציאה קידום עצמה ושהן טבועות בעצם ניהול עסקיה. מדובר בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. זאת ועוד. הפרשנות המצמצמת המוצעת על ידי קידום בנוגע לאופן חישובה של העלות הממשית של האשראי, אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הרחבה של "תוספת" כפי שהיתה קבועה בעת הרלוונטית בחוק אשראי הוגן; וגם לא עם ההלכה שנקבעה בעניין פמה הראשון – שלפיה כל סכום המשולם למלווה בקשר עם ההלוואה, ושאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, מהווה "תוספת" – וזאת ללא תלות בשאלה כיצד הוכתר התשלום על ידי המלווה בחוזה ההלוואה (שם, בפסקה 5). נראה אפוא שגם התשלומים הנוספים נתפסים בתחומי הגדרה רחבה זו, ומהווים "תוספת" שעל פי חוק אשראי הוגן יש לכלול בחישוב העלות הממשית של האשראי.

עוד בעניין פמה הראשון, הובהר כי אין לצפות מן הלווה לחשב בעצמו את שיעור העלות הממשית של האשראי בהתבסס על נתוני ההלוואה – גם אם אלה פורטו בחוזה שבין הצדדים; והדברים יפים גם לענייננו, בכל הנוגע לתשלומים הנוספים שאמנם צוינו בחוזה ההלוואה אך לא הובאו בחשבון בחישוב העלות הממשית של האשראי. ויש מקום להפנות לדבריה של השופטת ע' ארבל בנדון (שצוטטו גם בעניין פמה הראשון):

"המערערת טענה טענות מטענות שונות בדבר הקלות שבה יכלו המשיבים להשיג את המידע הרלוונטי, על אף שלא הובא מפורשות בחוזה. טענות אלו, אין בהן כדי לסייע למערערת. כאמור, חובת הגילוי הינה קוגנטית, ועל כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה. המערערת טוענת כי מדובר במסקנות ברורות וחישובים פשוטים, ואם כך, אדרבא תתכבד המערערת ותקיים את הוראות החוק במלואן." (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי, פסקה 19 (24.6.2007)).

לנוכח טענת קידום, שלפיה נפלה אי בהירות בהחלטת האישור לגבי הסעדים הנובעים מעילות התביעה שאושרו, יבואר כי הפרת חובת גילוי עשויה להצמיח לקבוצה סעד של ביטול או שינוי חוזה ההלוואה מכוח סעיף 9(א) לחוק אשראי הוגן (כנוסחו בעת הרלוונטית) ובצידו השבה של הכספים שנגבו שלא כדין (ראו בעניין פמה הראשון, פסקה 6).

בנקודה זו יש לתת את הדעת לטענת קידום שלפיה בעניין פמה השני נקבע כי העילה היחידה שמכוחה ניתן לאשר תובענה ייצוגית בנסיבות הדומות לענייננו, היא מכוח חוק אשראי הוגן. טענה זו מוטב היה אלמלא נטענה. אין כל יסוד להסיק מעניין פמה השני כי יש לשלול באופן קטגורי אישורה של תובענה ייצוגית נגד מלווה כהגדרתו בחוק אשראי הוגן בעילות שלא מכוח אותו חוק; והתוצאה שאליה הגיע בית משפט באותו עניין, שלפיה ההליך הייצוגי יתנהל רק בעילה מכוח חוק אשראי הוגן, מעוגנת בנסיבות אותו מקרה. אדרבה, בעניין פמה הראשון התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת שם, והדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה ידון בעילת תביעה נוספת, עילת הטעיה צרכנית; אלא שבסופו של יום נמצא כי עילה זו אינה מתקיימת, ומטעם זה בלבד אושרה התביעה כייצוגית רק בעילה לפי חוק אשראי הוגן.

עילת הטעיה צרכנית: קידום סברה כי מאחר שהתשלומים הנוספים פורטו באופן מפורש במסגרת חוזה ההלוואה ולוח הסילוקין שצורף לו, אין יסוד לטעון כי היא הטעתה את לקוחותיה. אמנם אין חולק כי בחוזה ההלוואה נקבע שקידום רשאית לגבות את התשלומים הנוספים, ואולם ההטעיה הנטענת אינה גלומה בעצם גביית תשלומים אלה – אלא באופן הצגת הריבית בגין ההלוואה, כאמור בסעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן. מעבר לכך שמדובר בהצגת נתון שגוי כשלעצמו, הטעיית הלקוחות לגבי שיעור הריבית פוגעת ביכולתם לערוך סקר שוק ולהשוות בין התנאים שמציעים גופים חוץ בנקאיים שונים.

בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של קידום שלפיה היא גבתה את התשלומים הנוספים בגין שירותים שסופקו ללווים מעבר לעצם העמדת ההלוואה, ונקבע כי מדובר למעשה בהוצאות הנובעות באופן אינהרנטי מניהול עסקי האשראי. כפי שכבר צוין, אלה הן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן בגדרה של החלטה זו. בהתאם להלכה שנקבעה בעניין פמה הראשון, ככל שהתשלומים הנוספים הם למעשה ריבית מוסווית (כטענת ששון), המשמעות היא שקידום לא היתה רשאית לגבות אותם; ואם היא מעוניינת בהכנסה בשיעור דומה לזה שמניבים לה תשלומים אלה, הדרך לעשות כן היא להעלות במישרין את שיעור הריבית שהיא גובה מלקוחותיה (שם, בפסקה 9). על יסוד האמור בדין נקבע בהחלטת האישור כי גביית התשלום החד-פעמי ודמי הגבייה מהווה ריבית מוסווית, וכי מתקיימת לכאורה עילת הטעיה צרכנית. עוד יבואר, למען הסר ספק, כי בגין עילה זו עשויים חברי הקבוצה להיות זכאים לפיצוי כספי בשל הנזק שנגרם להם, וכן לצו מניעה האוסר על גביית התשלומים הנוספים.

עוד בעילת ההטעיה הצרכנית, קידום סבורה כי ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן מאחר שהתקשר עימה בחוזה ההלוואה במסגרת עיסוקו כנהג מונית – ולדברי קידום כבר בשל כך לא היה מקום לאשר את התובענה כייצוגית בעילה זו. על פי חוק הגנת הצרכן, "צרכן" הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (סעיף 1 לחוק). בנסיבות המקרה דנן, שבהן ששון נטל את ההלוואה על מנת לרכוש מונית לצורך עסקי, על פניו מתעוררת שאלה אם הלה עונה על הגדרת צרכן אם לאו – וזאת מבלי להביע עמדה כלשהי בסוגיה זו. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להותיר בירורו של עניין זה לשלב הדיון בתובענה הייצוגית לגופה, ואיני רואה מקום להתערבות בנקודה זו – מה גם שאפילו יתברר כי ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן", הדבר אינו מחייב את דחייתה של העילה הצרכנית ולבית משפט הסמכות לצרף או להחליף תובע מייצג, כאמור בסעיף 8(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. ויוזכר, כי בית המשפט המחוזי קבע כי בכל מקרה יוחרגו מהקבוצה כל מי שאינם "צרכנים" לפי ההגדרה שבחוק.

ולעניין טענתה של קידום שלפיה לא הוכחו התקיימותם של יסודות הנזק והקשר הסיבתי כתוצאה מן ההטעיה. בעניין זה יבואר כי הנזק שגרמה לכאורה קידום ללקוחותיה גלום בהפרש שבין שיעור הריבית או עלותו הממשית של האשראי כפי שנקבעו בחוזה ההלוואה, לבין אלה שבהם נשאו חברי הקבוצה בפועל. עם זאת, בדומה למקרים רבים שבהם נטען להטעיה צרכנית במסגרת של הליך ייצוגי, מטבע הדברים מתעורר קושי להוכיח ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה את יסוד הקשר הסיבתי, קרי: כי אמנם הסתמך על המצג המטעה בנוגע לריבית ולעלות הממשית של האשראי ובשל כך נמנע מליטול הלוואה אחרת. ב-רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון (1.7.2019) הזדמן לי לפרט את השאלות המתעוררות בכל הנוגע לאופן ההוכחה של יסוד הקשר הסיבתי בתובענות ייצוגיות צרכניות, שאלות שחלקן אף מוקשות; ואולם גם במקרה דנן, בדומה למקרה שם, יש להותיר שאלות אלה לעת מצוא. מטבע הדברים יש יסוד סביר להניח כי קיימים לקוחות שהסתמכו על נתוני הריבית והעלות הממשית של האשראי כפי שהוצגו על ידי קידום, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק; ובשלב אישור התובענה כייצוגית ניתן להסתפק בזאת, ולהותיר את בירור גודלה של הקבוצה לשלב הדיון בתובענה עצמה (ראו גם: רע"א 4486/18 JAMES RICHARDSON PROPRIETRY LTD נ' כהן, בפסקה 20 (1.7.2019)).  עילה לפי חוק עשיית עושר: בית המשפט המחוזי סבר כי יש מקום לאשר את התובענה כייצוגית גם מכוח עילה זו, ואולם יצוין כי מדובר בקביעה כללית שנקבעה בלא פירוט הטעמים המצדיקים אותה וללא דיון בהתקיימות כל אחד מיסודות העילה. דיון זה נמצא חסר, בפרט בהינתן טענתה של קידום שלפיה לא ניתן לקבוע כי גביית התשלומים הנוספים מהווה התעשרות שלא כדין שעה שהיא נעשתה מכוח הוראה מפורשת בחוזה ההלוואה. עם זאת, מאחר ששאלות אלה לא לובנו בהחלטת האישור איני רואה מקום לעשות כן לראשונה בגדר החלטה זו – וגם נושא זה יתברר לפני בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בתובענה לגופה.

מעבר לאמור, לא ראה בית המשפט העליון מקום להידרש ליתר טענות קידום בנוגע להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית, שכן הן אינן מעוררות על פני הדברים עילה למתן רשות ערעור. כך בפרט, ביחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה ההליך הייצוגי הוא הדרך היעילה וההוגנת לבירור הסכסוך, וכי יש יסוד סביר להניח שעניינה של הקבוצה ייצוג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. כפי שהוברר לעיל גודלה של הקבוצה ייקבע במסגרת הדיון בתובענה לגופה, וכך גם שאלת התקיימות יסוד הקשר הסיבתי בעילת ההטעיה הצרכנית.

אשר להוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסקו לחובתה של קידום, אמנם הסכומים שפסק בית המשפט המחוזי הם על הרף הגבוה – ואולם מדובר בעניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בנדון. יתרה מזאת, לפי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם.

סוף דבר- בית המשפט העליון קבע שבקשת רשות הערעור תדחה, וקידום תישא בהוצאותיו של ששון בסך 25,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

למה גוגל חושבת שהישראלים הם אזרחים סוג ב' ?

למה גוגל חושבת שהישראלים הם אזרחים סוג ב' ?

אתה לא חייב לעשות דבר בשביל שיכתבו עליך. בוקר אחד אתה קם ומגלה שבאינטרנט פורסם שנעצרת בפלילים, מסתבר שכל אזרח ישראלי עלול להתעורר בוקר אחד ולמצוא את עצמו, או יותר נכון למצוא את שמו ואת המידע המופיע לגביו בפני כל אדם שמחפש את שמו במנוע של ענקית החיפוש גוגל, עמוס בכותרות וכתבות מאתרי החדשות המובילים- בדבר מעשים פליליים הנקשרים לשמו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בכל מה שקשור לשמו של אדם באינטרנט, נראה שגוגל עדיין לא הפנימה את הצורך בשיווין בין בני האדם אזרחי המדינות השונות, כאשר מניעת זכויות גולשים בישראל על פני כאלו באירופה, נראית לגוגל 2018 מדיניות בינלאומית סבירה.

במטה גוגל ישראל, בינתיים עדיין לא אומצה גישת הזכות להישכח המוקנית לכל אזרח אירופאי, כך שלהבדיל מאירופה, שם זכאי כל אזרח לפנות בפנייה קלה מהירה ודיגיטלית אל גוגל ולבקש שיוסר ממנוע החיפוש מידע לא רלבנטי לגביו, הרי שבגוגל ישראל של 2018 זהו לא המצב.

לכל אזרח אירופאי שחפץ בכך, מאפשרת גוגל לפנות אליה גם און ליין ולבקש את הסרת המידע הקשור אל שמו, באם מידע זה אינו רלבנטי עוד. זכות זו של כל אדם המכובדת על ידי גוגל באירופה נמנעת על ידי גוגל מאזרחי ישראל ומדינות נוספות, בצורה מפלה.

כתבתי למשל על האבסורד בין החקיקה הנוקשה לגבי התיישנות פשעים והימנעות ממסירת מידע על פשעים ברשויות, לעומת העדר כל התיישנות על פשעים באינטרנט ומניעת הזכות להישכח דווקא מאזרחי ישראל

במספר מקרים בישראל התקבלו תוצאות אבסורדיות לפיהן אזרחים ישראלים רבים, במקרים רבים גם עורכי דין או בעלי מקצועות נוספים, מוצאים את עצמם מול תוצאות חיפוש בעייתיות בהקשת שמם בגוגל, במבוי סתום ובמצב מעוות ומעוות על עולמם, שיש להניח שבעבור אזרח אירופאי – הייתה גוגל פותרת את העניין, ביעילות מיריבת.

עו"ד עמי סביר למשל, ייצג את לשכת עורכי הדין בהליכים משמעתיים שניהלה נגד עו"ד בשם יורם ליאונלו ארביב. האחרון הורשע בחמש פרשיות שונות בבית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב ופסק הדין פורסם באתר המפיץ פסקי דין בשם – COURT.ORG.IL.

מתביעה שהגיש עו"ד עמי סביר בין היתר נגד גוגל עולה, שחיפוש במנוע החיפוש בגוגל אחר המילים "עמי סביר" או "עמי סביר עו"ד" מביא בדף תוצאות החיפוש את הכותרת: " הינו עו"ד אשר הורשע בחמש פרשיות שונות", כאשר תוכן הפרסום הינו מטעה וממנו עולה, כביכול, כי למרות שרק ייצג בתיק ועוד את הצד השני, עדיין נראה בתוצאות החיפוש כאילו הוא זה שהורשע בחמש פרשיות שונות בבית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, תוכן זה מהווה דברי לשון הרע כלפיו ומהווה פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו כעורך דין.

אילו עו"ד סביר היה אזרח אירופאי, אני רק מניח, שגוגל הייתה מתקנת את תוצאת החיפוש או מסלקת את התוצאה לחלוטין לפי ערכי החיפוש המדוברים, למשל בשל הזכות להישכח עליה מקפידה גוגל באירופה, אך לא בישראל.

בישראל כאמור סירבה גוגל להסיר את התוצאות כנגד עו"ד סביר, גם לאחר דיון בבית המשפט.

עו"ד אחר אשר מצא את עצמו במאבק ממושך ויקר נגד אתרי חדשות מובילים ונגד גוגל הנו עו"ד יונתן מילר, אשר כל חטאו היה שאדם אחר, מבוגר ממנו בהרבה ושכבר אינו עורך דין, קרוי בשם זהה לשלו.

בשנת 2005 הורשע עורך דין בעל שם זהה לשמו של עו"ד יונתן מילר ב-7 עבירות של גניבה בידי מורשה, נגזר עליו עונש מאסר בפועל וקנס כספי, ונשללה חברותו בלשכת עורכי הדין בסיקור שנעשה בעיתון דה מרקר אומנם ניתן המידע שעו"ד שהורשע הינו עו"ד בן 62 דאז, אך ביתר אתרי החדשות המובילים, ובעיקר בעמוד התוצאות של מנוע החיפוש של גוגל- לא ניתן שום תנאי מזהה, שיוכל להפריד מעו"ד יונתן מילר הצעיר את הכותרות הפליליות, שדבקו בשם המשותף לשלו ולשל זה המבוגר.

בשנת 2014 או בסמוך לכך, גילה הצעיר, כי מבין הקישורים הראשונים שמתקבלים בביצוע חיפוש של צירוף המילים 'עו"ד יונתן מילר' בגוגל, ישנם קישורים לכתבות שהתפרסמו באתריהן של אתרי החדשות החזקים בישראל, המתארות את הליכי המשפט שהתנהלו נגד עוה"ד המורשע. בכיתוב על גבי קישורים אלה, שהוא למעשה ביטוי לכותרות הכתבות כפי שהן מופיעות באתרי החדשות, נכתב בין היתר כך: "46 חודשי מאסר בפועל לעו"ד יונתן מילר שגנב 2 מיליון שקל מכספי…" (כותרת הידיעה באתר הארץ)); "עו"ד ישראלי שנחשד בהונאה הוסגר מדרא"פ" (כותרת הידיעה באתר YNET;(( "הוארך מעצרו של עו"ד יונתן מילר שהוסגר לארץ ע"י שלטונות…" (כותרת הידיעה באתר News1 .

עו"ד מילר פנה בדואר ובדוא"ל, וביקש להסיר את הכתבות מהאתרים ומגוגל, מכיוון שקישור שמו למעשים פליליים פוגע בשמו הטוב ובפרנסתו. כאשר תשובת אתרי החדשות הייתה כי: "מטעמים עקרוניים ובשל החשיבות של שלמות הארכיון" אין בדעת הארץ ו-YNET להסיר את הכתבות.

גם גוגל סירבה לבקשה ולא הסכימה לסייע.

עם זאת, 3 אתרי החדשות הציעו לעו"ד מילר להוסיף הערה בגוף הכתבה, אשר תבהיר לקוראים כי האמור בפרסום אינו מכוון אליו. גוגל ציינה בתשובתה כי התוכן אינו מצוי בשליטתה.

הטענה העיקרית הייתה כי אתרי החדשות נושאים כלפיו באחריות מכוח חוק איסור לשון הרע, שכן גולש סביר המחפש מידע על אודותיו ברשת האינטרנט עלול להסיק כי הכתבות מכוונות אליו, וזאת נוכח העובדה שמאז שלילת חברותו של עוה"ד המורשע בלשכת עורכי הדין, המערער הוא עוה"ד היחיד בישראל הנושא את השם יונתן מילר.

בישראל 2018, עדיין אתרי חדשות חזקים עושים שימוש בעורכי דין חזקים, ומסרבים כמעט בכל מחיר וגם לאחר פניות לבתי המשפט להסיר עבור האזרח הקטן כתבות מהאינטרנט, אם בית המשפט לא יורה להם כך בצו מפורש. בישראל 2018, גוגל עדיין מפלה ולא נותנת לאזרחי ישראל זכויות על שמם שלהם ובהקלקה ידידותית מהירה ושיוויונית כמו שאולי היינו מצפים מגוגל- כמו אולי אזרחי אירופה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הראו הודעות ספאם וקבוצה אך הבקשה לייצוגית נדחתה גם בבית המשפט העליון

הראו הודעות ספאם וקבוצה אך הבקשה לייצוגית נדחתה גם בבית המשפט העליון

בית המשפט העליון דחה בימים אלו ערעור שהוגש בע"א 2223/17 דהרי ואח' נ' מנקס אונליין טריידינג ואח', ערעור שהוגש על דחיית בקשת המערערים לנהל תביעה ייצוגית בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק תצ 027578-08-15 שניתן ביום 22.01.2017 על ידי כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט.

בדיון שנערך בפני ההרכב כבוד השופט י' עמית, כבוד השופטת ד' ברק-ארז וכבוד השופט א' שטיין נדחה הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ואושררה התוצאה של דחיית הבקשה לניהול תביעה ייצוגית על ידי המערערים.

המערערים שיוצגו בדיון על ידי עו"ד ערן דיאמנט, העלו טענות אודות מידת הוכחת הקבוצה שנדרשה מהם לטענתם, המשיבים שיוצגו על ידי הח"מ (עו"ד נועם קוריס) טענו שאין בכך מספיק בכדי לשנות את תוצאת הדיון.

בית המשפט קיבל, שאף שהוכחו לכאורה משלוחי הודעות פרסומת שלא לפי חוק הספאם, ואף הוצגה קבוצה לכאורה, עדיין בהמלצת בית המשפט, חזרו בהם המערערים מערעורם והוא נדחה, כך שהתקבלו טענות המשיבים שקיימות סיבות רבות נוספות לדחיית בקשת ניהול תביעה ייצוגית.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב – cafe.themarker.com

פינת השו"ת

פינת השו"ת

ניתן לשלוח שאלות למדור בפקס 0777060059 ובמייל kurislaw@gmail.com

שאלה: ישנה רשת סופרים גדולה שהתחילה להפעיל קופות בשירות עצמי בסופר והמעיטה בקופות המאוישות ובמקום  כ-12 קופות מאוישות יש 5 ובשירות עצמי ישנם כ-10 קופות, אך הקופות בשירות עצמי הם אך ורק ללקוחות שיש להם חבר מועדון כך שלקוח רגיל מופלה לרעה ונאלץ לחכות הרבה יותר זמן בתור, רציתי לשאול אם זה חוקי ואם יש עילה לתביעה ייצוגית?

תשובה: לא כל מתן הטבה או אי מתן הטבה על ידי רשת הסופרים יכולה להתאים כעילה לתביעה ייצוגית ולעיתים למרות שעניין מסויים יכול לקומם, עדיין אין מדובר במעשה או מחדל שמקים עילה משפטית. לדעתי אין בהקטנת מספר הקופות המופעלות על ידי קופאית אנושית מול הגדלת הקופות האוטומטיות בסופר משום הפרה של חוק הגנת הצרכן ולכן איני סבור שניתן להגיש תביעה ייצוגית בנושא.

שאלה: איך מביאים את היורש מחו"ל? אני ועוד שלושה יורשים נהנים בצוואה שהוריש מוריש שנפטר. לצורך מימוש הצוואה ושחרר כספים שמצויים בחשבון הבנק- דורש הבנק שכל היורשים שרשומים בצוואה יגיעו יחדיו לסניף בו מצויים הכספים וייחתמו על מסמכי שחרור הכספים.

אחד היורשים נמצא בחו"ל ואין בכוונתו להגיע לישראל בשנים הקרובות. האם ניתן לעשות משהו ?

תשובה: פתרון לבעיה שהצגת הינה הגשת בקשה לבית המשפט למינוי מנהל עזבון, אשר בית המשפט רשאי למנותו גם אם אין שיתוף פעולה או הסכמה על מינויו- מאת כל היורשים.

במידה ואכן ימונה מנהל עזבון, יש להניח שהבנק יסתפק בחתימתו או בנוכחותו ולא יידרוש להביא את היורש במיוחד מחו"ל.

שאלה: מצאתי דירה אותה אני מעוניין לרכוש, סיכמנו בעל פה את המחיר וביקשתי מבעל הבית לערוך זכרון דברים בכתב על הסיכום אך הוא סירב בטענה שברגע שנערוך מסמך ביננו, אפילו זכרון דברים בלי עורך דין זה יצור על שנינו חבות מס. האם דבריו נכונים ?

תשובה: עסקה במקרקעין חייבת להיות במסמך בכתב, אכן מרגע שנכרת מסמך בכתב בין קונה למוכר חלה מייד החובה לעדכן את רשויות המס על המסמך ובמרבית המקרים גם המסמך אכן ייצור חבות לתשלום מס שבח על המוכר (במידה ולא חל פטור) וכן חבות בתשלום מס רכישה על הקונה (במידה ולא חל פטור). לכן בעל הבית אכן צודק בדבריו והדרך הנכונה לערוך הסכם רכישת מקרקעין הוא על ידי עורכי הדין.

עו"ד נועם קוריס – על העולם במספרים

עו"ד נועם קוריס –  על העולם במספרים  

יש הרבה דרכים להסתכל על העולם ולבחון אותו, לאורך השנים בני האדם גם כתבו כבר על העולם כמעט מכל כיוון אפשרי. חשבתם פעם איך זה לתאר את העולם במספרים ? 

מסתבר, שבכל יום נולדים בממוצע בערך 300,000 (שלוש מאות אלף) תינוקות בעולם ומתים בערך 100,000 (מאה אלף) בני אדם. זה אומר, שבכל יום עולה אוכלוסיית בני האדם בעולם בערך ב 200,000 (מאתיים אלף) איש. בכל יום מצטרפת לעולם כמות אנשים שיכולה בקלות להיחשב עיר בינונית בישראל, לפחות.

מאתיים אלף האנשים הנוספים שמצטרפים לכמות אוכלוסיית העולם בכל יום שקולים בערך ל 73,000,000 (שבעים ושלוש מיליון) איש שבהם גדלה אוכלוסיית העולם בכל שנה, בממוצע. 

שוב, אם משווים למספרים המקומיים שלנו כאן בישראל, מגיעים לכך שבכל שנה מצטרפים לאוכלוסיית העולם בערך פי שמונה בני אדם מכלל תושבי מדינת ישראל, וזה למרות כל מקרי המוות ברחבי העולם, בגלל מלחמות, מחלות, תאונות ומכל סיבה שהיא.

בדיקת המספרים הגלובאליים מלמדת, שבכל יום מוציאות הממשלות השונות על פני הגלובוס, בערך 12,000,000,000 (שתיים עשרה מיליארד) דולר אמריקאי על ענייני בריאות של אזרחיהן ועוד 11,000,000,000 (אחד עשרה מיליארד) דולר אמריקאי עבור חינוך. על ביטחון דרך אגב, מוציאות כל ממשלות העולם בערך 5,000,000,000 (חמישה מיליארד) דולר אמריקאי, בכל יום.

דרך אגב, לפי אותן הבדיקות נגלה, שבכל שנה נמכרים בערך 300,000,000 (שלוש מאות מיליון) מחשבים אישיים, בערך 60,000,000 (שישים מיליון) מכוניות חדשות מהניילונים ובערך 125,000,000 (מאה עשרים וחמש מיליון) זוגות אופניים חדשים.

משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004. עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן.

בג"צ דחה עתירה נגד שדה התעופה מגידו בעמק יזרעאל

בג"צ דחה עתירה נגד שדה התעופה מגידו בעמק יזרעאל

עוד שלב בהתנגדויות הנשמעות בקשר לתוכנית להקים שדה תעופה בינלאומי בעמק יזרעאל.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

בית המשפט הגבוה לצדק דחה עתירה נגד הקמת שדה תעופה במגידו, תוך שקבע ששמע ארוכות את טיעוני באי-כוח הצדדים בעל-פה לאחר שאלו נתווספו לטיעוניהם בכתב, ולאחר הערות שונות של הרכב השופטים בג"צ לעותרים. ככל שמדובר בבג"ץ 5262/18 נקבע שניתן להבין את החששות, גם את הרצון להרחיק ממחוזותיהם של העותרות את "שדה התעופה המשלים לנתב"ג" שבתכנון; ומנגד את חפצו של העותר בבג"ץ 2521/19 כי השדה המשלים יוקם בעיר חיפה. עם זאת סבר הרכב בג"צ כי אין הצדקה להתערבות מצידו בשלב זה, לא בבחינת החלופות שהוצעו ונפסלו ולא בבחינת החלופות האחרות – כאשר על הפרק עתה "חלופת רמת דוד" ו"חלופת נבטים". העתירות הן מוקדמות לפי כל קנה מידה, ההלכה הפסוקה והרציונל שבצידה, ואין סיבה המצדיקה בענייננו לחרוג ממנה. מדובר בשלב של הכנת תוכנית מיתאר ארצית מפורטת, וממילא זו לא הוגשה עדיין למועצה הארצית; ומשכך, טרם הגיע זמנה של הביקורת השיפוטית ביחס להליכים התכנוניים. כפי שהבהיר בא-כוח המשיבים, בבוא העת תועבר התוכנית לוועדות המחוזיות להערותיהן וכן תיפתח להשגות הציבור משמדובר בתוכנית מיתאר ארצית ברמה מפורטת. משכך ייעשה, יוכלו העותרים להעלות את טענותיהם, ובכלל זה טענות לפגמים בבחינת החלופות למיניהן.

נועם קוריס
עו"ד נועם קוריס

מששוקפו לפני באי-כוח העותרים את התרשמות השופטים, ולאחר התייעצות עם מרשיהם, הודיעו באי-כוח העותרות בבג"ץ 5262/18 כי העותרות אינן עומדות על העתירה וטענותיהן שמורות להן. בא-כוח העותר בבג"ץ 2521/19 הודיע, לאחר התייעצות עם מרשו, כי הוא עומד על העתירה; ומשכך ציין בג"צ בהקשר ל"חלופת חיפה" שהיא נושא עתירתו, כי נחה דעתו של בג"צ, כי רשויות התכנון נתנו דעתם פעם ועוד פעם ואת התייחסותם העניינית והמקצועית לחלופה זו על שלל היבטיה, וכי לעת הזו אין עילה להתערבות גם בנושא זה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב

לפי החלטת בית המשפט העליון בערעורן של שתי חברות על קביעות המס של פקיד השומה נקבע כי תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות שווי השימוש או התקנות) יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: האחד, מחיר הרכב; השני, שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

במסגרת שני פסקי הדין מושא הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת המשיבים (להלן: פקיד השומה) לפיה אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד, הקבוע בתקנה דלעיל מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. מנגד, עמדת המערערות הייתה ועודנה כי מדובר בכלל היוצר חזקה הניתנת לסתירה. מאחר והשאלות העיקריות המתעוררות בשני הערעורים זהות, הדיון בהם אוחד.

נועם קוריס

המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: המערכת). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים. כך, בתחילת הנסיעה נדרש הנהג לסווג את נסיעתו כ"פרטית" או כ"עסקית". בתום כל חודש מחושב היחס בין הנסוּעה (קילומטרז') הפרטית של העובד לבין כלל הנסוּעה ברכב ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו. בהתאם לכך, בשנות המס הרלוונטיות בחרה חכם לזקוף לעובדיה את שווי השימוש ברכב בהתבסס על הנתונים אותם קיבלה מהמערכת ולא על פי השווי הנובע מאופן החישוב הקבוע בתקנות שווי השימוש.

פקיד השומה, אשר סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על חכם לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה חכם ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו טענה, בעיקר, כי תקנות שווי השימוש משקפות חזקה הניתנת לסתירה, ולא כלל מחייב. יתרה מכך, יש להעדיף את הנתונים המופקים מהמערכת והמאפשרים חישוב "מס אמת", על פני חישוב המבוסס על סטטיסטיקות והערכות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ (חי') 11574-06-17) מיום 7.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) את עמדתה של חכם בקבעו כי תקנות שווי השימוש מהוות כלל משפטי מחייב ולא חזקה הניתנת לסתירה. בית המשפט דחה את הטענה כי שימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת ממספר נימוקים. בעיקר עמד בית המשפט על שני הנימוקים העיקריים הבאים: הנימוק האחד, כי חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד, בשל כך שהמעסיק העמיד לרשותו רכב צמוד, אינו יכול לנבוע מחישוב פשטני של היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב. שווי ההטבה נקבע בהתייחס לרכיבים נוספים אשר יש לקחת בחשבון, כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב ועוד, כמו גם שקלול טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד על כל המשתמע מכך. הנימוק השני, כי הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לאותו רכב. בהתבסס על האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של חכם והורה כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה.

א. הרקע העובדתי בע"א 7550/18 – אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי אור חי לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של אור חי אינם נכנסים בגדר "רכב עבודה". בהתאם לכך, הוצא לאור חי צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה אור חי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"מ (ת"א) 13243-01-15) קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) את עמדת פקיד השומה. בית המשפט דחה גם בעניין זה את הטענה כי החישוב על פי התקנות אינו מהווה כלל מחייב. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת אור חי כי האמור בתקנות הינו בגדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא הוכח כי ניתן להסתמך על נתוני המערכת כלל ועיקר לצורך כימות טובת ההנאה אשר צמחה לעובד כתוצאה מהעמדת הרכב לשימושו. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכה למעשה גם אור חי סברה כי כלי הרכב שהעמידה לרשות עובדיה אינם "כלי עבודה", דבר העולה מכך שבשנות המס 2012-2010, בשונה משנת 2009, זקפה לעובדיה שווי שימוש בגין שימוש פרטי שעשו בכלי הרכב. לאור האמור דחה בית המשפט את הערעור.

טענות המערערות אשר יוצגו על ידי אותו משרד עורכי-דין חופפות במידה רבה ועל כן לשם הנוחות אציגן כמקשה אחת. על פי הטענה, נוסחת החישוב המופיעה בתקנות שווי השימוש קובעת חזקה הניתנת לסתירה ואין היא יוצרת הסדר שלילי נוקשה. התכלית האובייקטיבית של תקנות שווי השימוש היא הטלת "מס אמת" ואילו התכלית הסובייקטיבית היא יצירת ודאות ויעילות. במצב דברים זה, יש לבכר את התכלית האובייקטיבית ולאפשר לנישומים לסתור את החזקה האמורה. בהקשר זה צוין כי התקנות נשענות על הנחות יסוד היוצרות שורה של עיוותים. כך, בבסיס התקנות עומדת ההנחה שעיקר השימוש ברכב הוא פרטי כאשר ללא הצמדתו היה העובד רוכש רכב זהה. התקנות גם מניחות כי מדובר בכלי רכב חדש, בן כ-3 שנים וכי השימוש הפרטי בו עומד על היקף של 16,300 ק"מ בשנה. לעומת זאת, בעניינן של המערערות, כמו גם בעניינם של נישומים רבים נוספים, הנחות יסוד אלה אינן נכונות. כך, למשל, בעניינה של אור חי מדובר בכלי רכב ישנים, בני לכל הפחות 7 שנים, היקף הנסוּעה הפרטית בהם נמוך בהרבה ובשל ציוד העבודה הנמצא ברכב נדרשים עובדיה להחזיק רכב נוסף.

בנוסף, נטען כי במקום שבו הרכב מהווה "גורם ייצור" והנאת העובד ממנו היא שיורית ואגבית, יש לאפשר לעובד לסתור את ההנחה כי עיקר השימוש ברכב הוא פרטי. זאת, על אחת כמה וכמה בעניינה של אור חי, בה הצמדת הרכב לעובדים נכפית עליהם בשל כוננויות. על כן, יש מקום לראות ברכב כמצוי בבעלות משותפת של העובד והמעסיק. מכל האמור עולה כי הנחות היסוד העומדות בבסיס התקנות מביאות למצב בו נזקף לעובד שווי אשר אינו משקף את מאפייני הרכב שהוצמד לו. לעומת זאת, המערערות טענו כי המערכת אותה התקינו ברכביהן מהווה חלופה כלכלית מהימנה לכימות טובת ההנאה של העובד בגין רכב צמוד. לדבריהן, המערכת מאפשרת כימות מדויק של סך הוצאות הרכב אשר שימשו את העובד בפועל לצרכיו הפרטיים. כך, המערכת מבוססת על נתוני GPS אובייקטיביים המאפשרים זיהוי מיקום הרכב בכל רגע נתון ומסלול הנסיעה המלא משודר בזמן אמת אל שרתי המערכת. בנסיבות אלה, התעלמות מנתוני המערכת מביאה לאי-הטלת מס אמת ולכך שנזקפת לעובד הכנסה הגבוהה בהרבה מהיקף ההנאה הנובע משימושו הפרטי ברכב.

לחלופין נטען כי ניתן לעמוד על שווי טובת ההנאה הניתנת לעובד מסך הוצאות הרכב בהן נשא המעסיק בפועל, לרבות ההוצאות הכרוכות בנסוּעה העסקית, וזאת חלף הקבוע בתקנות שווי השימוש. בהתאם לכך, יש להגביל את גובה שווי השימוש לגובה ההוצאות בפועל. בהקשר זה נטען כי פעמים רבות עלויות המעסיק גבוהות מעלויות אחזקת רכב דומה באופן עצמאי ואף אם לא, הרי שהן מדד מהימן לכימות טובת ההנאה המתקבלת אצל העובד.

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הינו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש. לטענתה, יש לבחון את התנאי בדבר השימוש והייעוד ברכב על בסיס השימוש העיקרי בו ואין בעובדה כי קיימת אפשרות אגבית להסעת נוסעים כדי לשלול את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה". בהקשר זה ציינה אור חי כי מרבית עיסוקה במתן שירותים למשרד הביטחון ובמסגרת תנאי המכרז בו היא מועסקת, עליה להיות זמינה בכל עת. משכך, כלי הרכב המוצמדים לעובדיה מצוידים באופן קבוע בכלי עבודה כבדים. כמו כן, העבודות אותן היא מבצעת מביאות לכך שאף אם ניתן לשבת במושבי הרכב, הרי שהם מלוכלכים ומזוהמים.

מנגד, פקיד השומה סבר כי יש לדחות את שני הערעורים. לדבריו לשון התקנות ברורה והפרשנות אותה מציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. מדובר בהסדר מקיף ושלם המעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב וכך אף עולה מההיסטוריה החקיקתית של התקנות. המחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. דהיינו, שווי השימוש הינו מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא הערכה מתמטית בלבד.

באשר לטענה כי התקנות יוצרות שורה של עיוותים, נטען כי קביעת שווי השימוש מצוי בחשיבה מתמדת ומעודכן מעת לעת וזאת על מנת להבטיח כי לא ייווצר תת-זקיפה של טובת ההנאה הצומחת לעובד. כמו כן, שווי השימוש נקבע כסכום קבוע מפני שהערכת טובת ההנאה הגלומה בשימוש ברכב אינה פשוטה וקביעתה באופן מדויק כלפי כל נישום אינה אפשרית. מרבית המאפיינים המשפיעים על שווי השימוש הם עלויות משתנות ובהן היקף הנסיעה, דלק, טיפולים, תיקונים וירידת ערכו של הרכב. בשל כך, קובעות התקנות הוראה מהותית המאפשרת לנישומים ולרשות המיסים ליישמה בקלות.

באשר לטענת המערערות בדבר אמינות המערכת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא מהימנה וניתנת לשיבוש בנקל. המערכת מתבססת על דיווחי הנהגים והיא מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב. זאת אף ביתר שאת בשעה שהרכב מוצמד לבעל העסק כפי שמתקיים בעניינה של חכם. כמו כן, אף אם ניתן היה להתייחס לנתוני המערכת כמהימנים אין בכך כדי להשליך על העובדה כי חישוב גובה ההטבה בהתבסס על אותם נתונים הינו משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים.

באשר לטענת המערערות כי יש להעמיד את גובה שווי השימוש בו נושא העובד על סכום ההוצאות בהם נשא המעסיק בפועל, נטען כי הוצאות המעסיק הן רק חלק מהמאפיינים המשליכים על חישוב ערכה של טובת ההנאה ממנה נהנה העובד. להוצאות אלה יש להוסיף עלויות מימון בהן היה נושא העובד לוּ היה רוכש רכב משלו לצד היבטים בלתי מוחשיים נוספים מהם הוא נהנה. כמו כן, עניינן של התקנות בשווי ההטבה הניתנת לעובד ולא בעלותה למעסיק, שכן פעמים רבות נהנה המעסיק מיכולת מיקוח גבוהה יותר כלפי נותני שירותים ומיתרונות נוספים שאינם מנת חלקו של העובד, ועל כן אין הכרח כי תתקיים חפיפה בין השתיים.

באשר לטענת אור חי כי כלי רכב שהצמידה לעובדיה הם "רכב עבודה", נטען כי אין רלוונטיות לשימוש העיקרי הנעשה בכלי הרכב ועל פי ההוראות הקבועות בפקודת התעבורה די באפשרות להסיע נוסעים כדי לשלול שמדובר ב"רכב עבודה". נוסף על כך, אף במישור העובדתי אין לטענה זו על מה לסמוך, שכן גם אם מושבי הרכב עמוסים בציוד ומלוכלכים, אין כל מניעה לפנותם מן חפצים המונחים עליהם ולאפסנם בתא המטען. בחקירתו הנגדית אף הודה מנהלה של אור חי כי חלק מן הציוד מפונה מכלי הרכב בתום יום העבודה וכי קיימת אפשרות להסעת נוסעים בהם. זאת ועוד, המערערת עצמה ייחסה שווי שימוש חלקי לעובדיה בשנים 2012-2010 בגין השימוש בכלי רכב אלה ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת.

כאמור, שני הערעורים, חרף הבדלים מסוימים ביניהם, עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה: פרשנותן של תקנות שווי השימוש. וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.

בית המשפט העליון קבע שהאמור בתקנות אינו מהווה חזקה הניתנת לסתירה אל קביעה מוחלטת והכריע שיש לדחות את הערעורים ולחייב את כל אחת מהמערערות בתשלום הוצאות פקיד השומה, בסך של 40,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.